רקע
ברל כצנלסון
ידידי הפּוֹעל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

היתה אוּלי רק תקוה אחת שניצנצה לאנשים האלה – התקוה כּי כּאן בּארץ הכּל כּשוּרה, ואין להם אלא לבוֹא וּלהמשיך. אפשר שבּנסוֹע ראשוֹני העליה השניה לארץ חיממה אוֹתם התקוה שהם ימצאוּ כּאן אידיליה של אִכּר עברי בּארץ־ישׂראל. אוּלם כּוּלנוּ יוֹדעים מה מצאה העליה השניה בּארץ – איזה משטר ואיזה יחסי חברה. וכאן חוֹבה עלינוּ לזכּוֹר אוֹתם האנשים הבּוֹדדים מהעליוֹת הקוֹדמוֹת אשר הבינוּ לנוּ וּבאוּ לנוּ לעזר. כּשם שתזכּוֹר תנוּעתנוּ את גיבּוֹריה כּן תזכּוֹר את ידידיה, אשר סמל להם – יהוֹשע בּרזלי המנוֹח. זכוּר לנוּ לטוֹבה האדם הצנוּע, שלא היה עסקן והוֹגה־דעוֹת, אבל היה הראשוֹן שפּתח לפני הפּוֹעל העברי את הדרך לעבוֹדה בּמוֹשבה – יעקב קרוֹל. זכוּר לטוֹבה הבּילוּ“יי חיים חיסין, בּא־כּוֹח “חוֹבבי־ציוֹן” בּארץ בּאוֹתם הימים, זכוּר לטוֹבה האיש שהיה פּקיד אצל הבּרוֹן, אוּלם בּקרבּוֹ חיתה נשמת חלוּץ – חיים קַלוָריסקי. זכוּר הרוֹפא הראשוֹן שנַענה לסבל הפּוֹעל וּבא לעזרתוֹ בּמסירוּת־נפש – ד”ר הלל יפה. זכוּר ד“ר מַלכּין, האדם היקר, אשר גם הוּא היה מהראשוֹנים שהוֹשיטוּ יד־עזרה לפּוֹעל. זכוּר שמוֹ של הראשוֹן בּפּקידוּת של יק”א אשר הכניס את הפּוֹעל והפּוֹעלת העברים לעבוֹדה ולשמירה, האַגרוֹנוֹם אליהוּ קרַאוּזה, שהיה אז מנהל חַוַת סֶג׳רה. וזכוּר לכוּלנוּ האדם שהתהלך גם אז בּינינוּ כּאגדה, ועוֹד יהיה לנוּ לאגדה בּעתיד – יהוֹשע חַנקין, גוֹאל העמק והאח הגדוֹל של הפּוֹעל בּארץ. ואין גם לשכּוֹח שבּכל השטח של נכר שבּעסקנוּת הציוֹנית, בּתוֹך אי־ההבנה להוֹפעת העליה השניה אשר שׂררה בּין הדוֹגלים בּירוּשתוֹ של הרצל, כּווֹלפסוֹן וחבריו – האיש אשר עם כּל המרחק בּגיל וּבמוּשׂגים הבין לפי דרכּוֹ את ערך הפּוֹעל והחלוּץ בּארץ היה מנחם אוּסישקין.

נדמה שבּזה נגמרת הרשימה היפה והצנוּעה של עוֹזרי הפּוֹעל. לגבּי כּל שאר חוּגי הישוּב היינוּ… – לא עת להשתמש בּמלים חריפוֹת – אוֹרחים לא־קרוּאים. איש לא קרא לנוּ וּלאיש לא היינוּ דרוּשים. בּידינוּ לא היה צוֹרך וּבשׂכלנוּ – לא כּל שכּן. רק אחר כּך, כּשהיוּ לנו כּבר כּמה כּיבּוּשים בּארץ, נגלה בּעסקנוּת הציוֹנית האיש היחיד בּמינוֹ, איש שהוּא – אני אוֹמר זאת בּמלוֹא הכּרתי – חַד בּדָרָא, אשר הבין לכל עמקוֹ את הערך ההיסטוֹרי של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ – אַרתוּר רוּפּין.

במצב זה של יתמוּת איוּמה בּתוֹך היהדוּת, יהדוּת זוֹ שאחרי קישינוֹב והוֹמל ו־1905, עם כּל התגבּרוּת הכּאב הלאוּמי, היתה לגמרי אוֹבדת־דרך, אוֹ ראתה את הדרך רק בּהסתלקוּת מהחלוֹם הציוֹני; בּמצב זה של יתמוּת בּין חברים למפלגה ולרעיוֹן; בּמצב של יתמוּת ונכר בּתוֹך הישוּב בּארץ – הוּטל על העליה השניה להמשיך את דרכּה, לא תמיד מתוֹך אמוּנה וּרוָחה, אלא לעתים קרוֹבוֹת מתוֹך יאוּש שאין לאחריו כּלוּם; לא מהכּרת היוֹפי שבּאמוּנה, כּי אם מתוֹך הרגשת הכּיעוּר שבּבגידה, בּחוּלשה וּברפיוֹן; מתוֹך הכרח נפשי להתגבּר ולא לעזוֹב את המערכה.


המלצות קוראים
תגיות