רקע
אהוד בן עזר
אוּרי העייף

נמאס לאוּרי לשמוע, בייחוד מהמשפחה, שעליו להיות מאושר שהוא צעיר, צומח לגובה, מפתח חזה רחב, זרועות שריריות, ורגליים בריאות שכפותיהן תופסות מיספר נעל חדש כל שנה, ושעל כן אין כל סיבה מדוע לא –

יוריד את הזבל.

יירד בבוקר להביא את העיתון מתיבת־הדואר.

ייקח סל ויילך לחנות.

יעזור לסבתא שרה לתלות את הווילונות.

יירשם לחוג לטניס, קרטה, הרמת משקולות, התעמלות, שיפור השחייה, טיולי החברה להגנת הטבע (מחק את המיותר).

ייקח את בני־דודיו ללונה פארק.

יסדר את החדר שלו ויכין מדי יום את כל השיעורים.

יקרא ספרים רציניים, ולא רק עיתוני־נוער כמו “ראש 1”.

ירכב קצת על האופניים המחלידים במחסן.

ירחץ את המכונית.

ייקח על עצמו לשְמַרְטֵף בשכונה וירוויח קצת כסף.

ועוד, ועוד.

אין גבול למטלות שכולם חושבים שראוי לנער גבוה ומפותח כמוהו לקחת על עצמו, אחרת הוא עתיד – להתנוון, להצמיח חזה של אישה, שריריו יהיו רפויים, בטנו תשתפל כלפי מטה, בגיל צעיר כבר תהיינה לו בעיות של יתר לחץ־דם ואי־ספיקת הלב, שלא לדבר על כמה קשה יהיה לו בצבא –

“ודע לך, הדבר רציני מאוד!” אומרת אימא. “ושלא תצחק לי בפרצוף מפני שתיכף תחטוף סטירה שבחיים שלך לא חטפת, למרות שאתה כבר גבוה ממני ורואה את עצמך מוֹיְשֶׁה גְרוֹיְס. כי אני דואגת לחיים שלך. אם לא תְפתח לך כושר, אם תמשיך להתנוון ככה – יהיה לך בבסיס־הטירונים כזה משבר, שאתה עוד תתאבד לי, חס ושלום!”


כך ובדומה לכך מטיפים לאורי, אבל זה לא עוזר כי הוא עייף כל יום מההתחלה, עוד מלפני שעשה משהו (ובדרך־כלל הוא לא עושה כמעט כלום). לוקח לו שעה להתעורר בבוקר לבית־הספר. בחופשים הוא ישן עד 11:00, אלא אם כן ישנה איזו תוכנית שחבל להפסיד בטלוויזיה. אבל גם על זה אפשר להתגבר אם מסדרים יום קודם להקליט אותה אוטומאטית בווידאו.

בכיתה הוא כה עייף, שרק השיעמום חזק אצלו יותר מן העייפות. למשל, שיעמום של שיעור בהיסטוריה משכיח את העייפות משיעור קודם בתנ"ך.

חוזר הביתה בצהריים, העיניים כמעט נעצמות, עייף לאכול, אבל מה – כשיושבים בסלון, מול הטלוויזיה, אפשר בכל זאת להכניס משהו לפה וכך לא מתים מרעב, למרות העייפות.

אחרי כל זה, למי יש בכלל כוח להכין שיעורים? אפילו לחברים אין חשק ללכת. הכי טוב לשבת בבית מול הטלוויזיה, ולהעביר את הזמן.

ועל כל בקשה, תוכחה, פקודה, הפצרה, יש לאורי רק תשובה אחת:

“עזבו אותי. אני עייף.”


*

“לא, זה לא יכול להימשך ככה,” אומרת אימא. "אתה יורד בלימודים. מסתיר ממני בחינות שנכשלת בהן. מתאונן כל היום על עייפות. אחת מן השתיים – אתה דֶבִּיל גמור, תישאר כיתה או ישלחו אותך לבית־ספר מיוחד לעייפים, או – "

“או מה שוב פעם?”

“או שאתה סובל מאיזו מחלה.”

“תעזבי אימא, אני בריא.”

“זו לא תשובה. צריך לקחת אותך לבדיקות.”

“שטויות. בסך הכול אני קצת עייף.”

“אין דבר כזה. אני עובדת מהבוקר. אבא שלך עובד, ואתה, שלא עושה כלום כל היום – עייף יותר מאיתנו! – לא, אני לא מבינה את האדישות שלך…” היא פונה בלחש לחיים, האב. “זה יכול להיות משהו בדם, או בהורמונים, מחסור בוויטאמינים, או גידול בראש, חס ושלום!” – ויותר בלחש: “ואולי התחיל כבר לאונן ומזה הראש שלו מתרוקן?”

“אולי תפסיקי?” אומר אורי. “את לא מבינה שאני עייף. פשוט עייף.”

“מה אתה שותק, חיים? הילד שלך מתנוון לך מול העיניים, ולך לא איכפת?”

“דליה מה את רוצה מהילד? תני לו לנוח עד הצבא, לפחות. את יודעת מה מחכה לו שם? שלוש שנים קשות, ומילואים עד גיל חמישים וחמש! אז לפחות שייהנה קצת עכשיו מהחיים. ציון אחד יותר ציון אחד פחות. מה זה משנה?”

“בטח! ולך לא איכפת שהילד שלנו יתאבד שם, בבסיס הטירונים, בגלל הרכרוכיות הזו שאתה מטפח בו! ממש מעודד אותו!”

“אל תדאגו, אני אשרת בגלי צה”ל." אומר אורי.

“בטח! תיכף מקבלים אותך! אתה, עם רמת ידיעות כמו שלך, והעצלות הזו – תגיד תודה אם שי”ן־גימ“ל יתנו לך להיות!”


*

דליה לא ויתרה. לקחה את אורי לבית־החולים ושם ערכו לו בדיקות דם, שתן, צואה, תיפקודי אוזן, לב, ריאות, בדיקת עיניים, מיפוי מוח, מה לא? והתוצאות, כמובן, הראו שהכול תקין. הנער בריא כמו שור. מתפתח בסדר, שלב־שלב, ממש ככתוב בספרי־הרפואה. אין כל סיבה גופנית לעייפות שלו.

“מה יהיה, דוקטור?” שואלת דליה, על סף התמוטטות־העצבים, שעה שאורי מחכה במסדרון בחוץ. “לא, אתה לא צריך להגיד לי. אני מבינה שזה נפשי. הילד דפוק. צריך לקחת אותו לטיפול פסיכיאטרי…אתה חושב שהוא יגדל הומו…”

“אם תניחי לי גם קצת לדבר, גבירתי הנכבדה, אז תשמעי גם תשובה לשאלה שלך.”

“בבקשה, אני מפריעה לך?” היא צוחקת באי־נוחות, “אתה עוד עלול לחשוב שאני אימא היפר־אקטיבית…”

“גברת נכבדה,” אומר דוקטור קוֹזִי, גבר גדול־גוף וחייכן, שזוף, הנראה כביריון שמבלה את רוב זמנו בים. “אורי שלך נורמאלי במאה אחוז. גם הביצים שלו, אם לא איכפת לך, בסדר גמור. הוא לא חולה בשום מחלה רצינית, לא גופנית ולא נפשית. בסך הכול יש אצלו תסמונת שאנחנו מכנים בשם: עיֵיפוּתִיס בַּגְרוּתִיס. הגוף צומח, והצמיחה מעייפת.”

“אתה צוחק ממני. אין מחלה כזו!”

“יש!” הוא מתרומם מכיסאו ומרים עליה פתאום קול צעקה. “החוצה, גברת! ואני לא רוצה לראות אתכם כאן פעם נוספת! עייפות זו לא מחלה! עייפות זו שמירה על בריאות, ובייחוד בתקופת ההתבגרות! הבנת? שלום!”

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!