אומרים שיופי של אישה נקבע על פי אם יש לה – עיניים גדולות, עצמות לחיים רחבות (אך לא יותר מדי), שפתיים מחייכות (שקצותיהן נמשכות כלפי מעלה), אף לא גדול (אַפּוֹנְצִ’יק) ועור חלק ונעים למגע.
אומרים שארשת פנים של חיוך מכפילה את היופי, אבל לפעמים גם את הבעת הטיפשות.
אומרים שכל אלה בדיוק מאפיינים גם פרצוף של תינוק וגורמים לו להיות מתוק ומנושק, וככל שֶׁבַּת שומרת על הפנים הילדותיות גם כשהגוף שלה מתבגר והיא נעשית אישה – כך היא יפה יותר ומושכת את הגברים, שרוצים לאהוב אותה ולשמור עליה כמו על תינוק חלש שזקוק להגנתם. ככה האישה מושכת גבר להתחתן איתה ויולדת תינוקות מתוקים, בעלי עיניים גדולות, עצמות לחיים רחבות, עור חלק, אפונצ’יק קטנטונצ’יק ופה גדול וחייכני.
*
זה מה שאומרים. ומה לא אומרים? – שיש לבת כמו נועה בּוֹצָה בדיוק ההיפך – עיניים קטנות, עצמות לחיים שקועות, שפתיים מקושתות למטה, אף מזדקר, ועור פניה מחוספס, מפוצע ומפוצץ.
לא אומרים אבל חושבים. נועה היא אחת כזו שתמיד בבוץ, וכבר אי־אפשר לדעת אם הפרצוף גרם לה את גורלה המפוצלח, או הגורל עיצב לה את פרצופה המבוצץ. מה עוד שלעיתים קרובות היא גם נראית קצת סמרקנית, והחבר’ה מיתממים בבוקר, כשהיא באה לכיתה, ומקדמים את פניה:
“בוקר טוב, נועה בוצה.”
“בוקר אור, חארות.”
“מה נשמע באף?”
“מה?”
“בסאמארקאנד.”
“איפה!?”
“איך שם החיים בזַבְלְגָנוּת, טעים?”
“יום אחד אני עוד אקבור את כולכם, בחיי אתם סוּפֶּר־חארות, זה מה שאתם!” היא מתיזה כלפיהם בלחישה ארסית.
“תיזהרו ממנה, מכשפה אמיתית!”
“תעזבו, סתם בוצה, תנו לה ממחטה.”
*
מה לא קרה לנועה בוצה? – אביה עזב את הבית. בטיול השנתי שברה רגל. ילקוט גנבו לה. בחורף חלתה בשפעת קשה. במסיבת ריקודים אף אחד לא ניגש אליה, ולא מפני שהיה לה קשה לרקוד אחרי הגבס. המורות סולדות מהקללות שלה, בכיתה שונאים את הערותיה המורעלות.
אבל קרה עוד דבר לנועה. היא התפתחה וקיבלה גוף נפלא. הבנים הרגישו בכך אבל משום שהיו עדיין ילדותיים, גופה המפותח רק הגביר את העוינות שלהם כלפיה.
*
יום אחד קראה לה כרמלה היועצת לשיחה. “את מוכרחה לקחת את עצמך בידיים, נועה מותק, להצטיין במשהו, שתרגישי שיש לך תפקיד בחברה, ולא תיכנסי כל הזמן לקרבות מילוליים עם שאר הכיתה.”
“מה אני כבר יכולה לעשות? אני לא מותק, ושום דבר לא מעניין אותי במיוחד.”
“אמרו לי שאת כותבת שירים יפים?”
“יפים? חארה אני כותבת. את כל הזבל של הנשמה. יפים תבקשי ממורן המשוררת, תבקשי מאֶלָה מלכת המקומונים.”
“בכל זאת תביאי לי לראות. יהיה בקרוב פסטיבל שירים של בית־הספר, ואולי ילחינו שיר שלך.”
*
באי־רצון הביאה נועה לכרמלה שני שירים שכתבה:
שיר מס' 1
לִפְעָמִים כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת בַּמִּדְרָכָה
וּמְרַכֶּזֶת מַבָּט בָּאָדָם הַהוֹלֵךְ לְפָנַי
הוּא מוֹעֵד –
יֵשׁ לִי נוֹכְחוּת חֲזָקָה
אֲנִי מַקְרִינָה עָצְמָה –
יוֹם אֶחָד כֻּלְּכֶם תַּכִּירוּ אוֹתִי
וְתִסְבְּלוּ מְאֹד.
תַּפְסִיקוּ לִזְרֹק עָלַי ג’וּקִים!
נְבֵלוֹת –
שיר מס' 2
כְּשֶׁבּוֹלְעִים אוֹתִי בָּעֵינַיִם
אֲנִי לֹא מִתְרַגֶּשֶׁת –
אֲנִי לֹא טִפְּשָׁה.
שָׁנִים רַבּוֹת נֶחְשַׁבְתִּי
הֲכִי מְכֹעֶרֶת
בַּכִּתָּה –
מַה לֹּא צָחֲקוּ עָלַי
וְיָרְקוּ –
עַכְשָׁו אֲנִי גּוֹבָה אֶת הַמְּחִיר.
“טוב,” נאנחה כרמלה. “זה באמת לא מי־יודע־מה, ואי־אפשר להגיש את זה לפסטיבל. תנסי לכתוב משהו יותר יפה.”
“יפה? הבוץ בנשמה שלי לא מספיק טוב בשבילכם?” נתמלאה נועה כעס, “אז אני אראה לכם, לכולכם…”
*
והיא שלחה את השירים למוסף הספרותי של העיתון “דבר אחר”. לאחר חודש הם התפרסמו. אף אחד לא שם לב לכך, ונועה היתה גאה מכדי להראותם למישהו בבית־הספר.
אבל, זמרת חדשה ומדליקה בשם אַטִילָה הוֹן קראה את השירים. הם מצאו חן בעיניה, היא הצליחה למצוא את כתובתה של נועה, קיבלה ממנה רשות למסור את השירים להלחנה, ולאחר חודשים אחדים התחילו להשמיע אותם יום־יום ברדיו. אף אחד לא שם לב לכך שנועה היא המחברת, והיא היתה גאה מכדי לספר על כך בבית־הספר.
אבל ביום שישי האחרון הופיעו נועה ואַטילה בטלוויזיה, כתוכנית של רבקה מיכאלי. נועה היתה עם שיער ארוך, משקפי פרופסור גדולים, ושמלה הדוקה לגופה.
היא נראתה נפלא.
“איך הצלחת? את יודעת שתקבלי הרבה כסף מהשירים?” שאלה רבקל’ה.
“מפני שקראו לי נועה־בוצה. ואני מודה בהזדמנות זו לכל החארות בכיתה שלי, שבזכות השנאה שלהם אליי הצלחתי לכתוב שירים כאלה.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.