אצל עֵרה הכול קורה בְּהִיפֶּר, לא בהיפר־שוק אלא בהיפר־אקטיבי. אין לה רגע מנוחה, אף לא כדי לסדר היטב את הציפורניים. כאילו מנוע קטן מפרפר בתוכה כל הזמן, מטרטר מהבטן ומקפיץ אותה.
סבא מצד אימא אומר עליה שאין לה “זִיץ־פְלַייש”, שזה בגרמנית, או גם ביידיש – בשר־של־ישיבה, והכוונה לא שאין בשר לאיזה מטבח של ישיבה, אלא שחסר בשר למישהו באבר שיושבים עליו, ולכן הוא מקפץ כל היום.
סבא מצד אבא אומר שאולי שמו לה במקום ההוא פלפל חריף, ואם יוציאו – ערה תירגע.
היא קמה מוקדם בבוקר כי השינה היא אוייב שלה. גם בתרדמתה היא אינה רגועה כי יש לה חלומות של ריצה למרחקים ארוכים, ועקצוצים של זיעה מלוחה בכל מיני פינות בגוף, והרגשה מתמידה ומעיקה שיש המון דברים שצריך להספיק, להגיד, לשיר ולעשות, ובקיצור – גם כשהיא ישנה היא כאילו לא כיבו את המנוע שלה.
ערה מעסיקה את עצמה בהמון דברים. היא רוקדת בלט. משתתפת בלהקת בית־הספר. לומדת פיתוח־קול ושרה אריות מתוך אופרות של מוצארט: “דון ג’יובאני”, “חליל הקסם”, ו“קוזי פאן טוּטֶה”. הולכת לקונצרטים של הפילהרמונית, וגם לקונצרטים קאמריים, בולעת ספרים, ודווקא באנגלית. מספיקה לכתוב כל שבוע כתבה קטנה בתור עיתונאית־נוער, עושה עבודה על שלושה מוטיבים עממיים אצל שלושה מלחינים ישראליים, מרק לברי, פאול בן־חיים ונועם שריף. חוץ מזה היא משחקת טניס. נותנת שיעורים פרטיים בחשבון ובאנגלית. בערבים היא משמַרְטֶפֶת לפעמים. ההורים שלה, מצבם טוב. דווקא מבקשים ממנה להוריד קצת את מתח הפעילות. לשווא. דבר אל הרוח. רגע היא פה, ורגע – כבר נעלמה. נותר אחריה רק הרשרוש הדק של שובל שערה הארוך, ודמותה הקטנה, העגלגלה, כמו פקעת קופצנית שמכדררת את עצמה.
ציוניה של ערה מעולם, חוץ מבהתנהגות. היא אינה חדלה לדבר, גם בשיעורים, טוענת שמשתעממת. מנת־המישכל שלה גבוהה. לכאורה היא מספיקה, וגם יש לה – הכול, אבל דבר אחד אין לה, וזה די מעצבן אותה, וגם מדאיג את הוריה –
אין לה עדיין חבר.
היא ניסתה לצאת עם כמה בנים, או שניסו לצאת איתה, מהכיתה, ומכיתות אחרות, וגם יותר מבוגרים, אבל תמיד, תמיד זה היה נגמר אחרי הערב הראשון או השני.
לבסוף לא נשאר אלא גדי השבלול. האמת, ערה כבר שמה עליו מתחילת השנה. השקט שלו, הביישנות, ההתרחקות הזו וההתקפלות מפני כל מגע מיותר עם האחרים, סיקרנו אותה. במרץ שלה הצליחה לפרוץ את החומות שלו. בכרטיסים של הוריה, שנסעו לחוץ־לארץ, הם הלכו יחד לקונצרט בהיכל התרבות שבו ניצח דניאל בארנבוים על ביצוע הסימפוניה הפאנטאסטית של ברליוז. ערה הסבירה לנדי כי ברליוז כתב את היצירה לפי תוכנית עלילתית. חלום של מוסיקאי שהרעיל עצמו בגלל אהבה נכזבת והוא רואה בהזיותיו תהלוכה אל הגרדום לאחר שרצח את אהובתו, וגם הילולה של מכשפות.
אחרי הקונצרט הם הלכו לאכול המבורגר וצ’יפס ואחר כך ליווה אותה נדי, ובטרם נפרדו תפסה אותו והעניקה לו נשיקה קולנית, שקולה ודאי היה נשמע עד לחדר־השינה של הוריה, בדירה שבקומה השלישית, אילו היו בארץ. אבל לא היה בנשיקה הזו שום דבר חושני. היא כאילו דיברה אותה באותה תזזית שבה הסבירה את הסימפוניה, סיימה לפני נדי את ההמבורגר, גמרה חצי מהצ’יפס שלו, ושלחה אותו לביתו מנושק, ומבלי שהניחה לו לסיים אפילו משפט אחד במשך כל הערב –
*
למחרת הודיעה ערה לנדי שהוא בא איתה לָשֶׁבת ערב בשמרטפות.
נדי סירב.
“מה יש, אתה עסוק?”
“לא. אבל…” גימגם.
“נוכל לשמוע אצלם את הפאנטאסטית מתקליטור בניצוח של קאראיאן…”
“לא, לא זה…”
“אמרת שאתה אוהב מוזיקה…”
“לא, לא זה…”
“אז מה? אני מפחידה אותך?”
“לא, אבל את… את פשוט יותר מדי בשבילי…”
“מה זאת אומרת?”
“אני… מרגיש שאת כאילו גדולה עליי בכמה מיספרים… אין רגע שקט איתך. כל הזמן במתח. צריך להקשיב לך, לדבר איתך, להיות מעניין, לענות לך על רמה… זה מתיש, כמו איזה משחק פינג־פונג. אבל שלא נגמר…”
“אתה יודע, נדי, אתה הראשון שאומר לי…”
“אז שתדעי לך שכולם חושבים כך, שאת מעייפת בָּהִיפֶּרִיוּת שלך…”
“אז אני רוצה להגיד לך שאתה חתיכת פחדן עלוב!”
“ואת… מזכירה לי את אימא שלי… כל הזמן, כל הזמן דיבורים… אבל לענות? – אסור!”
“יפה מאוד! – שבלול! – רכיכה…” לא נשארה ערה לשמוע.
*
אחרי ימים אחדים קיבל נדי פתק בהפסקה.
"קראתי אתמול בספר שיש מין של מכרסמים שאם הם מפסיקים לכרסם, השיניים שלהם צומחות כל־כך מהר שהם כבר לא יכולים לסגור את הפה כדי ללעוס, ומתים ברעב.
אז תחשוב שהאמת נמצאת איפשהו באמצע, ובוא ניפגש הערב.
ובלי להתחדד.
ההיפרית."
*
הם נפגשו. היו חברים שבוע. ושוב רבו. אבל להשיג את נדי כבר נכנס לערה באמביציה. היא לא עזבה אותו. שוב היו חברים. הפעם חודש.
ושוב רבו.
אבל אחרי כל מריבה ערה ונדי היו מוכרחים להשלים מפני שהיו להם כבר כל כך הרבה טענות זה לזה והם הרגישו שהם ממש מוכרחים להגיד את הדברים האלה, ורק זה לזה, מפני שכבר לא היה אפשר (כל היום וכל הלילה) רק לחשוב ולגלגל עם עצמך את הטענות האלה, שאף אחד אחר גם לא היה, מה פתאום? – מבין אותן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.