רקע
אהוד בן עזר
רוִית הצִיוּנִית
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ר. סירקיס; תשנ"א 1991

אם תסתכל על רוִית באוטובוס, בדרכם לים או לדיזנגוף סנטר… מה זאת אומרת: אם תסתכל? – תענוג להסתכל בה! – חומד של בת: על כתפיה שיער גולש וצבעו חום־צהבהב, כדבש כהה. הגבות כהות קצת יותר, עבות, עוד לא כיסחו ולא מרטו אותן. עיניה בצבע חום־אפור, מבטה מלא־חיים, טיפ־טיפה פוזלת, או אולי רק אוהבת לגלגל קצת באישוניה בשעת דיבור, מרוב התרגשות וקוצר־רוח. פניה רחבות, בהירות, ובמרום הלחיים, סמוך לאף, פזורים נמשים אחדים שמוסיפים לה חן.

היא לובשת טי־שירט של “פינג’אן”, עליו מודפסים חוף־ים ופינג’אן גדול בצבעי חום, אדום, תכלת וצהוב על רקע לבן. מכנסונים כחולים שכמעט מוסתרים תחת החולצה, ונעלי התעמלות נמוכות של “סורום”, בצבע ג’ינס כחול־מהוה עם כתמים לבנים, ובלי שרוכים. עורה חלק ובהיר, ללא שערות. ועל ברכיה תיק בד לבן, שגם עליו מודפס ציור צבעוני. חומד של נערה.

ככה זה בחופש. אבל כשמתחילים הלימודים – אסון! רוִית היא מין טיפוס כזה שזקוק כל הזמן לחיזוקים. כשלעצמו אין בכך כל רע. מי לא אוהב חיזוקים? כל מחמאה, הישג, אישור מהחוץ לכך שאני/אתה/את יותר מוכשר, יותר יפה, יותר חכם – משמח אותנו ו“עושה לנו את היום”.


אבל רוית – ציוּנִית, לא בחולם אלא בשורוק – מכורה לסוג אחד בלבד של חיזוקים – לציונים. היא מעריכה את עצמה רק על פי הציונים שהיא זוכה להם בבחינות, בעבודות ובתעודה. ביום שבו חזרה הביתה עם ציון שבע לבחינה באנגלית, אחרי התשע שהיה לה תמיד – פרצה בבכי בפני אימה, האשימה את עצמה שהיא לא שווה כלום, ואחר הסתגרה בחדרה עד הערב.

בארוחת־הערב, כאשר ניסו ההורים לדבר על ליבה, להסביר לה שהם אינם מלחיצים אותה כלל, ומצידם – השקט הנפשי שלה, ומצב־רוח הטוב, חשובים להם יותר מציוניה, התפרצה ואמרה:

“אתם לא מבינים כלום! אף אחד לא מסתכל עלייך בכיתה אם את לא שווה! לא מזמינים למסיבות, בנים לא מתחברים. די. החיים שלי נגמרו. פעם הייתי שמונאית ותשעאית וזה כמו בתחרות ריצה שאתה עם הראשונים, ועכשיו אני מזדנבת לי מאחור כמו איזו טעונת־טיפוח! להגיד לכם את האמת – אפילו אני הייתי בזה לאחת כמוני!”

ושוב ברחה לחדרה והסתגרה בו.

לא היתה ברירה. ההורים שכרו לה מורים פרטיים גם למקצועות שבהן היתה בינונית פלוס, ובלבד שתחזור לקבל את הציונים הגבוהים ביותר, ויחזור אליה ביטחונה העצמי.


*

כל זמן שרוית הציונית, כפי שכינו אותה גם חבריה־לכיתה, היתה בין הראשונים, לא עשו עניין גדול מן הרגישות שלה לציונים. אבל באמצע השנה החלה לפגר, ובקושי שמרה על הממוצע. היא לא השתנתה, פשוט הלימודים נעשו קשים יותר: אם אתה טוב באנגלית, זה לא אומר שגם במתמטיקה או בהבעה עברית, אי אפשר להצליח בכול. זה טבעי. רוית גם החלה מתבגרת. חולמת בהקיץ. התאהבה באורי. חיי הרגש שלה נעשו יותר מסובכים ומעניינים, אם היו נותנים עליהם ציון – היתה מקבלת ודאי עשר, אבל היא ראתה את עצמה רק בראי הציונים שלה, שבע, ועוד פעם שבע, והחליטה שהיא מידרדרת, שאיבדה את הפופולאריות שלה.

רוית מתחילה לספר משהו, ופתאום נתקעת. נדמה לה שכולם כבר מכירים את הסיפור, שאין לה מה לומר, והיא משתתקת. “פּוּסְטַמָה זאת,” הם אומרים, “משעממת את עצמה!”

ופעם שמעה את אורי אומר: “הציוּנית הזאת! מה היא חושבת לה? הלוא רואים שכל פעם שהיא מתרגשת – העיניים שלה מתחילות להעריץ אחת את השנייה!”


*

יום אחד נגנב ארנק מאחת הבנות בכיתה. היה בירור, קראו אחד־אחד להעיד היכן היה בהפסקה ומי נשאר לבד בכיתה – רוית היתה כה מיואשת – שהודתה שהיא נשארה לבד בכיתה, אבל לא גנבה. היא אמרה זאת בצורה לא כל כך משכנעת, וידעה שאף אחד לא מאמין לה. היא הרגישה שגם אורי בז לה. למחרת באה הבת בבכי והודתה ששכחה את הארנק בביתה.


*

רוית הסיקה מסקנות. היא החליטה לקחת את עצמה בידיים, ולהצליח! – היא הסתגרה יותר ויותר בחדרה, למדה ללא־הפסק, הקשיים לא הפחידו אותה. מה שלא הבינה, היתה משננת, לומדת בעל־פה. היא הרגישה כמו מטפס־הרים המתקרב לפסגת האוורסט. ושם למעלה אורי, וכל השמונאים והתשעאים וגם העשראים, וככל שהקשיים רבים יותר – כן נעשה מתוק יותר הפרס המחכה לה בסוף הדרך.


היא ירדה במשקל. עיניה נעשו אדומות, ככל שעייפו – גברה הפזילה. היתה צורחת על כל הערה בבית. מסרבת ללכת לרופא־עיניים. כאשר קיבלה חברתה הטובה טלי ציון גבוה יותר משלה בחיבור על הנושא: “ישראל מוכרת נשק רק למדינות דמוקראטיות, שזכויות האזרח נשמרות בהן – חווה דעתך ונמק” – נתמלאה רוית קינאה כה גדולה, שרבה איתה על דבר טיפשי שטלי אמרה שאין לה להלוות לה לפחית־שתייה בדרך חזרה מבית־הספר.


שבועיים לפי סוף השנה קיבלה חום גבוה והפסידה חלק מהבחינות. בכל זאת התחשבו במאמצים שלה, ובציונים הקודמים, והתעודה היתה מלאה תשאים ושמונאים. בחופש התאוששה רוִית. חזר לה התיאבון. קופצת הרבה לים או לדיזנגוף־סנטר. הפזילה כמעט שנעלמה. אבל רק התחילו הלימודים, נכנסה שוב למין מתח כזה – כאילו היא נלחמת יחידה בזירה נגד אריות ונמרים, וכל הקהל סביבה רק מחכה לכך שתיכשל.

המלצות קוראים
תגיות