מוֹישֶׁה סְפוֹרִים אוהב ספרים כמו שחברֶ’ה אחרים אוהבים כל מה שאוהבים חבר’ה שאינם אוהבים לקרוא ספרים, למשל – טלוויזיה, קולנוע, וידאו, משחקים, מחשבים, ספורט, טיולים, דיסקוטקים, פאבים, ולפעמים אוהבים לקרוא, אבל רק עיתונים ושבועונים.
*
“מה אתה שוכב וקורא כל הימים?” גוער בו אביו ישראל. “למי יש היום כוח לספרים? נכון, גם כשאני הייתי בגילך קראתי כמו משוגע, אבל אז לא היו לנו טלוויזיה ווידאו, וסבתא הקמצנית שלך בקושי היתה נותנת כמה גרושים ללכת פעם בשבוע ליומית, בשחור־לבן. אבל היום – למי יש כוח לקרוא? אני בעצמי כבר לא מסוגל להאמין לְמה שכתוב ברומאנים. אולי מרוב סרטים שהתרגלתי לראות גם בבית, בטלוויזיה, מה שמתרחש על המסך כל־כך צבעוני, ומשכנע, שכבר קשה לנו לדמיין משהו מקריאה של מילים, כמו שהיינו מסוגלים בעבר. אני קורא כמעט רק ספרות מקצועית, ועיתונים, וגם את זה מספיק בקושי.”
“למה לא?” אומר מוֹיְשֶה סְפוֹרים.
“אתה בכלל מקשיב לי!?”
“אמרת משהו?” מרים מוישה ספורים את עיניו מהספר כאילו רק עכשיו נחת על הספה בחזרה ממסע אל הירח.
*
“הילד גומר את העיניים שלו!” מתאוננת אימו שרה. “יותר טוב שהיה הולך לשחות קצת. השחייה עוזרת מאוד נגד עייפות העיניים.”
“העיניים שלי בכלל לא עייפות, אימא! וחוץ מזה, הטלוויזיה מזיקה להן הרבה יותר מהקריאה.”
“אז שיעורים עשית?”
*
“מה אתם מתאוננים על מוישה שלכם?” אומרים החברים של ישראל ושרה, במסיבות ליל שישי. “תגידו תודה! הילדים שלנו בכלל לא פותחים ספר!”
“ואתם?” שואל ישראל.
“תפסיק!” מתנצלת שרה בשמו. “לישראל יש בזמן האחרון תיאוריה שאנשים חדלו בכלל לקרוא ספרים. קונים, מפסיקים אחרי איזה עשרים עמודים, ויודעים אחר־כך לדבר עליהם רק מקריאה של הכתבות על הספר בעיתונים.”
“כן, יש לי תיאוריה,” מסביר ישראל, “שהיום הזרם המרכזי בספרות הוא הריאליזם המשעמם. אני פותח ספר, דווקא אין בו סמלים, ולא זרם התודעה, זה כמו מהחיים, על בני־אדם, אבל מה, משעמם… עד מוות… אחרי כמה שורות – האותיות מתחילות לקפוץ לי ואני חדל לעקוב אחרי הכתוב.”
“אתה מגזים!” אומרים החברים, “בטח עוד לא קראת את הרומאן האחרון של אל”ף בי“ת גימ”ל דל“ת מנחם!”
“קניתי, אך טרם הספיקותי לקרוא.” הוא אומר.
*
מוישה סְפוֹרים הוא לא רק קורא כרוני אלא גם משוגע על קניית ספרים. באופן עקרוני הוא לא מחליף בספרייה. גם לא מבזבז כסף על ספרים חדשים. הוא אוהב לפשפש בחנויות של ספרים משומשים ולגלות שם מציאות. החדר שלו כבר מתפוצץ מרוב ספרים. מריח יושן, כריכות עתיקות, נייר מצהיב, ספריי נגד תולעים וג’וקים, שבו הוא מחטא את הספרים שקנה במציאה.
על המדפים בחדרו אפשר למצוא את ברנר, דוסטוייבסקי, שדה, בודלייר, גיתה, סולז’ניצין, הסה, עגנון, דיקנס, קאפקא, מארקס, וולטיר, המסון, טולסטוי, מאן, מיכאל, גוגול, בל, קאלווינו, איתן, שחם, סרוואנטס, פו, בולגאקוב, איבסן, אורפז, בשביס־זינגר, בלו, מלמוד, והרבה אחרים.
רבים מהספרים קרא יותר מפעם אחת: “מסתורין”, “רעב”, “שדים”, “החיים כמשל”, “פרחי הרע”, “הר הקסמים”, “טוניו קרגר”, “נרקיס וגולדמונד”, “העוזר”, “סידהארתא”, “דון קישוט”, “מכאן ומכאן”, “תמול שלשום”, “אידיוט”, “פר גינט”, “פאוסט”, ועוד ועוד.
*
כך במשך כל השנה. ואולם חגו הגדול של מוישה ספורים הוא שבוע הספר. בניגוד למבקרים רבים אחרים, שפע הספרים המוצגים לראווה בדוכנים אינו מבלבל אותו, לא מהמם וגם לא מייאש. הוא נהנה לנדוד במשך שעות מדוכן לדוכן, לסמן לעצמו מציאות זולות במיוחד ולרכוש אותן לפי סדר עדיפויות המוכתב בעיקר על כפי תקציבו – ורק בערב האחרון.
בינתיים הוא מנצל את הקשרים שלו עם אחת ההוצאות הגדולות שמתמחה בספרי־קריאה, ועובד אצלה ערב־ערב, בכיכר, בהתנדבות, עד לסגירה. הוא בקיא בכל הכותרים, זוכר בעל־פה את המחירים, אינו מרגיש כלל איך הזמן חולף כי ההנאה שבסיפוק ספרים על פי משאלות הקונים סוחפת אותו ונדמה לו שהוא מכפיל את עצמו מדי ערב עשרות פעמים, כל אימת שהוא מוכר ספר, ורק מצטער שקונים לאו־דווקא ספרים שהוא אוהב אלא גם המון שטויות, כמו קסאוויירה הולנדר. כאשר מציעים לו הבעלים, לפני הסגירה, לבחור לעצמו שניים־שלושה ספרים חינם, בזכות עזרתו, הוא יודע מה לבחור.
*
הקנאות של מוישה ספורים לספרים כה גדולה עד שהוא מסרב ללכת לראות סרטים בקולנוע, או לצפות בטלוויזיה בסדרות – שנעשו לפי רומאנים שהוא קרא ואהב.
“מה אתה מבזבז את הזמן שלך על קריאה?” אומר לו אביו ישראל. “קח את הסרט של הספר בספריית הווידאו ותביא הביתה.”
“זה יותר בריא לעיניים.” אומרת שרה. “ואתה בכלל לא יוצא עם בנות. תגיד, מה זה, בנות לא מושכות אותך? אתה ממש מנותק מהמציאות!”
“אני לא אוהב שמזיינים לי את המוח!”
“מה?”
“איך אתה מדבר, מוישה?”
“אני מעדיף לראות את פְּיֵיר בְּזַאוּחוֹב, את הנסיך אנדרי ואת נַטַשה בדימיון שלי, ולא שאיזה סרט הוליוודי ימרח עליהם פרצופים של שחקנים שיקלקלו לי להרבה שנים את ההנאה מ’מלחמה ושלום', עד שאולי אשכח אותם לגמרי.”
*
בסוף השנה הביא מוישה ספורים תעודה. היו בה הרבה שליליים.
“מילא, אני מבינה – בהתעמלות, אבל בספרות, בהבעה עברית ובחיבור? ולחשוב איזה ציונים בספרות היו לי, ולאבא שלך!” בכתה שרה בלי בושה.
“אימא, אין מה לעשות.” ניחם אותה מוישה. “אני פשוט לא מסוגל להקשיב לשיעורי ספרות ולא מבין ולא מסוגל לחזור על מה שמלמדים שם. ואם אני אוהב לקרוא, מגיע לי פרס על זה? מקסימום שיתנו לי כסף לעוד ספרים.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.