כאשר חזרו לבית־הספר, לאחר יום העצמאות, ראו התלמידים, ראתה המנהלת, ראו המורים, וראה כל מי שעיניו בראשו – שעל קיר הבניין הפונה לרחוב רשומות כתובות שחורות:
“תיפתח חנות גלידה בחזה של המורה לתנ”ך אסנת!"
"כשמורן המשוררת מביטה לשמיים,
החברֶ’ה אצלה בין הרגליים!"
"לַמורים מוחות משומרים
התלמידים גדלים על שמרים,
ולבית־המשוגעים הזה לא משיגים שומרים!"
“מי שלא ממשיך בביה”ס ללמוד
על המנהלת יתקע נאד!"
"ישוחרר ציבור התלמידים
ממורות מורעבות סקס!"
"כל תלמיד יתרום ביצה
לכל תלמידה שתרשה מציצה
וככה נעשה מההנהלה קציצה!"
"כשהבטן של המורה אלכס מרעישה
יודעים שהוא עוצר את הנאד
בגלל הבושה!"
"המנהלת נתנזון אבינו
הסגנית אלישיב היא אימנו
הלוואי שהיינו כבר יתומים!"
“תהוקצע המורה אסנת מצד הציצים!”
“יצ’ופר הנוער!”
“עוד לא נולד המורה, שלא היה תלמיד, שלא אהב מורים!”
"ראיתי תלמיד שקיבל מעולה
פתחתי לו ת’ראש
יצא הטמטום של המורה!"
*
“התלמיד רפאל בר־חיים מתבקש לבוא מיד לחדר המנהלת!” שודרה במערכת הַכְּריזה הפנימית הודעה לכל הכיתות והמגמות.
“רפי,” אמרה המחנכת שולה, “שמעת? גש מיד לחדר ההנהלה. אני מאוד חוששת לגורלך, אחרי מה שעשית!”
“מה עשיתי, מורתי?”
צחוק כללי בכיתה.
“למי מבין שנינו קוראים החבר’ה רפי גרפיט, לך או לי?”
“כל הכבוד. אגתה כריסטי היתה בטח לוקחת אצלך שיעורים פרטיים.”
*
“בר־חיים, רפאל!”
“כן המנהלת.”
“אתה ציירת?”
“לא.”
“מדוע קוראים לך רפי גרפיט?”
“כי אני אוהב לחדד עפרונות.”
“לכן ציירת על הקיר?”
“לא.”
“אז מסיבה אחרת?”
“מה?”
“ציירת?”
“לא ציירתי. המנהלת, מדוע תמיד מאשימים אותי? אני לא עשיתי כלום!”
“אבא שלך בחנות הצילום?”
“אני חושב. למה לא?”
“יש הרבה עבודה?”
“יש. תודה לאל. חתונות. דרכונים.”
“אז רוץ תבקש מאבא שלך בשמי מיד לבוא, אתה שומע?”
“כן המנהלת, אבל למה? אני לא עשיתי כלום!”
“עם מצלמת הווידאו!”
“ואם הוא עסוק, מה אני אשם?”
“אתה כבר יודע לצלם בעצמך?”
“בטח המנהלת. אני עוזר לו, בחתונות!”
“אם כך, בקש מאבא שלך בשמי לשאול את המצלמה, קנה בדרך קלטת וידאו על חשבון בית־הספר, ואל תשכח לקחת את הקבלה.”
*
“מה רפי עושה בחוץ כל היום, המורה שולה?”
“אני באמת לא יודעת מה קרה לנתנזון. היא עוד העניקה לו פרס – לעשות סרט על הזוהמה שכתב על הקירות.”
*
“תלמידים, אספנו אתכם כולכם לאולם הספורט כדי להודיע לכם כי החלטנו למסד את הגראפיטי. מעתה עומד קיר החזית של בית־הספר לרשותכם. כל תלמיד רשאי להביא צבע מהבית ולרשום על הקיר מה שהוא רוצה. תוציאו את התסכולים והטמטום שלכם. לא תהיה צנזורה. אבל, בתנאי אחד – שאר הקירות חייבים להישאר נקיים, ומי שיצייר עליהם – ייענש בכל חומר הדין.”
“נתנזון באמת השתגעה!” לחשה המחנכת שולה לחברתה, המורה הרווקה לתנ"ך אסנת, בעלת החזה הגדול.
“לא בטוחה שאמשיך ללמד כאן פראים כאלה בשנה הבאה.” סיננה אסנת.
“יופי, המנהלת!” קם רפי ואמר, “אבל מה יהיה על הכתובות הקודמות?”
“לכל תלמיד מותר למחוק כתובות קודמות ולרשום עליהן חדשות, וכל המרבה הרי זה משובח.”
“מה, מה זה? אני לא מסכים שכל מי שרוצה ימחק את הכתובות!”
“בר־חיים, אמור מדוע? הלוא כבר צילמת אותן. מה, אתה ציירת?”
“כן המנהלת.”
“בר־חיים, תוכיח!”
“‘ראיתי תלמיד שקיבל מעולה’ – מתחיל ברי”ש. 'פתחתי לו ת’ראש'' – מתחיל בפ“א. ‘יצא הטמטום של המורה’ – מתחיל ביו”ד. ראשי־תיבות – רפ“י!”
“בר־חיים, רוץ תביא מיד את אבא שלך. אתם אחראים לסייד את כל הקיר, אחר־כך אתה עף מבית־הספר עד להודעה חדשה, וככה ייעשה לכל מי שרק יעלה על דעתו ללכת בדרך שלך! הבנתם אותי, שְׁחִיקִים? חופשי! מארש! לכיתות!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.