כאשר ספר מלפנים חייקיל הסרסור בבית־המדרש על אודות חברת־האחריות, וכי רבים הנותנים ידם לחברה זו, התקצף זבולון המלמד מאוד והיה נכון, אם היה בידו, לגזור עליה חרם.
— אחריות!… — קרא זבולון בכעס — יהודי ואחריות!… — איזו אחריות אפשרית וצריכה להיות ליהודי, מלבד הבטחון בה'? הרואה אתה? פלוני משלם איזה סכום לחברת האחריות, והוא פטור מבטוח עוד בהשי"ת, כי חברת האחריות תפרנסהו לעת זקנה ותכלכל את אלמנתו ואת יתומיו אחר מותו… ליהודי לא נאה הדבר כלל.
ובכל זאת באו ימים וזבולון המלמד החל בעצמו לחשוב על דבר אחריות, כי גם הוא נצרך לה…
ארבעים שנה עבד האיש את עבודת המלמדות, כוחו כשל, והגרוע מהכל — עיניו החלו כהות…
אכן בטוח הוא, כי גם אם יחדל מאונס מעבודת המלמדות לא ימות ברעב, הן בתוך עמו הוא יושב. מסתמא ימצאו רחמנים בני רחמנים, אשר יתמכו בו. הנה חברו חיים אברהם המלמד, שנפסל מעבודתו מפני הזקנה, הרי הוא מוצא פרנסתו ממקום אחר: הוא לוקח לו בהקפה שעון עם “קוּרנטים” (מנגן מאליו) וחוזר על הפתחים ומקבץ גורלות, חמש פרוטות הגורל, והוא חי. שמא תאמר: חיים של בושה וכלימה הם, כי פרנסתו היא קבצנות ממש — אף אני אומר לך, כי היהודי איננו צריך למאוס כלל בקבצנות: כי כמו שחובה על העשיר לתת, כן חובה על העני לפשוט יד בשעת דחקו, כי על כן אנחנו היהודים נקראים בשם “גומלי חסדים”, היום אני פושט יד ואתה נותן, ומחר אתה תפשוט יד ואני נותן. גלגל החוזר בעולם היהדות במהירות נפלאה.
אכן מתפללים אנו להשם־יתברך:.“ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם”, גם העברי שהורתו ולידתו בעניות שונא את הקבצנות, גם הוא חפץ לחיות כבן חורין בעמלו ויגיעו, אבל מה נעשה אם תפלתנו איננה נשמעת, אם כוחנו כלה ואי־אפשר עוד לעבוד, או אם אין עבודה במה להחיות את הנפש — מה נעשה אז? לאבד את עצמנו לדעת — אסור, על כרחנו אנו חייבים לחיות. ובאמת החיים הם דבר יקר מאוד. כמה דברים טובים אפשר לו לאדם לעשות בהיותו בחיים, כמה מצוות, כמה מעשים טובים! ואם אי־אפשר לעשות, לכל הפחות אפשר לחשוב, וגם מחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה. סוף דבר: הכל חייבים לחיות — זה העיקר, ואם תאמר: איך לחיות? זאת היא שאלה צדדית. אם אפשר למצוא לה תשובה מספקת — מה טוב, ואם לאו — הרי אתה מישבה בדוחק, ולפעמים בדוחק גדול, או גם מניחה לאיזה זמן בצריך עיון ומוסיף לחיות. כך הוא דרכו של יהודי, ואין הוא, זבולון המלמד, חפץ להוציא את עצמו חלילה מן הכלל. הוא יעבוד כל הזמן שכוחותיו לא יכלו לגמרי, כל זמן שלא יפסלוהו אחרים מחמת זקנה, ואחרי כן… “לא קשה”, ה׳ לא יעזבנו…
כן היה חושב תמיד. אחרת לא היה יכול לחשוב. ובכל זאת בימים האחרונים, מפני מקרה אחד, עלה על לבו גם הוא להזדיין באחריות… וזה הדבר:
בימים האחרונים החלו עיניו כהות. בבוקר בבוקר בקומו משנתו היו שמורות עיניו דבוקות במוגלה. ועת רבה היה צריך להדיחן ולשפשפן עד שיפקח אותן, וגם אז הן אדוּמות ודומעות. תמיד הוא צריך להחזיק מטפחת בידו ולקנח בה את עיניו. זבולון דרש ברופאים, גם את משקפיו החליף פעמים אחדות. הרופאים נסו לטפטף בעיניו איזו טפות, אבל תועלת לא מצא בהן. ובשאלו אותם מה יהיה בסופו, יש אשר נענעו בכתפיהם ולא אמרו גם לנחם אותו. אין זאת כי אם קרובה הסכנה, כי קרוב היום, שעיניו יקומו לגמרי, והיה לעיור… והרעיון הזה ידכאהו עד מאוד.
אמנם את העולם הגדול והיפה לא ראה מעודו. מימי ילדותו עד עתה לא ראה מאומה, מלבד החדר ובית המדרש. בחדר היה החושך שורר תמיד וגם בית המדרש הקטן שהתפלל בו זבולון לא היה מוּאר כל צרכו, והוא לא שת לזה לבו אדרבה הוא היה מתענג על החושך השורר בבית. למשל, במוצאי השבת לפני תפלת מעריב היה זבולון יושב בפנה חשכה ומזמר לו באפו איזה נגון של חב״ד ונדמה לו, כי הוא משיג אז רזי עולם ותעלומות היצירה ושערי העולמות העליונים נפתחים לפניו, ושפע אור גדול יורד עליו… סוף דבר: העיורון כשהוא לעצמו לא היה מבעיתו הרבה. בודאי טוב יותר להיות פקח, אבל אם כך נגזר עליו להיות עיור, הכי מפני זה יתיאש ולא יבטח בחסדי ה׳?
אולם צר היה לו כי אז יבטל מתלמוד תורה. זבולון המלמד איננו יכול להסתפק, כמו איזה עם הארץ, באמירת תהלים בלבד. הוא בדבר הזה מפונק מנוער, מעודו הוא רגיל ב״בשרא וכורא״ — דף גמרא עם תוספות ומהרש״א, לא בדרך שטחי, כי אם בהעמקה. ההסברות הדקות, הפלפולים החריפים היו משביעים אותו עונג, משכיחים אותו את דלות מצבו, את שפלותו ואת שאר יסורי העולם הזה, ובמה ישעשע את נפשו, כאשר יחשך מאור עיניו?
לכן החליט בלבו להזדיין בעוד מועד באחריות. כלומר: ללמוד על פה ספרי המשניות. לכל הפחות, כאשר יוּכה בעיורון לגמרי, יחזור על המשניות על פה.
והוא ניגש לעבודתו אזור ברוח גבורה נפלאה.
קשה מאוד היה לו לאיש השיבה הזה ללמוד על פה. הוא ראה עתה בעליל מה נאמנו דברי אלישע בן אבויה, כי הלומד זקן דומה לכותב על נייר מחוק. מאה פעמים ואחת הוא חוזר על משנה אחת, כמדומה לו שהוא יודע אותה היטב, ומחר והנה הוא נכשל בה עוד הפעם.
אבל זבולון הוא קשה עורף, מעבודתו לא יחדל.
ובכל בוקר וערב, בהיותו חפשי מעבודת המלמדות, יחזור זבולון על המשניות. מתהלך בבית המדרש הנה והנה, מקמט את מצחו, ניגש עד הספר ומעיין בו וחוזר עוד הפעם ועוד הפעם.
*
— מה נשמע, ר׳ זבולון? — שאלהו אחד ממקורביו.
— חציי, ברוך השם, בטוח באחריות — ענה זבולון.
— איך? — שאל האיש בתמיה.
— שלושה סדרים כבר סדורים על פי — ענה זבולון בשמחת מנצח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.