רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
מֵרְשִׁימוֹת רוֹפֵא צָעִיר
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

לזכר נשמת אמי גולדה חיה.


אשה זקנה הובאה אלי אל בית החולים.

אני ידעתי את האשה. בשכונתי ישבה, ופעמים אחדות סרתי אל משכנה הדל לרפאותה.

היא היתה אלמנת סופר סת״ם, אשר לפני שנים אחדות מת בשחפת. כל גואל וקרוב לא היו לה בעיר, גם בן או בת לא היו לה. ורק אשה, אשר היתה כלתה מלפנים בהיות בנה חי, אספה אותה אל משכנה ברחמים.

— כלתי היא אשה צדקנית — אמרה הזקנה — כי הואילה לאסוף אותי אליה. את האמת לא אכחד, כי בני לא התנהג עמה כשורה. הוא היה מתקוטט עמה תמיד, ועם כל פרוטה אשר היה נותן לה, היה מוציא ממנה את לשד עצמותיה. אני ראיתי, כי הצדק עמה, אבל יראתי לבוא עמו בריב, פן אביאנו לידי עברה חמורה, להקל בכבוד אם. סוף דבר רק לשמוח היה עליה, כי הופר הקשר בינינוּ, כי לקח אלוהים את בני אליו; ובכל זאת לבה טוב אלי מאוד, והיא מכלכלת אותי בכבוד. רק צר לי, בראותי כי כבד ממנה למצוא לחמה לנפשה, ואנוכי עוד עליה למשא.

בדקתי אותה, ראיתי כי עלי לעשות לה ניתוח, ניתוח קשה, אשר גם הצעירות תמותנה בו לרוב בעודן תחת המאכלת, ומה גם אשה זקנה כזאת, גל של עצמות.

הגדתי לה את אשר בלבי.

— אולי אפשר להמציא לי רפואה באופן אחר, בלי ניתוח? — שאלתני האשה בתחנונים.

— אי אפשר, זקנתי, אי אפשר. חובתי היא להגיד לך, כי הניתוח בחזקת סכנה, ואף כי לאשה זקנה ורפת־כוח כמוך.

את הדברים האחרונים הטעמתי לה ביחוד. שמח הייתי, לוּ השמיעתני כי איננה חפצה בניתוח. לא נעים לרופא להיות משרת למלאך המות, לפנות לפניו את הדרך…

— כמה ימי שני חייך? — שאלתיה.

— לא ידעתי אל נכון, ואולם יותר משבעים.

— אם כן הִוָּעצי עם קרובותיך.

— מי הן קרובותי? מלכה כלתי נסעה מזה לשבת בכפר, ואנוכי גלמודה, כמו מאבן נולדתי.

— אם כן הועצי בנפשך והגידי לי את אשר החלטת — חכות לא נוכל.

— האם ברור בעיניך, כי בלי ניתוח לא אחיה? — שאלה האשה.

— ברור כשמש.

— ואם תעשה את הניתוח, האפשר כי אחיה?

— אפשר, אף כי הסכנה רבה מאוד.

— אם כן חובה עלי לתת לך לעשות את אשר תעשה, — אמרה האשה בהחלט.

— מדוע תאמרי חובה? יען כי חפצה את בחיים? — שאלתיה.

— למה זה איפוא אחפוץ בחיים? — ענתה האשה — חיי מרים מאוד, לפעמים מרים ממות; הידעת את אשר חכמים אומרים: “כל המצפה לשולחן חברו—העולם חשך בעדו”? ואף כי לשולחן אשה עניה ככלתי.

— ובכל זאת את אומרת, כי חובה עליך לתת לי לעשות את הניתוח?

— כן, אדוני! חובה עלינו לשמור את הפקדון, אשר הפקיד הבורא בידינו. כל זמן שבעל הפקדון לא בא לתבוע את פקדונו, אנו חייבים לשמרו שמירה מעולה. דבר קל הוא לשמור את חיינו בשעה שחיינו נעימים עלינו ואנחנו מתענגים עליהם, אבל לשמור את חיינו, בשעה שטוב מהם המות — זה הוא נסיון, ועלינו לעמוד בנסיון, כי על כן אנחנו עברים, מבני בניו של אברהם אבינו, אשר נתנסה בעשרה נסיונות.

הבינותי כי מדברת היא את דבריה אלה לא לי, כי אם לנפשה: היא בקשה לחזק את רוחה.

— בקשה אחת קטנה לי אליך, אדוני, — אמרה האשה אחרי אשר החרישה מעט — אל נא תשב את פני.

— דברי. אם אוכל, הנני למלא את בקשתך בחפץ לב.

— אם אמות, הגידה נא לבעלי חברה קדישא, כי מלבושים כבר הכינותי לי לדרכי הרחוקה, והם מונחים בארגזי. אינני חפצה להיות נקברת בתכריכים אשר לא לי. אלה אשר הכינותי, לי הם, ברוך השם. בחיי בעלי אספתי את הכסף; לא העלמתי ממנו, חלילה, פרוטה. התבטיחני למלא את שאלתי?

— הנני מבטיחך.

— תודה רבה לך — אמרה האשה ברגש, כמו עשיתי באמת עמה טובה רבה. — די לי כי אני שבעה בעולם הזה מלחם זרים, לחם של בושה וכלימה; לכל הפחות שם, לעולם הבא, אבואה נא כאדם חפשי במלבושי אני. עתה, אדוני, הרשני נא רגעים אחדים להתחשב עם יוצרי.

היא הוציאה את סדורה ממראשותיה, ותחל להתפלל תפלות ודוי. אנוכי פניתי מעליה לראות

בחולים אחרים אשר בבית.


___________________


— הנכונה את? — אמרתי אל הזקנה בשובי.


היא שכבה שוקטה ושאננה. מוכנה היתה. לא רק למות, כי אם גם לחיים.

שאוני, אם ככה נגזר עלי.

עד אשר אבדה בינתה לא חדלה מקרוא את פסוקיה.


* * *


הניתוח עלה יפה.

כמובן, שמחתי על הדבר הזה מאוד, ולא לפלא הוא כי שמתי עליה את עיני ביחוד, להחלימה על פי כל התחבולות אשר היו בידי.

— מה שלומך, זקנה? — שאלתי אותה כעבור ימים אחדים.

— לכתחילה לא היה הדבר כדאי, — ענתה האשה במנוחה.

התשובה הזאת לא היתה נעימה לי כלל. האמנם תוהה היא על אשר השיבותי אותה אל החיים?

— מה הדבר אשר לא היה כדאי? הניתוח? — שאלתיה.

— לא, לא כדאי היה לכתחילה לחטוא ולסבול אחרי כן יסורים כאלה — ענתה האשה.

— האמנם תחשבי, כי היסורים באו עליך בגלל חטאותיך? — שאלתי את הזקנה.

— בזה אין להטיל ספק — ענתה האשה. — החכמים אומרים: אין יסורים בלי חטא. ובעלי גם הוא אמר, כי רק יחידי סגולה סובלים בגלל חטאים אשר חטאו אחרים, ומדרגה זאת, אמר, היא מדרגה רמה, כי יסורים כאלה הם מיסורי הצדיקים, ואותם אנחנו מחוייבים בודאי לקבל באהבה, אם זכינו לכפר בהם את עוון הדור.

— לא יחידי סגולה, אמרתי לה, כי אם הרבה, הרבה מאוד סובלים בגלל חטאות זרים, חטאות הצבור והיחיד. ואל נכון גם את הנך אחת מהן.

עיניה האירו מאור שמחה, בשמעה את דברי אלה, אשר הבינה אותם על פי דרכה. נעים היה לה למנות את עצמה רגע בין בני העליה, אשר תעודתם תעודה רמה, להיות כפרת הדור.

— לא, אדוני — אמרה האשה, אחרי רגעי דממה אחדים — כתפי צרות מנשוא עליהן משא כבד כזה. בעלי, זכרונו־לברכה, היה צדיק באמת, יום ולילה עסק בתורה, ואנוכי מה? אשה חוטאת.


*


מקץ שלושה שבועות נתרפאה האשה כולה.

לא מהרתי לשלוח אותה מבית־החולים, כי ידעתי אשר אין מחכה לשובה. אבל סוף סוף הגיעה העת לפנות את המטה לחולה אחרת.

— הנה, זקנתי — אמרתי לה — הגיעה השעה להפרד ממך. הודות לאלוהים, הנה נרפאת כולך. עת לך לצאת לחפשי.

— בעלי, זכרונו־לברכה, אמר כי רק המת הוא חפשי. האדם החי איננו חפשי, כל עוד חי.

— האמנם?

— איננו חפשי מעבודת הבורא, איננו חפשי מלשאת את משא החיים. “על כרחך אתה חי”…


*


אמנם, אשה כזאת איננה יראה כל ניתוח.


המלצות קוראים
תגיות