"אח, אלול, אלול! זה החודש בו משתחררים ילדי ישראל מה’חדרים' כדי שיתפללו בוקר־בוקר בציבור תפילת שחרית בבית־הכנסת. בו מתכנסות החסידות על־פני השדות הסמוכים לנהר והן מקישות במקוריהן ומתפללות בקול רם תפילת הדרך – בטרם תצאנה לארץ־ישראל. בו אפילו הדגים במים רועדים מאימת יום־הדין. בחודש זה פורץ קול השופר מבתי־הכנסת בוקר־בוקר, מתפשט על־פני העיירה ומרעיד את הלבבות. בשבוע האחרון של חודש זה – קמים יהודי העיירה לילה־לילה בהמונים והולכים לבתי־הכנסת לומר ‘סליחות’:
"הוי, שמע קולנו, ד' אלוהינו, חוס ורחם עלינו, וקבל ברחמים וברצון את תפילותינו!
“הוי, השיבנו, השם, אליך ונשובה. חדש ימינו כקדם!”
בחודש־אלול אחד חזרנו אף אנו הילדים בתשובה ועשינו מעשה, שכל בני עיירתנו התברכו בו. עתה מותר כבר לגלות את האמת, שהיינו רק חצאי־צדיקים ולא צדיקים גמורים, אך הסוף היה טוב – ופרענו את החוב… ליענקל השמש.
פיסח ופוזל נולד המסכן, על גבו חטוטרת קטנה, והיה כרוך אחרי אמו גם לאחר שנשא אשה וגידל לעצמו זקן ארוך ואדמדם, ומרתפו האפלולי נתמלא ילדים… לכן קראו לו יענקל שרה’ס.
“י־ע־נ־ק־ל!” היו מנסרים יום־יום קולותיהם הנרגזים של מתפללי בית־הכנסת, “היכן יענקל שרה’ס? לא ניגבת את האבק מהספסל ואי־אפשר לשבת עליו!”
“אמא תיכף תנגב…”
“י־ע־נ־ק־ל! המגבת שבבית־הכנסת מלוכלכת ואי־אפשר לנגב בה את הידים!”
“הנה אמא מביאה כבר מגבת נקיה…”
יום־יום היה מדדה ומטאטא את רצפת־העץ של בית־הכנסת, או מהלך כפוף־כפוף וגונח ונושא שני דליי־עץ מלאי מים – לנטילת ידיהם של המתפללים.
מר־נפש היה יענקל השמש המסכן, ואת כל המרירות אשר נצטברה בלבו בגלל העלבונות והמומים – היה זורק בנו, תלמידיו של רב שעיה.
“מה אתם רוצים כאן, שקצים?!” היה גוער בנו כשהיינו מעיזים להיכנס לבית־הכנסת שלא בשעת התפילה. “מהרו והסתלקו!” צועק ותופס את המטאטא בידו. “החוצה!” אנו רצים סביב האלמימר (הבימה) שבבית־הכנסת וצוחקים. והוא מדדה זועף, מקלל, רודף ושופך עלינו מים מפח גדול.
“מה אתם שוב מחפשים בחצר בית־הכנסת?”
“לשחק באגוזים יענקל”, אנו מחננים קולותינו, “רק לשחק באגוזים, באמת!”
“במקום קדוש אין משחקים באגוזים!” הוא משתער עלינו. “אסור לשחק באלול באגוזים במקום קדוש!”
באחד מימי אלול קרה אסון.
על־פני העיירה שלנו היו מפוזרים עשרה בתי־כנסת. כשנכנס אלול וקולות השופר היו ממלאים אותה סלסולים נוגים וצובטים את הלב, היתה חודרת המיה עגומה וחרישית לתוך לבנו ומעלה דמעה בעין. לא רק בנפשותינו חל שינוי אלא ראינוהו עין בעין גם בטבע. פתע פתאום התחילה רוח קרירה מנשבת בבוקר והשמים נתכסו עבים והשמש איחרה לקום.
אך משנגמרה תפלת־השחרית והישישים יצאו מבית־הכנסת, מיד התעוררה בנו רוח־משובה ותאוה לתקיעות. האם רק לזקנים מותר לתקוע בשופר? מה פתאום? הם כבר יודעים לתקוע ואילו אנו, הילדים, צריכים רק ללמוד ולהתאמן. למי זה איכפת? הרי השופר עשוי קרן ולא זכוכית – ולא ייפגם חלילה. חיפשנו במגירות המרובות שבאלמימר ובארונות הספרים – המקומות שבהם מחביא יענקל שרה’ס את השופר הנחמד, עד שמצאנו אותו. אנו נאבקים בלחש, צובטים ובועטים. הקרן עוברת מיד ליד, וכל אחד מנסה לתקוע בשופר.
“עזוב! תן לי! אינך יודע! עכשיו תורי!!”
“יענקל שרה’ס הולך!” נשמעה קריאת אימה.
“את השופר!” הוא צועק והחטוטרת שלו רועדת מרוב חימה, “החזירו לי את השופר!” אנו בורחים מפניו ורצים מסביב לאלמימר, והוא רודף מאחורינו והמטאטא בידיו.
פתאום מעד ונפל בפישוט ידים ורגלים.
“אמא, נפלתי ושברתי את רגלי השלמה! יהודים, הצילו!”
למזלנו ולאָשרנו הרב, לא נשברה רגלו הבריאה של יענקל שרה’ס, אלא רק נקעה. הרגשנו אשמים והצטערנו מאוד. בימים רגילים צריך איש שנקעה רגלו לשכב, או לשבת בשקט, והכל יבוא על מקומו בשלום. אך הרי אנו עומדים בראשית חודש הרחמים, חודש אלול. ובסוף החודש, בשבוע הרביעי, מתחילים לומר סליחות. וסליחות אומרים, כידוע לכולם, באשמורה האחרונה של הלילה. וכדי שיקומו כל יהודי העיירה וילכו לבתי־הכנסת לומר סליחות – צריך לדפוק על חלונות כל בית ובית, להעיר את הישנים משנתם המתוקה ולזרזם לעבודת הבורא. ומכיון שאלוהים פיצה את יענקל שרה’ס על מומיו וחנן אותו בקול חזק, דק ומסולסל – נתמנה הוא על־ידי גבאי בית־הכנסת לתפקיד חשוב ומכובד זה. היה משכים וקם בלילות הסליחות, מדדה ברחובות העיירה האפלים, דופק על כל חלון חשוך ושר בקולו הבכייני והרווּי עצב:
“יהודים, קומו ל־ס־ל־יחות! הוי, עורו־נא, התעוררו ולכו לעבודת ה־בו־רא! כי הנה הימים הנוראים מתקרבים ו־ב־אים! וצריך לחזור בתשובה, ישראל עם ק־דו־שים!”
התחלנו להסתודד ולדון בענין בכובד־ראש.
“לשאת את יענקל על הידים? לא נוכל! וגם לא על הגב, הרי בני תשע–עשר אנחנו. מה לעשות? נכין בשבילו עגלה ונסיע אותו על־פני העיירה. אנו נתדפק על החלונות – והוא ישורר, וכולנו יחד נלווה את זמרתו במקהלה…”
אספנו גלגלים ממכונות־תפירה ישנות ומאופני־ילדים שבורים, והכנו עגלה כשאנו עושים ומזיעים, קורצים עין ושרים.
והנה הגיע סוף־סוף הלילה אשר לו ציפינו בכליון־עינים, העגלה מוכנה, וכולנו דרוכים. אף אחד מחבורתנו לא עצם עין באותו הלילה מרוב התרגשות. לפני האשמורה האחרונה קמנו ורצנו לעבר המרתף של יענקל השמש. הערנו בחשאי את אמו הזקנה שרה והיא העירה והלבישה את בנה המסכן, תמכנו בו בעשרים ידים והושבנו אותו בעגלה הקטנה, אשר ריפדנו אותה בכר־נוצות. עטפנו את המסכן בשמיכה עבה, כדי שיחם לו ורגלו הנקועה לא תצטנן.
“לכו והצליחו, ואלוהי ישראל יגמול לכם על טוב לבכם, ימחל לכם על חטאיכם ויכתוב את כולכם בספר החיים…” בירכה אותנו אמו.
“אמן ואמן וגם אתכם…”
השמים היו מעוננים, ורק כוכבים מעטים קרצו אלינו ממרומיהם. מסביב שררה אפלה, וכל העיירה כולה היתה שקועה בשינה עמוקה. כלבים בודדים נבחו בכפרי־הגויים הסמוכים, ותרנגול התעורר פה ושם, מחא כנפי וקרא קו־קו־ריקו רו־ו־ו!
הלכנו מבית לבית ודפקנו על שמשות שחורות. יענקל שר בקולו החזק והמסולסל, ואנו ענינו אחריו במקהלה: “יהודים, קומו ל־ס־ליחות! הוי, עורו־נא, קומו־נא, ולכו לעבודת ה־בו־רא!”
היינו נרגשים מאוד וחשנו הקלה. חטאנו לו למסכן זה – ועתה אנו מכפרים וגומלים לו טובה תחת הרעה שעשינו לו!
“ישראל עם קדושים! קו־מו ו־לכו ל־סלי־חות!”
בחלונות הופיעו אורות, דלתות חרקו, וגברים ונשים נראו ברחובות, והם מסתכלים בנו בתמהון ובהשתוממות.
“אתם עוזרים ליענקל שרה’ס? שתזכו לשנה טובה”.
“גם אתם…”
ואפילו המלמד שלנו רב שעיה, אשר גם אותו עוררנו לסליחות, הראה לנו הפעם סימני־חיבה, וצבט אותנו צביטות של ידידוּת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.