גילה אִינְפַאנְטִילָה מסרבת להתבגר; אמנם פניה מכוסות פצעי־בגרות כמו פומפייה, ויש לה זוג שדיים בולטים, וירכיים מעוגלות, ונהגים שורקים אחריה מהכביש, וחיילים מנסים להתחיל איתה –
אבל בנפשה נשארה גילה ילדותית ומתפנקת, כמנסה להתחבא בתוך עצמה, וכך גם קולה –דק ותינוקי, כאילו עודנה עטופה בחיתולים ומאמי ופאפי ממששים אותה בעדינות כל יום, מריחים אותה, מחליפים לה בזהירות אחרי כל שְׁתִינָה וְקָקִי, ומדגדגים אצלה את הקורקבן.
זה שגילה – אִינְפַאנְטִילָה, יודעים בבית־הספר ובחברה כולם, חוץ מגילה. היא כלל לא חושבת שיש בה משהו שבגללו לועגים לה. הלוא היא תלמידה מצטיינת, המורים אוהבים אותה, ואפילו קצת חוששים ממנה מפני שיש לפעמים נושאים שבהם היא בקיאה יותר מהם; וגם בבית לא חסר לה דבר – לכן היא, לדעתה, במדרגה די גבוהה מעל לאחרים; הדיבורים השטותיים שלהם לא כל כך מעניינים אותה, גם לא ההתחברויות עם הבנים, ואם אף אחד הם לא מגיע לרמה שלה – זו בעייה שלהם, לא שלה, לא?
לא. בכיתה לא אוהבים את ההתפנקות האינפאנטילית של גילה, ואת זה שהיא משדרת התנשאות גם כשהיא שותקת. ארז, הראשון מבני הכיתה שהתחיל לעשן, ובלימודים הוא לא כל־כך, התערב עם החבר’ה שהוא יצליח “לפוצץ את גילה אִינְפַאנְטִילָה מבפנים,” כך אמר, “ולעשות ממנה אחת לעניין, כמו כולם.”
הוא מצא דרך אליה בכך שהציע לה שתעזור לו באנגלית, והוא באמת חלש במקצוע הזה. גילה לא התלהבה, אבל מאמי, שלה סיפרה לתומה על בקשתו, עודדה אותה ואף אסרה עליה לקחת מארז תשלום, מפני שהוא ממשפחה חד־הורית ואימו ארכיטקטית שפוטרה מעבודתה ועכשיו היא מקבלת דמי אבטלה.
ארז התחיל לבוא פעמיים בשבוע לביתה של גילה אִינְפַאנְטִילָה, נהנה מהכיבוד שאימה הכינה, השתדל ללמוד, ישב בנימוס ולא העז לעשן אצלם, אבל למוחרת כל ביקור היה יוצא בהפסקה הגדולה עם החבר’ה למזנון הפלאפל של עוקשי וזוכה כל פעם במנה שלמה, עם שתייה, בזכות הסיפורים על איך נישק ואיפה נגע ומה מצץ לגילה אִינְפַאנְטִילָה אתמול אצלה בבית, בחדר שלה, שאותו היא סוגרת על מפתח כדי שההורים לא יפריעו.
החבר’ה היו נהנים, ואפילו התחילו מתקרבים לעיתים אל גילה, רומזים לה רמזים, נדחפים וקצת נוגעים – אבל היא לא הבינה כלל מה הם רוצים ממנה, ומדוע נהייתה פתאום כה מקובלת עליהם.
*
בראשונה לא סבלה גילה את ארז. בעיניה היה נחות ממש כשאר הבנים שבכיתה. ורק בגלל ההתעקשות של מאמי המשיכה לעזור לו בלימודים. יום אחד, בכל זאת – הציעה לו שילכו יחד לסרט. הוא לא הצליח להסתיר את הזדעזעותו. ‘לצאת איתה?’ – אמר לעצמו, ‘שישמעו את הקול הצפצפני והמתפנק שלה, עם הפרצוף המחוצ’קן, ויצחקו עליי? לא תודה!’
ולגילה אמר: “הבטחתי לעצמי שעד שלא היה לי לפחות שמונה באנגלית, אני לא הולך לסרטים.”
גילה התרגשה ונישקה אותו באופן פתאומי על מצחו.
*
למחרת סיפר ארז לחבר’ה איך השדיים הגדולים של גילה חלקים לגמרי ואין עליהם פצעונים, כמו שיש על הפנים שלה.
צחי, שקנה לו את הפלאפל התורני של ההתערבות, סיפר על כך לאלה. אלה סיפרה לערה, וזו החליטה, על דעת שתיהן, לספר לגילה אִינְפַאנְטִילָה. הן לא עשו זאת כדי להגן עליה, אלא משום שגם הן לא אהבו את ההתפנקות הזו שלה, המרוצה־מעצמה, יחד עם ההתנשאות עליהן בלימודים, ולא היה איכפת להן שתסבול קצת!
הן חשבו שגילה תקבל את הדבר באופן קשה מאוד. תבכה, תתפרץ על ארז. בקיצור – יהיה שמח! – להפתעתן, היא פשוט לא האמינה! – מה פתאום?
“אוֹטִיסְטִית!” – “אינפאנטילית!” – “מאוהבת בעצמה!” – היו רק כמה מהביטויים שהחליפו ביניהן הבנות. ובדיוק באותו יום קיבל ארז לראשונה 8 באנגלית, כשהחזירו את המיבחן, והמורה אף ציינה את התקדמותו.
כשבא ארז לפנות־ערב, כמנהגו, לשיעור אצל גילה, אמרה לו: “הפתעה! הפתעה! – היום הולכים לסרט!”
“מה פתאום?” ענה. המשחק כבר נמאס לו. ההסתודדות של הבנות לא מצאה חן בעיניו, הוא חשד, אבל לא ידע שאכן הן כבר סיפרו לגילה.
“קיבלת שמונה!”
לא היתה לו ברירה. היה עליו לקחת אותה לסרט, והיא התעקשה להזמין אותו, כי כך אמרה לה מאמי, לשלם, מפני שאימו־יחידתו של ארז מובטלת.
*
לסיפור יש שלושה סיומים:
בסיום הראשון, ישב ארז באולם החשוך, צמוד, ופתאום היה לו כל כך טוב לצידה, והם החזיקו ידיים, ופעם ראשונה גם הניחה לו, לרגע, להרגיש את החזה הנהדר שלה. הוא ליווה אותה הביתה, עישן בדרך כמו מבוגר, לפני שנפרדו הציע לה חברות, והיא הסכימה. מאז חדל ארז ללכת עם החבר’ה בהפסקה הגדולה לאכול פלאפל על חשבונם.
בסיום השני הרגישה גילה את ידיו הזוחלות־עליה בסרט ותחילה לא האמינה שזה קורה. ארז פירש זאת כהיענות מצידה, והעזתו גברה. רק אז הבינה שכל מה שסיפרה לה ערה היה נכון – סטרה לארז על לחיו, עזבה אותו המום, באמצע הסרט, ורצה לבדה חזרה לביתה, מאוכזבת מבנים ל־20 השנים הקרובות.
ובסיום השלישי היא לא סטרה לו, רק הרחיקה את ידיו ממנה, וכשיצאו, אמרה:
“בדבר אחד אתה טועה, ארז, אצלי – גם על הציצים יש פצעונים!”
“אבל אני אוהב אותך, אני מתחרט, אני מבקש סליחה!”
“עזוב, סתם ריחמתי עליך מפני שאימא שלך מובטלת, ואתה טעון טיפוח.”
“כן? ואת גילה אִינְפַאנְטִילָה, זה מה שאת! מתי כבר תתבגרי?”
והם היפנו גב זה לזה והלכו איש לעברו, מסתירים את דמעותיהם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.