כַּהַנַלֶ’ה מאמינה שבלי ערבים, שמאלנים וטלוויזיה – היתה ישראל נמצאת במצב הרבה יותר טוב.
“הבעייה שלכם היא נוֹמֶך המחשבה, תבוסתנים!” היא אומרת בבוז לאלה שמתנגדים לדיעותיה. “אתם חושבים שהערבים מסתפקים רק בשכם ובחברון? לא! הם רוצים גם את יפו, ורמלה, ולוד, וחיפה… כל מקום שהיה פעם כפר או שכונה שלהם. ואנחנו טיפשים, עוד נותנים להם דמוקרטיה, ולהיבחר לכנסת, וטלוויזיה מלאה תומכים של אש”ף שיודעים רק להשמיץ…"
כהנל’ה בודקת בשבע עיניים שלא יקפחו בבית־הספר דעות שהיא מאמינה בהן. אם מזמינים מרצים ליום עיון, מיד היא תובעת שיבואו נציגים גם מ“התחייה”, מ“צומת” ומ“מולדת” [מפלגות “ימניות” בשעתן]. ומה עם הרב כהנא? אין מה לעשות, זה אבוד. פסלו את הרשימה של הרב לכנסת. והאמת, גם הצורה הגלותית, המצמוץ, והעברית האמריקאית שלו – לא עובדים על החברֶ’ה. יותר טוב להביא מישהו צברי־אָסְלִי – גאולה, רפול, גנדי. ואם אריק היה מסכים…
“כאשר הם אומרים דברים שדי קרובים בעצם למה שגם הרב חושב, אז החברֶ’ה מרגישים פתאום שהמילים נאמרות מהלב שלהם, של כולנו… חוץ מהתבוסתנים, שמושפעים מערבים, משמאלנים ומהטלוויזיה.” אומרת כהנל’ה.
*
יום אחד הביאה כהנל’ה לכיתה הזמנות לסמינר של שישבת מטעם תנועת הבעש"ט, ראשי תיבות: התנועה בלי ערבים, שמאלנים, טלוויזיה.
“ההסעה לקרני־יוחנן בי”ת על חשבון הבעש“ט. רק על האוכל משלמים מחיר סמלי של עשרים שקל. משתתפים גם בצעדה של עשרה קילומטר מאלוני־עשיו לאבן־ירבעם. מקבלים גם טי־שירט עם סמל, בכחול־לבן.”
“ובאבן־ירבעם יחגגו את החתונה של בעל ועשתורת?” שואל יוסי שמאלני.
“מאיפה אתה מכיר אותם?”
“קראתי עליהם בספר הכי נפוץ בעולם… מתחיל בתי”ו…"
“אז לך תתחתן איתם בהיכל השמחות בבת־ים, פּוֹץ!”
“לא, תשמעי, אם בעל ועשתורת היו מתחתנים שם, בטוח שהייתי בא, בגלל הריקודים והקורבנות…”
“אל תבלבל את המוח, ותפסיק לעבוד עליי!”
*
למרות שכמה חבר’ה כמו זיווית הבליינית, מורן המשוררת, צחי המוזנח, מלכיאלי הקשוחה, גוני המאוהב, עופר אנטי־קוף, ערה ההיפרית, אלה המקומונית, גידי קטן, נועה בוצה, אילן מאליונר, איתן סוזוקי ודנה סמוקרית הבטיחו לבוא “מאתיים אחוז” לסמינר של תנועת הבעש“ט – מצאה עצמה כהנל’ה רק עם עצמה ביום שישי בשעה שתיים בתחנה המרכזית בתור לאוטובוס הנוסע לקרני־יוחנן בי”ת.
*
ההרצאה הראשונה היתה של הרב גדי גמליאל מתקוע־תחתית. “אבותיהם של רוב הערבים היושבים בארץ היגרו אליה במאה השנים האחרונות ויש להחזיר אותם לארצות־מוצאם, כי הם בגלות, מבחינתם, וזאת הציונות שלהם.”
“אני מציעה,” ביקשה כהנל’ה את רשות הדיבור, “שרק הערבים שיוכלו להוכיח שהם דור עשירי בארץ־ישראל יורשו לגור בה, וכל השאר יחוייבו לענוד סהרון ירוק על החזה…” והצביעה בגאווה של הטי־שירט שלה.
“זו הצעה שצריך לדון בה,” אמר הרב גדי גמליאל, “אבל את, כבת ישראל בארץ־ישראל, צריכה לתרום את חלקך למאבק בכך שתמצאי לך זיווג ותלדי בנים רבים כי זה תפקידה של האישה היהודייה.”
*
“השמאלנים מקבלים כסף מה־סי.אַיי.אֵי ומעראפת ומהסעודים כדי להשפיע על החיילים לסרב לשרת. כך הם עשו במלחמת לבנון וזו הדרך שלהם גם עכשיו!” הסביר צחי ברזילי, רכז הנוער של הבעש"ט באיזור הצפון.
“אני מציעה,” התערבה כהנל’ה בדיון, “שכל השמאלנים יחוייבו בחוק המדינה לענוד סהרון אדום על החזה…” והניחה כף־ידה על סמל הבעש"ט.
“הלוואי שההצעה שלך תתקבל בכנסת,” אמר הרכז צחי ברזילי, “אבל עד אז תוכלי לתרום את חלקך לחיזוק העם אם תלדי הרבה ילדים כדי שמיספרנו יגדל בארץ־ישראל.”
*
“הטלוויזיה, הרדיו, העיתונים הגדולים, נשלטים אצלנו בידי יהודים גלותיים, אכולי שינאה עצמית, אוהבי ערבים, שרוצים למצוא חן בעיני הגויים, בעיני האמריקאים…”
“אני מציעה…” התפרצה כהנל’ה, “שכל העיתונאים יחוייבו לענוד סהרון שחור…” ושוב הצביעה בגאווה על החזה שלה, בטי־שירט הלבן של הבעש"ט.
“בתופים ובמחולות, בתופים ובמחולות…” ענתה ז’אן קשתיאל, מייסדת אבן־ירבעם, “אבל בינתיים עלייך לזכור עיקר אחד – עלינו, נשות ישראל, ללדת, ללדת, ללדת…”
*
בצעדה מאלוני־עשיו לאבן־ירבעם הציע צחי לטלי שתעזוב את הלימודים, תלך לסמינר של תנועת הבעש"ט, ותתחיל לחשוב ברצינות על הקמת משפחה.
“אני דווקא רציתי להמשיך ללמוד בכיוון של ארכיטקטורה, זה גם קשור לבניין הארץ, לא?” התנשמה טלי בטי־שירט הלבן, והחזה שלה עולה ויורד.
“בטח, קשור מאוד, יאללה, איך שבא לי עלייך…” תקע בה צחי מבט בוער, חומד את שערה הארוך ששופע כאשד עד ישבנה, והסתלק לבלי־שוב.
*
“איך היה בחתונת בעל ועשתורת?” שאל יוסי שמאלני ביום ראשון.
“איך ידעת שיגידו לי שהתפקיד שלי ללדת ילדים?”
“לא ידעתי.”
“אז עכשיו אתה לועג לי?”
“לא. תשמעי, כהנל’ה, רק אל תשתני. כל מה שאת יותר נגדי, יאללה, איך שבא לי עלייך, כאילו אני תוקע למתנחלת…”
“יוסי, השתגעת, איך אתה מדבר?”
“סליחה. רציתי בעצם להגיד לך משהו אחר…”
“מה?”
“יאללה, כהנל’ה, לעזאזל. בואי נשים את הפוליטיקה בצד ונהיה חברים! מי עוד איכפת לו משהו בכיתה המחורבנת הזאת, חוץ משנינו? אז טוב?”
“או. קיי., שמאלני. רוצה קואליציה איתי? טוב, עד להודעה חדשה!”
והם תקעו כף.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.