רקע
אהוד בן עזר
עירא בִּירוֹ
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ר. סירקיס; תשנ"א 1991

לאחר שהסיר המוהל את העורלה מהקטן של עירא בִּירוֹ, התחיל עירא לבכות ולצרוח כמו שבוכה וצורח כל תינוק בריא בן שמונה ימים שמלים אותו בלי התראה מוקדמת ובלי הרדמה מקומית, דבר שמעניין מאוד אם היו מנסים על אדם מבוגר שיכול לדבר, להתלונן, לשלוח מכתבים למערכות העיתונים, כמו למשל בנושא שצריך לבחור ראש־ממשלה בבחירות אישיות, ובכלל, בנאדם שכבר יודע להגן על מגילת זכויות האזרח שלו.

עירא התינוק שכב על גבו כשהוא צורח ובועט באוויר ברגליו הזעירות, גורם סביבו להרגשה של ייסורי־מצפון, אפילו לקצת דמעות של השתתפות בצער ואולי שמחה על כך שהנה בא יהודי קטן חדש לעולם.

המוהל לקח כפיס־עץ דק שקצהו עטוף בד־תחבושת, טבל בכוס היין האדום והעביר על שפתי הנימול. עירא לִקְלֵק בשפתיו, כטועם לראשונה בחייו הקצרצרים משקה טוב יותר מחלב־אימו, מיד שכח את כאביו ונשתתק.

לפני צאתו, המוהל, שהיה בנאדם מודרני, לחץ את ידי אימו של עירא, לאחר שהסביר לה איך לטפל בפצע.

“כבוד המוהל, מה נתת לתינוק שנרגע כל כך מהר?” שאלה בחשד.

“הרטבתי בקצת יין מתוק את שפתיו. מנהג ישן הוא, גברת בירו, ואני מבטיח לך – זה קטן גדול יהיה!” גירגר בצחוק, כמנהגו באמירה זו.

“מה? מה עשית לי!? הלוא חס ושלום זה הקטן שיכור יהיה! אסור להרגיל אותם מקטנות, אני אומרת לך!” נבהלה האם.


*

וכמו שתמיד צודקות האימהות כך צדקה גברת בירו גם במקרה הזה. בגיל שנתיים וחצי טיפס עירא בלי התראה מוקדמת אל שולחן הסדר ועירה אל פיו את כוסו של אליהו הנביא, שנשפכה עליו כולה.

בן חמש, אחר־הצהריים, כשההורים ישנו לאחר שאסרו עליו לשתות קולה “שמזיקה לשיניים” – פתח עירא את בר המשקאות בסלון ומזג לעצמו כוסית ויסקי עם אַיְירִיש קוֹפִי בתוספת רום ג’אמייקה כשקמו משנתם מצאו אותו הולך בחדר ושר, כשהוא מתנודד קצת מצד אל צד, ומחזיק בכוסית.

“אַשְׁקֵדיה פורחת / גוֹרדת לי בתחת / קן לציפור בין אַעֵצים / וחביתה עם נקניק / ניק ניק ניק ניק / חג לאילנות / ט”ו בשבט אִיגִיעַ / לשיניים אוּא לא מזיק…"


*

כשגדל קצת יותר, היה מבקש תמיד, בכל ארוחה שבה מזגו יין, שייתנו גם לו, “כמו גדול!” – לא מיץ ענבים אלא יין. ולא רק מתוק אלא גם יבש.


יום אחד מזג אביו בכוס רבע בירה לבנה ושלושה רבעים ספרייט (ואולי שוופס, אנחנו לא עושים כאן פרסומת לשום חברה).

“מה זה?” שאל עירא.

“האנגלים קוראים למשקה שַׁאנְדִי. פעם ניסו ליייצר בארץ, והפסיקו. בירה עם לימונדה.”

עירא טעם. “אוך, זה מצויין!”

“הילד יגדל שיכור!”

“נו באמת, מטיפה בירה? הלא אין פה כמעט אלכוהול.” אמר האב.

“נכון, תפסיקי, אימא! אין פה כמעט אלכוהול.”


*

אבל גברת בִּירוֹ לא נרגעה. “זה ששם המשפחה שלנו בירו זה לא אומר שאתה צריך לגדול שתיין של בירה!”

“תפסיקי! פחית אחת מספיקה לי ליומיים שאנדי, ואפילו קניתי פאטנט לסגור את הפחית שלא ייצא הגז מהבירה!”

“אתה כבר מכור, מה? פאטנטים? אתה שומע, אלדד? יש לך בן שתיין!”

“שַׁאנְדְיַין!”

“אלדד, תפסיק עם הבדיחות שלך!”

“מה את נטפלת דווקא אליי אימא? אתמול ישבתי עם החברֶ’ה בגזוזטרתי…”

“מה זה?”

“פאבּ חדש, אז הם שתו בכיף בירה אחרי בירה, ורק אני עירבבתי שאנדי, ויצא ששתיתי נטו רק בירה אחת…”

“שַׁאנְדְיַינְתָ?” ניסה אלדד להפיג את המתח.

“ככה? אתה כבר מערבב משקאות? אז יש לי חדשות בשבילך, ובשביל האבא המופרע שלך שמעודד אותך לשתות. אני מתכוונת לפנות לחברי־הכנסת שיחוקקו חוק מיוחד שיאסור עליכם לשתות לפני גיל עשרים, מינימום. אוּך, מדוע דווקא בחלקי היה צריך ליפול מוהל שמעודד שתיינים…”

“בכל זאת, אימא, לא אותך הוא מהל…”

“אתה תשתוק! האידיוט ההוא מהל לך את כל החיים, באלכוהול…”


*

גלילה בירו היא אישה עם ביצים. היא כתבה אישית וגם טילפנה למרבית חברי־הכנסת והתריעה בפניהם על תופעת השתיינות בקרב קטינים ובני־נוער. פנתה לוועד ההורים הארצי, למשטרה, לנעמ“ת, לוויצ”ו, לאיגוד הארצי של העובדים הסוציאליים, והקימה תנועה ציבורית ששמה לה למטרה להעביר את החוק החדש.

פעולת השדוּלה (לוֹבִּי) של גלילה בירו עלתה יפה. הכנסת, שלא הצליחה לגייס רוב לחוקים כזכויות האזרח, חינוך אוניברסיטאי חינם לחיילים משוחררים, תמלוגים לסופרים על השאלת ספריהם מספריות ציבוריות, חופש פולחן דתי לכל זרמי היהדות בישראל, העלאת אחוז החסימה, בניית בתי־אבות לאוכלוסייה המזדקנת בארץ, הרחבת “הכבישים האדומים” למנוע תאונות־הדרכים, ועוד ועוד – הכנסת התאחדה כמעט פה אחד והעבירה את החוק האוסר מכירת משקאות אלכוהוליים במקומות ציבוריים לבני־נוער שגילם פחות משמונה־עשרה שנה.


*

“נו, איך היה בגזוזטרתי?” קינטרה גלילה את עירא לאחר שהחוק הופעל.

“חרא. שתינו נקטר גוייאבות ומיץ מישמש, והתבאסנו בהתאם.” פתח את המקרר והוציא פחית בירה ובקבוק ספרייט או שוופס.

“מה זה? לא שמעת על החוק החדש?”

“תגידי, אימא, את מקום ציבורי?”

“אתה השתגעת, עירא? איך אתה מדבר אל אימא שלך?”

“אז לידיעתך אימא, החוק תקף רק במקומות ציבוריים. הַי עופר, הי גידי, תשתו משהו…”

“רגע, מה זה כאן? פתחת פאב?”

“נמאס לנו לשבת במקומות ציבוריים. והחלטנו על חאפלה קטנה בבית. את הלוא נעשית עצבנית כשאני נמצא עד מאוחר בלילה בחוץ, אז החלטתי להתחשב בך… יאללה, בואו לחדר שלי, מחכים גם לאילן, לזיווית, לדוקי…”

המלצות קוראים
תגיות