למה גידלתי פאות ארוכות בימי ילדותי? מפני אבא שציוה עלי ואמה טיפחה וסילסלה אותן, כשהיא מרטיבה את קצות אצבעותיה ברוק שעל שפתיה.
האם רבים מחברי לילדוּת גידלו פאות ארוכות? לא, רק ילדיהם של הרבנים, הדיינים והשוחטים.
האם לא ירדו חברי־למשחק לחיי ולא הלעיגו עלי? לעתים קרובות היו מושכים בפאותי ומורטים שׂערי וקוראים בלגלוג: "פאָה’לך, פאָה’לך!
“גויים!” הייתי קורא ונוגח בהם בראשי כתיִש.
והם היו שואלים בלגלוג: וכי היכן כתוב בתורה, שצריך לגדל פאות?
הייתי רץ הביתה, תופס אחד מחמשת חומשי־תורה, מדפדף בספר “ויקרא”, פרשת “קדושים”, פסוק ט', וקורא בקול רם: “לא תכלה פאת שדך לקצור…”
“תן פסוק מפורש על פאות של אנשים ולא של שדות!” צועקים חברי וצוחקים.
“כתוב במפורש בהמשכה של הפרשה הזאת (פסוק כ"ג) ממש: ‘לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך’!”
“אבל האם כתוב פה שצריך דווקא לגדל פאות ארוכות?”
סותרים חברי את טענותי וצוחקים: “בואו ונמשוך את הפאה’לך שלו, כדי שיצמחו ויגיעו לו עד הטבור!”
שלוש פעמים בשנה, סמוך לחג־הפסח, בט"ו בשבט ובפרוס חג־הסוכות, אני הולך להסתפר אצל רבי לי’ב הסַפר. רבי לי’ב איננו מגלח, המספרה שלו כשרה, ובאים אליו רק יהודים אדוקים שאינם נוגעים בזקנם.
עד שמלאו לי שמונה שנים, היתה אמי מלווה אותי אל המספרה של רבי לי’ב, מציינת לו באצבעותיה את אורך הפאות, ויושבת לידי ושומרת. אך משגדלתי והייתי לבחור־גמרא, אינני מרשה לה להילוות אלי, והיא מסתפקת בהזהרה: “אל תשכח, בני, להזכיר לרבי לי’ב!”
ציק, ציק, ציק!
“אמא, מה עשו לי? הפאה שלי?”
אני קם וקופץ מעל כורסת־הסַפרים כעקוּץ עקרב, עומד ומסתכל באחת מפאותי, שמתגוללת קצוצה ומבוישת על־גבי הרצפה, וממרר בבכי.
“מה קרה לו?” שואלת אשתו של רבי לי’ב, כשהיא פורצת למספרה מתוך מטבחה, מבוהלת וחיורת כסיד.
“ה־פאה שלי!” הנני מיבב ומצביע על פאר שׂערי.
“אוי ואבוי לי!” היא קוראת וצובטת את לחיה ועיניה מתמלאות בדמעות, “איך קרה יענקלה? מה עשית לו, רוצח!?”
“אני, אני”, מגמגם השוליה של רבי לי’ב והוא מרעיד כולו: “ה־ו־א ל־א א־מר ל־י, הוא…”
“האם מספרה של גויים כאן, שקץ שכמותך?”
טרח! סטירה. וטרח! עוד סטירה.
ביום הזה הוזמן רבי לי’ב לנגן בחתונות אחדות, ומסר את המספריִם ואת מכונת־הגיזוז לשוליית הסַפרים, הוא יענקלה היתום, וכך איבדתי אחת מפאותי.
מתים אי־אפשר להחיות, ופאות אי־אפשר להדביק. אחזה ברכה, אשתו של רבי לי’ב הסַפר, בידי והוליכה אותי אל אמי, כדי להגן עלי מפני ידו של אבי.
“רק פאה אחת, גיטל”, גימגמה אשת הסַפר.
“אבוי!”
“לא באשמת הנער, גיטל יקרה!”
שכחת להזכיר?!"
“אל תענישי אותו, גיטל”, ביקשה ברכה רחמים עלי, “כי לא בו האשמה, אלא ביענקלה היתום, הנער המחוצף והמופקר!”
“ראשית־כל, בוא אקשור לך מטפחת מעל לפאה הקצוצה”, אמרה אמי באנחה עמוקה, “כדי שלא יראוך בקלונך”.
“מטפחת?!”
“ואיך תלך ל’חדר' ולבית־הכנסת עם פאה אחת?” רגזה אמי. “אם יראו אותך יוצא החוצה חבוש מטפחת על לחייך, ירחמו עליך ויאמרו: המסכן, בוַדאי כאב שינַיִם…”
לא חלף יום אחד, וכל חברי בחדר ובמִשחקים, רצו אחרי והתגרו בי:
הנה קצוץ הפאה, / הנה חסר הדעה! / חובש הוא מטפחת, / כי יש לו פאה רק אחת. / הוי, סבתא במטפחת, / בוכה ונאנחת: / אלוהים שבשמים, / הורד־נא גשם מים, / ופאה לי תצמח…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.