רקע
אליעזר שמאלי
פֶריללֶה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשמ"א 1980

אבא היה מרבה לגנוח והרופאים גזרו עליו לשתות פריללה. וכדי שאמא לא תחלה אף היא (חלילה) באותה המחלה – יעץ הרופא גם לה לשתות פריללה ולהקדים רפואה למכה… (אל נפתח פה לשטן…).

“פריללה?!” אתם ממצמצים בעיניכם ומושכים כתפים בלגלוג: מעולם לא שמענו מלה משונה כזאת! (האם זה שם של ילדה ואולי של ציפור?).

“לא. התאזרו בסבלנות ואגלה לכם”.

עתה ודאי ידוע לכולכם המושג “ויטאמין”. תינוק שנולד והובא מבית־היולדות לבית הוריו, מיד מתחילים להשקותו ולהאכילו ויטאמינים: מיץ־גזר ומיץ־תפוזים, רסק תפוחים ודייסת בננה… יש ויטאמין א' וּויטאמין ב‘, ויטאמין ג’ ועוד כהנה וכהנה… לגן־הילדים מכניסה אמא לילקוט הפעוט אגס – כי יש בו ויטאמין. ולתרמילו של נער בית־הספר תוחבת אמא תפוח, כי הוא מכיל ויטאמין מיוחד במינו… צריך לאכול בצל ירוק, כי הוא מכיל ויטאמין. ואפילו חצילים – כי גם הם מכילים ויטאמין חשוב ביותר…

איש צעיר זקוק לויטאמינים. מבוגר – ודאי שהוא צריך להם. ולא כל־שכן אדם חולה… אך בימים ההם לא ידענו על קיומם של ויטאמינים ואפילו את שמם לא שמענו…

כאשר היינו ילדים קטנים, היינו נכנסים פשוט לגינה של אמא, עוקרים צנונית ולועסים אותה, שולפים גזר ומכרסמים אותו בתיאבון רב, והריר נוזל מהפה. אחר־כך היינו קוטפים אפונים רכות ואוכלים אותן על תרמיליהן הירוקים. בוצרים תרמילי־פול, פורמים אותם לאָרכם, פולים את גרעיניהם הירקרקים, שׂמים בפה ונהנים הנאה מרובה… ולקינוח סעודה – היינו בולשים בערוגות המלפפונים, מוציאים מלפפון ומברכים עליו “בורא פרי האדמה”…

ובימות־הגשמים – היינו עולים לעליית הגג, נוברים בחציר היבש, שאוחסן שם בשביל הפרה, מגלים את החבית המכילה בתוכה כרוב חמוץ, ואת החבית השניה, המלאה מלפפונים כבושים; מסירים את המגופות וגודשים צלחות משני המינים, מחממים את הכפור בהבל הפה, ונהנים מהחיים!

כל הירקות האלה, שקלטנו לתוכנו בקיץ ובחורף – סיפקו לגופנו את כל מיצי־החיים ומלח־הצמיחה וגדלנו ושגשגנו כולנו.

אולם משבאה המחלה לא הספיקו, כנראה, כל הסממנים הללו כדי להחזיק את הגוף המתבלה, והיינו אנוסים להוסיף לו מיני תבלין שצמחו בארצות־החום הרחוקות, ואשר הכילו בתוכם מלחים שבכוחם לחדש את הנעורים. בימינו – אנו שותים או אוכלים ויטאמינים. ואילו בימים ההם היו מביאים משהו מהודר שרשים של צמח־פלאים אשר שמו: “פֶריללֶה”. את השרשים היקרים והנדירים היו שמים בצנצנת, יוצקים עליהם יין שרוף, ולאחר שהנוזל החריף קלט לתוכו את האצור בשרשים – שתו החולים ממשקה זה כפות־כפות, החיו את נפשם, ריעננו בשרם והאירו את עיניהם העששות… הם קיבלו ויטאמינים!

אבי ואמי לא היו להוטים חלילה אחר יין או יין שרוף. רק בצהרי יום־השבת, כאשר אבא חזר מבית־הכנסת, היתה אמא מוזגת כוסית זעירה יין שרוף, ואבא היה מקדש, לוגם ומקנח בעוגה, מעווה פניו ואומר: אח, אש־גיהינום ממש, להבה! ובקבוק זעיר של יי"ש הספיק לו לשבתות מרובות.

אך פריללה – דבר־מה אחר לגמרי! פריללה איננה משקה־שכרוּת חלילה, אלא רפואה. ורפואה דורשת, כידוע, קביעות. אם לא כפית בכל שעה־שעתיִם – הרי, לפחות, כף אחת ליומַיִם. וכיון שאת הפריללה היו מכינים בימות־החורף בעיקר, שבהם שורר קור חזק והגוף זקוק לחימום – הרי שלגימות פריללה אחדות אינן מזיקות כלל וכלל. ואין כל רע בדבר, אם לוגמים אפילו1 פעמים בשבוע מהמשקה הנפלא הזה, השרוי בשרשים של צמח הגדל בארץ הודו, הודו זאת הנזכרת במגילת אסתר: “מהודו ועד כוש…”

לשם זהירות וליתר בטחון – היתה אמא שומרת את צנצנת הפריללה על־גבי ארון־הבגדים. היה זה בקבוק ירקרק בעל צואר קצר וכרס רחבה. ארון־הבגדים גבוה היה, מבהיק בצבע חום, וכרכוב עץ מגולף מתנשא מעליו. מאחורי כרכוב זה הוחבא הבקבוק שלא ייראה, ולא יופל, חלילה, על־ידי החתול שבבית…

אבי ואמי היו מחַיים את נפשם לעתים בכפות משקה הפריללה. לוגמים את השיקוי החום בהתפעלות ובמצמוץ שפתיִם, עוצמים עיניהם מרוב תענוג, פולטים, “אהה!” ממושך ולחייהם מסמיקות. ואני, הזאטוט, ניצב לידם ומסתכל בהם בסקרנות מהולה ברחמים. שהרי, כידוע, כל רפואה מרה היא בדרך־כלל ואין ילדים להוטים אחר רפואות. וכיצד לא ירחם לבי הקט על אבא־אמא המסכנים (האנוסים לשתות פעמים רבות רפואה, שהובאה מארץ הודו ויש לה שם כה מוזר?)…

ובכל־זאת נתעורר בי החשק לטעום פעם (טעימה כלשהי) מהחוּם־החוּם הזה, ללקק ממנו בקצה לשוני לפחות. אט־אט נתעורר בי חשד, שזאת היא רפואה מדומה וטעמה אינו רע כלל… שכן מדי פעם, משהורידה אמי את הבקבוק (ושלפה את המגופה ופתחה אותו), היה ריח חריף וטוב פורץ מתוכו החוצה…

ויהי היום, ביום־חורף אחד אחר־הצהריִם, ישבתי לי על־גבי ספה רחבה ושיחקתי במשחקים שונים. כאשר עייפתי מרוב משחק, שכבתי ונרדמתי. אמי, שראתני ישן, התלבשה, נטלה סל בידה והלכה אל החנות הסמוכה, לקנות מִצרכים (לכלכלת הבית). וכיון שהיום נטה לערוב, קם אבי והתלבש אף הוא והלך לבית־הכנסת להתפלל “מנחה”… הדממה, שירדה פתאום על החדר, העירה אותי משנתי. הבטתי סביבי באימה וניסיתי לקרוא בקול בכי: אמא, א־מ־א!

אך אין קול… ירדתי מעל הספה, וחיפשתי את אבי – אף הוא לא היה בבית! ואז, במקום לבכות או לרוץ החוצה, אל הקור והשלג, נשארתי בבית ועיני תרות בכל פינותיו. ולפתע נחה עיני על כרכוב־העץ שעל־גבי הארון. מבלי לאבד זמן, קמתי והזזתי את השולחן הסמוך לארון, נטלתי שרפרף והעמדתיו עליו. רצתי למטבח, נטלתי כוס מתוך ארון־הכלים, חזרתי לחדר, טיפסתי ועליתי מעלה־מעלה ונגעתי בבקבוק… התאמצתי בכל כוחי, שלפתי את המגופה מתוך צוארו, ומזגתי אט־אט כוס מלאה רפואה חוּמה וחריפה, מגרה וריחנית.

ובעודי עומד על השולחן, שלחתי לשוני וליקקתי מהכוס.

– חריף, אך מתקתק וטעים. מדגדג באף ומעורר שיעול, אך נעים לחיך… לא, אין זאת רפואה כלל… זהו מין יין ששותים בחג הפסח. זה מין “וישניאק” (יין־דובדבנים), שנוהגים לשתותו באירוסין ובחתונות.

ניסיתי ללגום – והמשקה מצא חן בעיני. הוא מתקתק, מחמם ומוסיף אומץ ממש מלגימה ללגימה… ירדתי מעל השולחן והוספתי לגימות ואומץ. וטרם הספקתי להגיע אל הספה, נסתחרר עלי ראשי, הבית התחיל מסתובב ומרקד סביבי ופתאום צנחתי תחתי על רצפת־העץ ונרדמתי.

חזרה אמי מהחנות ושמחה על השקט השורר בבית. בטוחה היתה, שעדיין ישן אני שנת־ישרים על־גבי הספה. אולם משהעלתה אור במנורת הנפט, נדהמה לראות שהילד איננו.

הביטה כה וכה – ומצאתני שוכב על רצפת־העץ. נבהלה. הרימתני והתחילה להעיר אותי. משלא נתעוררתי, הבחינה בחַבּורה גדולה שצצה על מצחי. טלטלתני וניערתני – ובן־הזקונים איננו מראה סימני־חיים… פרצה החוצה והתחילה קוראת לעזרה. נתכנסו השכנות והקימו בהלה. הזעיקו את החובש והלז הופיע, ובידו תיבתו הקטנה, המלאה רפואות וכוסות־רוח. בדק אותי החובש, ומשהבחין בריח של יין שרוף הנודף מפי, פסק ואמר: הילד שיכור!

“איך לא תבוֹש”, קראה אמי כנגד החובש, “אתה בעצמך שיכור! הילד חולה מסוכן, ואתה מפטפט פטפוטי־הבל!..”

רגז החובש.

“אדרבה”, אמר. “גשי הנה, קרבי פניך לפי התכשיט שלך והריחי!”

נרכנה אמי מעלי, הריחה ושתקה…

התכופפו השכנות כולן והריחו אף הן. החליפו מבטים ואמרו: “שיכור כלוט!..”

ובינתים נקרא אבי לחזור מבית־הכנסת, משנכנס הביתה ושמע את טענת החובש, נשא עיניו לבקבוק וראהו עומד בלי המגופה… שאל את אמי: “שמא שתית היום פריללה?”

הסמיקה אמי ואמרה: “הלואי שלא אדע צרות כשם שלא נגעתי בבקבוק מזה ימים אחדים!”

חזר אבא ושאל: “ובכן, מי פתח את המגופה, שמא מלאך?”

צחק החובש ואמר: “בן־הזקונים שלכם! הביטו וראו: הנה השולחן מוזז אל הארון ועליו שרפרף. והנה כוס ריקה מתגוללת על הרצפה, והיא סדוקה… אם ירצה השם, יהיה בנכם חסיד, שישתה ‘לחיים’, לחיי כולנו, לחיי כל בית ישראל!”

כך אמר החובש ונטל תיבתו והלך לו.

ומאז… מאז אינני יכול לשאת ריחו של יין שרוף… נכויתי. שכן במשך כל ימי־ילדותי דבק בי שם־גנאי לזכר אותו מעשה: הילדים היו מכנים אותי בשם “פריללה”. פ־ר־י־ל־ל־ה!..


  1. אפילו – במקור “אילו” (הערת פרויקט בן יהודה).  ↩

המלצות קוראים
תגיות