רקע
אליעזר שמאלי
ספרי הראשון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשמ"א 1980

כאשר מלאו לי ארבע־חמש שנים ולמדתי את כ"ב האותיות שבאלף־בית – נתעורר בי צמאון רב לקריאה, והייתי מרים כל פיסת־נייר מודפסת, שראיתיה מתגוללת בחוץ, מנער מעליה את האבק ומנסה לקרוא את הכתוב בשורותיה. ובבית – פתחתי כל ספר וספר, מאלה שהיו מונחים על־גבי השולחן ומאלה שבארון־הספרים של אבא; מצרף הייתי אות לאות בלחש, ומנסה לעמוד על המדובר והמסופר בדפים הגדולים והמלאים אותיות צפופות… אך כל הדפים הקרועים שמצאתי ברחוב וכל הספרים והקונטרסים שנמצאו בבית – תכנם היה זר לי ודבריהם סתומים, למעלה מבינתי, והקריאה הניחוש בהם היו עלי לטורח ולא גרמו לי עונג או שמחה. כי לאגדה ולסיפור יצאה נפשי הילדותית (שיחדרו למעמקי לבי וירנינו אותי…).

ערב אחד מערבי שבט, נלויתי אל אבי בלכתו לבית־המדרש לתפילת מנחה ומעריב. בחוץ ירד שלג רך ורוח־חורף קרה נשבה בזעף; כולנו היינו מכונסים ליד התנור הגדול שבבית־המדרש (נוגעים בו ביד או בשתיִם, שואבים ממנו חום ומטים אוזן לדברי קשישים וזקנים…). פתאום נפתחה הדלת ורוח קרה פרצה לבית־הכנסת והרעידה את כולנו. נשאנו את עינינו אל הפתח ברוגז גלוי, וראינו זקן נכנס לבית־המדרש כשעל גבו שק כבד. הישיש היה עטוף בפרוה רחבה וכבדה והיה חבוש כובע־פרוה. מכוסה היה כולו שלג לבן ואי־אפשר היה להבדיל בין שׂיבתו ובין השלג המכסהו.

כולנו קמנו (מעם התנור) והקבלנו פניו. פרקנו מעל גבו את השק הגדול והכבד, הפשטנו את פרוָתו הכבדה, ניערנו את השלג מעליה ופרשנוה על־פני ספסל רחב, כדי ליבשה. בירכנוהו לשלום ופינינו לו מקום ליד התנור הלוהט, כדי שיתחמם (וישיב את נפשו). לאחר שהתפללנו תפילת “מעריב” (ולאורח הוחם קמעה) קם וקירב את שקו הכבד אל השולחן שליד התנור, התיר את בית־צוָארו והתחיל להוציא ממנו אוצרות, אשר עיני לא ראתה כדוגמתם עד היום ההוא…

צעצועים? דברי־מתיקה?

לא! הזקן־האורח שהיה מוכר ספרים וקונטרסים, עשה דרכו מעיירה לעיירה ומבית־כנסת לבית־מדרש, ובהם היה מציע את סחורתו למכירה (ולא יצאה אלא שעה קלה – ) השולחן הארוך והרחב שעמד ליד התנור נתכסה כולו סידורים קטנים ונאים, קונטרסי ברכות, לחשים והשבעות, ספרוני מעשיות וחוברות, אגדות וסיפורים; מחברות ללימוד כתיבת מכתבים, ודפים שעליהם מודפסים שירי שבת ומועד… והספרונים והקונטרסים נאים היו ונעימים: עטיפותיהם צבעוניות ואותיותיהם מבהיקות על הנייר המלבין. ריח מרחקים נפלאים נדף מהם והם עוררו בכולם רצון עז להזין בהם את העינים, למששם ביד רועדת מהתרגשות, להציץ לתוכם ולספוג את ניחוח הדיו הטריה והשחורה…

סגרנו כולנו על הזקן האורח, ועל סחורתו החומה חיה, נצמדנו אל השולחן כצמאים אל שוקת מים, ולא הועילו גערותיהם של אבא וסבא, שמשכו אותנו משם לארוחת־ערב ולשינה…

אכלתי ארוחת־ערב על שולחנו של אבא וישנתי במיטה שהציעה לי אמא. אך לבי וראשי היו שם, ליד שולחן־הספרים המקסים של הישיש הפלאי (ואף כי עיני היו עצומות במשך הלילה – הן המשיכו לרחף על־פני הספרונים הנאים והצבעוניים שבבית־המדרש, התרפקו עליהם ועיינו בדפיהם הסגורים).

“א־מא…” חיננתי את קולי בהתפנקות והתרפקתי על אמי, לאחר שאכלתי למחרת את ארוחת־הבוקר, לבשתי את מעילי הארוך והשׂעיר, ועמדתי לצאת אל בית רבי, “אמא…”

“מה לך, בן־זקוני?” שאלה אמי (במאור פנים) כשהיא עוטפת את צוארי במטפחת־צמר עבה ומשלשלת את שולי כובע־הפרוה שלי למטה מאָזני. “לא שבת ולא מועד היום, בני…”

“תני לי פרוטות אחדות במתנה, אמא”, לחשתי לה על אזנה כשהנני מתרומם על בהונות רגלי, ולופת ראשה בשתי ידי הקטנות, “רק פרוטות־נחושת אחדות!”

“וכי יש בשוק דובדבנים למכירה בקור של שבט?!” צחקה אמא וקולה רווּי תוכחה. “אסור לבזבז כסף על דברים של מה־בכך! אסור!…”

סחתי לה בקול מתחנן את המעשה בזקן־האורח, שסר בליל אמש לבית־המדרש עם השק הכבד ואוצרו המופלא.

“נפשך חושקת בספר קטן ונאה?” שאלה אמי וקולה מתרכך. “רצונך לקנות בפרוטות אלו ספר לעצמך?..”

אט־אט תקעה אמי את ידה לתוך כיס־הבד הארוך, שהיה חבוי לה תמיד מאחורי סינרה הרחב, חיטטה בו ארוכות, ואחר חפנה כמה שחפנה, והעבירה לתוך כף־ידי אגורות־נחושת אחדות…

“שמור את הכסף (בתוך הכסיה) יפה־יפה ואל תאבד אותו בשלג, חלילה וחס!” אמרה בקול מזהיר כשהיא פותחת את הדלת ומוציאה אותי אל העולם הקר. “אל תתעכב בדרך ואל תחליק על הקרח שעל־פני השלוליות, כי אפך יקפא, חלילה…”

אני בדרך – וחבורת ילדים בני־גילי, חברי ושכני לספסל בחדר של רבנו, צובאים על פתחה של אחת החנויות שבשוק. ואכן מעשי־נסים ופלאי־פלאים מוצגים לראוָה בפתחה של חנות זאת! מסביב שלג עמוק ולבן (האויר קר ומעל הגגות משתלשלים ונתלים גלידי־קרח בהירים, ארוכים, ומחודדים. רוח צוננת נושבת ומקפיאה את האף ואת קצות האצבעות של הידים והרגלים). אך בפתחה של אותה חנות – קיץ וגן־עדן ממש… על־פני הרחוב מוצגים לראוָה ארגזים ארוכים וצרים, והם מלאים וגדושים פירות שבהם נשתבחה ארץ־ישראל: חרובים שחומים ודבלות אפורות, תמרים אדמדמים וצימוקים חומים… וכולם מושכים את העינים, מגרים את התיאבון ומזילים ריר בפה…

“אני קונה פירות חמישה־עשר (ט"ו בשבט)!” הכריז ילד אחד כשהוא מוציא מכיסו אגורה ומושיטה אל החנוָני, שעמד בתוך החנות.

“אף אני קונה!” ענה מולו השני.

“גם אני!..”

ילד קטן הייתי, אך יִצרי גדול – ולא יכולתי לעמוד נגד הפיתויים של הארגזים ההם. שכחתי את הבטחתי לאמי ואת אזהרתה… ופתאום ראיתי את עצמי מושך בשיני את הכפפה שעל כף־ידי הימנית, מושיט את הפרוטות ליד החנוָני, מקבל במחירן חרובים אחדים, תאנים מעטות, ושנים־שלושה צימוקים… וטרם הספקתי לבוא לביתו של הרבי – וידי היו ריקות: לא כסף ולא פירות…

במשך כל השעות שישבתי בתוך קהל הילדים שב“חדר”, לא הרגשתי בחסרונן של הפרוטות. שיחקתי עם הילדים, השתובבתי והסחתי דעתי מהן. אך כאשר הגיעה שעת הצהרים ומלמדנו ציוה עלינו לשוב וללבוש את המעילים כדי לחזור הביתה לארוחת־הצהרים – התחלתי פתאום חש מוסר־כליות (ולבי הקטן נצבט בקרבי). התחלתי לחפש את מעילי בתוך ערימת מעילי־הילדים אשר על־גבי הספסל הנמוך שבחדר, ודמעות חונקות בגרוני. כי איך אראה את פני אמא וספר אין בידי וגם הכסף איננו? מה אענה לאמא?!… לבשתי את מעילי ויצאתי עם כל הילדים החוצה (כשנפשי מרה עלי).

כל הילדים כולם היו מצעקים ומריעים, ואילו אני – קולי נחבא ובגרוני חילחלה דמעה. השמש זרחה, השלג הבהיק, אך על לבי העצב העיק. כי איך תערב לי ארוחת־הצהרים וידי ריקות?..

פתאום מצאתי את עצמי עומד באכסדרה הגדולה והמפולשת של בית־הכנסת. מתרומם אט־אט על בהונות רגלי, מושך בחשאי את ידית הדלת, פותח אותה בזהירות ובהיסוס, ונכנס אט־אט לתוך הבית פנימה…

הס־ס־ס.

דממה עמוקה שררה בתוך האולם הגדול, אין נפש חיה ואין קול. התנור הגדול להט כולו מחום. על־ידו ניצב השולחן הגדול והוא מכוסה כולו ספרונים, קונטרסים ומחברות כבליל־אמש. לידו יושב הישיש־האורח, מוכר־הספרים. גבו אל התנור, ידיו פרושות על השולחן, ראש־השׂיבה הגדול שעון על ידיו, ופניו כבושות בשרווּלי מעילו…

“ח־ר־ר, פ־פ־פ־ף…”

כן, הזקן ישן לו בבית־הכנסת ונחר, נחר בקול רם. נורא…

אמרתי לחזור על עקבי ולהסתלק, אך לא יכולתי. כבחבלי־קסם נמשכתי אל השולחן, נגד רצוני ובעל־כרחי. והנה מצאתי את עצמי עומד ליד אותו השולחן, המלא והגדול כל־טוב, ואני עוצר נשימתי, נרכן קמעה על־פני האוצר וקורא בלחש בספרונים הנאים והנחמדים, ואין איש מאושר בעולם כמוני…

“ס־ס־ס־ס־!”

לא אני הערתי את הזקן, כי הן דומם עמדתי שם, מכוּוץ ומאופק ונשימתי עצורה. הוא נתעורר מאליו. הדממה המעיקה כנראה העירה אותו. וכאשר הרים ראשו, פקח עיניו והביט מולי – נזדעזעתי ממבטו ומבוהל משכתי ידי ונסוגותי לאחור.

“אה!” צעק הישיש נפחד ומבולבל.

“מי אתה?!”

“אני… לא, לא, אני באמת לא!” קראתי בקול־בוכים והסתרתי פני בידי, רועד כולי כעלה נידף…

“מי אתה?!” צוח הזקן כשהוא קם מעם השולחן, מסתער עלי ותופס בידי. “האם אמרת לגנ…?!”

“אמא! א־מ־א־ל־לה!” צעקתי והתחננתי על נפשי. “אינני גנב, בחיי. א־מ־א־ל־ה!!”

“מה עשית כאן בשעה זאת?!”

“אספר לך את האמת, סבא!…”

“סַפר!”

בכיתי בחשאי וסיפרתי לזקן את המעשה בפרוטותיה של אמי ופירות חמישה־עשר בשבט… הזקן הרפה ממני, הסתכל בי ארוכות ופניו נתרככו…

“בוא ושב על־ידי”, אמר בקול שקט, כשהוא מושכני ומושיבני על הספסל שליד התנור. מַשב של הבל נגע בגופי וחיממני. החום חדר גם לתוך נפשי פנימה. חדלתי לפחד מפני מוכר־הספרים הזקן והתחלתי לחבב אותו, משל היה סבי ולא איש זר…

“כך דרכן של פרוטות, אשר לא יגעת עליהן והן באות לידיך מידי אחרים ללא התאמצות”, נאנח הזקן ואמר, כשהוא מנענע ראשו השׂב ומסתכל בי במבט ממושך וחודר, “כשם שהן באות בלי יגיעה, כן הן הולכות ואוזלות בלי מחשבה (ושהייה…), רק הפרוטה אשר נשכרת בעבודה קשה ובזיעה – היא־היא המתקיימת בידך ואתה מוציאה בישוב־הדעת…”

הקשבתי בשקט לדברי הישיש העמוקים והבלתי־נתפסים על ידי בשׂכלי הילדותי, ונאנחתי שוב אנחה עמוקה.

“הירדת לסוף דעתי, פעוטי?” שאל מוכר־הספרים והשהה עלי מבט ממושך.

“אבל אני רוצה ספר יפה, סבא…” התחלתי שוב לבכות בקול רם.

“באיזה ספר, למשל, חשקה נפשך?” שאל הזקן בסקרנות.

העברתי את עיני הדומעות על־פני השולחן המלא כל־טוב, עיינתי וחיפשתי, ולבסוף הושטתי אצבע יד ימיני והורדתי אותה על־גבי ספרון קטן ונחמד, שכריכתו כחלחלה, ופרי רימון מצויר על עטיפתו!..

“כך־כך” גיחך הזקן ולחש, “חובב פירות הארץ הקדושה אתה, ילדי, את שבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ־ישראל…”

“אני רוצה את זה… בספרון זה חשקה נפשי, סבא…” אמרתי בקול מעורר רחמים.

הרצין הזקן את פניו ואמר: “נתון אתן לך, ילדי, ספרון זה, אך בתנאי שתהיה לי לעזר ותושיט לי ידך בצר לי…”

הבטתי בו בזקן בעינים פקוחות לרוָחה ומלאות מבוכה…

“זקן אני”, המשיך הזקן ואמר וקולו רועד, “בודד וגלמוד ואין לי בן או נכד, שירחמו עלי לעת זיקנה. עמוּס שק ספרים על גבי, הנני נודד מישוב לישוב ולן בבתי־הכנסת ובבתי־המדרשות. אך כיון שהנני חושש להשאיר ספרי על־גבי שולחנות בלי השגחה ושמירה, שמא יחסרו – אינני זז לעולם משולחני ואינני יכול לצאת לשוק לקנות לעצמי לחם, או ירק ופרי. וכך עוברים עלי ימים שלמים בלי שיבוא מזון לפי. אני יושב כאן ובטני ריקה (ונפשי עלי תאבל). אם תרצה ללכת יום־יום לחנות פעם ופעמַיִם ותקנה לי כיכר־לחם ונתח גבינה, צנון או תפוח להחיות את נפשי – אתן לך שכר־טרחה, ילדי, את הספרון היפה אשר אהבה נפשך…”

הצטחקתי מול הזקן, וקיבלתי עלי בלי היסוס להיות לו לעזר ולקנות את מזונו.

עשרה ימים הייתי הולך בעבורו פעמַיִם ביום לשוק בקור ובשלג, ברוח ובסערה, והייתי נושא בשבילו בידים קפואות לחם וגבינה, צנון ותפוחי־אדמה. וכאשר היה הזקן כפוף על פי־התנור שבבית־הכנסת, צולה לעצמו את תפוחי־האדמה, הייתי שומר על ספריו שעל־גבי השולחן מפני הילדים.

ושעה שהיה יושב על הספסל שליד התנור, פורך תפוח־אדמה חם וקלוי ואד חם עולה מבין אצבעותיו המרעידות – והייתי מסתכל בו בשמחה ונהנה יחד עמו… כי הן זר וגלמוד היה האיש ולא היו לו בן או נכד, שירחמו עליו לעת זיקנה…

כעבור עשרה ימי־הליכה לחנות בוקר וערב, כאשר קם הזקן ואסף שוב את ספריו וארז אותם בשק, כדי להעמיסו על גבו ולעבור לישוב אחר, קיים את הבטחתו ונתן לי שכרי – את הספר אשר ביקשתי מידו, הלא הוא הספרון הנאה “פרי עץ הדר”, אשר בו יסופר וירונן על העצים הנאים אשר גדלים בארץ־ישראל, והפירות הטובים אשר יתנו כדי לברך עליהם שנה־שנה בחמישה־עשר בשבט…

עשרות שנים שמור הספרון הנפלא הזה בידי ומאות פעמים קראתי וחזרתי וקראתי ולא שׂבעתיו. ממנו למדתי לאהוב את ארץ־ישראל, את עציה הטובים ופרותיה הנפלאים… וכאשר זכיתי לעלות לארץ־ישראל, קניתי לעצמי כברת־ארץ קטנה ונטעתי עליה מהעצים אשר עליהם כתוב ומושר בספרוני העתיק והיקר “פרי עץ הדר”. ושנה־שנה, בבוא ט"ו בשבט, הננו מסובים ליד שולחן אשר עליו ערוכים הפירות הטובים שהבשילו בגני. ואם כי הספרון כבר ישן־נושן, דפיו דהויים, מתפוררים ואכולי עש – הנני מוציאו ברגש מתוך עטיפת־המשי אשר בה הוא עטוף וקורא מתוכו שירים ואגדות באזני נכדי, כדי שירצו אף הם לעבוד ולהשתכר בזיעת־אפם, ויקנו ספרים ויטעו עצים ויאהבו את ארץ־ישראל, ולא ייעקרו עוד מעל אדמתם לעולם…

המלצות קוראים
תגיות