רקע
אהוד בן עזר
ניבה בַּבְּלַתְקָה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ר. סירקיס; תשנ"א 1991

ניבה כלל אינה אוהבת לדבר אבל הצרה איתה שהיא פוחדת לשתוק כי כאשר משתררת שתיקה נידמה לה שהיא יצור משעמם ודוחה־אדם לכן היא משתדלת לדבר בלי הפסקה אבל למעשה היא לא מדברת בגלל שהיא צריכה להגיד משהו אלא מפני שהיא חושבת שעליה למלא מיד את השתיקות, שאותן אחרים מתחילים – במילים שלה, וככה הדיבורים אצלה הם כבתים בלי יסודות או כמו צריפים על חולות נודדים שצומחים זה מזה ומתרחבים עוד ועוד ועוד ולפעמים הם כמשחק פינג־פונג למשתתף אחד – מול הכלום.

וחוץ מזה היא שונאת פסיקים ונקודות לא רק בחיבור אלא גם בדיבור היומיומי כי כל פסיק זה שְׁתִיק וכל הפסקה היא שתיקה!"


*

כל פעם שבאה מורה חדשה לכיתה, אז בהתחלה היא מוקסמת מניבה כי אינה יודעת שהיא בַּבְּלַתְקָה, כי החבר’ה בכיתה (חוץ מניבה בבלתקה) מתחלקים לשתי קבוצות:


א. אלה שלא טורחים להצביע כדי לקבל את רשות הדיבור ולהשתתף בשיעור מפני שהם:

1. משתעממים.

2. עצלים.

3. לא־יודעים.

4. כן יודעים אבל לא מתאמצים.

5. מגמגמים.

6. אילמים־מלידה.


ב. אלה שכן מצביעים מפני שהם:

1. גם כן משתעממים אבל מעדיפים לשמוע את עצמם כדי להעביר פחות בְּנַאחְס את הזמן.

2. שאפתנים.

3. יודעים במקרה את החומר.

4. מפחדים מאימא, שאיימה בעונשים אם עוד פעם תשמע מהמורות ביום ההורים שהם לא משתתפים בשיעורים.


*

על רקע השממה הזו נשמעים דיבוריה של ניבה בַּבְּלַתְקָה כמעיין מים חיים באוזני מורות חסרות ניסיון או כאלה שאינן מכירות אותה. מצד אחד חומה של אדישות כללית בכיתה, מצד שני תלמידים קנטרנים אחדים ששואפים להתבלט ולדוג מחמאות של הערכה לחוכמתם, ובתווך הצדֶקֶת הקטנה, שעיניה מתרוצצות כל הזמן ומחפשות רגע שקט כדי להרוג אותו בדיבור, אפילו הוא (רגע השקט) נמצא בדברי המורה עצמה. ומאחר שניבה אינה טיפשה, וכל מה שהיא אומרת הוא בהחלט לעניין, לוקח למורָה זמן להבין שהדברנות שלה היא ממש מחלה.

כי ניבה פיתחה בעצמה כזה פחד מפני שתיקות, עד שגם כאשר אתה מדבר – היא כבר שומעת אצלך את צליל השתיקה־שבדרך ולכן נכנסת שוב ושוב לדבריך כיודעת טוב ממך מה התכוונת לומר ואיפה עוד מעט תיתקע – ובביטחון גמור משלימה אותך או מתווכחת איתך – ואז, למרות שיש לה קול די נעים, וחיוך מתוק ומתנצל – מתחשק לך לחנוק אותה, קצת.


*

אבל הדבר הנורא ביותר קרה לניבה בּבּלתקה דווקא לא בכיתה אלא בדרך חזרה מבית־הספר, באוטובוס. היא ישבה בספסל האחורי עם להקה של בנות ובנים מהכיתה וכל הדרך דיברו וצחקו כאשר קולה של ניבה מתגבר כרגיל על השאר וממלא את חללו האחורי של האוטובוס בחוכמות וצחוקים והערות נון־סטופ.

כאשר ירדה בתחנה ופנתה ימינה במדרכה, עדיין סמוך לְצד החלונות האחורי של האוטובוס, שמעה בחור מבוגר אומר אחריה לחבר שלו, בקול רם:

“וַאללה זאת מסכנה, איזה וַגַ’ע רַאס [כאב ראש] עושה הפה שלה? עובד שעות נוספות! – כל החיים זאת תגיע לאורגאזמים רק מדיבורים!” – וצוחק.

והיה נדמה לה שהיא שומעת מבפנים גם את החבר’ה הדו־פרצופיים, שנשארו מהכיתה שלה – צוהקים (שזה צוהלים וגם צוחקים, בעברית־הונגרית).


*

גם הפעם לא פסקה ניבה לדבר כדרכה כל הדרך הביתה, לא בקול רם אלא במחשבותיה, כשלפעמים השפתיים מתנועעות מתוך הרגל, וגם מתוך תענוג. כי בדרך־כלל, יותר משהיא מפחדת משתיקות של אחרים, שכאילו פתאום אין מה לומר ומשתררת מבוכה וריקנות – היא חוששת משתיקות של עצמה ולכן מוחה מגורה ללא הפסק ועסוק באלף ואחת שיחות־לדוגמה עם אחרים ותוכניות והערות וזיכרונות ותסריטים־לעתיד ומה לא? – הראש לא נח אף לרגע.

אבל מה ששמעה הפעם על עצמה באוטובוס הציק לה ופגע וקדח חור במחשבותיה שלה. באיזו רשות הוא אמר עליי דברים כאלה? מה זה, היא רק מילולית? אין לה תוך? אין לה גוף? – איך שלא נגדיר את זה… אז מה שהמפגר הזה, טעון־הטיפוח, אמר… אבל פתאום תפסה את עצמה שהיא ממשיכה כל הזמן לחשוב, ולהגדיר… כמו שהבחור הזה קילל אותה, שהיא, רק במילים…

בבית לא היה איש. ניבה אכלה משהו, שמעה רדיו, התפשטה, התקלחה והלכה לנוח בחדרה, עטופה בחלוק, וכל אותו זמן דיברה בקול רם אל עצמה:

“האמת, מגיע לך שככה ידברו אלייך. מה את מפזרת את עצמך כל הזמן? יא מטומטמת! – אולי תפסיקי לפטפט כבר? תכבי, תכבי כבר את המוח הלוהט שלך ותלמדי לא לחשוב כלום. אורגזמים רק מדיבורים! – בשביל מה בכלל לימדו אותךָ לדבר, חרא! מניאק!…”

היא האפילה את החדר ושכבה על מיטתה, על גבה, מסתכלת בתקרה ומשתדלת להפסיק את השיחות שמתרחשות שבמוחה – ולא מצליחה.

“אורגזמים רק מדיבורים! מגעיל!”

ניבה הרגישה שהמוח שלה נשרף במחשבות והתחילה ללטף את עצמה בחבטות קלות, כאילו היו ידיה כבאים שמכבים דליקה בשדה־קוצים כשהם מכים בְּמַטְפֵּחַ על הלהבות. הדיבורים בראש התעמעמו, המילים נעלמו. נותרו רק הלטיפות שהעניקה לעצמה בלי לחשוב. פתאום התחילה לצעוק והרגישה שהתפוצצות גופנית עזה עולה מקרביה אל מוחה ומגיעה שם לשיא של לחץ ומשתחררת כמו ברעידת אדמה פנימית, בלי שום מחשבות, בלי מילים, בלי הגדרות, ואחר כך שכבה על מיטתה רועדת ובוכה מרוב אושר.

המלצות קוראים
תגיות