רקע
אהוד בן עזר
רוני צדיק
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ר. סירקיס; תשנ"א 1991

חיי רוני עומדים בצל היחסים בבית, שתלויים במצב־הרוח, המושפע קודם־כול מהמצב הכלכלי.

יעקב, אביו, היה אחראי־משמרת במפעל לייצור תנורי־חימום חשמליים. כאשר הוצף השוק המקומי בתנורים מיובאים, זולים יותר, הסכימו העובדים לוותר על דמי־חופשה ותוספות אחרות, אך המפעל שקע בחובות בגלל מלאי תנורים שהצטבר אצל המפיצים, ובתחילת הקיץ נסגר. יעקב נשאר ללא מקום־עבודה.

יעקב גבר חרוץ ומוכן לכל עבודה. ידיו חזקות ועורפו נוקשה, כנתון במאבק מתמיד. חודשיים קיבל דמי־אבטלה ואחר הוצע לו להיות נהג בדואר, במשכורת קטנה יותר. הוא הסכים, ובלילות הוא משמש גם בתור מלצר במסעדה ליד הים.

אימו של רוני עובדת כמזכירה בבית־ספר, וחלק ניכר ממשכורתה משולם למעון שבו שוהה אחותו הקטנה מדי יום. לרוע מזלם לא הצליחו בני־המשפחה להגיע לדירה משלהם בעיר הגדולה, אפילו בדמי־מפתח, והם גרים בשכירות חודשית.

רוני יודע שהוריו עובדים קשה כדי שהוא ואחותו לא ירגישו עצמם עניים לעומת ילדים אחרים, שבאים מבתים הנראים בעיניו מבוססים וחסרי דאגות. אבל בכך לא נגמר העניין. מצב־הרוח בבית מושפע כל הזמן מהמצב הכלכלי. אביו חוזר עייף מעבודת היום, ולאחר מנוחה קצרה יוצא שוב לעבודה. על אימו מוטלות כל עבודות הבית, כי אין להם אפשרות להחזיק עוזרת.

רוני מרגיש מתח באוויר. כאשר ההורים מתרגזים, יעקב מטיח בליאורה שחייו מתבזבזים על עבודות לא־מעניינות: הוא לא יכול להגיע לשום דבר בחיים כי כדי להקים איזה מפעל פרטי הכי קטן צריך כסף, והוא – אפילו בפיס לא זכה מעודו; ו“כדי להצליח בחיים צריך להיות גנב!”

והיא עונה לו שאם היה מסיים את הלימודים שלו, ואם היתה לו אמביציה, היה משיג עבודה טובה יותר, וכי היא מקווה כי רוני ודפנה ילמדו ויגיעו למעמד טוב יותר בחיים ולא יהיו כישלון כמוהו.

כאשר יעקב שומע את הקטע הזה, עולות הצעקות שלו ומגיעות עד לאוזני השכנים, והוא יוצא מהבית למשמרת המלצרות הלילית שלו בטריקת דלת עזה, שמפילה רסיסי־טיח מן הקיר הסדוק שבדירה השכורה.

רוני מתחיל לרעוד כאשר הוא עד למריבות. נדמה לו שהאחריות על היחסים הרעים בין ההורים מוטלת עליו, והוא מבטיח לעצמו לעשות הכול כדי לתקן את המצב. אחרי הלימודים הוא הולך לקחת את דפנה מהמעון, והקטנה אומרת: “אם יהיה לנו יום אחד הרבה כסף, אפילו שנגנוב, אז אבא לא יצעק יותר על אימא?” – בימי החופש שומר עליה ומכין לה ארוחות. רץ לעשות קניות. משתדל למוד היטב, למרות שקשה לו, כי הוא יודע שכל ציון גרוע שלו, כל כישלון בבחינה, נופל כמו פצצה על היחסים המתוחים בבית, כאילו איכזב בכך את הוריו המסכנים. הוא מחפש דרכים להרוויח כסף: כשמרטף, כשוטף חדרי־מדרגות וכעוזר בחנות ספרים סמוכה.

רוב החברים של רוני בכיתה אינם צריכים לעבוד ומקבלים מההורים כסף בלי בעיות. לחבר אחד, כשהיה בן שלוש (!) – פתח אביו בבנק קופת תגמולים על שמו ל־15 שנה, והוא מפקיד בה סכום כל חודש. כאשר החבר יגיע לגיל שמונה־עשרה – ישתחרר הכסף ויוכל לעשות בו מה שהוא רוצה.

כשהחברים רואים כיצד רוני עסוק כל היום בשליחויות ובעבודות בבית ובחוץ, הם קוראים לו – רוני צדיק. למ“ד־ו”וניק. במשך הזמן התרגלו לכך שה“צדיק” עוסק גם בענייני הכיתה – בוחרים אותו לוועד, והוא דואג לכול – עצים למדורה בל"ג בעומר, צביעת הכיתה, איסוף כסף לטיול או להליכה לתיאטרון, עזרה בבית־ספר לעיוורים – מה הבעייה? – רוני צדיק יתנדב וייצג את כל הכיתה.

האימהות אוהבות להזכיר אותו: “תקחו דוגמה מרוני, פאראזיטים, תראו כמה הוא אחראי, עובד, משתדל בלימודים, ואתם – יותר מדי טוב לכם ולכן אתם גדלים בטלנים!”


*

יום אחד אחר־הצהרים נערכה התרמה לוועד למען הקשיש. בערב מסרו התלמידים לידי רני סכום יפה שאספו, כדי שיביא אותו למחרת למזכירות בית־הספר.

למחרת בבוקר, בהפסקה הראשונה, פתח רוני את ילקוטו – והחוויר. הכסף איננו!

אבד? או נגנב? ובידי מי? – רוני נשבע כי המעטפה ובה הכסף היתה בילקוטו בבוקר, בטרם יצא לבית־הספר. המנהלת קרא לו לשיחה.

“מה נעשה? אם איבדת את הכסף, זו רשלנות מצידך, ואם מישהו גנב אותו, אתה צריך לעזור לנו ולהיזכר במי אתה חושד…”

“באף אחד. לא צריך. אני מבטיח שאני אעבוד ואחסוך ואחזיר את כל הסכום שהיה…”

“אבל לא חושדים בך שלקחת אותי, רוני…”

“לא חשוב.” השיב רוני בדמעות, " אני בעצמי אחראי ל’פאשְׁלָה'. אני מבקש שלא תעשו שום חקירה! ורק שלא תספרו להורים שלי…"


*

המנהלת הסכימה. זה עדיף על חקירה, ממנה משתמע כאילו אחד התלמידים גנב. היא הודיעה בכיתה שהכסף כנראה אבד. בית־הספר ייתן לוועד למען הקשיש את הסכום מקופתו, ורוני התחייב להחזיר לקופה, בשיעורים, עד לסוף השנה, סכום דומה, כי הוא חושב שנהג ברשלנות בשמירה על הכסף. רוני שתק, בגרון חנוק, והנהן בראשו.


*

רוני צדיק נמצא עתה במתח קשה: הצרות הרגילות בבית. הצורך לעבוד יותר אחרי יום הלימודים, ולהסתיר מההורים חלק מהכסף שהרוויח, כדי להחזירו למנהלת. ההרגשה שבבית־הספר חושבים שהוא גנב, עובדה שמאז המקרה אין בוחרים בו לעסוק בענייני כספים. וזה מעליב, אפילו שהחברים צוחקים ואומרים לו: “תודה לאל, עכשיו לפחות כבר לא שומעים עליך בבית נאומים בתור תלמיד לדוגמה!”

והעניין המציק מכול – האם הכסף באמת אבד, או מישהו לקח אותו? ומי זה?


*

הסוד לא נפתר. הכסף נעלם ואינו.

אבל לאחר חודשיים אירגנו דוקי וגידי מגבית בכיתה, הודיעו לרוני צדיק שהם רואים את עצמם כולם כאחראים לכסף שאבד, וכי החליטו לסגור את יתרת החוב ואפילו להחזיר לו מה ששילם יותר, כי זה צריך להתחלק שווה בשווה בין כולם.

המלצות קוראים
תגיות