"…אני לא מוכן למות בשביל שום

דבר. כולל מדינה. דמוקרטיה, צבא.

הצבא הוא כורח. ואין לי דבר יותר

חשוב מן החיים."

(חגור, "דבר”, 28.6.84)

האם לא נכון דיבר הבחור?

האם לא רק מצבים נדירים ומסוכנים עד־כדי איום על עצם הקיום – רק הם יכולים להצדיק הליכה למלחמה?

ולמה מעוררים דברי הבחור חרדה, מועקה וחשש לאיזו התדרדרות? מהו,,שורש המועקה", שואל חגור. למה הם נבוכים כאלה, הבחורים הצעירים האלה, למה הם ממורמרים, למה הם סרבנים כאלה, ומהו בעצם “הנגד” המתמרד הזה שיש להם בנשמה?

אין כמובן תשובה אחת ולא אף תשובה נחרצת. אבל שתיים נראות נוגעות לעניין:

האחת:

מאז התחלפו הדורות, מדור האבות ההולכים למלחמה והילדים הנשארים בבית, לדור הילדים ההולכים למלחמה והאבות נשארים בבית; ומאז הלם יום הכיפורים ואימת שמיטת הקרקע הנוראה – התחיל הפחד מצטבר ומצטבר, פחד מחלחל. ששותקים עליו גם כשמדברים, פחד מנגע: הורים מתהלכים והפחד לשלום בניהם מחליא את לבם. ועוד פחד: הפחד מפני נטישתם, מפני עזיבת מקומם והפיכת־גבם אל ביתם.

ילדים שחשים בפחד הגדולים – מגיבים בהסתמרות. ההשתדלות היתרה שמשתדלים עימם רק מחשידה: יותר מדי פינוק, יותר מדי ויתורים וגם על עקרונות. ובעיקר דלדול הסמכות. כל אותה מוכנות לקנות את לב הצעירים בשוחד הֵיתירים, שחושפים את חולשת המתירים עוד יותר. לא עוד לוחמים על אמונתם, אלא קמוּטים החרדים על המורשה. עם כל אותם הלכי רוח מלנכולים, ורחמים עצמיים של פושטי רגל (משלטון, מיצרים, מאמונה־משיחית) וכך נוצר שם אותו “נוף־של־בדידות” מתחת לדשאים היפים, ו“סביבת גידול” שהמוטיב הראשי בה הוא שתיקת הפחד, פחד ואשמה, פחד וחוסר בטחון, חוסר־בטחון וחוסר־סמכות, ורטינה אין־קץ ש“לא טוב”.

שמביא את הילדים לתחושת נעזבים, למרות כל היפה, השפע והפינוק (כמו במשפחה מתפרקת) ולרחשים של מרי, ומי כמותם יודע היכן בדיוק להכאיב להורים. כל חיה נפחדת מסוכנת. כלבים נושכים את המפחדים מפניהם, וילדים מאבדים את שווי־המשקל; כעת מתעוררת הערגה אל האב הסמכותי החזק, אל מסגרת ברורה של סדר מחייב, ואל כוון החלטי ומשחרר. לעשות שיהיה מוצק לו לאדם בעולם המתערער. להיפטר מ“מה יהיה?” גונח, ולזכות ב”כך יהיה!” נוצח.

והשניה:

שקשה מכל לעשות דבר והיפוכו. ללכת למלחמה ולדעת שאין לה הצדקה. מבוגר לומד להתעקם אי־כך עם דבר והיפוכו, ולקבל את החציה שבנפש בהסכמה דחוקה, ולהמציא איזה ראציונאל אד־הוק להליכה שבלב־ולב. אבל ילדים, רבים מהם נשברים על כך. צעיר, בראשית דרכו, קשה לו לקבל עליו אמונה שאינו מאמין בה. קשה פי־כמה לחרף נפשו במלחמה שהוא נגדה.

מלחמה מיותרת אינה רק רעה חולה פוליטית, צבאית או אפילו מוסרית. היא בפירוש השחתה. השחתת תום הנעורים, היא ההיתר לעשות מה שאסור. היא קריאה להיקרע, ללכת למקום שלא צריך ללכת אליו. להשתתף בביצוע דברים שאסור לבצעם. וצעירים – והנקיים יותר והתמימים שבהם – מגיבים במופרעות נקמנית.

זו מחאה של דור צעיר, הן מחאה על אווירה של פחד שגדלו בו, והן מחאה על הכרח להשתתף במלחמה משחיתה, שנשלחו להלחם בה.

יזהר סמילנסקי

דבר (כו תמוז תשמ"ד 6.7.1984): 16