חני לא הכי צעירה בכיתה אבל נראית פחות מפותחת מהבוגרות ממנה. כאשר הבנות כבר התחילו להשתמש בשפתונים, בסומק ובאַי־לַיְינֶרִים – אצל חני לחמניק לא נמרטה אפילו שערה אחת מהגבות. פניה חלקות לגמרי, חלביות וילדותיות, כמו לחמניה רכה שיצאה לא מזמן מהתנור.
חני נורא רצתה כבר להבשיל, אבל לא הלך לה.
*
“מה אוכל אותך, לַחְמַנִיק?” שואלת אותה מלי, חברתה הטובה.
“מה את עושה את עצמך שאת לא יודעת? עוד לא קיבלתי את המחזור, החזה שלי סמלי, לפטמות מתאימה עדיין גופייה יותר מחזייה, בבתי־השחי עוד לא צמח אצלי שום דבר שאפשר לגלח. מה אני אעשה, אוכל שמרים?”
“טוב, מה את מתאוננת? לפחות יש לך צ’אנס שעל הידיים והרגליים את לא שעירה כמו אצלי, שאני כבר צריכה ללכת לקוסמטיקאית כדי להוריד שערות, או לעשות את זה לבד בבית עם גיליונות־שעווה, כי אני לא טיפשה להשתמש בידית־גילוח או במכשיר חשמלי.”
“אוף, כמה שהייתי רוצה כבר להיות קצת יותר חתיכית… כמוך…”
“מה הבעייה? תשימי קצת מייק־אפ, קצת צלליות ירוקות לעיניים, תמרחי אַיי־לַיְינֶר בדיוק בקו של הריסים, תציירי את קווי השפתיים ותשימי קצת אודם, אני חושבת שגוון חום יתאים לך, תפזרי קצת סומק שיבליט לך את עצמות הלחיים…”
“תגידי, על מה את מדברת בכלל?”
“מה זאת אומרת? על שינוי תדמית שלך, לטובתך…”
“לא, בשום אופן אני לא אתאפר.”
“מדוע?”
“עירא לא אוהב את זה. הוא אומר שכאשר בנות מאופרות אוכלות, האודם נמרח להן על הסנדוויץ' כמו קטשופ, וזה ממש מגעיל.”
“מה פתאום איכפת לך מעירא, התאהבת בו?”
“לא. אבל אנחנו יש בינינו ידידות מסויימת ואני מאוד מעריכה אותו.”
“את טיפשה, את מפחדת להתבגר!”
“אז מה? תיכף תגידי לי שאת כבר גם מאוננת?”
“תפסיקי להיות אינפאנטילית ולחקור אותי. אבל אם את רוצה לדעת, אז כשאני יוצאת עם בן בערב, אני מתאפרת מלא. את רואה את הציפורניים? לבית־הספר אני שמה שקוף, שלא יבלוט, אבל לערב יש לי אדום עמוק, ממש שיגעון. גם על הציפורניים ברגליים.”
“אוּף, כמה שאת מתעסקת עם עצמך! ממש פולחן אישיות!”
“תגידי, את עוד בכלל חברה שלי או שהחלטת להישאר בגן־ילדים?”
“מה את שוב צוחקת ממני, מלי, את יודעת שאף פעם בחיים שלי עוד לא קיבלתי מחזור!”
“יא אלללה, לַחְמַנִיק, אי־אפשר איתך. את שוברת לי את הלב, ממש…”
*
“תגיד, עירא, ראית כבר את ‘פשעים ועברות קלות’ של וודי אלן?”
“לא.”
“אז אולי אחרי שנגמור לחזור על החומר בביולוגיה מתחשק לך שנלך לסרט הזה? אני משתגעת על וודי אלן.”
“לא, לא בא לי, פעם אחרת, טוב?”
חני יצאה לחדר־האמבטיה, ובהחלטה פתאומית תפסה איי־ליינר, שמה קצת צלליות חומות וסומק כהה, משל אימהּ, ואודם.
“לחמניק, לאן נעלמת? אני עוד מעט צריך ללכת…”
“עוד רגע, עירא… אני באה…”
וחזרה לחדר, זוהרת ורועדת. תחילה לא שם לב, כי לא הביט לעברה והם ישבו שניהם והמשיכו בחזרה בביולוגיה, אבל פתאום הביט בה והזדעזע:
“מה־זה־קרה־לך, לחמניק, פורים היום? השתגעת? מה, החלטת להצטרף לגדוד הפְרֵיחוֹת שרצות לתפוס מקום בחדרי־השירותים כל הפסקה כדי למרוח ליפסטיק ולתקן את הציורים על העיניים?”
חני התחילה לבכות.
“טוב, די, די, סליחה. הדבר האחרון בחיים שאני רוצה זה לפגוע בך.”
“עירא…”
“מה?”
“שום דבר.”
“בסדר. אני צריך כבר לזוז. אבל תבטיחי לי שתורידי את כל הדבר הנורא הזה מהפנים שלך, טוב?”
“טוב.”
“צ’או!”
“צ’או…”
*
“הלו, מלי? – היי! – טוב שתפסתי אותך.”
“היי לחמניק.”
“אולי מתחשק לך שנקפוץ יחד ל’פשעים ועבירות קלות', הערב?”
“חבל, דווקא לסרט הזה יש לי בדיוק התחייבות, להערב. נלך פעם אחרת לקולנוע אחר, טוב?”
“טוב.”
חני חוזרת לחדר־האמבטיה. מרגישה שהיא עומדת להתפוצץ. כל גופה מתוח. הבטן כואבת. בא לה לבכות. והיא בוכה. דמעות נוזלות על האיפור. עכשיו היא באמת מכוערת. “כמו ילדה מפגרת בפורים!” – צורחת אל עצמה בראי.
*
בהפסקה שומעת חני שמדברים בכיתה של “פשעים ועבירות קלות”.
“אז אני חושבת, שזה סרט נורא לא מוסרי.” אומרת מלי בתורה. “מה פתאום שהרופא שאחראי לרצח מסתדר לחיות עם המצפון שלו, בלי להיענש?”
“החטא – פשעים, ועונשו – עבירות קלות. את לא הבנת שזה הכול לקח וודי אלן מדוסטוייבסקי?” מעיר עירא, “שאם אין אלוהים אז הכול מותר?”
“גם להתאפר? איזה מין שמוקים אתם!” מתפרצת לחמניק לשיחה ומיד נמלטת החוצה.
“מה קרה לה בזמן האחרון?” שואל עירא את מלי. “את הלוא חברה שלה.”
“יעבור לה. אבל הבטיחה לי שאין ביניכם שום דבר, זה נכון?”
*
חני מגיעה לחדרי־השירותים. הכול תפוס, חם, מזיע. מול הראי מצטופפות בנות, “גדוד הפְרֵיחוֹת…” היא מהרהרת לעצמה במרירות. תעשייה שלמה של מריחת שפתיים, קווי־ריסים באיי־ליינרים, סומק. איך עירא, החרא הזה, היה אומר: “כמו פרסומת לטמבור…1”
סוף־סוף מתפנה תא. היא נכנסת. עם מלי זה לא מפריע לו לצאת. איזה שמוקים! מה זה קרה לי? – שיטפון, וויי, כנראה שסוף־סוף אני מקבלת…
-
טמבור – בית חרושת לצבעים. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.