כל תורה שאין לה בית־אב אינה תורה – סברו חכמים. ובלשון ימינו: כל תרבות שאין לה בית־אב אינה תרבות. אף תנועת־עם, אם אינה כקצף על פני מים, אינה אסופית, והיא שואלת לבית אביה. “דע מאין באת ולאן אתה הולך” אינו בלבד תורת־מוסר, אלא צורך איתן. צורך הוא לנו לחתור לשרשי הויתנו, לשאול למקורותינו. וגם באין עונה – לא נחדל לשאול.

מה מעט אנו יודעים על עברנו. עם אבדן החירות המדינית אבדה גם חירותה של ההיסטוריוגרפיה היהודית. שום שלטון לא טיפח את זכרוננו ההיסטורי. אדרבה, כמעט כל שלטון מחק, שרף, החריב, דן לכליה. עינינו הרואות עתה מה מלחמות, גירושים וגזירות עושים לנכסי־תרבות. והללו הלא היו מנת גורלנו תמיד, ושנות השלוה לא היו אלא הפסקות קטנות. כל הליכה מגולה אל גולה השמידה את נושאי הזכרון הלאומי, עקרה מסורות היסטוריות, הפרידה משפחות, ניתקה קשרים, החריבה נכסי־חומר ונכסי־רוח. מה יודעים יתומי־פרעות על מה שקדם להם? מה נשמר ממסורת־משפחה אצל ילדי פליטים? ומה רבים האוצרות אשר צללו בנשיה עם האברים שנכרתו מגוף ישראל! ויש רק להתפלא על כך שניצל מה שניצל ושנשתמר מה שנשתמר.

גדול כוחה של שכחה והשכּכה בהיסטוריה העברית. הרבה שמדות עושים, הרבה מוקד עושה, הרבה מורא־עריצים עושה, והרבה גורל־מנוצחים עושה. ומה שלא השיגה זרועה הארוכה של הצנזורה החיצונית הדביקה הצנזורה הפנימית. האם הגיעה אלינו שורה אחת מספרות הקנאים? גילויי הגבורה העברית שלא זכו לנצחון נדונו למחיקה. גורל־מנוצחים! יכול היה ילד יהודי להגות בשמשון ובגדעון, בדוד ובגבוריו, בגבורות שב“ספר הישר”, אך אפילו גבורת החשמונאים המתקוממים לא זכתה להאצר ולהשמר בספר עברי מקורי וזכרה נצטמצם בשמועות מקוטעות ונתגלגל בנס פך השמן. וכל גבורה שלאחר החורבן, כל נסיון לפרוק שעבוד־גלויות, כל הקרבנות העצומים של לוחמים עזי־נפש שלא השלימו עם מלכות־הזדון – נדחו מן הזכרון, צומקו במעשיות מטושטשות ובניבים סתומים, ונגנזו כפרחים מיובשים בקפלי אגדה והלכה.

ורק עם בשורת הציונות האיר אור חדש על הגבורה היהודית המנוצחת והנידחת. בני מצדה השכוחים נגאלו משפת־לועז, ר' עקיבא נגלה אלינו לא רק כזקן ויושב בישיבה כי־אם כנביא־המרד, ובר־כוזיבא חזר והיה בהכרת־העם לבר־כוכבא.

דמויות־הענקים של ר' עקיבא ובר־כוכבא (החפשים מן הניגודים שבין ר' יוחנן בן זכאי והקנאים) מסמלות את שני האפיקים של הגבורה הישראלית שלאחר החורבן – גבורת הרוח המקודשת וגבורת הזרוע הנידחת – שזרמו עתים במאוחד, עתים במפורד. ואם מזלם בעיני בני־עמם היה שונה, מזלם לתוכו של דבר אחד היה אחד. הנס של חנניה, מישאל ועזריה לא נתרחש לבני בניהם מקדשי השם, המוציאים נשמתם ב“אחד”, המתרוננים על המוקד והמעבירים את החלף על צואר בניהם שלא “להצחן בצחנתם”. ונצחונות, בדומה לשל החשמונאים, לא עלו בחלקם של אנשי־מצדה, של שמעיה ואחיה, של בר־כוכבא ושל שאר המורדים אשר קמו לישראל, בארץ ובסביבותיה, בזה אחר זה, במשך מאות שנים לאחר החורבן. אור הגבורה המנצחת זרוע על דמותם של החשמונאים: “גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים”. היש לך המנון־נצחון גדול מזה? הוד טרגי של גבורה מנוצחת עוטה את בני־מצדה: “אנחנו היינו הראשונים להרים יד בהם (ברומאים), ואנחנו נשארנו האחרונים להלחם אתם – גלוי וידוע לפנינו כי מחר יבוא אידנו, אך הרשות נתונה לנו לבחור מות גבורים – – תמותנה נא נשינו בטרם נטמאו, ימותו נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות”.

זה גורלה של הגבורה היהודית מאחר החורבן. לתוכו של דבר אין הבדל בין גורל המורדים בגליל לגורל מגיני טולטשין העומדים כנגד מחמד והמתבצרים מפני נושאי־הצלב, המתמרדים ברחבי האימפריה הרומאית והנותנים נפשם על אמונתם. כאלה כן אלה דינם נחתם מלכתחילה. גבורתם כולה טרגיות. ולא כטרגיות של שמשון ושאול, שגם בנפילתם רשאים הם להתנחם כי נצחונם לא ירחק. הגבורה העברית מאז החורבן היא הגבורה ללא סיכויי נצחון, גבורת־מאמינים אשר אלהים הסתיר פנים מהם, והם באמונתם ובנאמנותם עומדים. גבוּרת־מעונים, היודעים מה צפוי להם בדו־קרב עם רבים וטמאים ורשעים, והם הולכים לקראתו. גבורת עם־איוב, אשר גם בריבו עם אל, כל מעיניו פנימה: לבל היות מנוצח בחדרי הלב, ולא לפשוע במצפון. התפילה המיוחדת לקידוש השם (ישנה תפילה כזאת!) אינה מבקשת מפלט והצלה ואף לא הקלת־יסורים, כי אם קדושה וטהרה וכוח לעמוד בנסיון: אתה יודע מצפון לבי".

הגבורה העברית שלאחר החורבן לא זכתה אלא לגמול אחד: להיות שלמה עם עצמה. גבורה ללא חשבונות, גבורה ללא שכר בהאי עלמא, גבורה מתוך הכרח פנימי בלבד. ומחמת גורלה הטרגי יש עליה תמיד עוררין. עלילות אויבים (אל נהיה כפויי טובה: אגב שטנתם הצילו משכחה כמה שמות דחויים מתולדותינו, וגם גילו עד מה הטרידו מורדי ישראל את מכניעיהם) ובוז נאורים (שראו את אחיהם דורסים ואונסים ואת אחינו טורפים נפשם בכפם, ומשכו בכתפיהם למראה ה“טירוף” היהודי) – היו מנת חלקם בעולם הנכרי. חכמת המסכן בזויה, וגבורת המעונה מה תואר לה ומה הדר?

ואם זר לא יבין לעצמת הכוח הגנוז בגבורה היהודית המנוצחת, אין גם יהודים מכירים בה. מה בצע בגבורה שאינה מנצחת, והרי גם ניצחונותיה הזעירים אינם אלא לרגע־קט ואין בהם למנוע את השנאה המשתוללת? – שואלת הפכחות היהודית, מאז ימי הקנאים ועד ההגנה העצמית בימינו. עם גבורה שאינה מנצחת ממצים את עומק הדין. אין סולחים לה כל דבר. אם עוד יש סופר את נאדנו, אין צורר בצרור החיים את גבורתנו. אולם גבורת־ישראל צרורה בצרור החיים של האומה. וגם כשאינה רשומה בספרים היא חרותה במעמקי הנפש. יסוד הגבורה הוא עצם מעצמו של סוד הקיום הישראלי. אין לחיות את חיי ישראל, בין דתות תוקפות, בין מלכויות מתנצחות, בין מעמדות יריבים, בתוך מהפכות, תמיד במלתעות־הסכנה, מבלי גבורה. אלמלא גבורה קשת־עורף זו כלום היה בנו הכוח לצפות לנצחון ביום מן הימים? מנערי הקנאים, אשר “מעניהם התחכמו להביא עליהם כל מיני יסורים נוראים, וקרעו את בשרם לגזרים, בדרשם מהם רק אחת, כי יודו במו פיהם אשר הם מקבלים עליהם “עול מלכות הקיסר” ו”מהם לא נכנע אף אחד לבטא בשפתיו כי הקיסר אדון לו" ועד נוער הקנאים של ימינו, השומר על הגחלת העברית במחתרת ובשבי – פתילה אחת היא, אשר איננה אכּלת. ואם יש ערובה – בה ערובתנו.

והלב שואל: מה גורל נשקף לגבורה העברית עם חידוש חיי מולדת? הנזכה כאן לחידוש הגבורה החשמונאית, אשר גמולה לא רק במצפונה, כי אם גם בנצחונה?

“מדור לדור לא נשפך דם טהור מדם חורשי תל־חי”. אך לא כמורדים־נואשים ולא כטרוּפי־אינקויזיציה מתים בארץ חורשים ומגינים. תוגת מותם היא תוגת שאול ויונתן אשר יסדו את חירות ישראל. בחייהם וגם במותם הם אומרים לנו: נחמו נחמו עמי.

תש"א

– – – היו בארץ מאורעות ופורענויות קודם שקמה הציונות הפוליטית – – – זה מר מאוד וזה קשה מאד. אבל מי הבטיח לנו שנבנה בקלות, בלי יסורים? נעשה כל מה שנוכל להפחית אותם. תרצ"ו

ועכשיו אני מתנדב

ובכן הנהו “זיוף הלב”. הצד המלחמתי שבגדוד אינו נתפס בי. ה“ארור מונע חרבו מדם”, שהוא בשבילי יפה וטוב לא רק בימי יהודה המכבי כי אם גם במצבים ידועים של ההגנה העצמית ברוסיה, זו איננה עלולה להקלט הפעם בי, לא על פי תכונתי ולא על פי הגיוני. בראשית המלחמה כאב לי לבי למה איני בחו"ל, ולמה איני יכול לקדש את שם האדם על ידי הסתלקות מן המלחמה, אף במחיר החיים. שמועת־השוא, כי ליבקנכט הומת על תעמולתו בעד ההסתלקות היתה בשבילי חג. גלתי ברעדה. הוצל כבוד האדם, ואף כבוד התנועה, תנועת האדם האחרונה שעלה בגורלי לראותה בירידתה. ועכשיו אני מתנדב.

אפשר שהגדוד הוא אסון כחלק מן המלחמה, אולם אני, הרגיל מעודי לראות את האנושי בבלתי אנושי, את הנעלה גם בשפל ואת הרע גם בטוב (איני חושב את זה לי לצדקה. האמנים וחוזי הנפש חנכו את זה בנו דורות, ובי זה היה לתכונה, לעצם מעצמי), רואה הפעם באסון את גלוי האושר.

חיי הנפשיים התרכזו בנקודה אחת. אני כּלה כולי להתעוררות אנושית, ואם נדבר בתוכנו הרי נאמר להתעוררות לאומית־אנושית – וטיהור האויר מאותה העקרות הרועשת, שמלא כל הארץ כבודה. אין בי התמימות הקדושה לקוות, כי עיני תחזינה בתקונו השלם של האדם, אבל בהתעוררות עילאה, המעלה את היחיד ואת הצבור, אני מאמין. ויבוא מקסם ההתעוררות מאין שיבוא. אני לא אשטה ממנו כממקסם כזב. אפשר, שאילו ראיתי אפשרות של התעוררות כבירה, לשם יצירת חברת־עבודה חדשה, לשם כנסת־ישראל חדשה, לשם העלאת האדם – לא היה לי צורך בגדוד לוחם. אבל ברור לי, שאלה יכולות לבוא אולי כתוצאה של איזו התעוררות גדולה, ולפי שעה הם רק גרעינים בודדים הזקוקים לקרקע מפרה. ועוד לי תפיסת חיים כזו האומרת לי, כי יש היסטוריה בעולם וגזרותיה ופקודותיה ודרכיה נעלמות. ואף דבר לוחש לי כי הנה הדרך שההיסטוריה חפצה לבחור לנסות בו את כח העם והתעוררותו. היהיה בי יושר־הקו המחשבתי לבוז להתעוררות כזו? לא. אין אני האיש הזה.

אין לי שום ערובה מה תהיינה הפעם תוצאותיה של התאוששות זו, אולם מניעיה בתוך תוכם, מתוך מבט־מרחק, יקרים לי, יקרים מאד, ואני רוצה כי אלפי הנצוצות הנדלקים פה ושם יתאחדו הפעם לשלהבת. ואני רוצה להאמין, כי אויר הנפשות שיברא על־ידי המפעל הזה, שכל מיני סכנות, עליות וירידות כלולות בו, צריך להביא לאחוד האדם, לקרוב הלבבות, לגלוי הכחות שעוד לא מצאו להם את עולמם. ומה שנוגע אלי, אילו גם הייתי מתיחס בפקפוק גמור לאפשרות של כל הצלחה, לא הייתי פורש מאותו חבר האנשים, אשר זה שנים רבות לנו לעבודה וליסורים משותפים. ועל אחת כמה וכמה שעכשיו חובתי הנאמנה לחיות בתוכם. ואומר לך יותר: אני רואה בהליכתי זו המשך העבודה לאחוד. תקוות שונות לוחשות לי בלכתי. בתוך תוכי אני נתון לרצון, כי בגדוד יהיו חיים חשובים, חיי סגולה, חיים רוויים הרגשת העתיד. ואם הגורל יתקלס בי, לא אצטרך לעמוד לפני כס המשפט של זרים. הדיין מלוה אותה.

הייתי רוצה כי לפני לכתנו נתאסף כולנו יחד לועידת פרידה, אשר תעביר את הרוח הרעה מאתנו ותרים אותנו לגובה של אויר טהור, שגם ההליכה וגם ההשארות תהיינה רבות ערך. הייתי רוצה שהפרידה תזכך אותנו, שתתן להולכים ללכת בלב שלם, ובכבוד ואמון לחבריהם שנשארו, נאמנים לעצמם ולעבודתם. והייתי גם רוצה שכבוד אמתי, בלתי עשוי ובלתי מוגזם, ואמון ילוו גם את ההולכים, וברכה וצפיה לנצחון, לנצחון פנימי בתוכם, נצחון בתוך עם ישראל.

תרע"ח

עם צאת המתנדבים

תנועת ההתנדבות לגדודים העברים הנלחמים בעד ארץ־ישראל הקיפה את הרוב של פועלי א"י. ובטרם צאתנו מתוך העבודה, אשר בה קשרנו את חיינו בחבלי אהבה, יסורים ורצון היצירה, אנו רואים צורך לאמר דברים אחדים:

בתנועת ההתנדבות, אשר קמה בעם, רואים אנו חזיון היסטורי עמוק ונאדר, גילוי נמרץ של תשוקת הגאולה, החיה ומתעוררת לחיים חדשים, פועלים ויוצרים.

אנו מביעים את הכרתנו העמוקה, כי העבודה של הפועל בתוך הארץ וההתנדבות למלחמה לשם שחרור הארץ – שני גילויים הם של שאיפה אחת חיה, שאיפת הגאולה.

אנו מקוים ומצפים כי תנועת ההתנדבות, אשר בעקבה מוּצאים כיום חלק גדול של חברינו מתוך העבודה, מתוך אותה העבודה אשר בה אנו חפצים ומאמינים לבנות את חיינו וחיי העם, רק התחלה היא של תנועת־התנדבות כבירה, אשר תכה גלים עמוקים בלב העם לכל פזוריו, תעורר בלבבות את רגשות החובה והכבוד ואת תשוקת־הגאולה הלוהטת, ותביא לארצנו חיל מתנדבים עברים לשחרור הארץ, ומחנות עובדים חלוצים לבנין העם העובד.

תרע"ח

פגישת אחים

עם “לכת” הגדוד העברי הלם הלב והמה לקראת סערת־הבאות. מי זה יקרא לזה בשמות עתה, עתה. באויר “הימים הנוראים” ההם (אל יסוף זכרם!), באויר ההתנדבות המיוחד, רוה־כליון־נפש, יגון נוהר, ערגת־תעלומה ואושר־עקדה, עלו בחביון־הנפש פרחי חלומות רחוקים. עמוק, עמוק נכרה הקבר לרבים מהם בלבות־הנוער. לא רצה בהם הגורל, גורלנו. חפצנו ברב, ורק מעט ניתן לנו מאשר אוינו. אם עוד לא די אוינו, אם עוד טרם גמלו הדברים, אם כחנו הפנימי הוא שכחש? ומי יאמר לנו כיום, אם המעט אשר בא, אם רב או מעט הוא לעם כעמנו. ועצם דבר־ההתנדבות ודבר יצירת כח הגנה עברי מה ערכו ומה צפון בו לדורות הקרובים והרחוקים? עוד טרם נחתמה פרשת הגדודים. רבים ושונים, מקימים וסותרים ומתרוצצים הם חזיונות חייהם. ועוד לגורל הלאומי חידות ופתרונים.

בין החלומות הרחוקים היה גם הרעיון המוזר, לראות את הגדודים העברים לא רק כאמצעי מלחמה והגנה, כי אם גם כהמשך חיי החלוץ בארץ, כמרכז חיים וכח למחשבה וליצירה הלאומית, כבית יוצר לפעולת־חיים עתידה. מוזרה היתה תוחלת זו, המתנגדת כמעט לעצם המושג על אודות גדודים וצבא בימינו. ומוזר ומתמיה, כי על אף כל התנאים, המניעות והתנואות לא עלתה תקוה זו כולה בתוהו. אכן היה הגדוד למרכז הכוח של רעיון־האחוד לפועלי ארץ־ישראל.

– – – פגישת האחים, בני הארץ והעבודה, בתוך הגדוד הארצישראלי, פגישת האחים השונים, הרחוקים ומאוחדים אחדות־הרצון והמפעל מכל קצוי הגלויות, פגישה אשר אין ערוך לתכנה, לרגעיה הנפלאים, הנאדרים, לדמותה ההיסטורית – קרבו את שעת התעצומה הפנימית, שעת אחדותנו.

תרע"ט

הגנה או הפגנה?

– – – השאלה היא – מהי המטרה: “הגנה או הפגנה?” וכאן אנו שומעים, מתוך הבנה מדינית עילאית, כי “להגן על עמדות אי אפשר”, כי “אין בידינו כוח שיספיק לדחות ולהבריח את התוקפים”. ככה, כמדומה, היו אומרים לנו לפנים, בימי ההגנה ברוסיה, דודינו וזקנינו הטובים. ואנחנו, גם שם וגם פה, חשבנו וגם ראינו, כי במקום שאין מאחורי השודדים שלטון מארגן – יכולים גם עשרות מאתנו להניס מאות, ולעצור בעד פורענויות חדשות, ולצאת בכבוד אם רק לא ימשיכו את המסורת של “אשרי אדם מפחד תמיד”. – – –

דרכנו לפנינו. אנשים כנים אנחנו ולא מפגינים. לא התכונו להפגין לא בלכתנו לגדוד, ולא בעבודתנו בכל התנאים ולא בשמירתנו בלילות. לא מפקדים שולחים אותנו, ואבידת־חבר אינה קלה בעינינו, כי לא חומר לחשבונות מדיניים הוא – ואנחנו – בשבילנו, כי אם עצמנו ובשרנו. אנו רוצים בחיים, ויודעים את הצפוי לנו בלכתנו – והולכים אנו, מפני שאת שליחותנו אנו ממלאים, כי בכבוד הישוב ובנפשו הוא הדבר, כי לא שאלה של חלקת־אדמה וקצת רכוש יהודי כאן, כי אם שאלת ארץ־ישראל, כי העזיבה והנסיגה הן המופת החותך על רפיוננו ואפסותנו, וכי ההוכחה היחידה של זכותנו על ארצנו, על אחדות ראש־פנה ומתולה היא בעמידה קשת־עורף ונואשת, מבלי הבט אחורנית.

ככה יכולים לאמר האנשים שם, ככה אומר דבר היותם שם.

תר"פ

יזכור

יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו:

שניאור שפושניק

אהרן שר

דבורה דרכלר

בנימין מונטר

שרף

שרה צ’יז’יק

טוקר

יוסף טרומפלדור

הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה ויחרפו את נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל.

יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת־הגבורה וקדושת הרצון ומסירות־הנפש אשר נספו במערכה הכבדה.

אל ישקוט ואל ינחם ואל יפוג האבל עד בוא יום בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה.

תר"פ

מגיני תל חי בחייהם ובמותם

הקומץ הקטן של האנשים אשר עמדו בחייהם על משמר־הצפון, כשהם בודדים ועזובים, קרועים ובלויים, רעבים וקופאים, זכו מידי ההיסטוריה העברית להיעטר לאחר מותם בזיו הזוהר של גבורי האומה. יש בזה מאות הזמן, ששמם לא נשכח, שכבודם לא חולל, שלא הפכו בעיני העם ל“בריונים” ול“סיקריקין”. יש בזה מאות הזמן, שלב הילד העברי הומה לקראתם, שהלורד היהודי־האנגלי מציב להם מצבה, שהמדינאי הציוני, אשר לימד בעצם ימי תל־חי, כי “אם אנחנו בעצמנו נרצה לעמוד ולהגן על המקומות האלה, לא יצא מזה כלום” – קושר להם כתרים ונאחז בשמם. יש בזה מאות הזמן, שאותה פנה בודדת, אשר שנים על שנים טרחו פועלים עברים להחיותה משממתה לפני המאורעות ולאחר המאורעות – ללא עזר וללא הבנה בחוגינו “המדינאים” – נעשית עתה לתל־חיים אשר הדרך אליה הומה מאדם רב.

אולם גם ביום חג אל תטושטש ואל תסורס האמת ההיסטורית, ואל יולבשו אנשי תל־חי איצטלא כוזבת, שאינה הולמת אותם. אל ישכח, כי במערכה כפולה עמדו ונפלו גבורי תל־חי: לא רק במערכה עם שודדים ובוזזים מבחוץ שעלו להשמיד את נאות השלום והעבודה, כי אם גם במערכה עם האדישות, הרפיון, ההתנכרות והפחד מבית, בתוך הישוב עצמו ובקרב מנהיגיו. אל תשכח הבדידות האיומה, בה עמדו שם האנשים בחייהם, ומה היה היחס אליהם והעזרה מצד בעלי היכולת, בעלי ההשפעה ובעלי ההבנה “המדינית הצרופה”. חובה גם לזכור, ולא להשכיח, מה היה קלסתר פניהם המוסרי והחברתי של אנשי תל־חי: אנשי עבודה, אנשי קבוצה, אנשי מהפכה וסוציאליזם. עולמם הרוחני היה דוקא “שעטנז” בלשונם של אחרים. בלשוננו: מזיגה חיונית של אהבת העם והארץ עם עיקרי האמונה של מוסר העבודה והצדק הסוציאלי. ואולי מזיגה זו, אשר הזינה את נפשם והניתנת לשמצה בפי נביאי הלאומיות “הטהורה”, היא שעשתה אותם – ולא את אחרים – למקדשי שם האומה בשעת נסיון, היא שעשתה אותם לחלוצי־אמת, כלומר להולכים לקראת העתיד, לסוללי־דרך של חיי עבודה לאומה הנגאלת.

תרפ"ט

הרוגי מלכות

שם עתיק זה, אחד השרידים המעטים ממלחמת־חרותנו האחרונה, הכנס שוב, ביד רמיה ואכזריה, לתוך דברי ימינו.

מאליו צף ועלה שם זה בעמדך על יד ששת החללים, אשר שכבו דומם בתכריכיהם הלבנים, בשורה אחת, תחת הסככה אשר בחצר בית־החולים של “הדסה”.

והכל מסביב בא לחזק את ההרגשה הזאת: המוני יהודי ירושלים, הצובאים על שערי חצר בית־החולים ונאלצים להתפזר על ידי אנשי הצבא ההודים, מכונת־היריה שבחוץ, המשמר ההודי, ועל כולם – ההלויה.

הממשלה עצמה הואילה ברוב חסדה לטפל בהרוגינו. אפילו אוטומובילים של הצלב האדום שלחה לנו ומשמר צבאי, ומכונת־יריה. הכל. ורק גזרה אחת גזרה עלינו, כי ההלויה תהיה בשעה שתכלה רגל מן השוק, בשעה שלפי חוקי מצב המצור לא יעיז שום קרוב ושום גואל להטפל אל ההלויה.

והאנשים שלנו, האחראים והרציניים, קבלו עליהם את הגזרה. לא נדון אותם. הם הראו את כוחם ואת אמתם בימים אלה. אבל מה קשה להשלים עם הכנעם ברגע זה.

ההלויה היתה אלמת. כאלם המכאוב הגדול. זו היתה הלויה של הרוגי־מלכות.

מוקפים זרים זזה ההלויה. באוטומובילים סגורים הלכו גם המתים וגם החיים. אפלת הרחובות שנדמו בלעה אותנו. רק משפחה פּרבוסלבית־צוררת עמדה על המעקה והסתכלה.

ועל קברותיהם החדשים של הרוגי־מלכות, החצובים ביד זרה, עמדתי אני, בן למשפחה הצעירה בישראל, משפחת דוחקי־הקץ של פועלי ארץ־ישראל, המלומדת בקברות־קדושים, החוצבת במו ידיה את מבחר קבריה, וחשתי כי ברית חדשה כרותה בינינו, הישוב הצעיר שבצעירים המשיר את נצתו בטרם גמלה, ובין הישוב הישן היודע אותנו רק מרחוק.

בימים שלאחר זה שוטטתי בין משכנות יעקב שבעיר העתיקה וראיתי את בחוריהם המשתתפים בהגנה, ראיתי את היהודים הקוראים ל“ציוניסטים” לבוא אליהם לעזרה, ראיתי את הישישים והישישות המברכים את אחיהם הרחוקים, שמעתי על הזקנים המצרפים את שמותיהם לרשימת הנאשמים בעוון הגנה, ואדע, כי – איזה פורעניות חיצוניות ובגידות פנימיות לא יביא לנו יום מחר – נחתמה הברית.

תר"פ

“פושעי ישראל”

עשרות בחורי ישראל נתפסו למלכות. הם חטאו חטא כבד מנשוא. הם לא הסכימו לפשוט צואר אל המאכלת. הם עמדו מוכנים להגן על נפשם, על אחיהם, על נשיהם ואחיותיהם.

ובידיעות הראשונות, אשר הרשות מוציאה לפרסום, כתוב מפורש: “היום משפט היהודים אשר נתפסו ונשק בידם”. על משפט האנסים ולאומיותם לא מהרו להודיע. מי המוכים, מי הפצועים, מי נאנס – גם על זה לא מהרו לספר. זולתי היהודים לא נתפס כנראה איש עם נשק ביד, בזה אפשר דוקא להאמין. הוי, עם כבד עוון.

את המלאכה למדו כנראה על בוריה. תיכף לאחר התחלת הפוגרום נסגרים השערים בפני ההגנה היהודית. הכתּבוּת האופיציוזית ממציאה לעולם את הידיעות הנכונות ואת הבאורים המספיקים. בדותות פרובוקציוניות כבר נפוצו ו“ממקור נאמן”. הביוליטין הרשמי עצמו מעיד, כי היהודים התנקשו בנפש… המופתי. עוד ביוליטין ויתברר בודאי, כיצד גרמו היהודים לפוגרום. אחר־כך נאסרים בחורי ישראל, ואשמתם הכבדה לא תאחר להגלות.

ידעתי קצת אחדים מן הפושעים. ז. ז’בוטינסקי הוא ודאי אשם. בשעה שהזעיק תחת הדגל הבריטי אלפי צעירים עברים, לא פלל כנראה, כי לא ירבו הימים ובשם הדגל הזה יושם בכלא, ולנושאיו של הדגל הזה יהיה הוא לצנינים. ובשעה שנפצע במלחמת יריחו, לא נבא לו לבו, כי עוד מעט ופצעים הרבה יותר רציניים יגרמו לו ידידינו המנצחים.

הנה אפרים רובינוביץ. בוטנאי ותלמיד־חכם זה, אשר לא ייעף ולא ייגע מלדלג על הגבעות, מלרדוף אחרי האזוב אשר בקיר והדרדר בשדה, מלטפס באילן ומלהרביץ תורה ברבים ומלעבוד בסתר אהלו – אף הוא בפושעים.

ידעתי גם אותו זקן, המורד במלכות ר"ל, ר' יעקב ליב הכהן לוזובסקי, זה שההודים ירו בו ובשכנו הזקן והאשימו אותם אחר כך, כי התנפלו על הצבא. זה היה יהודי תורני וחקרן, לפנים רב בישראל, אשר עזב את כסא רבנותו ויתהלך וישוטט בארץ כמה שנים במקלו ותרמילו, חונן את עפרה ממש, חקר כל אבן וכל צרור, נתפרנס בגרוגרת ובכוס חמין, עסק בכתיבת חבור על הגיאולוגיה של ארץ־ישראל, וצפה לגאולה במהרה בימינו.

אלה הם פושעי ישראל. לא, לא פנינו יחורו. ירבו כמותם בישראל.

תר"פ

במקום המשפט שם הרשע

יקרא לדבר בשמו הנכון, ויאמר מבלי מורך, גלוי, קבל־עם:

הפוגרום על ישראל בארץ־ישראל עודנו נמשך!

שנוי צורה, חלופי־פרצופים. ואולם ידי הזדים אחת היא. והיא עודנה נטויה על הישוב, להכחידו, להורידו עד דכא.

במקום פרעות־הרחוב ודקירות הסכינים של אספסוף־בליעל, פרוץ ומשוסה, בא הפוגרום המדיני, הערוך כהלכה, לעין השמש, על ידי לבושי־מכלול, עושי דבר השלטון.

הישוב העברי, פצוע בלבבו, העיז לדרוש משפט.

ובמקום המשפט באה הנקמה, נקמת אַלים המתקלס בנו.

אלה, אשר מקומם על ספסל הנאשמים, אלה אשר גאלו את שלטונם בדם, אלה אשר אותם דרשנו למשפט – הם הממנים עלינו דיינים ושופטים.

והדיינים מילאו את שליחותם: נקמה אחת אַפּים. בז’בוטינסקי, בהגנה, בישוב העברי כולו, המעיז לעמוד קוממיות בפני מרצחיו ומעניו.

עשרים איש, מיטב אנשינו, אנשי תרבות ומדע, טהורי־שאיפות ומסורי־נפש, נמסרו לגרדום. ראש־ההגנה העצמית, אחד העומדים ראשונה בתנועת־הגאולה העברית, הושוה על ידי בית־הדין של הצבא הכובש אל חלאת המין האנושי, אל המענים. המשפט לא הסתפק בזה; נחוץ היה עוד לאיים על הישוב בלהט־החרב של גזרת־גלות, והנה גם הוספה זו: לאחר גמר העונש יגלה מן הארץ.

אכן, צדקו הפורעים. עין בעין יראה עתה תושב הארץ, כי “דולה מענא” (הממשלה אתנו).

החובה – לא להתעלם מן הסכנה, מראיית האמת, מהפירוש האמתי של מזמות־הרשע הנרקמות סביבנו כל הימים, מיום הכבוש. אולם –

גם שחרב חדה מונפה על צוארנו – לא נרכין את ראשינו, לא נכבוש את פנינו בקרקע.

כוחנו גדול רב יתר, מאשר חושבת הרשות המקומית, מאשר חושבים רבים מבינינו.

אם כח אין עמנו כיום פה לשבר זרוע רשעים, עוד חזקים אנו למדי להרעיד את הכסאות המוקמים על דמי חללינו, על אנקת־אסירנו.

אל דמי ואל פחד.

ישמע קולנו בארץ ובגולה, ביהדות ובאנושות הישרה. זעקת־שברנו אשר תפרוץ, תזעיק את הכוחות, ולא רק בשביל החוץ, בשביל הפעולה בחוץ, כי אם גם בשביל עצמנו, בשביל ילדינו. אל נטמין את שאגתנו בחובנו.

ילדינו ראו ביסורינו ובתקוותינו, ובעבודתנו יום יום. הם ראו בימי ההתנדבות הגדולים, ידעו גם את הנעשה לנו כיום ומידי מי נעשה לנו וירוו את זעמנו.

אבות לבנים יספרו, מורים לתלמידיהם, אמות לתינוקותיהן את אשר עוללו לנו בני עולה.

נקרא יום לאבל ולזעם, וביום זה תראה על הקיר פסת היד הכותבת:

מנא, מנא, תקל ופרסין.

שם רשעים ירקב וזרוע נבלים תשבר.

תר"פ

חנינה

זכינו לחסד. לפושעים שלנו ניתנה חנינה. הופחת צבא־עוונם.

את העונש לא בטלו. את המשפט לא בקרו. את החוטאים והעוולים האמיתיים לא הענישו – “רחמו” את פושעינו.

האין חנינה זו עצמה מעידה על מצבנו, כאשר העידו המשפט והעונש? שאיפת־הדרור של עם ישראל שומה בכלא, ולפני העולם מכריזים על גאולה ודרור.

תחת להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, תחת לקרוא דרור ללוחמי־הדרור החפים מפשע בא מעשה־נכלים חדש: למען סתום פה, שכּך רעש וטשטש את העוול הצועק השמימה.

מעיזים לחון אותנו. ומי מעיז? – אלה אשר העזו לדון אותנו, לשפוט את הגנתנו, הם הם הנם כיום אנשי החסד, הממתיקים את גזר־הדין.

מי מבקש מאתכם רחמים? ירצו הרשעים את עוונם כאשר להם יאתה, כאשר דנו אותם דייני־הצדק!

טרם חדלו להתקלס בנו. התקלסו בכח השלטון, בכח ההגנה הצבאית, כביכול, בכוח המשפט. עכשיו באו להתקלס בנו בכח החנינה. החוננים!

ואנו – לא ברחמים ולא בחסדים ולא בחנינות אנו רוצים, כי אם בצדק. ואם שבעתיים תושם יד לפינו לא נחשה ולא נשקוט ולא ניתן לחפות בחנינות על מעשי פשע, על קרבנות וענויי עם.

לא נחדול מקרוא ומדרוש משפט, עד אשר קולנו יבקיע ושועתנו תשמע.

תר"פ

עלינו להבטיח את בטחון חיינו

––– אחרי כן באו הימים הרעים: פרעות יפו. ומה בא אחריהן? לא הגנה, לא עזרה, כי אם פוגרום פוליטי: לכל העולם הודיע הנציב היהודי, כי הבולשביקים היהודים הם שגרמו למהומות ביפו. הדבר הנורא ביותר היה איסור העליה. פורענות זו עלתה על הכל. לציונים אמר סמואל: מבלי עליה אין לי כאן מה לעשות. וברמלה בעצרת המון הפורעים החוגג הודיע, כי העליה נעצרה. זה הגמול בעד הפרעות. איסור העליה קשה לנו מהכרזת ג' ביוני ואף מביטול הצהרת בלפור; בלי עליה יש להצהרות לא רק ערך אפסי, כי אם שלילי: הן מעוררות נגדנו את משטינינו מבלי שתנתן לנו פתח תקוה לשינוי המצב. עלינו להכריז פה, כי את זכותנו לעלות לארץ לא יגזול שום שלטון מאתנו. לא נודה בשום מנדאט, שנעילת שערי הארץ בעדנו כרוכה בו.

אחרי כן החלו הרדיפות, מכוונות כאילו נגד האגף השמאלי, אך מיועדות באמת כלפי יהודים בכלל. ההנהגה הציונית שתקה וחטאה בזה.

אחרי הפוגרום בא “משפט הצדק”. משפט של אסירי עכו הוא כאין לעומתו. חובה עלי להזכיר מבמה זו את משפט רצח ברנר. ארבעה חדשים עברו מיום שנרצחו ברנר וחבריו ודבר לא נעשה בכדי לגלות את עקבות הרוצחים. איני יודע אם באולם זה יודעים כולם מה היה ברנר לנו, לפועלי א"י. אחרי כל המחאות והדרישות ואינטרפלציה בפרלמנט האנגלי לא נקפה הממשלה אצבע בענין זה, בה בשעה שילדים ביפו יודעים את פרטי־הרצח. על דבר זה הנוגע בעמקי נשמת העם אין לחשות.

ההסתדרות הציונית, תחת לעורר את כוחות העם, דכאה את הבעת המחאה והמרי. בעתונות הציונית החלה להשמע אמירת “על חטא”: אנו אשמים. וכאן אולי הסכנה החמורה ביותר ואי־הבנה גמורה בעניני א“י. אולי אשמים אנחנו גם בפוגרומי אוקראינה? מוסר חדש זה יש בו משום סכנה מוסרית והוצאת לעז על הציונות ועל הישוב. במשך 40 שנות הישוב החדש עוד לא התנפלו יהודים על כפר ערבי, עוד לא קרה מקרה שיהודי יתנפל על ערבי, והנה מטיפים לנו מוסר, כי עלינו להיטיב את יחסינו לערבים, קוראים לריביזיה וליחסים חדשים וכדומה. שני אנשים אבדו לנו בשנות המלחמה, אשר חלמו את חלום אחוות־העמים השמיים – יהושע ברזלי ומיכאל הלפרין. בכל ספרות הפועלים בארץ נשמעו דברי אחווה ושלום עמוקים. הפועל העברי נתן את תשובתו: חיי העמים השונים בא”י צריכים להבנות על יסוד האוטונומיה הלאומית הרחבה. רק אז יהיה אפשרי משא ומתן אנושי בין שני העמים. רב המרחק בינינו ובין הערבים. עד שנבוא לכפר ערבי לדבר אתם לשלום – תלויים לנו חיינו מנגד. עלינו להבטיח את בטחון חיינו, רק אז יהיה הבסיס למשא ומתן. אסור לוותר על שאיפתנו להיות הרוב בארץ.

תרפ"א

שיחה ראשונה

נושא ההרצאה ודרכה

נושא שיחתנו לא היה מוגדר, הוא הקיף עולם ומלואו. אשתדל ללכת בעקבות הבירור ולנגוע בבעיות העיקריות של החינוך הפוליטי שלנו. כבסיפורי מנדלי מוכר ספרים יהיה כאן מעשה בתוך מעשה, ומה שלפני המעשה ומה שלאחריו. ובודאי יהיה לי רצון לסור הצדה לפרקים.

אפתח בהערה על דרך הרצאתי. אחד החברים קבל עלי שאני בוחר לי לפעמים קרובות “שיחה פולמוסית” במקים הרצאה שיש בה קביעת הנחות יסודיות והשקפות. אני מבין היטב ללב השומע, המבקש שיינתן לפניו דבר מעובד ומסודר. אך לפעמים מרשה אני לעצמי לערער על המשאלה הזאת. במחשבת האדם אין להפריד בין יחס החיוב ובין יחס השלילה. כשאתה מחייב דבר מסויים, ממילא אתה שולל משהו אחר הסותרו. השאלה שאלה פדגוגית: הרצאה על דרך החיוב, והרצאה על דרך השלילה – מה עדיף? בדרך כלל זה טבוע בטבע האנושי. מטבענו הננו עצלים. שום אדם אינו רוצה לעבוד עבודה מיותרת. שׂכלנו, לא פחות מן הידים, רוצה בחסכון של עבודה. למה הדבר דומה: לילד הלומד בבית־הספר, שהוטל עליו לפתור בעיה של חשבון, והוא, כיון שהוא יודע את המספר הסופי, חושב הוא כי השיג את מטרתו. יש מורה השם עין רק על המספר האחרון ולפיו הוא דן בפתרון כולו, ויש מורה המבקש לראות דוקא איך פתר הילד את הבעיה. שמא אירע לו “נס”, ומצא את הפתרון שלא בדרך הנכונה. והלא ייתכן לפעמים ששתי שגיאות תכסינה זו את זו ויתקבל המספר הנכון… ואני שייך לסוג מורים זה המעונין גם בדרך הפתרון. לדעתי, תפקידו של מרצה ומורה הוא לא רק להתוות לפני האנשים את הדרך הקצרה, בחינת “בבקשה, הרי הפתרון לפניך”, אלא לתת בידם את המכשירים והשיטות כדי שיוכלו להגיע לפתרון הנכון וימנעו מפתרונות מוטעים. אם נמנעת מפתרונות מוטעים, בזה בלבד כבר עשית כברת־דרך גדולה.

ועוד יש הבדל בין שמיעה בסמינר ובין שמיעה באסיפה או ועידה פוליטית. כשאנחנו הולכים לאסיפה, שאלתנו הראשונה היא: מי הוא האיש המדבר – הלנו או לצרינו? קפיטליסט או סוציאליסט וכו'. אולי שמתם לב לכך שאדם השומע דברים שאינו רוצה בהם, מעווה את פניו. בדרך כלל, אדם בא לשמוע דברים שהוא רוצה לשמוע, ומפי אדם שהוא נאמן עליו ומקובל עליו. לא כן בסמינר; שם יושבים כדי ללמוד ולבחון עובדות. משום כך איני יכול לקבל את העצה, שלא לדבר בצורת ויכוח. אף איני יכול לקבל את האזהרה ששמעתי כמה פעמים, שיש סוג בירורים שיש בהם משום עלבון. אם יש לאנשים רגישות כלפי דעה חדשה, שלא שמעו אותה קודם, או שאינה נוחה להם, או שהם מתנגדים לה, – הרי אין מקום לבירור כלל! כשהכריז קופרניקוס שכדור־הארץ מסתובב, נעלבו רבים. כי אל נוח לחיות, לפתע פתאום, על כדור־ארץ שהוא מתנועע… לפיכך אני מסלק במסיבתנו, מראש, טענות של רגישות ועלבון. יש לשקול את הדברים אם נכונים הם אם לאו, ולא יותר.

כל רעיון ניתן להסבר או להבעה בצורות שונות. ממה מורכבת תורת הסוציאליזם, למשל? בחלקה היא עוסקת בהתווית אידיאל חברתי מסוים, שמגדירים אותו לפעמים בדיוק, ולפעמים לא כל כך בדיוק – כל הוגה־דעות כרוחק הראיה שלו – אבל בחלקה הגדול עוסקת תורה זו בבקורת המשטר הקיים. וכוחם הגדול של כל הוגי הסוציאליזם הוא בבקורת המשטר הקיים דוקא. כן גם דברי הנביאים. ודאי שמכילים הם דברי חזון לעתיד לבוא, אך אלה אינם מרובים. מרבית הנבואה היא דברי הוקעה וקיטרוג על חזיונות שליליים. כיצד נגיע לאידיאלים של ישעיהו בן אמוץ, אם לא נדע איך להתיחס למה שהיה שנוא עליו?

בזכות המבוכה – ולא בשבחה

בזמן האחרון אני עוסק אולי בעיקר בבקורת הקיים, ולאו דוקא בבקורת הקיים בעולם הקפיטליסטי – כי זאת עשו גדולים וטובים ממני – אלא בבקורת הקיים במחננו, גם בעולם המעשה וגם בעולם המחשבה. והנה שמעתי מפי הרבה חברים שיש בזה משום סכנה וזריעת מבוכה. אחד החברים אמר כך: “היה זמן שזרענו מבוכה, וזה היה טוב בשבילנו. כך דיברנו אל נער גימנזיסט, בן משפחה אמידה, אשר לא עבד. זה היה כוחה של התנועה שלנו. אבל הלעולם אפשר לזרוע מבוכה? הן צריך לומר פעם משהו לחיוב?” אינני סבור כי יש בתוכנו אנשים הרוצים לזרוע מבוכה לשם הנאה, או שיש בתוכנו המדברים בשבח המבוכה. כתבתי “בזכות המבוכה” ולא ב“שבח המבוכה”. בין שבח לזכות ההבדל גדול. ברנר לא כתב בשבח היאוש, אלא מתוך הכרח היאוש. הוא היה מיואש מן החיים, ממצבים מסוימים בחיים, וכולו זעק יאוש. אבל אין זה “בשבח”. קשה להניח, כי בברירה בין דרך ברורה, הפותרת את כל השאלות, ובין מבוכה, יבחר האדם, מרצונו, במבוכה. אבל הויכוח אינו בין מבוכה לאי־מבוכה, אף אינו בין אמת לשקר. הויכוח הוא בין חיפוש האמת ובין הונאה עצמית. ואם שומע אני אנשים מדברים על עוּבדות, מבלי לדעת את העובדות עצמן, או מסיקים מסקנות, ואינם יודעים עדיין חוקי־הגיון פשוטים, הרי הדברים שאומר לא יהיו בשבח המבוכה, אלא מתוך ההכרה, שחוסר־מבוכה כזה גרוע ממבוכה, ואף חוסר אומץ־לב לראות את הדברים כמו שהם גרוע הוא ממבוכה. כי הדברים סופם שיתגלו, ואז יקשה יותר לתקנם.

וכשאני שומע את דברי הפחד מפני ערעור ומבוכה, אנוס אני לשאול את עצמי: מאימתי התחיל פחד זה? הדור הצעיר שלנו מתחנך במידת־מה על ברנר וברדיצ’בסקי. לפעמים אני מפקפק אם יודעים אנו לקרוא בברנר ובברדיצ’בסקי – לעומקם, לתוכנם האמיתי. אילו קראנו בהם כך, אפשר שהרבה דברים היו שונים אצלנו. ברדיצ’בסקי אמר: “שמא וברי – שמא עדיף!” – וזה בניגוד לכלל הידוע במסורתנו. ברדיצ’בסקי הצעיר, המבוהל והמסוער, בא וערער על אחד־העם, על חיבת ציון ועל הספרות העברית, – וזו היתה סיסמת כל עבודתו הספרותית. ממנה למדנו שהאיתן איננו איתן. זה היה כוחו שהוא התחיל לזעזע את הדברים שהיו מוסכמים, כביכול. וכי היה שונא ציון? או מתבולל? – הלא יש חושבים כי ברדיצ’בסקי היה הסופר היהודי ביותר. ובכל זאת ראה צורך לזעזע את העמודים. והוא בא על כל ההיסטוריה העברית בסימן־שאלה גדול, ולא חשש שמא נגיע לשמד משום כך. כך נעשה למחנך, והעליה השניה התחנכה עליו.

ומה היה טיבה של כתיבת ברנר? הוא לא יצא במצלתיים ובקול תרועה ולא קרא “חזקו ואמצו”. אין זכר לזה ביצירותיו. אדרבה, היא גילה שלילה. הוא גילה את השלילה לא רק בעמק הבכא, לא רק בבעלי־הבתים היהודים, שלא האמין להם ולגלג עליהם, אלא גילה אותה בכל פינה שפנה.

“לחיימוביץ הכל ברור ומחוור. שתי המלות “בורג’ואַזיה” ו”פרולטריאט" בולעות אותו כולו. כל שאלות החיים נכללות אצלו בשאלת העבודה והרכוש, או, יותר נכון, לו אין שאלת חיים אחרת. הכל נכלל בעיניו בשאלה זו, שבלעה את כל חייו, אני, אוי, איני יכול לבאר לי כך את הכל. אמנם, גם בחיי היו עתים, שנשתקעתי כולי בשאלה עולמית זו ונגררתי בזה אחרי החיימוביצים, ואז חזיתי בה ובפתרונה חזות הכל: מלחמת היושר והצדק, עוז אידיאלי, תיקון העולם, מחאת האדם והתגלמות רוחו. ואולם יחד עם המתפעל שבי התקוממו בי גם המבקר והמנתח ומילאוני ספק וכפירה, והראוני הרבה דון־קישוטיות, בלבול המושגים, המוניות, כיעור וגיחוך, שטחיות, סכלות, אי־אמונה מסתתרת, יחס בלתי יוצא מן הלב, הכנעה משונה ומוזרה לפני בני החברה שאינם־יהודים, יחס לא־טוב לכל בן חברה אחרת – – " (כל כתבי י. ח. ברנר. כרך ראשון, עמוד 63).

הדברים נכתבו לפני ארבעים שנה בערך.

ועוד קטע אחד משל ברנר על פגישה בתוך ה“אֶטאפה”, כלומר בתוך ההליכה במאסר עם בני מפלגות שונות, אשר נזדמנו שם. שם היה יחס של ביטול גמור ל“פועלי ציון” שגם הם נקלעו למאסר:

" – וגם הפועלי־ציוניסטיים יושבים פה? – שאלו המוזיריים.

– יושבים – ענה שמעיה, ויוסף בצחוק, כשהוא נושא עיניו אל קבר – אבל התיאוריה שלהם צולעת על ירכה. מתביישים הם להרים את עיניהם, כשמתחילים לפעמים לדבר אתם על הציונות.

ואמנם שמעיה לא שקר לגמרי. כי הנה גם חברי פועלי־ציון, אבותיהם הרוחניים של הציונים־הסוציאליסטים דהאידנא, שרובם היו אסורים כאן בעד עוון הגנתם על עצמם, היו בני עמם, עם חלוש העצבים, ששאריתו הולכת ותמה לגווע ושכבר לא נשאר לו שום דבר חוץ מקצת דיסקוסיה (המלה “דיסקוסיה” – היה לה ערך רב מאוד בימים ההם – ב. כ.). ההכרה הציונית הפשוטה, שאם לא תצא היה לפעולה, אז כבר בכלל אין לבני ישראל על מה לדבר ואל מה לחכות ובמה להתפלפל, ההבנה של הציונות בתור שאלת ההויה והחדלון לעם־היהודים – היתה רפויה גם בידם, עד כדי שישאבו מתוכה די אומץ להעריך כראוי את ה“קאמפף” וה“קעמפפער” שלנו ואת העובדות הממשיות שב“חיינו”, אותן העובדות המספרות על מנוסות שאין דוגמתן, ועל שערים נעולים, ועל מצולות־ים ועל מעשי־רבולוציה נובעים מזה שאין לעשות אחרת ועל קריאות־מרד מפי אלה שחייהם הם עליהם למעמסה, ועל יחס מזוהם של אונס וכפיה נגד יהודים אביונים, שנושאים עליהם, להוותם, שם “בעלי־בתים”, ועל דרשות ונאומים ע“ד העבודה ועתידותיה מצד דלי־מעש שאין להם לא כח ולא חפץ ולא מקום לעבודה, ועל תפקיד קולני ופחות־הערך בתוך עם אחר, פרא ורחוק מחופש, ועל פרוקלמציות כתובות בדם יהודים שהוקאו, ועל הבטחות שלא נתקיימו, ועל התלהבות גדולה בשעת ביעור־יהודים ועינוי־בנותיהם ועל כל אותם הדברים, שעם המוכשר לשכחם בזמן מן הזמנים, הרי כבר נסתם עליו הגולל – – – להיפך! כל מה שטרחו הפועלים הציונים הללו וכל כוחם לא נתבזבז, אלא בשביל להראות ולהוכיח להם, למתנגדים, שגם הם, פועלי־ציון למרות היותם פועלי־ציון, אינם, בכל זאת נסוגים־אחור, אינם בורג’ואים! ולא עוד אלא שבסתר לבבם נשאר, סוף סוף, מעין רגש אשמה והתבטלות לפני אלה הסוציאליסטים השלמים, אשר הפוזיציה המרכסיסטית שלהם אינה מתנודדת מכל הרוחות שבעולם, בשעה שהם, הנאמנים ג”כ לתורה התמימה הזאת, צריכים להוציא ממנה עוד פרינציפּ אחד ובמובן ידוע גם להוסיף עליה…" (כל כתבי י. ח. ברנר, כרך ראשון עמוד 294 – 293).

ומה נתן ב“מסביב לנקודה”? – לעג מר לתנועה שבתוכה חי, ל“בונד”, לציונים, לפועלי־ציון וליהודים בכלל. לפעמים, כשאתה קורא בספריו, אינך יודע: מה הוא רוצה? משום מה הוא משאיר אותנו באמצע הדרך, במבוכה? ומה טיבו של הסיפור “מא. עד מ.”? – זה סיפור על ה“אֶטאפה” ברוסיה, שם היו הנדונים לגלות, אנשים שפשעו או שנמצאו בלי פספורטים מחוץ למקומות־מגוריהם, נשלחים ברגל, בלוית משמר צבאי, וכך היו עוברים מעיר לעיר. ברנר מספר איך הובל כאסיר, עם גנבים מכל המינים, ועם מהפכנים יהודים. סיפור זה על מהפכנים יהודים ברוסיה של שנת 1903 אינו מתיישב עם כל הרומאנטיקה המצויה בסיפורים על מהפכנים. והנה אנו מוצאים באנשים אלה פחדנות, והרבה עבדות, וקודם כל קוֹפיוּת רבה מאוד: כל אחד מהם מבקש להיות דומה למישהו חשוב יותר, וכל אחד רוצה להתנשא על חברו.

וכך היה ברנר, המהפכן המעמיק, מגלה את חיי המהפכה כמו שהם. ב“מעבר לגבולין”, דרמה מחיי ווייטצ’פל, אנו נפגשים עם בעלי־תיאוריה יהודים וסוציאליסטים יהודים, כפי שהם מצויים בסיפור אחר, “מן המיצר”, והאנשים האלה אינם מזהירים כלל כזוהר הרקיע! אמנם יש שם איזה ניצוץ – והוא חשוב מאוד – אך לא בגיבור הראשי. הגיבורים החיוביים – אם ב“מסביב לנקודה” ואם ב“מן המיצר” או ב“מעבר לגבולין” – הם דוקא לא אותם האנשים, שמראים עליהם כנושאי הדגל, אלא אנשים אחרים לגמרי.

שנים רבות התחנכה תנועתנו על ספרות כזאת, שמהותה היתה: קרוא את הדברים בשמם, הילחם נגד צביעות, גלוֹת באכזריות גדולה מאוד את מדוי־החיים, ואמור לאנשים: “בקשו עצה”! “קהלת”, הספר המלא ביקורת ופסימיות, מסיים ב“את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור”, ויש רבים האוהבים דוקא את הפסוק הזה, המוכיח להם, שאין בו בספר הזה כל כוונה רעה… אולם ברנר וברדיצ’בסקי קראו: “אדם, עמוד מול מצפונך וחפש את דרכך!”.

על חובת החיפוש

אנחנו תנועה שנולדה במבוכה. העליה השניה התחילה במבוכה גדולה: מבוכת אוגנדה¹, מבוכת המהפכה הרוסית שנכשלה – זו שנכשלה לא רק מפני שצבא ניקולאי דיכאה אלא גם מפני שהיה כשלון ויאוש רב מבפנים. ממבוכה זו צמחה וניזונה, במידה מרובה, תנועת־הפועלים בארץ־ישראל, והיא מצאה בתוכה את הכוח ללכת שלא בדרך הנדושה.

בתוך התנועה הסוציאליסטית – ולענין זה לא היה הבדל בין רוזה לוכסמבורג² ובין קאוטסקי³ ופליכאנוב⁴, בין אלה הקרויים ריפורמיסטים ובין אלה הקרויים מהפכנים – שררה הדעה, שאם בא אדם ונלחם בתוך תחומי החברה הקיימת על יצירת קואופרציה או על בנין קבוצה בארץ־ישראל, הרי דברים אלו אין להם שום שייכות לתנועת הפועלים… בעיניהם היה זה ענין פסול לחלוטין. ואילו אנחנו, שלא נרתענו מפני המבוכה, גילינו את הקבוצה. ומפני שחיינו ונאבקנו, והעזנו לשלול דרכים שונות – זכינו לחדש דבר גדול בהיסטוריה העברית, ולפי הכרתי: גם בהיסטוריה הכללית.

ודאי שאיני אומר כי המבוכה היא חובה. יכול אדם לעבור תקופת חיפושים, ולהגיע לתקופת מציאה. ומי שתקופת החיפושים כבר עברה עליו והוא נכנס לגן־עדן של מציאה, חבל על הזמן שהוא מבלה בסמינרים… האמנם חינוך פירושו כי נחרות לנו מונחים מספּר על אבן ונאמר כי מצאנו את אשר ביקשנו, וחסל? ודאי, מדריך בנוער אסור לו שלא ידע איזה דבר. הוא חייב לדעת הכל… כל אחד מאתנו התנסה בזה. ואולם רש“י, למשל שנחשב למדריכה הגדול של האומה, לא התבייש לכתוב: “ולא ידעתי פירושו”. הרמב”ם אמר שתכלית הידיעה היא שידע האדם כי אינו יודע. כל מדע־אמת אומר: עד כאן אפשר לדעת, ומכאן והלאה – תעלומה. מדע, שאינו ידוע גבולותיו, שוב אינו מדע. גדולי־המדע, שעמלו חמשים או ששים שנה במדעים המדויקים וראו צורך לסכם את עבודת חייהם במפעל מדעי מיוחד, היו אומרים בו, קודם כל, מה המדע יודע ומה אינו ידוע, ומה אפשר אולי לדעת בזמן מן הזמנים. הפיסיוֹלוג דיבוא די ריימוֹן, ממאורי המדע, כיון שעמד לפני כיובל שנים לסכם את כל פעלו המדעי, קרא להרצאתו היסודית בשם “חידות עולם”, היינו חידות שאינן ניתנות לפתרון.

וכשם שמחנך ראוי לשמו מחובתו לומר: זאת אני יודע וזאת איני יודע, אף היסטוריון רציני חייב לומר: לתקופה זאת נמצאו לנו מקורות, וסבורני שאני יודע אותם, ותקופה אחרת היא לנו תקופה אפלה. כל היסטוריון רציני יודה, כי תולדות ישראל מתקופת עזרא ונחמיה ועד החשמונאים, היא תקופה סתומה, אף שדוקא אז סודר התנ"ך. והיסטוריון רציני לא יבנה תיאוריה, בלי שיהיו לו מקורות לכך, אלא יאמר שתקופה זו אינה נהירה לו. יטען הטוען: אבל דרך כזו תהיה לה השפעה חינוכית מזיקה, כי האנשים לא ירצו ללמוד. ובכל זאת צריך להאמין, כי שׂכל האדם אינו מחשיב את הלימוד רק לשם סוף־פסוק מסוים: אנחנו לומדים משום שיש יצר הדעת, וחתירה לידיעה. איש המדע אינו בא לדכא את חפץ־הדעת של האדם, אלא להבהירו ולהבהיר עמו את אפשרות הידיעה.

ועוד: אין, לדעתי, כל קשר בין המבוכה שאנו מדברים עליה ובין הטענות של התערפלות דרכנו. בחרנו בדרך העבודה, בבנין הארץ, בחיי שיתוף, בעבודה עברית, בקרקע לאומי, בסולידאריות של פועלים בהסתדרות. והמבוכה התיארטית, שאנו נתונים בה, אין לה כל נגיעה לערכי היסוד האלה שאנחנו מגשימים. איני מקבל את העירעור על אילו ערכים תיארטיים כעירעור על כל מעשינו. תנועת פועלי ארץ־ישראל פתחה במעשה ללא קביעת שמות. לא התחלנו בדברים מופשטים, אלא בערכים אלמנטאריים, יסודיים, שבהם חפצנו ובהם דבקנו. אינו רואה שום בירור רעיוני, ויהא האפיקורסי ביותר, כסכנה לערכינו היסודיים, ואיני מבין את הפחד מפני ריבוי בירורים וערעורים, שאני מוצא בכמה מחברינו. כל ענין “אחדות העבודה”⁵ נתהווה בשיחות של חברים בכנרת בימי מלחמת 1914־1918 ושיחות אלו באו לערער את כל המקובל והמוסכם בסוציאליזם בימים ההם. איני יכול לראות בנסיון לבחון מחדש דברים מוסכמים סכנה לערכים החברתיים של תנועתנו.

כל הכופר בעבודה זרה…

מישהו אמר כאן דבר מענין מאוד: “נוח לי שחברי לא יחשוב כמוני ובלבד שיאמין בדבריו.” אם תפסתי נכונה את כוונתו, הרי נאמר בזה דבר ליבראלי: מוטב ששני אנשים יאמינו בשני דברים שונים לגמרי ובלבד שיאמינו. לכך אני מצטרף בלב שלם! אולם השקפה כזאת אפשר שתהא מצויה במשורר, אבל לא בחבר תנועה. היה זמן ובעולם היהודי, וביחוד לפני תקומת הציונות ותנועת־הפועלים היהודית, היה מצוי טיפוס של יהודי משכיל, בעל השכלה אירופית, אשר ידע לעשות עושר על־ידי קריירה ועל־ידי מסחר, והוא ראה את עצמו מוּרם מן הדור הישן. הוא הביט בביטול על הצעירים המסוערים המתיימרים להיות מתקני־עולם. האנשים האלה לא האמינו בשום דבר. הסופרים העברים בתקופה ההיא, פרץ ואחרים, לעגו להם. בסיפורו “ארבעה דורות – ארבע מיתות” מראה פרץ מהו הדור השנוא עליו – הדור החסר אמונה. פרץ לא התענין לדעת אם נכונה דעתו של החסיד הבלזי או דעתו של הפועל, אלא הוא שנא את הציניקן. ואולם כשאנחנו עומדים על בסיס חברתי־מדיני, אנו מעונינים לא רק בטיפוס אדם שיש לו צורך נפשי להאמין, כי אם בזה שהאדם יאמין בדבר שהוא נכון. אמנם, אנחנו אנשים ליבראליים, אבל כל אחד מאתנו רוצה להשפיע על חברו, שיקבל את אמיתו שלו. ולפיכך אני מביט בדאגה כלשהיא על הפחד הזה מפני מגמות בקרתיות שונות שאני מוצא בכם. אינו אומר, שכל רחש בקורת הבא לו לאדם צודק הוא. בדבר הזה כרוכות אפשרויות של טעויות. לא ארחיק לכת לספרויות אחרות: אטול לי, למשל, את הבקורת שהביאה ה“השכלה” לעולם היהודי. איני חושב כי המשכילים צדקו בכל מושגיהם על המסורת והתרבות היהודית. אבל הם חידשו את החיים, הם ריעננו אותם. האמת היא, שנתנו בהופעתם דחיפה להתחדשות עמוקה יותר גם למעמיקים בקרב אנשי הדת היהודית. אלמלא תסיסתה של ה“השכלה”, היו בגדר הנמנע לא רק הלאומיות של סמולנסקין, פינסקר ואחד־העם, אלא גם הזרם הדתי החדש של יעבץ⁶ או של הרב קוק. הוא הדין בבקורת של ברנר או ברדיצ’בסקי, שחידשה את פני הספרות העברית.

מן הסתם יש בכם אשר קראו את דברי אחד־העם “עם כי יחרב”, או את ה“פירורים” שלו או את “תורה שבלב”. נגד מה בעיקר נלחם אחד־האם את מלחמתו החשובה? – נגד הדעות החנוטות של המוח היהודי! ומה היה תפקידה החי של הספרות העברית? – היא רצתה להוציא את החיים היהודיים מהגיטו הפנימי שלהם. במובן מסוים אפשר לומר: היא שיחררה את המוח והלב מן הגוילים. המוח היהודי היה מקופל בגוילים, והלב היה קשור בהם קשר עמוק מאוד. אבל הנה בא רגע אשר הלב צריך היה להתפרץ לגוילים אלה. כל זאת ראינו כדבר חיוני, מפרה. ואם תנועת־הפועלים בעולם הגיעה למשבר גדול זה שבו היא נתונה – משבר העולם, משבר האדם, משבר התרבות האנושית – הרי טבעי הדבר שתבוא התפרצות גדולה מאוד לחיפושי דרך. יתכן, כי המחפשים יהיו טועים מאוד. אבל התיתכן עמידה זו של שמירת החומות האומרת: “לא! כל החיפוש הזה סכנה יש בו!” ממש כמנהג זקנינו… אני מתקומם נגד גישה כזאת. עתידה הגדול של תנועתנו תלוי בכשרונה לעבור דרך (מי ידוע, אולי קצרה ואולי ארוכה) של חיפוש מחודש ובקורת מחודשת. אין זו בקורת של שונא, או של מי שמבקש לנער חצנו מכל העבודה, אלא בקורת וחיפוש דרך של אדם המוכרח לשבור את הקיר ולמצוא מוצא. יש מאמר עברי קדמון, שהוא יסוד חשוב בעיני, ביחוד לתקופה זאת: “כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי”⁷. רגילים לקרוא מאמרי האגדה בלי שימת־לב. אבל כשושנת יריחו זו שנתקפלה, וכיון שנותנים עליה מים הריהי מתפתחת מחדש, כן גם המאמר הזה. היהדות היתה מיוסדת על אמונה באחדות הבורא. והנה קם חכם שאמר כי די לה ליהדות בדבר אחד בלבד: כפירה בעבודה זרה! – אני רואה בזה אחד הגילויים הגאוניים של המחשבה ושל האופי היהודי. אין התרבות היהודית מתחילה ב“אני מאמין” גדול, אלא במלחמה בעבודה זרה. יש מקום לתרגם “עבודה זרה” ב“פטישיזם”. תחילתה של היהדות היא מלחמה בפטישיזם. ומה פירושו של פטישיזם? – שמש וירח וכוכבים יש בעולם, והם עושים תפקידם, והיהדות אינה מתנגדת להם. מאימתי מתחילה האבקותה של היהדות עם כוכבים ומזלות? – בו ברגע שהם נעשים עבודה זרה. שם־נרדף לעבודה זרה הוא עבודת כוכבים ומזלות. אין אנטי־כוכביזם. כיון שענין חיפוש האמת פותח במלחמה עם עבודה זרה, הרי לא זה העיקר מה דעתך על אלוהים, אם כדעת הרמב"ם ואם כדעת שפינוזה. העיקר הוא ההתנגדות לעצם הפיכתו לעבודה זרה.

מה עשו גדולי הסוציולוגים ואבות הסוציאליזם במאה הי"ט? – קודם כל, נלחמו בפטישיזם של העולם הקפיטליסטי. נטלו מושגים, שבימיהם היו קבועים וקיימים, והתחילו מבקרים אותם. אֶמנע מלדוּש את השם מארכס או מארכסיזם. ולא אדבר על זכותו הגדולה של מארכס במלחמה עם אותו פטישיזם של הקפיטליזם בימיו. כך דרכה של כל אידיאה שהיא סופגת קצת אבק בדרך־החיים הארוכה, ומאבדת את הלחלוחית שבה. ואז מן ההכרח שתבוא תקופה של בדיקת כל האידיאה מחדש; כוחותיה מתחדשים והיא סופגת לשד חדש. דור של תנועה אינו חדל להיות נאמן לתנועה, אם הוא רואה צורך להעביר תחת שבט הביקורת כמה וכמה מושגים מקובלים בתוכה. הרי מושגים “כהן ונביא”. בכל תנועה חברתית יש תקופה של חוזים ומבשרים, אבל כעבור זמן התנועה מתגלגלת ומתלבשת בצורת כנסיה מסוימת או משטר מסוים, ותמיד יש “שומרי החומות” הנלחמים בכל נסיון של ביקרות וחידוש. כדבר הזה קרה גם לנצרות. הכמורה זיהתה את הדת עם הכנסיה. עד שבאו אנשים כמו הוּס וקאלוין, (או בוּדה במקום אחר), אנשי בדק התנועה, אנשי ביקורת, והם חידשו את פני הדת. שומרי החומות רואים בהם כופרים. אבל הם אינם כופרים, אלא הם נושאי האמונה.

תנועתנו צעירה מאוד. אני מקוה שמקורותיה הנפשיים לא הספיקו עדיין להתאבן – לא עד כדי כך שנצטרך למרוד בה, כשם שמרד לוּתר בקתוליות. לא הכל בה רקוב. אין כל ספק, שיש צורך להוציא את המטלטלים לאור השמש: אם צבעם טוב, הוא לא ידהה, ואם ידהה משהו – הן ידהה קר דבר־מה חיצוני.

דיון פוליטי וחיים פוליטיים – מה טיבם

דברים אחדים על תוכן החינוך הפוליטי של תנועתנו. “דיון פוליטי” פירושו שאני מבקש לקבוע מה עלי לעשות בשדה החיים הציבוריים והמדיניים. אבל לא כל שאלה שאנו דנים בה, וקוראים לה “שאלה פוליטית”, נמנית עם הסוג הזה. למשל, עוד לפני כשלוש מאות שנה יכלו אנשים לצרף יחד דברים שונים כמדע ואסטרולוגיה. אנשי הרנסאנס האמינו בהשפעת המזלות על גורל האדם ועל ההיסטוריה האנושית, ואפילו אחד מראשוני הסוציאליסטים, קאמפאנילה,⁸ אסטרולוג היה. איני יודע אם קראתם את האוטופיה שלו “עיר השמש”, שערכה רב בתולדות הסוציאליזם. כמעט כל בעיות ימינו, וכן הנסיונות לפתרונן, מצויים בחיבורו. איש אמיץ־לב היה, שבילה עשרות שנים בבית־הסוהר שבו הושב על־ידי האפיפיור, איש־מחתרת אשר גם את ספרו כתב במחתרת. והנה האיש הזה האמין בהשפעת הכוכבים והמזלות על גורל הפרט והכלל. בספרו הוא מקשר דברים, שלדעתנו כיום אין כל קשר ביניהם. כשהוא בא לנמק, למשל, מדוע יש לבחור את נשיא הרפובליקה בדרך זו ולא אחרת, ומדוע צריך לכלכל את הענינים בדרך זו, הריהו כולל בין נימוקיו גם נימוקים אסטרולוגיים… ואם בבירורים פוליטיים לפני שלוש מאות שנה השתמשו בנימוקים ובשיטות אסטרולוגיות, הרי לא הייתי קורא לזה ויכוח פוליטי, אף על פי שהאנשים באותה שעה כרכו דברים אלה יחד. וכן לא נקרא לויכוח ההיסטורי בשאלות דת ופילוסופיה, בנוגע לצדקתו או אי־צדקתו של האפיפיור, בשם ויכוח פוליטי. כמובן, אני מודה, שמבחינה היסטורית אפשר לקשור כל ויכוח דתי וכל ויכוח פילוסופי בענינים פוליטיים. יתר על כן: אותו ויכוח על מעברות הירדן על שׁיבולת או שׂיבולת – ההיה זה ויכוח פוליטי? לאמתו של דבר, היה זה ויכוח פוֹנטי. ואולם האנשים בימים ההן הצליחו לעשות את הויכוח על שׁיבולת או שׂיבולת לסמל שייכות ליהודה ואפרים והפכו אותו לויכוח פוליטי. אבל, לדעתי, יש מקום לויכוח פוליטי בין “מחנות העולים” ו“השומר הצעיר”. לצערי, אינו קיים, כי אין לנו ויכוחים טהורים על ערכים ועל רעיונות־יסוד. אילו היו “השומר הצעיר” ו“מחנות העולים” מתוכחים על צבע העניבה, היה זה למעשה, אף כי לא מצד התוכן, ויכוח פוליטי.

הייתי מתברך אילו ראיתי בתנועתנו בכלל, ובתנועות־הנוער בפרט, ויכוח פוליטי יסודי על תפקידנו היום הזה. לפני ימים אחדים קראתי בספרו של רופין, שעדיין לא יצא לאור. ד"ר אַרתור רופין, ראשון לחוקרי הסוציולוגיה היהודית בדורנו, סיכם עתה את עבודת חייו בספר חדש, ובפרק האחרון שבספר מצאתי פסוק זה: "הדור הזה של יהודים – עליו הטיל הגורל את המעמסה הגדולה להכריע בשאלה: “להיות או לחדול”. רופין לא אמר את הדברים כמליצה פאתיטית. האיש רחוק מפאתוס, אבל לאחר שניתח נתונים שונים הנוגעים למצב היהודים לפזוריהם, הגיע רופין למסקנה שדורנו הוא אולי הדור האחרון שהוטל עליו להכריע בשאלה הגדולה הזאת: להיות או לחדול. הבירור בנושא זה: מה דורנו ומה תפקידו האקטואלי בהיסטוריה העברית – הוא הוא הויכוח הפוליטי. וזה יהיה החינוך הפוליטי אשר יקבע מה עלינו לעשות.

אספר לכם דבר מרשמי בימים האחרונים. תמול־שלשום נזדמנתי בירושלים עם אשה העובדת בשכונה של עדה מזרחית בירושלים והיא סיפרה לי על אלף וחמש מאות ילדים עברים בעיר הזאת שאינם יודעים קרוא וכתוב, אף לא ראו כתלי בית־ספר מימיהם. לפעמים צריך להלחם גם עם הוריהם שישלחו אותם לשיעורי עבר הניתנים חינם. האשה גוללה לפני בעיות הקשורות בהיגיינה סוציאלית, ביחסי עדות, מושגי משפחה וחיים פרולטאריים (לא זו הפרולטאריות הספרותית, כי אם הפרולטאריות האמיתית, הארץ־ישראלית). היא סיפרה לי כי בטיולי הכיתה מסרבות הילדות התימניות להתחבר לילדה קורדית, כי הן רואות את עצמן כאריסטוקרטיה מעמדית. ומובן מאליו, שילד אשכנזי לא ייזכר ולא ייפקד שם. ובין הורי הילדים האלה יש חברי ההסתדרות. חבר אחד הקיבוצים, בן עדות המזרח, העובד עתה בעיר בקרב העדות הללו, כתב לי, בין השאר, על השנאה האיומה של אותן העדות לאשכנזים. הגזע כאן עדיף מן המעמד. כל פועל אשכנזי, ויהא נאמן ביותר ושמאלי בהשקפותיו, הוא בעיניהם אדם השייך למעמד עליון. הם לא למדו סוציולוגיה, אבל מרגישים הם שאנחנו האשכנזים הננו לא רק בני שבטים אחרים, אלא גם בני מעמדות אחרים. ומציאות זו היא בקרבתנו ממש, מהלך חמישה רגעים משכונת רחביה בירושלים. והרי זו גם מציאות פוליטית ממדרגה ראשונה. היא תהיה הקובעת. ובמה ויכוח בשאלה כזאת פוליטי פחות מויכוח על פאשיזם?

חוגים אלה הם החומר הקל ביותר להיכבש לפאשיזם ולהיות נושאיו בארץ. אילו ראיתי בני תנועת־נוער חלוצית יושבים על המדוכה, מה עלינו לפעול בתוך המציאות הזאת, ואפילו לא היו מזכירים בשעת מעשה שום מונח לועזי ושום בר־סמכא מפורסם, הייתי חושב שדיון פוליטי הוא, ושיש בזה משום חינוך פוליטי לתנועה. אבל בתוכנו הרי אפשר לחיות שנים רבות בתוך נרתיק רוחני זה שאנחנו מתקפלים בו, ולהרגיש את עצמנו יפה מאוד. שהרי ככה אנו חיים “חיים פוליטיים” אינטנסיביים, – בלי כל קשר עם המציאות שלנו.

יש לאנשים, וליהודים בפרט, כשרון יוצא מן הכלל להפריד בין המלה והמחשבה. אין המלה מחייבת דוקא את המחשבה המסוימת; ואפשר גם להפריד בין המחשבה ובין העצם. שהרי ביסוד הדברים הוא העצם. סביב לעצם יש מחשבה, וסביב למחשבה יש מלה המגדירה אותה. ואולם אנחנו הפכנו את הדברים באופן שהמלה היא לחוד, המחשבה לחוד, ואף העצם לחוד.

שיחה שניה

השקפה פרוליטארית – ומהותה

כפי שאתם רואים, איני נותן לכם הגדרה נוחה לחינוך פוליטי. אפשר אין לי הגדרה כזאת; ואפשר אין בי רצון להקל עליכם בענין זה. יש דברים שאין איש קורא להם פוליטיים, והם בגדר חינוך פוליטי; ומאידך גיסא, יש דברים אולטרא־פוליטיים ובכל זאת אין הם בגדר חינוך פוליטי. איני טוען, שדיקטאטורה פרולטארית אינה ענין פוליטי, אבל איני בטוח כל כך, אם הויכוח בשאלה זאת, בתוך תחומי תנועת הנוער בארץ, הוא ויכוח פוליטי. אילו, למשל, עמדנו עתה בארץ־ישראל לפני אפשרות של כיבוש השלטון בידי הפועלים, או לפני אפשרות של הנהגת משטר הרצוי לנו, הרי, אף על פי שאין לכם עדיין זכות־בחירה, היתה אולי ממשות פוליטית בויכוח זה. אבל כיון שאנחנו, מבחינה אוביקטיבית, איננו נתונים בדברים האלה, הרי זה ויכוח חשוב “לשם יגדיל תורה ויאדיר”, אך לא מבחינה מעשית. על משקל הפתגם: “הרוצה לשקר – ירחיק עדותו” נאמר: הרוצה להיות חגרם – ירחיק עדותו. המכיר תנועות־נוער יהודיות בזמנים שונים יודע שהיה זה מן הדברים החביבים עליהם ביותר לעסוק בחקרנות. איני מזלזל בערך הדבר מבחינת חידוד השכל וההידבקות בשאלות עולמיות. אבל לא אוכל לקרוא לזה ויכוח או בירור פוליטי.

אף אין אני רואה כבירור פוליטי או כחינוך פוליטי את הדיבורים על הצורך בהשקפה פרולטארית. אני מיעץ לכל, ולתנועות הנוער ביחוד, לא להשתמש במושגים המשתמעים לכמה פנים. הלא הדבר החשוב ביותר בחינוך הוא בהירות המחשבה! מה פירוש הדבר “לחנך את הנוער להשקפה פרוליטארית”? דומה הדבר כאילו אמרנו: “לחנך את הנוער להשקפה יהודית”. אבל למה הדבר מחייב? איני יודע. כשם שהשקפה יהודית כוללת כל מושג בעולם, כי היהדות מקיפה כל מושג שבעולם, – כך גם “השקפה פרולטארית” כוללת כל דבר בעולם. רק כשנדע מהוה הדבר – אפשר יהיה לנו לחתום גם על שטר זה. וכי מה טיבה של “השקפה פרולטארית”? האם א. ד. גורדון היתה לו השקפה פרולטארית או לא? הפועל הבודד יש לו השקפה פרוליטארית או לא? ואותם האנשים מעדות המזרח שתיארתי קודם, ושהם פרוליטארים ממש, היש להם השקפה פרוליטארית או לא? וחבר הקיבוץ מה הוא – היש לו השקפה פרוליטארית או לא? בעבודה החינוכית אני דורש קודם כל יחס רציני, מצפוּניות ואחריות בשימוש המונחים. ואם ננחיל כאן למדריך את המונח “השקפה פרוליטארית”, דומני שיצא מכאן מחר נבוך לא פחות משהוא נבוך היום, אם לא יותר מזה. “פרוליטארי”, מלה רומית היא שפירושה מולידי־ילדים. המאה הי“ט קיבלה אותה להגדרת אדם חסר־כל. הפועל היה חסר כל רכוש וחסר תרבות. לכן הדביקו לו את השם הזה. לגבי דידו קובעים לא אידיאלים פוליטיים שלו, לא רמתו המוסרית, לא יחסו לעבודה ולא כשרונו לעבודה, אלא העובדה של היותו מחוסר כל. הוגי־הדעות הסוציאליסטיים, שבעצמם לא היו פרוליטארים מבחינה חברתית, קבעו שנושא הסוציאליזם יהיה האדם שאין לו מאומה: הוא נושא ההרס והחורבן, הוא עבד להון ועבד לתעשיה, הוא אינו בורג במכונה הגדולה. בזאת עשו “אבן מאסו הבונים” ל”ראש פינה". היצור המיסכן הזה יהיה נושא המהפכה בעולם.

זה היה רעיון גדול מאוד. אבל כשאני בא לחניך הגימנסיה ואומר לו: “עליך לקנות לך השקפה פרולטארית על החיים”, חייב אני לשאול תחילה: האמנם חבר הקיבוץ הוא אותו “פרוליטארי” חסר־כל? ולא אכנס בניתוח, אם המושג הסוציאלי “פרוליטארי” הולם את הפועל באירופה ב־1940 כשם שהיה הולמו ב־1840. אבל, הפועל בארץ־ישראל אין הוא, קודם כל, חסר־כל מבחינה אנושית כללית. הוא אינו חסר תרבות, אינו חסר מולדת, ואף אינו מחוסר רכוש. יש לו רכוש הסתדרותי וקיבוצי גדול, וכל אחד מאתנו שוקד להגדיל את הרכוש המעמדי והקיבוצי שלנו. האמנם רשאי אני לקרוא לעולם רוחני זה של האדם שלנו בשם “השקפה פרוליטארית”? אבל כשבאים ואומרים בדחילו ורחימו: זה נשקך בצאתך לדרך – הרי אין זו אמת מדעית. כולנו שייכים למעמד אחד, אך יש בתוכנו השקפות שונות. הנה פועלי־ציון־שמאל אומרים, מן הסתם, שלמפלגת פועלי־ארץ־ישראל אין השקפה פרוליטארית. במשך שלושים שנה הם טענו שחלוציות היא דבר אנטי־פרוליטארי וגם קיבוץ הוא דבר אנטי־פרוליטארי… הפועל בעולם, אמרו, לא יבין ביותר את הקשר בין פרוליטאריות וקיבוציות. ולכן אל נא נשתמש במושגים, שאינם ניתנים להגדרה ברורה.

עלינו לברר מה הם ערכי היסוד של תנועתנו. בירור פוליטי בתנועת־נוער אין פירושו החלטה איך ללכת לבחירות מחר, ואיך להעריך את הידיעה האחרונה בעתון. ואם המדריך יחשוב, כי הספר האחרון שקרא הוא הוא הנושא ללימוד, אין הוא מורה טוב. חינוך של נוער פירושו: הנחלת ערכים, שחייתי אותם ולבלתי בגללם, והם נתגבשו בידי בבהירות מספקת והגעתי אליהם, בחינת קנין מקובל על התנועה. חבר אחד אמר על דרך חינוכו בתנועת הנוער: “אנחנו מקבלים את קיצור התורות ומוסרים אותו בקיצור גדול עוד יותר, ועל־ידי כך אנו מקפחים את הנוער ומטמטמים את דעתו”. אשיב לו: יש דברים, שאיני חושש להם מבחינה זאת. אין העולם חי על גבי לוח חלק. איננו נולדים מחוץ להיסטוריה. כל דור וכל תנועה יש להם ערכים מסוכמים, וסיכומם אינו בנוסחאות של החלטות באיזו מועצה, אלא באופי התנועה ודמותה. על יסוד אלה – אנחנו רשאים לחנך. אבל כל דור וכל תנועה ואף כל מדריך כשהוא לעצמו, יש להם, נוסף לזה, חידושים הרבה. אלא שהמדריך אינו צריך לחשוב שכל חידוש וחידוש שלו, שהוא עודנו בהיתוכו ונמצא עדיין במעבדה רוחנית, צריך להנחילו כמושׂכל ראשון לדור הבא.

ומבחינה זו רצוני לדבר על חינוך פוליטי, שפירושו, לדעתי, ערכים מסוימים, מדיניים ורוחניים, שאנו רוצים להנחילם לדור.

סוציאליזם – יניקתו ואמתו

איני מקבל על עצמי להציע לפניכם פרוגרמה, אלא רק הערות לדוגמה. איני בטוח אם תנועות־הנוער החינוכיות עמדו על המזיגה של ציונות וסוציאליזם לאשורה. בעיני זו נקודה יסודות בחינוך כל תנועת נוער חלוצית. לא אכנס בהגדרות הציוניות והסוציאליזם. אגיד רק זאת: זוהי מזיגה כימית אורגנית, ולא תערובת בלבד. יכול חבר לשמוע היום על ציונות סוציאליסטית – ומחר להגיד שדבר זה או אחר הוא בניגוד לציונות או לסוציאליזם. ואכן, כל זמן שענין הציונות הסוציאליסטית נתפס כתערובת מיכנית – ההפרדות הן בגדר האפשר. אבל לדעתי, אין כאן תערובת ואין הדברים ניתנים להפרדה כלל וכלל. אסביר דברי. הן ביום מן הימים חייב אדם לשאול את עצמו: מדוע אני סוציאליסט – בלי כל קשר לשאלה מדוע הסוציאליזם קיים כתנועה ובלי קשר לתהליכים ההיסטוריים שהביאו לידי כך שתקום תנועת־פועלים. הן כל אדם בוחר פעם דרך לעצמו. יתכן שיש הכרח היסטורי בזה, שיבחר דוקא בדרך הזאת. ואפשר, תאמרו, הוא מרמה את עצמו, בחשבו כי הוא אשר בחר. אבל כך הוא מקבל את הדבר. יתכן שיש הכרח היסטורי בדבר ששני אחים, למשל, יהיו זה ב“השומר הצעיר” דוקא וזה ב“מחנות העולים” דוקא. אבל נער זה חושב, שהוא בחר בעצמו, מרצונו, כי על כן אפשר היה לו ללכת גם ל“גורדוניה” או לתנועת נוער אחרת. מבחינה זו אני אומר: הנער הבוחר בסוציאליזם בוחר מתוך הכרה. ואם כן הדבר הריהו חייב לשאול את עצמו: מדוע נעשה לסוציאליסט – האמנם משום שאינו יכול לסבול שבלונדון אין הפועל מקבל שכר הוגן, ועודף־הערך יורד לכיסו של בעל־הבית? בעיני יהיה הדבר תמוה במקצת. סוף סוף, כשם שאותו פועל בלונדון אינו נעשה סוציאליסט משום שמגרשים יהודים מגרמניה – כן אנחנו כאן אין אנו נעשים סוציאליסטים משום שפועל באמריקה או באנגליה לא בא על שכרו. ממילא יש כאן גורמים החודרים ועוברים דרך נפשנו ומחשבתנו. ומה המה? סבורני שרוב האנשים – בין הם הוגי־דעה ובין הם ממעמדות אחרים, בין הם נוער יהודי משכבות סוציאליסטיות שונות, ואפילו הם פועלי חרושת – באו אל הסוציאליזם, קודם כל, מתוך התנגדות לעולם הקיים, ומשום שהעולם הסוציאליסטי הבטיח להם את סיפוקו של אותו דבר שהיה חשוב להם ביותר. והנה, הרשאי אדם לקוות לסיפוק פרטי בסוציאליזם? – מסופקני. הפועל נכנס לאגודה מקצועית לשם הרמת שכרו, לשם הגנה מפני ניצולו של המעביד, בשל העזרה ההדדית הנהוגה בה. ואני מכיר המוני פועלים שבאו לתנועת־הפועלים לשם מטרות אלו. אבל, בדרך כלל, המוני אדם, אשר באו לתנועה הסוציאליסטית – לא כל אחד ואחד בא בשביל להשביח את מצבו הפרטי. מן התם יש בודדים, המקווים לעלות בשלבים על־ידי הצטרפותם. אבל, בדרך כלל, איש צעיר המצטרף לרעיון, מחפש פתרון למשהו.

יש הבדל גדול בהשקפות על סוציאליזם בקרב עמים שונים. אבל סבורני, שבנקודת־המוצא אין ניגודים מרובים בין רוב בני־האדם. אני סבור שלנין וקאוטסקי ומקדונלד⁹ וטרוצקי כולם הגיעו לסוציאליזם מנקודה אחת, והיא הרצון לתקן עוול. איש הדת יגדיר זאת כך: העולם שרוי בחטא, ויש לגאול את העולם מן החטא. איש המחשבה המוסרית יטען: קיים שקר וצריך לשאוף לאמת. אמר יאמר: יש עוול סוציאלי או דיכוי ומן הראוי להילחם לחירות, שוויון או אמת. אלו הן צורות שונות של אידיאל המתגלה עלינו מצד זה או אחר. איני מעלה על הדעת, שאיזה הוגה־דעות סוציאליסטי הפריד בין אמת ולחירות, או בין שוויון לחירות. על כל פנים, קשה לי לזכור דבר כזה. איני מדבר על בודדים מחוץ לתנועה, שהיו להם מחשבות אחרות. אבל, בדרך כלל, אדם בא לתנועה סוציאליסטית משום שיש לו מושגים על חטא ועוול, והוא רוצה לתקן את הטעון תיקון. יכול אני לתאר לעצמו כי פועל בבית־חרושת מגיע למחשבה סוציאליסטית משום שהוא רואה קודם כל את ההון המנצל אותו, או, דבר חשוב יותר בשבילי – את המשגיח הרודה בו. (כאדם שהתנסה בצורות שונות של עבודה פרוליטארית – קשה היה לי יותר שלטונו של בעל־הבית על זמני, ולפעמים על דעותי, מן הניצול, העניות והמצוקה). אין פירוש הדבר שאין הוא רואה דברים אחרים. אשה יכולה להגיע לסוציאליזם, גם כשאינה שייכת למעמד מנוצל, מבחינת מעמדה כאשה. כך אירע ללילי בראון¹⁰ בגרמניה. המושגים החברתיים על האשה, הדיכוי במשפחה, הם שהביאו אותה לסוציאליזם, כשם שהרבה אנשים, בנים לעמים מדוכאים, הגיעו לסוציאליזם מחמת הדיכוי הלאומי בחברה הקיימת. היו, למשל, שהסבירו את שרשי ה“בונד” בדיכוי הלאומי. אילו אמרו ל“בונד” שהוא סוציאליסטי משום שיהודים נרדפים, היה רואה בזה פגם, שהרי ראה את עצמו כתנועה אינטרנציונליסטית!… ואולם הוגי־דעות סוציאליסטיים באירופה אמרו: הפועל היהודי הזה, עבד העבדים, המדוכא שבמדוכאים, הוא יוצק את המרידה הלאומית שלו לתוך תנועתו של מעמד הפועלים הרוסי.

וכשאני חוזר לנושא שלנו ושואל: כיצד הגענו אנחנו לסוציאליזם? – הרי זו התשובה: משום שהסוציאליזם שואף להרים את מעמד הפועלים מדלותו, להוציא את השלטון מידי המעמד הקפיטליסטי ולמסרו לעם. איני יודע אם אדם צעיר המצטרף לתנועה הסוציאליסטית בארצות אחרות – איני מדבר על אנשים המצטרפים לסוציאליזם לשנתיים – עושה זאת כמונו. בגרמניה היו אומרים, כי מי שלא היה סוציאליסט בגיל שלמטה משלושים אינו אדם הגון. אבל מי שעדיין הוא סוציאליסט אחרי שנתו השלושים – הוא שוטה… אני מתכוון לאותם המיליונים בעולם שדבקו בסוציאליזם באמת ובתמים. הם דבקו בו לא משום שהיה לעיניהם עוול מסוים, שלדעתם יכול הסוציאליזם לתקנו; הם ראו בו בסוציאליזם תיקון כולל, דבר־מה סינתיטי ומקיף. ואילו היו רואים מראש כי לאחר בוא הסוציאליזם עוד ישאר עוול – לא היה הסוציאליזם מענין רבים מהם.

אזכיר ביטוי שהיה אופיני מאוד לסוציאליזם הרוסי. מחנך אשר מילא תפקיד גדול מאוד במשך כמה וכמה דורות של המהפכנות הרוסית, אשר השפיע על באקונין¹¹ ועל הרצן¹² ועל לנין, אמר דבר שנעשה סמל למחשבת הסוציאליזם ביסודה: “אילו גם עלה בידי לטפס ולעלות לשלב העליון של ההתפתחות, גם משם הייתי תובע מכם חשבון על כל קרבנות תנאי־החיים וההיסטוריה”…¹³ זה לא היה דיבור סתם. אלה היו דברי אנשים שהיו רגילים “לפתור” את כל השאלות. ואם באת אל אחד מהם לאחר לילה של חוסר שינה ואמרת לו שהגיעה שעת אכילת פת שחרית, היה משיב לך – כך היו מספרים – שעדיין לא פתר את שאלת מציאות האלוהים… והרי איש שכזה היה אומר, שהקמת גן־עדן עלי אדמות עדיין אין בה משום פתרון לגבי דידו, כשם שאותו אמן רוסי אמר: אני אתבע חשבון על דמעת כל ילד, ואם לאו – הריני מוסר את כרטיס־חיי לרבונו של עולם. סוציאליזם אינו ענין לדת, ואינו ענין להשקפה פילוסופית, או להסברת עולם. הסוציאליזם הוא אידיאל האומר: אנחנו מאמינים, שאפשר להגשים בחיי אדם צדק, חירות, שוויון. הדברים ניתנים להגשמה ואנחנו רוצים להגשימם. אמת שאינה אמת שלימה היא שקר; חירות שאיננה חירות מלאה אינה חירות.

זוהי בשבילי גם נקודת־המוצא במחשבת הציונות. אמרו לנו שההשקפה הציונית אינה השקפה פרוליטארית. כי הסוציאליזם, אמרו, פירושו רק זה, שצריך להפיל את ניקולאי רומאנוב¹⁴ מכסאו, ושהפועלים יטלו את השלטון לידיהם, והנה אתם מדברים על ענין אחר… אבל אנחנו, אשר נוכח עולם אויב הגענו אל המחשבה הציונית, אמרנו: לא רק סוציאליזם המניח ילד אחד בוכה אינו סוציאליזם, אלא סוציאליזם זה המניח אומה אחת לא נגאלת – אינו סוציאליזם.

בחליפת־המכתבים בין מארכס לאנגלס יש פסוק, אשר הסוציאליזם לא שמר אותו. במכתבים דובר, בין שאר הדברים, על אירלנד. שניהם היו ידידי אירלנד, כמובן, והם דאגו לא רק למצוקתה, אלא גם להשפעת יחסי אנגליה־אירלנד על ההיסטוריה האנגלית. מארכס כתב: “עם המשעבד את זולתו מנגד את כבליו שלו.”

בתנועת־הפועלים בעולם יש הרבה חזיונות מופלאים. יכול אדם באמריקה להיות סוציאליסט או קומוניסט, אלא שעם זאת תהיה שאלת הכושים ענין פרטי לדידו. אמנם יש בקרב הכושים מעמדות שונים, ויש מיליונרים ביניהם, אבל קיימת “שאלה כושית”, איומה ומרה מאוד. ויש התבוללות כושית, ויש נחיתות כושית. ונתאר לנו משכיל כושי אשר יאמר: “אין הדבר מענין אותי. אני מעונין במהפכה הסוציאליסטית. מה איכפת לי אם נתבולל באיזה מקום בעולם”? – לא יצויר כמעט כושי כזה, אבל סוציאליסטים יהודים כאלה יש הרבה בעולם, והם בטוחים שאני – ואפילו אתם – הננו סוציאליסטים רעים. אבל הציונות הסוציאליסטית אינה יכולה להתקיים אם אינה תובעת, כחלק בלתי נפרד מן הסוציאליזם, את תיקונו המלא של העוול לאומה הישראלית. הנער העברי בארץ צריך שיהיה לו האומץ לומר, כי הוא סוציאליסט עברי. בעיני זוהי ראשית חינוך לתנועת נוער. בלעדי זאת אין שום הצדקה לחלוציות ולעליה לארץ, ואי־אפשר, לדעתי, גם לגשת לשאלה הערבית מבלעדי זאת. אינני נכנס בשאלה זו כאן. אזכיר רק דבר אחד. ימים אחדים לפני כניעת פאריס יצא לאור ספר יהודי מענין, מלא רגש לאומי וחרדה לאומית, ובו נאמר כי מותר גם להעביר אוכלוסים מארץ לארץ, אף עלפי שגם היטלר עשה זאת, אם הדבר נחוץ לישובם של יהודים באיזו ארץ. רק דבר אחד בלבד לא יתכן: שהיהודים יתבעו את זכותם לארץ־ישראל. והמסקנה היא, כמובן, שהסוציאליזם העולמי והיהודי חייבים להקים ליהודים חיים עצמאיים, כי בלעדי זאת אין פתרון לשאלת היהודים, אבל לא בארץ־ישראל, שהיא מגיעה לעברים… זהו בעיני סוציאליזם פסול. בעיני ההודיה ברעיון הציוני הוא יסוד בלתי נפרד מן הסוציאליזם. הסוציאליזם אין פירושו השבחת מצב הפועלים על־ידי האגודות המקצועיות. הרי אנו פוסלים חלקים מתנועת־הפועלים בעולם, המסיחים דעתם מעניני הודו ומשאלת הכושים וכדומה, ואין לפניהם אלא הטבת מצבו של הפועל באירופה. אנחנו אומרים שהם טרייד־יוניוניסטים צרים, כי הסוציאליזם חדל להיות להם אידיאל הפותר שאלות העולם, ואינו אלא שומר על אינטרסים חמריים צרים של מעמד הפועלים. זאת הבינו רבים לגבי כל העמים, אך לא לגבי היהודים.

אציין כאן שיחה אחת, מתוך הספר “להבות”, בין ז’ליאבוב ובין פועל פולני. ז’ליאבוב היה אחד האישים הבולטים בתנועת “נרודנאיא ווליא” (“רצון העם”) ברוסיה, ובכמה מובנים האישיות המשפּיעה ביותר, והוא ניתלה עם עוד ארבעה אנשים בגלל רצח אלכסנדר השני. שמו היה אחד השמות הסמליים הגדולים בתולדות המהפכה הרוסית. בספר הזה, שנכתב בידי פולני, תוארה התנגשותו של הפועל הפולני, הקשור בעמו, עם המהפכן הרוסי, שסיבתה אי־יכלתו של בן העם הגדול, השליט, להבין לנפש חברו, בן העם המשועבד, ולהרגשתו, כי יש דברים שאסור לנגוע בהם.

" – עבודתי שלי תהיה כאן, אמרתי. (אומר הפועל לז’ליאבוב. – ב. כ.) הוא (ז’ליאבוב) משך בכתפיו: – כשננחל שם נצחון, יהא הכל נעשה מעליו. (במובן היסטורי זוהי כמעט גישה קלאסית לכל הצרכים הפנימיים, לעצמאות הפנימית שהיתה לפולנים. – ב. כ.) – – – טור שוחח עם ז’ליאבוב. דיברו על האוניאטים. ז’ליאבוב העוה את פניו ודיבר באי־רצון: תמיד מלכת פולניה, האם הקדושה הצ’נסטוכובית. נשמע קול־נפץ – טור הוא שריסק בידו את משען הכסא. הוא ניצב מול ז’ליאבוב, כשהוא מביט בו בעינים בוערות. נחיריו היו מנופחים, כולו נטוי היה קדימה, כמובן ומזומן לקפיצה.

– אל תגע, בן־חם! – הוציא קול חרחור מפיו.

ז’ליאבוב זז ממקומו. נדמה היה, כי יתנפלו איש על רעהו. על פניו של ז’ליאבוב חלפה בת צחוק מופלאה, נוגה ולגלגנית.

– מבין הנני – אמר – יש לסלוח.

טור תפסני בידי: אתה הגד לו למוסקאל הזה שלך, כי אל־נא ידבר הוא אלי על סליחה. באזני שמורה עוד חריקת התליות ההן. הלאה מזה! זהו שלי! השמעת? שלי. אני אינני מתפעל, אך היא הנה שלי"?

להבות בז’וזובסקי, הוצ' ספרית הפועלים)

מענין הדבר, איך ברומן שנכתב בידי מהפכן פולני, שהיה נתון כולו למהפכה הרוסית, מתבלטת ההתנגשות בין הפועל הפולני ובין המהפכן הרוסי. חוסר יכלתו של בן העם השליט להבין לנפש חברו בן העם המדוכא מתואר כאן תיאור היסטורי נכון.

הסוציאליזם – עילוי האדם

היה מי שאמר: הסוציאליזם פירושו עילוי האדם, יצירת תנאים שמעלים את האדם. אני מצטרף לכך בכל ליבי. נניח, שמחר יקום משטר סוציאליסטי בעולם. המשק יתוּכן ולא יהיה בו ניצול חמרי. והנה, נניח, יתברר, שהאדם לא עלה, אלא ירד. הושיבו את האדם בגן־עדן, והוא אכל לא מעץ־הדעת, אלא מעץ־הפתיות. איך יתפרש הדבר? – או שהיתה טעות באידיאה, או שתוך כדי הליכה סרנו מהדרך. והנה, בקשתי מכם היא, שכאותו אדם במבוך שבאגדה היונית, תחזיקו גם אתם בקצה החוט למצוא את הדרך. גדולה הסכנה. יש ואנשים קובעים להם דברים מסוימים, ובדרך חייהם, עם הגשמת האידיאלים שלהם, הם מתכחשים לנקודת־המוצא שלהם… החזיקו, איפוא, בחוט.

נבקש איפוא את עילוי האדם. ועתה נשאל את עצמנו: סוציאליזם זה שאנו מגשימים, או שביכלתנו להגשימו, המקיים הוא ערכים מסוימים או לא? – לתנועה הסוציאליסטית היתה, בראשיתה, המלחמה בבערות מעיקרי הדברים. ראו את צרת העולם בשלטון הבערות, בשלטון הכנסיה ובמכשירי המדינה המטמטמים את שכל האדם. התעמולה של האנארכיסטים היתה מכוונת כנגדם. והנה, מבחינה זו, ראוי לנו שנבחן כמה דברים. אם, למשל, ניטול את הפועל האירופי ואת התרבות האירופית בשנת 1840 – ונשוה אותה עם אירופה של 1900, נמצא הישגים כבירים שבאו, במובן־מה, תחת דגל הסוציאליזם. הפועל באירופה ב־1840 היה חסר זכויות לגמרי (לא רק זכות בחירה), ובכלל לא היתה לו שום השפעה על חיי המדינה, על חוקיה, על תרבותה. מחוץ לאיזה מרד־נפל או התפרצות ספונטאנית לשבירת מכונות וכיוצא בזה, ומחוץ להשתתפות במהפכות שלא הוא ניהל אותן, לא הורגש כוחו. מובן מאליו שהיתה עניות מנוולת ובערות איומה. והנה בא הסוציאליזם והפך את ההמון הזה, שהיה בדרגת עבדים, ואף גרוע מזה, ומטע בו הכרת ערכו האנושי – עוד בטרם ניתן לו חופש ובטרם הוטב מצבו הכלכלי. הסוציאליזם נתן לפועל הכרת עצמו, ורגש חברות, ואידיאה. וקודם כל – חוצפה – כלפי האדון, כלפי המושל, הפריץ, הכומר וכלפי המלך. זה בלבד כבר היה קנין גדול מאוד. אחר כך עמד על הפועל הזה, חסר־ההשכלה והארגון, ואירגן אותו. מי שיקרא דברים מאותה תקופה, יראה מה מקום תפס בהם ענין עילוי האדם. בסקירה כוללת, בלי להעמיק בפרטים, אפשר היה לו לאדם לומר בלב בוטח שתנועת הפועלים הולכת מחיל אל חיל. הן היו הישגים לפועלים, שבמשך הרבה דורות לא חלמו עליהם. באה דימוקרטיזאציה עצומה של המדע, של הטכניקה, של האמנות; התיאטרון נעשה קנין עממי; ההיגיינה התפשטה בשדרות רחבות בעם. איני יודע עוד תקופה בהיסטוריה האנושית, שבה ניצח במידה כזו שׂכל האדם. היה זה נצחון השאיפה לחירות ולעילוי האדם, נצחון הסולידאריות של המונים עצומים ולאומים ושבטים מסוימים. כל זה בא במשך שנים־שלושה דורות, ונעשה בעיקר בשם החזון הסוציאליסטי.

האמנם הושגה הדימוקראטיה הפוליטית בידי הבורגנות?

וכאן ברצוני להעיר הערות אחדות על כמה מושגים שניטשטשו בתוכנו. רגילים אנו לומר: הבורגנות נתנה לנו את החופש הדימוקראטי, את הדימוקראטיה הפוליטית, ואילו הסוציאליזם שומה עליו ליצור דימוקראטיה סוציאלית. אך הרשוּני לשאול: מי פסק שהבורגנות נתנה לנו דימוקראטיה פוליטית? איני מדבר על תקופות מסוימות כשהיא שברה את המשטר הפיאודלי – והיא שברה אותו באנגליה עוד כמאה שנה לפני המהפכה הצרפתית. היא יסדה אמנם משטר שהיתה בו חירות מסוימת, אך זאת לא היתה דימוקראטיה פוליטית. באנגליה היתה זאת אוליגארכיה, אך לא דימוקראטיה פוליטית. לא עלה כלל על דעתם של הסוציאליסטים והליבראלים באנגליה ליצור דימוקראטיה פוליטית, כשם שאין להגיד על צרפת של 1840 שהיתה בה דימוקראטיה פוליטית. את הדומוקראטיה הפוליטית כבש הפועל. ודבר זה חשוב מאוד לדעת. הנה שמעתי ביטוי: “דימוקראטיה רקובה”. זהו ביטוי רווח בימינו. כמובן, יש פירושים שונים לדבר, אבל הכינוי עצמו קיים… לדימוקראטיה הבורגנית היה מושג של “צנז”, היה לה מושג על מונארכיה קונסטיטוציונית, ומושגים של זכויות מוגבלות לעם. יכול אדם למלוק ראשו של חברו רק באופן חוקי. אבל השלטון הליבראלי לא רצה להתערב במהלך החיים הכלכליים; אין זה מענינה של המדינה אם יש עניוּת. היא כאן שלטון מסוים עם זכויות מסוימות, והיה צורך לשמור על שלטון הרכוש, שלא יצמצמו אותו. הרחבת האימפורט של החיטה או הגבלתו נקבעו מתוך חשבון מסוים. אבל משעלה הפועל על הבימה והטביע את חותמו על התנועה הצ’ארטיסטית¹⁵ באנגליה, למשל, נשתנתה התמונה. והדברים הקרויים “שוויון זכויות פוליטיות”, “התערבות בחיים הכלכליים”, דברים חשובים הם, אשר קבעו יחס חדש למדינה.

בשעה שהגדיר פרדיננד לאסאל¹⁶, בצורה בולטת ביותר – ואולי בפעם הראשונה – את חובת המדינה כלפי השכבות הנמוכות, נחשב הדבר ל“ריאקציוני” מאוד. הליבראליזם טוען: הנה הגענו לחופש ושיחררנו את עצמנו מעול המדינה, ואתה בא להכניס את המדינה בענינים שאינם נוגעים לה, אלא לאזרח, הזכאי ליהנות מחופש היזמה. שנים רבות היה הליבראליזם הגרמני רואה בתנועת־הפועלים, בצורתה שניתנה לה ביבי לאסאל, תופעה ריאקציונית ביותר, המוותרת על ערכי הליבראליזם. גם בתנועת־הפועלים היו במשך שנים רבות אנשים, שראו בחוקים להגנת העובד, להגבלת שעות העבודה וכו', דבר הסותר את ענין הפועל. הם טענו: הפועל רוצה רק בחופש ולא בתיקונים. ובודאי תשתוממו לשמוע שלא רק בימי יסוד האינטרנציונל הראשון צריך היה מארכס להגן על כך, שחוק עשר שעות העבודה באנגליה הוא הישג גדול לפועל – והוא דיבר בענין זה כרפורמיסט ממש – אלא שגם לפני עשר שנים, כאשר דובר בקיצור שעות העבודה של נשים וילדים, ראו בזה רבים בגידה במסורת התנועה… ראיית הפועל והאזרח כאובייקט לדאגת המדינה, שהיא אחראית לו – דבר זה לא תפס כל מקום בחיים. הגשמת המושגים הכלולים במה שקרוי בפינו “דימוקראטיה פוליטית” – וזו הגיעה לרמה גבוהה במדינות אירופה לפני מלחמת־העולם הראשונה – היא כיבוש עצום של תנועת הפועלים.

כל זה היה קשור, כמובן, בתהליכים כבירים, כגון תגליות במדע והנחלתן להמונים, ובגילויי הקרבה עצמית רבה. אחרי שראינו את הפאשיזם והנאציזם, הרי המכשולים שתנועת הפועלים נתקלה בהם לפני מאה שנה באנגליה, גרמניה ואמריקה, נראים לנו כמשחקי ילדוּת. אבל המכשולים האלה עוררו, בשעתם, שאיפת־הקרבה ואומץ־לב רב מאוד. והנה אנחנו עומדים עכשיו, לאחר מאה שנה, ואנו מנסים לבדוק את מצב תנועת הפועלים ושואלים: מה השגנו מאז? האם המשכנו בקו זה של פיתוח הדימוקראטיה הפוליטית? ואיני שואל אם כך נהגו בבל¹⁷, קאוטסקי ואחרים, אלא, האם בדרך זו הלכה ההיסטוריה של תנועת־הפועלים, או שמא נשבר משהו באמצע?

שויון האדם – ושויון עמים

הסוציאליזם חינך – ולפחות, דגל – כל ימיו בשם הרעיון של שויון האדם. זה היה היסוד. אין לדבר על סוציאליזם בלי ההנחה היסודית של שויון האנשים. הראשונים אשר הרימו את דגל השויון הפוליטי של כל אדם, כאידיאל מוחלט וערך עצמי, היו הסוציאליסטים. לא דימוקראטים בורגניים היו אלה. ואם פלט מי מהוגי הדעות הסוציאליסטיים לפני מלחמת־העולם הראשונה דיבור מעין זה: יש לשקול אם זכות הבחירה הכללית באיזו מדינה עשויה למסור חלק גדול מקולות הפועלים למפלגה שאינה של פועלים, ואם כן, מן הראוי להגביל את זכות הבחירה – הרי היה זה ביטוי של אדם קנאי ולא של תנועה. בבלגיה לא היתה זכות בחירה לנשים, ובתנועת פועלים הבלגית נדונה השאלה, אם מתן זכות בחירה לנשים הוא לטובת הסוציאליזם. הסוציאליסטים עמדו בקשרי מלחמה עם הקתוליוּת, וסוציאליסטים רבים טענו כי מתן זכות בחירה לנשים, שהיו נתונות יותר להשפעת הכמרים, פירושו הגברת הכנסיה – והפסד ברור לסוציאליזם. אבל כנגד זה התקומם העולם הסוציאליסטי ואמר: היתכן כדבר הזה? השויון הפוליטי לאשה, כיון שאתה בא לפגוע בו לשם ריוח קולות, אתה מפסיד דבר גדול מזה – את העקרון. האם יכול הסוציאליסט לוותר, לשם אינטרס זמני, על ערך יסודי?

ביחס אלינו, היהודים, היה דבר־מה קשה יותר בעולם הסוציאליסטי. בקונגרס השני של האינטרנציונל השני, שהיה בבריסל בשנת 1891, הציע אב. כהן¹⁸ בשם שולחיו, הפועלים היהודים באמריקה, להעמיד בסדר היום את הסעיף “כיצד צריכים הפועלים המאורגנים שבכל הארצות להתיחס לשאלה היהודית”. ההצעה נתקבלה באי־רצין, וצירים חשובים, כפאול זינגר¹⁹ וּויקטור אדלר²⁰, השתדלו להשפיע עליו שיסיר את השאלה מהפרק. אב. כהן נתעקש וסירב, ובנאומו הקצר הציע הצעת החלטה: “הקונגרס מברך ברכה חמה את תנועת־הפועלים היהודית המאורגנת באמריקה, ומוקיע את האנטישמיות בכל העולם”. ואולם הוא לא זכה אלא להחלטה זו שנתקבלה: “הקונגרס מוקיע את ההסתה נגד היהודים כתחבולת ערמה, שבה משתמשות ממשלות קפיטליסטיות וריאקציוניות כדי להביא לידי פילוג בין הפועלים ולהטות את התנועה הסוציאליסטית ממטרתה הנכונה, והוא מוקיע באותה מידה גם את הפילושמיות”. סיבת הדבר לא היתה, חלילה, שמשתתפי הקונגרס היו אנטישמיים; הסיבה היתה בשיקול, שהחלטה מעין זו שהציע אב. כהן לא תקל על האינטרנציונל. גם בלאו הכי היו שונאי־ישראל בעולם מפיצים את הדעה שהאינטרנציונל מכוּר ליהודים… וכך היו דוחים על פי רוב את ההחלטות נגד אנטישמיות. כביכול, היו שני חזיונות שליליים בעולם, אנטישמיות ופילושמיות, ואם באים בהצעת החלטה נגד האנטישמיות, הרי יש להחליט גם החלטה נגד פילושמיות. והרי, למשל, התנועה הסוציאליסטית המפוארת שבאוסטריה נתונה היתה בענין היהודי במצב בלתי־נוח ביותר. כמעט כל מנהיגיה היו יהודים משומדים או מתבוללים. מנהיג ממוצא גרמני ממש צריך היה לחפש בנרות. יש שהיה מופיע ב“ארבייטער צייטונג” הוינאי מאמר שהיה נודף ממנו רוח אנטישמיות, וכשהיו מעירים על כך למנהיגי התנועה, היו הם טוענים שהסוציאל־דימוקראטים אינם גדוד להגנה על היהודים…

אני מזכיר זאת לא משום שאני שמח לגלות קלון אנשים כויקטור אדלר ואוטו באואֶר²¹, אלא כדי לומר כי בחיים כל אידיאה גדולה נתקלת קודם כל בחולשת נושאיה. צריך להתחקות על אידיאה לא רק בגילוייה הנפרדים, אלא בכל מהלהה. בנכונותה של מפלגה סוציאליסטית לבגוד בזכות הבחירה של האשה, או להתעלם מיסורי היהודים – בזה אני רואה ראשית חטאת. אבל העונש על החטא בא רק לאחר זמן, בנסיבות אחרות.

והריני שואל בנקודה אחת מסוימת: ערך סוציאליסטי ראשון זה, שכל אדם זכאי בזכויות פוליטיות בחברה, בין שהוא בעל רכוש ובין לא, בין שהוא נוטה לדעה זאת או אחרת – האם הוא בתוכנו ערך מקובל בהחלט או לא? – סבורני שלא! ואין בדעתי להתוכח על כך, אלא רק לציין את הדבר כמו שהוא. זכורני, כשנעשיתי סוציאליסט בילדותי, הרי ענין זה, שאני, יהודי רוסי, וכמותי אחרים, נקבל זכות־בחירה ונילחם, בכוח הזכות הזאת, להשפעה על מהלך החיים ברוסיה, היה לנו ענין של זכות אנושית קדושה. והנה אני יושב כאן ורואה, שהזכות הזאת מפוקפקת: אולי לא כדאי יהיה לי לתת למישהו זכות בחירה… והן בימי נבוכדנצר לא היתה זכות בחירה, ולא בימי פרעה, וגם לא בימי טיטוס. זהו כיבוש אנושי אשר כבשו במאה הי"ט. אנחנו בתמימותנו חשבנו, כי זהו ערך המעלה את האדם, וכל בני האדם, ללא הבדל במצבם הסוציאלי והתרבותי, שוים בזכויותיהם. ועתה, מה היה על הערך הזה? הקיים הוא או אינו קיים?

חופש המחשבה

דוּגמה אחרת: חירות המחשבה והדיבור. איני יודע, אם האדם נולד בחירות המחשבה והדיבור, והוא איבדה אחר־כך. אבל במשך דורות רבים חשבנו, כי חירות המחשבה והדיבור אינה רק לחכמים, אלא גם לטיפשים, ואינה רק לצדיקים, אלא גם לרשעים. שהרי אם היא ניתנת רק לחכמים – אפשר שהדבר היה מועיל ונוח מאוד, אך אין זו חירות הדיבור… ימים רבים לא ידע העולם חירות הדיבור מהי. אני נזכר מקרה ראשון של שלילת חירות הדיבור, שריפת־ספר ראשונה הידועה בהיסטוריה: מלך יהודה יושב על כסאו, קוראים לפניו את חיבורו של הנביא ירמיהו, והוא גוזר את המגילה בתער ומשליכה אל האָח²². זוהי הפגישה הראשונה של איש הדיבור החפשי עם השלטון, ותגובתו של השלטון על הדבר הזה. איני ידוע, אם נשארו לנו שרידים מאותן הדלתות השרופות של ירמיהו או לא. לפני זמן מה נתגלה כי היה לנו עוד נביא אחד, שנמצא לו זכר במכתבי לכיש, והוא ברח למצרים, והשיגוהו שם והרגוהו…

כשאנו חושבים על עילוי האדם ועל חירות הדיבור, נדמה לי, שהמכוּון הוא לאדם שהציקתהו רוחו, האומר “נלאיתי הכיל”, ו“נלאיתי כלכל ולא אוכל”, והוא מוכרח להשמיע קולו. יתכן מאוד שטוב היה כי אנשים טיפשים לא ידברו כלל. אבל אין קריטריון לחכמה ולטיפשות. ובסגרו פיו של מישהו – איננו יודעים מה אבד לנו. אין אנו ידועים מה אבד לנו, למשל, בחורבנו של העולם היווני. למעשה הרי הגיעו אלינו רק פירורים של המחשבה היוונית והרומאית. כשכבש עומר את אלכסנדריה, נתן פקודה לשרוף את הספריה הגדולה שהיתה שם (ואני משער כי לנו היהודים היה חלק נכבד בספריה הזאת), וכך, אומרים, נימק את מעשהו: “אם יש שם מה שנכתב בקוראן, הרי זה מיותר: ואם יש שם מה שאין בקוראן – הרי זה מזיק!”…²³

שיחה שלישית

הסוציאליזם ושלטון האדם באדם

כשאנו באים לדבר על חינוך פוליטי, עלינו לקבוע מה צריך להיות תפקידנו אנו. כל תנועה צריכה לשווֹת נגדה תמיד את הערכים שגילתה וירשה, ולבדוק אותם פעם בפעם. והנה אני בא לעמוד על ערכי היסוד שהונחו ביסוד הסוציאליזם ולשאול: הנשמרו בתומתם בתוכנו או לא? הקיימים הם או לא?

דיברתי על עקרון הבחירות על זכותו של כל אדם להשפיע על גורל המדינה. היו בזה שני צדדים: זכות מסוימת של האדם ושויון מסוים של בני האדם. האידיאה הסוציאליסטית אינה סובלת אי־שויון, ולא רק אי־שויון כלכלי, אלא גם מדיני. אין האידיאה הסוציאליסטית סובלת שהאדם יהיה משועבד, היא אומרת לצמצם גם את שלטונם של הנבחרים עד למדרגה מינימלית, להקטין את האפשרות של שלטון אדם באדם, אפילו בתוך צורת ממשל דימוקראטי, ולהשאיר למדינה רק אותו מינימום של מרוּת הדרוש לקיום המדינה. כי אי אפשר להגשים את הסוציאליזם, את חברת השיתוף והשויון, שלא על דרך ההרחבה הבלתי פוסקת של זכויות האדם. ואני בתמימות שאלתי: המחזיקים אנחנו עדיין בהשקפה הזאת? דברים אלה, אשר נחשבו לערכים איתנים בתוכנו, הנשמרו או לא?

כאשר הייתי בגילכם, הייתי שייך בהלך־מחשבתי לזרם סוציאליסטי שחשבתי אותו לשמאלי ביותר. אבל לא היה לה לשמאליות הזאת אותו הביטוי כבימינו. אותו ויכוח גדול על “רפורמיזם” וכו' היה לו תוכן מסוים, ותוכן זה ברצוני להדגיש. השאלה היתה זו: האם מפלגת־פועלים דומה היא לכל המפלגות הפוליטיות או שונה מהן ביסודה? פירוש הדבר: המפלגות הפוליטיות שאינן סוציאליסטיות אין להן, בדרך כלל, אידיאלים, ואולי אין להן גם עקרונות. אין להן אלא הצורך להגיע לשלטון. הן רוצות לשלוט ולקיים את המשטר (איני מתכוון לאנשים המבקשים להשליט את האינטרסים הפרטיים שלהם), וכמפלגות אינן קשורות בעקרונות מסוימים על־פי עצם קיומן. שום אדם לא הצליח להסביר לי, למשל, מה הם עקרונות הדימוקרטים והרפובליקנים בארצות־הברית. יש מסורת, יש אינטרסים, יש חשבונות, אבל אין עקרונות. יש אשר גם באנגליה קשה לברר מה ההבדל בן השמרנים ובין המפלגות האחרות. אבל הסוציאליזם שונה הוא לגמרי ממפלגות פוליטיות אחרות – באשר אין לו שום זכות־קיום בלי האידיאה ובלי העקרונות. והנה החיים הפוליטיים דורשים לפעמים פשרות פוליטיות, הסתגלות וּויתורים, ויש בזה חשבונות שונים. ומבחינה זאת עמדה השאלה: המותר לסוציאליזם להביא את עקרונותיו קרבן לשם הצלחות זמניות שונות? – בעצם, בזה היו חילוקי־הדעות. כבר הזכרתי את שאלת זכות הבחירה לאשה בבלגיה²⁴. אני מעריך את ההישגים הפוליטיים, הנקנים על־ידי עקרונות, כדבר שהפסדו מרובה משכרו. בשעת הויכוח על משפט דרייפוס בצרפת אמרו “אנשי־מעשה” בתנועה הסוציאליסטית שלא כדאי להתערב בענין פרטי של יהודי שנעשה לו עוול. דבר זה – טענו – ינוצל נגדנו. ואולם ז’ורס²⁵ טען שאי־אפשר לקיים מדינה על שקר ולא יתכן לקיים מפלגה סוציאליסטית על התכחשות ליהודים.

חירות הרוח

נגעתי קודם במושגים חופש הדעה, חירות הדיבור, חופש הכתיבה, העתונות וכדומה, שהיו מתנוססים בכל הפרוגראמות של המפלגות הסוציאליסטיות הגדולות, ובשבילנו, הסוציאליסטים מלפני “דור המבול”, היו מושגי־יסוד באידיאל הסוצאילסיטי. במידה שאני מכיר את הספרות הסוציאליסטית של הימים ההם, מכל האגפים, לא אוכל לזכור כי מישהו העלה על הדעת, שהאידיאל הסוציאלסיטי אפשר שיהא גורס בצד השוויון הכלכלי – חוסר שוויון פוליטי, וחוסר שוויון זכויות בשטח הרוחני, או שאפשר להקים חברה סוציאליסטית אשר בה בטל הקנין הפרטי, אבל רק במחיר ויתורם של האנשים על זכות הדיבור שלהם…

כשם שענין זכות הבחירה הכללית לא נולד בראשית ההיסטוריה האנושית ולא היה קיים במשטרים קודמים – גם לא במשטר הליברליזם הבורגני – ומעמד פועלים רשאי לראות, מבחינה היסטורית, את זכות־הבחירה הכללית כהישג שלו, שלמענו שפך מדמו, כן הוא גם ענין חירות הרוח (בשתי מלים אלה אני כולל את כל ענפי הפעולה הרוחנית האנושית). העולם ההיסטורי לא ידע הרבה מחירות הרוח, אם כי נתנסה בהרבה מלחמות לחירות הרוח. לא היתה כמעט תנועה גדולה אחת בעולם, שבבואה לא נלחמה לחירות הרוח. לא אפליג עכשיו לתולדותיהן של דתות, כמו הנצרוּת בראשיתה, על כל הרדיפות שעברו עליה, וכן לא לתופעת הנבואה. אבל גם במאות האחרונות של ההיסטריה האנושית ראינו מלחמות גדולות לזקיפות הקומה הרוחנית, ליכולת האדם לחשוב גם בניגוד לחברה. אם נשאל מי היו הוגי־הדעות, אשר השפּיעו ביותר במאה הי“ח והי”ט, הלא הם האנשים אשר יצרו מסורת זו של עוז במלחמה לחירות הרוח של האדם ושמסרו את חייהם על כך. איני יודע בהיסטוריה האנושית מומנטים נשגבים יותר מחירוף־הנפש שבהטחת־דברים בפניו של השליט – למן ה“רצחת וגם ירשת” של אליהו הנביא ועד “החרש לא אוכל” לטולסטוי. זוהי שלשלת של גילויי גבורה ואנו מתגאים בה.

בכוח מה צמח הסוציאליזם? – בכוח ראייתו, מרגע הופעתו, את הזכות הזאת של חירות האדם כזכותו היסודית. לאחר המהפכה הצרפתית נשמעה בחוגים רדיקאליים בקורת קשה על תוצאות המהפכה. אמרו כי הכל נשאר כשהיה: העוול שולט, והאנשים מקולקלים וגרועים. ואולם זאת הוסיפו: יש הישג חשוב, והוא, כי עכשיו, לפחות, אפשר להילחם על דברים, ולבקר, מה שאי־אפשר היה לעשות קודם.

ואני רוצה לשאול: האם אנחנו – הדור הצעיר היושב כאן באולם הזה – מקדשים בלבנו את חירות הרוח במידה כזו, כפי שהדבר היה מקובל במחשבה הסוציאליסטית בעשרות שנותיה הראשונות? האם זה הדבר הקובע את רמת החברה, את השכלת החברה, את ההישגים הסוציאליסטיים? כמה חכמה וחריפות וסאטירה הפיצה הספרות הסוציאליסטית בענין הצנזורה! הלא דברים מזהירים נכתבו בפרשה זו. ואני שואל: האם בתוכנו עדיין נחשבת חירות הדיבור כערך יקר בחיי אדם, שבלעדיו החברה נופלת?

מישהו מן החברים ביקש להוכיח כי גם אצלנו אין חופש דיבור, והראיה: “דבר” פוסל לפעמים מאמרים לפירסום. אבל האם פסילת מאמר מעידה שאין חופש דעות בציבורנו? איני אוהב לדבר בדרך הכללה: “ציבור הפועלים”. אבל רואה אני במאמרים ובספרים מה שבני אדם חושבים. וכשאני בא ומנתח את לבו ומוחו של חבר אלמוני בתוכנו, אני שואל: האם זכות האדם להשמיע את ה“אני מאמין” שלו קדושה לו כעת כפי שהיתה לפני עשרות שנים בתוך המחשבה הסוציאליסטית? ואני אומר כי משהו נשתנה, אולי בשיעור אחוז אחד או חמשה או מאה, אבל נשתנה. איני דורש ממוסוליני, למשל, שהוא יקבל מאמר ממאתיאוטי לעתון שלו. אני רק שואל, מדוע צריך לרצוח את מאתיאוטי בשל מאמר? והייתי רוצה, שתהיה לנו משמעת בדיבור שלנו, שלא נשמיע ביטויים בעלמא. רב ההבדל בין מפלגה הקובעת, בתוכה, כי דעה מסוימת רצויה או אינה רצויה, ובין שיטה מדינית האומרת כי לשם נצחונה של אידיאה אין טוב מהשתקתו הגמורה של האדם המתנגד לה. אלה הם שני דברים השונים לגמרי זה מזה! מישטר המאפשר לכל קיבוץ אנשים שבו לארגן לו עתונות משלו ולהביע את דעתו, אין לומר שאין בו חופש דיבור. אבל אם מושיבים בבית־הסוהר על הבעת דעה – הרי שאין בו חופש הדיבור. יכול אדם או ציבור לסדר אסיפה ולנוע בה את רשות הדיבור מאדם, ואין בזה משום שלילת חופש הדיבור. אבל אם מונע ממנו המישטר את האפשרות לכנס אסיפה משלו, – הרי זו נטילת חופש הדיבור.

אחד מכן הודה כי אמנם נשתנה משהו בנוגע לחופש הבעת הדעה, אלא שהוא רואה בזה רק משום גזירת שעה קלה: אחר כך אפשר יהיה לחזור ולהגשים את חופש הדעה. ועוד אמרו, כי במידה שנתברר כי אין להגשים את הסוציאליזם בלי מהפכה ובלי דיקטאטורה, מן ההכרח היה להגיע לשלילת זכות הבעת הדעה ממתנגדי הדיקטאטורה. אך היוכל מי לערוב כי אמנם יביא איסור על חופש הדיבור לתקופה מסוימת לידי חופש מוחלט לאחר־כך? אני אין בי אמונה יתרה, כי את אשר ימיתו היום – יקום לתחיה אחר־כך. ולא הוכח לי, שחבר אשר עשה היום כך – יקום למחר ויעשה אחרת. עדיין הדבר צריך הוכחה. ועוד יש להוכיח, מהו גבולה של “שעה קלה” זו? האם פירושה עד שיוגשם הסוציאליזם, או עד שיחליטו השליטים כי מותר להחזיר את החופש לאחרים? רוזה לוקסמבורג ביטאה פעם דעת חוגים סוציאליסטיים רבים באָמרה: “עקרון החופש הוא לא שתדבר מה שרצוי לי, אלא מה שרצוי לך”. ולאסאל אמר: “עם האמת אין עומדים על המקח, כשם שאין עומדים על המקח עם עמוד־האש שהלך לפני ישראל במדבר. כך או אחרת”. ואולם במקים חירות המצפון, שהיא בבחינת קודש־הקדשים לסוציאליסט, יש עתה לרבים מהסוציאליסטים משהו חשוב יותר, וחירות המצפון שוב אינה אלא אמצעי; רק אם הדבר מסייע למטרה הרצויה להם – מוכנים הם לתת לאחרים חופש. להם הדיבור החפשי יש בו משום סכנה נוראה. כל דיבור חפשי יכול להיות נגדם; הוא עלול להעלות כוחות חדשים שאין הם רוצים בהם. וצריך אדם לברר לעצמו, אם דיבור חפשי הוא ערך שבלעדיו אין עולם סוציאליסטי, או שמא אפשר להגיע לסוציאליזם בלי דיבור חפשי. אזכיר עובדה היסטורית קטנה. בין הנימוקים השונים כנגד חופש הדיבור יש נימוק אחד האומר כי הבורגנות יש לה חופש־הדיבור בשפע, משום שיש לה אמצעים והיא מדפּיסה עתונים. הנוסחה בימי אוקטובר היתה איפוא “ביטול המונופולין של הבורגנות על העתונות”. וטרוצקי היתה בידו נוסחה מענינת מאד: כל קבוצת אזרחים יהיה לה מכבש־דפוס משלה, והיא תדפיס מה שתרצה. אך כאשר כתב לנין על ערש־דוי מאמר חריף שערער על המצב הקיים ברוסיה, לא נדפּס המאמר אלא לאחר משא־ומתן ארוך בין אשתו ובין הפוליטביורו. (היה גם מי שהציע להדפיס טופס אחד ויחיד של “פראוודא” ובו המאמר, למען ה“זקן”). ולאיזה חופש־דיבור הגיע טרוצקי – הן ידועים אנו…

אלו הן שתי השקפות עולם שונות: או שרוצה אתה בחופש המצפּון ומוכן אתה לקבל גם דינן של מסקנות שהן לא נוחות לפעמים; או שאתה מסתלק מן העקרון הזה, ואז אין לדעת מראש מי יהיה הפּוסק האחרון בהלכות מצפּון ומי יהיה קרבן הפּסק. על כל פּנים חייב כל אחד ואחד לדעת זאת.

קדושת חיי האדם

והרי ענין משפּט המוות, שגם בו כרוך אחד מערכי הסוציאליזם. מאימתי קיימת בעולם התפיסה השוללת משפּט־מות? אם איני טועה, מת רק לפני כמאה וחמשים שנה ביגארוֹ, הוגה־דעות איטלקי, שכתב את ספרו נגד משפּטי המוות. המחשבה הסוציאליסטית היא שעשתה את ביטול משפּט המוות לענין עקרוני, מיסודי הפרוגרמה; היא שהרימה על נס את “קדושת חיי האדם”. ב“מבחר הפּנינים” – ספר קטן של משלים ופתגמים, המיוחס למחבר ערבי, ותורגם לעברית לפני חמש מאות שנה, ובו, אגב, פּתגמים נהדרים לפעולה במחתרת – אתה מוצא התנגדות למשפּט־מוות מתוך נימוק שהוא, לדעתי, יסודי מאד: “ונאמר, כי מלך ציוה להרוג אדם אחד. ואמר לו אחד היושבים לפניו: אדוני המלך, אתה יכול לעשות מה שלא עשית מלהחליף מה שעשית!” בודאי, כל אחד מאתנו היו בלבו רגעים של התקוממות על משפּט־מוות. הנה נדפּס ב“מבפנים” מכתב מאת חבר, המתאר איך עבר עליו מאורע של משפּט מוות בין כתלי בית הסוהר בעכו²⁶. אילו קראנו את הרשימה הזאת לפני עשרות שנים, היינו מתרשמים ממנה ונרעשים עד היסוד, וכל אחד מאתנו היה אומר: “ידי לא תהיה בדבר הזה”. ואני שואל את עצמי ואת חברי: האמנם כולנו כל כך בטוחים בעצמנו, שאין חלקנו עם אותו תליין העומד ועושה שם את מעשיו?… היה זמן שטולסטוי כתב: “החרש לא אוכל”, היו ימים שכל תליה היתה מזעזעת את העולם התרבותי והסוציאליסטי, שהיה מתגייס להציל איזה מהפכן או אנארכיסט, ואפילו הרג מתוך השקפות אנרכיסטיות. איני יודע, אם כל אנו נוהגים גם עכשיו. אם באמת חיי האדם יקרים כל כך – איך יכולנו במשך שנים רבות לראות בשקט רציחות המוניות, יום יום, בלי משפּט ועם “משפּט” ולשתוק? הייתכן שהיו גם רבים בתוכנו שאמרו כי הדבר הכרחי… ידענו להשתמט בצורות שונות של השתמטות גם מרגשותינו גם מהשקפותינו העקרוניות, שבעדן הצבענו בקונגרסים אינטרנציונאליים ובועידות סוציאליסטיות. יש לי הרושם כי אלה שנרגשו כל כך בשעתו מדין־המוות המשפּט סאקו־ואנצטי – והמשפּט הזה העסיק את העולם התרבותי במשך שנים – לא נתרגשו כלל נוכח רצח טרוצקי. מה נשתנה?

היו אשר חשבו כי תנועת הפועלים תהיה שונה במהותה ממעמדות אחרים, ושכל ענין הנקמה יהיה זר לה. והנה רואה אני שגם דבר אנושי אלמנטרי זה – קדושת חיי האדם – שוב אינו ממלא את נפשנו. אין אנו מתקוממים על משפּטי־מות. והרי אין זה ענין של תקנות בית־סוהר או איסור הוצאת עתונות. הרי זה ענין של דיני נפשות, כלומר עונש שאין לו תקנה לאחר ביצועו.

מישהו הזכיר כאן את “דור־המדבר”. “דור המדבר” הוא סמל היסטורי קלאסי. ברור, כל תנועה רואה את הדור האשון שלה כדור־מעבר: היא שואפת ליותר ממה שיש לה כיום. אמנם המחר הוא בבחינת תעלומה, וההיסטוריה עדיין לא פתרה את החידה, אם יש לדור השני, השלישי, כוחות יותר מאשר לדור הראשון. אבל עצם השאיפה, הקיימת בדור הראשון – הוא דור המעבר – לתלות תקוותיו בדור שני, הוא ענין מובן למדי. אלא השאלה היא: כיצד מגיעים לדור השני. אילו היה משה רבנו מחליט לשחוט את כל בני הדור, דור המדבר, כדי להשיג את מטרתו, להעלות את היהודים ממצרים לארץ־ישראל, איני ידוע מי היה נכנס לארץ. מה שעשה הקדוש ברוך הוא עשה – אתו אין אנו עומדים בויכוחים על מותר ואסור… אגב, הפתרון הזה אינו חדש, ולא הסוציאליסטים המציאוהו. גם באינקויזיציה היה מקופל רעיון גדול. גם האינקויזיציה באה מתוך אהבה לאדם, מתוך הנחה כי האדם חוטא והוא עתיד לסבול בעולם הבא בשל חטאיו, ועל־ידי האש הקדושה תיטהר נשמתו ועוונותיו ימורקו. מוחו של אדם הוא נפתל, דק ומחוכם, והוא מוצא לו הרבה דרכים להפיק זממו. ודאי, יש תנועות הפותרות שאלות עולמיות על־ידי השמדת המין האנושי, או חלק מן המין האנושי. אחד מאבות המהפכה הרוסית והוגי־דעותיה כתב: “כדי לבער מן השורש את העריצות ברוסיה, יש להשמיד את כל האוכלוסים שהם למעלה מבני עשרים וחמש”. האיש מסר נפשו על המהפכה, והעמיד תלמידים²⁷. הדברים נראים לכם מוזרים, אך מסופקני אם אנו, היושבים כאן, רחוקים מהם כל־כך. בצורה גסה כל־כך אולי לא נקבלם. אך עצם הרעיון יש לו מקום רב בהלך־רוחנו. אבל, בדרך כלל, מחוץ למקרים הללו, וכמה גילויים בתולדות המהפכה הרוסית, אשר ידעה הרבה דברים מוזרים, לא העלינו על הדעת, כי בדור של הנחת יסודות הסוציאליזם, יהיה זה מכשיר היסטורי מכריע בקביעת דמותם האנושית של הדורות הבאים – כי יתכן פתרון של תיקון האדם על־ידי השמדתו.

“המהפכה”, כתב מארכס, “תגלה פחות שפיכת־דמים, פחות נקמנות ואכזריות, בשיעור מדויק למידה שיוגבר הפרולטריון על־ידי אלמנטים סוציאליסטיים וקומוניסטיים”. ובפרוגרמה של “אספרטקוס”, שנכתבה בימי רוזה לוקסמבורג, נאמר: “המהפכה הפרולטארית אינה צריכה לשום טירור להגשמת מטרתה. היא שונאת, היא מתעברת כל רצח אדם”. כאלה היו המושגים במחשבה הסוציאליסטית לא לפני ששים שנה, אלא אפילו לפני עשרים שנה.

וכדי לציין את השקר הפנימי שיש ביחסנו אנו לשאלות גדולות כאלו, ברצוני להביא שתי עובדות היסטוריות.

הימים ימי הצאר. כמה עשרות אסירים פוליטיים, שהיו מושלכים בין היאקוטים הפראיים, החליטו למרוד במשטר הזה שכלאָם. הם ידעו מה יהא סופם. אבל הם חשבו שאי־אפשר לשתוק עוד. כל רוסיה נרדמת, אילמת, אין משמיע קול מחאָה. התנועה כמו מתה. עליהם לזעזע בדמם את רוסיה, ויהי מה. הם ידועים כי להם לא תצמח ישועה מזה. ובלבד שלא יחשוב העולם כי אין תנועה! מבחינה ציורית הרי היה בזה מעין מצדה שלנו. רבים מהמתמרדים נהרגו או נשארו בעלי־מום לכל ימי חייהם. בין ההרוגים היה גם אחד כהן־ברנשטיין²⁸, שהיה שם עם אשתו ועם בן קטן²⁹, שנולד לו בסיביר. והנה הילד הזה גדל, והלך בעקבות אביו, ונלחם אף הוא על סוציאליזם וחירות. אף הוא, כאביו, היה חבר למפלגת ס. ר., ואף הוא נהרג – בידי הבולשביקים. איני עוסק כאן בהיסטוריה של הבולשביזם, ואיני פוסק אם צריך היה להרגו או לא. איני אלא מציין עובדה: כיצד אנחנו מגיבים. ובעוד שהספרות הסוציאליסטית בשעתו מלאה תיאורי אותו מעשה ודברי־מחאָה על רצח כהן־ברנשטיין האב, הרי בימינו, כשנהרג הבן, עבר הדבר ללא תשומת־לב. גם בענין קידוש המוות איננו ישרים עם מצפּוננו!…

והרי דוגמה אחרת. בימי המהפכה בגרמניה נהרגו חמשה אנשים ידועים־לשם במשך תקופה קצרה מאד. אבל משום־מה נודעו לעולם רק שנים מהם: רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט³⁰. והרי בידי אותם בריוני־הפּוטש ממש נהרג גם גוסטאב לנדאואר³¹. אמנם, האיש היה אנארכיסט בדעותיו והרבה לבקר את דרכה של תנועת־הפועלים. אבל כאשר פרצה המהפכה, והוא כמהפכן מעמיק ביקש להציל את המהפכה משגיאות, נצטרף למהפכה הקומוניסטית במינכן, ונהרג שם: הוא אשר עשה הכל, כדי למנוע שפיכת דמים. מלבדם נהרג גם הוגו האאזה³², אף הוא יהודי, ממנהיגי הס. ד. הגרמנית, מאלה שהתנגדו למלחמה והצביעו נגד תקציבי המלחמה. נהרג גם קומוניסט יהודי, לוינה.³³ העובדה הזאת, שתנועת הפועלים שכחה והשכיחה שמות, ובחרה בקדושים לפי קו פוליטי מסוים, מוכיחה באיזו מידה בוררים גם לגבי קדושים: אחד נוח לעשותו קדוש, ואחר לא… מי יודע אם היתה רוזה לוקסמבורג מקובלת כל־כך, אילו האריכה ימים עוד שנה־שנתיים והיתה ממשיכה בבקורת שלה על המהפכה הרוסית…

שיחה רביעית

סייגי החירות

איני רוצה לדבר על מונחים ושמות שכבר נקבע יחס אליהם, כי אם על גופו של הענין. כשמפשיטים דברים, קל יותר לקבוע את העקרון. לא כן כשדנים בשאלה באופן מוחשי. כאן עשוי יחס אישי, או פטריוטיזם, לקלקל את השורה. אמנם כל עקרון יש לו פירושים, ולפעמים איזו הגבלה. אבל השאלה היא אם עקרון יסודי הוא, או לא. אין חירות בלתי־מוגבלת. חופש־דעה אין פירושו חופש הסתה לרצח וחופש הסתה לשנאת עמים. גבול החופש הוא – עד שאינך פוגע בחופש הזולת. על חשבון עצמך – מכסימום של חופש. אך חופש ההטפה אין פירושו חופש הטפה לרצח. חברה חברה ודמות החופש שלה. חברה השוללת את הרצח אינה נותנת היתר להטיף לרצח. הוא הדין בחברה שהיא בעד שוויון זכויות לאדם: היא לא תרשה הטפה נגד שוויון זכויות לאדם. וכן הדבר גם בחברה הבנויה על דימוקרטיה: היא אינה יכולה לתת חופש להפּיל את הדימוקרטיה. ועל השאלה: מי יקבע את גבולות המותר והאסור, אשיב: ישים גבול זה הקובע את עקרונות החברה. אם רוב החברה הם רוצחים – הם יקבעו את הרצח כאידיאל של החברה.

אגב: כאשר אנשים קובעים להם עקרונות מוסריים או חברתיים, הרי אין פירוש הדבר שכל פגיעת אדם בעקרונות אלו מערערת את יסודות המשטר. נניח שנמנו וגמרנו כי הכעס מידה מגונה היא. והנה אם אדם המתחנך בחברה כזאת מתפּרץ, הרי אין זו פגיעה במשטר. הוא לא נתכוון לשנות את סדרי החברה, הוא לא נתכוון אלא לבטא משהו רגעי. אם, למשל, החלטנו ששום סכסוך בינינו לא ייפתר על־ידי מכת לחי, ובכל זאת יקרה דבר, ומישהו יפגע בי, ואני אתרגז ואסטור על לחיו – הרי אפשר לשפוט אותי על כך. אבל יש הבדל בין חברה, שאדם מתפרץ בה, ובין חברה הקובעת סטירת־לחי כנימוס חברתי. על זאת הויכוח. אני רואה בחברה הרבה יצרים אפלים, ואני יודע שתנועה היסטורית לא תמיד היא פועלת כמו שעלה במחשבה תחילה. אך יש לשאול תמיד, אם יש לפנינו יוצא־מן־הכלל מבחינת האידיאלים שנקבעו, או זהו עצם הקו שנקבע. אם בשעה שצרפת עומדת על עברי פי־פחת, מופיע כרוז נגד המלחמה – האין זה מעשה ראוי לגינוי?³⁴ אמנם גם בענין זה יש מסורות שונות. האנגלים הצליחו, כידוע, לשמור במידה גדולה מאוד על חופש בבירור ובבקורת הממשלה, וסבורים הם שבקורת הממשלה היא לא לרעת הממשלה, אלא לתועלת האומה. הרואה אילו מאמרים נדפסים באנגליה בעצם המלחמה יודע להעריך מהי תרבות של אומה, אשר הצורך שלה בחופש־דעות גדול כל כך עד שאין היא מאמינה בנצחון בלי חופש־דעות! יש הסבורים, שלולא דיכאו בצרפת את חופש הביטוי, לא היה פּטן מגיע לשלטון. אבל היו שחשבו, כי בשביל טובת האומה צריך לסתום את הפּה. יודע אני: “אל תצדק הרבה”, בשעה שאתה בא לדון תנועה פּוליטית. יש התפרצויות המוניות, ויש שגיאות של מנהיגים. ואם יקרה והציבור שגאנדי מנהיגו עושה משהו בניגוד לתורתו, הן לא נאמר כי זו שיטת גאנדי. אם קבעת את חירות המצפון כעקרונו של ארגון פוליטי, ויש רגעים שבהם העקרון הזה הוּפר, והמפר אותו יודע שחטא ועשה זאת מאונס, הלא זה דבר שונה לגמרי מקביעת האונס לשיטה פוליטית. וכאשר אני שומע אתכם אומרים כי העקרון עצמו התמוטט – הריני אומר כי זוהי נסיגה ממה שחשבנו לדבר יסודי בסוציאליזם.

אינני מאמין כי יקום ויהיה פעם סוציאליזם בעולם בלי חירות הרוח. איני מאמין כי המונים שאינם חפשיים ברוחם ובהתארגנותם יוכלו להגשים את הסוציאליזם – אפילו יהיו להם מושגים סוציאליים ומוסריים מסוימים, ואפילו תהא לפניהם תכנית סוציאליסטית ערוכה בכל פרטיה.

חופש המחקר

שוחחנו על חירות ההשקפות הפוליטיות וכדומה. והרי יש גם חירות המחקר המדעי וחיפוש האמת בשטחים שונים. כולנו מבינים, שאם אמנם התגבר גליליאו על הקשיים וגילה את תגליתו לעולם, ואם שפינוזה לא חת מפּני החרם, הרי היו רבים שלא עמדה בהם רוחם מפּני הרדיפות, ולא כל גאון יש לו אומץ־לב להביע את דעותיו. אף גליליאו הסתלק לעתים קרובות מדעותיו. לצערנו הרב, אין הגאוניות האנושית הרמונית. ובכלל אין האדם הרמוני בכל. יש והאדם הוא גאון בכשרונותיו, ובהליכות־חייו אינו מוסרי. יש אדם והוא הוגה־דעות גדול, ובחייו הפרטיים הוא פחדן ומסתגל. בדורנו ראינו דוגמאות למכביר בבחינה זו. ברור, אילמלא היתה האפשרות של חירות המחקר, לא היה קם דארוין. כל הישגי המדע שקמו לנגד עינינו הם פרי חירות המחקר, שלא היתה בימי שלטון הקתוליות בעולם. ואני שואל: האם הדבר הזה הוא בשבילנו בבחינת ערך יסודי או לא? לכאורה, כולנו דורשים את חירות המחקר. אבל לפעמים מתברר לנו, שיש בזה משום פסול… בימי הביניים נעשו מחקרים במנזרים – והיו שם אסטרונומים, למשל, שהוכרחו להתאים את מחקרם לרוח השלטת. אחרת לא היה איש המדע יכול להגיע לעבודה מדעית. ואני שואל: מה היה בשביל הסוציאליזם המדע החפשי, ומה הוא עתה המצב לאמיתו?

יש בעולם הרבה ארצות שבהן המחקר החפשי מדוכא עד היסוד, וכל מחקר צריך שיהא מותאם לדעה הפוליטית השלטת. בימי הביניים היה לכל נסיך משורר משלו – משורר החצר. באה התפתחות המשק והחברה שהרסה את כל החצרנות הזאת. והנה החצרנות לא נעלמה ממציאותנו עד היום. יש חזיון כביר של חצרנות בעולם. גם המדע, כמעט לכל ענפיו – הפילוסופיה, ההיסטוריה ואף מדע הטבע – משועבד למשטר מסוים, והחזיון הזה אינו מוגבל במשרתי הקפיטליסטים. הלא תיתכן השקפה שאם חירות־המחקר אינה לטובת הסוציאליזם, הרי אפשר לוותר עליה. אם מחקר חפשי דוחה את הסוציאליזם – מה חפץ בו? ואם כך, הרי הסוציאליזם נעשה לדבר־מה העומד מחוץ לחירות האדם.

הרבה דנו בשאלה מדוע הצליחה המהפכה ברוסיה ולא במערב אירופּה. קלרה צטקין³⁵, סוציאליסטית גרמנית מפורסמת, שבהיותה בת שמונים נלהבה מאוד לקומאינטרן, סבורה היתה כי הבערות היא שהקלה מאוד על המהפּכה על־ידי ששמרה את המוחות מהידבק בדעות הבורגנות. לאמור שהאנשים אשר לא קראו ולא שמעו דעות מתנגדות, ולא קיבלו אלא סיסמאות כגון “לחם ושלום”, או “כל השלטון לסובייטים”, בזכותם הוקלה העברת השלטון לסובייטים. איני אומר, כי זו מסקנתה, שכולנו צריכים להיות אנאלפבתים. אבל הלא יתכן, שמשיהו יגיע בדרך זו גם למסקנה שביטול חופש המחקר המדעי הוא לטבת הסוציאליזם…

יש היסטוריון גדול של המרכסיזם וחוקר הקומוניזם והוא יהודי תלמיד־חכם ושמו ריאזאנוב. הוא מקובל בעולם כבר־סמכא גדול ביותר במקצוע זה. מנעוריו התמסר לתנועת־הפועלים. הוא לא היה מרוצה בפילוג בין המנשביקים והבולשביקים, ונכנס ראשו ורובו עבודת המחקר ההיסטורי. הוא עמד בראש מכון מארכס־אנגלס במוסקבה. כשמלאו לו ששים שנה, חגג כל העולם הקומוניסטי את יום הולדתו. אחרי חדשים אחדים בוטל המכון הזה, והאיש נתחייב גלות, ומפעל־חייו נהרס. והן למכון זה נזקק כל מי שעסק בתולדות המארכסיזם ותולדות תנועת־הפועלים העולמית. אך לא שמעתי שנתחמץ לב מישהו משום שניטלה מריאזאנוב האפשרות להמשיך את עבודתו המדעית.

אולי היה זה חטאו ששמר אמונים למצפונו ההיסטורי. בועידת הסובייטים שבה הוחלט לבטל את החוק נגד משפט־מות, היה ריאזאנוב היחידי שהצביע נגד ההחלטה. ומספרים עליו שבאחת הועידות האחרונות של המפלגה הקומוניסטית אמר: “אומרים על הפרלמנט הבריטי, שיש בידו הסמכות לעשות הכל, חוץ מדבר אחד: להפוך גבר לאשה. אבל המפלגה שלנו בכוחה לעשות גם את הדבר הזה. אני מכיר פה הרבה גברים שנעשו נשים…”

בימי וילהלם השני היו בגרמניה נסיונות שונים לשים יד על הפרופסורים באוניברסיטאות ולהגביל את חופש חקירתם המדעית. המדע באירופּה נלחם במשך מאות השנים האחרונות מלחמה כבירה לחופש המחקר. ברוסיה היו הרבה מלומדים שעזבו את מולדתם למען יוכלו לעסוק בפעולה מדעית חפשית. מצ’ניקוב, תלמיד גדול של פאסטיר, היגר ועזב את רוסיה. כן עשו מכסים קובאלסקי³⁶ ווינוֹגראדוב³⁷ ורבים אחרים. גם בדברי ימי גרמניה ידוע מקרה שבעת הפרופסורים בגטינגן³⁸ שפרשו מן האוניברסיטה, משום שלא חפצו לקבל דרישת המלך. ובמלחמה נגד חוקי־הגבלה בגרמניה הגיעו הדברים לידי כך שמיניסטר פרוסי³⁹ נאלץ להודיע, בלחצם של הסוציאלדמוקראטים, כי “בתותחים אי אפשר להרוג אידיאות מדעיות”. במובן־מה הביע המיניסטר הזה דעה ששלטה במאה הי"ט. אבל המאה העשרים באה והוכיחה, שתותח יודע גם להמית אידיאות, על כל פּנים, את נושאי האידיאות.

דמותו של איש־תנועה

אנחנו מדברים על עילוי האדם, פירוש הדבר, אנחנו רוצים לראות את האדם כיצור גאה, חפשי, בעל ערך, אשר יש לפניו לא רק הדאגה לשמירת עמדתו, כבודו, מנוחתו. הן הדבר שמשך אותנו לסוציאליזם הוא לא רק המושג על חברה מתוקנת אלא גם טיפוס המהפכן. המהפכן, הסוציאליסט, הצטייר בדמיוננו כטיפוס אנושי יפה, אמיץ, מובחר. היו לנו דרישות מסוימות כלפי האיש הדוגל בסוציאליזם. העומדים אנו גם היום על דרישותינו אלו או לא? אביא דוגמה אחת קטנה. יש סיפור של סופר רוסי גדול, ובו מתואר טיפוס הנערה אשר בשנות המאה הקודמת הלכה לקראת המהפכה. קראתי את הספר בעודי נער. וכך נאמר שם: “חולשה היתה מקוממת אותה, טיפשות הרגיזתה, שקר לא סלחה לעולם”.⁴⁰ יש במלים מעטות אלו ביטוי ממַצה לטיפוס האשה המהפכנית ברוסיה, כפי שהכרנוה מתוך קריאה. הטיפוס הזה אינו סובל שקר וטכסיסים, אהבתי גלויה כשם ששנאתו גלויה. זהו אדם שתיפלות החיים לא דבקה בו. אלכסנדר הרצן טבע מלה אחת, שאין לה תרגום בשום לשון: “מאֶשצ’אנסטווֹ”, “בעל־ביתיות” בערך. הגרמנים קוראים לזה “פיליסטריוּת”. אבל גם בעברית וגם בגרמנית אין מיצוי לצירוף זה של אדם של חולין, קטנוּת־מוח וצרות־מושגים. כל צעיר וצעירה שהלכו לקראת המהפכה השתדלו לנער מעליהם את כל אלה. אין פירוש הדבר שכל חבר בתנועות המהפכניות ההמוניות היה נקי מזה. אבל היה זוך נפש! אם גם שגו ועשו דברים רעים, עשו זאת מתוך אומץ־רוח וטוהר נפשי, לא מתוך קנאה ולא מתוך תקוות לנצח מישהו או להתנקם במישהו במעשיהם. והנה באו ימים לתנועת־הפּועלים, והדמות הרוחנית הזאת של איש־התנועה, של סוציאליסט, כמעט נעלמה. היא נעלמה בדרכים שונות. היא נעלמה בשאונן והמונן של תנועות־הפּועלים הגדולות, בתוך היוניונים הגדולים בארצות הדמוקרטיה, היא נעלמה מפּני משטר מדיני מסוים, מפני קרייריזם, מפני שלטון המזכירים, מפני שלטון ה“בּוֹסים”. תנועה אשר היתה חפשית ורעננה מאוד, תנועה של חברים שוים, הפכה למין משק מאורגן מאוד, המגן על פועלים, המסדר שביתית ועושה כל מיני דברים אחרים, מין ביורוקרטיה של תנועת הפועלים, המדכאה לאו דוקא בדיכוי ממש, אלא על־ידי עצם הרוח שנשתלטה, על ידי חילוף איש התנועה המהפכנית בפקיד, ולו גם פקיד של תנועה מהפכנית.

לפני שנתים נזדמנתי עם אחד מגדולי הסוציאליסטים באירופּה, ומן החוקרים הראשונים במעלה של התנועה הסוציאליסטית בערב המלחמה⁴¹ מצאתיו ישוב כפליט בבית־מלון קטן, והוא הרצה לפני את מחשבותיו בכמה ענינים, והיה בדבריו הרבה חכמה והרבה מן הריזיגנציה. הוא אמר כך: “עכשיו, כאשר אתה בא לקונגרס פועלים, אתה רואה שהמשתתפים בו יושבים ורושמים בפנקסיהם. אבל אני נזכר קונגרסים של האינטרנציונל השני לפני המלחמה, בהם השתתפו פליכאנוב, אדוארד ברנשטיין⁴², ז’ורס ועוד. אז ישבו אישים, עכשיו יושבים מזכירי־אגודות. הללו רושמים, והכל אצלם בסדר. הראשונים אולי לא הצטיינו בסדר, אבל הם לא הוצרכו לרשום. הם חשבו”. – קרה משהו, שאיני יודע לציינו אלא בפועל שיהא גזור מהמילה “פעוט” או “זעיר”: נתפּעטה ונזדערה הדמות הרוחנית של הסוציאליסט. זוהי פרובלימה אנושית גדולה.

ויש ארצות אחרות, שבהן השתנתה דמותו של איש התנועה באופן אחר לגמרי. איש התנועה שם כבר הגיע לכך שדעה עצמית ומקורית אינה דבר המבטא את ישותו ומבליט את שיעור קומתו, כי אם ענין העלול לסכן אותו, ולא כל אדם מוכן להסתכן בהבעת דעה. אם אדם שואף לאמת ולמחשבה עצמית הריהו מתאמץ ולומד ואינו קובע את מחשבתו בקרבו. לא כן כשהאדם יודע שכל זה כרוך בסכנה בשבילו ואינו אלא מרחיק מעליו את חבריו: האם לא מוטב לו לכוון לדעת השליט, ולהיעשות מקורב? במשך עשרים השנה האחרונות נפלו שכבות־שכבות של מנהיגים והוגי־דעות קומוניסטיים אשר תמול־שלשום היה פרסומם עצום. היכן הם? (איני שואל על אלה ששולחו לעולם האמת). האם בגדו או נשארו נאמנים? כך נוצר בתנועת־פועלים כבירה טיפוס חדש שאין בו שמץ מאותה דמות של אדם אמיץ וגאה אשר אליו שאפנו כולנו. אנו הולכים ומתרגלים לרעיון שהאדם הנכסף הוא פקיד היודע לחיות בשלום עם כל משטר. לפנים ברוסיה היו רגילים ללגלג על אנשים הנמנים, כביכול, עם מפלגת ק. וו. ד., לאמור מפלגת “לאשר תשוֹב הרוח”. עכשיו הגענו לכך, שלא בודדים, כי אם ציבור עצום של תנועת־פועלים גדולה מתנהל על פי פקודה בלבד, והוא צריך לדעת מראש מה מותר ומה אסור לחשוב. הייתי אומר, שהוא מקבל גם את הפּחד כחלק אורגני מן החברה. כשחזרו חברינו בראשית המלחמה משליחותם בחוץ־לארץ וסיפרו לנו נפלאות על פגישותיהם עם קצין סובייטי זה או אחר, היו מוסיפים אגב אורחא כי בשביל להגיד להם משהו, קרא להם אותו קצין הצידה. עינינו הרואות, שבמקום אותה דמות שעליה קראנו והגינו בדברי שירה ורומנים מהפכניים, נוצר יצור אחר לגמרי, שיש לו שׂכל מעשי והוא מקיים מצוה מהפכנית, אלא הוא מקיים אותה כפחדן… והאמנם לא יתמוטט היסוד החשוב ביותר ביסודות תנועתנו, אם נקבל את התופעה הזאת כחלק מן ההגשמה הסוציאליסטית?

אחד הערכים הסוציאליסטיים היה גם רגש הסולידריות, רגש האחוה והידידות, שטופח בתנועה. אבל בין סולידריות ובין פּחד יש ניגוד יסודי. אם אני מפחד מפניך, איני יכול להיות ידידך. ואם המכשיר להגשמה סוציאליסטית הוא פּחד, ואנחנו מקבלים אותו כמכשיר הכרחי (אמנם איש לא יאמר בודאי כי זהו מכשיר רצוי, וברצון יוותר עליו, אבל בלית ברירה יש להגשים את האידיאה בהטלת פחד), הרי אין תקוה כי הגשם נגשים את הסוציאליזם.

אקרא מן התקנות של האינטרנציונל, שחיברן קרל מארכס. על התקנות האלו היה מארכס גאה מאוד, שהיה בהן, כך התברך, כדי לאחד סביבן את כל חלקי האינטרנציונל: “שחרורם של הפועלים צריך להיות מפעלם של הפועלים עצמם. בהילחמם על שחרורם, צריכים הפועלים לשאוף לא ליצירת פריבילגיות חדשות, כי אם להנהגת זכויות וחובות שוות לכל, ולביטול כל שלטון מעמדי. שאיפות הפועלים להשגת מטרה זאת לא עלו יפה עד כה בגלל חוסר אחדות בין הפועלים במקצועות־עבודה שונים בכל ארץ והעדר ברית־אחים בין פועלי הארצות השונות”. ובהכרזת האינטרנציונל נאמר: “כל החברות והאישים היחידים המצטרפים אליו (לאינטרנציונל – המ') קובעים את האמת, הצדק והמוסר ביסוד יחסיהם אל כל בני האדם, בלי תלות בגזעם, דתם ולאומיותם, אינו דין שתהיינה חובות בלי זכויות, וזכויות בלי חובות”. מסופקני מאוד, אם יש בימינו מפלגה סוציאליסטית שתהיה תמימה עד כדי לומר כי אמת וצדק ומוסר הם יסודות התנועה.

שיחה חמישית

סוציאליזם – ושלטון

יש נוסחה אחת שהיא מקובלת מאוד בעולם הסוציאליסטי: “קפיצה מעולם ההכרח לעולם החירות”. זוהי נוסחה מעורפלת, אלא היא מביעה מגמה ברורה. ויליאם מוריס⁴³, אחד הסוציאליסטים האנגליים המקוריים ביותר, הוגה דעות ומשורר, שעשה הרבה להעלאת העובד, כתב אוטופיה על המשטר הסוציאליסטי ובה הסביר מדוע יש לדחות כל שלטון של אדם באדם. הוא הגדיר את הדבר בצורה פשוטה מאוד: “אין אדם נעלה כל כך עד שיהיה ראוי להיות אדון לזולתו”. אילו נמצא אדם שהוא סמל היושר והתבונה והצדק, אולי היינו צריכם להכיר בזכותו. אך כל זמן שאיננו מאמינים כי יש ילוד־אשה שהגיע לכך – איננו יכולים לקבל את שיטת האדנוּת… אני חושב שבזאת הביע מוריס את היחס הנפשי־המוסרי של הסוציאליזם אל השלטון.

הסוציאליזם שואף לבטל כל שלטון, אך עדיין לא התוה את הדרך לעשות זאת. אין אנו הולכים בדרכם של האנארכיסטים. ברור דבר אחד, שצריך לצמצם את השלטון, שתפקידו יהיה אולי רק לנהל את המשק ואת העבודה. במשך מאת השנים האחרונות שקעו הרבה כוחות בערעור האדנוּת, בין שהיא אדנות על יסוד אצילות ובין שהיא אדנות על יסוד הון. שללנו כל שררה ושלטון האדם באדם. ואני שואל: האמנם מחשבתנו שוקדת גם עכשיו על חיפוש פתרונות לשאלות החברה שמגמתם מכסימום חירות ומינימום שלטון אדם באדם? האם אנו חותרים לכך שלא לרכז את השלטון ביד אחת, כי אם לפורר אותו ככל האפשר על פני שטח רחב? – במחשבה הסוציאליסטית היו תיאוריות שונות כיצד יש לצמצם את השלטון. בדרך כלל נתבלטה בחוגים רחבים של הסוציאליזם התנגדות מרובה לכשל ריכוז של שלטון. האידיאה היתה: שלטון פדראליסטי, ככל האפשר, שלטון של קומונות, ערים, מחוזות, שעליהם לספּק את מכסימום צרי האזרח. השלטון הוא מלמטה. ואילו לצרכים כלליים יותר, המשותפים לעדות השונות, לקומונות ולמחוזות, לצרכים שהיחידה הנבדלת אינה מסוגלת לפתור אותם – לזה דרוש גם הכלל הגדול.

והיה עוד מושג אחד: מלחמה בביורוקרטיה. אדם שצריך לשמש כבא־כוח הכלל, צריך להיבחר על ידי הכלל, והוא זקוק לאמונו. באופן כזה לא יהיה מקום ליצר השלטון, וליצר ההתעמרות וניצול התפקיד לענינים פּרטיים או לא־פּרטיים – בניגוד לרצון הבוחרים. יש לעקור את הדבר הזה על־ידי הגבלת הביורוקרטיה: מינימום של פקידות ממונה. הנבחר אינו צריך להיות עליון על בוחריו, כנהוג במשטר הקיים. ואם מישהו נבחר – הוא נבחר לא לימי חייו, כי אם לתקופה מסוימת.

היתה דעה ראדיקלית עוד יותר בענין זה, היא דעתו של לנין, שדרש כי השלטון לא יהיה ענין של שכבה מיוחדת, מיוחסת, בעלת־יכולת, אלא של המוני נבחרים, שבוחריהם רשאים להחזירם מתפקידיהם. (אמנם זה היה רק עקרון ולא ראינו איך מגשימים אותו – אבל עצם העקרון הזה חשוב מאוד).

ואני שואל: מה נעשה אנחנו, כאשר נבוא לסדר מדינה? אם גם עכשיו, לאחר כל מה שעבר עלינו, נעמוד על ההשקפה הזאת של ביטול כל אדנות, היינו שהאדם המנהל את הענינים מנהלם כל זמן שהוא מכהן בתפקיד, אבל בשעה שהוא עוזב את התפקיד, תיכון המשק, למשל, הרי הוא חבר כמוני, ואין לו שליטה עלי; וכל אסיפה או מועצה רשאית להחליף את נבחריה פעם בשנתיים או שלוש? או שמא אנחנו אומרים, שבשביל הגשמת האידיאה יש אמצעים הרבה יותר בדוקים ומובהקים? מישהו אמר: “שמעתי שאלף וחמש מאות איש מאיזו תנועת־נוער עומדים להיכנס לתוך מפלגת פועלי ארץ־ישראל. האמנם זה כל כך טוב? ואולי יגיעו על־ידי כך לרוב באחד הימים?” למן האמון לטבחת שתוכל לנהל מדינה⁴⁴– ועד החשד שבגלל כניסת חברים, שגדלו באיזה שבט אידיאולוגי אחר, תאבד תנועת הפועלים את טהרתה, רב המרחק. איזה חוסר־אמון להמונים!

נחלקו חכמים – מה קדם למה, תורה לישראל, או ישראל לתורה? או אם נוצרה השבת בשביל ישראל או ישראל בשביל השבת? וחכמינו אמרו: ישראל קודם לכל דבר אחר. אבל אנחנו חיים בתקופה שהתורה קודמת. ואם נשאל לגבי רוסיה, האם הפרולטריון או המוני־העם קודמים לשיטה זאת או אחרת? – הרי התשובה היא שהשיטה קודמת. איך אפשר להכריז, שמעמד הפועלים הוא נושא שליחות היסטורית, ויחד עם זה לא להאמין לו? איך מתישבות שתי התיאוריות האלו יחד, זאת איני מבין. אך אין זה מעניני עכשיו. בחזרי אחרי ערכים שאיבדנו בדרכנו, מראשית החזון הסוציאליסטי ועד היום הזה, רואה אני כי בתחום זה של הדימוקרטיה איבדנו גם איבדנו. ושוב, איני נודע בהסבר היסטורי, מדוע אירע כך. ואולם עובדה היא שמן ההנחה, כי אין אדם צריך לשלוט בזולתו, הגענו להנחה שאי אפשר להשליט דברים חשובים אלא על־ידי שלטון תקיף,שלטון שאינו נבחר לא על־ידי העם, לא על־ידי מעמד הפועלים וגם לא על־ישי המפלגה. שלטון שהוא בוחר את העם, את המפלגה ואת מעמד הפועלים, וכן את הדרך הנכונה להגשמת הסוציאליזם… אכן אפשר לומר שאנחנו חיים בתקופה שלא העם בוחר את שלטונו, כי אם השלטון בוחר בעם.

פולחן היחיד

עוד חזיון אחד, שאולי אין לו חשיבות רבה מבחינת גורלנו, אך יש בו ענין רב מבחינת עולמנו הרוחני. העשירים אינם מסתפּקים בעושר ורוצים גם בשלטון; והשליטים אינם מסתפּקים בשלטון ורוצים במשהו נוסף: כבוד או הערצה או חנופה; יתר על כן, אלמוות. רוצים הם בכבוד־אלים לשליט. “הערצה” אפשר מלשון עריץ נגזרה: את העריץ העריצו. כן היה ברומא, וכן היה בימי הדספוטיזם הנאוֹר באירופה. יש הרבה תעודות המעידות כיצד אנשי־רוח וגאונים השכירו עצמם לשירות השליטים. גדולי־עולם היו באים בחצרותיהם של פטר הראשון או יקטרינה השניה (בזמן האחרון העלתה אותה ההיסטוריה המרכסיסטית לגובה גדול). כידוע, היה ווֹלטר בחצרה של יקטרינה, אשר היתה מלקה את האכרים. והיא היתה מחליפה מכתבים עם דידרוֹ⁴⁵, ומשוררים גדולים כתבו שירי־תהילה לכבודה. החצרנות והחנופה היו כרוכות יחד. ואולי היו שעשו זאת גם בתום לבב. כשם שהמוני העם האמינו כי הצאר ניקולאי רומאנוב הוא יצור אלוהי – כן האמינו אולי גם הם.

לואי הארבעה־עשר בצרפת היה תומך במוסדות מדעיים, קוצב פנסיות ומעניק הענקות לסופרים. הוא תמך גם במולייר, והיה סבור שסאטירה אשר אינה פוגעת בכבוד המלך אינה עשויה להזיק. אולם לאחר הצגה ראשונה של “טרטיף”, שינה את יחסו. וכששכב מולייר על ערש מותו לא ניאות שום כומר לבוא למעונו ולקבל את וידוּיוֹ. והוא נקבר מעבר לגדר…

את “אנשי החצר” תיאר אֶטיאֶן די בואֵטי, מהפכן אירופי במאה השש־עשרה, אשר מת בן שלושים ושלוש, והניח אחריו יצירה אחת, שנדפּסה אחרי מותו, “נאום עבדות מרצון”:

“הם חייבים לחשוב כרצונו ולעתים גם להקדים את מחשבותיו. לא די שיצייתו לו, הם חייבים גם להחניף לו. בשרתם אותו, הם אנוסים לשבור את עצמם ולהרוס את עצמם, ואחר כך לשמח את עצמם בשעשועיו, להסתלק למענו מאורח־חייהם, לשנות את טבעם – – הם חייבים לעקוב בשום־לב אחר דבריו, צליל קולו, אחר תנועותיו והעויותיו. העינים, הידים, הרגלים – הכל צריך להיות מוכן לתפוש את רצונו ולגלות אתת מחשבותיו – – כלום יש מצב שהוא עלוב מזה: במאומה לא להיות שייך לעצמו”.

וכמלחמה לחופש־הדעה כן ההתנגדות להעמדת מצבות, לפירמדיות, לכתיבת תולדות המושלים מימי פרעה וסנחריב ומימי הרומאים, לשם הנצחתם. העולם הסוציאליסטי היתה לו עמדה מסוימת כלפי אלה, ולנין ידע ללגלג יפה על אותם המנהיגים המהפכניים, אשר לאחר מותם מקדשים אותם ונוטשים את תורתם:

“לאחר מותם נעשה נסיון לעשותם איקונין שאינם מזיקים, לעשותם קנון, לעטר את שמם בהילה של כבוד, כדי לנחם ולהונות את המעמדות המדוכאים, בעוד שהמהות האמתית של תורתם המהפכנית מסתרסת, חריפותה ניטלת ושיטתה הופכת לסיגים”.

והנה גם בתקופה זו שאנו חיים בה נעשה הדבר לאחד הגילויים הבולטים בחייהם של אנשי־שם רבים. גם נפוליאון הגדול וכובש־העולם לא הסתפּק בהישגיו ובהערצתם של רבים, שראו בו כמעט משיח ונושא הקידמה, אלא נזקק לחנופּה. מספרים שבישוף אחד אמר לבנו של נפוליאון: “אל שדי יצר את נפוליאון – ושכב לנוח”. אבל אפילו דברים אלה פעוטי־ערך הם לעומת מושגי החנופּה, שחדרו לעם בן מאות מיליונים, ולמפלגת פעולים גדולה. קבלתי מעיר־הולדתי ברוסיה שיר ערש באידיש, שנדפס בעתון של היבסקציה. ושם נאמר: “נומה ילדי שנתך! סטאלין בעצמו דואג לך!”⁴⁶ אין הבדל רב בין השיר העממי הזה ובין פסוקו של הבישוף.

מי שיעיין בתולדות האופוזיציה הרוסית ויקרא דינים־וחשבונות של ועידות וּויכוחים, יראה שאותם האנשים אשר ביום מסוים הוצאו להורג או שוּלחו לארץ גזירה לעשרים שנה או לכל ימי חייהם, נאמו רק זמן קצר לפני כן בהערצה יתרה לכבודו של השליט. לאחר כמה ימים או חדשים הוצאו להורג, והמשפט ודאי היה משפט־צדק, ובודאי לא יתכן שיש שם דברים בדויים. מבחינה סוציולוגית־היסטורית כלל לא חשוב אם ההורגים אשמים או הנהרגים; אם מה שאומרים על ההורגים הוא נכון או לא. האם חשוב הדבר הזה? נניח שהמשפט קבע שמכסים גורקי הורעל על־ידי הרופא שלו, ושהרופא עשה זאת, לדברי המשפּט, בפקודת יאגודה, ראש הצ’קא, והוא, יאגודה, הוצא אחר־כך להורג? איננו יכולים לבדוק, לפי החומר הזה, אם באמת הורעל גורקי על־ידי הרופא, כדברי השלטון וההיסטוריה הרשמית, בפקודת בא־כוחו של שלטון הזה, או אולי נהרג בפקודת בא־כוח שלטון אחר, אשר גם הוא עשה זאת בפקודת שלטון אחר; או שמא זו בכלל עלילה על הרופא הזה או על יאגודה. מבחינת עצם הענין אין הדבר חשוב בעינינו עתה. אין אני אלא דן בעובדה פסיכולוגית זו, שאנשים המכינים קשר, השייכים, כמסופר, לאופוזיציה, החושבים על כל מיני התנקשויות – הרי הם עצמם, בשעת המשפט, לפניו ואחריו, אומרים דברי שבח שאין למעלה מהם לשליט. “קיסר, היוצאים למות מברכים אותך”…

יש מושגי פוליטיקה שמלכתחילה אין להם דבר עם ציוויי מוסר. יש משטרים פוליטיים, המכריזים מלכתחילה שאינם קיימים בשביל איזו מטרה חברתית, אלא לשם עצמם. ואולם זו הצרה שהסוציאליזם קיבל על עצמו מראש את עול המוסר, את מלכותם של יסודות מוסריים מסוימים, והוא חייב לדור עמם בשלום. האם הפוליטיקה מקיימת או סותרת את המוסר? זו שאלה שכל אחד ואחד חייב למסור דין־וחשבון עליה: הפוליטיקה שלו מה היא – מכשיר למוסר או לא? מכאן אנו מגיעים לשאלה על הקשר שבין סוציאליזם ודימוקרטיה – ודמוקרטיה לא רק במובן זכות־בחירה בלבד. יש בדמוקרטיה יסודות חשובים יותר מזכות הבחירה. כשביקש נפוליאון השלישי להפוך את הרפובליקה של צרפת לדיקטטורה, הוא עשה את זאת באופן הדימוקרטי ביותר: הוא ערך “משאל־עם”, שאישר אותו ברוב עצום. מבחינה זאת היה נפוליאון השלישי דימוקרט גמור. וגם היטלר שולט ברוב כזה.

תנועת הפועלים ודימוקרטיה

דימוקרטיה מהי? זהו אחד הדברים בחינוכנו, המעורר ויכוחים מרובים. ודאי, יש מקום לדעות שונות על המשטר הדמוקרטי ועל ערך הפרלמנט. אפשר לו לאדם להיות דימוקרט בכל רמ"ח אבריו ולשלול עם זה את הפרלמנט, שיש בו בלי ספק הרבה פגמים. אבל, ביסודו של דבר, הדמוקרטיה, היא קודם־כל, זכות האדם. לא זכות האדם לבחירה, אלא זכות האדם לחיים. אנחנו מדברים על שוויון כלכלי או שוויון פוליטי, ואולם יש שוויון אחד שהוא קודם לכל אלה, הוא השווין המשפטי, שוויון הכל לפני השופט. בהיסטוריה העברית יש דוגמה אחת של הרס השוויון המשפּטי: הורדוס מוצא בדין, והריהו מופיע בתגא לפני השופטים, אבל דימוקרטיה הוה אומר, שיש משפט שווה לנשיא ולאדם הפשוט, ושאדם בטוח מפני מאסר שרירותי. ולפי מושגי דימוקרטיה אין לפתור במכת פטיש בגלגולת את הבעיה, אם המהפכה צריכה להיות בארץ אחת בלבד או בכל העולם כולו…

אביא לפניכם עוד מדבריה של רוצה לוקסמבורג, והיא בודאי אינה חשודה על שלילת רוסיה ושלילת המהפכה – לא לשם אסמכתא אידיאולוגית, כי כל אדם צריך להישען על עצמו, אלא לשם ציון עובדה היסטורית. וכך כותבת רוזה לוקסמבורג על מהותו של החופש הפוליטי:

“חופש רק בשביל תומכי הממשלה ובשביל חברי מפלגה אחת, ואפילו רבים הם מאוד, אינו חופש כלל. חופש פירושו תמיד חופש לחושבים אַחרת, וזה לא בשם איזו קנאה ל”צדק ויושר“, אלא שכל התוכנות המחנכות, המחלימות, המטהרות, שמתגלות בחופש הפוליטי, כרוכות הן במהות אמתית זו, והן נפסדות כשערכי החופש נעשים קנין לפריבילגיה של נבחרים”

כך מגדירה רוזה לוקסמבורג את ענין הדמוקרטיה הבורגנית והדמוקרטיה הסוציאליסטית:

“תפקידו ההיסטורי של הפרולטריון, בהגיעו לשלטון, אינו ביטול כל דימוקרטיה. תפקידו הוא להעמיד דימוקרטיה סוציאליסטית במקום הדמוקרטיה הבורגנית. ואולם הדימוקרטיה הסוציאליסטית אינה מתחילה רק ב”ארץ הבחירה", לאחר שכבר נבנה מסד המשק הסוציאליסטי. היא אינה ניתנת כדורון של חג־המולד לעם הטוב אשר תמך בינתים באמונה בקומץ דיקטטורים סוציאליסטיים. הדמוקרטיה הסוציאליסטית תחילתה עם חיסול השלטון המעמדי ועם ראשית הבנין של הסוציאליזם. תחילתה מרגע כיבוש השלטון בידי המפלגה הסוציאליסטית. זוהי הדיקטטורה האמיתית של הפרולטאריון.

כן, דיקטטורה! – אבל תכנה הוא לא ביטול הדומוקרטיה, אלא השימוש הנכון בה…"

באמת, אני מתבייש כמעט שעלי לקרוא דברים מתוך ספרים, כדי להוכיח שהרעיונות האלה שאני מביא לפניכם כשלעצמם אינם אנטיסוצאיליסטיים. ואולי תשתוממו לשמוע, שדברים כאלה נאמרו לא רק מפי רוזה לוכסמבורג, אלא גם מפי לנין, אשר כתב לפני מהפכת אוקטובר:

“מי שמבקש את הסוציאליזם בדרך אחרת זולת דרך הדמוקרטיה הפוליטית, יגיע במהרה למסקנות מופרכות וריאקציוניות ביותר, הן במדיניות והן בכלכלה”.

ובמקים אחר:

“באין דימוקרטיה – אין סוציאליזם”.

ובמאמר אחר מביא לנין באהבה ובהדגשה את דברי קאוטסקי:

“דימוקרטיה אינה בשום פנים חוסר שלטון; אין זו אנארכיה; זוהי עליונותם של המוני הבוחרים על נציגיהם, בעוד שבצורות שלטון אחרות, הללו הקרויים משרתי העם הם, לאמתו של דבר, אדוניו”.

כל חירות יש לה הגבלות. איך מקיימים חירות העתונות בדימוקרטיה? בעבור עלילה פרטית יכול אדם לתבוע את חברו למשפּט, והדבר כרוך בקנסות גדולים. ואפשר לתבוע למשפט על דברים המסכנים את החברה. אבל יש הבדל בין אי־האפשרות להדפּיס ובין האחריות המשפּטית על מה שמדפּיסים. אולי אין שום חירות אבסולוטית. אבל חילוק גדול הוא, אם אני עושה דבר, ולאחר מעשה בא חבר שופטים ודן אותי עליו, או אם רשאי אני לאחוז בגרונך ולכלוא אותך בבית־הסוהר, או לסגור את מכבש־הדפוס שהדפּיס את דבריך. והנה יש דברים שהחברה קובעת מראש כתריס בפני העריצות. היא נותנת ליחיד אמצעי־הגנה על עצמו. יסוד־היסודות הוא ערך האדם, ערך היחיד, שאסור לגעת בו.

כאשר עבדתי לפנים בחוות חקלאיות, למדתי שם שכל הצעה אשר אנחנו הפועלים היינו מציעים, מיד היו באים ומוכיחים לנו, שמצב המשק אנו מרשה לקבל אותה, שהפועל אינו יודע מה דרוש למשק, ושזאת יודע רק האגרונום והמנהל. עד שהגיע הפּועל לידי כך שהתחיל כופר בזה. דורות רבים אמרו על כל מיני צורות של שלטון, שהן דרושות “לטובת המדינה”, עד שבאה תרבות חדשה ואמרה: לאו כל דבר! ויש זכויות שבהן המדינה אינה רשאית לנגוע. מן הקנין הזה – זכויות היחיד, שבהן אסור לפגוע, החל בזכויות החופש שלו ועד גורל חייו – דומני שהסתלקנו. שוב אין אנו רגישים לדבר הזה.

תנועת־הפועלים דגלה מאז בדימוקרטיה. מדוע? – כי מעמד הפועלים זקוק היה לתנאים של דימוקרטיה כדי להשתחרר מן הפיאודליות ומן הקפיטליזם; עד גבול מסוים כדאי היה לו להיות נושא הדימוקרטיה. הוא השביח את חייו. אבל הגיעה שעה שאין היא נוחה לו, והוא מסתלק ממנה. וכאן באים ואומרים שעקרוני דימוקרטיה הנם אמצעים למטרה מסוימת. ואז חובה לשאול: ובכן, הרי שיש דבר שהוא גדול מן הדמוקרטיה, חשוב ממנה, שהוא העיקר ובשבילו כדאי להביא את כל הקרבנות האלה? מהוּ – שויון כלכלי? האם כל הקרבנות האלה מובאים בשביל שוויון כלכלי? והאמנם מקבלים תמורתם שוויון כלכלי? והאפשר לקבל שוויון כלכלי תמורת כל אלה?

היש שוויון כלכלי באיזה משטר חברתי בימינו? כולנו ידועים שאין בימינו משטר כלכלי כזה. ואיני יודע אפילו מדינה אחת, לרבות המדינה הסובייטית, שיש בה שוויון כלכלי. שהרי אילו היתה, לפחו המגמה לקראת שוויון מצויה במדינה הסוביטית, הלא היינו מוצאים שם את הנטיה לתמוך בכל דבר המגביר את השוויון, – בקומונה, למשל. אבל אם חושבים את הקומונה לדבר בטלני ומזיק למדינה; ואם מקימים שכבות שכבות של פקידים; ואם יש מלת־לגלוג מטעם השלטון על מגמת ההשואה – “אוּראוונילוֹבקה” – הרי אין מקום לדבר על השאיפה לשוויון כלכלי בימים אלה. במשך עשרים שנה ומעלה של קיום המדינה הסוביטית לא גדל השוויון בין דרגות של עובדים שונים. לא רק השכר – הרבה תנאים יוצרים את השוויון. בעולמה הרוחני של תנועת הפועלים שלנו תופס ענין השוויון הכלכלי מקום חשוב. וכיון שיש אנשים בתוכנו, הסבורים שיש מדינה אשר יצרה שוויון כלכלי – הרי זו חובת מצפּוננו לבדוק: הקיים הדבר ואם לא? האם קיימת מגמה זאת או לא? ואף על פי שיש משטר, אשר הכריז על שוויון, הרי בשעה שאני רואה את מציאותו ומגמתו – איני יכול לקרוא לו משטר של שוויון. רוזה לוכסמבורג התריעה עוד בזמנה, שיש בזה משום הסתלקות משוויון כלכלי.

שיחה ששית

היתכן שוויון בכלכלי באין שוויון מדיני?

היתכן שוויון כלכלי במקום שאין שוויון מדיני? הבה נשאל את השאלה לא לגבי מדינה גדולה שיש בה מאה ושבעים מיליון, כמו רוסיה, אלא לגבי קבוצה אחת קטנה, דגניה למשל. נניח שדגניה, הבנויה על יסוד שוויון כלכלי, אין בה שוויון מדיני: לא כל החברים הם שווי־זכויות, לא לגבי המשפּט ולא לגבי בחירת הנהלת הקבוצה. בתנאים כאלה לא יתקיים שוויון כלכלי! שוויון כלכלי מהו? כלום זוהי מכונה, שחותכת לחם בפרוסות שוות? הן זהו משק, זו הנהלת ענינים, סידור עבודה, סידור שהוא מותאם לכל חבר וחבר. אין כאן ענין מיכני המסתדר מאליו. כאן בני אדם חיים! וכל יום עשוי השוויון להיות מופרע אם תתגלה הפליה כלפי מישהו, לטובה או לרעה, במשק. כשאדם צריך לנסוע לאיזה מקום, עליו לשאול את מזכיר המשק. אבל המזכיר הוא חבר שלו. אין לו כוח מיוחד, הוא תלוי בקבוצה כולה. שערו בנפשכם שמתבטלת בחירת המזכיר, ואין בקורת, ובקורת אסור להשמיע. הרי למחר לא יהיה השוויון הכלכלי בקבוצה קיים. הלא נזכור את פחדו של אדם להיות מושלך מבית־החרושת שהוא עובד בו, באין לו הבטחון שלא ישאר מחוסר־עבודה לעולם. ודרך אגב: במדינה שאין בה שוויון זכויות, ושהאדם בה תלוי ביחסו של אדם אחר הממונה עליו, היתכן לשמור על כל השכבה הזאת של הממונים והמנהלים, שתחיה ממש באותה רמת חיים כאחרים, אפילו היה חוק כזה קיים?

ידועים דברי לאסאל, שחוקה אינה ענין המוסבר בספרים, אלא המשטר הקיים כמו שהוא. ומונטסקיה אמר, כי בשעה שהוא בא למדינה, אין הוא שואל על החוקה, אלא הוא רואה את הסדרים. בסדרים כאלה, במקום שאדם אינו מובטח בזכויותיו היסודיות, אינו מובטח בחייו, במקום שאינו יכול לבקר את מי שהוא למעלה ממנו (אלא אם כן יש לו זכויות מיוחדות), וגורלו תלוי בידי שכבה המנהלת את הענינים, האמנם יכול להיות שם מצב של שוויון כלכלי? שוויון כלכלי – אידיאל גדול הוא, אבל השאלה היא אם הוא בא בצירוף לחירות, לערך האדם ולזכויות מובטחות לאדם, או על חשבונן. ואם על חשבונן – הרי אין שום ערובות לשוויון הכלכלי, אפילו יונהג. גם במשק הקיבוצי שלנו הרי חינוך החבר לשימוש במלוא זכויותיו בתוך החברה השיתופית הוא התנאי אשר יבטיח את השוויון הכלכלי מכל מיני סטיות שלטוניות העלולות לפגוע בעקרונות החיים השיתופיים.

קודם הזכרתי את שאלת המוסר והפוליטיקה והסתירות שביניהם בחיים. תנועה הרוצה להגשים אידיאל שלה – באילו אמצעים יכולה היא להשיגו? האם האידיאל מחייב אמצעים מיוחדים להגשמתו, או שמא כל אמצעי עשוי להוליך אל המטרה? כדי שאדם יגיע לשלטון יש לפניו אמצעים כשרים ולא־כשרים. אבל כדי שאדם יגיע להגשמת אידיאה מסוימת – האם כל אותם האמצעים שמוליכים אל השלטון מוליכים גם להשלטת האידיאה?

לפנינו ויכוח סוציאליסטי גדול ויסודי, ובענין זה יתן נא כל אחד את ידו על לבו ויגיד את האמת שלו. במשך מאות שנים היתה הישועיות מלת־גנאי באירופה. מיסדר הישועים, שהיה משמר הנצרות הנאמן ביותר, כלל היה נקוט בידו: “המטרה מקדשת את האמצעים”. אמנם הישועים גילו הרבה גבורה בחייהם, אבל מטרתם היתה להשתלט על העולם באמצעים שונים, כדי להגן על הקתוליות ולהאדירה, ודבר זה הפך אותם למפלצת. בהרבה ארצות ליבראליות, שכתבו עקרונות של חירות על דגלן, היו דורשים גירוש הישועים, משום שהם חותרים תחת החירות. והנה הדבר האלמנטרי הזה, שמהפכנים רבים מאד האמינו בו, כי לא כל האמצעים כשרים ושבאמצעים פסולים אי־אפשר להגיע למטרה קדושה, – הדבר הזה התמוטט. אין זה ויכוח על דברים שבמליצה, אלא ענין יסודי. ומי שבענין זה חל שינוי בדעתו, צריך להסביר לנו כיצד אפשר להגיע על־ידי כעור ליופי, על־ידי פחדנות לגבורה, על־ידי שקר לאמת, וכיצד יתכן ללמד זכות על חזיונות של פחדנות ועל־ידי כך להגיע לגבורה.

ביטול הקנין הפרטי – ברכה בכל התנאים?

יש דבר שהוא תנאי לשוויון הכלכלי, והוא ביטול הקנין הפּרטי. והנה מן הסתם תראוני כאדם מוזר, אם אומַר ששוויון כלכלי הוא בעיני אידיאל, אבל ביטול הקנין הפרטי אינו אידיאל חיובי בעיני. אני מתאר לי משטרים שבטל בהם קנין הפרט, אבל אין בהם לא שוויון ולא חירות. האפשר להניח שהיטלר או מוסוליני יכריזו על ביטול הקנין הפּרטי? ודאי תאמרו שאין אתם מתארים לכם זאת. אבל דבר זה יתכן. מה דרוש לשם ביטול הקנין הפרטי? כוח. אמנם כוח הוא רצון העם, רוח העם, ואולם כוח הוא גם טאנקים, גיסטאפּו, צבא, מחנות־ריכוז. שלטון עריצות הוא כוח שאין לפניו חוק. חיי אדם אינם מכשול לפניו. בכוח העריצות אפשר לעשות גדולות. ההתפתחות הטכנית העצומה של המאה העשרים, ריכוז המונים וריכוז שלטון, כל אלה מרמזים מה אפשר לעשות בכוח העריצות. ומי יאמר לי, שהיטלר אינו יכול לבטל את הקנין הפּרטי? האם לא הפקיע הפקעות הון לרוב? האם לא העמיד את כל התעשיה לרשותו או לרשות המדינה? האם הוא רודף רק קומוניסטים או סוציאליסטים? במאה הזאת ראינו מעשי שלטון אשר לא ידענו כמותם. קראנו בדברי־הימים איך העביר סנחריב אוכלוסיה של כמה ערים ממקום למקום. אך זכרוננו קצר. לא ראינו זאת בעצמנו. והנה נוטלים אוכלוסיה שלמה שנלחמה בנפוליאון ובשריקה אחת עוקרים אותה ממקומה. אימתי אפשר היה לו לעולם לתאר לו דבר כזה? היו ימים שהיו לוקחים מעט קרשים וספסלים ועושים בריקדה ויורים ממנה. וכך נוצרו תיאוריות בלאנקיסטיות⁴⁷ איך עושים מהפכה. אך בינתים נוספו לו לשלטון אמצעים שהעולם לא ידעם קודם. מסופקני אם היו להם לג’ינגיס־חאן או לטאמירלאן האמצעים שיש ברשותם של מוסוליני והיטלר.

ועוד למדנו שהפוליטיקה היא משרתת את הכוח הכלכלי, והכלכלה היא העיקר. זאת היתה תיאוריה מותאמת היטב לתקופה מסוימת. ידענו, שהמיניסטרים מונחים בכיסיהם של בעלי־ההון. והנה ראינו שיש בעולם שלטונות אשר הם בלתי תלויים. גם הבולשביקים הזמינו בעלי־הון מחוץ־לארץ בתקופת הנאֶ"פּ, וראינו שאפילו מוסוליני אשר הגיע לשלטון בזכותם של בעלי־ההון ונסתייע בהם הרבה, בכל זאת אינו תלוי בהם ביותר. איני יודע אם בעלי ההון באיטליה רצו במלחמה בחבש בשעתה, ובמלחמה הזאת⁴⁸ מעונין ההון האיטלקי להיות נייטראלי. ובאמת, המשטרים הטוטליטאריים אינם תלויים במעמד אחד מסוים. כל המעמדות תלויים בהם. ואם יראה היטלר צורך לרכוש את אהדת הפועלים או לרכוש את עזרת רוסיה, כדי להציל את עצמו, הרי ברגע של יאוש, בראותו כי אנגליה מנצחת, והלא סיסמתו היא שגרמניה מדינה אנטי־קפיטליסטית היא, יעמוד ויבטל את הקנין הפּרטי. והנה אומר לי חבר, שדבר זה, בכל זאת, יהיה טוב. והריני שואל: מה לי אם יהיה שם קנין פרטי או לא? לדעתי ביטול קנין הפרט במשטר של עריצות רק מוסיף כוח לעריצות. כי ביטול קנין הפרט כשהוא לעצמו אינו מוסיף כוח לעם. נניח, שהפירמידות במצרים לא היו קנין פרטי, אלא קנין המדינה – במה נשתנה על ידי כך מצבו של העבד שבנה אותן? עוד לפני המלחמה ניבא לזאת איש־כלכלה מוכשר ומארכסיסט קנאי, יצחק איזיק הלוי איש הורביץ שמו. הוא האמין בכל מאודו, כי המשטר הסוציאליסטי יבוא מאליו, בתוקף ההתפתחות הכלכלית. אבל עם זה דגל האיש באידיאלים של חירות. הוא חזה שכל הקנין הפּרטי יבוטל, והרכוש יעבור לרשות המדינה, אבל אם תהליך זה לא יהיה מלווה בשלטון החירות, אמר, תהא זו סכנה גדולה מאד. “הכלל הסוציאליסטי יש לו יותר כוח לדכא את החופש, לדכא כל אופוזיציה שהיא, מן המדינה הרכושנית הקיימת. עריצותה של מדינה אסיאתית משחק־ילדים היא לעומת העריצות האפשרית בחברה סוציאליסטית. כי מדינה אסיאתית יכולה רק להוציא צו ולהעמיד שוטרים שישגיחו על שמירתו, ואילו הכלל הסוציאליסטי מחזיק בידיו את כל המכשירים, אשר בלעדיהם אי אפשר כלל לעבור על הצו. ובכן, כאשר מתבוננים בדבר מבחינה מטריאליסטית מתגלה כי הסוציאליזם נותן בידי הכלל את האמצעים לעריצות הגדולה ביותר”.

הוא היה חניך המהפכה הרוסית של שנות השמונים למאה שעברה, ואחד המארכסיסטים הראשונים ברחוב הרוסי והיהודי. בקורת קשה ביקר את מפלגות הפועלים הסוציאלדימוקראטיות. כפעם בפעם היה מגלה גילויי ביורוקרטיה מפלגתית ויוצא למלחמה בהם. האיש הזה ראה סכנה גדולה בביטול הקנין הפּרטי ובהעברתו לרשות המדינה. הוא חשב כי זהו תהליך היסטורי שאין להמנע ממנו, ולכן דרש מן הסוציאליסטים לעמוד על משמר החירות.

אחדות הפועלים

ויש עוד ערך אחד אשר התמוטט בתנועת הפּועלים, אמנם לא ערך עולמי־כללי, אך ערך פנימי בתנועה, והוא המושג על אחדות הפועלים, אחדותו של מעמד העובדים, כעקרון יסודי בל־ימוט, כתנאי להצלחת הפּועלים.

כולכם יודעים מן הסתם מי היה הראשון אשר ניסח את הנוסחה על אחדות הפועלים. קראנו בתקנות האינטרנציונל את ההנחה, שהפועלים לא הגיעו לנצחון משום שלא פיתחו בתוכם את כושר האחדות. ואכן היתה זו מגמה, אשר הוגשמה במקצת, והיו הישגים בדרך. והנה חיים אנו בתקופה שרעיון אחדות מעמד הפועלים ניטל ממנו ערכו וכוחו. קודם כל נתברר שעצם הענין קשה עד מאוד. קל לנאום נאום או לכתוב פרוגרמה. אבל הן אומרים, שאדם נמשל לחיה, ופועל לאדם, ואיחוד האדם הוא דבר קשה. ורבים הניגודים. ועובדה היא, שאף בתנאים כלכליים שוים לכאורה לא זו בלבד שיש שכבות שונות, וצומחות פעם בפעם שכבות חדשות, אלא שדוקא פירוד הפועלים אינו לפי השכבות הכלכליות, כי אם לפי שכבות קנוניתיות, שכבות אידיאולוגיות ושכבות פוליטיות, ושאר מיני ציוּנים.

ואם אחדות הפועלים הוא ענין קשה בדרך כלל, הרי במלחמת־העולם הראשונה, שאני רואה אותה כנקודת הקטסטרופה בהיסטוריה האנושית, הושברה תנועת־הפועלים לא רק מבחינה ארגונית ופוליטית, אלא מבחינה נפשית. אָבדו ערכיה, והפועל – זה החושב והלוחם דוקא – איבד את טעמה של אחדות הפועלים. אדרבה, שוב צמחה האמונה כי תנועת הפועלים אינה זקוקה דוקא לאחדות הפועלים בשביל הנצחון. אם קודם האמינו, כי לשם נצחון הפועלים חייבים הם להתאחד, וכאשר יתאחדו, ימצאו ממילא את הדרך הנכונה, צפה ועלתה עכשיו השקפה אחרת: את הדרך הנכונה יכולים לתפוס לא הפועלים כולם, אלא רק חלק קטן מן הפועלים. אם הללו ילכו יחד עם הציבור כולו, יאַבדו את הדינאמיות שלהם. ועל כן, מוטב – למען הנצחון – להישאר בפירוד, להעמיק פירוד, לבנות על פּירוד, כי – יבוא רגע גדול ואז הפירוד הזה הוא שיביא את הנצחון…

האם מגדיר אני אל נכון את ההשקפות השולטות סביבתנו? לפני כמה שנים ישבתי על פועלי־ציון־שמאל ואמרתי להם: “הנה אתם רואים: יש עליה, ויש קבוצות, ויש אגודות מקצועיות, ואתם נשארים בכמות שלכם. איך יעלה בידכם להשפיע על התנועה? אילו נכנסתם לתוך כלל צבור הפועלים – אולי היה חלק מדבריכם מתקבל. אולי הייתם לומדים מפינו משהו או מלמדים אותנו”. “פועלי־ציון־שמאל” קיימים, כידוע, למן הלילה שנוסדה “אחדות העבודה”. אז, בועידת פתח־תקוה, נתבדלה קבוצה זו, אשר לא ניאותה להתאחד עם י. טבנקין, ד. רמז וב. כצנלסון משום שאינם מארכסיסטים. יודעים אתם את המעשה בכלה שבכתה הרבה לפני חתונתה? שאלה אותה אמה בדאגה: למה תבכי בתי? גם אני נישאתי פעם לאיש. ותען הבת: אבל אַת נישאת לאבא, ואני – לאדם זר… הפחד מפני הנישואים ל“גבר זר” אופייני הוא לכמה תנועות. מן הקבוצה הזאת של “פועלי ציון שמאל” יש מי שנעשה מנהל חברה רכושנית גדולה, וחלק מהם נתגלגל במ. פ. ס. ואחר כך בפראקציה. כך גורלם של פילוגים ותיקים. וכאשר שאלתי אותם בויכוח: מה דרככם? אילו ראיתם זאת כתפקידכם לשבת בבית־המדרש ולהתפּלל ב“נוסח” אחר, הרי זו זכות־קיום. אולם אתם הנכם תנועה פוליטית, ואיך תאמרו להתקיים נוכח הכוח הזה של המוני הפועלים? והם השיבו: ולנין שישב בשוייצריה היו לו יותר אנשים?… ואז נזכרתי במעשיה של ביאליק “אלוף בצלות ואלוף שום”. פלוני זכה בזכיה גדולה – מיד כל הקבצנים קונים שטרות־הגרלה. מהפכת אוקטובר היתה ארוע יחידי־במינו בהיסטוריה האנושית. ובשביל להכשיר את בואָה היה צורך במלחמת־עולם ובחורבן רוסיה, ובמיליוני רוסים שלא היתה להם אדמה משלהם, ובשביל חלום־אדמה היו מוכנים לכל דבר. והנה משום דבר שאירע ללנין, והוא יחיד במינו בדברי ימי האנושות, צריך לשבת ב“פועלי ציון שמאל”, ולחכות לשעת הכושר, ולא להתאחד עם כל מעמד הפועלים, אלא להיות רק פּלג לחוד. אולם לא רק “פועלי ציון שמאל” חושבים כך. גם “השומר הצעיר” יש לו אמונה, שאותו הפלג בתנועת הפועלים אשר הוא שומר על דגלו ועל זכותו המיוחדת, יבוא לו הרגע הגדול הזה. הדברים האלה נאמרו בפירוש במאמרו של מ. יערי שבו הסביר, מדוע אין להתאחד עם מפלגת פועלי ארץ־ישראל. הדבר קשור בתוצאות המלחמה, שאז יצטרך החלק השמאלי להתאחד, ואם כן – למה להפסיד את השאנסה הזאת?

הנה כי כן, האמונה שאחדות הפועלים הוא תנאי לנצחון, ככתוב בתקנות האינטרנציונל, אמונה זו ירדה פּלאים כעקרון פוליטי וכיסוד מהפּכני.

החתירה לעצם השלטון

לאמיתו של דבר, האידיאל של הוגים סוציאליסטיים רבים בימינו הוא, דומני, לא שוויון כלכלי, אלא שלטון מעמד הפועלים, כלומר, הוצאת השלטון בחברה מידי הבורגנות והעברתו לידי מעמד הפועלים, אפילו לא נשיג בזה את החברה המתוקנת. מי יודע, אולי כדאי להביא קרבנות גדולים בשביל הדבר הזה. דומני שאם יבדקו אנשים בנפשם, אפשר יכירו בשלשלת הפנימית. יוכיחו להם, כי שוויון כלכלי אינו הכל; ושביטול קנין הפּרט אינו פותר את השאלה ואינו מונע רעב וילדים עזובים; – ואז, בסופו של דבר, יאמרו, שיש רק דבר אחד – כאשר אמר הלל הזקן: “אם אני כאן, הכל כאן” – והוא שלטון המעמד. אם יש שלטון למעמד הפועלים – יש תקוה; אין שלטון למעמד הפועלים – אין תקוה. לפעמים יש לי הרושם כי זוהי הנקודה המרכזית בבירורנו. יכול אני לצייר לעצמי אנשים, אשר נפשם יוצאת לכל האידיאלים החברתיים הטובים, ולא על נקלה יוותרו עליהם; אלא שהגיעו לידי הכרה שכל הדרכים הקיימות אינן מוליכות להגשמתם. והנה הדרך הזאת, דרך השלטון, יודעים הם כי קשה היא מאד, דרך דמים ויסורים שאין רואים עדיין סופה, אבל היא, כנראה, הדרך היחידה, הפותחת לנו אשנב לעולם אחר. ובשביל הדבר הזה יש להקריב את כל הדברים האחרים, ואת אחדות הפועלים בכללם – אם אחדות הפועלים אינה מביאה לשלטון מעמד הפועלים.

שיחה שביעית

חירות דתית

כיצד נשתנו מושגינו על חירות דתית ועל חירות לאומית? העקרון הקיים מימי נמרוד או נבוכדנצר או אנטיוכוס ועד המלחמות שלאחר הריפורמציה היה “מי אשר לו השלטון – לו האמונה”, לאמור, אם אתה כפוף לשלטונו של מישהו, הנך כפוף גם לדתו. ואילו המלחמה לחירות המצפּון מימי הרינסנס פסקה: יכול המלך להתפּלל כך, אך אני אין אני חייב להתפלל כמותו. איני יודע אם מלחמת האדם על זכותו להתפּלל כך או אחרת תחילתה באברהם אבינו אשר ניפץ את פסילי אביו, או בדניאל בגוב האריות, או בחנה ושבעת בניה, או במלחמות הנוצרים הראשונים על זכותם להיות נוצרים בתוך המדינה הרומאית. מכל מקום, רדיפות הדת היו אחד הגילויים האיומים ביותר בהיסטוריה. ולעומתם היו גילויים נשגבים ביותר במלחמת אנשים לדתם, לא לדת השלטת כי אם לדת הנרדפת. בדורות האחרונים עמד הדבר הזה בראש מלחמת התרבות. בני דורי עדיין זוכרים כיצד הוחרם טולסטוי על ידדי הסינוד הקדוש, כיצד נפסלו ספריו על תפיסתו את ענין ישו. והאמת ניתנה להאמר: גם אלה שנלחמו לחופש דתי – רבים מהם לא דרשו חופש דתי אלא לעצמם, לוּתר, למשל, אשר הקים תנועה דתית נגד הקתוליות, נלחם מצדו נגד הכיתות הריפורמיסטיות. גם אדם כקאלוין הלשין, הסגיר אנשים והעלה על הגרדום בני כתות דתיות אחרות. הוא מסר את סאֶרואֵטוס⁴⁹ לשלטונות להוציאו להורג. לפני שעמדה האנושות על הגורם הסוציאלי כמקור ניגודים גדולים, חשבו אנשים רבים כי מקור הרעה הוא קנאה דתית. גם אנחנו היהודים חשבנו כך.

האנציקלופדיסטים במאה השמונה עשרה ראו את מקור הרע בדת, והיו ימים שהאנשים האמינו כי הקץ לקנאות הדתית יבוא עם שלטון הכפירה, אשר רק הוא יבטיח סובלנות דתית…

הרי ציטאטה מסוף המאה השבע־עשרה. פייר־בייל, הוגה חפשי פרוטסטנטי, במאה השבע־עשרה, שיצא למלחמה למען הסובלנות הדתית, כותב:

“רדיפות על עניני אמונה יש בהן לא רק משום אכזריות בלבד, אלא משום בערות פראית, פרי המושגים המצומצמים המתגלים ובטחונו המגוחך של אדם, כאילו הוא בעל האמת כולה. סקפטיציזם, הפקפוק בודאות הדעות האנושיות, הוא המלמדנו שנהיה דנים לכף זכות וסובלנים”.

הוא מתאר את כל הרע שגרמו בני האדם זה לזה עקב השקפות־הבאי משנצטרפה להם האמונה, כלומר ההתימרות כי רק דעות אלה שאדם מחזיק בהן הן הצודקות. הוא מגיע בספרו “עיונים על כוכב השביט” לידי מסקנה, שהאתיאיסטים, כלומר, אנשים אדישים לדת, היו מיטיבים לסדר את המדינה בתבונה, משום שהיו חסרים את הסיבה העיקרית להתקוטט זה עם זה ולאנוס זה את זה.

באירופה היה בטחון רב שבהשתחרר האנשים מן הדת יחדל הריב. והנה באה המאה העשרים – מאה שעל כל פּנים ראתה כל כך הרבה דתות בשקיעתן, והגורם הדתי חדל להיות הגורם העיקרי בחיי המדינה – ולא זו בלבד שהדת נעשתה נושא לויכוחים גדולים, אלא – דבר מוזר ביותר – גם לרדיפה. אכן, ההבדל בין כנסיה המאמינה באלוהים לכנסיה הכופרת באלוהים אינו רב. יש השקפה המתקראת “אמונה”, ויש השקפה המתקראת “כפירה”. אבל לא היה עולה על דעת הסוציאליסטים, שהסוציאליזם גוזר על הדת, שהוא מחייב את חבריו להיות כופרים. רבים מאנשי הסוציאליזם היו שייכים לכנסיות דתיות שונות, או שהיו מאמינים בצורות דת שונות שמחוץ לכנסיות. לפני המלחמה כתב לנין, שאם יבוא כומר למפלגה, יש לקבלו. העקרון הסוציאליסטי קבע, שהדת הוא ענין למצפונו של אדם. בכל מיני מניפסטים ופרוגרמות נקבע ש“הדת הוא ענין פּרטי”. ואפילו סוציאליסט שחשב כי הסוציאליזם הוא כפירה, לא העלה על דעתו שאפשר לענוש אדם על דתיותו או להוציאו ממפלגה סוציאליסטית, אף על פי שיודע אני בספרות הסוציאליסטית אשר ראו מכשול בדת, בכהונה, בכנסיה ומנהגיה. אבל אילו היה בא אדם ומציע, בכלל הנוהג הסוציאליסטי, לגרש או לאסור או לקנוס אנשים בעוון דתיות, היו חושבים זאת אולי כשיבה לתקופה של ברבריות. והנה הדבר נעשה לעינינו, ואף הוא אינו מדריך את מצפּוננו ביותר.

חירות לאומית

והענין השני הוא השאלה הלאומית. היה זמן, שהמושג “הגדרה עצמית חפשית לכל עם” היה עקרון לכל סוציאליסט. תנועת־הפועלים היתה קשורה מראשיתה במלחמות עמים נגד מדכאיהם. המרד הפולני של 1863 היה קשור באינטרנציונל; שחרור איטליה – היה קשור בו קשר אמיץ. בין מאציני⁵⁰ ובין אישי האינטרנציונל היו ויכוחים גדולים, אבל רעיון השחרור הלאומי נחשב לדבר אבסולוטי.

אמנם כבר היו מי שאמרו לפני המלחמה שאין זה עקרון כולל. קאוטסקי ופליכאנוב ביקשו להוכיח כי היהודים אינם אומה. והנה היה ויכוח גדול בשאלת זכותה של פולין להשתחרר – ושם לא היה מקום לפקפק בדבר, שהפולנים הם אומה. ורוזה לוכסמבורג, שהיתה ספק פולניה ספק רוסיה ספק גרמניה (ודאי לא ראתה עצמה כיהודיה; יש אומרים, שהיתה מגזע רבנים, אבל אין שום גילוי של יהדות בחיי בגרותה, חוץ ממה שהיתה, כמובן, שונאת־ציון מובהקת), דוקא היא התנגדה לשחרור פולין. עצמאות פולין, טענה עלולה להזיק למשק הפולני, הקשור בשוק הרוסי; ועוד הרבה ראיות היו בידה. פקפוקה זה של רוזה לוכסמבורג בעצם המהות הלאומית התבטא גם בבקרתה כלפי המהפכה הרוסית. מהפכת אוקטובר רשמה על דגלה את זכות ההגדרה הלאומית, ועד זכות ההתבדלות. רבים התנגדו לכך. יש מי שהתנגד לכך מתוך פטריוטיות רוסית, ויש מתוך ההשקפה, שאין לוותר על שלטון שכבשה המהפכה. אבל בזמן ההוא היה אותו עקרון של מהפכת אוקטובר מוסכם להלכה. ויכוחים גדולים ניטשו אז בין לנין לתלמידיו בענין זה, והוא חשד בהם שאינם מקבלים את העקרון הזה, ומאוד מאוד לא האמין לסטאלין בענין זה.

לא אשאַל מה קרה בפרשה זו מאז ועד היום. אציין רק זאת שיש בתוכנו אשר אינם מזדעזעים מכיבוש פינלנד כיום. והנה בגיאורגיה הן היתה ריפובליקה, אשר בה תשעים וחמשה אחוז מבית המחוקקים היו חברי הסוציאלדימוקראטיה. איני דן עכשיו בשאלה, אם היתה זו ריפובליקה טובה או רעה. אין הדבר חשוב. העיקר הוא שמתוך חשבונות שונים של המהפכה הרוסית, או של השלטון הסובייטי, הוחלט שצריך לספח את הריפובליקה הזאת לרוסיה, והיא סופחה – לא על סמך הגדרה עצמית, כי אם בכל אותם האמצעים שבהם מספחים מדינות. הרי שמבחינה פוליטית כבר זועזע העקרון הזה באותם הימים. אבל במרוצת השנים הוא נזדעזע גם מבחינה עיונית. וכאשר שמעתי קצת בירורים לרגל מאורעות השנה האחרונה גם אצלנו – והלא אנחנו תנועה הנשענת על זכות ההגדרה הלאומית; בלעדי זו הן לא יכולנו לבוא הנה! – הרגשתי שגם אצלנו נתערער העקרון הזה.

והרי עוד ציטאטה:

“על כולנו, אזרחי רוסיה, לחשוב על החרפּה הנופלת עלינו. עדיין הננו עבדים במדה כזאת, שמשתמשים בנו לשיעבודם של עמים אחרים, כדי להחזיקם במצב של עבדות. עדיין אנו סובלים שלטון כזה, אשר לא זו בלבד שמדכא הוא באכזריות של תליין כל שאיפת חירות ברוסיה, אלא הוא משתמש בצבא הרוסי למעשה־אונס בחירותם של אחרים”.

(איסקרא, 20 בנובמבר 1901)

המדובר הוא בפינלנד. והכותב הוא לנין לפני ארבעים שנה.

רצונכם לדעת מה הדרך אשר עברה המחשבה הסוציאליסטית במשך הזמן הזה, עליכם להשוות את הפיסקה הזאת, שנכתבה לפני ארבעים שנה, עם דברים שונים אשר נכתבו ונדפסו אצלנו השנה.

שלטון פועלים – ותכנו

הריני חוזר לנושא שעמדתי בו קודם, ושואל: שמא עלינו להגיע לידי הכרה שאמנם אין בידינו להבטיח כי בדרך המלחמה והויתור על ערכים תקום ממלכת החירות ויבוא השויון הכלכלי, אולם תחת זאת יקום, בכל זאת, דבר אחר, שאנחנו קוראים לו “שלטון פועלים”? ואז יש לשאול: א) אפשרי הדבר הזה? ב) האם כדאי הדבר הזה?

קודם כל, מהו דבר זה שאנו קוראים לו בשם “ממשלת פועלים”? מלים פשוטות אלה הבה נבדוק אותן. האם ממשלת פועלים היא כשראש המדינה הוא פועל? – למעשה, הרבה ראשי מדינות כיום הם פועלים. סבורני כי הצבע⁵¹ בברלין הוא פועל, והיה פרוליטארי גמור; ומוסוליני הוא בן נפח ומורה עממי – פרוליטארי גמור. יתר על כן, אותה ריפובליקה גרמנית, שכל כך הרבינו לזלזל בה, בצדק או לא בצדק, הן האיש אשר עמד בראשה אחרי מהפכת 1918, אֶבּרט⁵², גם הוא היה פועל ממש, חבר אגודה מקצועית, שגידולו היה בתוך ציבור הפועלים.

או שמא “ממשלת פועלים” היא בשעה שהממשלה דוגלת בשייכותה למעמד הפועלים? אך מי יוכל להבחין בזאת? הן אנו צפויים לכל מיני ממשלות בעולם שתקראנה לעצמן “ממשלות פועלים”… יש מימרה אנגלית: “צדק הוא או עוול – זאת ארצי”. משמע, מדינה זו שלי היא, בין שהיא צודקת ובין שאינה צודקת. יש מין פטריוטיזם כזה. ואולם אנחנו, בדרך כלל, כסוציאליסטים או כבני־אדם בעלי עקרונות, אין אנו מקבלים זאת. לא אמרנו זאת בשעה שנעשו המעשים בימי המאורעות בשוק חיפה או בשוק ירושלים. יודע אני שיש אומרים, כי הואיל וממשלה פלונית היא ממשלת פועלים, הרי אני חייב ללמד עליה זכות מיד. ומענין הדבר, שהשקפה זאת, הרווחת אצלנו הרבה, מוגשת לנו כאילו היא השקפה ראדיקאלית, או השקפה סוציאליסטית נאמנה ביותר. לדעתי, זוהי טעות. אני חושב שכל האנשים הנאמנים לתנועה ולמעמד, הרוצים בטובתם, אינם צריכים לכסות על פשעיהם, אלא לתקן אותם במעשה ובחינוך, אם אין לנו כוח של שלטון. דברי הבקורת על המהפכה שכתבה רוזה לוכסמבורג בשנת 1918 הם בעיני ביטוי של אדם הרואה את עצמו קשור קשר סולידריות עם תנועה, אך היודע עם זאת חשיבותה של חובת הבקורת הפנימית. היא לא זלזלה בבקורת מתוך חשש שמא יימצא זר אשר ישתמש בה, והיא ראתה חובה לעצמה להעיר על הדברים הרעים בכל חריפות המחשבה שהיתה מסוגלת לה. ואם אקבל את ההנחה שאמנם יש ממשלת פועלים בימינו, הרי סבור אני שאין חובה עלי להתיחס אליה בסלחנות. כמובן, אם יבוא לפני מצב או ענין שעל־ידי הכרעתי אוכל לעזור לה – הרי זה דבר אחר. אך האם חייב אני, מבחינה רוחנית־רעיונית, להיות נתין בעל־משמעת, שמוחי יהיה מציית ותו לא? אם כן הוא, הרי תליין של ממשלת־פועלים שונה הוא מתליין של ממשלה בורגנית. אך אני סבור, בכל זאת, שתליין הוא תליין…

ואני חוזר לשאלה: במה ניכרת ממשלת פועלים? ובמה תיבחן? – יש עכשיו בעולם שלטונות רבים בעלי פרוגרמות רדיקליות. מי שסבור כי דיקטטורה היא תגלית מקורית של שנת 1917, ושהגשמת פרוגרמות סוציאליסטיות מרחיקות לכת תיתכן רק בכוח, ראוי לו שילמד את תולדות צ’ילי או מכסיקו. לפני עשרות שנים כבר היו שם אנשים שידעו, לפנינו, כיצד כובשים שלטון בעזרת פלוגת צבא. אבל אפילו בא הנשיא בצ’ילי או במכסיקו להגשים ריפורמות נוקבות, אין שם בכל זאת שלטון פועלים, כי שלטון זה אינו תלוי בפועלים. הוא תלוי במשמר־ראשו.

ממשלת פועלים אֶקרא לה לא על פי מוצאו של השליט: מאיזו מפלגה, מאיזה מצב סוציאלי יצא והגיע לשלטון. אופי השלטון נקבע על ידי השאלה, במי השלטון הזה תלוי. אם הוא תלוי בפועלים – יתכן שהוא שלטון של פועלים. ואכן יש בימינו שלטונות בעולם שהם תלויים בפועלים, לא לגמרי, אבל במידה רבה. לכולנו יש הרגל משונה לרכז את מחשבותינו בנקודה אחת דוקא תחת להסתכל ולראות דברים רבים ושונים המתרחשים ברחבי תבל. ואמנם מתרחשים מאורעות כבירים לעינינו. הנה רואים אנו שבאמריקה נעשית מהפכה מוזרה מאוד, אמריקנית, כמובן, לא ארץ־ישראלית ולא גרמנית. הנשיא רוזוולט, שהוא בא־כוח מפלגה בורגנית (ואיני יודע אם היא מפלגה טובה או רעה, כי מעולם לא יכולתי להבין מה בין המפלגה הדימוקראטית לריפובליקאנית; במלחמת בחירות בימי לינקולן היה מארכס מעונין בלינקולן), רוזוולט זה תלוי הוא בפועלים. מדיניותו של רוזוולט באמריקה – הריפורמות הגדולות, העבודות הציבוריות, המלחמה בטרוסטים ומלחמת הנשיא להקים את מפעלי החשמל כקנין לאומי כדי ליצור חשמל מטעם המדינה על־ידי ייבוש ביצות והקמת סכרים – מדיניות זו גורמת למלחמה גדולה של הטרוסטים נגד רוזוולט. תכניתו של רוזוולט נשענת גם על הפועלים גם על הפארמרים, וכו'. אבל אם יקום אצלנו שלטון, אשר יכריז על עצמו שהוא שלטון פועלים במאה אחוז, ועם זה הוא לא יהיה תלוי בנו, היושבים כאן ובהמוני פועלים מלבדנו ובאנשים אחרים בעלי אידיאות וקנאות ורצון להגשים דברים – אז לא אתן לו, מלכתחילה, סמיכה לשלטון פועלים.

שיחה שמינית

החזיון ההיסטורי של המהפכה הרוסית

הריני מגיע לנקודה המעסיקה רבים. יש אומרים לי: “כל מה שאתה אומר אינו בא אלא מתוך נקודה אחת: מתוך יחסך לרוסיה”. רצוני לומר איפוא דברים אחדים על החזיון ההיסטורי של המהפכה הרוסית ועל הנעשה ברוסיה.

כמובן, קל יותר לומר: יש אוהבי רוסיה ושונאי רוסיה – ואחרים יאמרו: אוהבי הפועלים ושונאי הפועלים – מאשר לברר מה יחסנו להגדרה לאומית או לשאלת חירות המצפון וכדומה. אך אין זו דרך טובה ביותר לבירור.

כל תופעה היסטורית גדולה, שכוחות עולמיים העלו אותה, והיא כחידה בעיניך, ממידת התרבות היא שתעמוד לפניה ביראת־כבוד, כי תשתדל ללמוד ולהבין אותה, לחפש את מקומה בעולם. אם מתיחס אתה ברצינות לעצמך ולהשקפתך – אי אפשר לך לגשת אליה מתוך שנאה. כשאני עומד לפני החזיון רוסיה, יכול אני להתבונן בו מכמה בחינות, ובלי התרגשות. מבחין אני היטב בין היחס למאורע עולמי זה לבין אידיאות מסוימות אשר הן פרי המהפכה הזאת, והן באות אלינו וחודרות למחשבתנו. הרי, למשל, החזיון גאנדי. איני יודע מה ידוע בתוכנו על זאת, ואם הדבר תופס מקום כלשהו אצלנו. איני יודע אם תנועת הנוער סבורה שכדאי לה להבין מה טיבה של תנועה לאומית וסוציאלית גדולה זו, בת מאות מיליונים איש – שפות שונות, מעמדות שונים וגזעים שונים – תרבות כבירה ובעלת כוח פוליטי עצום. אילו הוזמנתי להרצות על הודו ועל גאנדי, הייתי עושה זאת ברצון. אבל אם יבוא אלי אדם להטיל עלי את הגאנדיזם, שאני מעריצו, אתקומם לזה בכל כוחי! מי שיבוא ויאמר לי: “כזה ראה וקדש” – לא אקבל את דבריו בשום פנים. יש הגיון לדבּר על המהפכה הגדולה בצרפת לא מבחינה זו, אם אוהב אתה את רובספייר או שונאו; דבר זה אין לו ערך כלל. יש הגיון להבין את הרקע ההיסטורי של החזיון הזה, מה היו תוצאותיו, מה מזה היה פרי כוחות הכרחיים, ומה היה פרי יחסים אישיים. לדעתי, כל הבא אלינו ומדבר על רוסיה בסגנון “כזה ראה וקדש”, אינו מועיל לברר לנו את מקומנו בעולם.

פרק בהיסטוריה של רוסיה

אין להבין בשום פנים את המהפכה הרוסית בלי לראותה במסגרת לאומית, כפרק בהיסטוריה של העם הרוסי. פגם גדול בדיונינו הוא שאנו רואים את הבולשביזם ואת המהפכה הרוסית רק כשלב בהתפתחות הסוציאליזם, שהרי אז מן ההכרח לזקוף חזיונות שונים במהפכה הזאת על חשבון הסוציאליזם בכללו. ואמנם רבים מאוד עושים כן. מכאן – מאי־היכולת לראות את המהפכה הרוסית במסגרתה ההיסטורית של רוסיה – חוסר האפשרות להבין הרבה דברים.

לא אעסוק כאן בהיסטוריה של רוסיה על גלגוליה השונים. אקרא לכם הפעם קטע – לא מתוך ספר היסטוריה, אלא מתוך עתון, והכותב חלוץ אחד. הקטע הזה נראה לי כמעין מפתח להבנת המהפכה הרוסית. זהו קטע מזכרונותיו של איש “החלוץ” בקרים בימי טרומפלדור. בספּרו על בקורו אצל בעל אחוזה ליבראלי, שקיבל עבודה אצלו, הוא מתאר, אגב אורחא, תמונה זו:

“על איצטבה אחת היו מונחים בשורה ארוכה מיני שלש־שינים מעץ, כעין ענף המסתעף לשלושה ענפים באורך של חמשה סנטימטרים לערך. שאלתיו למשולשים הללו מה טיבם. ענה לי: לפני שלושים שנה, בחיי אבי, היו שמים לתוך פיו של כל פועל שעבד בקטיף־אפרסקים משולש כזה, לבל יאכל מהם. לא האמנתי למשמע אזני. “לא תחסום שור בדישו” – עברה במוחי גירסא דינקותא. ובבואך רעב אל כרם, נאמר: “ואל כליך לא תתן”, אבל לאכול מותר לך כאוות־נפשך. ופה, אחרי ארבעת אלפים שנה – משולשים לתוך הפה, והפועל היה אנוס לעבוד שש־עשרה שעה בפה פתוח למחצה. כן־ הוסיף בעל האחוזה כאילו בתשובה למחשבותי – מה שנעשה עכשיו ברוסיה תוצאה ישרה מדברים כאלו, וגרועים מאלו”.⁵³

יש ששורה אחת בעתון מאלפת יותר ממאמר מדעי. אותו חלוץ כתב את הזכרונות הללו לפי תומו, אך בעיני נשקפת מכאן ההיסטוריה הרוסית. יש היסטוריה מיוחדת של העם הרוסי, היסטוריה גדולה, משונה, פראית, ובה גילויים כבירים. מי שאינו מבין זאת, ומקבל את אשר התרחש ברוסיה כמשהו עולמי וכולל, שנעשה על פי כללים מסוימים, על פי שיטה מסוימת, לא זו בלבד שלא יבין את המהפכה הרוסית, את גורלה ואת הטראגיות שלה, אלא שהוא יחטא בהכרח לגבי מה שהוא רוצה לעשות באיזה מקום שהוא.

כפי שאמרתי, איני מתכוון להרצות הרצאה היסטורית על רוסיה. אך רצוני לקרוא שורות אחדות של אדם אשר היטיב להבין מאחרים לנשמתה של רוסיה, והוא אחד המעטים אשר הבין את המהפכה הרוסית. אלכסנדר הרצן היה מגדולי המהפכנים במאה הי"ט, סופר והוגה־דעות מזהיר. הוא חשב שהמהפכה הרוסית תהיה ראדיקאלית יותר ממהפכה אחרת, אבל עם זה ידע לראות את ההיסטוריה הרוסית בכל אכזריותה, והוא אמר:

“אנו חסרים את כל העושר ואת כל המורשה של המערב. אין לנו ירושה מרומא, מן העולם העתיק, מהאבירות, מהפיאודליזם, לא שום דבר מהקתוליות, וכמעט שום דבר מהבורגנות, במסורת שלנו. לפיכך, שום מוסר־כליות או רליקוויות, שום דרך־ארץ בפני העבר, לא יעצרונו. אלף שנים אנחנו על פני האדמה – ומאתים שנה בבית הספר, לומדים לחקות”.

ויש שם עוד מאמר אחד:

“לעולם אין להתעלם מכך, שכל המתרחש סביבתנו איננו אלא חילופי תפאורות: הקירות הם מקרטון, הארמונות – בד שנצבע… מבנה מעורב, בלי ארכיטקטורה, בלי איתנוּת, בלי שרשים, בלי עקרונות, הטרוגני ומלא סתירות. מחנה ציבילי, קנצלריה צבאית, מצב של מצור בימי שלום, תערובת של ריאקציה ורבולוציה, עשויים הם להאריך ימים ועשויים הם להיות לעיי־חרבות למחר”.

הרי עוד פיסקה אחת משל פילוסוף רוסי בימינו, מעין חשבון־נפש עם רוסיה:

“החופש, בכלל, צמח על קרקע התרבות המערבית, כפרי השפעת־גומלין מורכבת מאוד של כוחות רוחניים בהיסטוריה. במסורת ההיסטורית של ביזנטיון ומוסקבה לא היו לחירות שום שרשים. בזה, באמת, היתה הטרגדיה של הסלאוופיליות. וזו הסיבה מדוע ניתנת אצלנו החירות להיות נעקרת במין קלות כזאת מהכרת ההמונים שלנו, בשעה שניטל מהם כל קשר עם העולם החיצוני”.

ההיסטוריה הרוסית שונה היתה מהרבה בחינות מן ההיסטוריה האירופית בכללה. מאות שנים היתה רוסיה משועבדת לטאטארים וחיתה חיי־עבודה קשים מאוד. שחרור האכרים בא ברוסיה במאוחר הרבה יותר מבכל ארץ מארצות אירופה. רוחות הציביליזציה האירופית הגיעו לרוסיה בדרך מוזרה מאוד, לא בדרך התפתחותו הרגילה של קפיטאליזם, או בדרכה של הפצת השכלה. לאמתו של דבר עברו על רוסיה במאות השנים האחרונות כמה דיקטאטורות. הרי, למשל, החזיון ששמו איוואן האיום. מלבד מרידות ומהומות שונות, ורצח בני המלך ונשי המלך – חזיונות החוזרים בתקופות שונות – אירע בימיו גם מאורע היסטורי נכבד: מעמד שליט הוחלף במשנהו. ברוסיה שלטו בוֹיארים – שכבת האצילים, שממנה באו הנסיכים – ואיוואן האיום הוריד את משפחות האצילים משלטונן והעלה אחרים למעלת אצילים. לגבי המדינה עצמה היה בזה מעין חילופי מעמדות. פטר הראשון ביקש לנטוע ציביליזציה ברוסיה. הוא התענין בצבאיות, בכיבוש הים השחור ובכיבוש הים הבאלטי, ושנא את המסורת הרוסית. את מעשיו עשה ביד חזקה. בעיניו היתה הדרך הבטוחה ביותר להפיל את השכבה השלטת ולהעלות את “הנערים”, ששיחק אתם בנערותו, לדרגת אצילים. הרבה דם נשפך. נבנתה פטרבורג, מאורע בעל מגמות פוליטיות ורוחניות מסוימות בשעתו. השלטון הזה, ועמו גם התרבות הזאת, נתקיימו לאו דוקא על־ידי פתיחת בתי־ספר ומתן חופש ללימוד, כי אם במלחמות בכיתות דתיות שונות ובהשמדת יריבים, וגם בזה שהמלך היה יוצא לרחוב ומקהיל בוֹיארים ומוריד גרזן על ראשם… וכך היה מוכיח כיצד מושלים בעם. והדברים הגיעו עד כדי כך שהמלך פצפץ את גלגולת בנו, כי חשד בו שאין לבו שלם עם הריפורמות שלו.

וכך כתב אלכסנדר הרצן על פטר:

“מחצית בתי־החרושת שבנה היו קיימים רק על גבי הנייר ולאחר מותו נשארו כעשרים בסך הכל. מאלף כלי־השיט של ציו, רק חמשה־עשר היו ראויים לעבור בים עשר שנים אחרי מותו. הבניה המטורפת של פטרבורג בפינה הקיצונית של המדינה ועל גבי בצה, שהפכה בית־קברות לאלפי פועלים, ובנין נמל טאגאנרוֹג בתנאים דומים – אין בהם כפרה על האימה שבפשעיו”.

“אולם, סוף סוף, העיר קיימת”, כתב ווֹלטיר, שהיה מקבל פנסיה מחצר הצאר, חלוץ הגון של אנשי־רוח שכירי סטאלין. על זה כתב סילוין מרשל ב“תולדות רוסיה” שלו: “לחזק יסודות עיר חדשה בדמי מאות פועלים – זהו מה שווֹלטיר קורא לו יצירת אומה. היכול מי לשחק במין האנושי העלוב ביתר בוז?” וקונדיליאק⁵⁴ כתב על פי כתבתו של פטר: “הקימות בנין עצום, אולם הלא תרשה לשאלך, מה יסודותיו. שמא הזנחת אותם וטיפלת רק בקישוטיו החיצוניים? זה נשגב ונהדר, אשר יצרת, אשר יעבור מן העולם יחד אתך. – – מה עשית, כדי למעט את הטירור העצום הנלוה לשלטונך ושאין בידו אלא לייצר שיכורים ועבדים”.

אחרי פטר נתבצרה שושלת רומאנוב והוקם המשטר, אשר היה לסמל שלטון ברברי, פראי, בלבה של אירופה. תקופת אלכסנדר הראשון תחילתה היתה בשאיפות גדולות לתיקונים. אלכסנדר הראשון התפעל מאוד מהמהפכה הצרפתית, היה בעצמו חבר לאגודת־חשאים, והאנשים המקורבים לו רצחו את אביו כדי לשנות את המשטר ברוסיה. ואמנם החל בפרוגרמה גדולה של תיקונים. אבל לא עברו ימים רבים והוא נעשה מעוז “הברית הקדושה” והריאקציה החדשה באירופה. “הברית הקדושה” של רוסיה ופרוסיה בימי יקטרינה ופרידריך חילקה את פולין; “הברית הקדושה” בימי אלכסנדר הראשון עם אוסטריה ועם פרוסיה – דיכאה את כל המהפכות האירופיות ואת כל תנועות השחרור הלאומיות לאחר נפוליאון.

כשאנו מתבוננים בגורלה ההיסטורי של רוסיה מתגלים לפנינו שני חזיונות מקבילים, מופלאים, עד שקשה להבינם. לא היתה מדינה באירופה של זמננו, שהיו בה יסודות של ברבריות ואפלה עולמית בשיעור עצום כמו ברוסיה; ולא היתה אולי מדינה שבה הרבה המצפון האנושי למרוד כמו ברוסיה. בימי פטר כבר נמצא כומר אשר העיז להגיד למלך את האמת ולומר עליו שהוא “האנטיכריסט”. ומלבד זאת היו יחידים אשר כתבו ספרים, וספריהם נאסרו, והם עצמם שולחו לבתי־משוגעים או למקומות־גולה לכל ימי חייהם. בד בבד עם חזיון הברבריות נתנה רוסיה את איש־הרוח הגדול, הנכון להקריב את הקרבן הגדול ביותר לשם חופש הדעות ולשם כבוד האדם וחירותו. בעיני מארכס, למשל, לא היה דבר שנוא יותר מרוסיה. והוא שנא לא רק את ניקולאי הראשון, אלא גם את באקוּנין. הוא, באקונין, היה בעיניו סמל הפראות.

אור המהפכה – ואפלה שבה

הדבר החי בלבנו, המכריע לגבי כל אחד מאתנו ובמידה מסוימת מטעה אותנו, הלא הם הפרקים הכבירים בגבורתם ובמוסריותם אשר המהפכה הרוסית מתחילתה כתבה בתולדות האנושות. די לזכור את האשה הרוסית, אשר נתנה לעולם דמויות כמו ברשקו־ברשקוֹבסקיה⁵⁵, וירה פיגנר⁵⁶, סופיה פרובסקיה⁵⁷ ואחרות. הטוהר האנושי הרב, האומץ וחירוף־הנפש, והשנאה לכל דבר שיש בו זיוף ואנוכיות ופחדנות – זה היה, כנראה, הדבר אשר משך את לבו של העולם ואת לבנו, לב הנוער היהודי, אל המהפכה הרוסית. אולם המהפכה הרוסית, מראשיתה, מורכבת היתה מחזיונות שונים מאוד. אם, מצד אחד, זרמים שלמים במהפכה – כבמחשבה הרוסית ובאמנות הרוסית – דגלו באהבה ובטוהר האדם (החל בראדישצ’ב⁵⁸, נוביקוב⁵⁹ והרצן ועד טולסטוי, קורולאֶנקו וגורקי, שלשלת ארוכה של סופרים והוגים ומהפכנים, ידועים ואלמונים, עד גרשוני⁶⁰ וקרופוטקין⁶¹ – גלריה כבירה), הרי, מצד אחר, היה, לאמתו של דבר, במהפכה הרוסית מתחילתה, ועוד לפניה, עוד זרם אחד ברור, והוא אחר לגמרי, אשר באירופה המערבית, אולי, ידעו ממנו שמץ, אבל ברוסיה ראינו אותו הרבה. אולי עוד ידוע לרבים שמו של מרדן רוסי גדול, סטיאֶנקה ראזין⁶², או מרדן אחר, פוּגאצ’וב⁶³. ויש שם עוד אחד, בוגדן חמלניצקי, אשר אוקראינה מציבה לו עתה מצבות־זכרון כ“משחרר”. הנוער באוקראינה שר שירים לבוגדן חמלניצקי, זה אשר הביא בחרבו חירות לאוקראינה, וגם הביא רצח לקהילות יהודיות ואונס לבנות ישראל ושריפת ספרי תורה. ודאי היתה זו תנועת מרד, אך ממין מיוחד. אי אפשר לומר כי היה לסטינקה ראזין או לפוּגאצ’וב רעיון סוציאליסטי, אלא שהיתה בהם שנאה למשעבדים, לפריצים. בודאי, היה גם לבוגדן חמלניצקי חשבון עם איזה פריץ, אשר – על כל פנים, כך מספרת האגדה האוקראינית – חטא לו פעם, ובא היום והוא נקם בפאנים ובז’ידים נקמתו. גם כל השררה והאימה אשר הטיל פוגאצ’וב על רוסיה ימים רבים היו בגדר מרדנות אמיצה, מטורפת, אשר אינה נרתעת מפני שום דבר, מרדנות אכזרית ורבת דמים, בלי פרוגרמה כלשהי. וגם המהפכה ברוסיה היו בה גילויים אשר אירופה כמעט לא ידעה כמותם. לא נעסוק כאן בפרשת באקונין. כל המהפכנות האירופית לא ידעה טיפוס כבאקונין, אשר כל רצונו היה הרס לשם בנין עולם. הוא באמת חשב כי הבעיה הגדולה של המהפכה היא הרס ממש: לטאטא את התרבות, את האמנות, ואת האנשים הקיימים, ועל החרבות יקום משהו!… זו היתה דמות גדולה אשר שדה פעולתה לא היה מצומצם ברוסיה בלבד. והיה עוד אדם אחד ברוסיה, אשר קבע כעין מוסר סוציאליסטי חדש, אדם בעל כוח כביר, אשר הטיל פחד על כל מי שנפגש עמו: ניצ’איב. הוא, שהיה תלמידו של באקונין, אבל חזק ממנו בכוח רצונו, העמיד את המהפכה על שנאה ועל נקמה, לעג לכל רגשות הרחמים וטוב הנפש, שהיו רווחים בקרב הסוציאליסטים חבריו בשנות השבעים.

יש תעודה היסטורית אחת, מיוחדת במינה, שעד היום לא נתברר מי מחברה. הפיץ אותה ניצ’איב⁶⁴, ויתכן שחיבר אותה יחד עם באקונין. לפי התעודה הזאת הרי לגבי המהפכן כל אדם הוא חומר לניצול. אם בעיני הסוציאליזם האדם הוא העיקר, הרי כאן, ביחסו של המהפכן לכל חבר וחבר שלו, הבחינה צריכה להיות: אם אפשר להשתמש בו ואם לא. החבר עצמו וחייו אינם חשובים בעיניו. לגבי ניצ’איב היתה דרך המהפכה ביסודה דרך של נקמה. על הלך הרוח של סטינקה ראזין, פוגאצ’וב וחמלניצקי הוסיף ניצ’איב איזו הלכה לעתיד לבוא, אבל הפך זאת לכוח עצום. הוא היה מחזיק תאים בני חמשה חברים, אשר ידעו כי הם הצבא שלו. וכיצד מלכדים חברי תאים אלו באופן שלא תחלש עליהם דעתם ולא יברחו? מלכדים אותם בברית־דמים: על־ידי שותפות לדבר־רצח של אחד מחבריהם שנאמר עליו שהוא מרגל ויש להרגו. הרומן של דוסטויבסקי “שדים” מוקדש כולו לחזיון זה, והוא נכתב מתוך שלילה עמוקה מאוד כלפיו. זהו רומן כביר ומעמיק, שכל סוציאליסט חייב ללמוד ממנו. על באקונין, שהוא אחד הגיבורים ברומן הזה, כתב דוסטויבסקי בהערצה רבה. דוסטויבסקי היה חבר למהפכנים בחבורת בילינסקי⁶⁵. דוסטויבסקי מסר לו לקריאה את הרומן שלו “אנשים מסכנים”, ובילינסקי, לאחר שקרא את הדברים, אָץ אליו לומר לו: “אתה יודע מה כתבת? אתה גאון!” באותה שעה היו מהפכות באירופה המערבית, וכל החבורה הזאת נתפסה ונידונה למוות. בהיותו על הגרדום, קיבל דוסטויבסקי חנינה וגזר־דינו יצא לגירוש לסיביר. שם באה מהפכה ברוחו. הוא שינה את השקפותיו הפוליטיות ועבר למחנה האויב, האויב ל“מערביים”, ולבילינסקי. “נביא המהפכה הרוסית”, קראו לדוסטויבסקי הרבה מבקרים גדולים. ואין אדם אשר העמיק לדעת חזיונות שונים של המהפכנות הרוסית כדוסטויבסקי.

ב“החטא וענשו” אין המדובר בבעיות המהפכה. ראסקוֹלניקוֹב רוצח אשה בגלל כסף. אולם זהו הרקע שהוא בחר לו. הואיל וכבר נתעוררה אז שאלת המטרה והאמצעים, הרי מובן, למה התכוון. וכל אדם אשר יש לו חשבונות־נפש עם שאלות המהפכה ועם מוּסר המהפכה וגורלה, חייב לקרוא שני ספרים אלה, הקשורים קשר אינטימי בבעיותיה הגדולות של המהפכה הרוסית. לא ספרים רומאנטיים הם, שיש בהם משום אידיאליזציה של המהפכה, אבל יש בהם חדירה של גאון לניגודים ולסתירות של המהפכה. (הוא ידע לשנוא יהודים, שנפגש אתם בעבודת־פרך, אך גם ידע את הגדלוּת היהודית). מחדירתו האמנותית הגדולה אל הפרובלמטיקה של הדברים ושל מה שעתיד להיות למדו הרבה סוציאליסטים רוסים. והקורא את “שדים”, יודע ממה צריך להזהר. כבר במהפכה של צרפת היו אנשים אשר הזהירו מפני סכנות רציניות האורבות למהפכה. ומי שחי בנפשו את המהפכה העולמית וקרוב ושותף לה, אינו צריך לומר “קדוש, קדוש, קדוש”, כאשר יגיד יהודי בתפילתו, אלא חייב לחפש דרכים להתגונן מפני הסכנות האלו.

ואכן היסוד ה“ניצ’אייבי” עולה כפעם בפעם בתולדות המהפכה. הרי יחסה של “נארודנאיא ווֹליא”⁶⁶ לפרעות היהודים. כשפרצו הפרעות ברוסיה בשנת 1881, היו זרמים שונים אשר לא התנגדו להן. בספרות של זרם אחד, שנקרא בשם “צ’וֹרני פּרדייל”⁶⁷, אנו מוצאים הצדקת הפרעות. אין זאת אומרת שטוב מאוד הדבר אם מנתצים חנותו של איזה חנוני יהודי. אמנם חנוני כמעט שאינו קרוי אדם, ואין הדבר חשוב ביותר. יש מקום לגלגל רחמים על פרוליטארי, ועל אכר, אבל מהו חנוני כי יתפוס מקום רב בהכרתו של ריבולוציונר? ואולם הן זאת השאלה: על־ידי מה תתחיל המהפכה הרוסית? אי־אפשר להעיר ולעורר את ההמון הרוסי למהפכנות, אם לא ינתן לו דבר של ממש. ודבר זה של ממש מהו? – שוד. נגד בית המלכות לא יעז איש לצאת. קודם כל הרי יש הערצה. תאמר, נגד בעלי הקרקעות – יש מי שיגן עליהם. אבל שוד יהודים – זוהי דרך טובה להוציא ההמון לדרך המהפכה. אין זו מטרה, אבל זהו אמצעי טוב, לעורר את זעם העם, כדי ללכת הלאה. יתכן – אמרו – שהמשטרה תגן על היהודים, אז יתנגשו ההמונים בערים עם המשטרה, ואז תבוא המהפכה.

רגילים אנו לדבר על האוֹפוֹרטוּניזם של מנהיגי אגודות מקצועיות ושל פרלמנטים, אבל איננו מדברים על אופורטוניזם לגבי ערכים ודעות. והנה ברוסיה, במהפכנות העמוקה והקדושה, נתגלה אוֹפוֹרטוּניזם גדול ומסוכן ביותר, שמַשמעותו גדולה בהרבה מזה של האופורטוניזם הקטנוני בהסכמים עם מעבידים. ואין כאן מקום לדבר על אישים אלה או על אחרים. אפשר שיהא אדם בעל מוח חריף וכושר ניתוח מובהק, ויהא עם זה, באיזו פינה שהיא, דוגמאטיקן. הרבנים היהודים, למשל, אינם אנשים מחוסרי אינטלקט. ובכל זאת הדבר האופיני למוח היהודי של ימי הביניים הוא שיש בו חריפות עצומה, ועם זה יש נקודות, אשר בהן חלילה לו לנגוע ואשר לגביהן הוא תמים כילד. וכן יתכן צירוף כזה, שאדם יהיה מתנגד לכל הרע שבעולם, ועם זה לא יהיה לו כל רגש בחילה מפני הרע, אם נוח לו הדבר ברגע מסוים או הוא דרוש לו לאיזו מטרה שהיא. בדומה לפתגם העממי הרוסי, “במשק גדול יש צורך בכל סמרטוט”, אומרת המהפכה הרוסית: “במשק גדול כל מנוול יש בו חפץ לפעמים”…

דרכים אל המהפכה

אילו דרכים ראתה רוסיה אל המהפכה? ידועים הויכוחים הגדולים בין אבות הסוציאליזם, אם יש דרך אחת לתנועת הפועלים לנצח, או יש כמה דרכים. עד מהפכת 1848 היו סוציאליסטים מעטים מאוד אשר האמינו כי נצחון הסוציאליזם יתכן בדרך התפתחות פוליטית נורמלית. היו שתי דרכים: א) דרך האוּטוֹפּיסטים, אשר האמינו כי די לכך ברצון טוב. הללו היו אנשים לא קטני־ערך, ולא שוטים. אבל, סבורים היו כי די לגלות את האמת ואת האושר לאנושות שיש ברעיון הסוציאליסטי, כדי שהאנשים יקבלו אותו. פוּריה⁶⁸ היה יושב כל יום בשעה קבועה ומחכה לעשירים שיבואו אליו וימסרו לו את כספם; ב) לאחר האכזבה מדרך זו, נשתרשה ההכרה כי לשם השגת הנצחון יש הכרח במהפכה. והכרה זו היתה משותפת לכל המהפכנים של שנת 1848, והמהפכה הזאת היתה ביטוי לכך. אבל לנצחונה של מהפכה דרושים תנאים. המהפכה של שנת 1848 נסוגה אחור בכל מקום. אבל תהליכים היסטוריים אינם תלויים בנצחון או במפלה על בריקדות, והם מוסיפים לפעול. ובשנות הששים והשבעים של המאה שעברה נתגלו ונתפתחו תהליכים שונים של כיבוש השלטון על־ידי המוני העם בדרכי דימוקרטיזאציה ותחוקה סוציאלית. ראוי לזכור מה מהפכני היה המעשה כאשר הציעו ב־1847 בפרלמנט הבריטי את החוק של עשר שעות עבודה. מערכה כבדה ניטשה אז. באו אנשי־כלכלה והוכיחו, כי אחת־עשרה שעות עובד הפועל תמורת שכר־עבודתו, ואילו העודף הדרוש לבעל המשק או למעמד הקפיטליסטי כדי לקיים את משקו מתקבל מן השעה השתים־עשרה. הללו שבאים לקבוע יום־עבודה של עשר שעות, הורסים איפוא הכל… זו היתה פירצה איומה במשטר הקיים.

אחר כך בא היתר אגודות מקצועיות ושביתות, ומעשהו הכביר של לאסאל – ארגון תנועת הפועלים בכל העולם עם סיסמאות פוליטיות גדולות. והשנים האחרונות למאה התשע־עשרה ביחוד היו שנים של עליה כזאת למעמד הפועלים, עד שהתחיל דיון רציני מאוד: האמנם יש עדיין טעם באידיאולוגיה של באריקאדות ושל מלחמה? כמה וכמה דברים נאמרו בענין זה. אז קבע אנגלס, אשר עוד היה בחיים, כי הדבר תלוי במצב שבכל מקום ומקום. על כל פנים, לגבי אנגליה אפשר להניח, כמעט, שהיא לא תהיה זקוקה למהפכה, והיא תגיע לסוציאליזם בדרך הטבע. הדבר היה בשנות התשעים. דיונים שונים היו בענין זה. והיה ברור, שיש ארצות אשר בהן אין הכרח במהפכה, ולעומת זאת יש ארצות שדרכן לא תהיה אבולוציונית רגליה, אלא דרך הקטסטרופה. וכזאת היתה רוסיה. היה ברור לכל, כי רוסיה נגזר עליה לעבור דרך מהפכנית – מבלי דעת לאן תביא המהפכה – והיא ארץ העתידה לשחרר כוחות גדולים.

לא היה משטר אשר דחף את נתיניו למהפכנות כשם שעשה זאת המשטר הרוסי. משטרים רבים ידעו להתפשר עם נציגי המהפכה. הארץ הקלאסית של הפשרה היא אנגליה, אשר ידעה מהפכה רצינית מאוד ב־1648, היינו לפני שלוש מאות שנה, ומאז מתרחשות בתוכה מהפכות גדולות, ותמיד בדרך של התפשרות מעמדות. וגם בארצות אירופה המערבית היו מהפכות גדולות, אלא שבין מהפכה למהפכה ביקשו פשרות. אך המשטר הרוסי לא רצה בפשרה כלשהי.

ואם הוציאה רוסיה מתוכה מהפכנים גדולים, ואם גדולי האנשים של רוסיה הלכו בדרכי טירור, הרי זה מפני שהיה משהו באופי המשטר הזה, אשר דחף את האנשים לכך. בין הטירוריסטים היו אנשים שחלמו על עבודה מדעית טהורה, והיו שהלכו אל העם וחיו בין האכרים ממש, ונעשו מורים עממיים, או מוכרי ספרים או חובשים או אחיות־רחמניות, והאמן האמינו כי בדרך זו אפשר יהיה להיטיב את מצבו של העם. הואיל וכך נרדפו עד חרמה. והם שסיפקו חומר לטיפוס האנושי של מהפכן, שאינו רואה לפניו דרך אחרת זולת המלחמה במשטר, אף אינו רוצה לדעת מה יבוא אחר כך. דבר זה נוצר לא רק מפני שיש באופי העם הרוסי משהו המביאוֹ לאכסאלטאציה מיוחדת במינה, כי אם גם מפני שהמשטר דחף אותם לכך. כך נוצר ברוסיה טיפוס האדם הטירוריסטי, אשר ראה בטירור את המכשיר העיקרי, ואולי גם היחידי, ואשר האמין כי התזת כמה וכמה ראשים תביא את המהפכה ממילא.

איני דוגל באידיאליזציה של המהפכנים. אך סבור אני שראוי לראות אותם מכל צדדיהם השונים: גם בטראגיותם וגם בפסגת הכוחות הגדולים שנתגלו בהם. יש סיפור, שהוא בעיני סמל המהפכנות הרוסית. הנה עומדת נערה לפני מסך, על מפתנו של עולם אשר אינה יודעת מהו, ואומרת: “עלי לעבור את המפתן הזה!” ועל ידה נשמעת בת־קול האומרת לה: “אך היודעת את מה שם? שם יסורים, שם בדידות!” ואולם הנערה בשלה. בת־הקול חוזרת ואומרת: “שם מוות, שם התנכרות כל העולם לך, שם יאוש ואכזבה!” אך היא אומרת בלי הרף: “אי־אפשר! עלי לעבור את המפתן הזה ויהי מה!” סיפור זה, תמונה כבירה כתובה בידי אמן גדול, שאני מוסר עיקרו בקירוב, היה אסור ברוסיה, אך הוא עבר מדור לדור ונתגלם בו להט המהפכן הרוסי.

ואכן, אמת לאמיתה היא, היא לא ידעה מה מאחורי המפתן הזה… אנשי “נארודנאיא ווֹליא”, למשל, אשר הביאו קרבנות לא־יתוארו ולא זכו לראות פרי בחייהם, אשר רובם נהרגו או נכלאו בשליסלבורג, או גועו בסיביר, ובודדים מהם אולי ניצלו באמיגרציה הפוליטית. הם האמינו בכל כוח האמונה שבהם, לאחר כל יאושם, שבעקבות השמדת אישים או רצח המלך, יקום העם הרוסי ויכונן שלטון אחר (והן אלכסנדר השני, ביום שנהרג, עמד לחתום על חוקה ליבראלית). אילו ראו האנשים האלה מראש, שלאחר האקט הטירוריסטי שלהם באחד במארס שנת 1881, תשתלט ברוסיה ריאקציה איומה אשר תוציא להורג במשך שנים כל מי שעדיין קשור במהפכה; אילו ראו שכל הדור של שנות השמונים יהיה דור של יאוש וחוסר אמונה (צ’כוב, עם הפסימיזם שלו, וחוסר כל אומץ בכל גבוריו, עם ה“ביצה”, אשר קלטה את כל התושבים – לא אזרחים, כי אם תושבים – של המדינה הזאת, הוא האמן של הדור הזה), הרי יתכן כי הם אשר הלכו בגבורה ובשמחה לקראת קרבן, היו רואים את כל דרכם כדרך לא חוגגת כלל. אכן, במידה מסוימת לא היו הם אחראים לדרכם. כי ההיסטוריה הרוסית הפכה אנשי שלום לאנשי טירור, והפכה נשים רכות ללוחמות ונתנה בידן חרב. הקורא את ספרה של וירה פיגנר, שכתבה אותו בהיותה בת שבעים, לאחר עשרים שנות כלא בליסלבורג, יראה כמה רכוּת עוד נוֹתר באשה הזאת, ויראה איזו נפש היתה לה בהיותה בת עשרים ובהתמסרה לארגון הטירור.

כשלונה של “נארדנאיא ווֹליא” היה כשלון גדול של המהפכה הרוסית וזאת היתה נסיגת המהפכה הרוסית לעשרות שנים אחורנית. ועוד כשלון גדול מאוד למהפכה הרוסית היה בשנת 1905. ואז כבר היתה תנועת פועלים גדולה, ולה הסתדרויות גדולות, והיה שפך דם רב, ובריקדות, והפגנות, והתנגשויות על צבא. נוטה אני לחשוב שכשלון מהפכת 1905 יותר משהיה פרי כוחו של הצאריזם בזמן ההוא, היה פרי חולשתה של תנועת הפועלים.

שיחה תשיעית

מי נושא המהפכה

כבר הזכרתי שבחוגים המהפכניים ברוסיה הרבו לחפש את נושא המהפכה. לפני שנוצרה התיאוריה של הפועל כנושא המהפכה, ראו במשך זמן רב באכר את עיקר ענינה של המהפכה ברוסיה. בארץ חקלאית האכר הוא הסובל והנענה, והמהפכה צריכה לפתור את שאלת האכר. חטיבה גדולה ומענינת של ספרות רוסית היתה כולה מזמור הערצה לאכר. סמל האכר היה ה“מיר”, זו העדה הכפרית, נושא הצדק והאמת והיושר. במשך תקופה ארוכה שיקעו עצמם כמה וכמה מהפכנים באידיאליזציה של האכרות. רק לאחר המכה הגדולה שהוכתה “נארודנאיא ווֹליא” באה ההתפכחות מן האידיאליזציה של האכר, ובאה הבקורת הגדולה על האכר כנושא הבערות והאינרציה. אז צמחה התקוה מפועל בית־החרושת, או כפי שאמרו מן “האכר, שהתבשל בדוּד בית־החרושת”.

בימים שביקשה המהפכנות הרוסית את הנושא הפעיל למהפכה, היתה תשובתו של באקונין: הליסטים! יש ברוסיה הרבה פושעים פליליים שגילו הרבה גבורה ואומץ בחייהם. הם ביטויה של שלילת החברה הקיימת, הם המורדים בה. עליהם צריכה המהפכה להישען. המחשבה הזאת, שצלילה משונה, כי הגנב, השודד והפושע הוא נושא המהפכה, חזרה ונשנתה כמה פעמים, ובצורות שונות, בפי אנשי־המעשה המהפכניים. המהפכן נפגש ממילא, בגולה ובמאסר, עם האנשים הללו, ומתוך בוזו לחברה הגבוהה ניסה לגלות גם בתוכם חזיונות אנושיים בעלי־ערך. ב“רשימות מבית המוות” עוסק דוסטויבסקי בפרשה זאת, איך נתקלו אנשי המהפכה הרוסית בעולם הפושעים ומה ראו שם. יש שם אידיאליזציה וגם תיאור הדברים כמו שהם.

במהפכה הרוסית, מראשיתה, התנצחו שני כוחות: אחד, אשר הלך בשם החברה המתוקנת, בשם עקרונות מוסריים נעלים ונשגבים; ואחר, אשר האמין כי אפשר לגאול את העולם על־ידי שבירתו. אילו נקטתי לשון הקבלה הייתי אומר, שהללו ביקשו לגאול את העולם בכוח הקדושה, והללו – בכוחו של סמאל. במיתולוגיה המשיחית שלנו יש סיפור על רבי יוסי דילה ריינה, שביקש לגאול את העולם על־ידי ברית עם השטן. אין זו אגדה מקרית, אלא אחד הנושאים העולמיים בבעית הגאולה. ואיני יודע שום מהפכה בעולם, אשר בה שני היסודות הללו נפגשו זה בזה ונפרדו זה מזה, כמו במהפכה הרוסית. ליאוניד אנדרייב, סופר שאין לו קוראים כיום, אך ערכו היה רב בתקופת המהפכה של 1905, נתן אולי את הביטוי הגדול ביותר למהפכה זו (שלא היו לה סופרים כטולסטוי ודוסטויבסקי), ביטוי עמוק יותר מבחינה רעיונית מביטויו של גורקי. אנדרייב כתב דראמה בשם “סאבה”. ולא היה ספר שסימל בשבילי את בעיות 1905 כספר הזה. איני יודע מי היה האיש אשר הוא ראה לפניו כאשר כתב את “סאבה” – אפשר לנין. אבל זה היה מהפכן אשר נסוג מכל הדרכים הרגילות של המהפּכה. הרוח המהלכת בו היא שוב, בגלגול חדש, רוחם של באקונין וניצ’אייב: המהפכה אין לפניה אלא דבר אחד ויחידי והוא לעבור במטאטא־השמד על פני העולם הזה… הדבר הזה הוליד הרבה מלחמות פנימיות בתוך המהפכה והרבה פילוגים. ומכאן צמח גם הרעיון שנושא המהפכה הוא לא איש החברה, לא הפועל, לא בעל העקרונות, כי אם אולי הליסטים, איש ההפקר. מן ההפקר מתחילה המהפכה!…

הרי חזיון ה“אֶכּסים” (מלשון אכספרופריאציה, החרמת נכסים), שצמח במהפכה לפני 1905. זהו חזיון אשר מילא תפקיד לא קטן בחיי אנשים רבים, וגם בגורל התנועה עצמה. מה בין גנב לבין השולל קנין פרטי? הסוציאליסט שולל את הקנין הפּרטי, אבל בחיים הוא קונה ומשלם, ואם הוא חותם על שטר, הריהו פורע אותו. לכאורה, הרי הוא משול לפטפטן. הוא שולל את הקנין הפרטי להלכה, אבל למעשה הוא חי את החיים הבורגניים. לעומת זאת, הגנב הוא איש העקרון ממש: בחייו הוא, בפועל ממש, הריהו שולל את הקנין הפרטי… בעוד שאיש המהפכה, הקשור באילו עקרונות מוסריים בתחום זה או אחר, שוקל ומחשב כל צעדיו, הרי הגנב אינו עושה זאת. ובכל זאת ספק אם אפשר, למשל, להקים קבוצה על יסוד ביטול קנין פרטי ממין זה. מסופקני אם גנב הוא חומר טוב לבנין קבוצה. לא תמיד מי שמסיק מסקנות “עקיבות” מעקרונות סוציאליים או פוליטיים הוא חומר טוב לבנין חברה מתוקנת.

מה היה רעיון ה“אכסים”? – כיון שהמהפכה גמרה אומר, כי המשטר הוא משטר אויב, הרי שמוּתר לנקוט בכל האמצעים נגדו. תחילתו של הדבר היתה במלחמה בצאר עצמו, באשר הוא העריץ ומקור הרעה. חייו אינם יקרים, והוא ראוי להשמדה, מכיוון שהוא משמיד אחרים. וויכוח זה על מוסר ועל טירור לא היה קל. הרבה אנשים נדדה שנתם בלילות עד שהכריעו את הכף, בינם לבין עצמם, לצד הטירור. ומכאן רק צעד אחד למסקנה, שגם הז’אנדארם וגם השוטר ואיש־הצבא אף הוא אינו בגדר אדם בעל זכות־חיים. ואין צריך לומר שרכוש המדינה אינו שייך לצאר, ומותר לגזלו, מכיון שהמהפכה זקוקה לו. אבל במשך הזמן הוסיפו המושגים להתפתח. לבסוף הגיעו למסקנה, שאם המהפכה זקוקה לאמצעים, יש לקחת אותם מכל מי שאפשר. אמנם היו מיליונרים ברוסיה, אשר נתנו את כל רכושם למהפכה, והיו גם אשר שילמו זאת בחייהם. אלכסנדר הרצן, שהיה בן בעל־אחוזה גדול, כמהפכנים רוסים גדולים אחרים (באקונין, צ’רנישבסקי⁶⁹, טולסטוי ואחרים), החליט שרוסיה זקוקה למלה החפשית, והוא עזב את רוסיה ונעשה גולה, כדי לבנות את במת המלה החפשית בשביל רוסיה. הוא מסר את כל הונו לבית־הדפוס אשר הקים בלונדון. היה עוד אחד, שמסר את כל הונו ממש למהפכה. בגלל זה מסרוהו קרוביו, בני המשפּחה, לשלטונות והוא הוצא להורג. גם המפלגה הבולשביסטית קיבלה סכומי כסף גדולים מאת סאווה מורוזוב, מבעלי־החרושת הגדולים והעשירים שברוסיה. כך היה מפרנס על חשבונו את המהפכה הרוסית. אלה היו מן החזיונות המופלאים שבמהפכה הרוסית. היו מקרים, שמתוך שנאת הצאר, ניתן ממקורות בורגניים כסף לטירור, והיה גם מקרה, שמיניסטר אחד היה מעונין להפנות את הטירור כלפי מיניסטר אחר…

מאחר שלא היה די בכל האמצעים האלה, באה האֶכספרופריאציה כשיטה להשגת כספים. וזו השגיחה לא רק במוּתר ואסור בלבד. ראשית כל, כמעט שלא היה כל אסור, שהרי הרכוש הפרטי אף הוא שייך למדינה. ואם אין נותנים ברצון, יש לקחת בכוח. ומהפכנים לא מעטים ברוסיה הקריבו את חייהם על השגת כסף. שהרי לא כל ה“אֶכּסים” היו מוצלחים. ומובן מאליו, שרבים, אשר לא מן השלטונות ולא מן הבורגנות, שילמו בחייהם בעד השגת הכספים האלה. אנשים מזרמים שונים נתנו הרבה ממרצם לכך. אחד מהם היה פילסודסקי⁷⁰, מן המומחים ל“אֶכּסים” ברוסיה. איני מבקש אלא לספּר על העולם הרוחני, שבו צמחה המהפכה הרוסית, ואילו גורמים שונים ומשונים השפיעו עליה. הדברים האלה לא היו כתובים ב“מניפסט הקומוניסטי” של מארכס וגם לא בכתבי פליכאנוב או לאברוב⁷¹. והם נתקבלו לאו דוקא על תלמידי ניצ’אייב, אלא חדרו למקומות רבים ושונים.

אספּר דבר הנוגע אלי במקצת. בנעורי לא ניגשתי לשאלות הללו בודאות גמורה, אלא נקלעתי בין דברים שונים וגם איומים. היה לי חבר מן החדר, ילד בן עניים, שאביו היה דייג עברי (עוד לפני חולתא!), איש עובד, פשוט, עממי, וכולו סמל היושר. וזקנו היה יהודי, אשר לא ראיתי דוגמתו ליופי אנושי, אדם דימוקרטי וחובב־ציון במובן המעולה, שהיה דואג לבטא את המלה העברית ביטוי זך וטהור, ולא היה בו שמץ קנאות דתית. בנו של אותו זקן היה יעקב פלוטקין, הנזכר בתולדות תנועת הפועלים בארץ (גם בספר “מסילה”). הזקן הזה, מלמד מיוחד במינו, שלימוד עברית על־פי צחות הלשון, היה לו מושג מיוחד על היחס לאשה. אשתו היתה חנונית. וכדי להביע את יחס הכבוד שבו לאשה, היה הולך לחנות בכל יום ששי, סוגר את החנות, ומביא את אשתו הביתה. זה היה מעשה מוזר, שלא התאים לסגנון הסביבה. זו היתה דמות יהודית מקורית ביותר. ונכדו, הוא חברי, גם הוא סמל היושר המוחלט ולבו לב זהב, היה כבד־כשרונות במקצת. תמיד הייתי משתתף בצערו, כי הוא היה סופג מכות, בעוד שאני, אשר הייתי שובב יותר ממנו, לא ספגתי מכות כמוהו. אחר כך, כשהיה בן שש־עשרה או שבע־עשרה נסחף במעגל המהפכה ונעשה אנארכיסט. כיון שלא היה איש דברים והלכות, הלך ל“עבודה המעשית”. במפלגות השונות – וביחוד אצל האנארכיסטים – היית מוצא, בד בבד עם הערכת היחיד וחופש היחיד, היתר דמיו של אדם. ופעם כשצריך היה להשיג מאות רובלים, קפץ הוא וחבריו לחנות של יהודי עשיר בעיירה ותבעו ממנו כסף. והלה או שלא היה לו, או שלא נתן – וירו בו. הנער הזה, שנעשה רוצח, ברח. אחר כך נפגשנו בארץ. כאן היה פועל, אמיץ־לב, ולא היה לו צורך בשום דבר. תמיד היה חסר דירה, מיטה ופרוטה. היתה בו הערצה עצומה לגורדון ולברנר. הוא בז לכל המפלגות, למנהיגים ולעסקנים, וכן בז לכל ארגון של שומרים. ופעם, בשיטפון גדול בין פתח־תקוה לכפר־סבא, הציל את פּקיד הבארון, שנסע בעגלה עם בני לויתו, אשה וילדים, אשר עוד מעט וטבעו. הוא נכנס למים ושחה בתוכם והוציא את הסוסים, את העגלה ואת האנשים גם יחד. האיש הזה לא נצטרף לשום חברה. סופו שעזב את הארץ, ואם כי רצה מאוד לחזור, סבור היה שאינו ראוי לכך, וכי לא יסכון לשום חברה… כך היה גלגולם הטראגי של דברים – בניגוד לטבעם של האנשים, בניגוד לאהבת־האדם שבהם. מה רב היה סבלו של האיש הזה בגלל מעשהו. הוא רצח אדם, אשר בניו היו בעצמם אנשי־מהפכה וחברים במהפכה, ולוּ רצה המקרה היו מזדמנים כעבור יום או יומיים לתנועה אחת או לבית־סוהר אחד…

שיחה עשירית

התנוונות המהפכה

כללם של דברים, אין לראות את עצם חזיון המהפכה במשקפיים רומנטיים כדבר אשר הוא בידינו: אנחנו קובעים את המטרה ואת הדרכים ומקיימים מה שברצוננו. זוהי תופעה אשר בהתפרצה היא גדולה וחזקה הרבה יותר מרצוננו, ומחולליה הם לעתים קרובות קרבנותיה. “המתכוונים להזיז, נמצאים מוזזים”. ועוד: המהפכה אינה פועלת רק מתוך גורם אחד ומגמה אחת, שאנחנו רואים אותם, אלא גורמים שונים, מהם איומים וטראגיים, מצטרפים ומהוים את דמות המהפכה. ורק לפעמים רחוקות מאוד מנצחת המהפכה בשל כוחם של המתקוממים. הרבה מהפכות פורצות ונישאות בחלל האויר. יש משטר שנראה כאילו הוא עתיד להתקיים זמן רב, והריהו מתמוטט פתאום. וכבר אמרו חכמים, שהמהפכות באירופה של 1918 לא באו בזכות כוחם של המתקוממים, אלא מחמת כשלונם של המשטרים הקיימים.

לא אאריך בתולדות הדור ההוא, וגם לא בתיאור הריאקציה הגדולה, אשר באה על רוסיה בעקבות האכזבה, ולה ביטויים רבים: ירידה, שפלות, ובעולם היהודי – הליכה למחנות זרים, ושמד. אבל יש גם חזיון אחר של התנוונות מהפכנית. יש גם התנוונות אישית של אלה השומרים אמונים למהפכה. ובספרות הרוסית של הזמן מצויים סימניה של התנוונות זו בצורותיה השונות. את הפילוסופיה האישית, פרי יאוש עמוק, של אנשי שנות השבעים והשמונים למאה שעברה תמצאו, למשל, בסיפורו של צ’כוב “סיפור של אדם לא־ידוע”. אבל יש גם התנוונות של מהפכן, אשר בעצם אין לו דרך, ותקוה, ובכל זאת יש בו יסוד של אמונה, ועם זה מתהוה בו מין תהליך, התולש אותו מן העם, וחונט את ראיתו. יש חזיון של שמרנות מהפכנית:

“המהפכן נלחם בשם מציאות החזון שלו, הקיים כבר במחשבתו. אולם קמעה קמעה נוצרת אוירה של קרב כשלעצמו, של שלילה בלבד, של חירות בלי תוכן; בשעה זו אין העולם המהפכני מתקדם וחי אלא בכוח תנופתו הראשונה בלבד. קם דור אפיגונים בעלי מוחות ריקים וחוצפה רבה. חוצפה ולא אומץ־לב, שכן כדי לרדת באמת לעומקה של המציאות, יש להשיגה. החוצפה המהפכנית יש והיא מצטרפת כבת־זוג לדלותה הרבה של משאת־הנפש המהפכנית. כיון שנתהווה הטיפוס הזה של מהפכן מקצועי, והוא אחז בהגה המאורעות, אפשר לקבוע בבטחה, כי תנועה זאת מקורה כבר דלל, כי עתה יבוא מצדה של המציאות גל חדש. אולם גל זה יפגוש על דרכו התנגדות מיוחדת במינה: זו של השמרנות המהפכנית. הסתדרויות קפואות, שהמחשבה היוצרת עזבתן, שולטות על שטח החיים ומביאות אלפי מכשולים מוסריים וחמריים על דרך התהוותן של הסתדרויות חדשות” (“להבות”).

ענין מלחמת האחים הפנימית בתוך המהפכה, אף הוא חזיון מתמיד, ששרשיו נעוצים עמוק בתולדות המהפכות. ברוסיה היו פילוגים גדולים ועמוקים, אם כי עושי המהפכה, השכבה העליונה, היו כולם בני חוג אחד. מבחינת המוצא החברתי קשה להבדיל, בין אלה מהוגי־הדעות של המהפכה ששמרו אמונים ל“נארודנאיא ווליא” לבין אלה שהרימו את דגל המארכסיזם. קשה להבדיל לא רק בתקופה הראשונה, נאמר, בזמן הפילוגים של “נארודנאיא ווליא” ו“צ’וֹרני פּרידיל”, שבהם כבר נזרעו גרעיניו של הפירוד הבא; גם בין הס“ד והס”ר הרוסים לא היו הבדלים חברתיים וגזעיים מיוחדים. יהודים היו גם פה וגם שם מיוצגים במידה הגונה מאוד, וגם פה וגם שם היו בניהם ונכדיהם של סופרים עברים. למשל, אם מארטוב⁷² היה נכדו של עורך “המליץ” – הרי מינור⁷³ היה בנו של הרב ממוסקבה, אף הוא סופר עברי. ויש מקום להקביל הקבלות היסטוריות שונות.

הדימוקרטיה במפלגה

אמנם הטראגדיה הגדולה של המהפכה הרוסית היא, כידוע, הפילוג בין הבולשביקים והמנשביקים. אבל, לדידי, תחילתו של הפילוג היא בין הס“ד לס”ר, משום שהפילוג הזה, שהיה קודם, בא בשאלת האורינטאציה: מי יהיה נושא המהפכה – הפועל או האכר? ומשום שפילוג זה השפיע על אופי המהפכה ועל גורלה, ובו כבר נפתח פתח לריב־האחים הגדול והמר.

אבל עד־מהרה, עוד לפני מהפכת 1905, בא פילוג בתוך הס“ד. יש אנשים האוהבים לראות חזיונות ראייה ריטרוספקטיבית. יש הרואים את מהפכת אוקטובר כהנצחון ההיסטורי הגדול בתקופתנו ומוסיפים, כי ההישג הזה ניתן באותה ועידה, שבה נתפלגה המפלגה הסוציאל־דימוקרטית לשניים. לנין ראה באספקלריה (כשם שקדמונינו ראו עד סוף הדורות), כי מזה עתיד לבוא שלטון הפועלים והאכרים… עלי לומר, שאין כל יסוד היסטורי לראות את הדברים כך. הויכוחים הראשונים, אשר פילגו את הס”ד הרוסית, לא היו ויכוחים אידיאולוגיים. הפירוד היה, כרגיל בהרבה פירודים – מלבד ניגודי־אופי אישיים, וחיכוכי שלטון שונים – בשל ויכוח ארגוני. השאלה השנויה במחלוקת היתה, אם נושא המפלגה הם המוני חברי התנועה, או חלק מן החברים, המנהיגים את המפלגה. איני מזלזל כלל בויכוח הזה, לא רק מפני שהוא הביא למעשה לידי התהווּת מסוימת בתנועה, ואף איני מזלזל בתכנו, כי בכל תנועה ציבורית בעיות העקרונות הארגוניים בעיות גדולות הן. ויש להוסיף: לא רק בעיות העקרונות הארגוניים, אלא גם שאלת הארגון היא שאלה חשובה מאוד. רק אצלנו בארץ־ישראל יתכן לחשוב, כי תנועה אין לה גוף ואין לה דמות גוף, ואפשר לה לרחף בחלל העולם בלי מכשירים וכלים. יתכן שבעד זה משלמת תנועת פועלי ארץ־ישראל מחיר יקר מאוד. לא היה בזה זדון מיוחד, אבל היה בזה פגם. שלא הבינונו את חשיבות הדברים הארגוניים לגבי שאלות התנועה.

אותו ויכוח ארגוני, אשר התנהל בסוציאלדימוקרטיה הרוסית הרבה שנים ובמרירות מרובה – אילו הדפיסו מה שכתב טרוצקי על לנין ולנין על טרוצקי, היתה זו תמונה איומה! – הגיע גם לס"ד העולמית; ורוזה לוכסמבורג נטלה חלק רב בויכוח הזה, ואם כי היתה קרובה כל כך לתפיסת הבולשביזם הרוסי, הרי דוקא בנקודה הזאת, שבגללה קם הבולשביזם, היתה אויבת מוחלטת לבולשביזם, כשם שגם טרוצקי בשעתו היה אויב השיטה.

השאלות היו לא רק טכניות־ארגוניות בלבד; הן היו גדולות הרבה יותר. קודם כל, היתה זו שאלת ערך החבר במפלגה: האם המפלגה כולה מתנהלת בידי עצמה, וכל חבר וחבר יכול להיות משפיע וקובע בתנועת הפּועלים – או שתנועת הפּועלים מתנהלת בידי “המהפכנים המקצועיים”, היודעים כיצד ולהיכן יש להוליך את המפלגה? והצירוף “דיקטטורה על הפרולטריון” לא נאמר אחר כך, אלא באותו הויכוח, והאיש אשר האשים את הבולשביזם בשאיפה לדיקטטורה על הפּרולטריון, היה טרוצקי. וגם רוזה לוכסמבורג יצאה בבקורת קשה וחריפה על כך. היא תבעה את יסודות הדימוקראטיה. מגמה ארגונית זאת, שלא המפלגה היא המנהלת את עצמה, כי אם מישהו מלמעלה, לא היתה פּרי המצאתו של לנין. בעצם היה הדבר נעוץ במהותם של חיי מחתרת ברוסיה. אנו נוטים לשכוח כי המחתרת על־פי מהותה אינה סובלת דימוקרטיה. דימוקרטיה פירושה אמירת האמת ובירור גלוי. תנאי הקונספיראציה, המחבואים, מונעים אפשרות בחירות. כשנודע לי, בעודי ילד, ואני חונכתי על מושגים של דימוקרטיה, איך מסתדר ועד מרכזי של מפלגה, נדהמתי. יש אשר בועד המרכזי של ה“בונד”, אשר חבריו נאסרו או נתפזרו, או עזבו, נשאר איש אחד, והוא היה מופיע בשם הועד המרכזי, הוא הצ“ק. הצ”ק אינו עשוי לטעות, והוא יודע דברים, אשר שום אדם אינו יודע אותם. ולמעשה, במשך זמן רב מאוד, בשעה שמרכז ה“בונד” היה מתווכח עם לנין, היה מורכב מאיש אחד בלבד…

ביטול הדימוקרטיה הוא, לדעתי, מתכונותיה של כל מחתרת. יש בה בזו רק צל של דימוקרטיה, והיא בנויה בעיקר על אמון יוצא מגדר הרגיל, ועל קסמם האישי של נציגי התנועה ויוצריה. ככל שגדלה התנועה הרוסית ויצאה מתחום חוגים קטנים, והמנהיגות היתה בחוץ־לארץ, ודור ראשון נפגש עם דור שני, ונתגלו הרבה ניגודים אישיים חריפים, צפו גם הפרובלימות הארגוניות הגדולות. אז צפה ועלתה שאלת הדימוקרטיה בתוך תנועת הפועלים. באותה שעה צץ הרעיון, כי למען הנצחון לא יתכן לקיים את התנועה על יסודות דמוקראטיה. הפוליטיקאים הללו, המכריזים שבשעת הצורך יש להסתלק מעקרונות, אולי הם אנשי־מעשה גדולים. איני בא עתה לפסוק הלכות, מה מבחינה טכסיסית וארגונית טוב יותר להנהלת עניני המהפכה. יתכן שיש חוקים לצבא המהפכה האומרים כי למען תועלתה של המהפכה יש לבטל עקרונות. ואולם תנועת הפועלים בעולם משהתיצבה לעומת תנועות אחרות, הן הכריזה כי זה ההבדל בינה לבין אחרים, שבה הבוחרים הם הקובעים את התכנית לנבחריהם.

הצדקת הפילוג

הפילוג הוליד איפוא שתי מפלגות מארכסיסטיות, אשר אמנם יש חילוקי דעות ארגוניים ביניהן, אבל הן עושות את המלאכה האחת. ונוסחה מצוינת, שאמנם נוצרה למטרה אחרת, נמצאה לסוציאליסטים להצדקת הפּילוג. לרגל ויכוח על היחסים עם הבורגנות הליבראלית הכריזו פעם הסוציאליסטים בגרמניה: “ללכת במפורד, ולהכות במאוחד!” נוסחה זו עשתה לה כנפיים, ובתוך המהפכה הרוסית הרבו להשתמש בה.

המשא־ומתן על איחוד מחדש לא נפסק אף פעם בין שני פלגי התנועה האחת, המנשביקים והבולשביקים. למן הפילוג הראשון ועד מהפכת אוקטובר היו בלי הרף תכניות ונסיונות של איחודים שונים, והיו גם חברים אשר פּרשו משני הפּלגים כדי לשמש גרעין של איחוד. גם טרוצקי היה מאלה שביקשו לעמוד בין שני הפלגים. וכדאי היה לחקור את נסיונות האיחוד הללו וכיצד נכשלו פעם בפעם. ובדרך הטבע, נמצאו תמיד גם שאלות אסטרטגיות ואקטואליות, אשר בהן נתפלגו. ומענין הדבר, שבשאלות השונות, אשר בגללן נתפלגה התנועה, היו חילוקי־דעות גם בתוך הפלגים, אבל המיעוט בכל פלג נכנע לרוב. היה זמן שהבולשביקים החליטו להחרים את ה“דוּמה”⁷⁴. אחר כך הוברר, שלנין חשב את ההחרמה לטעות, אבל הוא נכנע. כבכל פילוג, העמדות לא תמיד הן נובעות ממצב הדברים, אלא שלאחר הפילוג, נוצרים ממילא התנאים לגיבוש עמדות.

אבל היה עוד צד אחד, אשר פעל הרבה נגד האיחוד, הלא הוא המשטר הרוסי, שכבר עמדתי על גודל תפקידו במהפכה. הוא גרם למהפכה שתהיה כזאת, והוא שגרם ל“נארודנאיא ווליא” שתלך בדרך אשר הלכה בה. אולי לפלא יהיה הדבר, אך המשטר הזה סייע הרבה, שהבולשביקים ישארו בולשביקים, והמנשביקים – מנשביקים. הממשלה הרוסית השתתפה בפעילות רבה במפלגות הללו. אנשיה היו מיוצגים באינסטנציות הגבוהות ביותר של המפלגות המהפכניות, הם ישבו בועדים המרכזיים, וכן בקודש־הקדשים של מפלגת הס“ר – ב”הסתדרות הלוחמת“. והם ישבו בקרב הס”רים השמאליים, ובפלוגות שלהם; וגם בועד המרכזי של המפלגה הבולשביסטית; ולא רק שם, אלא גם בתוך ה“חמישיה” מסביב ללנין, אשר קבעה, למעשה, את כל דרך המפלגה, גם בתוכה ישב שליח הממשלה הרוסית. הנה פיסקה מרשימתו של היסטוריון רוסי, שנכתבה לאחר שנתגלו הארכיונים של הממשלה הרוסית:

“המפלגה הבולשביסטית היתה זרועה מרגלים מראשה ועד תחתיתה: מלינובסקי, ז’יטומירסקי, רומאנוב, לובוב, צ’ירנומאזוב, הידועים ביותר, היו “לוחמים” אחראיים. בועדה המצומצמת החשאית, אשר נתכנסה בפראג והיו בה 28 ציר, נתגלו ארבעה מהם אחר כך כפרובוקאטורים.”

ב“זכרונות של ראש האוכראנה” כותב גנרל זברזין:

“מאלינובסקי המשיך השתתפותו החשאית בהדרכת ראש מחלקת המשטרה, ס. פ. בייצקי, אשר יעץ אותו להביא לידי קרע בסיעת הס”ד ב“דומה”, כדי להקטין את הסיעה, שהיו בה שלושה־עשר חבר. מאלינובסקי שמע לעצתו והשיג את התוצאה הרצויה, בלי לעורר כל שמץ חשד בעיני חבריו".

לנין רחש אמון בלי מצרים למאלינובסקי. לרגל המאסרים המרובים בין הבולשביקים, נתמנה ועד של שלושה לחקור בדבר: לנין, זינוביב ומאלינובסקי (יולי 1913). לנין מינה את מאלינובסקי לממלא מקומו בלשכת האינטרנציונל. אלמלא נתעכב באוסטריה, למען התגונן מחשדות, היה הוא קורא לפני ועידת האינטרנציונל ביולי 1914 את האיגרת הבולשביסטית, לאחר ששלח העתק ממנה לשלטון בפטרבורג. (בלשכת מחלקת המשטרה נמצאה התעודה הזאת, אבל לאינטרנציונל היא לא הגיעה). לנין הציל אותו גם בשנת 1917.

והרי עוד פיסקה:

“ועידת האינטרנציונל בבריסל הציעה (פה אחד, חוץ מאנשי לנין ושמאליים) לס”ד הרוסית להתגבר על הניגודים ולהגיע לאיחוד. ה“אוכראנה” לא היתה מעונינת בזה. לפיכך, שלחה מחלקת המשטרה חוזר “לכל החברים החשאיים במוסדות המפלגה השונים להגן בדחיפות, בתוקף ובהתמדה, על ההנחה של אי־אפשרות למיזוג כלשהו בין הבולשביקים והמנשביקים”.

מהי חשיבותו של הדבר הזה? – כמובן, מקרים ומעשים כאלה רבים הם, ויש שהם מביאים חורבן על מפלגה, כשם שענין אַזף⁷⁵ הביא חורבן גמור על מפלגת הס"ר. רבים איבדו את חייהם. לא נעסוק עכשיו בבעיה: כיצד אפשר לרמות במידה כזאת אנשים כמו לנין, שהיה חשדן, ולא רק חכם? איך יכול אזף לרמות אנשים כמו סאוינקוב⁷⁶ וגרשוני? אלו הן שאלות חשובות. אבל חשיבותה ההיסטורית של התעודה היא בזה, שאמנם ניתן להסביר שמתוך תפיסה רבולוציונית מיוחדת אין חשיבות לאיחוד המנשביקים והבולשביקים, והוא אולי אינו רצוי. ואולם המשטר הקיים הוא הבין את האינטרסים שלו, והוא ידע שאין איחוד המנשביזם והבולשביזם לטובתו. על כן הרבה לעשות כדי להפריד, בזמנים שונים, בין המפלגות הסוציאליסטיות.

שיחה אחת־עשרה

מה נתנה מהפכת אוקטובר לעולם

יומי רד והשעה קצרה, ואני חייב לקצר את יריעת דברי. מודה אני, לא נתכוונתי, מלכתחילה, לעיין בתולדות רוסיה, אך נאלצתי לכך על ידי מהלך הדברים. לולא העלו אחרים את השאלה, אפשר לא הייתי מעלה אותה. הייתי מחכה עוד עשר שנים. יש דברים שמישהו אחר מבהיר בעדנו. דאגתי היא לתנועתנו. לשם כך ראיתי לברר את בעיית ערכי היסוד בחינוך הסוציאליסטי. ואת דאגתי לגורל תנועתנו ולחינוכה הייתי משׂיח גם אילולא היתה קיימת בעולם מדינה ששמה רוסיה. לא חשבתי כי לשם קביעת עמדה לגבי חינוך חלוצי בארץ ומאמצי התישבות ושיתופיות והגנה ומכסימום שוויון בקרב הפועלים, דרוש לי דוקא הדבר הזה. אך מכיון שהעלו את השאלה, יש ערך רב לדיון.

על המהפכה הרוסית אפשר לדון משתי בחינות: א) מבחינת גילוייה והרפתקאותיה של ההיסטוריה הרוסית; ב) כמופת לעולם. אני נסיתי לדון בה, קודם כל, מבחינת נסיבותיה וגורמיה של ההיסטוריה הרוסית. מצבה המיוחד של רוסיה גרם, שכל התפתחות נורמלית – ואותה הדרך שהיתה פתוחה לפני הפּועל באירופה – היתה סגורה בפני התנועה ברוסיה. משום כך קרה מה שקרה בתוכה. על הגורמים הכלליים – הכלכלה והמשטר – נוספו הפילוגים בתנועה המהפכנית וכן מגמות ניצ’אייביות בצורות שונות. האמונה, כי בארץ הגדולה והרחבה הזאת אפשר להישען פעם על האכר, פעם על הפועל, ופעם על ה“יחפן” ואיש־ההפקר, כל אלה פעלו את פעולתם, וברגע מסוים, כשפרצו כל הכוחות ועשו את שליחותם, בא הפילוג. אך הואיל ובהרבה מקומות – וגם אצלנו – יש נטיה לראות את מהפכת אוקטובר ואת המפלגה שחוללה אותה כמין מופת קלאסי, כיצד צריכה תנועת פועלים להתנהג כדי להגיע לשלטון הסוציאליזם, הרי דברי מכוונים נגד זה! עלינו לשלול השקפה זו מיסודה ולאסור עליה מלחמה.

איני דן בזה אם הדרך הזאת, דרך אוקטובר, אפשרית בשבילנו או לא; אם אפשר להגשים ציונות – או ציונות סוציאליסטית – באופן כזה – או שמא הדבר דרוש רק למען “יגדיל תורה ויאדיר”. ואני מסיח דעתי גם מן השאלה, אם באירופה עשויה דרך זו להצליח. אכן מוחנו פועל בדרך ההיקש, ואנו נוטים להסיק מסקנות מדברים וחזיונות שיש בהם צד שוה. עוד מארכס ידע להזהיר מפני השוואות מסוג זה: “מאורעות שהם דומים בבחינה כוללת, אך מתרחשים בסביבות היסטוריות שונות, מביאים לעתים קרובות לידי תוצאות שונות בהחלט”. אפילו כשיש מהפכות דומות זו לזו, הן די שהן מתרחשות בסביבות היסטוריות שונות, כדי שתוצאותיהן תהיינה שונות מאוד. הרואה את תולדות רוסיה ואת תולדות המהפּכה הרוסית מתוך הנחה, כי תיכן להעתיק דרך זו לארץ אחרת, מוכיח, לדעתי, חוסר כל הבנה היסטורית ופוליטית. והרי, לאמתו של דבר, היו ב־1918־19 נסיונות לא מעטים להעתיק את הדרך הזאת להונגריה, לבאוואריה, וכמעט שנעשה הדבר באיטליה. והתוצאות היו, כמובן, שונות בכל מקום. עתה, לאחר עשרים שנה, מותר, כמדומני, לשקול את הדברים ביסודם, כדי לדעת באיזו מידה פתחה המהפכה הזאת פתח לאנושות לשם חיפוש דרכים, ולא לשם חיקוי.

במהפכה הרוסית היו אנשים שהיו לומדים בכל שאלה ושאלה גזירה שוה מן המהפכה הצרפתית. כנערה שעומדת מול הראי, היה טרוצקי עומד מול ראי ההיסטוריה ושואל: האם דבר זה הוא כמו במהפכה הצרפתית או לא? האם “טרמידור” הוא או לא? אבל אנחנו נניח לכל ההשואות האלו ונשאל: באיזו מידה יש בה בדרך ההיסטורית הזאת אשר עברה רוסיה במשך עשרים ושלוש השנים הללו משום אור לעולם?

קראתי במאמר אחד על תיירים אשר לבם מתרחב בראותם כך וכך טאנקים ברוסיה, כך וכך קילובטים של חשמל, כך וכך מטרים מעוקבים של בטון שהוצאו לבנין סכר. שיטה זו משונה היא בבקורת רוסיה – כאילו כולנו סטטיסטיקאים ויודעים לקרוא ולהבין מספרים אלה. שיטה זו היא למטה מכבודו של בירור. ואיני דן כלל בזה, באיזו מידה יש לנו חומר מדויק, רציני, בשביל לבדוק את המספרים ולדעת את המצב לאמתו. איני בא אלא לדון מבחינת הגדרת הסוציאליזם כענין של עילוי האדם, יתר אויר לנשימה בשבילו, זקיפת קומתו, מידה גדולה יותר של חירות אנושית, ביטול מעמדות וכיתות, של אחוה בין בני־אדם.

הריני מבחין בין שתי תקופות ברוסיה: תקופת הסער והפרץ – ותקופת המשטר שלאחר המהפכה.

היתה תקופת סער ופרץ, תקופת המהפכה, שגליה נשאו הרבה קדושה ואידיאליזם וכוחות אנושיים כבירים. בנעורי לא אהבתי את טרוצקי. הוא היה טיפּוס של סוציאליסט אשר לא היה לפי טעמי, נוסף להיותו יהודי מתכחש. אבל כשקראתי מה עשה טרוצקי בימי אוקטובר – איזו ערות רוחנית גילה, איזה כשרון ארגוני כביר הוכיח – הוא עלה בעיני, וזה על אף שיטותיו, על אף הזלזול שלו בדם, ובוזו לבני־אדם. אני אדבר על איש שאינו “גבור הרומאן שלי”. כאן היה צירוף של חכמה רבה, כוח כביר, קנאות ועקשנות עד הנשימה האחרונה, יחד עם נקודות דוגמאטיות שבמוח שאי־אפשר לזוז מהן, וקוצר יכולת לראות ליסורי בני־אדם. אבל מוחות כאלה וטיפוסים כאלה היו ביהדות הרבה מאוד. ברור שמהפכת אוקטובר לא היתה יוצאת לפועל בצורתה זו, אלמלא קומץ האנשים אשר ידעו לעבוד יחד. אלמלא הנס שלנין וטרוצקי נתחברו אז, מן הסתם היתה התפתחות הענינים לובשת צורה אחרת. דבר זה הוא עתה חומר רב־ענין לחוקרי היסטוריה ולפסיכולוגים של תנועות סוציאליסטיות.

אבל יש הבדל גדול בין רוסיה של “ימי סער ופרץ” ובין רוסיה כמדינה קיימת ומאורגנת, כמשטר מסוים. על תוצאותיו הפוליטיות, הסוציאליות, הרוחניות של משטר זה כבר אפשר לדון עכשיו. אין לך תנועה אחת בעולם, שהמוני האדם, מיליונים, נשאו עיניהם אליה בכיסופים משיחיים, כמו למהפכה הרוסית. מיליוני לבבות, טהורים וישרים, של פועלים ולא פועלים, נוער ואינטליגנציה מחוגים שונים, עמים מדוכאים במזרח, כולם צפו אל המאורע ההיסטורי הגדול, שממנו תבוא הגאולה. האנשים לא עמדו על טיבו של המשטר, אם הוא צודק ואם לא. אבל הרצון לראות את הכוח המפוצץ את החברה הישנה היה כביר כל־כך, שהכל חפצו לקבל את הטוב ולא אבו לדעת את הרע. זאת היתה ההתחלה, בימי מהפכת אוקטובר היינו כאן, בגדוד העברי. הגדוד העברי בשעתו נחשב בעתונות הבונדאית או הקומוניסטית לסמל השוביניזם. ואולם הגדוד העברי נשם באותם הימים באוירה של המהפכה הרוסית. דבר זה לא הפך בגדוד העברי למפלגתיות קומוניסטית, לפרקציוניזם. לא! האנשים היו חברי “אחדות העבודה” וציונים טובים, ויכלו להיות חברי “הפועל הצעיר”. אבל כל ידיעה על הצלחת רוסיה המהפכנית שימחה אותם, והם תלו בה תקוות. ובמסעותי בשנים ההן ראיתי דברים קטנים שהעידו עדות נאמנה. נוהג הייתי לרדת אל תאי המלחים באניות (לא נסעתי במחלקה הראשונה), ובתאו של המלח הייתי מוצא תלויה תמונת לנין, ומתחתיה כתוב: “ויוא לא רוסיה!”. רק תקוה אחת ויחידה יכולתי לשמוע מפי איטלקים, כשהייתי מזדמן עמם: “מחר־מחרתיים זה יבוא הנה!”. וכאשר הייתי באמריקה בשנת 1921, ראיתי כמה נפעמו אלפי פועלים יהודים באמריקה מן המהפכה הרוסית. עתון כ“פארווערטס” האמריקאי היה שופר לבשורת מהפכת אוקטובר.

אין ספק, כי המהפכה הרוסית השפיעה השפעה רבה מאוד על גורל תנועת הפועלים באירופה. אך השאלה היא, איך השפּיעה, מה נתנה לעולם שמחוץ לרוסיה? הקומונה של פאריס נתנה דבר מסוים לתנועה הסוציאליסטית בעולם – מופת אשר חי בלבבות עשרות שנים אחר־כך. מה איפוא, אשאל, היו התוצאות העולמיות של המהפכה הרוסית? (ואיני שואל: מה היה אלמלא בא אוקטובר, ואלמלא בא הפילוג בין לנין ומארטוב וצֶ’רנוב⁷⁷ וצֶרֶטלי⁷⁸? אין תועלת רבה בבירור זה, אם כי מותר לי לחשוב, שאלמלא הפילוגים האלה, היה לא רק גורל המהפכה, אלא גם גורל העולם אחר).

לתנועות הפועלים באירופה נתנה רוסיה, לדעתי, דבר כביר בזמן הראשון: היא נתנה בהם את האמונה שהפועלים יכולים להפיל משטר כצאריזם, שהם יכולים לכבוש את השלטון, ולהכריז על אידיאות קומוניסטיות קיצוניות. יש דברים שאירופה עשתה לפני רוסיה: הפקעת הקרקעות מידי בעלי האחוזות. היו ארצות שמלכיהן עשו זאת. מזה לא התפּעלה אירופּה ביותר, כי היא עסקה בזה במשך דורות אחדים. אבל מרוסיה הגיעו ידיעות, שהפועלים מקבלים לידיהם את בתי־החרושת ומנהלים אותם. בכל פעם הגיעה ידיעה על צו חדש, אשר בא להגשים עקרון חשוב. כל הבשורות הללו הפליאו את תנועת הפועלים באירופה. לנין אמר אחר כך, כי בשעה שהם, הבולשביקים, כתבו “דקרֶטים”, ראו אותם לא כחוקים, אלא ככרוזי־תעמולה. ולימים הוצא כרוז אל פועלי אירופה – לא, לא כרוז, אלא פּרוגרמה. והפּרוגרמה הראשונה היתה, קודם כל, פּילוג תנועת הפועלים. ושוב, איני דן בזה אם היו יסודות לפילוג תנועת הפועלים בארצות שונות או לא. בגרמניה היו פילוגים עוד לפני המלחמה. בשאר הארצות היו זרמים ונטיות בתוך המפלגות, אך לא קמו מפלגות שונות. ובאיטליה היו מוכנים למסור את השלטון במפלגה לאגף השמאלי, ובלבד שתישמר אחדות המפלגה.

אכן הבשורה הראשונה של המהפכה הרוסית לתנועת הפועלים באירופה היתה בשורת הפלגנות. וידוע באיזו שיטתיות פסקנית חדר סכין הקומאינטרן לכל תנועה ותנועה. לא אבוא להזכיר, באילו אמצעים השתמשו לשם הפּילוג הזה. אך זאת לדעת, חברים: פילוג יש לו חוקים פנימיים משלו. דבר זה נוגע גם אלינו במקצת, וכדאי לדעת זאת. בויכוח בימי יסוד “אחדות העבודה” אמרתי כי יש בביולוגיה שני מיני יצורים מבחינת פריה־ורביה: יצורים עליונים – שמתרבים על ידי הצטרפות וזיווג; ויצורים נמוכים – שמתפתחים על ידי התפלגות. הנמוכים שביצורים מתרבים על ידי פילוג. וכשם שאיחוד מוליד איחוד, כך גם פילוג גורר פילוג. באוסטרליה, קראתי פּעם, יש רמש משונה שבמצב מסוים הוא מתחלק לשניים, ושני החלקים נלחמים זה עם זה עד ששניהם נשמדים. איני יודע שמו של הרמש הזה. אך המשל הזה הולם, לדעתי, את תנועת הפועלים באירופה במידה יוצאת מן הכלל. למעשה, לא היה כאן מעשה פילוג אחד או שניים, אלא תהליך אשר אכל כל חלק בתנועת הפועלים באירופה – את הסוציאל־דימוקראטים כקומוניסטים.

תורת הפלגנות ושכרה

לא אעסוק בפרטי פילוגים ופילוגי־פילוגים, אשר באו לעולם מאז ולבשו צורות שונות. אילו ערך מישהו רשימה של מי שהיו חברי האכסקוטיבה של הקומאינטרן, לדעת מה עלה בסופם, היה משתומם ממש. די אם אומר, שתנועת הפועלים הוכתה הרבה מכות מאותה שעה שסטתה מן ההנחה הפרינציפיונית כי איחוד מעמד הפועלים הוא תנאי לנצחונו, ונתפסה לתורה שהפילוג הוא תנאי לנצחון. לא אזכיר את 21 הסעיפים של הקומאינטרן, ואיך נתקבלו מפלגות לקומאינטרן; כיצד ביקש האגף השמאלי באיטליה להכנס לקומאינטרן, והכריחו אותו להתפלג, מחשש שמא תיכנס המפלגה כולה, ואז יימצאו בתוכה גם חלקים שאינם רצויים. גם בצרפת וגם ב“אספרטקוס” ובמפלגה הבלתי־תלויה בגרמניה היו פילוגים, אשר הוטלו באונס על המפלגות שביקשו להצטרף. ובתוך המפלגות הקומוניסטיות עצמן באו אחר־כך טיהורים ועונשים בלתי פוסקים. ואגב, ספק אם ידוע הדבר, שהקומאינטרן נוצר ברוב של קול אחד: מחצית הצירים שנתכנסו להקים את הקומאינטרן לא חפצו בו, ורק בלחץ כבד של הקרמל הוחלט הדבר. רוזה לוכסמבורג, למשל, כתבה מכתב, בתורת הוראה לאנשי “אספרטקוס”, שיתנגדו ליצירת אינטרנציונל חדש, באשר זהו אסון לתנועת הפועלים.

אבל לא רק תנועת הפועלים בכללה נעשתה קרבן־תמיד לפלגנות בלתי־פוסקת, אלא שהדבר נעשה “אופנה”, וכל קבוצה וקבוצה חשבה שמוטב לה להתבדל בדרך לנצחון. ומענין הדבר, כי גם המפלגה הקומוניסטית ברוסיה, לאחר שדוכאו כל המפלגות הסוציאליסטיות, לא הצליחה לשמור על אחדותה, ונעשתה שדה־קרב לאופוזיציות. הפתרון לשאלת האופוזיציות ברוסיה היה, כמובן, שונה לגמרי מן הפתרון לגבי אנשי האופוזיציות בעולם. זמן קצר אחרי מהפכת אוקטובר, התחברה המפלגה הקומוניסטית לקואליציה עם הס“ר השמאליים. שידוך זה ארך רק חדשים אחדים, וסופו היה התקוממות במוסקבה ביולי 1918, ויריות המוניות, והשמדת המפלגה הזאת. אבל כעבור זמן־מה, בשנת 1921, קמה, פרט לאופוזיציות התיאורטיות שהיו במפלגה, אופוזיציה של ממש. איני יודע מה יודעים חברינו הצעירים על התקוממות קרונשטאט. זה היה חזיון רציני הרבה יותר מהתקוממות אופוזיציונית בתוך המפלגה, אף שההיסטוריה ה”רשמית" אינה מספרת עליו. והנה עדותו של סובורין בספרו “יוסף סטאלין”:

“הקור והרעב, חוסר פחם והפחתת המנות – במקצת בגלל שיתוק הרכבות – קוממו את ההמונים. המלחים, ראשי צבא המשמר קראו לאספה חשובה, שבה נתקבל קאלינין בכל הכבוד, בתזמורת ובתפאורות. בהתאם ל”חוקת הסוביטים" ול“פרוגרמה הבולשביסטית של אוקטובר” נתקבלו החלטות הדורשות בחירות חפשיות לסוביטים; חופש הדבור והעתונות לפועלים ולאכרים – לסוציאליסטים שמאליים, לאנארכיסטים, לאגודות מקצועיות; שחרור הפועלים והאכרים שהם אסירים פוליטיים; ביטול הפריביליגיות של המפלגה הקומוניסטית; מנות־אוכל שוות לכל הפועלים; היתר לאכרים ובעלי מלאכה, שאינם מפקיעים את השער, למכור את תוצרתם. (אגב, חלק מן הדרישות האלו נתקבלו אחר כך על־ידי לנין, אחרי המרד). נשלחה משלחת לפטרוגרד, ונאסרה. אז נבחר ועד מהפכני זמני. רוב הקומוניסטים נצטרפו לתנועה. הם לא עשו דבר, אלא פירסמו כרוזים. את זינוביב אחזה בהלה, והוא דיבק את מוסקבה בפאניקה כמעט. “מועצת העבודה וההגנה” הכריזה מצב חירום ונתנה את אנשי קרונשטאט לקונטר־רבולוציונרים, ס.רים, “לבנים”, מאה שחורה, “מרגלי צרפת”. – – דרשו מהם כי יכנעו. הם לא נשמעו. אז ציוה טרוצקי להפציץ את אלה, אשר לפנים קרא להם: “פארה וגאותה של המהפכה”.

אילו היו המלחים והפועלים של קרונשטאט זוממים למרוד, או מעבדים תכנית, היו מחכים עד שיפשיר הקרח, שאז היתה מצודתם נעשית בלתי־חדירה, ופטרוגרד היתה נתונה למקלעי הצי. אולם הם קיוו להכרת צדקת דרישתם בלבד ולסולידריות של המעמדות העובדים ברוסיה. בנים לאכרים עניים, רבים מהם חסרי־כל, ידעו כי הם הם מפרשי קובלנות העם. כוונתם הפוליטית ונאמנותם למהפכה היו למעלה מכל ספק. אולם “המכונה” הכבדה של המפלגה הבולשביסטית לא היתה קשובה עוד לטוהר הכוונות הטובות ביותר. הם הותקפו על־ידי הקוּרסנטים (קדטים מובחרים), התגוננו, ובניגוד לרצונם נעשו מורדים. הצבא האדום, כשהוצע לו להתקיף את המורדים, סירב לצעוד. היה צורך “לטהר” אותו, להסדירו מחדש ולהגבירו על ידי הצירים שבאו מן הקונגרס העשירי".

על־פי זימון אירוני ומטיל־אימים, נחרבה הקומונה של קרונשטאט ב־18 במארס, במלאות חמשים שנה לקומונה של פאריס. טרוצקי הקדיש לקרונשטאט בספרו “חיי” שתי שורות".

לא אכנס בגלגולי האופוזיציה ברוסיה. לא בזה אני עוסק. איני מבקש אלא לומר ששום גיבוש רעיוני, ותהא לו משענת כבירה, אינו מחוסן כנראה, מפני שינויים והתקוממויות, ואין בנמצא תותחים כאלה, אשר ישמידו את חילוקי־הדעות הפנימיים הצומחים בתנועה.

טומסקי⁷⁹, שהיה אחד מראשי השלטון הסוביטי, אמר פעם: “ברוסיה אין צורך שתהיה מפלגה אחת דוקא. אפשר שתהיינה שתי מפלגות: אחת בשלטון, והשניה – בבית הסוהר”. אלא שגורלו הוא היה קשה עוד יותר. לארין⁸⁰, אדם מוזר מאוד, שהיתה בו חיבה מיוחדת ל“החלוץ” ואולי גם לארץ־ישראל (אביו היה סופר וחובב־ציון), אמר: “או שהאופוזיציה תוצא מן המפלגה ותדוכא בדרך החוק, או שהשאלה תיפתר במכונות יריה ברחובות, כשם שהס”רים השמאליים עשו ב־1918".

ודאי, הייתי יכול להביא הכרזות של לנין בראשית המהפכה, השוללות הרבה דברים שבאו אחר־כך. אך דבר זה אופיני לכל המשטרים הטוטאליטאריים. אין הם אלא תלמידים, ובהרבה מקרים מודים הם שלמדו הרבה. מוסוליני, שביקר ביקור־נימוסין אצל הציר הסוביטי ברומא, לאחר רצח מתיאוטי⁸¹, למד לא מעט מן הבולשביזם. יש המוצאים בסוֹרֶל⁸² את השורש האידיאולוגי המשותף ללנין ולמוסוליני.

זאת היתה אחת התוצאות הרוחניות הגדולות אשר, לדעתי, קבעו את גורלה של תנועת הפּועלים.

מטרה ואמצעים

אגע בנקודה אחת הנשמעת לפעמים קרובות מפי החברים, ושמעתי אותה גם בשעה שדברתי על התמוטטות ערכים ואבדן ערכים. החברים אומרים: זוהי תקופת מעבר. מובן מאליו, אנחנו לא ויתרנו על האידיאל, הוא מַלכוּת החירות, כהגדרת הסוציאליזם תמיד: “ממַלכות ההכרח למַלכות החירות”. האידיאל שלנו הוא לא אדם שעושה מה שעושה מתוך פחד וחי תמיד בלחץ הטרור ופחדו. אֶנגלס הגדיר את הטרור כ“פחד השליטים”. אבל דיקטטורה היא צורת־מעבר, וזהו הכרח שצריך לקבלו. אומרים: ההכרח לא יגונה, ואם יש דבר כזה בהיסטוריה – איני מתכוון לגנותו. אולם אני שואל את עצמי ואתכם: איך לראות את חיינו ואיך לחנך בתנועת הפּועלים? לא אכנס בפירושי המלה דיקטטורה. איני מתפעל מן הפרשנות. דורות רבים של יהודים ידעו לפרש פסוק ולהסיק ממנו מסקנות. “דיקטטורה של הפרולטריון” הוא מושג הניתן להתפרש פירושים שונים. ופירושה של רוזה לוכסמבורג שונה מפירושו של סטאלין; ופירושו של מכס אדלר⁸³ שונה משניהם. הרבה סוציאליסטים אומרים, ששלטון אמיץ וחזק של רוב פועלים – דימוקרטיה אמתית של המונים – זוהי דיקטאטורה של הפרולטריון. ואיני בא להכריע. אלא השאלה שלפנינו היא אם אפשר להגיע לחירות דרך אי־חירות, לאי־אלימות דרך אלימות. זהו בירור גדול ורציני, ועל כל פּנים, יש להתיחס אליו ברצינות. איני בא לפסוק הלכות, אבל אני אומר, שלא יתכן הדבר: אדם המתחנך במשטר מסוים נושא את חידקי המשטר בתוכו, הוא נעשה חלק ממנו. איך אפשר לחנך לחירות על־ידי משטר של אלימות – אני, על כל פנים, איני יכול לתפוס זאת.

שאלת המטרה והאמצעים בסוציאליזם, שכבר עמדתי עליה, הוצגה זה־כבר במלוא חריפותה. עוד לאסאל ידע אותה והגדיר, שאפשר להגשים את הסוציאליזם רק באמצעים שיש בהם גרעיני סוציאליזם. כשמונים שנה הרבו מחשבה בסוציאליזם על התאמה בין האמצעים והמטרה. לאחר נסיונות של כמה שנים להגשים סוציאליזם באמצעים שאין בהם גרעינים סוציאליסטיים, שוב אין השאלה הזאת עיונית, אלא היא מציאותית, בוערת, מלחמתית. וכל אחד לנפשו חייב להכריע כך או אחרת. כבר הזכרתי שלפנים היתה זו פריבילגיה של ישועים לומר כי המטרה מקדשת את האמצעים. הם נחשבו לאנשים ה“עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס”. כל סוציאליסט חייב להחליט, אם עדיין הוא שואף להתאמה פנימית בין האמצעים והמטרה, אם עדיין הוא שייך לאותה אסכולה ישנה, בטלנית, או שהוא מסתמך, מבחינה עיונית, על אנשים אחרים, כמכיאבלי, למשל. זאת שאלה אחת.

והשאלה השניה היא זו: הסבור כי דיקטאטורה היא מעבר, חייב לומר לנו, כיצד תתחלף הדיקטאטורה במשטר אחר, ואיך תבוא במקומה הדימוקראטיה הסוציאליסטית. איך יקום הדבר? מענין, שדוקא באקונין ידע, והכריז, שלא היה כדבר הזה בהיסטוריה, והוא בלתי אפשרי, שדיקטאטורה תוותר על עצמה, מרצונה. אמנם רשאים אנו, בכל זאת, להתפּלל שלש פעמים ביום, שהדיקטאטורה תיבטל, אבל לא כל כך קל לתאר לנו זאת מתוך בירור סוציולוגי־פוליטי ועל סמך הנסיון.

ובכל זאת, נניח שכן יהיה. ואז חייב אני להוסיף ולשאול: המדברים על דיקטאטורה, הלא הם מתכוונים לעקרון מסוים – לדיקטאטורה של מעמד הפּועלים, לדיקטאטורה של ברית הפּועלים והאכרים, לשליטת ציבור גדול, מיליוני אנשים. יש אומרים, שהדבר רצוי מאוד, ואמנם כן הוא. אבל, בלית ברירה, אפשר שתקום דיקטאטורה של מפלגה. אבל מה זאת דיקטאטורה של מפלגה? זוהי דיקטאטורה של הועד המרכזי של המפלגה. הלא אי־אפשר שכל חבר במפלגה יהיו לו חלק בדיקטאטורה. והלא אם רוצים שיהיה ועד מרכזי דימוקרטי צריך שיהיו בו מאה וחמשים איש. וכיון שכך, הרי לא הם השולטים, אלא נוצר יצור שקוראים לו “הועדה הפוליטית”. יש שמגדילים אותה גם כן, לצורך שיתוף חברים. ולהלן נוצר גוף, שקוראים לו אולי “השביעיה”, “החמישיה”, “השלישיה”, והוא השולט על הענינים. והמבין את הפסיכולוגיה של הדיקטאטורה (ואנחנו יודעים מה היה בהיסטוריה של רומא גורלו של כל טריאומוויראט) יודע כי פירוש הדבר, בסופו של דבר, הוא אדם אחד, שליט.

שליט זה יכול להיות גואל או מלאך, ויכול להיות גם אדם פשוט מאוד. חיים גרינברג⁸⁴ אמר פעם שהוא מקבל דיקטאטורה, אבל רק של איש אחד – של המלך המשיח. אבל יש הבדל בין המלך המשיח ובין אדם סתם. לא רק משום שנאמר בו “והיה צדק אזור מתניו”, ובימיו “מלאה הארץ דעה” – אלא גם משום שהמשיח אין מושגי תמורה, זקנה ומות חלים בו. לא יתכן שהיום הוא אוהב, ומחר שונא; שהיום הוא מוכן למעשי גבורה ומאמין במהפכה עולמית, ולמחר – לא. במשיח אין זה חל. אבל, הדיקטאטור חלים בו הרבה דברים אנושיים. מי שמקבל את רעיון הדיקטאטורה המעמדית חייב להסיק ממנה את המסקנה, ואם הוא לא יעשה זאת – הדיקטאטורה תעשה! יש הגיון פנימי לדיקטאטורה, שמביא אותה בהכרח עד הקצה האחרון. מפני הדבר הזה חששה רוזה לוכסמבורג, וחששו סוציאליסטים רציניים אחרים. כי הם ידעו, בכוח השכלתם ההיסטורית ובתחושתם, מה פירוש הדבר. והם ידעו שערכים סוציאליסטיים ודיקטאטורה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.

מן הסתם יימצא מי שיאמר כי כל אלה הם פטפוטי מלים. אם בראש המדינה עומד אדם, שקוראים לו “שמש־העמים”, “גואל העולם העובד בכל העולם”, ומשוררים מכל קצוי המדינה שולחים שירים להביע לו אהבתם, הרי כל הדיבורים על שלטון־העריץ נגד רצון העם הם הבל. יתכן. אך כדאי היה לבדוק את היחס בין באי־כוח העם העובד לבין השליט, באיזו מידה קשורה ודבוקה תנועת הפועלים באיש אשר במוחו ובלבו מתרכזים כל צרכיה החיוניים. לשם כך הייתי מציע אולי נסיון קטן. מארכס היה מטייל מדירתו למוזיאון הבריטי, ואחר כך למסעדה שלו, לבדו, ושום משמר־ראש לא נלוה לו בדרכו, והוא גם לא פחד לעבור ברגל. והנה – ראה זה פלא – האנשים אשר העם אוהב אותם כל־כך ומוסר גורלו בידיהם “לעולם ועד”, האנשים הללו אינם יכולים בכל־זאת לצאת מבית מגוריהם בלי שומרי־ראש. מכיר אני עוד “דיקטאטור” אחד, אשר מיליונים נשמעים לו: גאנדי. אין לו תותחים או משמר־ראש ומשטרה. ולא רק ברחוב הוא הולך, אלא גם למרחקים. ומפקידה לפקידה הוא מודיע לקונגרס: איני מייצג אתכם כהוגן – והריני מוכן ללכת ויבוא אחר במקומי… וכיוון שהוא מרגיש, שיש ניגוד בינו ובין התנועה, הריהו מודיע על כך ברבים. כך הוא מטיל את מרותו על יותר משלוש מאות מיליון איש.

שיחה שתים־עשרה

לקראת אדם רב־תכונות

חוששני שיש החושבים כי אני נמנה עם אלה המאמינים בגאולה שתבוא בלי חבלי לידה. צדיק אחד, מספרים, אמר: אם יבוא המשיח בשובה ונחת – בבקשה, יבוא נא; אך אם יבוא ברעש והמולה – יכבד וישב בביתו!… איני קובע יחס שלילי, מלכתחילה, להתפרצויות עממיות. גם לא אראה סכנה בהערכה אחרת למהפכת אוקטובר. אבל תמוהה בעיני הגישה באמות־מידה שונות לעובדות פוליטיות. והלא יצאנו לדרך באמת־מידה אחת ובערכים סוציאליסטיים מסוימים, וכיצד נשתנינו כל־כך ביחסנו לאלה?

“לנו הכל מותר, מפני שאנחנו הראשונים בעולם אשר הרימונו חרב לא למען השעבוד והדיכוי, כי אם למען חירות כללית ושחרור מעבדות”.

הדברים האלה נכתבו באורגן של הצ’קא “חרב אדומה”, והם היו בבחינת פרוגרמה.

והיה מהפכן רוסי אחד שכתב על משטר פוליטי מסוים:

“האם לא משום כך מענים אנשים ילדים, ולפעמים גם מבוגרים, משום שכל כך קשה לחנך, ולהלקות כל כך קל? האם אין אנחנו נוקמים על־ידי עונשים נקמת חוסר כשרוננו?”

זאת כתב אלכסנדר הרצן. הרי לפנינו שני ביטויים של הסוציאליזם הרוסי.

דבר מוסרי הוא בעיני אם מעריכים דברים ואם לא. ראיתי את הסכרים של הולנד – מפעל כביר של רוּח האדם. והמענין בזה הוא, שאין כאן מפעל אחד בלבד, אלא מפעלים של מאות שנים. ההולנדים אומרים: “את כל העולם יצר הקדוש ברוך הוא, ואת הולנד יצרנו אנחנו”. דבר זה נעשה בידי המדינה וצריך להיות קנין המדינה. ומפעל זה של יצירת חקלאות “נוספת” בלב אירופה המודרנית, התעשינית, מתגשם בלי אונס כלשהו. האין הסוציאליזם חייב ללמד ולספר עליו? ועוד ראיתי תכניות של מפעל אחר – הוא מפעל החשמל בארצות־הברית, הקשור ב“ניו דיל”.⁸⁵ וגם זה מיפעל תעשיה לאומי כביר, המעסיק המוני עובדים, ושאינו כפוף כלל לשלטון הטרוסטים. בריילספורד⁸⁶ כתב, שיש בימינו שני ענינים סוציאליסטיים גדולים: הקבוצה בארץ־ישראל ומפעל החשמל הזה באמריקה. אבל המחנכים אינם שמים לב למפעלים כאלה.

וכשאני שוקל את כל החיוב שאני מוצא ברוסיה, נדמה לי, כדבריו של הוגה־דעות אחד: יש שאתה צריך לאפות טונה לחם, והרי אתה לוקח טונה דינאמיט ובחום הדינאמיט אתה מבקש לאפות את הלחם… כוחות בנין והרס משוקעים יחד, ובכל זאת, התוצאה איננה לפי התקוה.

אולי שמעתם על ראקובסקי. הוא מגדולי הקומוניזם, בן 68, וקיבל חנינה והקלה מענשו לעשרים שנות כלא. ואף על פי שהיה אחד האנשים האמיצים ביותר באופוזיציה, ניער חצנו לא פעם מטרוצקי. הוא כתב מסיביר תזכיר על מצב הענינים כפי שראה אותם, תזכיר שנפוץ ברוסיה ועשה רושם רב. ובין השאר אמר שם:

“אנו מתפתחים ממדינת פועלים בעלת מומים ביורוקראטיים, כפי שהגדיר לנין את צורת השלטון שלנו, למדינה ביורוקראטית בעלת שרידים פרוליטאריים־קומוניסטיים. היא יצרה לעינינו, והולכת ויוצרת, מעמד גדול של דירקטורים, אשר בו יש חלוקה פנימית לעיליים ותחתיים, והוא הולך וגדל על־ידי קואופרציה מחושבת ומינויים ישירים או עקיפים (אם התקדמות ביורוקראטית או שיטת בחירות פיקטיביות). היסוד המאחד את המעמד המקורי הזה הוא צורה מקורית אף היא של קנין פרטי, היינו כוח־המדינה”.

מארכס אמר שהביורוקראטיה הבורגנית רואה את המדינה כרכוש שלה. והנה ראקובסקי אומר, שקם עכשיו מעמד חדש, וגם לו יש קנין פרטי שלו: המדינה הסובייטית.

אם אדם באיזו חברה שהיא חולם על משטר אחר, הרי הוא עומד תמיד לפני בעיה פנימית קשה: כיצד להשתחרר מהשרידים של העולם הישן? ודוקא מארכסיסטים כשרים בדקו ומצאו, שיש במשק קפיטליסטי משהו העשוי, מתוך הרגלים מסוימים, להפוך את הפועל למתנגד לסוציאליזם. הפועל הגרמני, חבר באגודה מקצועית, ראה זמן רב את בעיית המהפכה לא בחוסר העבודה ומה יהא עליו, אלא בהרמת שכרו של הפועל העובד. ואם ארגון של בית־חרושת יש לו רק צד זה – הריהו נעשה לגורם מפריע. אם נבוא ונציע היום לחברי מפלגות סוציאליסטיות להקים משק קולקטיבי – ספק אם יסכימו.

כל מהפכה מחנכת את חבריה, ונחוצים מאמצים רבים לשם הקמת משטר חדש. אמנם אנחנו מראים דוגמה בארץ. אבל כולנו יודעים עד כמה אנחנו פגומים, ומה רבים אצלנו הנופלים בדרך. משום כך אין אני יכול להבין או להסביר, כיצד אנשים החיים במהפכה זו שהיא מתנוונת, במשטר כזה, שיש בו לא רק הצד הפיסי של רצח וטירור, אלא גם הנמכת הקומה, חוסר־אמת – איני יכול בשום אופן להבין כיצד יכולים אנשים החיים במשטר כזה ליהפך לנושאי החברה העתידה.

האומר: “דיקטאטורה כצורת מעבר”, צריך להסביר שני דברים: איך תוותר הדיקטאטורה על עצמה; ואיך ישתחרר העם מדיקטאטורה בדרך של שלום. איני יודע איך תפתור ההיסטוריה באחד הימים את שאלת הדיקטאטורה. אך אלה הסבורים שבדרך הדיקטאטורה נוכל לעבור לעולם טוב יותר, חייבים ללמדנו, כיצד נוטעים רצון טוב באיש הדיקטאטורה; וכיצד מולידים בעם רצון לעבור לדרך אחרת.

פּרשת הדרך לשלטון נדונה בקרב סוציאליסטים לפני ימים רבים. פרוּדוֹן⁸⁷, בשעה שישב במאסר, כתב ספר ושמו “אני מאמין של רבולוציונר”. הוא היה גם מאבות האנארכיזם ונלחם הרבה במגמת ריכוז השלטון ובאמונה המופרזת ששלטון מופרז יפתור את בעית המדינה:

“מאמרם של הרדיקלים: המהפכה הסוציאליסטית היא המטרה, המהפכה המדינית (כלומר, קבלת עול כפיה) היא המטרה. פירושם של העיקרים: תנו לנו את השלטון לחיים ולמוות על נפשותיכם ועל כל אשר לכם, ואנחנו נשחרר אתכם. הלא זה הדבר אשר מלכים וכמרים אומרים לנו זה יותר משלושת אלפים שנה”.

מה החידוש בדבר הזה: מדוע דרך זו של מהפכה מדינית גרידא צריכה להביא לידי משטר סוציאליסטי?

על החזיון הזה של עלית המהפכה והתנוונותה, חזיון טראגי ואיום ורב משמעות, אביא לפניכם דברים אחדים של גוסטאב לנדואר, שחלם על מהפכה, ונפל במהפכה. ב־1908 כתב ספר קטן, ספר גאוני, לדעתי, בו הוא מתאר את דרכה של המהפכה. שם הוא אומר:

“עכשיו המהפכות מתגלגלות חיש־מהר במדרון, והסיבה לכך אינה נעוצה רק ברודפי הכבוד והשלטון, אשר מפניהם הזהיר לאבואטיה. אם כי האוטופיה יפה היא לאין שעור – לא במה שהיא אומרת אלא כיצד היא אומרת זאת – הרי נצחונה של המהפכה הוא באותו זמן גם סיומה של האוטופיה, ומה שהושג אינו נבדל הרבה ממה שהיה לפניה. (אכן לדעת ז’ורס היתה הקונטר־רבולוציה הצרפתית מסוכנת יותר מן הריאקציה הקודמת, משום שהשתמשה בלשונה של המהפכה – ב. כ.) סיומה של המהפכה הצרפתית הסתמן בה בהקדם. ועיקר האַשמה אינו ברדיפת־הכבוד ובשלטון־המפלגה ובעקשנות, שהיו במנהיגים; וגם לא במה שהרפובליקה היתה מוקפת אויבים, והמהפכה היתה מוכרחה איפוא ליהפך למלחמה, וכך נעשתה הריפובליקה, כבימי היינריך הרביעי ושוב בימי קרומוול, למדינה צבאית; הסיבה העיקרית היא במה שאני קורא פרוביזוריוּם… הואיל והמהפכה אין בחוּבה שום כוחות, או רק כוחות רגילים, שאינם מספיקים כלל, והואיל וכוחה במרידה ובשלילה – לפיכך גם האמצעים שהיא משתמשת בהם למען קיומה היום־יומי של החברה, עלובים, רגילים, יום־יומיים הם. אולם אם מהפכה מגיעה למצב איום כזה, שמסביב מאיימים עליה אויבים מחוץ ומבית, מן ההכרח שכוחות ההרס והשלילה, החפצים חיים, יפנו פנימה ויכו את עצמם; הקנאות והיצרים נהפכים לחשדנות – זה היחס הנאלח ביותר שיתכן בין בני־אדם – וכעבור זמן לתשוקת־דמים, או לפחות לאדישות כלפי אימי־הרצח; ועד מהרה נעשים אותם אימי־הרצח האפשרות היחידה שבידי מחזיקי השלטון לקיים את הפרוביזוריוּם, את שלטונם הארעי”.

הדבר הזה נכתב לפני שלושים שנה ויותר. ברי שלא היתה כאן ללנדואר שום פניה פרטית נגד מישהו. אך עיונו העמוק בחזיון המהפכה העמידו על סכנות השקיעה שכל גל מהפכני נושא בקרבו.

הזכרתי את ניצ’אייב. מישהו כתב כי ניצ’אייב לא היתה לו כל זיקה לטבע. מענין הדבר, כי האיש הכותב נתרגש מזה, שאדם שחי בשוייץ לא היה לו יחס לנוף השוייצי. אכן יש סוג של מהפכן, נאמן, קנאי, בעל מסירות־נפש, שהוא בעצם רק בעל מלאכה אחת: הריהו מהפכן. אפשר ואין לו יחס לספרות, לאמנות, ואפילו לאדם. אני מכיר טיפוס, שלאדם החי אין לו כל יחס, ואפשר שהוא בז לו. כולנו צמאים לטיפוס האדם המשנה את העולם ואת חייו. אבל אודה, שאיני הולך בזרועות פתוחות ובעינים מלאות הערצה לקראת כל טיפוס מהפכני. פגשתי גם טיפוס מהפכני שיש בו סכנה לסוציאליזם ולחברה. הדבר שימש ענין לויכוח רב דוקא בחוגים חשובים ומסורים ביותר למהפכה. יש שאמרו כי המהפכן הוא יצור שאין לו כל ענין אחר בחיים: לא משפחה ולא אהבה ולא ילד, לא מדע ולא תרבות. הוא מוותר על רכוש ועל העולם הזה והנאותיו, ולא עוד אלא הוא צריך, אם ברצונו להשיג את מטרתו, להשליך הכל אחרי גוו. ויש שאמרו, לעומת זאת, כי המהפכן חייב להכיר את העולם ולהיות סופג כל דבר, שעל ידי כך יוכל לפתוח את הלבבות ואת המוחות. שאלה גדולה היא. והנה ראיתי אנשים אשר ריכזו את עצמם בדבר אחד, וביניהם גם גדולים במדע, אך הם חסרי כל ערך, פעוטים ופחדנים, מבחינת גורל המהפכה, מבחינת החינוך למהפכה. טיפוס המהפכן היודע רק את הקו שהוא הולך בו, ואין לבו פתוח לטבע וליצירת האדם, יכול הוא לעשות גדולות, אך הוא נושא בחוּבו גם סכנות גדולות מאוד. הוא מעמיד את האידיאה לא כסינתיזה של צרכי האדם, אלא מחוץ לכל ולפעמים – בניגוד לכל: כל השאר יבוא אחר־כך!

וכיון שאנחנו אנשים העושים חשבון נפשם ורוצים לחנך נוער, ואם יש לנו דאגה לעתיד המהפכה, הרי שאיפתנו צריכה לטפח אדם רב־תכונות; לא רק אדם שיש לו דגל, והוא צועד בקו ישר, אלא אדם אשר חיי־אדם, כבוד־אדם ותרבות־אדם יקרים לו. זו תעודתה של תנועת נוער חינוכית־סוציאליסטית. השאלה, מה יהיה האופי החינוכי של הסוציאליזם שלנו, היכיל את הסינתיזה האנושית העמוקה, ובאיזו מידה יטביעו הסוציאליזם והפועל הסוציאליסטי חותמם על הגשמת הציונות, היא שאלה מכרעת לגבי העתיד.

תנועת פועלי ארץ – ישראל ומהותה

תנועת פועלי ארץ־ישראל היא במהותה לא תנועה שניתן לקרוא לה רפורמיסטית. באמרי “רפורמיסט” אין כוונתי למי שרוצה להנהיג רפורמות היום, כי אם מי שאינו רואה לפניו קץ חזון או אוטופיה גדולה. ועל כן תנועת פועלי ארץ־ישראל אינה במהותה תנועה “רפורמיסטית”. היא ההיפך הגמור מזה. היא תנועה משיחית. היא דוחקת את הקץ. היא רואה את הציונות כחלק מן הגאולה האנושית, והיא רואה את הסוציאליזם כפגום, אם לא תהיה גאולה לעם היהודי. חבר אחד, שנמנה במשך עשרים שנה עם פועלי־ציון שמאל⁸⁸, כתב לפני זמן־מה מאמר ב“הפועל הצעיר” והסביר מדוע הוא תובע את איחוד כל המפלגות:

" – – נוכח הפאשיזם המאיים בהשמדת התרבות (אף בתרבות הקפיטליסטית יש לו, לפועל, חלק ונחלה), בהשמדת התנועה הסוציאליסטית על כל אגפיה, ובהשמדת העם העברי, נוכח צמצום מפעלנו בארץ בתנאי המלחמה, אין לבוא בהרצאת השקפות־עולם ותכניות סוציולוגיות מרחיקות ראות. הריני מאמין בנצחונה הסופי של האידיאה הסוציאליסטית. אך אם אידיאה זאת תפרח ותשגשג על קברו של העם היהודי, לא אתיצב כנביא ולא אקלל, אך נצחונה מענין אותי לא יותר מאשר הפרחים שיעלו על קברי".

בשבילנו הציונות היא חלק אורגני מן האידיאה הסוציאליסטית שלנו. אין זה דבר־מה שהסכמנו לו מתוך פשרה. בעינינו לקוי הסוציאליזם, אם אינו מודה במלוא זכויותינו לחיות, לגדול ולהתפתח. והסוציאליזם הוא כולו תנועה משיחית. יש הרבה אנשים חכמים, אשר אין בהם אמונה כי האדם נתון לתיקון, הסבורים שהחטא הקדמון רובץ עלינו. ואולם תנועה הנכספת למשיחיות, שמתגלה לה כי המשיח הולך ובא, אין פלא אם היא נאחזת בכל נפשה בחזון. איני יכול לגנות בלבי את יהודי פולין בשנות ת“ח ות”ט, את יהדות המזרח או את האנוסים בהולנד, אם קבלו את חזון שבתאי צבי כמשיחיות. איני אומר אפילו ששבתאי צבי היה משיח־שקר. איני סבור שבכוחם של רמאים ליצור תנועות גדולות. אגב, בימיו הראשונים של הסוציאליזם היה מקובל לומר, שכל יוצרי הדתות הגדולות רמאים היו: משה רבנו, ישו ומוחמד. כך היתה השגתם הפרימיטיבית של המשכילים בימים ההם. ברור שבלי אמונה גדולה ובלי תכונות נעלות אין אנשים מופיעים בהופעות משיחיות. אבל, שבתאי צבי נעשה למשיח־שקר. הוא ביקש להיות משיח־אמת, אך כוחו לא עמד לו – ואחת היא, אם מפני שהשולטן לא עזר לו, או שהעם לא היה מוכן, או שהוא לא היה מוכן.

אלה הם פרקים טראגיים בתולדות האנושות ובתולדות ישראל. כשרעיון המשיח מתחיל לקרום בּשר ועצמות, ואנשים הולכים אחריו ונותנים עליו את חייהם, ובאה שעת ההתרחבות הגדולה, מתוך אמונה שהולך ומופיע עולם חדש, באותה שעה אפילו אנשים חכמים ופיכחים, ואפילו ספקנים, יאמרו: בל נעמוד לשטן בדרך, מי יתן, ואולי… אבל יש תקופות שהמשיחיות מתגלה בחולשתה ואינה מודה בחולשתה, כי אם מוסיפה להכריז על עצמה כמשיחיות. ואז היא נעשית משיחיות־שקר. לאחר ששבתאי צבי “חבש את המצנפת”, נוצרה אידיאולוגיה להסביר, שגם לאחר התאסלמותו של שבתאי צבי עדיין לא התמוטטה משיחיותו. והיו שמצאו סמוכים בפסוקי תנ“ך להוכיח שכך דרכו של משיח – שעליו לחטוא את כל החטאים, ורק אז יוכל לגאול. הן ספיחי השבתאות נתקיימו ביהדות – בוולין, בפולין, בפראג, בהאמבורג – במשך כל המאה הי”ח, ואולי גם בראשית המאה הי“ט. והתנועה הפראנקיסטית בימי הבעש”ט הן היתה רק גלגול חדש של התנועה השבתאית.⁸⁹

לחזיון הטראגי הזה של התרחקות המטרה, בשעה שנראה לך כי קרובה היא, ותגובת העם על כך, היו מסקנות שונות בהיסטוריה שלנו. מסקנה אחת אמרה: אין משיח לישראל, ועל כן הגאולה בדיה היא. מסקנה שניה אמרה: יש להתעקש ולהאמין במשיח־השקר ולומר שהוא המשיח הגואל. אך היה גם כוח שלישי שאמר: אמנם משיח־שקר הוא, אבל הגאולה בוא תבוא, אם גם תתמהמה. ברור, שהתבדות החזון עשתה שמות בנפש העם. אין ספק, שענין השבתאות הזיק מאוד לענין שיבת־ציון. העובדה שרעיון שיבת ציון נתקל בהתנגדות עמוקה כל כך ביהדות הדתית – זה היה הקנס בעד השבתאות. הרבנים קבלו את הרצל כמשיח־שקר, ולא היה זה בגדר הנמנע שהרצל יהפך למשיח־שקר. אלמלא קרה הנס שבאו ממשיכים בארץ־ישראל – היה הדבר נגמר באוגנדה ובשמד. ואמנם היה גם היה שמד פוליטי. ביבסקציה וב“בונד” נמצאו לא מעטים אשר האמינו קודם בהרצל ונתיאשו מן הגאולה.

בראשיתה של הנצרות נתעורר ויכוח נוקב בין יעקב השליח ובין פאולוס. פאולוס רצה בדת עולמית ובשלטון עולמי, ויעקב רצה רק בהתחדשות של היהדות. אכן מערכה קשה היתה ליהדות להחזיק מעמד בפני כיבושי הנצרות, שהשתמשה בהרבה מושגים ואידיאלים של היהדות. והיהדות עמדה מנגד ולא השלימה עם הנצרות, אם כי יכלה לזכות בעולם הזה ובעולם הבא ובשלטון עולם. וכך עמד שבט קטן, שרק זה איבד את חירותו הלאומית ועתה התעקש במריו הדתי. הויכוח היה, לכאורה, על דבר קטן. היהדות אמרה, שהגואל עוד לא בא; והנצרות אמרה שהוא כבר בא. ואכן זו השאלה, בלבושה הפוליטי, העומדת לפני חינוכנו: לא איך אנו מעריכים פלוני או אלמוני, אלא אם הגאולה באה לעולם או לא.

היום אנחנו נמצאים בשפל. ועלינו לאמץ את כל כוחותינו, כדי לצאת מן השפל, ולאמץ עם זה את הערכים הסוציאליסטיים, אשר אנחנו הרימונו אותם, ואשר בדרך הזאת, שעברנו בה כולנו, בזבזנו אותם.

בדמינו אנו חיים, ובדמינו נחיה

כל תשעת ימי האיד עמד הישוב העברי, הדקור ושותת דם, נתון לשיני חיות טורפות, לשטנת צוררים ומעלילים, ללעג שליטים בני שחץ, כשפיו סתום ואינו יכול להביא את זעקתו לאחיו, אינו יכול לקרוא לעזרה, לתנות את מכאובו, ולגולל מעל עצמו דברי שטנה ועלילה. נסגר העתון, נפסק הטלפון, עוכב הטלגרף, ניטל המגע עם העולם.

עתה, לאחר שהאספסוף המשוסה, הצמא לשלל ולדם, נתקל לא רק בצאן־טבחה בלבד, אלא גם בכוח העומד על נפשו ומשיב מלחמה באון ובגבורה ומפיל חללים במתקיף – הוא נתקל ונרתע אחור; כשקולנו האטום פרץ את כל הגדרות, כשזעקתנו החנוקה החרידה את העולם כולו והפילה את הנשק מידי שוסינו ובוזזינו; כשהעומדים על גבם לראות מה יעשו בנו, הוכרחו לסגת מהעמדה הנוחה הזאת – עתה ניתנת לנו, החרוכים והחרבים, רשות הדבור. ניתנה בתנאים, בהודעה מפורשת על “בקורת מלאה” (האם גם דברי השיסוי והבלע המתקבלים יום יום באין מפריע ממצרים ומסוריה, בשעה שהעתונות העברית כלואה ­– האם גם הם עוברים תחת יד “הבקורת המלאה”?) ובאיום של סגירה אם נחטא, חלילה, לשלום, לבטחון הפנימי או החיצוני, או לשלומן של הארצות השכנות.

ובחדשנו את הוצאת עתוננו בתנאים אלה, עלינו לומר גלויות: אם הכוונה היא באמת לשלום הארץ, הרי אנו מקבלים את התנאים ברצון. גם מבלי שום פקודות, הרינו חרדים על שלום הארץ הזאת ובטחונה ושלום הארצות השכנות, כי הארץ ארצנו היא, בה נחיה ובה נמות, ובשלומה לנו שלום. אולם אם כוונת הפקודה היא להפחידנו, כי נחפה על האמת, כי נסתלק מלהוקיע את התועבות ואת עושי התועבות, כי נחדל מלקרוא לדין ולמשפט צדק, כי נסכין למצב של לית דין ולית דיין, כי נברך על שיצאנו “בשלום” מלוע האריה – לא נשמע לה. שום איום של סגירה לא ימנענו מלזעוק את זעקת־שברנו, מלדרוש משפט, מלהתריע על הסכנה, מלקרוא בשם את מענינו ואת המשסים בנו, מלבקש את מבעירי הבערה הזאת ואת אנשי הזדון שהעמידו עלינו מרצחים ושודדים לבצע בנו את מזימות שולחיהם. ושום דבר לא ימנע אותנו מלהוקיע לעיני השמש את ממשל־הדמים אשר בגלל אדישותו ורשלנותו, התעלמותו והתנכרותו, בגלל תכסיסיו הכוזבים והמגרים, נשפך דמנו כמים, נרצחו נפשות יקרות, בני תרבות עליונה, אנשי נפש ויצירה; ממשל אשר בגלל פסיביותו והזנחתו נחמס ונשדד לעיניו פרי עמל דורות ומאמצי אומה יוצרת.

“קללת כל עמי התרבות בכל קצוי תבל” חלה על ראש “עושי הפשעים”, המרצחים והפורעים, כך הכריז הנציב העליון לא"י מטעם בריטניה הגדולה ביום הנתן הפקודה המתירה את חידוש הופעת העתונות. כך נאמר על אנשים בוערים, עורים, מוסתים ומוצתים, מוכים בסנורים מסכנים ואומללים, אשר אינם יודעים מה הם עושים ועל מה הם עושים, אנשים אשר הלכו בשליחות־שוד או בשליחות־מצוה. האם לא שבעתיים תחול הקללה על ראש המעשים, המשלחים, המסיתים והמציתים, בין שהם לובשים אצטלא של הכהונה המושלמית או בגדי שרד של הפקידות הבריטית, בין שהם בונים את כסאם על קנאות דתית מהבילה ורותחת, בין שהם רוקמים את מזימותיהם המדיניות בסכסכנים ומחרחרים פרופיסיונליים בין עם ועם, עד ועדה.

תשעה ימים מילאו פינו עפר ודמים, וטרם נדע, אם הונח לנו. טרם נדע, אם אחינו הטבוחים והשרופים הם קרבנותינו האחרונים. טרם נדע, אם באמת הוקם היום הסדר המובטח, אם מובטחים אנו ליום מחר מהפתעות חדשות של שטנה והסתה, רפיון והתעלמות. ובשעה זו אין אנו יכולים לפנות את לבנו לדברי בינה, לבכות את מתינו, כי עוד המערכה לנו מבפנים ומאחור, כי עוד שליטי ירושלים וחברון וצפת שולטים בנו ולא הם ישיבו לנו את שלומנו ואת מנוחת נפשנו. עוד המערכה לנו מפנים ומאחור, כי לא רק בחיי יחידים מישראל וברכוש יחידים התנקש האויב. הוא ביקש את נפשנו, את נפש הכלל, הוא זמם להכרית את תקותנו, להשמיד את גזענו, לאמור לעם ישראל באשר הוא: חדלו לכם מציון. אבדה ונכרתה תקותכם. כל עמלכם נשא הרוח. ואם עצומים היו קרבנותינו, אך בפני מזימת־התופת עמדנו. ועוד עלינו עתה, יום־יום, שעה־שעה, לעמוד על נפש תקותנו. לא נסתפק בתנחומי־שוא ובהבטחות־כזב, לא ניתן להוליכנו שולל. בדמינו אנו חיים. בדמינו נחיה. גם כשאנו פצועים וכואבים לא נכנע ולא נרכין ראש, ותנועת שוד ורצח לא נקבל בשום אופן כתנועת־שחרור לאומית או כשלהבת אש־דת. דרך כל השערים הסגורים נביא לכל העולם את האמת על יצירתנו ועל ענויינו. וידעו כל באי עולם, כי עם קשה־עורף אנחנו וכי אחת החלטנו: לחיות ולא למות, ליצור ולא להכנע, להשתרש במולדת ולא להיעקר ממנה.

תרפ"ט

ממצור לבצרון

עוד לא תמה המערכה, עוד פצועינו לא נרפאו, עוד פליטינו ושדודינו עקורים מנויהם. עוד הצורר מתנכל, והנרגן משסה, ורב הטבחים מאיים בדמים חדשים. עוד לנו מאסרים, משפטים, חקירות, תככים ומוקשים. עוד חוגרים אנו ולא מפתחים. עוד עלינו יומם ולילה לשמור מכל משמר את חיינו, את כבודנו, את יחידת תקותנו.

ועם כל אלה, ואם כי רבו אבדותינו ועצמו מכאובינו, חוש נחוש, כי לא נפלנו במערכה, כי יותר מאשר בכל שעת פורענות קודמת הקדמנו הפעם להתנער, להתאזר כח לחיים.

עוד לא היתה לנו כאן, מעת שבנו לבנות את שממותינו, התנקשות כה כבדה בעצם קיומנו כהתנקשות זו. אולם בשום התנקשות קודמת לא גלינו כוח קיום עממי כאשר הפעם. לא יחידי השמירה וההגנה, לא יחידי תל חי קמו לנו הפעם; הישוב כולו נגלה הפעם מושרש ומעורה, איתן ובוטח ונושא את גורלו באמונה.

בפורענויות שקדמו היה איש ההגנה רואה את עצמו בודד ועזוב מאת הישוב, והישוב גופו ראה את עצמו בודד ועזוב מאת כלל־העם. הרגשה זו של בדידות אשר שימשה בשנים שעברו לוית־מרורים ליסורי בן הארץ – נעדרה הפעם. אולי זוהי הפעם הראשונה שחשים אנו, כי איננו בודדים, כי העם אתנו, כי עם ישראל נענה. נענה באמת. הוא לא שמע לזעקתנו בימי תל־חי, הוא לא נזעק לשברנו הגדול במאי תרפ"א. הפעם שמע ונענה, נענה בפעולה מדינית, בהתעוררות לאומית כבירה (גם צוררי הציונות נאלצים להודות, כי התעוררות עצומה הקיפה את המוני ישראל), במתן אמצעים לפעולה, ברצון עליה. האם לא צפון כאן האות, כי שנוי גדול התחולל כאן, כי לא רק לעצמו היה הישוב לכח, למציאות עממית מעורה במולדת, כי אם גם לנפוצי ישראל, לקרוב ולרחוק, היתה ארץ־ישראל מרעיון מופשט שמודים בו או כופרים בו, למציאות מוחשת, לישות חיונית, אשר בכאבה יכאב ובתוחלתה ייחל. דומה, כי מיום עלילת דמשק, זה תשעים שנה, לא ידענו לציין בקורותינו פעולה מדינית מאוחדת כזאת של חלקי היהדות השונים, כאשר ראינו זאת הפעם.

אל יוצא הכוח הגדול הזה לבטלה, אל יבוזבז הרכוש הנפשי והחמרי הזה!

והאחריות לשימוש צודק ומועיל על הרכוש הזה תחול במידה מרובה עלינו, על הישוב.

בשדה המדיניות חייב הישוב לאמץ את רוח שליחיו ומגיניו העומדים על משמר המדיניות העברית. הישוב בכאבו הגדול, בראיתו הבהירה והאכזרית, בנסיונו הרב והמר, כוחו אתו וזכותו אתו להדריך ולהפעיל את טובי המנהיגים והשליחים ולשמרם מדחי, מהשליות, מרפיונות, מהליכת שולל. לקרוע כל קורי עכביש, לגלות באומץ את מציאותה של התהום האיומה בין לונדון של פספילד ובין ירושלים של כנופית הנרגנים מחניכי בּוּלס, להאיר את המוקשים שטומנים לרגלינו – זוהי חובתו של הישוב למדיניות הציונית בימים אלה. בשבע עינים ובערנות כפולה ומכופלת יביט עתה הישוב על אשר מסביבו וידחה מעליו כל תרדמה והרגעת שוא. אולם עוד יותר מזה חייבים אנו לשמור את נפשנו מן הקנאות הלאומית הכוזבת, הצעקנית והריקנית, הממיטה עלינו שואה. אל יתן הישוב להרעיל את נפשו ואת נפש ילדיו ברהב לאומי, אשר כוח יצירתו אפס ורעשנותו מהלכת אימים ומקוממת ומלכדת את האויב, מגרה אותו למלחמת השמד, ממציאה לו תואנות, ועושה כל נכרי לאויב בנפש. גדול שבר עמנו, ארוכה וכבדה דרך תקומתנו, כוחות בנייה עצומים נדרשים מאתנו, ודרכי העקלקלות של המקולקלים שבהם לא יסכנו לנו לעבודת הבנין. רק בהשתחרר הישוב מן הסכנות הפנימיות האורבות לנו והמזנבות את הנחשלים שבקרבו; בהתגברו על ספחת הלאומיות הכוזבת, הזרה לכל מהותה האנושית והתרבותית של תנועת השחרור שלנו, הזרה ברוחה לכל יצירה של אמת העשוייה לקדם את מפעלנו – תוכל ארץ־ישראל ללכת בראש פוליטיקה לאומית אמיצה וישרה.

וגם בשדה הבנין המשקי גדולה עתה חובתנו ואחריותנו לגולה.

אמצעי כסף גדולים שופעים עתה לארץ. רגש הסולידריות עם המפעל הארצישראלי מתגלה הפעם לא רק במחאות ובאספות־עם, כי אם במאמצים של ממש: “לעזרה”. וחובתנו שהעזרה הזאת לא תוצא ככל מיני עזרות פילנטרופיות, אשר אין בהן יותר מאשר הקלה לשעה. מבלי להתעלם מצרת השעה חובתנו לדאוג לכך, כי התשובה לצרות השעה תהיה בה משום בנין עדי־עד.

נלחמנו בממשלה הא"ית, אשר ברוחב־לבה ובהכרת החובה המיוחדת לה, אמרה לכלכל את שדודינו ואת פצועינו בכספי כלל־ישראל. נלחמנו ויכולנו לה.

סוף סוף לימדנו אותה להבין, כי לא לשם הקלת המעמסה מעל ממיטי ההרס והחרבן תורמים אחינו ביד נדיבה את תרומותיהם, כי סתימת הפרצות היא מחובתה של ממשלת ארץ־ישראל לאזרחיה, וכספינו אנו יש להם רק מטרה אחת: בנין. דומה היום, כי פעלנו שסוף־סוף יפורק מעלינו העול החמרי של הזנת הנגועים ויועמס על ממשלת הארץ האחראית להם.

ומעתה, גם בטרם נסתיימה כליל פרשת המאורעות, בטרם נסתמו פיות המשטינים והמסיתים הקוראים לטבח חדש – עינינו לבנין, לעליה, להקמת ישובים. תהיה לנו שנת ההתנקשות לשנת בנין, לשנת התרחבות והתבצרות.

שנות החיים והעבודה בארץ לימדו אותנו ליחס מיוחד לרכוש, לרכוש היוצר. בנין המשק הלאומי, שהנהו חלק עיקרי בכל תנועת התקומה שלנו, חינך אותנו להעריך את ערכו היוצר של ההון הלאומי, המקים נכסי צאן ברזל לאומיים ואת הכוח הנפשי המגובש והצפון בהון זה. וכך גדל אצלנו הטיפוס האנושי הרואה את הרכוש לא כאמצעי־הנאה ל“חיים קלים”, כי אם כמכשיר־עבודה, והחש את הקדושה שבפרוטות העם הנועדות למפעל הגאולה. ואם בימים כתקונם כך – בימים אלה על אחת כמה וכמה. כמה חיי נפש, כמה קרבת־אחים, כמה סולידריות של דורות מעונים ואנוסים, כמה חרדה לתקוה האחרונה ולצבאה הנאמן שקועים בכספים הללו, הניתנים עתה מקרובים ומרחוקים. וחס לו לזרעה של ארץ־ישראל, וחס להם אלה שמונו או שימונו על הוצאת הכספים הללו, שינהגו בם, חלילה, קלות ובזבוז כל שהוא.

חובתנו לתורמים, חובתנו למפעל, חובתנו לעצמנו דורשים מאתנו שנוכיח למעשה, כי חיל החזית הציונית יודע לתת לא רק את נפשו, כי אם גם לשמור על פכים קטנים, יודע לא רק לשקע את גופו בנדבכי הבנין ובמחפרות ההגנה, כי אם גם להשתמש בכספי העם בתכלית החסכון, בתכלית התכליתיות, בראיית המחר ובחיוניות משקית מכסימלית.

ההתנקשות של 1921 נתנה לנו את בנין העמק, את תל־אביב רבתי, את השכונות העירוניות. ההתנקשות של 1929 תביא לנו שבעתים: עמקים מיושבים, שכונות עובדים מלוכדות, מושבות מאוחדות ומבוצרות, ענפי משק בנויים, הרחבת השוק הפנימי לתוצרת העברית, הרחבת קליטת ידים עבריות במשק העברי. צריפים נשרפו – בטון נבנה, עדרים שודדו – רפתים נקים. נקודות פזורות ומרוחקות נחרבו – נקרב, נאחד, נבצר. זוהי תשובתנו היחידה, זוהי נקמתנו היחידה. אין לנו כל תאות נקמה אחרת, מלבד זו: מזימת צוררים תופר, וארץ־ישראל בנה תבנה.

תרפ"ט

במפעלנו – הצדק והכוח

– – – היו עתונים שהמאורעות שימשו להם חומר לסנסציה, אך היו גם כאלה, אשר מתוך מצב רוח של בהלה ומתוך תלישות ממציאות הדברים הזיקו לא פחות מעתונאות הסנסציה. והנה לתקן את אשר פגמו בגוזמאות קשה, כאמור, אבל אנסה לדבר על המסקנות שנבעו מהן.

מצדדים שונים ניתנו תשובות שונות לימי המאורעות. הישוב העברי בא“י ענה עליהם עפ”י דרכו הוא, אחרת היתה תשובת חוגים ציונים רחוקים בתפוצות הגולה, ואחרת ממנה – תשובת החוגים הבלתי ציונים. אמסור בקצרה איך תפסו אצלנו את הענין. יש צורך לבאר היטב מה הרגיש ומה פעל הישוב בימי המאורעות ולאחריהם, וראשית כל את הכוח המוסרי הגדול, אשר גילה הישוב בימים הקשים האלה. אינני רוצה להשתמש במלה “גבורה”. אני מדבר רק על גאון אדם, על כבוד האדם, על הנאמנות ועל המסירות. כאן מופיע קודם כל חזיון ההגנה, תנועת הפועלים הא“ית הרואה את נס ההגנה העצמית. הישוב הא”י הבין, כי קדוש השם היא מצוה רבה וקדושה, ואולם כל הרוצה לרחוץ את פעמיו בדמינו המוגרים, צריך שידע, כי לא קל הדבר להגשימו. ובזה הגדיל הישוב לעשות מכל אשר היה בדברי ימינו. ולא מפני שהיו אצלנו אנשים טובים, אנשי גאון מאשר היו לנו באוקראינה, אלא מפני שהיה דבר מה בא"י, אשר נסך לתוכנו כוחות אדירים יותר, ולא רק להגנת נשינו וטפנו. הכוח הזה איננו מתבטא רק בחנוך האדם, אלא גם באופי התישבותנו. ריכוז התישבותנו יצר את התנאים האוביקטיביים להיותנו צודקים וחזקים. כן היה הדבר בשכונות העבריות, כך היה במושבות.

יש כאן בגרמניה אנשים הנזונים מרגשות מוסריים, ואלה חוששים מאד לתומתנו המוסרית. אנו, בני רוסיה, חניכי דור המהפכה היהודית, יודעים, כי היו ימים שבהם ביקש היהודי לא רק הגנה עצמית. ספק, אם ידועים לכם השמות פנחס דשבסקי, לקרט, אולם אתם יודעים את שוארצברט. היתה גם מפלגה סוציאליסטית גדולה לפני 25 שנה, שדברה על דבר טירור – על נקמה. והנה בא"י, בעצם ימי הדמים, ידעו אנשי ההגנה להדגיש ולשנן לעצמם, כי אין לנו זכות על נקמה. בעצם סערת ההתקפות גילתה ההגנה העצמית אחריות וטוהר נפש שאת גדלם אין לשער.

תר"צ

לחדור לארץ בכל תנאי ומחיר

זאת היא הטרגיות במצבנו. אכן לא די בעולם הזה להיות צודקים. אם ניצחה המשלחת הערבית עתה בלונדון, הרי לא בגלל צדקת דרישותיה, אלא מפני שהיה בידיה ארגומנט חותך: כוח המכה. ואנחנו למדנו כל הימים להיות מוכים ולא מכים, נעלבים ואינם עולבים. תורה זו נכנסה בדמנו, ולא נשתחרר ממנה לעולם. ובעולם הזה, כנראה, אין דורשים את הנרדף, כי אם את הרודף. לאחר מאורעות אב נמלא העולם חרדה שמא חלילה עלולים קרבנות חברון לדחוק את רגלי מישהו. ההודעה של ממשלת הפועלים יוצאת לא בעקבות סניל אלא בעקבות שאו. כיצד קרה הדבר? אך באו לידידינו ימים קשים, והרי הם מפקירים אותנו.

ועתה, אנו, הנרדפים והמוכים, עומדים אחרי מאורעות אב כנאשמים. אנו זקוקים להצטדקות. הממשלה דואגת כיצד להגן על הערבים מפנינו. והנימוק למעשה הפשע של הפסקת העליה הוא – למען לא יסבלו מאתנו.

לאחר שגם בספר הלבן נאמר, כי לא בחסד אלא בזכות אנו שבים לארץ, זכות זו שהיא יסוד ראשון בשיבת ציון, אפשר לה לממשלה הדוגלת באהדה לנו, וחוזרת בלי הרף, אפילו היום, על נאמנותה למנדט וכי לא תכנס לשום מו"מ המתנגד למנדט – להתנקש בזכותו העיקרית והראשונה של העם העברי, רק מפני שהננו חלשים בארץ.

נביע זעמנו, לא נקטין את כוח השפעתנו בעולם, לא נפחית מערך הכוח המתפרץ של העם העברי. אבל האם עומד באמת העם העברי לרשותנו? האם אינו נעדר בשעות ההגנה ממש? לולא העדרו במשך השנים האחרונות לא היינו מגיעים לכלל הגזירה.

אודה: יותר מכל מעסיקה אותי כרגע השאלה, אם אנו כאן בארץ לוז השדרה של העם העברי, המשפחה הקטנה המכריעה בחיי העם כולו – אם יש בנו הכוח לעמוד. הלוא רבות ראינו בארץ. עבדנו בימי עבד אל חמיד, בימי התורכים הצעירים, בימי ג’מאל פחה, בימי בולס, – עבור נעבור גם על הפקידות הרשעה, הגוזרת גזירות עלינו עכשיו. היינו בארץ לפני האימפריה של נבוכדנצר ונהיה בא"י גם אחרי האימפריה הבריטית.

אפשר לשפוך דמינו, להפיל בנו חללים, להכביד על עבודתנו, אך יש כוחות עליונים, עמוקים בעמנו, ששום כוח אויב לא יעמוד בפניהם. מפלות נחלנו ועוד ננחל, אך מדרכנו לא יזיזונו.

האיום שבפרעות ובגזירות הנהו בעיקר בזה: כיצד יקבלן העם העברי? היברח, היעזוב את המערכה?

אלמלא לא היה לנו בימי תורכיה הקומץ שידע לבוא אל הארץ למרות “הפתקא האדומה”, שידע לרכוש קרקעות אפילו כשאסור היה לקנותם על שם יהודים, כשידע להקים בית ורפת בגניבה – לא היינו נצבים היום כאן. וגם עתה, אם נדע לעמוד על אף כל הגזירות, לחדור לארץ בכל תנאי ומחיר, לבצר ולהרחיב את משקנו בלי הפסק, להחדיר בלב העם ובלב העולם את צדקתנו, ואת ההכרח שבבניננו – עבור נעבור על כל המכשולים.

תר"צ

נעמוד על נפשותינו

ברלין, וינא, קרקא, וארשא, וילנא – שמות של השבועות האחרונים. קהלה אחרי קהלה. אוניברסיטה אחרי אוניברסיטה. עוד מעט ולא יישאר אף היכל־מדע אחד באירופה הנאורה, אשר על שלביו ובאולמיו ובעזרותיו לא נסחט דמנו.

היש אתנו צופה, הרואה את מה שעומד להתחולל על ראשנו מחר־מחרתיים?

זה חמשים שנה שהוחזרנו שוב – לאחר הפסקה קצרה ואולי גם מדומה – אל אותו מעגל־הדמים אשר תקופת־ההשכלה והאמנציפציה לימדה אותנו לראותו כנחלת דורות שחלפו, דורות ההולכים בחושך, “אשר אור הציביליזציה לא נגה עליהם”. מהו קו־חיינו מאז? גם אלה שהעיזו אז להיות “רואי־שחור”, כלום העיזו לראות ולהביע כמו את אשר נשקף לנו? כלום לא בקשו אצלנו טובים וכן שלמים להרגע ולהנחם אחרי פרעות תרמ“א, כי יעברו ויחלפו הימים הרעים האלה? כלום לא נחשב גם בשנים שלאחר־כך לפגיעה בטעם הטוב, כל נסיון לראות את הענין הגס והפיסי של פרעות לא לענין חולף, ובלשון הדיסקוסיה “לבסס את הציונות על פרעות”? אך הלא כמשחק־ילדים־תמימים היו “הרעמים” בתרמ”א לעומת קישינוב, הומל, ז’יטומיר, ביאליסטוק והנחשול של ימי אוקטובר 1905. וכל אלה, שזעזעו את עמודי עולמנו, מה הם לעומת טבח־אוקראינה שלאחר המהפכה? ומי פתי והאמין עוד לפני שנים מספר, כי גל ההשמד הפיסי יפרה ויפנה מערבה, אל ערש ההשכלה והבריחה מן הגיטו, ומאה וחמשים שנה לאחר מנדלסון – לאחר ריסר, לאחר לאסאל, לאחר ראטנוי – יהיו חיי יורשיהם תלויים להם מנגד, וכמו זקני זקניהם ירעדו אף הם מחמת המציק, מפני חרון עם־הארץ?

לא לתנות את מר גורלנו כוונת הדברים הללו. אין חפץ בקינות, וגם תביעת צדקתנו והוכחת צדקתנו היתה לזרא. האין הוכחת צדקתנו עלובה ונקלה שבעתיים מקבלת המהלומות, החביטות והסטירות? האין טוב יותר להיות חטאים כבני אדם מלהיות צדיקים כמלאכי השרת ולהפיל תחינה לפני רבוני־הצדק השולטים בך והבועטים בך וללמד זכות על דמינו המוגרים ולבקש מאתם כי יכירו בצדקת חללינו?

אכן, נחדל לבקש להיות צודקים בעיני זולתנו, אך אל נהיה נקלים ומסואבים בעיני עצמנו.

והאם איננו הולכים ונקלים בעיני עצמנו? הלא לא פחות מאשר מחרידה חשרת־העבים הנישאת על שמינו, והעומדת להתפרץ יום־יום במטר־אבנים אשר ירוצץ את גולגלתנו ויחריב את קנינו אשר שרדו מהטביחות הקודמות – מחרידה גם השאננות המוזרת של אחינו הנפגעים והמוכים באשר הם. כאילו לשוא עברו עלינו ימי קישינוב. כאילו לא נכתב מעולם משא־נמירוב. כאילו לא היתה ההגנה בעיירות ישראל, כאילו לא היו הפלוגות היהודיות באוקראינה, כאילו לא היה “השומר” בארץ, כאילו לא עבר עלינו מה שעבר מהומל ועד מאה שערים. כיצד קרה הדבר הזה? האם לא היתה העמידה בשער על נפשנו, על נפש אחיותינו וטפנו לעצם מעצמה של תנועת התקומה בישראל, של המהפכה, של תנועת הפועלים היהודית לכל זרמיה ואגפיה? האם לא היה החוש החדש הזה, לאחד הקנינים היקרים בחנוך המונינו ונעורינו? מדוע אין אנו היושבים כאן מרגישים עתה במציאותו, לא בקורפירסטנדם ולא בעזרות האוניברסיטאות, ולא ברחובות וארשה? האם נפגם דבר־מה בינתיים בנוער העברי וחוט־המסורת החדשה, אשר למדה אותנו לא להמלט על נפשנו מפני הרשע, כי אם לעמוד בפניו ולהתקומם כנגדו – ניתק?

תצא, איפוא, מכאן, מן הארץ, הקריאה אל כל הנוער העברי המתחנך לאורה של א"י העובדת, באשר הוא שם, הקריאה הקצרה ורוות יסורים של דורות ונסיון של דורות: ועמדתם על נפשותיכם.

תרצ"ב

מפנחס דשבסקי עד אפרים צ’יז’יק

הנה מלאו השנה חמש שנים למאורעות אב. חתך עמוק בתולדות הישוב. ועוד לא פעם נצטרך לשוב ולזכור אותם הימים ולשאוב ממעינות הכאב והעמידה בפרץ שבהם. מלאו חמש שנים להגנת חולדה. כמה שנים עוד תצטרך תנועתנו לטפח את חוש ההגנה, להעלות את זכר החברים, ממגיני הומל (שהיו בראשוני העליה השניה) ועד אפרים צ’יז’יק. השקדו הסתדרויות הנוער שלנו להחיות את הדברים בלבות חניכיהם הצעירים? הלא עוד חיים האנשים. עוד לא נמחו הרשמים החיים. עוד יש מי שיספר זכרונות, שיעלה את הדמויות. מדוע עוברים ימים כאלה מבלי הד?

לפני ימים מועטים קראתם בודאי על מותו של פנחס דאשבסקי. לפני שלושים שנה, אחרי קישינוב, בימי “עיר ההרגה”, הרעיד עלם זה, רך ותמים, את הלבבות: הוא יצא יחידי, בלב פטרבורג הבירה, במרכז הבולשת הרוסית, לנקום את נקמת עמו מאת קרושיבאן הפורע והמסית. היתה זו קריאת־התגרות צעירה לכוחות הרשע השולטים וקריאה לעם, כי יעמוד על נפשו. עכשיו מת אדם צנוע ועובד ישר זה, אשר שמר אמונים לארץ־ישראל בתוך סביבה מתכחשת, מת מיתה חטופה לאחר ענויים בגפא"ו אשר לא זכרה לו את חסד עברו המהפכני ומררה את חייו וקרבה את קצו. אבל גם הנוער שלנו לא ידע מי האיש ומה היה לתנועתנו בראש ימיה.

תרצ"ד

האב ובנו

רבים הלבבות אשר חרדו מקרוב ומרחוק לידיעה, כי אלכסנדר זייד הותקף והוכה, וכי גיורא בנו נפצע בהגינו על אביו. זייד הותקף על משמרתו: שמירת היערות של הקרן הקיימת. ה“מסורת” הממאירה של ביעור־יערות, של כריתה, עקירה והשמדה, עודנה שולטת בארצנו. והקרן הקיימת מנסה להלחם ב“מסורת” זו: את יערות הקדומים הנכנסים בתחומי קרקעותיה, החרשים העזובים, המגודלים פרא והקרוחים, אין היא מפקירה להבער ולעקירה, כי אם מבקשת לקיימם ולהקים אותם מחורבנם. היערות הולכים ומתחדשים לעינינו במאמציה ובקרבנותיה של הקרן הלאומית – מעשה, אשר לפי שעה על כל פנים אין שכרו בצדו – אולם לא ממשלת הארץ היא המגינה והשומרת על מפעל תרבותי־ארצי זה. הקרן עצמה זקוקה להעמיד על חשבונה שומרים, הצפויים תמיד לאלותיהם ולכדוריהם של המבעירים והמשחיתים.

שמו של זייד יקר לא רק לכל אלה, אשר עמדו אתו יחד במשמרות העבודה וההגנה, כי אם גם לרבים־רבים, אשר נתחנכו מרחוק על מופת־החיים, מופת הגבורה והנאמנות של בית אלכסנדר וצפורה זייד.

לפני עשרים ושמונה שנים בא אלכסנדר זייד לארץ. נער בן שבע־עשרה שנה. וכאז כן עתה “עודנו מחזיק בתומתו”. אין כל מחיצת נפש בינו ובין המפעל, אשר לשמו בא ובו שיקע את חייו. הוא היה בין הראשונים לבנין בית־העבודה. בין הראשונים אשר נזדעזעו עד היסוד למראה קלון־הישוב, שכאן, על אדמתו, היה למס־עובד לכל מיני תקיפים, לשודדים, הפקר לעולים מן המדבר. לא היה זה זעזוע רגשני ההולך ונמוג, כי אם זעזוע מפרה, הקובע את גורל חיי אדם. מזעזוע זה של מתי־מעט נוצרה אותה פרשה רצינית ועמוקה וטרגית, אשר שמה: “השומר”. ואותם החושים אשר נעורו ובאו לידי גילוי נהדר בטובי השומר לא נרדמו בלב זייד גם לאחר עשרים ושמונה שנים. הם היו לעצם מעצמו. לא פעם אחת סיכן את חייו “בגלל אשכול ענבים”, השייך לאיזה בעל כרם, אשר גם לא הבין מה השגעון הזה של שומרו השכיר. לא פעם אחת נתן גוו למכים, ולא פעם השיב מכות למחרף ולמכה. עוד לפני יותר מעשרים וחמש שנים, והוא עודנו שומר טירון, אשר טרם למד את חכמת השמירה וטרם הכיר את כל הפחים הטמונים לרגלו, ספג מכות עד כדי זעזוע־מוח וחולי ממושך. אולם הוא לא ברח מן המערכה. ומאז: פרשת סג’רה ומסחה ויבנאל ורחובות וחדרה וכרכור ותל־עדשים וכפר־גלעדי ותל־חי. פרשה ארוכה. מה רבו הנדודים, התלאות, ההאבקויות והמכות, ולא רק מכות־אויב. וראה זה פלא: “המקצוע” והתלאות והשנים (אף הן!) לא השמו את לבו, לא יבשו את לשדו. בועדות פועלי הגליל, כשהוא, עמוס־הלשון, היה קם לאמור משהו בקולו החרישי, היו הכל מטים אוזן: הרגישו, כי הוא דולה את דבריו המעטים והכבדים ממעמקים. וגם עכשיו, אחרי כל מה שעבר עליו, לא זקן לבו, ובית הזיידים הבודד ביער הקרן הקיימת הנהו עד היום מקלט ומרכז לצעירים עורגים ומבקשים. וגם עכשיו, למוד נסיונות מרים כל־כך, איננו קופא על נחלתו. שום אבק של שובע, של פיליסטריות לא דבק בו. גם עכשיו אינו נרתע מלהטריד, מלתבוע, מלהתריע על סכנות, מלגזול את המנוחה של העומדים על גבו, מלסכן את מצבו. השמירה נשארה מה שהיתה בשבילו בראשית ימיו: איננו מבקש תגרות, אולם רכוש האומה וכבוד האדם מישראל אינם הפקר!

וגיורא הבן, היוצא לעזרת האב – כמה יש בזה מן ההבטחה ומן הסמל! שנים על שנים חרד הלב לגורל הדור השני אשר יולד על ברכי הפועל בארץ. מה יהא טיבו, מה יהא אפיו? התדבק גם בו אותה “פיכחות” של כמה מילדי הישוב, הישן והחדש, אותה קרחת שבנפש, המיבשת כל לשד ולוחכת כל נימה חלוצית, מעפילה? הירצה, היוכל הוא לתת את נפשו על אותה יצירה, אשר למענה באו אבותיו, אשר בה חיו ועליה מתו? היה מפני מה לפחד. והנה התשובה הולכת וניתנת: מתחילים להגלות ניצנים ראשונים, ניצני הבחרות הראשונים של ילדי תנועת העבודה: חלוצים בני חלוצים. ורואים אנו בנים לאבותיהם ולאמותיהם. ורק בזה נוכחנו, כי יש שכר לפעולתנו, כי לא לשוא עלו ולא לשוא חיו הוריהם ומחנכיהם. גיורא הבן, באותו גיל ממש אשר בו עלה אביו לארץ, חש הוא לעזרת אביו, מעיד על עצמו, על גזעו ועל בני־גילו.

תרצ"ב

חלילה לנוּ להשלוֹת את עצמנוּ. אַל נתאר את העליה השניה בּשלל צבעים כּוֹזבים. אַל נראה כּל אחד בּה כּגיבּוֹר. הננוּ כּאן היוֹם כּשם שהיינוּ בּעלוֹתנוּ מהגוֹלה – אוּדים מוּצלים מאש. היתה בּנוּ סֶלֶקציה בּלתי־פּוֹסקת והיה מרי חיים בּלתי־פּוֹסק, הכרח בּלתי־פּוֹסק בּמאמצים. הדברים האלה הם שגיבּשוּ אוֹתנוּ והעמידוּנוּ חוּליה בּשרשרת בּין בּיל"וּ והעליה האחרוֹנה. ואם נעשׂה לא את חשבּוֹנוֹ של כּל אחד, בּמה זכה וּמה הפסיד, אפשר שבּתוֹר אישים ידענוּ כּאן את האוֹשר הגדוֹל בּיוֹתר של נעוּרים, כּי לא הכּיבּוּשים, אלא גם היסוּרים הרנינוּ אוֹתנוּ, היוּ לנוּ כּמשׂחק – אם נעשׂה את חשבּוֹן התקוּפה, נשתוֹמם: איזוּ אפשרוּיוֹת עוֹדן ספוּנוֹת בּארץ־ישׂראל, אם מעטים וחלשים כּמוֹנוּ יכלוּ ליצוֹר כּל זאת. נשתוֹמם על הרכוּש הכּלכּלי והחברתי, התרבּוּתי והאישי־מוּסרי שהוֹרישה העליה לבּאים אחריה. נשתוֹמם על האוֹשר הגדוֹל שנפל בּגוֹרל הדוֹר הזה.

זכה הדוֹר הזה לחַדש ערכים חשוּבים לתנוּעה הציוֹנית ולעם כּוּלוֹ, גם לספרוּת העברית ולישוּב הארץ־ישׂראלי. ואוּלי ערכּם של החידוּשים האלה הוּא שאוֹרם יגיע מעֵבר לגבוּלוֹת שבּהם אנוּ עוֹמדים. אם נַשוה עכשיו את תוֹכן הציוֹנוּת כּפי שהיתה לפנינוּ עם תוֹכן הציוֹנוּת עכשיו, נראה שהתנוּעה הציוֹנית כּוּלה נתעשׂרה, נתרכּבה, ספגה ערכים לאוּמיים ואנוֹשיים רחבים. כּי מה שלא היה תוֹכן חזוֹנם של הֶס ושל הרצל מבּחינה היסטוֹרית, הרי עצם תכנה של הציוֹנוּת בּתוֹר העם הצטמצם בּמוּשׂגים אלמנטריים אחדים – ארץ, מדינה, שׂפה. התוֹכן המוּסרי הכּלוּל בּשם “העבוֹדה”, אשר הנחילה לציוֹנוּת העליה השניה, מוּשׂג העבוֹדה עם פּירוּשוֹ המשקי והחברתי – לא רק ששינה את פּני המציאוּת של ארץ־ישׂראל העברית אלא את פּני הנוֹער בּגוֹלה, ואין לנוּ ראָיה טוֹבה מזוֹ שבּרעיוֹן העבוֹדה מוּכרחה לדגוֹל גם תנוּעת נוֹער הצוֹררת לפּוֹעל. גם חוֹבבי־ציוֹן שכּתבוּ לנוּ: “הִיכָּבד ושב בּביתך”, היוּ מוּכרחים ללמוֹד – לא בּכוֹח דיבּוּרנוּ אלא בּכוֹח העוּבדוֹת שיצרנוּ – את ערך העבוֹדה בּגאוּלת העם.

וגם לישוּב הארץ־ישׂראלי נתנוּ דבר־מה. יצרנוּ תאים למדינה היהוּדית הבּאה והכנסנוּ דם חי לא רק לתנוּעה אלא גם לחיים הכּלכּליים בּארץ. מי שזוֹכר את מצב המוֹשבוֹת מלפני כ"ה שנים יוֹדע מה ערטילאי היה קיוּמן, מה דל היה שטחן המשקי. אם יצא ויראה עכשיו את משק הרפת שיצרה ההתישבוּת העוֹבדת, את ענף הירקוֹת, את גידוּל העוֹפוֹת, ענפי המַטעים הצעירים, את מפעל “תנוּבה”; אם יראה את הסכוּמים הגדוֹלים שפּוֹדים משקינוּ בּעד כּרוּבית ועגבניוֹת – הוּא יוּכרח להוֹדוֹת, כּי תנוּעה אשר “שמֶנדריקית” קראוּ לה יצרה לא רק נכסים פּוֹליטיים וּמוּסריים, אלא גם נכסים משקיים, שערכּם כּביר לא רק לציוֹנוּת, אלא למשק הארץ.

וּמבּחינה חברתית זכתה תנוּעתנוּ לעקוֹר משוֹרש כּמה מוּשׂגים רקוּבים – מלה שגוּרה בּאוֹתם הימים – תמיכה וּשנוֹררוּת, ניצוּל וּפַּרַזיטיוּת. בּעצם הדרישה שהרימוֹנוּ – “וחי אָחיך עמך” – היה צפוּן תוֹכן סוֹציאלי עצוּם. מזה הסתעפה ההתישבוּת העוֹבדת לכל צוּרוֹתיה, דמוֹקרטיה משקית, קבוּצה, מוֹשב וקיבּוּץ, שויוֹן הגבר והאשה, חינוּך הילד על העבוֹדה. ואם נפנה לחיים המדיניים, שוּב נראה שאוֹתם החלוֹמוֹת שבּתקוּפה קוֹדמת רק בּוֹדדים ונוֹעזים כּמיכאל הלפּרין חלמוּ עליהם – החלוּ להיוָצר בּימי העליה השניה. ממפעל ההגנה והשמירה ועד ההתנדבוּת לגדוּד – היוּ אלה בּיטוּיים שלמים ונמרצים של המדיניוּת העברית בּארץ־ישׂראל. וּבשׂדה הלשוֹן והתרבּוּת – לעוֹלם נזכּוֹר את כּל אלה שלחמוּ וּפעלוּ בּשׂדה זה, אוּלם הזכוּת להוֹציא את הלשוֹן מבּית־הספר וּממשפּחת המשׂכּיל לשוּק, לרחוֹב ולמשק, נפלה בּחלקה של העליה השניה. מתוֹך חוּשים עמוּקים ידעה העליה השניה, שלא היתה מוּרכּבת דוקא ממַשׂכּילים, להידבק מהרגע הראשוֹן בּלשוֹן העברית ולעשׂוֹתה ללשוֹן חיה.

גם בּספרוּת העבוֹדה רשמה דבר־מה העליה השניה. לספרוּת העברית כּוּלה בּתקוּפה האחרוֹנה יש זכוּת גדוֹלה בּטיפּוּח הקוֹממיוּת העברית. מאברהם מאפּוּ עד פייאֶרבּרג, ממיכ“ל ועד זאב יעבּץ, מרנ”ק ועד “המעוֹרר” – כּל אלה יצרוּ תאי רגש ורצוֹן שמצאוּ את תיקוּנם בּעליה השניה. ואם ידע בּרדיצ׳בסקי, ללא קהל, בּלי תקוה שמישהוּ יקשיב לדבריו, בּלי כּל כּשרון של הכרזה – לגלוֹת את רפיוֹן הציוֹנוּת, הנה בּאה העליה השניה להביא פּתרוֹן לחלוֹמוֹ. אוּלם דוקא שעה זוֹ של העליה השניה היתה שעה איוּמה לספרוּתנוּ בּמזרח אירוֹפּה – כּשעה שהיתה לספרוּת העברית בּגרמניה עם גמר תקוּפת ההשׂכּלה. היתה זוֹ שעה של הפסד כּל הכּוֹחוֹת הציבּוּריים, של בּריחה המוֹנית מן המערכה. בּאוֹתה שעה בּאוּ אנשי העליה השניה ויצרוּ – אם לא את הספרוּת, הרי את הבּסיס שעליו תיבּנה הספרוּת העתידה – את הקוֹרא העברי.

מלבד כּל הערכים הממשיים האלה – נתנה העליה השניה את עצמה: את הטיפּוּס האנוֹשי שבּה. ערכּם של הבּיל"וּיים הוּא לא רק בּיצירת גדרה, כּי אם בּאגדה שיצרוּ בּעם, האגדה שבּה החיינוּ את נפשנוּ בּרעב וּבצמא. כּן גם העליה השניה. אוֹתה הדמוּת של קשיוּת־עוֹרף אשר אינה יוֹדעת איד עוֹזבים את המערכה – זאת נתנה העליה השניה.

בּבוֹאנוּ עתה לסַכּם את מפעל חיינוּ, הרי כּל כּך מוּבנה לי הבּרכה שבּירכה את עצמה החבֵרה חיוּתה: ¹ שלא נדע מלחמת אבוֹת וּבנים. ולא על חשבּוֹן הבּנים צריך להבין זאת – שלא יהיוּ מחַדשים וּמוֹרדים – אלא על חשבּוֹננוּ אנוּ. ראינוּ פּרוֹצסים של התעייפוּת והזדקנוּת בּתנוּעוֹת בּחוּץ־ לארץ וגם אצלנוּ. והנה עכשיו, עליה זוֹ העוֹמדת עכשיו בּשנוֹת עמידה, צריכה לחייב את עצמה בּחוֹבוֹת קשוֹת, להזדיין בּמניעים חזקים מאד; עליה לדעת שאין היא רשאית להזדקן, כּי עוֹדנה עוֹמדת – מבּחינת היקף המפעל – בּראשיתוֹ. בּעזרת כּל המכשירים הכּבּירים שיצרנוּ – “חברת העוֹבדים”, “ניר”, “המשבּיר”, ועדת התרבּוּת ועוֹד – תדע נא העליה השניה להידבק מחָדש בּכל המצווֹת החדשוֹת העתידוֹת עוֹד לצמוֹח בּימינוּ. וּנברך גם את העליה החדשה העוֹמדת לבוֹא לארץ, זוֹ אשר בּה לבדה הערוּבּה שמפעלנוּ לא יכזיב – כּי הניגוּדים הטרגיים שהיוּ בּינינוּ לבין קוֹדמינוּ יִפסחוּ עלינוּ הפּעם, וכי נהיה כּוּלנוּ לשוֹן אחת וּמפעל אחד.

ניסן תרפּ"ט.

אל מול פני המערכה

חברים! לאחר שכמה נואמים שקדמוני פתרו את השאלות המסובכות והקשות של הפוליטיקה העולמית, והרחיקו את עדותם עד רוסיה וספרד וצרפת, על תתרעמו עלי אם אני אתרכז כולי בנקודת הכאב הגדול שלנו כיום הזה, ואקדיש את דברי לעמנו הדל ולארצנו הקטנה.

לפני 33 שנה אמר המשורר העברי: “וכל הארץ לי גרדום”. אז, כשביאליק נשא את קינתו, והעולם הישראלי נזדעזע כולו לשמע פרעות קישינוב, אפשר היה בזה עוד מן המליצה הגדולה, מן הראייה הרחוקה, מן התפיסה ההיסטורית של גורל ישראל. עוד היתה בה אמת של הזמן, אך לא אמת של המקום. אבל מקישינוב ועד עכשיו עברו על ראשנו זוועות, אשר כנגדן חוורו גם ימי קישינוב וגם פרעות 1905. גרוש ספרד עם גזרות חמלניצקי כתומם באו עלינו. וחברים, מעמד פועלים שעליו ועל עמו באו כדברים האלה, רשאי הוא להתרכז כולו בכאבו. כל עוד אין אחרים רואים את העוול נגדו ואת היסורים שלו בכל מוראם, חייב הוא לראות את עצמו במרכז העולם ובמרכז מלחמתו. כוח מוכה, כוח מדוכא, כוח מושפל, עוד יש לו אפשרות של גאולה, אך בתנאי אחד, אם הוא עצמו יכיר בעוול שנעשה לו. ואפילו הוא גלמוד בעולם, ואפילו אין לו עוזר ומגן, אך אם חיה בו הכרת צדקתו עוד לא רחוקה ישועה ממנו. ובמכאובנו אנו יש לשאול: האם אנחנו עצמנו, אנחנו המוכים, אחיהם של הנדקרים והנשרפים בשבועיים אלה, אחיו של אותו אחד שנשרף בכביש, אשר אך זה עבר עליו הנציב העליון, האם חיים אנחנו בהכרה מלאה של צדקתנו?

לפני דורות לא ידענו שאלה כזאת. אבותינו שהועלו על המוקד, אשר נסחבו למרתפי האינקביזיציה, אשר נשחטו במאכלת הקוזקים, היתה להם הכרה מוחלטת, שיש להם עסק עם פריצי חיות. הם ידעו, שאין להם כוח נגד פריצי חיות. אבל אף רגע לא חסרה להם הכרת צדקתם הם. המעציב והמבייש ביסורינו אנו הוא, שכמה מבני דורנו חסרה להם ההרגשה החיה של צדקתנו המוחלטת.

פורעים גופניים ופורעים רוחניים

אנו חייבים להגן על עצמנו. ולא רק הגנה פיסית על חיינו ועל פרי עמלנו. לא ניתן את גופנו למכים ואת נפשנו למעלילים. כי היד המשלחת בנו את הפגיון ואת האבן ואת האש, היא גם משלחת בנו את הדיבה ואת העלילה. היד המשלחת בנו את המות מבקשת לתת לשמצה גם את חיינו ולסלף את האמת שבחיינו. ואנו נתבעים להגן על עצמנו לא רק מפני הפורעים הגופניים, כי אם גם מפני פורעים רוחניים, שבהם גם המעיזים לדגול בשם הסוציאליזם, בשעה שהם מסלפים את תוכן הצדק והחירות שבו ומחללים את שמו.

מיטב דמנו

רצונכם לדעת מהו טיב המאורעות שהתחוללו עלינו לפני 15 שנה במאי 1921 ועכשיו באפריל 1936 – דייכם אם תתבוננו בדוגמאות מעטות.

להבנת 1921 דיינו אם נעלה על לב את זכר ברנר, מגדולי היצירה, ממשפחת איוב וירמיהו, מטובי ההוגים והמרגישים הרבולוציוניים שבדורות האחרונים, אדם אשר לא הדביק על עצמו שום תו ושום שלט של מפלגה ושל תנועה, אולם סבל כל אדם היה סבלו, ולכל רשע ולכל שעבוד ולכל צביעות ולכל תרמית היה אויב בנפש. את זה רצחו, ומרצחיו של זה דוגלים בשם שחרור־ערב.

זעקת השדה

וממאורעות הימים האחרונים שוב אך דוגמה אחת בלבד. לא אזכיר את חברינו התמימים והישרים, שנשאו את נפשם לשלום ולאחוות עמים. אזכיר רק את כאב הצומח, את זעקת השדות המוצתים, את אנקת העצים הכרותים ומן הראוי שנכיר גם בתוכן האנושי והסוציולוגי של מעשי “מרד” אלה.

אם יש בימינו צבור בעולם, הרשאי להתברך כי הוא עושה משהו באמת להגשמת הסוציאליזם, שהוא סולל דרכים לחיי־חברה סוציאליסטיים, שאיננו עוסק רק בדבורים על אודות סוציאליזם, כי אם טורח להכין את “השבת הסוציאליסטית” במו ידיו, אם יש בימינו צבור כזה בעולם, הרי זה צבור משקי העובדים בארץ, אנשי הקבוצות והמושבים. עמלם הוא הנקי והטהור שבעמל בני אדם, כי הוא מבקש להתרחק מכל אבק־ניצול־הזולת ומשלטון אדם באדם לרע. עמל זה, מן האבן הראשונה בבנין המשק ועד הטפול בציץ הרך ביותר, מלווה הרגשת אחדות־הגורל וסולידריות עם כל האנשים העובדים בעולם, מלווה מאמצי יצירה ותרבות אשר עוד יתנו את יבולם. ועל העמל הזה, על נקודות העבודה הללו, על האיים הסוציאליסטיים הללו, עליו הונף הקרדום, בנטיעותיו שולח הגרזן, בשדותיו שולחה האש. והמשלחים את היד המקצצת והמבערת דוגלים בשם “המוני עמלים”, בשם “הגנת הפלחים”. אין לך מופת חותך יותר לתוכן המלחמה אשר נלחמים בנו, מן השדות השרופים שלנו.

ובשעה זו חייבים אנו לא לחפש ניחומים קלים, ולא לאמר: שלום, שלום ואין שלום, כי אם לראות את חגורת הדמים, את ברית האיבה אשר הקיפה אותנו, לראות אותה בכל רשעותה, בכל סכנותיה, ואז אולי נמצא גם את הכח לעמוד בפניה.

“שיטת” השלטון

ובשעה שאני סוקר את ברית האיבה אשר הקיפה אותנו בימים האלה, אל תתמהו, חברים, אם אתחיל לא מן החורני המשוסה, אשר איננו יודע את מי הוא רוצח ולמה הוא עושה זאת, ולא אתחיל אף במנהיגיו־שולחיו, היודעים את אשר הם עושים. לכאבי ולהותי עלי להתחיל בממשלת הארץ.

אין חלקי עם אלה המוצאים נחמה גדולה וסיפוק רב בדברי מחאה. בנעורי שבעה נפשי דברי מחאה נגד ממשלות, ובלכתי הנה חשבתי כי כאן תנתן לנו אפשרות של עשייה, ללא צורך להוציא את רוחנו במחאות. אין חלקי עם אלה המאמינים, כי במצאם בשלטון את השעיר לעזאזל יוקל עליהם. וכן אינני מאלה המוכנים להחליף את האימפריאליזם האנגלי באימפריאליזם אחר טוב ממנו, באימפריאליזם הערבי, למשל, או באיזה אימפריאליזם אחר, הלוטש עינים לארץ־ישראל. רחוקים אנו מכל שעשועי־בוסר פוליטיים. אבל איננו יכולים, איננו רשאים להעלים עין מן האחריות האיומה, שקיבל על עצמו שלטון הארץ בתקופה האחרונה ובעשרת הימים האחרונים ביחוד. לא ננקה אותו מאחריותו.

על עורנו ועל בשרנו, על דמנו נוהג שלטון הארץ בשיטה ליברליסטית מיוחדת במינה. הוא רועה את שופכי דמנו, המעלילים, המשסים, המחריבים, המציתים ב“מקל נועם”, וגם לא במקל כי אם בנועם בלבד. יחס כזה לשופכי דם, למשסי עם בעם, למהרסי החיים הכלכליים, זהירות כזאת בכבודם, לא לפגוע בהם, חלילה, בשום דבר, לא אזהרה, לא משפט, לא חקירה, לא מעצר – היכן תמצאו דוגמתו ברחבי האימפריה הבריטית? שלטון הארץ, בא־כוחה של בריטניה רבתי, לא מצאה ידו אפילו לשלוח אוירון ליפו, כדי שירגישו שיש עין רואה. שנים עשר יום לאחר הרציחות ביפו, עדיין לא הובא בפני השופט־החוקר בלתי אם נאשם אחד, שנמסר לדין כנאשם ברצח בלא כוונה תחילה – לא התכוון, חס וחלילה, לרצוח, ודאי התכוון לדבר־מצוה. השלטון האדיר אין ידו משגת להסיר את המסמרים אשר ידים “נעלמות” מפזרות בדרכים; השלטון הזה, אשר באנגליה הוא יודע לשים קץ לשביתה של אלפי מאות פועלים, אם הוא רואה בה סכנה לעצמו, או לשלום־המדינה, כפי שהוא מבין אותו, וכאן בארץ, לא רק שאינו יודע לעשות זאת, כי אם איננו מעיז להגן על מי שאיננו רוצה לשבות, על מי שאונסים אותו לשבות, איננו מעיז להגן על חמר ערבי מסכן, המביא ירקות לשוק. אותו השלטון היודע לשלוח לבית־הסוהר פועלים יהודים, העומדים במשמרות שקטות על יד פרדסי יהודים־מנשלים, מפני שהוא רואה במשמרות הגזעיות סכנה לשלום העמים בארץ, איננו מוצא שיש משהו בלתי־חוקי במשמרת ארצית ובשביתה “כללית” של עם נגד עם! השלטון משתתף בצערנו, אך איננו מונע את צערנו. וגם כשהוא שולח אלינו משמרות שוטרים וחיל־הספר, הרי תחת חטמם עוקרים את עצינו! ולעיניהם מציתים את שדותינו! ובאותה הדרך אשר בה עבר נציב הארץ, עם כל השמירה המעולה היאה לו, יכול להשרף נהג עברי מבלי שכוחות המשטרה ירגישו בדבר!

“שיטה” זו איננו יכולים שלא לראות בה דבר־מה אכזרי, עומד על דמנו, מתנכר ליסורינו! ואם זאת רק רשלנות בלבד, הרי זו רשלנות פושעת, אשר עליה חייב השלטון ליתן דו"ח, לא רק בפני ההיסטוריה שלנו, כי אם בפני המדינות, 52 במספר, אשר האמינו לו והסמיכו אותו לשלוט בארץ הזאת ולפקח על בניננו. יש לנו עם שלטון הארץ חשבונות מרים גם בימים רגילים. יש שאלה של יחס צודק אלינו ושל מלוי התחייבויות. אבל יש משהו שכל שלטון, ואפילו שלטון שעינו רעה בנו, חייב בו: בטחון החיים, בטחון היצירה, בטחון הקנין. ואת הדבר הזה, שהוא מושכל ראשון לכל שלטון תרבותי, אין ממשלת הארץ יודעת לסדר, והיא מטפלת בו ברוב “דיפלומטיה”. ויש רושם, שכדי שנקבל סוף סוף את הדבר הזה, לאחר שבועיים של “ישחקו הנערים”, תואיל בריטניה רבתי לשלם בקיצוץ אפשרויות חיינו בארץ הזאת.

מי הביא בגבולנו את המדבר?

במה שמתרחש עכשיו בארץ אין אנו יכולים לראות דבר שבהפתעה. שלטון שמתפאר בזה, שהוא נותן “בטחון” לארץ איננו צריך לטפח במו ידיו כמה יסודות העלולים לערער כל בטחון. הנה הכרנו עכשיו על עורנו ועל בשרנו, מה זאת החדרת המדבר לארץ־ישראל. בכל מקום, וגם במדינות דוברות ערבית, יש מלחמה בין הציביליזציה ובין המדבר. מדינת מצרים ניהלה מלחמה עם המדבר, וגם סוריה ועיראק מפחדות מפני המדבר ונלחמות בו. לא ראינו שממשלה ציביליזטורית תפתח לרווחה את שעריה בפני פשיטת המדבר. ובארצנו, במקום שקיימת תחוקה חמורה של העליה ורגולציה קפדנית ו“עבריינים”, מבני העם שהוכרה זכותו לעלות, נרדפים ונסחבים לכלא ונדונים לגרוש, בארץ זו הכניס השלטון לארץ אלפים, כמה אלפים – מי ימנה? – של בני מדבר, הכניס אותם בלי סרטיפיקטים, בלי סוכנות, ובלי מו"מ על “שדיול”, בלי תשלום לירה לגולגולת, בלי “המלצות” של קרובים, בלי בדיקת מצב “ההון”, בלי לחקור למקורות עבודה ולעתיד האוכלוסים בארץ. ולא רק שאינו רודף אותם, כאשר הוא רודף את הבלתי־חוקיים מישראל, כי אם מעסיק אותם בעבודות שלו, של השלטון עצמו, ואפילו דואג לשיכונם מקופת משלם המסים. האמנם רק רשלנות? רק חוסר דאגה וראיית הנולד? רק טוב־לב לגבי בן־עבר־הירדן (אשר לנו אסור לבוא בגבולו) ובן־סוריה, המסכנים, אשר להם אמנם יש ארצות לרוב, אלא שאין להם “יהודים” שאפשר להתחמם לאשם ולהתפרנס מהם ולקלל אותם ולראות בהם מפלצת, שבכל שעת־כושר מותר לרוצץ את גולגלתה. ואת זאת עלינו לקבל כרשלנות ביורוקרטית ותו לא?

אין אני שונא למדבר, וגם אין אני בז לו. אדרבא, יש בו כמה צדדים מרהיבים את העין. רבים מן המערב יש להם ודאי חולשה לכל מיני חזיונות אכסוטיים, אולם אין אנו יכולים לבנות את הארץ ברומנטיקה בידואית. ואני אומר: בן המדבר מקומו במדבר. ילכו לשם אנשי תרבות ויחקרו אותו ויתלהבו ממנו, אם הם מוכנים לכך, אבל אנחנו באנו הנה, לא כדי להמציא פרנסה לבידואים מסוריה ומעבר־הירדן, כי אם כדי להציל את אחינו מחורבן, מכלייה. לשם כך אנו משקיעים פה כל מה שיש לנו, בגוף וברוח. לא קבלנו עלינו לעשות את ארץ־ישראל ארץ־מקלט לבני־המדבר.

בשעה שסמואל חילק ביד רחבה את אדמות בית־שאן, ללא כל צדק לגבי עמנו וללא כל הבנה ואחריות לעתיד הארץ ולפיתוחה החקלאי, היה לזה תירוץ פוליטי: “ניישב את הבידואים על הספר, ונקים משמר בפני פשיטת המדבר עלינו”. והנה, ברוך השם, האדמות הללו עברו מאז מיד ליד, אלפי דונמים מהם נתרכזו בידי אפנדים אוצרות המים שבהן נוזלים יומם ולילה לבטלה, וקצתן נמכרות במחירים גבוהים לעולה היהודי. האדמות הללו אינן משמשות שמירה בפני המדבר. והנמלים שבחיפה וביפו, ירושלים העיר, והמושבות העבריות, הן הן שנעשו אבן שואבת למדבר. היימצא כוח כזה לעם העברי, שיבנה גם את עצמו, גם את שכניו בארץ, וגם את באי המדבר?

מרד באהדת הראדיו הממשלתי

ומה המחשבות המתעוררות בנו למראה האדיבות והאהדה היוצאות מן הכלל של השלטונות לשביתה “המהפכנית”, כביכול. הראיתם איזו מדינה, אשר בה תנועה מורדת, כביכול, והמסדרת שביתות והפגנות ומנסה להשבית את הנמלים והתעבורה, ומביאה לידי הצתות ורגימות, תזכה לכל אותה הסימפטיה והפרסום הידידותי, כאשר הוא ניתן ביד רחבה בידי שלטונותינו? כשמאה חורנים עזבו את העבודה, מודיע על כך הראדיו. אבל אם אחריהם באו מאות פועלים אחרים, אין זה ענין לראדיו הממשלתי לפרסם. ואין הראדיו מעיז חלילה להסביר למדינה, כי אין צורך להגרר אחרי המסיתים. ואף אין הוא מספר על כל אלה הנאנקים מחמת ההסתה והכפייה והאיומים ומעשי הטירור, שרוצים להשתחרר מאפוטרופסות זו ואין עוזר להם.

הברית המשולשת

מזל מיוחד לשביתה מהפכנית זו, שיש לה ידידים ותומכים רבים. כיום הזה איננו יודעים עדיין את כל השותפים ל“מרד” הזה כביכול, איננו יודעים מה הם מקורות הכספים המאפשרים להחזיק מחנות שלמים של הולכי בטל. איננו יודעים, אם אמנם נעשו פתאום אמידי הערבים נדיבים גדולים. מעולם לא ראינו אותם בנדיבותם למטרות של צבור. ודאי יבוא יום ויפּתחו ארכיונים, והרבה דברים יתגלו אז לפנינו. הנה העתונות הגרמנית מתמוגגת מנחת. ואיטליה מתענינת מאד מאד. ולא אלה בלבד. והנה עוד שלטון אחד, שבאי־כחו מתייחסים בגלוי בסימפטיה אקטיבית, עד כדי הדפסת כרוזים יום־יום בדרישה לתמוך בשביתה ולהצטרף אליה. כזאת עושים באי־כוח הקומינטרן בארץ־ישראל. הראיתם מימיכם איזו תנועה מרדנית שזכתה לכך, ששלטון הארץ ינהג בה ידידות וכבוד וסימפטיה והיטלר ומוסוליני ושלטון סטאלין יושיטו לה יד? מזל! אכן, תנועת “שחרור”, אשר מכל קצוי תבל, כולם כאחד, הביורוקרט הבריטי והסוכן הנאצי, התעמלן הפשיסטי, ושליח הקומינטרן – כלם מאוחדים בתמיכתם בה.

“עבדות בתוך מהפכה”

אולם החזיון הזה, החזיון של תמיכת הקומינטרן, איננו דומה בשבילנו, לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה פוליטית, לתמיכה של אנשי מוסוליני ושל אנשי היטלר. מפני שהתמיכה הזאת מתחפשת במסוה של אידיאולוגיה רחמנית, החרדה לפלח המסכן ולחירותם הלאומית של בני־ערב; והעיקר מפני שהיא ניתנת בצנורות יהודיים: אמנם יהודים פתולוגיים, חולי רוח, חולי שנאה לעמם ולכל מה ששייך לעמם, חולי התבטלות, הנושאים בקרבם חידקים של “עבדות מתוך מהפכה”. מחיאת־הכפיים לשפיכת הדמים הזאת, השמחה לדחיקת הפועל העברי, השמחה לכל איד יהודי באה עכשיו מאנשים שנולדו על ברכי עמנו, אנשים אשר מי יודע, אולי גם באו בשעתם לארץ מתוך אילו געגועים לאומיים! היודע עם מן העמים נגע כנגענו, צרעת כצרעתנו?

מימי יציאת מצרים נשתמר בידינו זכרון בלתי מחוור על איזה שבט שתפקידו היה “לזנב את הנחשלים” בקרבנו. “עמלק” היה שמו של אותו שבט. יש סבורים שזה היה איזה שבט שמי קרוב לנו. וכנראה, שבכל שעה של יציאה ועליה מופיע גלגול חדש של עמלק. ועל כן נאמר: “מלחמה לה' בעמלק מדור דור”. ואף תפקידה של הפק“פ הוא “לזנב את הנחשלים” בקרבנו. והיא מגדלת אצלנו צמחי באושים, אשר בשבילם דמנו אינו דם ויסורינו אינם יסורים. כל ברית של יהודי עם יהודי היא בשבילם פסולה, ריאקציונית. אבל הברית של פורע עם פורע, הברית של מופתי עם אפנדי, הברית של קנאות מוסלמית עם צעירים בעלי־אחוזות היא בשבילם מלחמת חירות, היא בשבילם חזית עממית פרוגרסיבית. היש עם בעמים, אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, ושכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים וכל מה שעושה אויב־עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב־1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי, מתוך מסירות־נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקוה שהדם היהודי שישפך יעזור להתקוממותו של המוז’יק הרוסי. אכן, יודעת ההיסטוריה העברית כל מיני רנגטים ודגנרטים. צורות שונות ל”שמד"!

כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ־ישראל, ילד שטופח על ידי יסורי העם ומשאת נפש של דורות, וכאן ידבקו בו חידקים של שנאה לעצמו, של “עבדות בתוך מהפכה” ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט.

אנוסי ישראל בססס"ר

עלינו להכון. מה שעבר עלינו עכשיו איננו התפרצות ספונטנית, כי אם פרי בשל של קורס פוליטי, אשר אותותיו התחילו להיות מוּכּרים בזמן האחרון. אין להניח שהקורס הזה יצא מתוך ימי הדמים מבלי שיכרוך בהם תוצאות פוליטיות, מבלי שיעמיד אותנו למחרתם בנסיון פוליטי חמור. שאלת חיינו עכשיו היא: כיצד נעמוד בנסיון הזה, כיצד נעמוד בפני כל הכוחות השונים אשר נגדנו. כי, אכן, כוחות עולמיים פועלים נגדנו. כבר מניתי גורמים שונים המעונינים כרגע בתסבוכת במזרח. מניתי גם את הקומינטרן, והואיל ועוד ישנם בינינו אנשים תמימים המבדילים בין הפק"פ לבין הקומינטרן, ובין זה לבין המדינה הסובייטית, עלי להתעכב משהו גם על תפקידה הישר של מדינת הסובייטים.

נמצא פה נואם, שראה להעלות על נס את הזכות הגדולה של המדינה הסובייטית שאין בה פרעות ביהודים, ומכאן – שרק משטר סובייטי יודע להגן עלינו מפרעות. האמת הפשוטה ביותר יודעת, כי יש עוד מדינה רבת אוכלוסים יהודים והיא קפיטליסטית שבקפיטליסטית, ואף בה אין פרעות – אלה הן ארצות־הברית של אמריקה. אוי לנו אם אפשר להציע שנקבע את יחסנו על פי זה. אכן, יש ברוסיה שלטון תקיף, השם קץ להרבה דברים שהוא רוצה לשים להם קץ, והוא מבריח מן השטח העליון כמה כוחות שאינם לרצון לו, והוא גם מרסן את האנטישמיות הנפוצה מאד מאד ברוסיה. אינני יודע אם לשלטון סוציאליסטי מגיעה על זאת תודה, על כל פנים, אנחנו זוקפים זאת לזכותו.

אולם, חברים, האמנם כבר הגענו לידי כך שאנו מסתפקים בזה שלא ישפכו את דמינו ולא ישסו בנו את הכלבים? הלא אנחנו רוצים לחיות כאנשים, כעם בעל תרבות שלו, כעם בעל לשון שלו, כעם הקשור לארצו ולהיסטוריה שלו, ומחובר עם שאר חלקי עמו המפוזרים בארצות. האמנם נכיר טובה על שנותנים לנו את גוּפנו ונוטלים את נפשנו? האמנם יכולים אנו לשכוח אפילו לשעה אחת, שבתנאי המשטר הסובייטי, במקום שמכירים בכל מיני זכויות לאומיות של עממים ושבטים, נגזר על לשוננו שהיא קונטר־ריבולוציונית ונאסר על אחינו כל קשר עם תנועת התחיה של עמם, עם ספרותם העברית, ובחוזק־יד הותק הקשר עם ארצם, ונעשה הכל כדי לקרוע אותם מעל העם העברי? החלק היותר יוצר, היותר פורה, שהיה בעם העברי, 3 מיליון יהודי רוסיה, נתונים במצב של שריפת נשמה וגוף קיים. נגזלה מהם הרשות לבוא אלינו ולחיות אתנו. ואפילו אינם יכולים לדעת מה אתנו, והם אנוסים להתפרנס רק משקרים ומעלילות. היכולים אנו לקוות שבבואנו לתבוע את עלבוננו בפני חבר הלאומים – יקום בא־כחה של רוסיה הסובייטית ויתמוך בנו ולא יהיה לצרינו?

התרופה הגואלת

א' במאי הוא בשביל סוציאליסט רציני יום הדין. ואם תשאלוני, לאור החשבון הנוגה ביום זה, מה לעשות, אומר לכם בגלוי־לב: אין בידי תרופה כזאת שרושמים אותה ובולעים אותה וחסל סדר יסורים. תרופה כזאת אין עמי.

יש יודעים. הם אומרים לנו: יש דרך! הסולידריות עם הפועל הערבי היא תגאלנו. תגאלנו מן הכל, מן האימפריאליזם ומן המופתי ומן האפנדים ומן היבסקציה. חלילה לי לזלזל בערך של סולידריות בין־לאומית. כל עם שהוא מדוכא ביותר זקוק לה ביותר. ועם כעמנו יהיה תמיד הראשון, ואף היה הראשון תמיד, להשתוקק ולסייע לכל גלוי נאמן של שלום עמים (ולא אחת העלה קרבנות על מזבח של שלום כוזב). אולם מי שרואה את הסולידרות הבין־לאומית כדבר אשר יקום במאמר, איננו אלא משלה.

ברית, הסכם, ידידות, אחוה, סולידריות הם מן הדברים שמצריכים, לפחות, שנים. ועד שלא יהיו שנים אין ה“שידוך” יכול לקום כל כמה שהשדכן ימתיק אמרים. ולא די אפילו שבן־זוג אחד תשרף נפשו בלהבה משפעת אהבה. אני מאמין שיבוא יום ואנחנו נגשים את הסולידריות הזאת. אבל היא לא תבוא רק מפני זה בלבד שנחליט להטיל אותה על זולתנו.

יש מומחים להסביר לנו מה רב היה אשרנו אילו הצלחנו לארגן את הפועל הערבי. אני מסכים שאילו הצלחנו בכך היה זה באמת טוב מאד. לו היה הפועל הערבי נאמן למעמדו, משתחרר משלטון־האפנדי ומקנאה דתית וגזעית, דורש שכר טוב בעבודתו, והיה מתנגד לעליה מן המדבר ולעבודה בלתי מאורגנת ותומך בעליה יהודית, היה זה מעשה רב גם מבחינה ציונית. אולם למדנו משהו מהנסיון ההיסטורי של תנועת הפועלים במשך מאה שנים: אין מעמד פועלים של עם אחד משחרר וגואל ומארגן ונותן תורה למעמד פועלים של עם שני. הכלל של אבטואמנציפציה חל גם על תנועת הפועלים. ואם הפועל הרוסי עשה מה שעשה הרי זה לא מפני שאנחנו הטלנו עליו את הסולידריות. ודאי אפשר לשלוח לכל מקום אנשי תעמולה, מיסיונרים. אפשר לנסוע גם לכוש ולהביא לעם דברי הטפה. אבל מכאן לא תקום תנועה. תנועת פועלים לוחמת לא תקום אלא אם כן מארץ תצמח. ורק אז, כשהיא קמה מתוכה, יש מקום לברית.

ואלה מאתנו, שהם יודעים בבהירות את הדרך כיצד מקימים בידים תנועת פועלים אצל עם אחר, והיודעים כיצד לגשת ולקחת את לבם של הפלחים הערבים ושל הפועלים הערבים במושבות, וכיצד לעשות מהם תנועה סוציאליסטית לוחמת ורדיקלית, לא חלילה כמו פועלי אירופה, הפשרנים והמפגרים, – אלה אולי ילמדו אותנו, כיצד נביא בברית אחת את הפועלים והעמלים מבני עמנו, אשר חיו בין עמי המזרח, ועדיין לא למדנו לדבר אתם ולהבין לרוחם ולצרכיהם. והלוית־חזן, הרת־הפורענות, האם לא גילתה לפנינו את פשענו הכבד, ואת מיעוט כשרוננו ומיעוט הבנתנו – האם לא יחוורו פניכם מבושה, לשוב ולדבר על התרופה הבדוקה, אשר אתם שולטים בה?

ופה לימד אותנו הח' ערם, כי לא בדקלרציות ולא ע“י אחרים ניגאל. זוהי תורה ציונית ישנה נושנה וטוב שמגיעים אליה סוף סוף. אכן לא ניגאל ע”י דקלרציות, וגם לא ע"י הפועל הערבי, כי אם על ידי עצמנו. זאת היתה ההכרה אשר הביאה לארץ את הפועלים הראשונים.

וכשמטיפים, כי רק “מי שטורח בערב שבת אוכל בשבת”, הריני מקבל את הדבר הזה ברצון רב. השאלה היא, מי הוא הטורח בערב שבת, אם זה ששר “זמירות” על שבת עוד מיום ששי או זה שמבשל ומכין צרכי שבת?

לחבר שכשל כוחו

אין ספק, חברים, שאנו נכנסים לתקופה של נסיונות קשים, קשים לנו וקשים לכל העם העברי, לנו ולכל החלוצים המחכים בשערי הארץ. אפשר הרגשתם היום בטלגרמה קטנה בת שלוש שורות ב“דבר”, כי בפולין התאבד חלוץ לשמע הידיעות שבאו מארץ־ישראל. לבי עליך, חבר אובד, המסמל את מכאוב־העם, אשר אין לו חיים אם ניטלת ממנו תקותו האחרונה. אך לא צדקת, חבר. לא פעם אחת עמדנו על פתח האבדן, לא פעם נדמה לנו שהכל התמוטט, לא פעם אחת לא ראינו לנו שום מוצא מן האסון ומן הקלון, בלתי אם ההתאבדות. אולם התגברנו. התאבדותו של אותו חלוץ אומלל, מעידה שוב מהו מפעלנו כאן לאדם מישראל בגולה, כמה יסורי נפש גורם כל רצח וכל כשלון כאן לאדם העברי שם הקשור בארץ וברעיון. חוטים אלה, השזורים זוהר ויגון, תנחומים ויאוש, אי התנועה היודעת דוגמתם! ואעפ"י כן לא צדק אותו חבר יקר, אשר הוסיף את עצמו במו ידיו על מספר חללינו, מתוך שלבו לא יכול שאת את המכשולים המחרידים. קברים כאלה פזורים בדרכנו, מימי קישינוב ומשבר אוגנדה, קברים של חברים טובים, נאמנים אשר לא יכלו ברגעי שואה ויאוש לשוב ולחיות את חייהם כרגיל. אולם גם הם לא צדקו ואילו נשארו בחיים וראו אתנו עמל וצער ושמחה, היו מאושרים עכשיו למראה הבלתי אפשרי שנעשה לממשות. וכפעם בפעם אנו צריכים לומר לכל חברינו הרחוקים בגולה, לאלה שעתידים להיות חברינו: אל תפול רוחכם. אל תאמינו כי הברית המרובעת והמחומשת נגדנו תנצח. כוחנו גדול, הרבה יותר גדול ממה שנראה לעין.

כוחנו הגנוז אתנו

ראו מה עשו ידינו במשך שנים מעטות. כי המפעל הארצישראלי הגדול, הרי הוא בעצם רק בן 15 שנה. לפני 15 שנה עמדנו על קברו של ברנר כאנשים אשר נלקח מהם הכל. ובמשך ט"ו השנים הללו היו לא היו לא רק פרעות של 1921 ו־1929, כי אם התנקשויות מן המארב וגזירות ממשלתיות בלי הרף ומשברים. והיו מהרסים ומחריבים מבפנים. מן המחריבים־המחרימים נושאי הרכוש והעבודה הזרה, נוטעי העבודה החורנית, עד למחריבים נושאי האידיאולוגיה הרבולוציונית הצרופה, כביכול, המשסים לשם מצוות המהפכה הסוציאליסטית, אשר שיך אל־קאסם הוא מבשרה. במשך 15 שנים אלה הגענו למה שהגענו, הכפלנו את ישובנו פי חמשה, ויצרנו יצירות, אשר אין דוגמתן בתנועת הפועלים בעולם. אני מתכוון לא רק למשקינו הסוציאליסטיים, כי אם גם לכמה וכמה דברים, וראשית כל: לעצם הסתדרותנו, שאין כמוה בעולם לא לתוכן ולא לצמיחה. ואני מתכוון למפעל פדיון העבודה, אשר שום תנועת פועלים אינה יודעת כמותו. ובמשך 15 השנים הללו כבשנו לנו מקום אחר לגמרי בהכרת העולם. שונו אלינו היחסים בעולם הסוציאליסטי ובחוגים שונים באירופה מתחילים להכיר בערכנו. ומאחורינו עומדת תנועה של מאות אלפים, היודעים, כי אין להם עתיד, אלא בבואם אלינו. האמנם לאחר כל אלה נסגיר עצמנו לאזלת־יד?

אל תבטחו בנציבים!

ובטרם נוכל לענות על השאלה: מה נעשה? עלינו להשתחרר מכמה השליות. בזה עסקנו במקצת היום. ראשית כל: אל תבטחו בנציבים! שנים רבות למדה הציונות שלא לבטוח בנדיבים, עכשיו עליה שוב ללמוד מן הלקח המר, שלא לבטוח בנציבים!

והשאלה החמורה ביותר היא לא מה עלולים להיות התעתועים הפוליטיים מחר כאן ומחרתיים בלונדון, כי אם השאלה היא: מה יהיה תפקידכם אתם ומה יהיו מעשיכם אתם מחר ומחרתיים.

אנחנו החומה

מה יפה לראות אסיפה עצומה של אלפי אנשים צעירים תחת כיפת השמים, אנשים אשר רעננותם גוברת על כל הסבל של הימים האחרונים. אולם קהל של עשרת אלפים איש ויותר יכול להיות גם קהל של שומעי־אופירה, קהל של צופים בקרקס, והוא יכול להיות גם מחנה חלוצי אשר בו ספונים כוחות הגאולה. לפנים היינו מעטים, אך בשעה שנועדנו יחד ידענו, כי לא קהל מקרי אנחנו, אלא מחנה אחים לחיים ולעבודה קשה ולגורל קשה, וליסורים רבים ולעזרה. והיא שעמדה לנו בשנות המלחמה, והיא שעמדה לנו בראשית העליה השלישית. והיא שעודדה וקיימה אותנו במצור ובמצוק. עכשיו הננו מחנה גדול, 90 אלף או יותר חברי ההסתדרות. רבים־רבים מבינינו לא עבר עליהם מה שעבר על ה“דורות” הראשונים בתנועת הפועלים, ועדיין לא השרישו בחיי הארץ. ואפשר הם עומדים זאת הפעם הראשונה בנסיון גדול, נסיון לגוף ונסיון לנפש. הידעו לחיות כראוי לפועלים ארצישראליים, הידעו לעמוד בכל אותן הדרישות הקשות, אשר החיים בתקופת הנסיון יציגו להם – זאת היא לא שאלה לתפארת המליצה, כי אם שאלת גורל, גורל הפועל, גורל העם.

תרצ"ו

צבא הרצל לא יכזיב

יום הרצל, הפוקד אותנו מדי שנה, לא נתקדש ל“נוסח” ולא יצטמק לנוסח, כל עוד אנו חיים את חזונו, כל עוד אנו יוצאים בצבאותיו, כל עוד אנו מתייסרים ומתחשלים בחבלי־התקומה. לא נוסח, אלא באר מים חיים. חיינו הנסערים הנרגשים, הנקלעים בכף הקלע, במהלומותיהם ובהתעוררויותיהם ובשבט עברתם, מחדשים כפעם בפעם לעינינו את דמותו של הרצל, מסירים מעל פניו כל שכבת־יושן, ומגלים מחדש את קרינתו המקורית, את ראייתו הנבואית, את המית לבו – לב הוזה – הפועם אתנו באשר אנו מתנסים, את רצונו – רצון הגאולה – הדרוך ללא חת.

אך יום הרצל איננו יום זכרון אישי בלבד, יום שאיבת עוז ותנחומים מדמות מבשרת. יום זה הוא גם יום לדור, יום לתנועה. הוא מעורר בנו, בצבא־חזונו, את הצורך הנפשי לראות את עצמנו בעיניו הוא, למדוד את הדרך אשר עברנו במידותיו שלו, לבחון את רצוננו ואת אפיינו ואת טיב פעולתנו בבחינות שלו. מה היה הוא אומר למעמדנו, אילו ראה אותנו בכך? האם מאמתים אנחנו – לא בדברים בלבד, אלא גם במעשינו ובחיינו – את חזונו או מכחישים אותו? הראויים אנחנו לאבהותו ולקרבנו?

עינו הפקוחה של הרצל, הניבטת אלינו כל הימים, ברחמים ובזעם, בוחנת ושואלת ותובעת. ולא פעם מצא אותנו בירידה עמוקה, באזלת־יד, ברפיון־רוח, ביאוש שלא מדעת, בצהלה קלת דעת, בשעשועי־שוא, בתרועת־נצחון בטרם זמן. אך מעט, אך מעט מן המעט, מצא אותנו בעבודה פשוטה ושקדנית, בהליכה מאומצת, בחרדה נאמנה, בידיעת המכשולים וברצון נחרץ ללא הרתע.

כיצד מוצא אותנו יום הרצל במחזורו הל"ב? – הוא מוצא אותנו במצור, כשכדורי־אויב נקלעים אלינו וגופנו זב־דם. הוא מוצא אותנו כששוט־שוטף של המדבר עולה בגבולנו ומלחך את פרי עמלנו. הוא מוצא אותנו כשכוחו שונים ומשונים נותנים יד זה לזה להרבות את פצעינו. הוא מוצא אותנו כשהתקפת הדמים על חיינו מתגלגלת בהתקפה מדינית על חזון גאולתנו.

ואף־על־פי־כן: הכרה עמוקה לנו, כי הפעם לא יבוש הרצל בצבאותיו ולא ינוד להם. הוא מוצא אותנו ביסורינו הנאמנים, אך גם בעמידתנו הנאמנה. הוא מוצא אותנו כישוב עממי מעורה בקרקע מטעו, העומד על נפשו, המגן על פרי עמלו, ואינו נסוג ואינו מרפה מעבודתו. הוא מוצא אותנו כתנועה איתנה, הכואבת וצועדת, הבוטחת באמיתה ויודעת את צדקתה, היודעת לשאת ולסבול ולמלט. הוא מוצא אותנו כאנשים אשר שלושת חדשי מצור לא התישו את כוחם ולא דלדלו את רצונם. הוא מוצא אותנו בבטחוננו העמוק, כי החזון הגדול אשר הרצל פרש על ראשנו הוא חזון־אמת, הוא חזון־צדק, והכוחות העמוקים אשר פרצו ממעמקי חיי ישראל בעקב החזון אשר נגלה ובעקב היסורים אשר גברו, כאשר ראה החוזה, לא ישובו ריקם ויעשו את שליחותם ההיסטורית.

לא, הפעם לא יבוש הרצל בצבא חזונו העומד במצור ונצרף באש. ימי־המצור הם גם ימי המסה הגדולים. וצבא הרצל לא הכזיב. ולא יכזיב. וגם אם לא תמו היסורים ועוד תכבד המערכה – שבעתים מלוכד ומחושל יצא ממנה לקראת ימים גדולים אשר נכונו לו. מזימת אויבים לא תקום, והזרע אשר נזרע בימי מצור לא יאבד: הוא יביא את פריו בימים באים.

תרצ"ו

השינויים בהגנת הישוב

– – – ענין ההבלגה מוצג אצל כמה אנשים כרכרוכית או כהתחסדות מצדנו, כאילו אנו מתכוונים לצדוק הרבה. לא כן הוא. מצבנו מחייב אותנו לשיקול־דעת. אנו שומרים לא רק על 400.000 יהודים בארץ, כי אם גם על העליה העתידה. ואנו מוכרחים לדעת מה אנו מסכנים. אם נערים שלנו מגישים גפרורים לאש מתוך “רגש טבעי”, אנחנו צריכים לגעור בהם ולאמר להם שהם חייבים לבלום את הרגשותיהם ולא לסכן את עתידנו. אין כל טעם, לא מוסרי ולא פוליטי, לנקום בשאר־בשרו של הבא להרגנו. ולנגוע בהבא להרגנו, לא נתן לנו השלטון. עד אתמול נקט השלטון בשיטה זו: אם גנבו את הסוס מן האורווה, צריך לסגור את האורווה. ברוב המקרים לא ניתן לנו לפגוש את האויב, לגלות את מאורתו. יכולנו רק לעשות מעשי־התפרצות שאינם אלא מעשי שטות. האם בכך נמצא שילומים לדמינו הנקיים אם יישפך דם של איזה עובר־אורח, אשה או ילד, שלא חטאו ולא פשעו? האם המנהיגים הערבים והרוצחים יבהלו מזה? האם זה יעצור אותם? לחיוב אין בזה שום תוצאות. לשלילה כמה וכמה. בטוח אני שכל אויבינו, בכל המחנות, ציפו לרגע זה שנצא בדרך זו. תעודת בגרות פוליטית היא בשבילנו שהישוב לא הלך בדרך זו. ויש להזהיר ממסקנה מזויפת, מהלכת בחו“ל, שהישוב הוא פחדן והוא מחכה רק שה”גורודובוי" יגן עליו. הואיל והננו “ילדי שעשועים” של כלל ישראל, רוצים לראותנו מקושטים בכל המעלות. היהודי בגולה מותר לו לסחור בשבת ולאכול טריפות, אבל אותנו הוא רוצה לראות שומרי־שבת ומקיימי־מצוות. הוא עצמו יכול להיות פחדן, אנחנו חייבים להיות אמיצים. הוא שמע שיש פה שומרים, גבורים, רוכבים על סוסים, מנצחים, מטילים אימה על ערבים, והנה – אכזבת פתאם! כלום רשאים אנו לאכזב את מושגיו האידיליים? ואני אומר, מתוך הכרתי העמוקה, כי מעולם לא הראה הישוב גם במובן פיסי גבורה כזאת ואומץ לב וכוח הגנה, כמו שהוא מראה עכשיו. צריך לדעת זאת גם בשביל עצמנו, וגם לאמר לעמנו למען ידע. שמירת התחבורה בארץ, עבודת הנהגים, הגפירים, השומרים והשוטרים, שמירת אנשי המשקים, עבודת הנערים הקטנים העומדים הכן לכל שליחות בשעת סכנה – כמה אומץ וגבורה ומסירות מושקעים בזה יום יום ולילה לילה. וצריך גם להבין מה שינויים באו בהגנת הישוב. הגנה איננה ענין קפוא שצורתו נקבעת פעם אחת לדורי דורות. היה זמן והגבור היה חוגר חרב. אחר כך באו רובים, דבר פשוט יותר, לא כל כך רומנטי כחרבות נוצצות. ואפשר שגם רובים הנם רומנטיים יותר מצוללות ותותחים ואוירונים, וגם האיסטרטגיה שלנו עכשיו אינה יכולה להתלבש ברומנטיקה של ההגנה מאז. נכיר בשינויים. אין אנו בתורכיה. השלטון אחר, התנאים אחרים, וצריך להבין את כל רצינותם ולפעול במסגרת הנתונה (חברים גם נפלו בגלל אי־ידיעת התנאים האלה). בשבועות האחרונים, בכל מקום שהיתה כל אפשרות שהיא, רדפו והדפו ולא חיכו לצבא ולשוטרים. מה היה לפנים בישוב? קבוצה קטנה של שומרים ואנשים צעירים שהפקירו את עצמם. עכשיו נוסעים באוטומובילים אנשים בעלי משפחה, אבות לילדים. על המשמר במשקים עומדים אנשים שעשרות שנות עבודה בארץ מאחוריהם. כבר שלושה דורות עומדים עכשיו במשמרות. ולא יחידים אלא אלפים. את זאת צריכים אנחנו לדעת למען עצמנו. וצריך להעביר הרגשה זאת ליהדות בגולה. ההגנה נתקלה בקשיים שונים, גם עליהם צריך להתגבר ומתגברים. והמאמץ הגדול של המחלקה המדינית להכניס “שוטרים מיוחדים” וגפירים, מה זאת אם לא צורה של הגנה ליגלית, הדורשת לא פחות אומץ לב?

תרצ"ו

מקדשי־החירות ומחללי־קברים

בית־העלמין העתיק בצפת ראה רבות בימיו. בוא קלט את עצמותיהם של מקודשים ונערצים מדור אל דור, משוררים והוגים, מקובלים ופוסקים. בהם גם האר“י ור' יוסף קארו, אשר אורם זרוע על דורות רבים של תלמידים ותלמידי תלמידים. המסורת יודעת לציין במקום זה אפילו את קברו של נביא קדמון – הושע בן בארי. אולם לא רק עצמות־מתים ראה בית־העלמין בצפת, כי אם גם את דמעותיהם ויסוריהם של בני אדם חיים. לא פעם היו נמלטים אליו מפורענות בידי שמים (בימי “הרעש”) ומהשתוללות יצרי אדם. בימינו אמנם רגילים לומר, שאין פורענות של השתוללות באה לארץ אלא בשביל הציונות, והיסטוריונים ופוליטיקאים ערבים אוהבים להזכיר ולהסתמך על הימים הטובים, בטרם היות “ציונים” מנשלים ומתנשאים ומשעבדים בעולם, ואז ישבו ערבים ויהודים שבת־אחים. אלא שכמה בחינות באחוה. והכרוניקר מלפני מאה שנה ויותר, תקצ”ד, עד ראיה תמים ל“תנועת־השחרור” מאז, יודע לספר על “השוללים והבוזזים” אשר מרדו לכאורה ב“אימפריאליזם” – אז לא אנגלי אלא מצרי: איבראהים־פחה! – אך שפכו את חמתם “רק על היהודים”. ואזי ראה בית־העלמין כיצד מצאו השוללים בתחומיו פליט יהודי, חסיד ומקובל, ודקרו את עיניו.

אך ספק אם בית־העלמין בצפת ראה אז מה שראה עכשיו, בימי המרד הלאומי האנטיאימפריאליסטי: חלול קברים. ואפילו אלה השוללים והבוזזים, אשר לא הסתפקו בבזה וברצח ובאינוס, אלא גם טימאו את ספרי התורה וחתכו אותם בתער הגלבים ועשו מהם “מנעלים וסינור של נפחים”, גם אלה ודאי לא עלה על דעתם לחל בזדון את קברי העם השדוד.

אין הציון הזה בא להטיף מוסר באזני מרצחי אדם ועץ ומחללי קברים. הדברים נאמרים בשבילנו. טוב כי נדע, מי ומי הם הקמים עלינו.

מי עוד כעמנו עם בעמים הגומל לצורריו כבוד תחת קלון. אומר צורר: תנועת־שחרור, התקוממות של מדוכאים, התפרצות־עלובים, מרד בתקיפים – ובני עם חכם ונבון מאמינים לכל דבר, כל אמתלה מתקבלת על דעתם, כל שיטנה נגד עצמם מסתברת, ולבם מתמלא רחמים וכבוד, והם כעפר תחת כפות רגלי קמיהם. רבים מאתנו מאמינים בתום־לבם, כי שכינת־המרד מקרינה את פני אויבינו ולפיכך אינם מעיזים להסתכל בפני המכהנים בקודש, ולראות במעשי ידיהם. אל נהיה, איפוא, כפויי טובה לקמינו, אם הם עצמם מסירים את הלוט מעל פניהם ועוזרים לנו להכירם.

רבים בינינו מקדשי מלים, והם נשארים בנאמנותם למלה המקודשת, גם אם בינתיים פרח תכנה המקודש ובמקומו נכנסה הטומאה. ואם האויב יודע להתלבש בטלית של מרד וחופש, הרי נמצאים בינינו אנשים הנלכדים בפח, וגם יריות על יהודים ההולכים עם הטלית ותפילין תחת זרועם והטלת פצצה בנוסעי־רכבת אינן מגלות להם מה מהותה של אותה תנועת־מרד וחירות. אולי תבוא תועבת צפת ותפקח את עיניהם של אלו.

“המרד” הערבי שבחר לקרבן את יעקבי ובנו, את חלוצי יגור, את חזן ודננברג, את הקהל באדיסון, את מגישי המים בנחלת־יהודה, את בן־יהודה מעטרות – מעיד על עצמו, על מהותו, על עדתו, על יצריו. מעיד, כאשר לא יעיד שום ניתוח רעיוני ושום הבחנה סוציאלית, כי לא מכוסף־שחרור הוא יונק, כי אם מּמאפלית הטומאה. ועכשיו בא מעשה צפת והוסיף על העדות.

ודאי, נפש חיה יקרה לנו יותר מכל מצבה מקודשה, אך יש שהשחתת הצומח והדומם מלמדת על אופי המשחית ועל יצריו האפלים, מלמדת יותר משפיכת דמים. מי התנועה הרבולוציונית אשר השביעה את נפשה ואת תאוות הנקם וההתקלסות שלה בחילול קברים? הוה אומר: תנועת השחרור של היטלר, היא תנועת היודופוביות הזואולוגית. עין בוחנת היתה יכולה מזמן להכיר את קרבת־הנפש שבין תנועת השחרור של שכנינו השמיים לתנועת השחרור של בוזי־בני־שם. מעשה־צפת אישר את הדבר.

לפני כמה ימים פנה משכיל ערבי מעל עמודי “פּלשתין־פוסט” בקובלנה על שקוראים לערבים בשם “ליסטים” ו“פורעים”, בשעה שהם אינם אלא מגינים על זכויותיהם. אותו משכיל ערבי, עושה דברה של חברה אנגלית חשובה המפורסמת באהבת־השלום והעמידה לימין הנרדפים, היא חברת הקוויקרים המהוללת, לא יצא ללמד את בני עמו לבל יראו את הגנת זכויותיהם בשפיכת דמי נקיים ובעקירת עצים ובשרפת עמל עובדים ישרים. והכינוי “ליסטים” פוגע בהם, והוא חרד לכבודם, ומרוב כבוד להם הוא משוה את מלחמתם ליהודה המכבי ולג’ורג' וושינגטון. נראה הדבר, שלפי מושגיה של תנועת השחרור הערבית, היו גם הללו רוצחים מן המארב, מתנקשים בתינוקות ועוברי דרך, עוקרים עצים, שורפים שדות, משלמים כדור תחת כוס מים, ומבקשים סיפוקם בחילול קברים.

נזכור זאת, נזכור ואל נשכח. ואם גם עוד כדורים ישולחו בנו, ואם עוד פצצות יטילו בנו, ואם עוד יתפסו אנשים תמימים מאתנו ויעלילו עליהם כי הם היורים ומטילי הפצצות, ואם כהנה וכהנה יקומו אוהבי־החופש ודורשי־צדק ומלמדי־זכות על מענינו ומעללינו ושופכי־דמנו – אנחנו נשאר קשי־עורף כאשר היינו, ולא נודה לא באהבת־החופש ולא במלחמת הצדק אשר תינוקות ישראל ואילנות ישראל וקברות ישראל משמשים להן מטרה לחצי־יצרים אפלים.

תרצ"ו

נגד החלוקה

אהבת המולדת שלנו

מה הם הכוחות שמהם ינקה תנועתנו? מהי אהבת המולדת שלנו? האם דבקנו בערכים ממשיים שהיו ברשותנו? האם היו לנו שטחי קרקע שידענו אותם ונוף אשר בו חיינו? הפטריוטיזם שלנו צמח מתוך הספר, הוא דבק בפסוקים, בשמות היסטוריים. אהבנו מולדת מופשטת, ואהבה זו נטענו בתוכנו במשך הדורות, ונשאנו ממקום למקום. הפטריוטיזם המופשט הזה היה לכוח דינמי עצום.

הזכירו כאן את חברון, אשר אינה “אוביקט לקולוניזציה”. אינני יודע אם אפילו הצעירים מארץ־ישראל מכירים כולם את חברון. חברון הממשית שלנו, בתרפ“ט ובתרצ”ו. לעינינו נמלטו ממנה יהודיה פעמיים. כיום אינה אלא גיטו עזוב, שנחרב לעינינו פעמיים. יורשה לי להעיר, שחברון זו מלאה בחיי אני תפקיד מיוחד. בן שבע קראתי ספר עברי לילדים, ובו המעשיה העממית בדבר יהודי, שהלך עם אורחת ישמעאלים במדבר ובאה עליו השבת, והאיש נפרד מעל האורחה ונשאר לבדו במדבר. ונעשה לו נס והופיע אריה לשמור עליו מחיות רעות ולהביא אותו שלם לביתו. בסופה של אותה מעשיה היה פסוק אחד: צאצאיו של אותו צדיק יושבים עד היום הזה בחברון. ודוקא פסוק פשוט זה הופיע לי כנס, יותר ממעשה הנסים גופו. והוא שזעזע את נפש הילד: ארץ־ישראל המיסטית הורדה אלי משמים ארצה. ובכן, אין ארץ־ישראל – ארץ החורבן בלבד, אלא יש בתוכה גם יהודים חיים בימינו. ואם ארץ־ישראל חיה וקיימת ואינה אגדה, ויש יהודים מאושרים הזוכים לחיות בה – ודאי היהודים המאושרים בעולם – מדוע יבצר ממני להיות כאחד מהם? אותה שעה נולד בי הרצון הציוני, זה שעמד בפני כל הרוחות המנשבות סביבי. עלייתי לארץ נתרקמה מאותה שעה. בארץ־ישראל של “היום”, זו שמציעים לנו, אין חברון זו קיימת.

מודיעין ומסדה מחוץ לתחום

בהרי־יהודה יש כפר ערבי קטן, כפר מודיעין, מולדת החשמונאים. היש לו ערך התישבותי? אך מדי שנה בשנה היה הנוער הארצישראלי יוצא לשם בימי החנוכה ומתייחד עם זכר המכבים. מעתה ימצא מודיעין מחוץ לרשותנו. לפני שנים מספר השתדלה הקה"ק לרכוש את מסדה, מקום המערכה הטרגית שלנו עם הרומאים. מסדה נמצאת במדבר יהודה, צופה אל ים המלח ואף היא איננה “אוביקט להתישבות”. אבל הערך של מסדה בשבילנו איננו נמדד במכסת הנפשות העלולות להשתכן בנקודה זו, אלא בכוח הנפשי הצפון בה בשביל כל יהודי שיהיה ויגדל בארץ. הקושאן על מסדה אולי ישאר בידינו, אבל מסדה כמקום קדוש לעולי רגל יהודים לא תהיה לנו.

אכן יש לנו מעט מאד בארץ־ישראל. מן ההבטחות הגדולות עומדת כנראה להתקיים רק ברכה זו: “כל מקום אשר תדרוך כף רגלך בו – לכם יהיה”. כלומר: מה שלא הספקתם לדרוך בו, מה שלא נזדרזתם לרכוש ולעבד – לא לכם יהיה. אך גם הבטחה זו אינה בשלימות. ישנם מקומות בהם לא רק דרכנו, אלא השקענו בהם מעמלנו ומדמנו, ואף הם נלקחים מאתנו. בדרומה של ארץ־ישראל קיימת רוחמה. מושבה זו נוצרה לפני המלחמה, יהודי רוסיה השקיעו בה מכספם ופועלי ארץ־ישראל את עבודתם ושמירתם. נסיונות והרפתקאות מרובים עברו עליה. לא פעם נעזבה ונתחדשה ועתה היא עזובה שוב. עוד יש אנשים בארץ־ישראל אשר השממה הזאת מכאיבה להם. הנה כפר אוריה. שם עבדה קבוצה, שם חי א.ד. גורדון – עתה המקום שמם. כל זמן שהמקום הזה לא נלקח מאתנו עודנו מקוים להחיותו ולהפרותו, אבל הגיאוגרפיה הפוליטית החדשה של ארץ־ישראל איננה מכירה בשייכות המקומות האלה לנו.

תרצ"ז

לא תל־חי אחד קיימנו

ספר זה אינו מבקש, ואף אין בכוחו, להיות נאד־דמעות לימינו, מעין מה שהיו קינות תתנ“ו או סליחות ת”ח לאבות־אבותינו. חרבו מעינות־הדמע. דור ישראל זה, אשר כל העולם – וגם ארצו – לו גרדום, אינו יודע בכי ואינו יודע תפילה ותחינה כאבותיו, אבל קשה־עורף ובלתי־נכנע הוא כמוהם. ובעלותו לגרדום אינו מושיט צואר להורגים בכניעה ובצידוק־הדין ואינו מדבר תחנונים, אלא עומד על נפשו, נאבק עם תלייניו ומתדיין עם דייניו, עונה במעוותי־דין כחשם ומתאזר להפיל חרב מידי צורר. דור זה, ההופך את הגרדום לזירת־קרב מעלע את דמעתו ולא יזילנה.

ספר זה גם אינו מתכוון כלפי חוץ. אינו מבקש להיות ספר ההתדיינות, ההתגוננות וההסתערות. יש ויש צורך בספר לעמים, אשר יריב את ריבנו, ויכריח – גם את הממאנים – לשמוע את קולנו. יש ויש צורך בספר בהיר ואמיץ וחד אשר יקרע את קורי הכזב והרמיה הנארגים בכל קצוי תבל – בירושלים ובלונדון, ברומא ובמוסקבה, בברלין ובבגדד, בקאהיר ובכלכותא – לחבל־מחנק על צוארנו. עולם התרבות של ימינו נוקט בכלל: “המוכה בידי חברו – עליו הראיה”. ויש שכל הראיות החותכות של המוכה אינן עומדות בפני הראיה האחת של המכה־האלים, הראיה הממשית כי כוחו אתו, ולפיכך מן הראוי “להרגיעו”, לפצותו ולרצותו. ואף על פי שכך העולם נוהג אין אנו פטורים הימנו. אנו זקוקים לו לעולם־עכור זה ואין אנו יכולים לפטור עצמנו ממלחמת־דברים, מהזמת־שקרים, מהסתערות על מבצרי העלילה והשיטנה. יתר על כן, אין אנו אומרים נואש ממצוא ברחבי עולם לבבות כשרים אשר יקשיבו לאמת המעונה והבלתי־נכנעת. אולם שליחות זו לא הוטלה על הספר הניתן בזה. במידה שהובאו בו עובדות ותעודות המוקיעות את תועבות מתקיפינו ומרצחינו ואת תעתועי שליטינו ושופטינו, במידה שנארגו לתוכו כמה וכמה חוטים ממסכת ההתאבקות אשר נאבק בגבורה משה בילינסון בשער “דבר” עם שלטונות הארץ – לא נעשה זה כאן למען דפוק על לבות זרים, כי אם למעננו, למען עצמנו, למען דעת, למען הכר את המערכה אשר בה עמדנו ואשר בה עודנו עומדים.

כי זוהי תכליתו של הספר. פניו מועדות פנימה. לעומדים במערכה, למי שעומד היום ולמי שיצטרך לעמוד מחר. ספר להזכיר. ללמד בני יהודה זכירה. זכור את אשר קרך בדרך. זכור ושמור כיצד עמדת בפני אויב אשר הקים עליך כל כוחות שאול להשמידך. זכור ואל תשכח.

מלחמה לנו בשיכחה. והיא אורבת לנו מכל צד. רבים פיתוייה, אך לא גמול בה על היסורים, לא מירוק־עוונות, לא כיפורים על החולשה ולא סיכוי להתגבר. ומה יש עמה? דלדול הנפש, מחיקת האישיות של הפרט והכלל, והערמת־מנוסה – לשוא. רבות לאין ספור צורותיה של השיכחה היהודית: קהות סתם וחריפות־מוחין המביאה לידי קהות־הנפש; בערות סתם ובערות “נאורה”; חמדנוּת־סתם וחמדנות בטלית של אידיאה, טפסנות בסולם ה“הצלחה” הפרטית, רכיבה על גבי נחשולים עולמיים, רדיפת הרגע, הסחת־הדעת, התבטלות, התכחשות לעצמך ולבשרך, כפירה באחדות־הגורל.

בתולדות ישראל רבים היחידים והתקופות אשר בקשו לברוח מפני יד הגורל הישראלי, כברוח יונה באניה ההולכת תרשישה. רבים רבים גם לעינינו הנותנים שכר אניה לבוא תרשישה! אך אל נא תחפשו עילאוּת בהתעלמות מגורל־עם. איזהו גבור? לא הבורח מן הגורל אלא הנאבק אתו, לא המבקש להערים על גורלו, אלא המאמץ רוחו וידו לכבוש אותו.

יש רגעים בהם נצרפת אומה. בהם נבחנת תנועה. בהם יחושל אדם. בהם היסטוריה מתחוללת. “היום הזה נהיית לעם”. אין רגעים אלה באים בהמון חוגג ובתהלוכות־נצחון. קשים ומרים הם. והמתאוים להם – אינם יודעים מה מעותד להם. בבואם הם אחרים לגמרי מכפי שההזיה המתקתקה רואה אותם במיטב תיאוריה. אך משהם באים – ביסורים, בפורענויות, באבדות, בתבוסות – הרי הם מעמידים במבחן את הנבואה ואת החכמה, את המעשה ואת האופי, ואוי לו לדור המכזיב ברגעים אלה.

האין אנו חשים כי מאורעות תרצ“ו־תרצ”ז, על כל המוראות שבהם, הם רגע כזה בחיינו?

אין חיי אדם ראויים לשמם, אלא אם כן האדם החי אותם נותן אותם אל לבו, מבקש לדעת אותם, להשיג את שחרם, ואוצר את תמצית חויתו באוצר זכרונו. פורענויות אורבות לנו על כל מדרך, אסונות אופפים אותנו מלבר ומלגו. היסורים הבאים עלינו, שלא ביקשנום ולא צפינו אותם מראש, יש ובבואם הם נעשים לנו “מובנים”, ובעברם הם נראים לנו כתחנת־עליה והתגברות, כדרך לעבור גאולים. אך מה טעם ליסורים נשכחים? מה שחר ליסורים, כשאין בעל היסורים מכיר ביסוריו?

הנה, לעינינו אנו נחרב על יהודי אשכנז עולמם, אשר ק"ן שנים שקדו על בנינו ועל פיאורו ועל קישוטו והאמינו בו שהוא בנין עדי־עד. כמה מן הנחרבים ידעו לקבל את חורבנם כמאורע, כקטסטרופה היסטורית, כמה מהם יצאו לבקש לו פשר? האם לא היה כל הדבר כולו לרבים בלתי אם מקרה בלתי טהור, “תאונת דרכים” בלתי רצויה? מי שניזוק בתאונת־דרכים יכול להיות למרמס, אך הוא יכול גם להנצל פורתא, יכול לגנוח, יכול לתלות את הקולר בנהג ולקבול עליו; יכול לקום ולשוב באותה דרך בתקוה שלא כל יום תשוב תאונה ולא כל תאונה סיומה ריסוק־אברים.

אך פנינו לאדם המקבל את מהלומות החיים לא כאסון־דרכים, לא כתקלה שבאקראי. הוא לא ירצה לגנוח, לא ירצה להוציא לריק את ימיו בקובלנות על האשמים, הוא לא ירצה בחרון אין־אונים. הוא גם לא ירצה להיות נישא כשבב על פני המים, נזרק מגל אל גל, אלא יבקש לבלע את הרע, לקרוע גזר־דין, לתקן מה שנפגם ביסוד – מה שאנו קוראים בשפת־חיינו: להתגבר.

לא ניתן לנו לדעת, אם כל פגם שביסוד ניתן לתיקון, אם על כל יסורים אפשר להתגבר. אולם ראינו: יש ויש התגברות על חולשה, יש ויש התעלות על ידי יסורים. אך אין התגברות ואין התעלות מבלי לחיות את הדברים במלואם, לעמקם.

מה שעבר ומה שעובר עלינו בארץ בתקופת חיים זו ראוי שנחיה אותו בכל כוח החויה שבנו, ראוי שנדע אותו לאמתו, לפרטיו ולתמציתו. ראוי שיהיה נחרת בנפשנו. האם רק את הרע נקבל ואת הטוב לא נקבל?

לכך רוצה הספר הזה לסייע. אין זה חבור היסטורי, אין זה ספר־הערכה, אין כאן סיכום ומסקנות. אין כאן אלא צרור עובדות, מעשים, חויות, הגבות, צללי־דמויות. צרור שנלקט בידי אמונים וביושר־לבב בעצם ימי המצור.

אבני־זכרון, אבני־עדות. לא עדות בפני זולתנו, כי אם לעצמנו. עדות לידיעת עצמנו, להכרת עצמנו. עדות לא רק על מה שעשו בנו, כי אם גם על המעשה אשר עשינו אנחנו. עדות על תוכן המערכה, על גילוייה ועל אנשיה, עדות שנגבתה ללא תוספת פיאור וללא כוונת מחיקה והחלקה.

קריאה קשוּבה בספר זה עשויה לעורר כמה וכמה שאלות עיוניות ומדיניות־מעשיות שאין ביד החומר האגור כאן לענות עליהן. למשל: האם היה בידינו למנוע את הפורענות? או האם היה בידינו לדחות את בואה? העם הנתון במצור והעומד במערכה האם היתה לו הנהגה מדינית לפי כל חומר המצב? המערכה בארץ האם לוּותה במאמצים הולמים וראויים כלפי העולם החיצוני? האם נתנה היהדות העולמית את עזרתה המדינית לישוב הנאבק בשליחותה? וחיל־החזית האם צוּיד כהלכה? האם לא היתה אפשרות – במאמצים מוגברים – לשבור את הקו המדיני של השלטון אשר המיט את הרעה על הארץ והעמיק את הרעה? אין ספר זה מתיימר לענות על שאלות אלה ובדומה להן. אין לו אלא מה שצרור בדפיו מחייהם, מאבלם, מאבדותיהם, מעמידתם, מהתבצרותם, מכשלונותיהם ומהתאזרותם של העברים הנצורים.

עד הספר הזה לבני אדם מישראל אשר עמדו “בשבועה שבלב: לא להרתע”. עד לצבור־אנשים אשר ידע לשאת את אבלו בגבורה, אשר קבר בידיו את מתיו וידיו לא רפו ממלאכת־הבנין. עד לחיוב החיים והעמל והבנין נוכח כל סכנת־השמד. עד למאמצי יצירה אשר לא פסקו, ועתים אפילו פרצו וגברו, תחת זמזום כדורי־מארב ותחת שמים עשנים. עד להרגשת סולידריות ושותפות־גורל אשר הביאה אלפים־אלפים לרצונם ולהתנדבותם אל מקומות העמל והסכנה. עד לבוֹר־לבם של הנתונים במצור, הפצועים בעומק לבם, החשים לכל פרצה ולכל מקום סכנה, אולם חרדים לדם נקי לבל ישפך ולטוהר הדגל לבל יכתם ולגורל המוני ישראל בעולם, אשר למענם ועל פדותם הם ניצבים – מטרה לכדורים ולפצצות. עד הספר לצופה טהור־הנפש ורב־בינה ועז־ראיה, המדריך את הצבא ואת מצביאיו, ואינו עוזב את מגדל־הצופים עד אשר נפל מלוא־קומתו. עד הספר לגבורה עממית, לא תפארת יחידים, אלא זרועה בכל עורקי־הישוב: הילד הזורק בידיו את מכונת־התופת הימה, הנוסע המוציא בידיו את הפצצה מתוך המכונית הצבורית, האשה הנוטלת חלקה בהגנה, הנוטר־המתנדב והנהג על דוכנו והזקן שומר החומות בעיר העתיקה ונותן את חייו מחיר נאמנותו.

אין זה עדיין, כמובן, ספר מלחמות־הדור, ספר המלחמות הנטושות עם האויב למינהו והמלחמות העוברות בלב הדור. אך הוא עדות לדור. דור אשר ידע עקירה ושכול ויתום כאשר לא ידעו דורות רבים לפניו, ועם זה הוטלה עליו שליחות אשר כמוה לא ידעו דורות רבים רבים מישראל, והוטל עליו לעמוד במבחן – יום יום ומבחנו – כדורות מעטים בתולדות האדם. דור שרשיו מעורטלים, ובגדיו הצואים לא פשט, וצעדו לא תמיד צעד ישר – ומחוז חפצו: להשריש ולהטהר. דור־ספיח, דור־עזובי, אשר עבר דרך כמה מדורי נכר, ומימנו ומשמאלו: בגידה, כחש, חולשה, מורך, הפקרות, אבדן צלם־עם ואבדן צלם־אדם – לא כיחש בברית־עם ולא בחר במקסם מנוחה ובשלוה במחיר ויתור על תקות־עם. כדניאל בגוב־האריות – איננו סוגד. כקטון־הבנים של חנה, אשר לא שבע חיים ולא ראה טובה, אינו חפץ לקנות את חייו במחיר תרמית. הוא משלם את המחיר המלא. הוא נותן את חייו בנאמנותו. דמעתו אינה ניגרת. אך היא ניצתת ויוקדת. “מה סכינים וחצים לעם אשר כלו לו כל הקצים?”

זה הדור, הנבט לנו מן הספר הזה, וזה כוחו לעמו ולאדם, חרף חולשותיו ושגיאותיו.

חנה, אם השבעה, הגיבורה העברית המובילה את בניה לעקדה במלחמה על נאמנותם לעצמותם, היתה רשאית לומר לאברהם אבינו כאשר אמרה: אל תזוח דעתך עליך, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות. דור המצור והבצרון, אשר קלט חצים ולא נסוג, אשר לא הפקיר שום נקודה ולא נתן לפנות שום מקום ישוב, אשר בנה וביצר וכבש בעצם־מצור, אשר הוציא לחיי מגן בנים ובנות ונכדים, אשר העלה לחופי הישוב הנצור ספינות עולים החשים להתיצב בחזית העבודה וההגנה, דור זה רשאי לומר ליוסף טרומפלדור ולאהרן שר, אנשי תל־חי: לא ביישנוכם. לא ערירים הלכתם. באשר מצאה אותנו המערכה קבלנו אותה וקידשנוה. לא תל־חי אחד קיימנו אלא כל הארץ היתה לנו תל־חי. תלים חיים.

תרצ"ז

מציאותנו ותפקידנו

דורי דורות של כחות חיים כמוסים וכבושים נצברו בנו והאש שהתלקחה בקרבנו לא תכבה. אם נהא טובים יותר, חרוצים יותר, רציניים יותר – נימנע מיסורים רבים וקרבנות מיותרים. ולא – יימשך הדבר יותר ויכבד הדבר יותר. הקמים עלינו, רפי הידים, ואלה האומרים לרפות את ידינו – עלולים רק להאיט את צעדינו, להרבות קרבנותינו, אולם אינם יכולים להחניק את כחנו ואת שאיפתנו.

שתי השנים האחרונות הוכיחו במידה שלא שערנוה מה רב הכוח הכמוס בנו. אילו שאלו אותי לפני שנתיים, הסבור אני כי נוכל להחזיק מעמד במצור שמונה־עשר חודש, כי נוכל לעמוד לא רק בפני המנהיגות הערבית אלא בפני כל הכחות המרובים המסייעים לה בהשפעה, בממון, בנשק ובהבטחות, אילו היו שואלים אותי היחזיק הישוב הקטן הזה מעמד, מבחינה פיסית, כלכלית, מדינית ומוסרית, במלחמה אשר כזאת – קונם עלי שלא היה עומד בי האומץ לענות בחיוב. עם כל היחס של דרך־ארץ שיש לי בפני כוח הישוב, הייתי עושה את חשבון נכסיו האנושיים ונכסיו החמריים של הישוב והייתי ודאי מוצא כי אינם מספיקים. היוכל הבסיס הכלכלי של הישוב לעצור כוח בפני שביתה ערבית, בפני חרם ערבי? וארבע מאות אלף היהודים היושבים בארץ־ישראל – מה הם? מי הם? מה הרכבם? האם כולם הם אזרחים מעורים בחיי הארץ? לא. קרוב למאה אלף מהם באו לארץ בשתי השנים האחרונות. מאה אלף נוספים באו בחמש השנים האחרונות. יתכן כי רובם אינם עוד אזרחים בארץ אלא מהגרים, אנשים ללא שרשים בארץ ובעם ובלשון ובתרבות – איך אפשר היה להאמין למפרע, כי אנשים אלה יעמדו בנסיון כה קשה, בשעה שיונף הגרזן לא רק על קיום הפרט אלא גם על קיום הכלל ואף על עצם הרעיון של הכלל? האם יכולה היתה להיות לנו הודאות כי ישוב צעיר זה, ישוב־בוסר זה, יעמוד בכל אלה? ואף על פי כן עמד הישוב במבחן, עמד בפני הטרור הערבי, בפני ההסגר הכלכלי, בפני מדיניות התנודות המיוחדת במינה של הממשלה אשר גרמה לעדוד רוחם של המנהיגים הערבים ולהמשכת המלחמה ללא שעור. יתר על כן: הישוב לא רק עמד על נפשו, אלא כבש לעצמו בעצם חדשי המצור עמדות חדשות בכלכלה, בהגנה, עמדות אסטרטגיות ומדיניות ועמדות התישבותיות.

לא מבחינה פיסית וכלכלית בלבד, גם מבחינה מוסרית הוכיח הישוב, כי כוחו וחסנו גדולים עתה יותר משהיו בכל ימי המסה הקודמים. אזכיר רק דוגמה אחת: כרגיל מביא אצלנו כל משבר כלכלי או מדיני “רווחים” לקומוניזם. לאמיתו של דבר, כל עיקר פרנסתו של הקומוניזם אצלנו הוא על שנות הבצורת שלנו. הפעם הרגשנו כי הקומוניסטים לא “הרויחו”. אין זאת כי אנשי הישוב עמקו, השתרשו יותר ונפשם התחסנה.

את כוחה של תנועתנו רשאים אנו לראות באפיה, בכוחות הדוחפים, הפועלים בהיסטוריה היהודית ובמצב היהודים בעולם. הקשיים שתנועתנו נתקלת בהם, נעוצים במצב העולם בתקופה זו.

היכן נקודת הכובד של הסכסוך אשר בינינו לבין התנועה הערבית? האם בבואנו לארץ ישראל כמנצלים וכחומסי הילידים?

ככל אשר ירצו להחמיר אתנו בדין וכל כמה שלא ידקדקו במגרעותינו, שום מסתכל ישר־לב לא יאשימנו בזאת.

לא באנו לארץ־ישראל כבוא חמסנים קולוניאליים. לא הבאנו אתנו יחס של “לבנים” ל“שחורים”. לא באנו כגזע “שליט”. ואם הישובים היהודיים הראשונים התנוונו וירדו לצורת משק, שהערבי נועד בה להיות הפועל הזול והמשרת ואילו היהודי – בעל המטעים והמשגיח, באה העליה השניה והתקוממה אל משטר זה בכל כוחה ובכל נפשה. הדרישה “עבודה עברית” פירושה היה לא בלבד זכות יהודים לעבודה אלא גם החובה לדאוג, שהישוב היהודי בארץ־ישראל לא יבנה ממעמד של בעלי אחוזות ומשגיחים על גבי האריס והפועל הערבי הזול. ואם בפינות מסויימות בארץ ישראל היתה נטייה ליחס של זלזול וניצול כלפי הערבים, באו הספרות העברית ותנועת הפועלים לעקור את הנטיות הללו ולחנך להומניות ולסולידריות. אי אפשר לומר, כי פעולה חנוכית זו זכתה ליחס של גומלין. באין יחס גומלין עלולה ההטפה הנאה ביותר ליחס אנושי להתנוון וליהפך נמושיות והתבטלות. ודאי לא שכח איש מבינינו את הזמנים, שהמוני הפועלים היהודים ומנהיגיהם ראו עצמם כנחותי דרגה והביטו אל האכר הרוסי, אל הפועל הפולני כאל הנושא ה“עיקרי” וה“אמיתי” של הרעיונות הנעלים. סכנת ההתבטלות, סכנת החיים לא בזכות עצמנו אלא בזכות זולתנו ולמען זולתנו עדיין לא חלפה, עדיין היא אורבת לנו, עדיין היא אוכלת קרבנות רבים ואולי נס הוא שתנועתנו ניצלה מסכנה זו.

אילו נתהוו יחסים בינינו לבין העם הערבי לפי צרכי חיינו ולפי צרכי חייהם, לפי האפשרויות האוביקטיביות, לפי מה שאנו חסרים ושהם חסרים – לא קשה היה כלל למצוא מוצא. צרכיהם של המוני הערבים בארץ ישראל ומחוצה לה ואף במדינות הערביות העצמאיות ודאי אינם מועטים ואנחנו היינו ברצון מביאים קרבנות בכסף ובאנשים, כדי להועיל לעם הערבי, להעלות את רמת־החיים של המוניו, לסייע לתקומת מדינה ערבית גדולה – אילו בשכר זה ניתנה לנו זכות מלאה להתפתחות, לגידול, לעליה, לבנין־חיינו ותרבותנו. אולם הדבר הזה, שהוא הגיוני, מעשי וצודק כל כך, לא זכינו שיהיה קיים. משום מה? משום שהתקופה היתה בעוכרינו. היא שצרה את דמותה של התנועה הערבית וממילא גם את דמות היחסים שבין היהודים והערבים.

כולנו חונכנו ליחס מסוים לתנועות לאומיות, בעינינו הן תנועות לדמוקרטיה, לחירות, שואפות להעלות את תרבות העם. שמותיהם של גריבלדי, מאדזיני, מאסאריק שימשו לנו סמלים לתנועות שחרור לאומיות. פניהן היו מועדות לפועל, לאכר, לדמוקרטיה, לסוציאליזם, לשויון עמים. ואכן, זאת היתה דמות התנועות הלאומיות במאה הי"ט. ואפשר שהציונות היא התנועה הלאומית האחרונה ממין זה (התנועות העממיות במזרח הרחוק, וביחוד תנועת גנדי, הן פרשה גדולה לעצמן).

אחרי מלחמת הועלם נתגלו תנועות לאומיות שאפיין שונה בתכלית. אחר התוכן ואחרת האורינטציה הפוליטית. עוד לא נמצאה המלה הנכונה שתכלול את כל ההופעות המדיניות והתרבותיות, החברתיות והלאומיות הקרובות זו לזו, שבאו לעולם אחרי המלחמה. ובאין ברירה אנו משתמשים במלה פשיזם, פשיזם שחור ואדום; ולא המשעבדים בלבד, אלא אף המשועבדים.

אחרי המלחמה קמו תנועות שכולן פשיזם. הן פשיסטיות באיבתן לעמים אחרים, פשיסטיות בתכנן החברתי. אין להן כל ענין למצוקת הפלח והפועל, יתר על כן, הן משעבדות אותם לעניני האפנדים וכלי הקודש. הן פשיסטיות באי־תרבותיותן: לא פעולה תרבותית, לא מלחמה ללשון העם, להשכלת העם, הן פשיסטיות בשיטותיהן: רצח מן המארב, השמדת מיעוטים, פרעות ביהודים, פולחן הדיקטטורה והדיקטטורים, הכשרת כל האמצעים במלחמה. והן פשיסטיות גם באורינטציה המדינית שלהן. לא לדמוקרטיה ולסוציאליזם, אלא לדיקטטורה ולדיקטטורים. אולם הן יודעות יפה מאד לנצל את “אהדתו” וסיועו של הקומינטרן ומוכנות להמירו בכל שעה במוסוליני ובהיטלר.

ומשום שאלה הם פני התנועות הלאומיות, השלימו בנקל לחורבן חבש בידי גייסות מוסוליני ומשום כך גייסו מחנות מוגרבים לצבאות פרנקו בספרד.

וזאת הטרגיות שבגורל הציונות בתקופה זו: היא הטילה על עצמה בנין של חירות בעולם שאין לו חפץ בבנין ובחירוּת, בעולם ההולך ומחריב את כל כוחות היצירה שבקרב העם היהודי (החל בקריעת יהדות רוסיה בת שלושת המיליונים מגוף עמה שבעולם ובארץ־ישראל וכלה בגירוש אשכנז וחורבן פולין), בעולם ההולך ומעורר בכל שכנינו שנאה עוורת לכל בנין שאנו מקימים. גם זה בלבד טרגי למדי. אף על פי כן, מתוך שידענו את צדקת מפעלנו וכוח היצירה שבתנועתנו, היה יסוד להאמין, כי נקעקע את החומה הזאת, ונחדיר לאט לאט לשכבות ידועות בעם הערבי את הכרת ערך מפעלנו וכנות מגמותינו וערכנו כבעלי ברית מדיניים וחברתיים.

אולם גורם חדש נתווסף בעולם – הפשיזם העולמי והוא שדחה את התגשמות התקוות האלה. פסק הפשיזם מלהיות הופעה מקומית. אפילו לא שרשרת של הופעות מקומיות. הפשיזם נעשה גורם בין־לאומי, שהעמיד דור של תלמידים ובני ברית ומשרתים. הפשיזם העולמי אינו גורס “אי־התערבות”. כשם שהקומאינטרן התאמר לפנים להתיצב בראש מהפכות לאומיות נגד האימפריאליזם האנגלי והצרפתי, כך מופיע עכשיו מוסוליני בתפקידו החדש של “מגן האיסלם”. המדינות הדמוקרטיות הגדולות הפקירו עצמן להתעללות הפשיזם והתחילו מניחות עמדה אחרי עמדה. הן הפקירו את ספרד ולפרקים הן אומרות להפקיר גם את ארץ־ישראל.

הדמוקרטיה אחוזת הפחד משתעשעת ב“אי־התערבות” והפשיזם מגביר את עזותו ופורש את ממשלתו ככל שידו מגעת. לאמיתו של דבר לא היתה מדיניותה של אנגליה בארץ־ישראל עד השבועות האחרונים אלא מדיניות של “אי־התערבות”. אנגליה בקשה לעמוד כנייטרלית ואוביקטיבית בין המנצח על הטרור הערבי ובין קרבנותיו. תחת אשר תגן על הנתקף עסקה בדיפלומטיה. בתנאים אלה הוטל עלינו לעמוד שמונה עשר חודש בפני מלחמת השמד, שקידשה עלינו המנהיגות הערבית בסיועם ועידודם של כוחות הפשיזם בעולם.

אנו רשאים לנסח בשנוי צורה פסוק קדום: “והיה כאשר תרים הדמוקרטיה ידה – וגבר ישראל”. אפשר לומר כי בשעה שאנגליה וצרפת התיצבו בניאון נגד מוסוליני התחיל ממילא גם המפנה נגד הטרור בארץ־ישראל.

אין אני בא להתנבאות אם שיטה חדשה זו תאריך ימים. כשם שאין אנו יודעים אם נצא סוף סוף מפרשת הנדנודים בעניני ספרד, כשם שאין אנו יודעים עוד אם נאומו הנודע של רוזבלט בשיקגו יביא לידי תוצאות ממשיות במדיניות החוץ של ארצות הברית. ומשום שמצב־העולם, בטחונו ויציבותו נתערערו, אסור לנו להיות שאננים. עלינו להיות ערים מאד. אל נבטח במליצות נאות ובכוונות טובות.

רבים בינינו רגילים להעמיק חקר בכוונותיה של ממשלת המנדט. אולם אפשר לבגוד בנו גם מתוך כוונות שכולן טובות. אני מנסה “להכנס לתוך מצבה” של אנגליה. גם שעתה חמורה ודיננו כדין תיק הטלית והתפילין שמשליכים בשעת צרה לים. נעמוד על נפשנו.

– – – אנחנו בארץ לא הסתפקנו בשמירה על הקיים. אנו גם כבשנו עמדות חשובות נוספות. למעשה קיים בארץ גם כוח הגנה יהודי חוקי, המונה כמה אלפים צעירים יהודים מזויינים, שכלכלתו על המדינה: נוסף על כך מתאמנים כוחות מילואים, שיגוייסו בשעת סכנה. עמדה זו לא היתה ליהודים בשום ארץ ואף בארץ־ישראל חשבו את הדבר לנמנע, עד שבאו מנהיגי התנועה הערבית וסייעו לנו להשיגו. עמדה זו חשובה מאד. רעיון הגדוד העברי מצא בה את תיקונו: לא בצבא זר אלא בשירות הגנת המדינה.

וגם כבשנו עמדות כלכלה נוספות. והלא שמעתם על נמל תל־אביב. הדבר בוצע מראשיתו ביזמת הישוב, בעבודתו ובהונו. אנשי הישוב הביאו את כספם, לא חיכו לקריאה. אנשי חוץ־לארץ החרישו, לא תבעו את חלקם בנמל היהודי הראשון. בד בבד עם הקמת הנמל קמו עמדות חדשות לעבודה עברית. אזכיר רק לדוגמא את עבודת האבן. הבניה העברית היתה כפותה זמן רב לאבן הערבית. עכשיו הוקמו מחצבות חדשות בסביבת ירושלים ובסביבת פתח־תקוה ובשומרון ומאות פועלים יהודים מצאו בהן מקום עבודה. התקדם הייצור של תוצרת חקלאית – ירקות, ביצים, חלב, ובחדשים האלה נוספו לנו גם 19 נקודות ישוב חדשות. אולי שמעתם כיצד קמות הנקודות האלה: הן נבנות במשך יום אחד על צריפיהן וגדרותיהן, על הזרקור ועל מכונת הדינאמו. הן מוקמות בפינות מרוחקות ושוממות, ללא חיבור דרכים ונתונות לסכנות מרובות. עדיין חסרים האמצעים כדי להפוך את נקודות הכבוש האלה לנקודות של ישוב ממש. עדיין סובלים במקומות האלה סבל רב ומתחבטים כיצד להחזיק מעמד עד בוא הישועה – אולם עליה זו על שטחי קרקע חדשים שימשה לנו מקור של שמחה ונחמה גדולה בימים החמורים האלה.

תרצ"ח

גבורנו היה ויהיה יוסף טרומפלדור

על מאות חללי הטרור הערבי, אשר הכריז מלחמת השמד על עם ישראל בארץ־ישראל, נוסף עוד חלל: יהודי שנהרג בכוח הדין, בכוח המלכות. על רבבות חללי העם העברי הנחנק בידי תלייניו בעולם כולו נוסף עוד חלל: יהודי שנתלה בכלא עכו.

לא מרצחים צמאי־דם גזרו על הצעיר היהודי את המות, כי אם השלטונות הם שגזרו על הצעיר היהודי, שחטא אך לא רצח, כי ישלם בדמו את חטאו; הם שגזרו עלינו כי נפרפר יחד אתו בעניבת התליין.

תורת “שווי־המשקל”, המנצחת על מעשי השלטונות, חגגה שוב את נצחונה, נצחון־דמים. השלטון אין לפניו משוא־פנים חלילה. איש הכנופיות הזורע מות באשר יפנה, ועל־פי רוב אינו נתפס, ובן העם המומת, אשר נואש משלטון צדק ומשכין סדר ושלום ונפשו עיפה להורגים – אחד דינם.

התחינות והתפילות מכל קצוי עולם, מן הישוב כולו, הנדון יום יום בדמים ובאש, גם מתנגדים פוליטיים גמורים של הנאשם ומדריכיו – כל אלה לא הזיזו את השלטונות מעמדתם. כאן גילו תוקף, החלטיות, זריזות.

לא נטיף מוסר לאלה אשר הכח בידם. בקשותינו לא השפיעו עליהם, חרדתנו וזעזועינו לא הכריעו אצלם. נשארנו לבדנו עם כאבנו ועלבוננו. נשא לבדנו גם את משפטנו.

מצפונם של שלטונותינו שקט. הם עשו את שלהם, כפי הבנתם. הם משכינים סדר בארץ כי הבנתם, מאז נתנו את המשרה לחאג' אמין ועד היום הזה. נעשה, איפוא, גם אנחנו את שלנו, כפי הבנתנו אנו, וכפי יכלתנו אנו.

הם העמידו אותנו היום בנסיון חדש, בנסיון קשה נוסף על כל הנסיונות הקודמים. נדע לעמוד גם בנסיון זה.

העם אשר חרת בדם־לבו את ההבלגה על לוח־חייו, הוא ידע להתעקש ולהתמיד בה ולבנות בה, ולא יתן שיגזלו אותה ממנה לא טרוריסטים־אויבים, לא שליטים זרים ולא בנים תועים ואומללים. כי רק בה, בתורת הבנין וההבלגה, ללא כל נסיגה – התקוה היחידה לנצחוננו.

עם ישראל יכלול את בן יוסף בין קרבנותיו, אולם לא יקבל את התורה אשר בגללה נתן בן־יוסף את גופו לממיתים. ברגש כבוד והוקרה שמענו על ימיו האחרונים של בן־יוסף, כי ידע לפגוש את המות. אולם רצוננו, שצעירי ישראל ידעו ללכת גם לקראת החיים. גבורנו היה ויהיה לא בן־יוסף אלא יוסף טרומפלדור. לא תועי ראש־פינה, כי אם מגיני ישראל בטירת־צבי ובחניתא, היודעים גם לחיות וגם למות בעד עמנו וארצנו.

תרצ"ח

על קברו של אלכסנדר זייד

מכל קצוי הארץ באו אליך חבריך, זייד. ראשוני הראשונים וצעירי הצעירים. יום יום אנו קולטים חצים ויום יום אנו מאבדים אבידות. וכבר אין בנו כוח לכאוב את מכאובינו. ובכל זאת חרדנו כולנו לפרידה ממך. הלא אתה היית אחד היחידים המגשרים, גשר חי היית בין ראשוני הראשונים לבין צעירי הצעירים. ועוד בימים האחרונים לחייך זכית לראות את הנוער, שאתה קראת לו לבוא ולהיות לקבוצת רועים בהרי שיך־אבריק, עולה להתישבות על האדמה הסמוכה, אשר אתה תבעת שנים רבות את השלמת גאולתה בשמירה, בעבודה עברית.

שלושים וארבע שנים עמדת תחת מטר כדורים; מאז קיבלת את המכות הראשונות בכרמי זכרון אשר שמרת. אפשר היה כבר להאמין, כי הכדורים אין להם שליטה עליך, וכי עוד נזכה לראותך זקן־שומרי־היערות של הקרן הקיימת, מגדל דורות לחיי גבורה וצדק. לא זכית, לא זכתה צפורה, לא זכו בניך וגם אנחנו לא זכינו לראות את המשך חייך. למראשותיך עומדים זקני חבריך וצעירי חבריך, ומאחריהם עומד כלל העובדים בארץ, ותנועתנו החלוצית בגולה. יקרת לנו, כי על כן יותר משידעת למות ידעת לחיות. היית בחייך, בכל חייך, לסמל הגבורה, אך לא רק לסמל של גבורה כי אם גם של צדק, של מצפון, של אחריות. ההיפך הגמור מן הגבורה המזויפת. ידעת כל ימיך, כמו שיודעים רק מעטים, לחיות חיי חלוץ, חיי חבר, חיי אב לבניו, חיי משפחה. ידעת להקים בית בישראל, בית זייד, שיהיה תמיד מקלט לנודדים ומרכז לאנשים אוהבים, מעריצים ולומדים מדרכיך.

ידעת, זייד, ימים מרים. היו ימים שההסתדרות נדרשה להגן עליך ועל זכות יצירתך מפני חברים. היו ימים וחבריך הקרובים נדרשו להגן עליך, על זכותך למקום שמירתך. אך קצרה יד חבריך להגן עליך מפני הכדור האחרון. ובלילה אכזרי, בליל גבעת עדה, נעקר גם הארז הזה מיערות הקרן הקיימת, מיערות החלוציות המלבלבים.

הרחוקים שמעו עליך כאיש הגבורה הטהורה. אנחנו ידענוך גם כאיש התנועה. זכורים הימים הראשונים בעוד היינו קומץ קטן, וקומץ זה עדיין לא הכיר את עצמו ואת חבריו. עוד לא היתה לנו לשון אחת, עוד לא התגברנו על פירודי הילדות. אך למרות המחיצות היו אנשים, אשר בדברם היו הכל מטים אוזן לשמוע לדבריהם. אלכסנדר זייד לא היה מן הנואמים, כבד־לשון היה, את מחשבותיו היה מביע בגמגום. אך כאשר קם לומר את דברו ידענו: כאן מקור, כאן נובע מעין חי. כאן אדם שואב ממעמקיו.

ובבוא שעת האיחוד היה זייד, כמו שהוא, בדמותו ובחייו, ממסמלי תוכן האיחוד. מסביב לו ולדומיו התלכדה ההסתדרות. אלה הם שגורמים לה להיות מה שהיא בחיי הפרט ובחיי העם, אלה וכאלה מקנים לה את האמון הגדול.

לאחדות משפחת העובדים אנו זקוקים עתה, כשהכל מסביבנו נסער, יותר מאשר בכל זמן שהוא. ואת נחלת זייד נשמור. את הפינה הזאת נקדש. הבית אשר בנה זייד יהיה יקר לכולנו. ובלכתנו מפה נביא אתנו לכל אשר נבוא את הקשר לאדם ולמקום.

תרצ"ח

אין אני בא ללמד שום זכות על כמה גלויים שוביניסטיים בקרבנו. לא מעט עמדנו במערכה נגד כל אלה. המדיניות הערבית המבקשת להשמידנו בכל כוחות הפראיות והאכזריות שבידה, אי אפשר שלא תפצע את נשמת הדור הצעיר. והורים ומחנכים שוקדים לא מעט על כך שנשמות ילדינו לא תורעלנה בתוך המציאות הזאת. לא חפצנו במלחמה, וגם כשכופים עלינו מלחמה על כרחנו, חייבים אנו לשמור על נפשנו ועל נפש ילדינו מפני השחיתות והמשטמה. אך לא בזה נשרת את השלום שנתעלם מן המלחמה שהוכרזה עלינו, מאפייה הפשיסטי המובהק, מן הכוחות המפרנסים אותה ואשר אינם נותנים לה, ולא יתנו, להתפשר עמנו.

התגרותם והתנשאותם של מוסוליני והיטלר הן המונעות מדינת יהודים בימינו. ואותם הכוחות העולמיים אשר הכריזו מלחמת השמד עלינו, הם שימנעו כל הסכם והתפשרות מצד הערבים. בעולם ששולטים בו כוחות אלה, כלום אפשר שיימצאו כוחות ערביים שיאמרו כי הם הולכים אתנו לבנות עולם חדש?

באו ימים אשר אין בהם פתרונות קלים. אנחנו עומדים בגבנו אל הקיר ושום פתרון לא יצמח מתוך כניעה. המערכה תכבד, אך בנו הדבר שלא להכנע. אסונו של העולם הוא לא בזה שהיטלר גבר, אלא שהעולם נכנע בפניו, נכנע מבלי השיב מלחמה, נכנעו פועלים, נכנעו משכילים, נכנעו ארצות, נכנעו מעצמות גדולות. חולשה תקפה את העולם התרבותי, חולשת־רצון, חולשת־מוסר. הוא נתן את עצמו לשלל.

עם כל היסורים שאנו מתייסרים בארץ רשאים אנו להתגאות, שחולשה זו לא דבקה בנו. לא נכנענו. מערכה זו שאנו עומדים בה, זאת השנה השלישית, אינה בלבד נגד הכנופיות והמופתי. הלא זהו המקום היחיד בעולם בו מעיזים אנו להאבק עם מוסוליני והיטלר.

מגילת אסתר, שבדרך כלל היא מזכירה לנו את שפלותנו, יש בה פסוק אחד: “ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה”. פסוק זה מסמל את היקר מכל שבקיום ישראל. גם כשהעולם כולו מקבל את מרותו של המן אין אנחנו כורעים ומשתחוים לו.

לא שעת פתרונות לנו עתה, כי אם שעת התאבקות על נפשנו. לא עתה השעה להשתעשע בנוסחאות או לעשות מלחמה פנימית בשל נוסחאות. לא אלה יקבעו עכשיו את גורלנו. כשגז חלום הצ’רטר, ונגלה כל הקושי וכל הריחוק של ההגשמה הציונית, לא חדלנו מציונותנו. האופק הוקדר ואנו נתעקשנו ושיקענו את עצמנו כליל בעוגה הצרה שהיתה לפנינו. אותה שעה מי שהשתעה בפתרונות מדיניים גדולים – לא פעל כלום, ומי שהתמסר ל“עז” או ל“ציונות הבוטנית” כפי שלגלגו אז – פעל מה שפעל. “שקענו בקטנות”, אך על ידי הקטנות האלה למדנו להדבק בארץ ובחזונה ללא הנתק.

מפי בלומנפלד שמענו הפעם על הקשר בין הציונות ובין הקטסטרופה היהודית. על זאת היו מחולקות הדעות בציונות מימי אחד־העם, אשר בנה את הציונות כענין של “הנשמה היתרה” היהודית, ובין הרצל אשר צפה וראה את הקטסטרופה המתקרבת, אם כי שום דמיון אנושי לא שער את גדלה ואת מוראותיה. נסיון חייו של בלומנפלד דיבר אלינו הפעם, בדרשו מן הציונות תשובה על הקטסטרופה היהודית. לאסוננו לא נענתה ארץ־ישראל לקטסטרופה האוסטרית, ולא לזו הצ’כית, ומי יודע אם נענה עתה לקטסטרופה הגרמנית במהדורתה החדשה. אך יודעים אנחנו כי ארץ־ישראל יש בה לענות, אם לא יכבלו את ידיה. זאת המלחמה המוטלת עלינו, ובה נדון גורל הציונות לשבט או לחסד. עלינו לפרוץ את השערים הנעולים. ויהי מה.

העולם מתרגש במקצת למראה ענויינו. אך הוא גם מוכן לעבור לסדר היום. אל ניתן לו להסתפק בתפלות ובמחאות. וגם לא במתן צדקה לפליטים. אל ניתן להפריד בין שאלת הפליטים לבין שאלת ארץ־ישראל. אנחנו צריכים להביא בלב העולם את ההכרה, כי ארץ־ישראל היא התשובה.

ואל נשכח גם את ארץ־ישראל עצמה. הרבה דברים יפים נאמרים עתה על הישוב ועל עמידתו באש וכדומה. ועוד יש ויש לספר בעמידה זו. וטוב הדבר שמתחילים לראות את הישוב ואת כוחו ואת עוז־רוחו אחרת ממה שראו אותו קודם. אך אל תשכחו גם את סבלו ונטלו של הישוב. עם קטן עומד באש. שנתיים ומחצה בחפירות הגנה. לא אנשי צבא אשר מלאכתם בכך, אשר מזונותיהם נתונים ונשיהם וילדיהם שבעים. לא צבא היודע, כי מאחוריו עומדת ממשלה חזקה, והיא חושבת בעדו, והיא הקובעת את מטרות המלחמה ואת דרכי המלחמה, ובידה חיל־מילואים לשעת הצורך. לא, ישוב ציוילי, אשר עליו עול המלחמה ועליו עול הכלכלה, ואפילו החרדה להנהלת המלחמה ולתוצאותיה, ולא חיל־מלואים, ולא אוצרות־ממשלה. עבודה ביום ושמירה בלילה, ודאגת קיום וחרדה למתרחש. ויותר ממה שאיש־הישוב כואב את האבדות היקרות מקרוב, הרי הוא כואב את הידיעות הבאות מרחוק, מן החזית המדינית. כמה כוחות חיים משוקעים בזה! המתארים אתם לעצמכם מחנה צבא אשר אינו בטוח במזונותיו למחר? ובארץ תראו בשעה זו כמה מחנות פועלים, המשתכרים 18 שילינג בשבוע, מבלי בטחון שהעבודות הצבוריות שהם עסוקים בהן, יהיו נמשכות גם בשבוע הבא. כמה עוד אפשר להעמיס על ישוב העומד באש?

סגר עלינו האויב. בעולם ובארץ. ועל אדמת ארץ־ישראל עלינו להשיב מלחמה לאויב. הישוב עושה ויעשה את שלו. אך ההכרעה לא תבוא מבלי שהעם המפוזר והמפורד לא ייחלץ לעזרה. סימן טוב ראינו בהתעוררות שהקיפה את יהדות אמריקה. עלינו להפוך התעוררות זו להתחלה. צריך שאמריקה תיענה לעליה גדולה, להגנה, להתבצרות קרקעית. צריך שקרובים ורחוקים ירגישו, כי קיום ישראל נתון בכף. היטלר מביא לא רק ענויים ליהודי גרמניה. הוא מביא השפלה והפקרה לכל יהודי באשר הוא. ארץ־ישראל מצילה את היהודי ומרימה אותו. גם לא ציונים צריכים להכיר בזאת: ארץ־ישראל מרימה את כבודו של ישראל. ויש עמה מפלט להרבה הרבה נפשות מישראל, והפקרת ארץ־ישראל משמעותה – הפקרת ישראל לשפלות ולכליה. זהו תוכן המלחמה הגדולה אשר הוטלה עלינו.

תרצ"ט

המעשה המכוון לתכלית

– – יש לבחון אמצעים לאור המטרה. הערבים, למשל, הצליחו מאד מאד בבחירת אמצעים ההולמים את המטרה שלהם. המטרה שהציגה לעצמה המנהיגות הערבית היא שלטון המופתי. לשם כך אין צורך שהארץ תשב בשלוה, שהכפר יפרח, שרמת חייו של הפועל תעלה, שאת הביצות ייבשו, ואת הבריאות ישביחו, שיהודים וערבים יחיו בשלום. כל אלה אין בהם כדי לקרב את שלטונו של המופתי. אך הקזת־דם, הרעבת הכפר, השבתת חיי הכלכלה, המתת היריבים, הפחדת השלטונות – אלה עשויות לקרב את ביאת שלטונו. המדינה הארצישראלית קיימת, צריך רק לדלדל אותה, לפרוע בה, להרבות בה את ההרס, כדי לכבוש אותה.

ואנחנו? העשויים אמצעים מעין אלה גם לסייע אותנו? איני מעמיק שאול על מידת התנגדותנו הנפשית למעשים אלה, שואל אני רק: אם יהיה נצחוננו על דרך זו? ועל זאת אני עונה בשלילה גמורה. מדינת־היהודים אינה קיימת עדיין. צריך להקימה. במה נקים אותה: בריבוינו, בבניננו, בהגברת כוחנו. אמצעי הערבים, גם אם אנחנו נשתמש בהם, יובילו לא למדינת יהודים, אלא למדינת ערבים.

תנועה אמתית וחשובה יוצרת לה אמצעי מלחמה והתגשמות ההולמים אותה. גאנדי לא הלך אחרי אמצעי המלחמה של המערב או של רוסיה, וחישל לו אמצעי מלחמה שהיו הולמים את העם ההודי ומועילים למשק ההודי. גאנדי, אפילו לא חיקה את סעודות־המצוה שהתעמולה הציונית משתמשת בהן ובמקום זה בחר בצום. ועוד לא ידוע מי הצליח יותר אנחנו בתרנגולות הצלויות או הוא בצומותיו.

אל ייחסו לי כוונה שאין בי. איני מציע לרכוש לנו פאטנט הודי כשם שאיני מציע פאטנט מערבי או רוסי. עלינו לגלות אמצעי־מלחמה הנובעים ממצבו של עמנו, ההולמים את מפעלינו. לאמצעים אלה ודאי יחסר הזיו והכבוד שיש לאמצעי־מלחמה שזכו להיות מקובלים אצל אחרים. אל נדאג לכך. כשיצרנו את הקבוצה והמושב לא שאלנו מה שם לועזי ניתן להם ואף על פי כן הם מצאו את מקומם בלכסיקון הבין־לאומי. ואם נדע לגלם במעשים נאותים את אי־הכניעה שלנו, אם נדע להלחם וליצור תוך מצור – יכיר בזה גם “העולם”.

באחת הישיבות של המרכז נאמרה הגדרה הנראית לי מאד: רזיסטאנץ קונסטרוקטיבי (חסרונה שהיא מורכבת משתי מלים לועזיות. שמא נוכל להשתמש במלה הקדומה “ניצבה” למושג רזיסטאנץ?). לא רק התנגדות לרע, אלא התנגדות בצורה שתכיל המשך גידול, המשך בנין. יצירה תוך מצור. לא מעשה חד־פעמי, אלא שיטת־חיים, מדיניות וכלכלה ובנין המגלמת אי־כניעה. המעשה המכוון לתכלית – בו אי־כניעתנו.

– – והמעשה המכוון לתכלית במצבנו כיום הוא לא מרד ולא תפיסת מבצרים. היה זמן ויהושע ברזלי חלם על 500 בחור שיעלו לירושלים ויתבצרו במגדל דוד ויניפו עליו את הדגל הציוני. הוא ידע, כמובן, כי אין זה כבוש שלטון, אך הסתפק בכך, שנחזיק מעמד 24 שעות, ובהיסטוריה יהיה כתוב, כי לאחר כך וכך שנים חזרו היהודים וכבשו את מגדל דוד והניפו מעליו דגל ציוני. יפים היו הדברים באמירתם, יפה לספר עליהם בביוגרפיה. אך המדיניות שלנו עתה לא תהיה כזאת. לא חמש מאות בחור יכולים אנו לכנס עכשיו, כי אם חמשים אלף, ואנו מאמינים בעצמנו כי אנו יודעים לא רק לכבוש מגדלים, כי אם מה שיותר חשוב – לבנות מגדלים. אך אדיר חפצנו עתה הוא לא “להחזיק מעמד 24 שעות”, כי אם להוציא את היהודים ממצרים ולהביא אותם לארץ־ישראל.

– – איננו ששים לקראת קרב, אנו מקבלים אותו כהכרח. לא את הקרבן אנו מבקשים, ולא את ההפגנה. אנו מבקשים את העיקר: יהודים בארץ. לכן איני להוט אחרי התנגשויות. איני מבקש קונפליקטים. אינני רודף אחרי הצד הרומנטי שבדבר. אני רוצה “תכלית”: יהודים. אך לא ארתע, אם עלית היהודים תהיה כרוכה בהתנגשויות.

ויש בינינו אופטימיסטים הסבורים כי אנגליה לא תירה בפליטים. ויש אומרים, כי ממשלה שתירה בעולים לא תתקיים אפילו שבוע אחד. אין לי הבטחון בזה. כבר היו יריות על אניות. והשמועה אומרת, כי היו פצועים, ואיני בטוח אם העתונות האנגלית ספרה על כך (אגב, גם העתונות העברית לא עשתה את שלה: לדעת את הדברים כמו שהם ולהודיע. רשלנות שלא במקומה ולא בזמנה).

אין דבר אם יאסרו עולים. לא נבהל. אין אסון גם אם יחזירו אניה. האניה אשר יחזירו אותה – תחזור ותבוא. כל יהודי שיהדפו אותו אל הים – סופו לחזור ולהגיע לארץ. זוהי מלחמת היהודי על ארצו.

איננו יכולים כרגע לקבוע מה יהיו דרכי מלחמתנו על הקרקע לאחר שתוכרז התחיקה הקטלנית. אולם עלינו להחליט להיות נכונים למלחמה הקשה ביותר בנקודה זו, למלחמה פוליטית ומשפטית בפני פורום בין־לאומי, ולמלחמות מעשיות בארץ. כי כאן הנקודה המסוכנת ביותר, למנוע את השתרשותנו, למנוע את ריכוזנו ואת סכויינו לחיים בריאים ושלמים בארץ.

המשטר החדש ודאי יציג באופן חריף את שאלת הבטחון. אין אני מאמין, כי רז’ים אנגלי־ערבי יבוא אתו שלום ובטחון, אך הוא עלול להצר ולהתקיף את התגוננותנו. בסעיף זה יש לומר בלשון הקדמונים: “ואכמ”ל" (ואין כאן מקום להאריך). אך כדאי לזכור שהישוב היהודי בארץ כבר עבר כמה שלבים בהתגוננותו. היו ימים והשומר היהודי הבודד שמר על הכרם של בעליו. גם אז היה שומר לא על רכוש בעליו בלבד, כי אם על רכוש ישראל ועל כבוד ישראל. אחר־כך באה השמירה הקבוצית על מושבה שלמה, על “נקודה”. והגענו גם לשמירה של “גושי־נקודות”. המצב הולך ומשתנה. אנחנו כבר נצבים בפני שאלה של הגנת הארץ, מן היבשה ומן הים ומן האויר. הענינים בעולם הולכים ומחמירים, ואין לנו על מי לסמוך, שיעמוד לנו בצר. אדרבא, יש להניח שיתנכלו גם למעט־הכוח אשר עשינו.

תרצ"ט

חיים של אי־כניעה

הנשיש לקראת קרב? הנשים את תקותנו במלחמת עולם? הפותחים במלחמה אפשר יודעים במה הם פותחים, אך לעולם אינם יודעים במה הם מסיימים. ולא רק מבחינת הנצחון על האויב, כי אם בעיקר מבחינת התוצאות החמריות והמוסריות אשר אין אדונים להן. שלש השנים של מאורעות הדמים בארץ, של האבקותנו עם סוכני מוסוליני והיטלר, אינם אלא דמי־קדימה במלחמת העולם. מה שעושה לנו עכשיו המדיניות הבריטית זהו שיעור ראשון מן הצפוי לנו עם פרוץ המלחמה.

מובן, לא ישאלו אותנו במה אנו בוחרים, ולא משקלנו יכריע היום את כף המאזנים של העולם. אך יהיה אשר יהיה, עלינו להכון: לעמוד בפני הפורענויות, להיות כוח לעצמנו, לשמור על עצמנו, על צלם דמות האדם העברי, איש העבודה והחירות.

אם ישנה פנה בעולם, שהפועל רשאי לעמוד בה בקומה זקופה, ואין לו להתבייש בתנועתו ובמעשיו – הרי זו ארץ־ישראל העברית. ויבוא עלינו אשר יבוא, אל נוותר על זכותנו זאת, על כוחנו זה.

איננו מתברכים בידיעה כי הגאולה קרובה. איננו מפרנסים את עצמנו באמונה כי הגאולה תבוא מאליה, אך לא נסתלק מן האמונה ולא נוותר על מאמצי־הגאולה, משום כך שהעולם כולו שרוי באפלה וברשע. כל תולדותינו אומרים לנו: דוקא בשעה שהאורות דועכים והרשע והזדון גוברים, צריך שיימצא קומץ־אדם אשר לא יכנע לאפלה, אשר ישמור אמונים לאמונה באור, אשר יתן את נפשו על הערכים אשר בלעדיהם לא כדאי לחיות.

וכאן, בארץ, ניתנה זאת הפעם ההזדמנות, אשר לא היתה לנו כל דורות גולה: להדוף אויב. אנחנו נקראים לעמוד בנסיון, יותר מאשר באיזה זמן שהוא של תולדותינו, וששים השנים מהיווסד פתח־תקוה ועד עתה אינן אלא הכנה לעמידה בנסיון זה. אפשר שנסיון זה הוא למעלה מכוחנו, אולם אם נעמוד בו נציל לא רק את הישוב הקיים, כי אם גם את העם. ואולי גם נזכה לכך שבעולם של שפלות ופחדנות, הסתגלות והשתעבדות יתן העם היהודי את מופת האדם הנאמן למשאת־נפשו, הנלחם עליה על פי דרכו, נלחם ואיננו נכנע.

ושום נימוקים לא יצדיקו את הכניעה וההסתלקות ממלחמה. ואף לא הרצון לדבר שלום אל שכנינו. ולא חזון השלום אשר יבוא ביום מן הימים. מדי שבוע שולחת ההסתדרות את דברה שלום, את עתונה, אל הערבים. אך כשם שהכרוזים הבלתי־לגליים אל ההמונים הגרמניים אינם משכיחים מלבנו אפילו רגע אחד, כי היטלר הוא המדבר כיום בשם גרמניה והוא הקובע את מדיניותה, כך אין אנו רשאים להתעלם מן העובדה המרה, כי המדיניות הערבית של היום היא מדיניותם של היטלר והמופתי. ודאי, נעשה הכל כדי שהמלחמה הרשעית שאסרה עלינו התנועה הערבית לא תרעיל את נפשנו בשנאת־אדם ובתאות־נקמה עוורת, אך לא נחליף את המציאות בהרהורי־לב, ונכיר ונדע, כי במחיר עבדות לא נקנה שלום, ורק אם נגדע את המדיניות האנגלו־ערבית בארץ יקום בה השלום. זהו תפקידנו אנו, העיקרי בשעה זו.

שום כוח בלעדינו לא יעשה זאת. נאמר כאן: הפועל האנגלי לא יתקומם למעננו מבלעדינו. הוא לא יתקומם למעננו גם עמנו. אינני יודע אם הוא יתקומם אפילו למען עצמו. כוח אחד בעולם הוא שעלול לשבור את המדיניות האנגלו־ערבית, העושה אותנו לעבדים ולבלתי־חוקיים בארץ: אי־כניעתם של היהודים. אין זה ענין אשר נעשה בתנופת־יד אחת, מהיום ולמחר. אין זה ענין הניתן להיעשות כאַקט גראנדיוזי חד־פעמי. אנו זקוקים לחיים של אי־כניעה, ליצירה של אי־כניעה, לעליה של אי־כניעה, להתגוננות של אי־כניעה.

תרצ"ט

הבלגה מהי?

ויהי נשקך טהור

מי שיודע מה מתרחש בארץ, מי שיש לו חוש לארץ־ישראל, מי שאיננו שואב את ידיעותיו מסוג ידוע של עתונות – יודע, כי המפנה התחיל עם מאורעות תרצ"ו. לא נוח לדבר בזה. ולא רצוי, מכמה בחינות. אך הכרחי לומר בזה משהו, מפני שלהוותנו סובל הקהל היהודי, באופן הטוב ביותר, מאי־הבנה. בענין אחד אני פטור מהרחיב את הדבור, כי הקונגרס כולו הסתייג בתכלית מאותה שיטת מלחמה מסולפת, הקרויה בשם טירור. מציין אני לשבח, שגם גרוסמן הסתייג מזה. הוא אמר, שהוא נגד טרור וגם נגד הבלגה. עלי להודות שאין אני יורד לעומקה של הגדרה זאת. ושמא בכל זאת נשאל הבלגה מהי, מה פירוש המלה אשר ציונים טובים סבורים, כי יש להתבייש בה? את הפועל “הבליג” למדנו מירמיהו הנביא, ולכאורה אין להתבייש בו. אך איני שואל למובן הבלשני, כי אם למובן הפוליטי, שהוכנס בו בימינו. מה משמעותו של מונח זה? האם שלא להתגונן, לא להתייצב מול אויב, להמנע מפעולה אמיצה נגד מתנקש? האם יחס של בטלנים ובחורי ישיבה לנשיאת נשק? הלהפקיר את רכושנו ואת חיינו? כיצד מעיזים לסלף כל כך בעיני המוננו את האמת שבחיי הישוב! הבלגה משמע: יהי נשקנו טהור. אנו לומדים נשק, אנו נושאים נשק, אנו מתיצבים בפני הקמים עלינו, אך איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים.

מה פעלנו בכוח ההבלגה

אינני רוצה להרחיב בזה את הדבור. אינני מחבב הטפה לעקרונות מוסריים בפומבי. הבלגה הרי זו שיטה מדינית ומוסרית כאחת, הנובעת מתוך תולדותינו ומתוך מציאותנו, מתוך אופיינו ומתוך תנאי מלחמתנו. אלמלא היינו נאמנים לעצמנו ונוקטים בקו אחר, היינו מזמן מפסידים את המערכה. ואילו היינו מקיימים – תחת מעשי גבורה אמתית – מעשי גבורה מדומה, היינו ממיטים קלון על עצמנו והיינו נאלצים לשלם מחיר יקר ביותר.

אינני נרתע מפני תשלום מחיר. מה נעשה ואנחנו אנוסים לשלם ביוקר על זכותנו להגאל. אני מוכן לשלם מחיר עליה, התישבות, התגוננות – מפני זה אינני מפחד. יהודים משלמים יותר בעד זכותם להיות עבדים בעולם. יהודים משלמים ביוקר אפילו בעד זכותם להיות עבדים בארצות החירות. מוכן אני לשלם, אך לא בעד גלות ועבדות. מוכן אני לשלם מחיר רב בעד ארץ־ישראל ובעד חירותנו בה, אך בשום אופן אינני רוצה לשלם בעד מעשי־איולת ותעתועים המלבינים את פנינו.

משום שבחרנו בשיטת ההבלגה לפיכך נוצרה בארץ בדרך כבוד מעין מיליציה של יהודים, העתידה לשמש גרעין־צמיחה לדבר־מה חשוב עוד יותר. משום שבחרנו בשיטת ההבלגה יכולנו להגן על הקיים וליצור ישובים חדשים. בלעדי ההבלגה לא היינו מגיעים לכך. על ידי ההבלגה יצרנו אפילו אצל אדמיניסטרציה אויבת ואצל הצבא הבריטי יחס של כבוד לאדם היהודי, האמיץ והצודק.

ובמלחמה הממושכת הצלחנו במשהו החשוב לנו ביותר: לא פינינו שום נקודה. יש כלל במלחמה: קצר את החזית ככל האפשר, ואם יש לך נקודות חלשות ובלתי מוגנות – אל תתעקש ותפנה אותן. זוהי תורת האואקואציה, אשר הממשלה וכוחות צבא וגם אישים יהודים נכבדים הטיפו לנו. אנחנו לא שמענו להם. הבאנו את השלטונות לכך שיכירו שאי אפשר להכריח אותנו לכך. ויותר מזה: אנחנו במתכוון ובדעה צלולה הארכנו את החזית. היודעים אתם מה פירוש הדבר ליצור בשעת מלחמה חמשים ישובים חדשים? האם זהו מפעל קולוניזטורי־משקי כבימים כתיקונם? ויודעים אתם היכן יצרנו את רוב הנקודות החדשות? לא במקומות בטוחים ומוגנים, כי אם במקומות הקשים ביותר, על הספר. בגבול הצפוני של הארץ, שהיה עזוב כל השנים, העמדנו עד כה ארבעה עמודים משני קצותיו. ארבע חומות־מגדלים. וירדנו לגבול הדרומי והקימונו גם שם שלשה עמודים. עד לפני זמן קצר נחשב איזור בית־שאן בעיני השלטונות לאיזור ערבי. ייהדנו אותו במידה ניכרת. ופנה זו של מזרח הכנרת אשר ועדת פיל הוציאה אותו מרשות היהודים, והעמק.

מה, איפוא, הצורך הנפשי או המדיני של נואמים ועתונאים ועסקנים ציונים להבאיש את ריח ההבלגה וההגנה בעיני העם? או אין זה אלא מכשיר במלחמה הפנימית?

ואף על פי שכל חוגי ההסתדרות הציונית נקיים מחטאי הטירור, והצבור היהודי משתחרר גם מהרהורי עבירה, יש לומר עוד משהו בשביל הבהרת השאלה.

התנוונות בתוך טירור

המלה טירור בימינו קבלה הוראה חדשה. לפנים מי שאמר טירור היה מתכוון למלחמה בטיראנים, בעריצים. הטרוריסט־הריבולוציונר היה מקפיד על טוהר נשקו. מעשה בטירוריסט מפורסם שיצא נגד הנסיך הגדול מבית רומנוב, שליטה של מוסקבה. משראה שהנסיך הגדול נמצא בחברת אשתו וילדיו – חזר ולא פגע בו. סיכן את עצמו, סיכן את כבודו בעיני חבריו, סיכן את עניני הסתדרותו ובלבד שלא ישפוך דם נקי. הטירור בימינו, שהמופתי הוא נציגו, יש לו הוראה אחרת ויש לו מוסר אחר: להשמיד עם שנוא, להשמיד מפלגה יריבה. זהו הטירור הפשיסטי. וכשמאחורי טירור זה עומדות גם מעצמות פשיסטיות עם כספן ועם נשקן ועם התככים שלהן והלחץ שלהן – הרי הוא מביא פירות. לא בכוח הטירור שלו השיג הועד הפועל הערבי העליון מה שהשיג, כי אם בכוח בני בריתו ופטרוניו, אשר בפניהם נכנעה בריטניה רבתי בארץ ישראל, כשם שנכנעה במקומות אחרים. אך אם יהודים באים ומציעים לנו שיטות מלחמה כאלה, הרי הם עושים אותנו מגוחכים מבחינת החשבון המדיני, ועלובים ביותר מבחינת קיומנו הלאומי. הרי זו הצעה של התבוללות מופתאית. האם לשם כך עזבנו את אירופה ואמריקה עם ההתבוללות התרבותית שלהן כדי להתבולל עם המופתי, כדי לחקות את שיטותיו ותכסיסיו ולהדבק במוסר שלו? חבל שהמדיניות הציונית לא טרחה די הצורך לגלות לעיני העולם עד כמה התנועה הערבית בארץ הנה סרח־עודף ל“ציר”. אפשר היו על ידי זה מתחילים להבין אותנו יותר בחוץ, ואפשר היה זה מבהיר יותר את טיב השיטות והאמצעים שמוצעים לנו לעתים מבפנים. לא ראיתי שאיזו מפלגה שהיא תציע כזאת, אך אם צועקים בכל החוצות, אם מבשרים ומתפארים, אם עתונאים גויים יוצאים ומספרים על תהילת היהודים, על מעשי “הגבורה” של לוחמים יהודים – כי אז מותר וחובה לדבר על כך מבימת קונגרס ציוני.

גבורים אומללים

ומכל המון העובדות הטעונות הסברה אבחר לי שתים, שנסתיימו לא באופן הטרגי ביותר: בתל־אביב קרו מעשים ריבולוציוניים כבירים – פוצצו את תאי הטלפון. מובן, שממעשה ריבולוציוני זה עלולה האימפריה הבריטית להזדעזע, וההגיון הפוליטי של הדברים הוא, שכדי להשפיע על המדיניות הבריטית יש לפוצץ גם את בית המדרש או את בית המרחץ, להבדיל. ואפשר, שהפעולה הקולעת ביותר תהיה להטיל פצצה לתוך הנמל היהודי.

ומעשי שני שיש בו ללמד על כוח השיפוט המדיני של גבורים אומללים. בירושלים נדונה למאסר עולם נערה קטנה, שנתפסה עם פצצה בשער בית הסוהר הירושלמי. לאשרה ולאשרנו נתפסה בטרם נתפוצצה הפצצה שבידה. תארו לכם, מה היה, אילו הצליח האקט הפטריוטי, שבעקבותיו היו ממילא נפרצים שערי בית הכלא, וכמה מאות אסירים ערבים, בהם פורעים ושודדים היו פורצים מתוכם ומתערים על מאה שערים! הרי זה היה מעשה לאומי כביר. ואף על פי שכולנו מודים כי מעשה טרוף הוא, אין אוהבים אצלנו לשמוע על כך. מתרעמים, למה לדבר בגנותם של יהודים? אכן, על כל פשעים תכסה אהבה. שאלה היא אם אהבת־ישראל או אהבה אחרת.

אין אנו צריכים לנהל את מלחמתנו המדינית על ידי הרפתקנות, על־ידי ביום. אינני חפץ בהתקוממות שתבוא מתוך התגרות. מאמין אני בערך מלחמה הצומחת כהכרח פנימי של צרכים אמיתיים, של כוחות ממשיים. ויש לי צורך לא לטשטש את הענין הזה, גם ביחסים עם חברים וידידים.

ניגודים שנתיישנו

רצוני לומר משהו לדבריו של ידידי הטוב שלמה גולדמן בענין בלתי אקטואלי לכאורה. משום מה ראה צורך להבליט את ר' יוחנן בן זכאי מול יהודה המכבי ובר־כוכבא. האם לא היינו רשאים להניח, כי ניגוד זה הנהו נחלת עבר ואין לו מקום בתוכנו. האמנם יש לנו צורך בקונגרס זה דוקא, לחדש את הוכוח? זכות היא לציונות, שהחזירה לנו את הגזילה שגזלה מאתנו הגלות המרה: את לוחמי החירות של ישראל. מה ידענו על יהודה המכבי, על הקנאים, על בר כוכבא? אם יד הצנזורה הפנימית היתה בהם או יד הצנזורה החיצונית. את ההיסטוריה של מלחמות היהודים אנו לומדים מפי יוסף פלאביוס, וספרו ההיסטורי של יוסטוס איש טבריה אבד לנו. לא ניתנה לנו מעולם האפשרות לדעת כיצד ראה את מלחמת החרות ואת החורבן היסטוריון יהודי אשר עמד במרדו ובקנאותו. במעט שנשתמר באגדה אנחנו מגששים כדי למצוא רמזים ואליגוריות מאותם הימים. באה הציונות וחידשה את חג החשמונאים והפכה שוב את בר־כוזיבא לבר־כוכבא. זה היה מפעל רוחני גדול: להחזיר לעם מה שאלפים שנות־גלות ועבדות גזלו ממנו.

תרצ"ט

התבוננות במצבנו

(מתוך הרצאה בכנוס נאמני הבטחון)

הפעולה שאתם עוסקים בה אינה פעולה טכנית בלבד. היא קשורה במצבנו המדיני, ומצבנו המדיני קשור במצבים המדיניים של העולם, ובתקופה זו יותר מבכמה תקופות אחרות. מהבנת מצבנו המדיני נובעות גם מסקנות חיוניות לגבי פעולתנו המעשית.

ובטרם אגש להציע לפניכם את מחשבותי על הנשקף לנו בימים הקרובים ועל הנדרש מאתנו – עלי להזהיר אתכם מפני קבלת דברי כודאות יתירה. מדיניות איננה מדע. מדיניות מצריכה ידיעה וטעונה למוד, אך יש בה שיקולים שונים, וגורמים מתחלפים. מה שאומר להלן זהו מה שהעליתי מתוך התבוננות ועיון, אך איני קובע מסמרות. תמיד אפשר להניח, שיש ידיעות שנעלמו מאתנו. אין בימינו יציבות בחיים המדיניים, ויכולות לבוא תמורות אשר תדרושנה מאתנו להגיה ולתקן את מושגינו על המצב.

מושגי אסטרטגיה אינם על עניני צבא בלבד. כל עוד השדה פנוי – אין צורך בשום תכסיסים. אך כשהשדה תפוש, או כשיש מי שעלול לתפוש אותו – עליך לחשב כל מהלך שלך, ולא לנמנם. מצבנו בארץ מחייב אותנו לגישה אסטרטגית לא רק בשעת התקפה. עלינו לגאול קרקע, לבנות בנינים, להקים משק, לסדר את ההספקה, לפתור את שאלות האוכלוסין – מתוך תפיסה אסטרטגית של מצבנו ושל עתידנו בארץ. באנגליה קיים מיניסטריון ל“תיאום” כחות הבטחון. אחת הסבות לחולשתנו – שידענו הרבה חשבונות שונים, אך לא ידענו את החשבון האסטרטגי. עלינו לרכוש לנו את ההבנה הזאת, ולשקוד על תיאום כל פעולתנו מבחינה זאת.

ובטרם הדיון הפוליטי, אתיר לעצמי להציע כללים אסטרטגיים אחדים, שהסקתי לא מתוך נסיוני בגדוד העברי, כי אם מתוך נסיון ציוני.

כלל ראשון. אל תחמיץ שום שנסה שנזדמנה לך. אל תסמוך על כך שהיא עשויה לחזור. ההיסטוריה כולה, על נצחונותיה ועל מפלותיה, הרי היא שלשלת של הזדמנויות, שהשתמשו בהן כהוגן או שלא כהוגן, או שלא השתמשו בהן כלל.

כלל שני. הפסדת הזדמנות – אל תיאחז בה בעקשנות. אל תביט אחורנית. ברגע שהפסדת מערכה – הכון למערכה חדשה.

כלל שלישי. נתגלתה לך טעות בדרכך – אל תתן לה לגדול ולהתגלגל. תקן אותה מיד.

אין צורך לתאר כאן את חומר מצבנו. השאלה: מדוע החמיר כל כך המצב? מדוע נעשה הגורם הערבי תקיף יותר ובעל תיאבון יותר ממה שהיה?

אין להבין את מצבנו המדיני, מבלי לתלותו במצבים עולמיים. מה שקרה בארץ בשלש השנים האחרונות מוכיח למדי שההתנגשות בארץ אינה בין שני עמים היושבים כאן, כי אם בין גורמים הרבה יותר גדולים.

אנו יודעים שמלחמתנו כאן אינה מלחמת הישוב בלבד, בן 400.000 נפש. אנחנו שליחים של עם גדול, ובזה כחנו. עמנו מפוזר ומפורד, ובזה חולשתנו. גם הערבים הארץ אין כחם במספר האוכלוסים שיש להם כאן, כי אם בזה שהם יונקים ומקבלים תמיכה מן העם הערבי, אשר מספרו בערך כמספר היהודים בעולם. אלא שהעם הערבי הוא מפורד, אך אינו מפוזר. הוא מקיף את ארצנו. מסופקני, אם אנגליה היתה מתחשבת כל כך הרבה בערבי ארץ ישראל, לולא היתה הארץ מוקפת עמים ערבים, או קרובים להם בלשון ובדת.

אך המערכה הנטושה בארץ אינה בלבד בין העם היהודי, אשר זאת היא לו פנת־מפלט יחידה, ובין העם הערבי, אשר לו כמה מדינות רחבות־ידים, שאין בכחו לאכלס אותן ועם זה איננו רוצה לוותר על פנה זו.

שני הכחות הנלחמים על חלקת־אדמה זו מייצגים שני עולמות פוליטיים, הנאבקים עכשיו על מלוא כדור הארץ, ואין אחד מהם נבנה אלא מחורבנו של יריבו.

אצלנו טרם הבינו שהמערכה הלאומית שלנו כאן הנה חלק מן המלחמה הגדולה שבין הפאשיזם לבין העולם הדמוקרטי, כשם שהמערכה בספרד, הנה פרק במלחמה העולמית הזאת.

גם בחוגי הדמוקרטיה העולמית לא רבים הבינו מה מקומנו אנו במלחמה זאת. תחת זאת יודע יפה מאד הצד השני לצייד את בן־בריתו ונושא כליו בממון, בנשק, בפיקוד, בעזרה טכנית, בספרות־הסתה. וזהו שעושה את המערכה קשה כל כך. כי אנו עומדים לא רק נגד המופתי והכנופיות, ונגד תומכיהם בממשלות הערביות, כי אם נגד כח עולמי עצום, נגד ציר רומא־ברלין.

אנחנו מתקשים להבין את התנהגותה של אנגליה עמנו. אין אנחנו מוצאים הגיון במדיניות שלה לגבי ארץ־ישראל. אנחנו משתדלים להסביר לאנגליה כי אין לה בן־ברית טוב מאתנו, כי אנחנו אלמנט לויאלי, מפתח את הארץ, מסוגל להגן עליה. לכאורה דברים של טעם. ואיננו יכולים להבין מדוע אנגליה מזלזלת כל כך במי שרוצה להיות לה ידיד נאמן. עכשיו בא מעשה צ’כוסלובקיה והוכיח כי אין זו רק מדיניות ארצישראלית: אנגליה מפקירה ומסגירה ידידים, וזורקת אותם ללוע האויב.

חוקר אנגלי מפורסם ניסה להסביר מדיניות זו על דרך משל. הוא אמר: בשיקאגו, כידוע, יש ששודדים עושים את מעשיהם בעצם היום. במקרה זה מטלפנים למשטרה. ואינה באה. לא כן בניו־יורק, שם במקרה שוד, מטלפנים למשטרה, והיא באה – ועוזרת לשודדים. אנגליה ממלאה עכשיו בעולם את תפקידה של משטרת ניו־יורק.

אין הדבר מתקבל על הדעת, שאנגליה נותנת יד לשודדים, מפני שרצונה בכך, מפני שאהדתה נתונה להם. יש להניח שאין היא נוהגת כך, אלא מפני שהיא רואה עצמה אנוסה לנהוג כך. מפני שהיא מעריכה ככה את כחה שלה ואת כחם שלהם.

ויש להתבונן בדבר, מה אירע לאנגליה, מהו שמתיש את כחה וכובל את ידיה, מהו שגורם למדינאיה שבמו ידיהם יגישו טרף לאויביה הדיקטטורים אשר אינם יודעים שבעה, ואשר כל הנחה וכל ויתור רק מגבירים את תיאבונם ואת חוצפת־תביעתם.

פחד – זהו, כמדומני, המפתח היחיד להסברת הענין.

אימת המלחמה נפלה על העמים; אלא שהעמים הנתונים תחת שלטון עריצים אינם רשאים לגלותה, והעמים החפשים קובעים את מדיניותם מתוך האימה הזאת.

מאז המלחמה העולמית נשתנו לגמרי אופני המלחמה. האוירון נושא הפצצות שינה תכלית שינוי את היחס למלחמה. מעתה אין המלחמה ענין רק לצבא, היוצא לשדה־קרב, בתופים ובתרועות ובמצהלות־עם, והאזרחים הציויליים שוקטים במעונותיהם. מעתה הפכה כל הארץ לשדה־קרב. אין יותר בטחון בחיים הציויליים. האזרח המכובד, האשה, הילד ההולך לבית הספר, הנערה הפקידה במשרד, – בתי־חולים, בתי־הנכאות – הכל, הכל צפוי לפצצות האוירון. בטל ההבדל העיקרי בין הצבא לבין החיים הציויליים. אין המדינה מפרישה חלק מבניה להוד־הגבורה של המלחמה ולפגעיה, כי אם כל אחד ואחד עלול להיות השה־לעולה.

קודם, היו העמים מוכנים להלחם גם על דברים של מה בכך. עכשיו אין בני אדם, אם רק יש בידם להביע את רצונם, רוצים להלחם גם על עתידם, על חירותם. ויש סכנה שיבחרו בחיי עבדות מאשר במלחמת־החירות, בפרט כשנדמה להם שאת העבדות אפשר יהיה לדחות לזמן־מה או לפדות בשעבודם של אחרים.

מי שנזדמן באותם הימים, ימי ספטמבר 1938, לאחד המרכזים באירופה, וראה פני בני אדם מבוהלים הנמלטים מן הכרכים אל הכפרים הנדחים, וראה את מחנות השכירים, מחוסרי עבודה אתמול, העומדים וחופרים תעלות למחסה מפני הפצצות, יכול היה לראות מה זה עולם אחוז־פחד. תהיה האהדה נתונה לאשר היא נתונה, תהיינה הדעות והנטיות המדיניות אשר תהיינה – הפחד עלה על הכל.

ועל פחד היחיד נוסף באנגליה גם פחד המדינה. הרבה ארצות ראו על אדמתן צבא כובש: רוסיה, צרפת, גרמניה. אנגליה היתה המדינה האחת אשר לא ידעה מלחמה בשעריה. “ממלכת־האיים” ידעה הרבה מלחמות, אך כולן היו מעבר לים. הים והצי היו לה למשמר. עתה באה מלחמת־האויר, והוציאה את אנגליה משאננותה. אין בטחון! כל הנמצא בלב האי, בלבה של בריטניה רבתי, יכול מחר להחרב: גם בית־הנבחרים, גם הבנק אוף אינגלנד, גם בריטיש מוזיאום! כל עורקי החיים של האימפריה הגדולה פתוחים – פרוזים להתקפת האויב.

שני הדברים באו כתומם: פחד היחיד ופחד המדינה. ובהם יש כדי לברר מה אירע בימים האלה. ובהם יש לברר מה מתרחש במדיניות הבריטית בים־התיכון, ומה גורם להגברת חשיבותו ותבענותו של הגורם הערבי.

אנגליה נוהגת לפתור את סבוכיה עם העמים אשר תחת מרותה לא פתרון צבאי, אלא פתרון מדיני. לא בחיל ולא בכח, כי אם בפיוסים דיפלומטיים. אין אנגליה נוהגת לשלוט באדמיניסטרציה גדולה משלה, היא מעלה בכל מקום לשלטון את התקיפים המקומיים, ולה עצמה די לה בפיקוח וביחסים טובים. והנה נשתנו הזמנים והמסבות. מכל פנה אורב האויב. אורב לפרצה, למקום־תורף. להחזיק בכל מקום צבא מספיק – אין זה לפי כחה של אנגליה. והרי היא עושה הכל למען השלים עם התושבים, למען קנות את לבם, לבל ילך אחרי הפיתויים של האויב. כל כמה שהאויב מרבה נרגנות וחתירות – אין אנגליה מוצאת טוב לגופה לגזור ביד אמיצה את פקעת התככים והמזמות, אלא להתחרות באויב על ידי פיוסים וריצויים.

עורקי התחבורה של אנגליה – הסואץ, דרך האויר להודו, צנור־הנפט ממוסול – מונחים בשטחים המיושבים ערבים. כל כמה שגוברת ההתנקשות של מוסוליני והיטלר בעורקי חיים אלה – כן גובר הצורך של אנגליה לשחד את עמי ערב ולקנות את בריתם ונאמנותם. ידיד אנגלי אחד, העומד באחד השלבים הגבוהים של המדיניות, שהוסברה לו האפשרות להכניס בזמן קצר מיליון יהודים לארץ ולמנוע להבא סכנת מהומות בארץ, אמר: “הרי גם אז יהיו כנגד מיליון יהודים 14 מיליון ערבים”.

ויש בזה מן האירוניה שבתהפוכות ההיסטוריה, שמלחמת־חבש שהנחילה מכה אנושה לעמי המזרח, עשתה את מוסוליני לפטרון של התנועה הערבית, ואנגליה תחת לפקוח את עיני עמי ערב, למען יראו מאין נשקפת הסכנה הגדולה לחירותם ולעצם קיומם, לא ראתה לעצמה דרך אחרת, אלא לפייס את מוסוליני (גם על חשבוננו: עד היום לא גילו לנו מה ההבטחות שנתן לו צ’מברלין באפריל 1938) ולפייס את הערבים.

והמדיניות אשר בה נקטה אנגליה, בהתחרותה עם מוסוליני, היא: חידוש האידיאה של אחדות עמי ערב. אין איש יודע כיצד תקום האחדות הזאת, ואין אף אחד משליטי ערב מוכן לותר על כסאו או על קורטוב של שלטון בשביל הגשמת האחדות. אין אנגליה יודעת כיצד תכריח את צרפת, הנוגעת בדבר, להסכים לאיזו תכנית של אחדות המוסרת את כל עמי ערב לחסותה של אנגליה. אך אנגליה יודעת, כי סיסמה זו, אחדות ערב, היא נוחה לכל מי שבא לרכוש את לבם של הערבים. בסיסמה זו נקטה אנגליה בימי המלחמה העולמית, בסיסמה זו נקטו יריביה השונים לאחר המלחמה, ועכשיו כדאי לה לנסות שוב את כחה של אותה סיסמת־קסמים.

בימי המלחמה העולמית גידלה אנגליה וטפחה את האידיאה של אחדות־ערב. במלחמה נגד תורכיה נסתייעה לא רק בזהב ובנשק כי אם גם בחזון פאן־ערב. המלחמה נסתיימה, קמו כמה מדינות ערביות, באה ההתרוצצות הערבית הפנימית בין ארצות ושושלות ושליטים ומתנשאים לשלוט, והאידיאה הפאן־ערבית ירדה לבית הגנזים. אנגליה קיימה הרבה הבטחות שנתנה לערבים, אולם לא כל תאותם ניתנה להם. קם גואל לפאן־ערב בדמות הקומאינטרן. מדיניות החוץ של הקומינטרן לא ביקשה את המהפכה הסוציאלית, את תקנת מצבם של ההמונים, את תקומת הפועלים והפלחים, כי אם את הפגיעה בשלטונה של אנגליה. כי ימים רבים ראתה המדיניות הסובייטית את אנגליה כאויב. הקומינטרן אף הוא הלך בעקבות המדיניות האנגלית, אך הוא התקשר עם התקיפים במקום, עם המופתי ואנשיו. הוא נתן יד לפרעות ולימד זכות על הפורעים. הכל נמצא כדאי ורצוי, אם יש בו לגרום תקלה לאימפריאליזם הבריטי. אך לקומינטרן אירע כאן מה שאירע לו בכמה מקומות: הוא זרע ואחרים קצרו. לאחר נצחון היטלר התחילו בקומינטרן להבין קמעא־קמעא שהסכנה אינה מצד אנגליה. ובינתים בא מוסוליני וקצר את זרע הקומינטרן. והוא אשר אך זה קללו אותו בכל המסגדים על אכזריותו בטריפולי נעשה מגן האיסלאם וידיד הערבים. מלחמת־חבש יצרה את הברית בין מוסוליני לבין הפטריוטים הערבים, המופתי ושכיב ערסלאן נעשו לסוכני איטליה, ומאורעות 1936 היו פרי הברית הזאת.

אך אנגליה לא חפצה לחדד את היחסים עם מוסוליני, וגם מוסוליני לא ראה את עצמו חזק למדי להלחם באנגליה. הוא רצה רק לסחוט מאנגליה הנחות ידועות, הכרת כבוש חבש, השלמה עם מדיניותו בספרד, ואולי גם הבטחות מסויימות לגבי ארץ־ישראל (מניעת הסכנה של מדינה יהודית). הוא קבל את שלו, ונשתתק. תחנת־בארי נרגעה. אז בא היטלר ותפש בידיו את דגל המרד הערבי, אשר ידי מוסוליני רפו משאתו ביד רמה.

אין צורך להרחיב את הדבור על מגמות־הכבוש של היטלר. בנקודה הארצישראלית חברו אצלו כמה מאויים: חלום כבוש המזרח והפיכתו למושבה גרמנית, הרצון להצר לאנגליה ולהורידה מגדולתה, יצר הנקמה ביהודים שנואי־נפשו אשר אמרו כי נמלטו מפניו וידו המשמידה לא תשיגם בכל מקום. היטלר יש בידו להבטיח לערבים כל מה שלבם חפץ, לא רק עצמאות מעין זו של עיראק, כי אם פריקה גמורה של עול אנגליה; לא רק מניעת הסכנה של מדינת היהודים, כי אם השמדת היהודים. ועזרה מלאה, בימי שלום ובימי מלחמה, בכל: בנשק, בממון, בטכניקה, בהדרכה, בריגול. והתנועה הערבית, על מנהיגותה, נרתמה במרכבתו של היטלר.

ודאגתה הגדולה של המדיניות האנגלית: להסיר את לבם של הערבים מעל היטלר.

וזהו תפקידן של ה“שיחות” בלונדון. אין זה “שולחן עגול” בין יהודים לערבים. כמה פעמים הוצע הדבר הזה, ואנגליה דחתה אותו. והערבים הודיעו מפורש כי אין הם הולכים לשולחן עגול עם יהודים. אילו היה פועל כאן הצורך לישב את הסכסוך בארץ ישראל, לא היתה אנגליה זקוקה להזמין לשיחות את תימן, למשל. מספיק היה סידור עם אחת הארצות, לשם תועלת הדדית, עם עבר הירדן, למשל, או עם עיראק. שתיהן זקוקות לכסף ולאוכלוסין.

כיהודים, הרוצים במפלתו של היטלר, היינו צריכים לקדם בברכה כל נסיון להרחיק את הערבים מעליו. אלמלא היה הפיוס הזה נקנה על חשבוננו. כשמזמינים יחד את כל המדינות הערביות, הרי השכל נותן שאין הכונה לנהוג בהן בתקיפות, כי אם לקנות אותן, אם לא בכל מחיר, הרי במחיר יקר. על כל פנים יהיה המחיר המוצע יקר לנו. וכשמאחורי גבם של המוזמנים עומד היטלר, אשר איננו צריך לקמץ בהבטחות, בין אלה שהוא ישמח לקיים אותן – כמו השמדת היהודים – בין אלה אשר הוא יסרב לקיים במקרה נצחונו – למשל, חירות ערב – אין להם אלא לעמוד על המקח ולהגדיל את תביעותיהם.

כזאת היא התמונה, כפי שהיא נראית לי היום. ואת המצב הזה עלינו לפגוש בעצבים חזקים, בשיקול דעת, בעוז־רוח ובכח־החלטה.

יש מי ששם תקותו במלחמה הבאה, יש סבורים, כי מן המיצר תקרא לנו אנגליה, שנבוא לעזרתה, יבקשו מאתנו לגייס גדודים עברים, יתחייבו בפנינו התחייבויות של ממש וכיו"ב (מובן מאליו, שכל הסבורים ככה בטוחים שבמקרה מלחמה נראה במפלתם של שונאינו). אין לי חלק בצפיה זאת. ואין אני נושא את נפשי למלחמה עולמית. ואני שולל את מדיניות הכניעה בפני הדיקטטורים גם מפני שאני סבור, כי מדיניות־הכניעה היא שתביא לא שלום, כי אם מלחמה.

אין אני מעיז להביע איזו דעה על תוצאות המלחמה העולמית השניה, אם תשים קץ לשלטון הדיקטטורים, או היא תשליט את רוח הפאשיזם והברבריות בצורותיהן השונות, על העולם כולו. אין בידי אלא לחשוב על מה שעתיד להתרחש בראשית המלחמה. כאן, נראה לי, החשבון פשוט: היהודים בכל ארצות האויב נדונים להשמדה. הם ישלחו הראשונים לאש. ושריד לא ישאר מהם. ובארץ – תבוא, מנימוקי מלחמה כביכול, הפסקת העליה.

גם התקוה לגדודים היהודים שיגויסו להגנת ארץ־ישראל, ראוי שנעיין בה בעין בקורת.

ראשית, בכל מקום יהיו היהודים נדרשים להשתתף בצבא המדינה שבה הם גרים. מי מדינה, ואפילו ידידותית, שתוותר על היהודים שלה בחזיתות שלה למען החזית הארצישראלית? תנועת התנדבות היהודים יכולה לבוא רק במדינה נייטרלית. כלום יש לקוות במלחמה הבאה למדינות נייטרליות?

שנית, יש להניח שאנגליה, עם כל רצונה להגדיל את מספר החיילים המוכנים להלחם בעדה, תשקול מה עדיף לה בשביל הגנת עניניה במזרח הקרוב, אם למסור את הגנת האזור הזה לגדודים יהודים ולקומם בזה את ערבי ארץ ישראל ועיראק וסעודיה ואת הרחוקים יותר, או לקנות את ידידותם של הערבים ע"י מתן הבטחות נוספות וויתור על היהודים. סבורני, שיש יסוד לחשוב, כי אנגליה בשעה שתעמוד מול ברירה זאת תבחר בדרך השניה. היא תמסור אותנו לחסדן של ארצות ערב.

לא בידינו, כמובן, להחליט על גורל העולם, אם לשלום או למלחמה. אך טוב כי נדע את מצבנו, ונדע מה צפוי לנו, ולא נשתעשע בקריאה לכוחות התופת, וגם נדע להתכונן.

טעות אחת, אומרים, מצויה אצל מדינאים ומצביאים. הם לומדים מן השגיאות והפגיעות שבעבר ומתכוננים כל פעם למלחמה… שעברה. אל נחזור אנחנו על השגיאה הזאת, אל נמדוד את המלחמה הבאה במדות הידועות לנו מן המלחמה שעברה. בעבר – היו לנו אפשרויות טובות (גדודים, הצהרת בלפור) ולא היינו מוכנים להן. עתה צפויים לנו דברים אחרים לגמרי, לא בשורות טובות כי אם סכנות גדולות, אל נפגוש אותן כשאנו בלתי מוכנים.

אפשר לומר, זמן קצוב ניתן לנו להגשמת הציונות, או לפחות, להנחת יסודותיה לבל יוכלו להחריבם: פרק הזמן בין שתי מלחמות עולם. חלק גדול מן הזמן הזה בזבזנו, הוצאנו לבטלה. נשאר לנו זמן מועט. איננו יודעים, אם שנים או חדשים. ועלינו לומר לעצמנו: חטוף ועשה. עלינו למהר ולהתבצר.

אל נסמוך על כך שיתחשבו בנו מתוך אהדה או מתוך רחמנות ואפילו מתוך חשבונות לימים רחוקים. אין המדיניות הבריטית נכבשת על ידי מה שלוחשים על אזנה דברי אהבה ערב ובוקר.

בשכנותנו יושב מושל ערבי, נאמן לאנגליה, שומר שלום – והנה מתחשבים בו פחות מאשר באחרים, המפריעים, המסוכנים. אנגליה (או ליתר דיוק: אנגליה של ימינו) מכבדת ומקרבת את מי שיכול להזיק.

אין איפוא לפנינו עתה אלא דרך זו: להיות לכח. להגביר כח.

ודבר זה עוד בידינו הוא.

וכח איננו גדל דוקא מתוך תנאים טובים ומפנקים. אדרבא, כחנו גדל בארץ הרבה דוקא בשנות הפורענות. הרבה אנו חייבים למופתי: גם הנמל בתל־אביב, גם העבודה העברית במושבות, גם הכח הצבאי שלנו, גם המשמעת הישובית – לא היו קמים מבלעדי עזרתו. ועתים יש לברך על הרע, או לפחות להוציא עז ממר.

ואני מעיז לומר, כי שנות הפורענות מלאו תפקיד חנוכי גדול בחיינו. ונסיוננו זה אפשר יכשיר אותנו לפגוש את הסכנות. אלמלא המאורעות, אילו נמשכו שנות הפרוספריטי, והיתה פתאום פורצת מלחמה עולמית – אפשר היינו נדונים לכליה, כי לא היינו מוכנים אליה כלל. הפורענות פקחה את עינינו לראות את מצבנו. התחלנו להבין דברים שקודם לא הבינו אותם גם הפקחים שבינינו. הגשמנו דברים שקודם לא קוינו שנוכל להשיגם. המערכה בספרד משמשת בשביל כל העולם תחנת הנסיון למלחמה העולמית הבאה. במובן זה, אפשר לומר, הפורענות בארץ היתה לנו לבית־ספר, אכזרי, אך גם מועיל.

הרבה דברים אחרנו להבין. לא הבינונו את ענין הקרקע. לא הקדשנו לכך את כל הכחות. לא הבינונו, שקו הבטחון גובל עם קו הקרקע העברי, שאין בטחון מחוץ לתחומי הקרקע שלנו.

לא הבינונו את ענין העליה. טובי המנהיגים לא חשו בדחיפות הדבר, בכחו המכריע. מגמת־העליה היתה אנוסה תמיד להלחם לזכותה גם בפנים ההסתדרות הציונית. לא הבינו אצלנו את ערך הסלקציה בעליה. את ערך הגיל וההכשרה החלוצית הצבאית. עתה, עם פרוץ הקטסטרופה היהודית, ועם שימת המנעולים על שערי הארץ, אנו רק מתחילים להבין, מה המאמצים הנדרשים מאתנו. ועוד עלינו ללמוד בזה הרבה, ולהתאזר עוז ומסירות־נפש.

גם ענין ההתגוננות דורש מאתנו עתה הבנה אחרת, ממה שהרגלנו בשנים שעברו. יצאנו ממדרגת שמירה חלקית, על חיי אדם, על רכוש, על חלקת אדמה. השמירה נעשית כללית יותר: אנו צריכים לשמור על העם העברי בארצו, על תקות ישראל. לא בפרט מישראל בלבד מתנקשים עתה, כי אם בישראל כולו. ועליו, על זכות חייו בארץ וזכות־המפלט לאחים ולאחיות אנו צריכים עתה להגן.

ועלינו להתכונן למערכה ממושכה. לא עלה על דעתנו שהמאורעות יארכו כל כך. אילו שאלו אותנו בראשית המאורעות אם נוכל לעמוד נגד הכנופיות ונגד המופתי ונגד הכחות שמאחריהם במשך זמן כל כך רב – לא היינו יודעים לענות בודאות. והרי אנו עומדים. אך המערכה הבאה עלולה להיות ממושכת יותר וכבדה יותר.

זה שנים רבות שאני רואה את הסיוט של אוירונים מעיראק פושטים על הארץ. והישוב פתוח ופרוז לכל אויב. עוד לא דאגנו לסכנת בלוקדה והרעבה, עוד לא התחלנו להתכונן להתגוננות מפני הסכנות שבאויר.

צריך שגם הערבים וגם האנגלים ידעו וירגישו, כי כאן יושב כח, אשר לא יתן שיבלעו אותו. במושג “כח” אינני מתכוון לגילויי הכח של הכנופיות הערביות. המטרות השונות מחייבות אמצעים שונים. הכיבושים שלנו הם כבושי קרקע, בנין, עליה. איננו מעונינים בהתנגשות בינינו לבין אחרים. אך בבוא האחרים להתנקש בנו צריך שירגישו שהדבר איננו ניתן על נקלה, ששום קרבן לא ייקר לנו, ושום מאמץ לא יבצר מאתנו. כי שבט קשה־עורף אנחנו.

וכשיכירו בנו שכוחנו אתנו, כי אי אפשר להכניע אותנו בפרעות ואי־אפשר להכניע אותנו בגזרות, אזי יפתחו סיכויים גם למדיניות אחרת לגבינו, הן מצד הערבים והן מצד האנגלים.

מי שכורע תחת המכות הראשונות – אין לו תקנה, אך מי שיודע לעמוד על נפשו ולגייס את כל כחותיו ואת כל קשיות ערפו ואת אמונתו בעצמו ובצדקתו ובעתידו – תקוה לו לעמוד במערכה, וגם לנצח.

תרצ"ט

היתה אוּלי רק תקוה אחת שניצנצה לאנשים האלה – התקוה כּי כּאן בּארץ הכּל כּשוּרה, ואין להם אלא לבוֹא וּלהמשיך. אפשר שבּנסוֹע ראשוֹני העליה השניה לארץ חיממה אוֹתם התקוה שהם ימצאוּ כּאן אידיליה של אִכּר עברי בּארץ־ישׂראל. אוּלם כּוּלנוּ יוֹדעים מה מצאה העליה השניה בּארץ – איזה משטר ואיזה יחסי חברה. וכאן חוֹבה עלינוּ לזכּוֹר אוֹתם האנשים הבּוֹדדים מהעליוֹת הקוֹדמוֹת אשר הבינוּ לנוּ וּבאוּ לנוּ לעזר. כּשם שתזכּוֹר תנוּעתנוּ את גיבּוֹריה כּן תזכּוֹר את ידידיה, אשר סמל להם – יהוֹשע בּרזלי המנוֹח. זכוּר לנוּ לטוֹבה האדם הצנוּע, שלא היה עסקן והוֹגה־דעוֹת, אבל היה הראשוֹן שפּתח לפני הפּוֹעל העברי את הדרך לעבוֹדה בּמוֹשבה – יעקב קרוֹל. זכוּר לטוֹבה הבּילוּ“יי חיים חיסין, בּא־כּוֹח “חוֹבבי־ציוֹן” בּארץ בּאוֹתם הימים, זכוּר לטוֹבה האיש שהיה פּקיד אצל הבּרוֹן, אוּלם בּקרבּוֹ חיתה נשמת חלוּץ – חיים קַלוָריסקי. זכוּר הרוֹפא הראשוֹן שנַענה לסבל הפּוֹעל וּבא לעזרתוֹ בּמסירוּת־נפש – ד”ר הלל יפה. זכוּר ד“ר מַלכּין, האדם היקר, אשר גם הוּא היה מהראשוֹנים שהוֹשיטוּ יד־עזרה לפּוֹעל. זכוּר שמוֹ של הראשוֹן בּפּקידוּת של יק”א אשר הכניס את הפּוֹעל והפּוֹעלת העברים לעבוֹדה ולשמירה, האַגרוֹנוֹם אליהוּ קרַאוּזה, שהיה אז מנהל חַוַת סֶג׳רה. וזכוּר לכוּלנוּ האדם שהתהלך גם אז בּינינוּ כּאגדה, ועוֹד יהיה לנוּ לאגדה בּעתיד – יהוֹשע חַנקין, גוֹאל העמק והאח הגדוֹל של הפּוֹעל בּארץ. ואין גם לשכּוֹח שבּכל השטח של נכר שבּעסקנוּת הציוֹנית, בּתוֹך אי־ההבנה להוֹפעת העליה השניה אשר שׂררה בּין הדוֹגלים בּירוּשתוֹ של הרצל, כּווֹלפסוֹן וחבריו – האיש אשר עם כּל המרחק בּגיל וּבמוּשׂגים הבין לפי דרכּוֹ את ערך הפּוֹעל והחלוּץ בּארץ היה מנחם אוּסישקין.

נדמה שבּזה נגמרת הרשימה היפה והצנוּעה של עוֹזרי הפּוֹעל. לגבּי כּל שאר חוּגי הישוּב היינוּ… – לא עת להשתמש בּמלים חריפוֹת – אוֹרחים לא־קרוּאים. איש לא קרא לנוּ וּלאיש לא היינוּ דרוּשים. בּידינוּ לא היה צוֹרך וּבשׂכלנוּ – לא כּל שכּן. רק אחר כּך, כּשהיוּ לנו כּבר כּמה כּיבּוּשים בּארץ, נגלה בּעסקנוּת הציוֹנית האיש היחיד בּמינוֹ, איש שהוּא – אני אוֹמר זאת בּמלוֹא הכּרתי – חַד בּדָרָא, אשר הבין לכל עמקוֹ את הערך ההיסטוֹרי של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ – אַרתוּר רוּפּין.

במצב זה של יתמוּת איוּמה בּתוֹך היהדוּת, יהדוּת זוֹ שאחרי קישינוֹב והוֹמל ו־1905, עם כּל התגבּרוּת הכּאב הלאוּמי, היתה לגמרי אוֹבדת־דרך, אוֹ ראתה את הדרך רק בּהסתלקוּת מהחלוֹם הציוֹני; בּמצב זה של יתמוּת בּין חברים למפלגה ולרעיוֹן; בּמצב של יתמוּת ונכר בּתוֹך הישוּב בּארץ – הוּטל על העליה השניה להמשיך את דרכּה, לא תמיד מתוֹך אמוּנה וּרוָחה, אלא לעתים קרוֹבוֹת מתוֹך יאוּש שאין לאחריו כּלוּם; לא מהכּרת היוֹפי שבּאמוּנה, כּי אם מתוֹך הרגשת הכּיעוּר שבּבגידה, בּחוּלשה וּברפיוֹן; מתוֹך הכרח נפשי להתגבּר ולא לעזוֹב את המערכה.

לנו אין נסיגה (למול סכנת הפלישה)

– – – ברור, שגנרל בריטי יש לו תפיסה אחרת משלנו. לו אין חשבון ציוני, וגם לא חשבון סתם־יהודי. הוא מתבונן על סביבו ושואל: מאין תבוא הסכנה. יתכן, שבעיניו צפויה סכנה גם מנשק להגנת יהודי צפת. גנרל אנגלי אפשר יש לו גם הסברה משלו, מדוע אין דורשים מן הבדוים שיתפרקו את נשקם, ומדוע יש צורך לדרוש זאת מן היהודים דווקא. האם הוא חייב להביט בעינים שלנו? אבל אנחנו חייבים להביט בעינים שלנו. לו יש כמה מיני אחריות, וכמה שלבים בסולם אחריותו. הוא רשאי להיות בטוח שביכלתו להגן על הארץ מפני כל אויב, ובכל התנאים, ואם תוך כדי כך יחרב משהו או ילך לאיבוד, הרי זה, בתוך ההקף הגדול ואגב נצחון כולל, רק “תאונה”. ואם גם לא יעלה הדבר בידו, הרי עוד קיימת אנגליה גדולה ועצומה, והיא ודאי תחזיר ביום מן הימים מה שתפסיד עתה. מצפונו יכול להיות שקט. אך מצפוננו איננו יכול להיות שקט. אנחנו אחראים למשהו שאין לו תמורה ואין לו שומרים מבלעדינו. ולפיכך, שיקוליו של מפקד זר לא תמיד מספיקים לנו.

וכשאנו מתבקשים להמציא “מספרים” בלבד על נשקנו, אל נהיה פתאים מאמינים, כי “מספרים” מתבקשים מתוך אהבת הסטטיסטיקה. ובל נראה מהרהורי לבנו ויתורים והצעות “תמורה” במקום ששום אדם איננו מציע לנו דבר. וגם אילו היו מציעים – היינו חייבים היטב היטב לעיין בדבר ולשקול מה ממשות הדברים הנלקחים לעומת המוצעים לנו – – –

כבר נאמר בראשית הדברים: אין לנו ויכוח על יחסנו למלחמה. אך יש ויש לברר את דרכי השתתפותנו בה. יהודים לא חסרו בשום חזית של בני הברית: הם נלחמו בכל מקום כפולנים, כצ’כים, כצרפתים, כבלגים, כהולנדים, כאנגלים, כדרום־אפריקנים. מי יעיז לומר שהמעטנו להקריב במלחמה זו? ואילו היה מובטח גמול לקרבנות ואילו היו זכויות נקנות בקרבנות בלבד, היינו יכולים להיות שקטים לעתידנו. אך אין אנחנו מסתפקים בכך, שלאחר־המלחמה יבואו חוקרים יהודים ואספו בנאדיהם את הדם היהודי השפוך, ובשעות אינטרפלציה בבתי־הנבחרים יכניסו ידידינו שאלות ומיניסטרים יזכונו בתשובות המגינות על כבודנו, כנהוג. התוכן של התנדבותנו הוא: שאין אנו רוצים להיות קרבנות בלבד. רוצים אנחנו להיות לוחמים, שותפים מלאים – ולא בעילום־פנים – לדמוקרטיה הלוחמת באויב המין האנושי, באויבנו בנפש. ההתנדבות למלחמה זו בכללה – ולא רק להגנת ארצנו – היא בשבילנו קטיגוריה מוסרית: גם לאחר כל קרבנותינו, שהובאו מאונס ומרצון, עוד רוצים אנו להיות בלוחמים. אולם אין מקיימים חובה מוסרית על ידי התחפשות, על ידי העלמת הפרצוף הלאומי. והנה, אותם הכוחות, שהם המחליטים אם תירצה או לא תירצה התנדבותנו, הם אולי רוצים בנו כחיילים, אך אינם רוצים בנו כציונים כיהודים. לא נוח להם הדבר, ויש להם כמה חשבונות, ואל תחשבו כי רק חשבונם של הערבים וכו'. יתכן, כי גם פחד התעמולה הגבלסית נופל עליהם, בבואם “להשתדך” עם היהודים. יתכן, כי גם מבלעדי זה יש להם צורך לנער מעל עצמם את ההאשמה, כי זוהי “מלחמה יהודית”. – – –

– – – את ה“גיוס” הפנימי שנערך מטעם המוסדות הלאומיים בראשית המלחמה מזכירים עתה מתוך לגלוג וביטול. גם המוסדות וגם הציבור השתתפו בזה מתוך תקוה תמימה, כי מחר־מחרתים יקראו לנו. השלטונות עשו כל מה שבידיהם כדי לבטל את ערך הגיוס ולהפוך את רצון ההתנדבות לדבר־מה לא־כשר. הגזירות על האימונים, ענין המ“ג, העין הרעה – כל אלה עשו את שלהם. אך גם אנחנו יש לנו חלק הגון בהשפלת ענין הגיוס. אנשים התפקדו בכל תום־לבם ובכוננות נפשית למשהו רציני – ואילו היתה לנו מפקדה ישובית היודעת מה לעשות בהם מיד, למה להכשיר אותם, כי אז היה הגיוס לברכה. אך איש לא ידע מה לעשות במתפקדים. דחו את הכל עד אשר יבוא הרגע המקווה, שבו ממילא יבוא השימוש הנכון באנשים. נגלה גם כאן, כמו במקרים אחרים, עד כמה חסר לנו הכשרון להתכונן. אין אנו רואים אלא את “הגע האחרון”, ועד אשר יבוא איננו ידועים מה לעשות. לא ידענו להעסיק את ה”גיוס" בדברים הצריכים לגופם, לגופו של הישוב. לא ידענו לעשות את הגיוס מכשיר לליכוד ישובי, ונימוק ההפרעות של השלטונות אין בו כדי לפטור אותנו מאחריות. אילו היתה בקרבנו מחשבה צלולה, היודעת מה יש לקבל מן המחנה המתנדב הזה, אילו זכינו ליתר שיתוף־מחשבה בקרבנו לגבי ענינים אשר טרם נתגבשו, לא היינו נותנים לגיוס שיוצא לבטלה ושישאר על גבי הכרטיסים בלבד. – – –

*

– – – ומדאיג ביותר מצבו הפנימי של הישוב, כפי שהוא מתגלה על בימת־העסקנות הציבורית. הכל מסכימים שליכודו של הישוב הוא ענין־של־חיים לנו, ואף על פי כן אין שום סימן לטובה. ומחשבה מרה מנקרת: האמנם בני אדם חיים, אשר הגורל העמיד כנגדם איטלקים וגרמנים וממשלות וכנופיות (ועוד ועוד אשר לא ימנו) – האומנם אי־אפשר לו שגם בשעת־סכנה זו לא ימצא לעצמו דרך איחוד וליכוד למען עמוד על נפשו? האומנם אין ישוב זה מסוגל להיות לעם? וזכרונות היסטוריים עולים וצפים ומנבאים חזות קשה. והלא היו רגעים, ולא רחוקים, שהיינו מסוגלים לכך, אם כי לא בלי קושי. הנה בימי המאורעות התרכז הישוב (במידה לא מספיקה אך לא פחותת־ערך) סביב מפעל ההתגוננות. – –

---

*

– – – וקודם כל – הדבר שאיננו טעון הסברה: השורה. היא ששימשה בשנות המאורעות הגילוי הממשי ביותר לאחדות הישוב ולליכודו. והיא שהוזנחה הזנחה שאין לה כפרה לאחר ש“נסתיימו” המאורעות. בשעה זו, לקראת מה שנשקף לנו, עינינו נשואות אל השורה. צריך שדאגתנו ועזרתנו הממשית תהיינה נתונות לה, לחיזוקה ולציודה ולחינוכה. צריך לבצרה, שהרוחות הרעות, רוחות ההתפוררות, לא יוכלו לה. צריך שאיש השורה ירגיש, מה האחריות הגדולה אשר הוא נושא בה בפני הישוב והעם. – – –

*

– – – יתומים אנחנו בעולם. וככל שהורע מצבו של העולם, גדלה יתמותנו. על הכתפים החלשות של שארית ישראל כאן הוטל משא כביר, שלא לפי כוחנו. אפשר כל ההיסטוריה העברית לעתיד לבוא תלויה במה שיקרה אותנו. בזה כיצד יתגלה עתה פה שוב: דוד הקטן מול גלית הגדול. את ההרגשה הזאת יש לנטוע עתה בלבבות, הראיה הזאת צריכה להשתלט על כל השאר. לא ביקשנו תפקידים גבוריים כאלה, אבל הם הוטלו עלינו מבלי שנשאלנו. לא ייטב לנו על ידי שנוותר על גבורה. שום דבר לא נציל על ידי פחדנות וחולשה. אין אנו יודעים מה נשקף לנו למחר, למה יתבע אותנו גורלנו, אבל אם נשארה לנו תקוה, הרי היא רק אם הישוב הקטן הזה בארץ יאזור גבורה. – – –

*

– – – לנו, לשארית ישראל העומדת מול גורלה בארץ, אין דרך אחרת, מחוץ לדרך־הנאמנות שהיא דרך־הגבורה. דרך האחריות לכלל, האחריות לפרט, לכל יהודי ויהודי, לזקן ולילד. ובאשר נקרא ובאשר נלך – תלונו הידיעה הזאת.

---

ת"ש

בגבנו אל הקיר

א

ימינו – ימי מסע צלב־הקרס. בהיקפו ובאכזריותו הוא עולה על כל מסעי הצלב. ודאי כבר הספיק להחריב יותר ממה שהחריבו הם. ואם צפוי לו לעולם שהיטלר יזכה גם בנצחון אחרון (אי אפשר לנו, כבני־אדם חיים, לקבל את “הסיכוי” הזה, אלא שכדי למנעו דרוש גיוס מלא של כל כחות העולם האנטי־נאצי, עד טיפה אחרונה, וגיוס זה עדיין לא בא) הרי שגורל העמים יחתך, לפחות לזמנים ארוכים מאד. היטלר, כידוע, הבטיח לרייך השלישי שיעמוד אלף שנים. פלא, שלא אמר: לעולם ועד. הלא תוצאות נצחונו עלולות להחריב לא רק עמים ומדינות, כי אם גם להשמיד את נפש האדם. מאין יצמח אז, מקרב האנושות שתסתאב, האדם־המוֹרד אשר ישא נפשו אל עולם אנושי אחר ולמענו ירים ידו על הרייך השלישי?

וגם גורל ישראל בעולם עומד להחתך, כאשר לא נחתך מימי החורבן. אם לא יותר מזה. אם לא רדיקלית מזה: מאז איבדנו את ארצנו ואת חירותנו והיינו ל“צאן פזורה ישראל” לא ידעה ההיסטוריה שלנו שעה כזאת, אשר אש־החורבן תקיף בבת אחת את כל תפוצותינו על פני כל כדור הארץ. כנסיות ומדינות רדפונו, ערכו לנו מוקדים, הטביעונו בים, כפו עלינו שמד. קהלות נחרבו, גולות שלמות נתגרשו, שבטים נטמעו. ידענו את גזירות תתנ“ו ות”ח ואת שחיטות תרע"ח באוקראינה. אך כל אלה לא יכלו להכרית את הכלל היהודי. לא כל העולם ניתן ביד רשע אחד. פיצול הרשויות, הכנסיות והציויליזציות הוא שעזר לאבותינו, שבשעה שמלאה סאת היסורים וההשמדה בתחום אחד, נמצא להם מפלט במדינה אחרת, ביבשת אחרת. צלב־הקרס בא לעולם בתקופה של אוניברסאליות. הוא חותר, למה שקראו הקדמונים: “שלטון בכיפה”. ובתכנית שלטונו העולמי ישנו סעיף, אשר לא יתכן כי יחול בו שינוי כל שהוא, הסעיף היהודי: להרגם ולאבדם. כל דריסת רגל נוספת שלו, מסגירה לידיו קבוץ יהודי נוסף, להשפלה, להתעמרות, להשמדה.

ב

אפשר לומר, כי שני שבטים יהודים גדולים, ברוסיה ובאמריקה, עדיין יושבים בשלוה. ואליהם לא הגיעה הרעה. אמנם כן הוא לעת עתה. אך מי יאמר לנו, כי לאורך ימים תשאר איזו פינה בעולם מחוץ להתאבקות. ויש להוסיף ולומר, כי גדולתו של היטלר כבר נתנה אותותיה גם באותן הארצות. בחייהם הפנימיים של היהודים כבר מורגש הפחד, המקדים ומבשר את בוא הרעה, ואולי גם פותח לפניה את השערים. יהודי אמריקה, התקיפים והגאים, חדלו להשמיע קולם. הם אחוזי־בלהות, שמא יחשדו בהם שהם הם הרוצים במלחמה, “מסיתים” למלחמה. אותו ראביי שהתחצף ויעץ בראדיו לויצמן שיתכבד וישב בביתו ואל ירגיז את מנוחת יהודי אמריקה – ודאי הלך בשליחות של מצוה ושם עצמו שופר לפחדנותם של הרבים, הרואים את הסכנה המתקרבת למשכנות־מבטחים שלהם, והם מבקשים להתרצות לה בגילוי שפלותם והתכחשותם. וכשהגנרל ג’ונסון, “אוהב ישראל”, רוצה לשבח את יהודי אמריקה ולהדגים את פאטריוטיותם הגדושה, הרי הוא משיח ברבים כיצד היה הוא, הגוי, נוהג אלמלי היה יהודי: “אלמלי הייתי יהודי אמריקני לא הייתי יכול להתגבר על רגשי החזק והייתי טורח בכל הכחות שאמריקה תתערב בסכסוך האירופי כדי להציל את עמי”, אלא שהיהודים האמריקנים הנם פאטריוטים טובים הימנו ולפיכך “לא שמעתי עד עכשיו קול יהודי שידרוש זאת. שיא ההתאפקות הזאת מוכיח עד כמה רבה הפאטריוטיות של יהודי אמריקה”. וכך בא אחד מחסידי אומות העולם, שמוסדות יהודים מעלים אותו לדוכן למען יטיף למגבית של צדקה, והוא, אגב טפיחה על השכם, מדביק לנו – לתומו – את כתם הקלון. קלון־של־אמת. ומגלה מה טיבה של הפאטריוטיות היהודית “הטובה יותר”.

והאם ה“נגלה” של יהודי המהפכה במדינה הסוביטית שונה לטובה משל יהודי האול־רייט במדינה הקפיטליסטית? האם מאז נכרתה הברית בין סטלין לבין היטלר נמצא אזרח יהודי אחד בססס“ר, אם מדור עושי המהפכה ואם מדור ילידי המהפכה, אשר יעיז להשמיע מלה אחת על גורל אחיו הנתונים לחסותו של בן־הברית “האנטיקפיטליסטי”? האם נמצא יהודי אחד בססס”ר אשר יסכן את נפשו וידבר בגנותה של קנונית היטלר־סטאלין, כאשר נמצאו בשעתם יהודים שסיכנו את נפשם בגלל מנשביזם או טרוצקיזם, למשל?

הנוהג הזה, הבא מבפנים, איננו אלא אות לתחושת־הבאות של מהפכנים־עבדים, בנים לעם צפוי ליסורים, שברגישותם הם מזדרזים להטמין את פניהם.

וגם באותות חיצוניים אין מחסור. מי שביקר באמריקה ראה זאת בעיניו. וטפח מתגלה גם מרחוק, מן העתונות: שלוחות הנאציזם בארצות אמריקה עושות את שלהן, בהתמדה ובחריצות. ואפשר לחזות מראש מה עתידות נשקפים שם לנו אם ארצות הברית לא יצאו מעוגתן ויוסיפו לדרוש נאה ולא יתנו את חלקן להשמדת הנאציזם. ססס“ר איננה פתוחה לפנינו לראות את הנעשה בה, וגם עתונותה אינה מגלה אלא מה שהיא מצווה לגלות. אך גם בה מבצבצים סימנים בולטים של דרך־ארץ ל”תורה המענינת של הגזע“, ונשמעים הדים מסוכנים על ויכוחים חדשים מסביב לה בקומסומול. אין אנו להוטים לחפש בססס”ר סימני אנטישמיות דווקא. דיינו ברדיפת הציונות והעברית ובאיסור העליה ובמניעת הקשר עם שאר שבטי ישראל; על אחת כמה וכמה שאילו היה הדבר תלוי בתפלותינו היינו מתפללים לראות את ברית ססס“ר והרייך השלישי כאפיזודה אומללה חולפת, אך מה נעשה, ולא חוזי שחור ומבקשי מומים אלא מולוטוב דווקא הוא שהכריז, ערב ספוח ביסרביה, כי הברית איננה דבר שבקוניונקטורה אלא ידידות נאמנה ויציבה. אם כן הוא וכן יהיה – האומנם נוכל להשתעשע בתקוה כי ברית אשר כזאת הקובעת את גורלם של היהודים בעולם כולו, לא תגע בגורלם הגופני והסוציאלי של היהודים בססס”ר גופה?

ג

ושבט הנאציזם מונף, לא מן היום, על ארץ־ישראל. כמו מסע־הצלב, כן גם מסע צלב הקרס, פניו מועדות מזרחה. הוא איננו זקוק למיסטיקה של הקבר הקדוש. יש עמו מיסטיקה אחרת: נפט, סואץ, דרכי־אויר, דרך פתוחה אל מאות מיליונות עבדים זולים מן הגזעים “הנמוכים” שנועדו לשרת את גזע האדונים. וככה הועמדנו, כבר הועמדנו גם אנחנו, הצעיר בשבטי ישראל וראשית תקומתו, בחזית האש. לא על דרך ההשאלה ולא על דרך המליצה. חזית־ממש.

ד

דורות רבים היינו בתוך־תוכנו “עם לבדד ישכון”. מאורעות עולם פגעו בנו, מאד פגעו בנו. אך לא נגעו בנפשנו. לא היינו חייבים “לנקוט עמדה”. ידועה הבדיחה העממית על רב השטוף בשיחות־חולין על “פוליטיקה” והרבנית הנותנת לו עצה טובה: “כששני מלכים מכים זה את זה אל תכניס אתה את ראשך ביניהם”. זו היתה החכמה המדינית של הגטו. אין ברכה לישראל מן ההתקרבות לרשות, על אחת כמה וכמה מן ההתערבות בין שתי רשויות. ואנחנו שעברנו דרך האמנציפציה ונסיונותיה לא נבוא להאשים את הדורות הקודמים על הפאטריוטיות הפגומה שלהם, על אשר היו “משתמטים מעבודת הצבא”, זה החטא הכבד בעיני שואפי הזכויות. מלחמותיו של ניקולאי הראשון לא היו מלחמותינו. והקסרקטין הצבאי לא היה – מבחינה יהודית – אלא פרוזדור לשמד, ולכל הפחות, לטשטוש צורת האדם היהודי והריסת מוסדי חיינו. ועוד בימי מלחמות נאפוליון היו ר' לוי יצחק מברדיצ’ב והרב הזקן מלאדי מחולקים: מאי עדיף מבחינה יהודית, אם נצחונו של נאפוליון, העתיד להביא ליהודים עושר ורווחה ולהוציא אותם מן היהדות, או נצחונה של רוסיה, שודאי תשאיר את ישראל בדלותו ובדחקותו, אלא שלא תפגע ביהדותו.

במלחמה הזאת ניטלו מאתנו כל הברירות הישנות. עמדתנו נתונה מראש. היא מקופלת בתוך תוכה של ההתרחשות העולמית. בין שרוצים בנו בין שאין רוצים, הרי גם על־כרחם של ידידינו אנחנו שותפים להם. ואין לטעות בטיבה של השותפות. היא טרגית למדי: כל תבוסה שהם נוחלים – פוגעת בנו שבעתים; השלמתם עם האויב – היא הסגרתנו; ורק עם נצחונם המוחלט – נפתח פתח תקוה גם לנו. מאידך, אין אנו יכולים להסיח דעתנו ממה שראינו (אם לא ידענוה קודם) כי דרכם הארוכה והנפתלה אל הנצחון המכריע רצופה עד כה כשלונות ונסיגות, שגם אם אינם מכריעים לגביהם עלולות הם לרסק אותנו בגלגלי הרכב המלחמתי.

ה

יש במלחמה הזאת כמה חדושים טכניים: בתעופה, בטאנקים, במצנחים וכו' אך אותי מעסיק ביותר חידוש אחר: “הטור החמישי”. אין זה ריגול כפי שידענוהו ממלחמות קודמות – ידועים הנושאים של ספרות הריגול מן המלחמה שעברה: ניצול חלאת־האדם; מוכרי מולדתם בעד בצע־כסף, גילוי סודות ע"י יפהפיות מסתוריות, מעשני חשיש ואנשי העולם התחתון; ומאידך: פאטריוטים ורומאנטיקאים מבקשי הרפתקאות, כתבי־סתרים מסובכים ומפענחיהם. איננו יודעים אם שעתם של כל אלה עברה לגמרי או שנוספו עליהם קוים פיקאנטיים חדשים. אך מהו ריגול לעומת מגיפת הבגידה, בגידה טוטאלית התוקפת את הנתקפים והנצורים? הכל בוגדים. לא רק קויסלינגים. בגדו מיניסטרים של פולין. בגד מלך. מלך אשר ארצו כבר טעמה ב־1914 טעם התחייבות גרמנית ומגף גרמני. בגדו מצביאים ראשיים, אשר עטרת גבורים לאומיים לראשם. בוגדים גם דיקטאטורים כל־יכולים. אלה אמנם אינם בוגדים כשאר הנכנעים העלובים. אלה מקבלים נתחים שמנים, או הבטחות לנתחים שמנים. אולם במחיר זה הם בוגדים בעבר ובעתיד של ארצותיהם, בוגדים בעקרונות שבשמם נטלו גדולה לעצמם.

איטליה, שרק בכחן ובעזרתן של אנגליה וצרפת זכתה לאיחוד ולעצמאות; איטליה, אשר גאריבאלדי שלה ציפה לאיחודן של שתים אלה באשר זה יהווה תקופה חדשה בתולדות העולם; איטליה, שאינה יכולה לפקפק כלל כי אם בוא יבוא שלטונו בכיפה של היטלר יקיץ הקץ על עצמאותה, ואת ראשיתו של הקץ כבר רואים בעין – הדיקטאטור שלה עושה הכל כדי לקרב את הקץ הזה.

והדיקטאטור הרוסי, “מנהיג העמים” ומשענת האנטיפאשיזם העולמי אשר הושיט יד להיטלר בהדליקו את השריפה העולמית, מחמם עתה את ידיו לאור השריפה וחוטף נתחים ונתחים, כאילו זה האפילוג הטבעי של מאה שנות המהפכה הרוסית מן הדקבריסטים ועד אוקטובר. כך עלה להם לירושתם של מאציני וגאריבאלדי, של “נאַרוֹדנאַיאַ ווֹליאַ” ו“שחרור העבודה”. השודד שודד והבוגד בוגד.

לעינינו חזיון צבורי רב־מידות ורב־הכרעה. ואפשר הוא שהכריע את עצם היות המלחמה הזאת. שנים רבות לפני היות המלחמה הזאת מצליח האויב, המכין אותה ומתכוון אליה, להכות את העולם כולו, המיועד להיות נתקף, בסנוורים, במורך־רוח, ברכיכות־מוחין. ובבואו – הארצות פרוצות לפניו. והמגינים הבלתי־מוכנים, מוכים בתמהון. כוחו של הסוס הטרויאני לא בו, כי אם בפתיותם ובקלות דעתם של מאָרחיו. לפני ימים אחדים קראנו כי עוד בימי המלחמה הקודמת לא חששו הגרמנים לעונש המוכרח לבוא עליהם. הם אמרו: אם בוא יבוא – אזי נדע “לארגן את האהדה”. תכסיס בנוי על ראיה חודרת אל תוך עולמו של הצד השני, מעלות נפשו וחולשת־דעתו. הם ידעו “לארגן” במחנה שכנגד לא אהדה בלבד, אלא כל מיני הרגשות: מרחמנות ועד הערצה, מאהבת־השלום עד התקנאות בפאשיזם, נחיתות, אבדן־עצות, תמהון. וכך באה לעולם התבוסנות, שקדמה למלחמה, שקידמה אותה ושקבעה את גורלה בכמה ארצות. לדורות של חוקרים נכונה עתה עבודה: לרדת עד חקר התבוסנות כתופעה נפשית וסוציולוגית ולהכיר את תפקידה בגורל עמים ומעמדות, בגורל העולם בימינו. ואפשר יגיעו בדרכם עד חקר המלחמה הקודמת ותוצאותיה. אפשר יציינו את העיפות העצומה שהקיפה המונים; ולפיכך הפקירו עצמם והסגירו עצמם לידי כל מי שאחז ברסן להתנשא לרכוב עליהם; ולפיכך שכחו אוהבי־שלום תמימי־נפש כי גם שלום טעון הגנה. אפשר יחטטו אז במקומות הסמויים עתה מן העין ויראו לנו מה היה תפקידם של בעלי רכוש ואנשי שררה, מתוך חרדה לרכושם ולמעמדם, בעצימת־עין בפני הסכנה “הפחותה” ובהסגרת ארצותיהם ועמיהם לידי הכובש. ומה כחם המגי והמרדים של מלים ומונחים על המונים. גם על המונים הדוגלים במהפכה. ובאיזה מדה זכה היטלר ומלאכתו נעשתה ע"י אחרים.

אך לא למחקר התבוסנות נשואות עינינו עתה, כי אם להתגברות עליה. ברי לנו: אין נצחון לעם, אין נצחון לדמוקרטיה אלא אם כן ישתחררו כליל מרוח התבוסנות, אלא אם יבינו שבמקרה זה אין שום אפשרות ל“שלום ספּרטי” עם האויב. כי זוהי מלחמה אשר לא תחול בה פשרה. מלחמה לחיים ולמות ממש.

ו

ודיבור אחד על אנגליה בשעה זו, על אנגליה הלוחמת, הלוחמת גם בהשארה לבדה, שוב ב“בדידות מזהירה”, הנשבעת להלחם עד הנצחון. מבלי כל אנגלוֹמניה, מבלי כל סנטימנטליות, מבלי לשכוח את ממשלות מאקדונאלד, באלדוין וצ’מברלין ואשר נגרם בעטים לישראל, לאירופה ולעולם – אפשר לומר כי רגע זה שבו הוכתה אנגליה מכת בגידה מיד אחותה הכושלת (כשגבורה הלאומי הישיש של צרפת הסגיר את ארצו ביד היטלר, ממש כשם שהינדנבורג הגבור הלאומי הישיש של גרמניה, הסגיר את ארצו ביד היטלר) וראש מדינת בריטניה עמד להכריז כי אף על פי כן תוסיף אנגליה להלחם לבדה, היה רגע גדול בחיי העולם האנושי. וודאי, לאחר כל האכזבות שהנחילונו מנהיגים ומצביאים בשבועותיהם שהפרו – אין אדם נתפס על חששותיו גם עתה, ואף על פי כן אי אפשר שלא לראות את עוצם התפקיד שאנגליה הטילה עתה על עצמה, תפקיד שאין כמדומה משלו בדברי הימים. לו אך תשא בו בנאמנות, עד סופו, בכללו ובפרטיו (ואף אנחנו וגורלנו נמנים על “הפרטים” הללו) וזכתה להיות מצילת האנושות מאבדון.

ז

הארצות השכנות מילאו בשנים האחרונות תפקיד ניכר בחיינו, מבחינה פוליטית ומבחינה בטחונית: א) אנחנו היינו כבשת־המיקוח ביניהן לבין אנגליה, ב) כל מה שמנהיגי ערבי פלשתינא הקשורים עם ממשלות “הציר” לא יכלו לעשות בגלוי בתחומי הארץ – היה נעשה שם, מתוך תמיכה פעילה של הממשלות הארציות של חוגים צבוריים בעלי השפעה, ואגב עצימת־עין אדיבה מצד הממשלות בעלות המנדטים. לחצן של הארצות השכנות הוא שהכריע בפרסום הספר הלבן בערב המלחמה ובפרסום חוק הקרקע בעצם המלחמה. לפי השיטה האומרת: יש לפייס את מי שעשוי לבגוד.

נפילת צרפת הפּטנית אל זרועות היטלר קורעת את צעיף השלום והשקט הפרוש על סביבותינו, גבול של בן־ברית נהפך למקום־תורפה מסוכן ביותר. עם כניעת הצבא הצרפתי בסוריה יש לצפות משם למה שלא יגורנו עד כה: האויב הפולש יש לו עתה בדרכו אלינו לא ארץ אויבת ואף לא ארץ נייטרלית־סתם, כי אם נייטרלית־ידידותית, אשר לא תשים לפניו שום מכשולים, ואף עשויה לתת לו בסיסי פעולה נוחים ביותר. (מובן: עניני סוריה תלויים ודאי – במידה לא מבוטלת – גם בעמדת אנקרה; אנקרה נתונה בין כמה מאגנטים: גרמניה מבקשת למשוך את לבה בהבטחת החזרת האימפריה העותומנית לקדמותה: עמדתה הסופית של אנקרה תלויה במידה מרובה גם בעמדת ססס“ר – ואת עמדת ססס”ר מחר־מחרתיים מי יפענח?). במסיבות חדשות אלה אפשר לשער מה יש לנו לצפות לא רק מאת כנופיות המתארגנות מעבר לגבול (ועם חזירתם הגלויה של סוכני איטליה וגרמניה לסוריה – באמצעים אחרים, בהיקף אחר ובקצב אחר) כי אם גם מאת מדינה שכנה – סעודיה.

וגם התמונה במצרים נראית עכשיו אחרת ממה שהיתה נראית קודם, לשמע צלצלי ההכרזות התכופות של הידידות האמיצה בין מצרים ואנגליה. כשהגיעונו לפני כמה שבועות – בטרם שנכנסה איטליה למלחמה – דבריו של עלי מאהר בפרלמנט המצרי, כי מצרים אינה רואה עצמה צד לוחם לגבי גרמניה – דברים שהושמעו בו ביום בראדיו הגרמני אף על פי שאין לו לכאורה כל קורספונדנטים במצרים – נדהמנו למשמעותם ולהשמעתם. והלא עלי מאהר היה מקובל כ“משענת” של אנגליה במצרים, ובימי “שיחות לונדון” היו “מצטעצעים” בו ביותר. ואף על פי כן אדם מן החוץ היודע מה צפוי לה למצרים מהשתלטותה של איטליה, קשה היה לו לקבל את דעת האנשים “הרעים” שהיו כופרים בעצם הידידות של מצרים לבת־בריתה, והיו אומרים כי מצרים כולה נתונה בזרועותיו של ה“טור החמישי”. והנה בבוא המשבר, – אף על פי שאיננו יודעים את פרטיו, יודעים אנו שהיה חמור ביותר – נוכחו הכל עד היכן “נייטרליותה” של מצרים מגעת. גם הפצצת אלכסנדריה לא הוציאה אותה מנייטרליותה.

והנה נתבשרנו בימים אלה מבאגדאד, כי היחסים בין עיראק לבין אנגליה נשתפרו וכי ממשלת עיראק מגלה מרץ רב והתענינות בגורלן של ארצות ערב, וכי מקוים לתוצאות טובות בקרוב בימינו. ידיעות אלה נמסרות אצלנו, כרגיל, בלי כל הערה. ואפילו הטון של שמחה לתוצאות הטובות הצפויות, משתמר בהן. ושמא נוגע הדבר גם אלינו? לפני זמן מה, בעצם המלחמה, נפלה ממשלת נורי סעיד ואת הממשלה החדשה כונן רשיד אלכילאני. לפני כך נערכה בפרלמנט העיראקי התקפה קשה על מדיניות החוץ של נורי סעיד ועל החולשה שהוא מגלה בעניני ארץ־ישראל. נפילת נורי סעיד הדהימה קצת את לונדון, ואפילו “טיימס” יצא אז מגדרו והטיף מנת מוסר למדינאי עיראק ונתן להם עצה טובה להרעיש פחות את העולם. והנה נורי סעיד הוא “אישה” של אנגליה במזרח, וכל נפילה שלו מעידה כנראה על מפולת כל שהיא בעמדות הבריטיות, והממשלות שהחליפו עד כה את נורי היו תמיד פחות ידידותיות לבריטניה. נורי נפל הפעם בעצם המלחמה, מפני שחשדוהו במסירות יתירה לאנגליה ובסחטנות בלתי מספיקה בענין ארץ־ישראל. ואם עתה אנחנו מתבשרים, מתוך מקור אופטימיסטי, כי הענינים בעיראק משתפרים ולא תנום ולא תישן שומרת פלסטין – הרי אם גם ודאותן של הידיעות אינה ודאות, משמעותן אינה מפוקפקת. גם בעתונות העבר־ירדנית, ואפילו אי־שם בעתונות הפלסטינאית, אפשר למצוא רמזים מפוקפקים וגלויים של “סיכויים לשינויים בסטאטוס של ארצות ערב, בהסכמת בנות הברית ובהתאמה לתקוות הערבים”. ללמדך שהמכונה עובדת. לא תהא זו הזיה של בעלי־מרה־שחורה, אם נחשוש למו"מ המתנהל שוב מאחורי גבנו. מה שאין אנו שומעים על כך, אין זו ראיה לסתור. לפי שעה עוד נוהגים כאן לפי השיטה: יש לפייס את מי שעלול לבגוד.

אפשר יפסקו הפיוסין רק לאחר שהבגידה תשלם.

ח

מתרבים הסימנים כי רוח אחרת היתה עם אנגליה באנגליה, והרוח הזאת מפיחה תקוה בלבבות גם בלילות האפלה. אך – אין אני אלא חוזר על פזמון נושן – עדיין נעדרים כל סימנים לרוח אחרת עם אנגליה כאן. הנציבות, הפקידות, המפקדה העליונה ממשיכות בשיטה הקודמת, בתוספת נוֹקשוּת ובפנים זועפות.

גם בזה אין לנו ברירה. עם השיטה הזאת אנוסים אנו להאבק. ואפילו בעצם הימים האלה. אלא ששום תסבוכות ויסורים הכרוכים בהאבקות זו הכפויה עלינו, אינם עשויים להזיז אותנו מהכרת מציאותנו המדינית היסודית. וכשאתה נפגש בחכמים “הרואים את הנולד” והם מכוונים את לבם בבת־אחת לכל מה שעתיד לקום ומתכוונים להסתגל לכל “בעל־בית” חדש – אי־אפשר שלא להשתומם לאיולתה של חכמת־חכמים נסרחה זו.

מספרים על טאלראן, השועל הזקן – אשר כל משטר שהיה משמש בו היה בוגד בו בבוא עת, ומזדרז לסייע את מפיליו ולהסתגל ליורשיו – כי בשעת הבריקדות ביולי 1830, כשהגיעו אליו קולות־היריות, קפץ ואמר למזכירו: “אנחנו נצחנו!” שאל המזכיר: “מי אנחנו?” אמר לו: “אגידך מחר”.

אנחנו איננו במצב נוח ויפה־מזל זה המאפשר הזדנבות אחרי כל מנצח. גורלנו היהודי מונע זאת מאתנו. ויפה ניסח מי שאמר, כי אין אנו באים בחשבון ל“שלום ספראטי”. אין האויב יכול להתפשר אתנו, כמו שהתפשר עם פטן (אף על פי שלחרפתנו אין אנו יכולים להתברך כי מחוסנים אנו בהחלט מפני חידקי הפטניזם). לפני כניסתה למלחמה פנתה איטליה למצרים בהצעת הסכם. מובן, שיש שם סעיפים לוקחי־לב. וביניהם: הפחתת מספר היהודים בארץ־ישראל. אין מלים אלה צריכות לפירוש, אפילו לגבי מי שיופתע מהן. בדרך כלל ראינו כיצד דיקטטורים מקיימים הבטחות. אולם בנדון זה נאמנים הם עלינו, כי את ההבטחה הזאת ישתדלו לקיים בכל האמצעים שבידם. ולא רק כדי לשאת חן בעיני מצרים, או ערביי פלשתינא, כי אם לשמה. אותם פיקחים משלנו שהיו נוהגים להתמוגג לכל חיוך של מוסוליני ומציגים לנו למופת את לאומיותו השלמה ואת כלכלתו הבריאה, והיו רואים בו מועמד רצוי לקבלת הממונות על הבית הלאומי (עכשיו יקשה להאמין שאמנם היה היו פיקחים שכאלה), לא הבינו מעולם כי איטליה זו של מוסוליני יש לה אך דרך אחת בים התיכון. חלום האחוה בין רומי וירושלים היה חלום יפה בשביל רומי של מאציני וירושלים של משה הס. אך רומי של מוסוליני היא מטבע ברייתה צוררת לירושלים עברית ולחירות יהודה. ומי שהשכלתו הפוליטית מנעה ממנו את הידיעה הזאת, ומי שהרגשתו היהודית לא הספיקה לו כדי לחוש ולהבין כי לא תתכן שום פשרה נפשית בין ישראל ובין הפאשיזם – תבוא עתה ההויה המדינית בלבושה האחרון – ותלמדנו בינה. מחוץ לחלאת־האדם, העשויה להמכר לגסטאפו או לבולשת הפאשיסטית, ולקבל ממנה “סמיכה” על הנהלת עניני היהודים (מעין מה שראינו בברלין מצד יצורים מסויימים אשר החברה היהודית הקיאה אותם) – מחוץ לאלה אין לא לכלל היהודי ולא לפרט היהודי לא בארץ־ישראל ולא בשום מקום אחר בעולם כל תקוה מהשתררות הפאשיזם. השקפה זאת צריך שתהיה לא רק נחלת המשכילים והנבונים, צריך להחדיר אותה גם למוחות הפשוטים ביותר והמפולפלים ביותר – למען נהיה פטורים משתות גם את קובעת־הקלון הזאת.

צריך שכל יהודי ידע מה יש לנו לצפות מן האויב הפולש, ממנו עצמו או מסוכניו כאן. אל נא נסיח את הדעת מאותם מאזיני הראדיו הצוהלים למשמע נצחונותיו של “**אבו עלי”.** יתכן שצהלה זו אינה אומרת עדיין התלהבות מראש לסיכויי פלישה איטלקית הדלה והרעבתנית, אשר מעלליה בטריפולי ובלוב לא נשכחו עדיין. אך חשבונות אלה לחוד, ותאוות הביזה והשוד לחוד. כדאי לדעת, שבחוגי האופוזיציה הערבית כבר יש מרגישים עצמם בסכנה גדולה, ויש מציינים נהירה ממחנם אל מחנה המופתי, ועתה יש מהם המבקשים להדבר אתנו על קשרי התגוננות מפני הסכנה המשותפת.¹

את זאת עלינו לדעת. ולדעת כי לנו אין נסיגה, ואין עזיבה ואין התפשרות. אין טעם בדבורים שאנגליה תצא מכאן. כל כמה שקשה בימים אלה לנחש מה שעלול להתרחש, הרי אפשר לומר, כי יציאת אנגליה מארץ־ישראל אין משמעותה יציאת ארץ־ישראל בלבד, אלא כל מה שמקיף את ארץ־ישראל מים ומדרום וממזרח. הסברה נותנת, שכל עוד קיימת האימפריה אי־אפשר להסגיר את ארץ־ישראל לאויב. אך, להוותנו, אין עדין זהות בין ארץ־ישראל לבין ישראל. עדיין אפשר לשמור על הארץ ולא לשמור על הישוב. רשאים אנו לחשוב חשבונות לטובה, לצפות כי הכוס הזאת תעבור מאתנו. אך אין אנו רשאים לסמוך על כך. חייבים אנו להיות מוכנים, ואם יוטל עלינו לשאת את חלקנו בהגנת הישוב לבדנו, חייבים אנו להיות מוכנים גם לכך.

ט

המוכנים אנו?

אין צורך לומר, שאין אנו מוכנים מבחינה מעשית. כל מי שעומד בתוך החיים הפעילים, יודע ומרגיש עד כמה אין אנו מוכנים. יהיה זה ניסוח רך ביותר, אם אומר כי זה כבר חדלנו להתקדם מבחינת ההתבצרות וכושר ההתגוננות. חושבני כי גם היכולת שצברנו בימי המאורעות מתבזבזת והולכת. אך האם הולידה בנו הסכנה, המתקרבת במהירות, כוננות נפשית? הניכרים בנו אותות של התאזרות? אני מחפש ואינני מוצא. תחת זאת אני נתקל בהלכי־רוח מקדמי־תבוסה. ראשיתם: אי־אמון ואי־כבוד לעצמנו, אי־החשבה של מה שאנו עושים ויכולים לעשות במו־עצמנו. המשכם: נכונות להסתלק מן החיוני, הן בדרישותינו והן בעשיתנו, לוותר על הממשי שבידינו, לסכן את המגן־מעט אשר לנו, למען הניח דעתם של אחרים, למען הגמול המדומה אשר אנו עתידים לזכות בו תמורת ויתורנו. אני בוחר ביודעים בנוסחאות אלגבראיות, אולם הן הולמות כמה גילויים של תבוסנות יהודית, שאין אני מוכן להתעכב עליהם ולפרש בשמותיהם. אסתפק בשתי דוגמאות בלבד, מן הימים האחרונים, וגם בהן אגע רק בקצה המזלג, וד"ל.

י

אין זה סוד שהשלטונות הגבוהים הממונים על הגנת הארץ ראו מעיקר דאגתם לא ריבוי תותחים מפני התקפה מן האויר, כי אם פירוק נשק מעל היהודים. בענין זה עסקו בחריצות רבה, ובו גילו תקיפות נמרצת: מי שהוטל עליו העול הכבד של דאגה לשלום הארץ, כיצד יוכל וישא באחריות זו, כיצד יוכל ויארגן את ההגנה בפני צנחנים, אם אין לו שליטה גמורה בכל הזיין המצוי בארץ, כיצד ישב במנוחה אם הוא יודע כי אי בזה שמור נשק ליהודים?² ברור, שהנשק היהודי יש בו משום סכנה לאימפריה, משום “גייס חמישי”, כשם שברור, כי הידיעה אשר תתפשט על פני כל הארץ ובארצות השכנות, כי סכנה זו חלפה והיהודים התפרקו – כי ידיעה זו אין כמוה להגביר שלום ובטחון.

מסביב לענין זה היה מו"מ קשה – שבו דובר אלינו כאילו לא היו בארץ “מאורעות” מעולם, וכאילו הסכנה הנשקפת לארץ היא לא מסוכני היטלר אלא מקרבנותיו. יש לומר לזכותם של מוסדותינו, שעמדו עמידה של יושר, אומץ וכבוד³: לא אמרו מה שאינם רשאים לומר, לא הבטיחו דבר, שלא בידם להבטיח. הם התנהגו כנאמני צבור, שנצרף בכור הפורענות, שיודע כי שום כח זר לא הבטיח אותו מפורענות, כי איננו רשאי להסגיר את אמצעי המגן האחרון שלו.

אולם עמידת נציגינו מול הלחץ הקשה מבחוץ לא הוקלה על ידי קולות מבפנים. יהודים טובים לא יכלו לראות כיצד שליחי עם עני מעיזים פנים נגד שליטים דורשי שלום הארץ. ואם כי השליטים לא ראו כל צורך לרכך את תביעותיהם ו“להבטיח” תמורות, לא חסרו יהודים רואים מהרהורי־לבם ושואלים: “ומה יהיה אם יאמר לכם כי במחיר צייתנותכם יוסיפו לכם כך וכך נוטרים?”, ו“שמא ייצרו איזו פורמציה של בטחון, שתועלתה המעשית ודאי תגדל על מה שילקח מאתנו, שערכו המעשי כידוע אינו רב ביותר?” שום אדם שהשלטון בידו עוד לא הוציא מפיו שמץ־של־הבטחה (ואילו היה עושה זאת מותר היה לשקול בדעה צלולה מה אורך־ימים להבטחות כאלה בימי מלחמה, שהיום הן ניתנות ומחר נלקחות), אולם לא היה מחסור ביהודים ששקדו לעורר מראש ויכוח על כל “ישועה” שלא תבוא וכשהוצגה הדרישה לנציגינו שימציאו “לוּ אך מספרים”, מספרים בלבד, היה מי שנזדרז טען: “ומה איכפת לכם אם תניחו בזה את דעת הדורשים, ותעשו דבר, אשר על כל פנים אין בו כדי להרע את המצב” – כאילו במצב בטחונם של ישובינו, ולאחר כל מה שעבר עליהם יש רשות מוסרית כלשהי למישהו להציע להם שיחשפו את עמידתם – ויחלישוה על ידי כך – בטרם הוכרה זכותם להתגונן הכרה מפורשת וממשית, ובטרם ניתנה להם הבטחה מחייבת כי אין כל נטיה להתנכל לאשר בידיהם; כאילו זהו תפקידם של מוסדות לאומיים – לשמש כלי נוגש בידי שליטים למען הציג אותנו בשעת חירום דלים יותר וחלשים יותר משהננו.

הנימוק, כי “אין מסרבים לגדול”, למי שהכח והשלטון בידו, ואפילו אם אינו צודק, ואפילו אם הוא פוגע בחיוני שלך – נימוק זה אינו נאמר במפורש, אולם עוד כחו חזק למדי, מתחת לנימוקים אחרים. במקרה זה דובר על “דקדוקי־עניות”, ועל “חוסר־גמישות” של מדיניותנו, שאינה יודעת לחיות בשלום עם מי שגורלנו נתון עתה בידו.

ברגע האחרון נודע, כי הונח לנו. אפשר נתקבלו טענותינו, ואפשר נתרחש אחד מאותם “הנסים” השכיחים בימי השלכת מפקדים מחזית אל חזית. לא מן הנמנע, כמובן, כי באחד הימים יונף השוט מחדש, ואולי גם ביתר רוגזה. ואם עתה רשאים אנו להתברך, כי ברגע הלחץ הקשה לא ניתנה אצלנו שליטה לתבוסנות, הרי אין כל בטחון כי ברגע קשה ביותר, אם יבוא עלינו, תגבר גם חולשת־הדעת מבפנים, זו שמוכנה לקבוע את יחסנו לערכי־חיינו לפי העין הטובה או הרעה של השליט או של התקיף בסביבה. ולפיכך אין להסתפק ב“נס” ויש לדון בדבר כאילו הגזירה עודנה תלויה.

יא

בנתיב היסורים הממושך והנפתל של דברי ימינו נחלנו כמה ערכים, וכמה מהם למדנו לקדש עד כדי מסירת נפש. משבאה הפסקת־נופש קצרה, שבה נדמה היה כי ימי ענינו ומרודינו חלפו ללא־שוב, חלשה דעתנו וקיבוצים יהודיים ניטל מהם טעמה של מסירת־נפש. והנה שוב הוכנסנו לכוּר־מצרף, המושגים הראשוניים של קידוש־ערכים ומסירת־נפש מתחדשים עלינו. יתר על כן: הענפים הצעירים בגזע האומה הצמיחו כמה חידושי־ערכים. דוגמה אחת: שיבה אל הלשון העברית. אף היא טעונה בימינו מסירת נפש. וכנפיה הפצועות של השירה העברית בססס"ר עדים לכך. ואחד הקנינים אשר חידשו דורותינו האחרונים, מאז “משא נמירוב” וההגנה בהומל והשומר בארץ – קדושת נשק־המגן. שנות “המאורעות” הרחיבו את המעגל והכניסו לתוכו רבבות ונטעו ערך זה בלב הישוב. ושיטת ההתגוננות, זו שהקפידה על טוהר הנשק ועמדה בפני זעזועי נפש ופיתויים ולא נתפתתה – יש בה כדי להקנות לנו את הזכות לדגול בלב שלם בערך המחודש: קדושת נשק המגן. ואילו היתה קיימת בימינו “עליה”, מעין עלית חנניה בן חזקיה, שבה קובעים כללים לאומה בשעת מלחמת קיומה, היתה ודאי גוזרת, כי שומרין עליו מן הטומאה ומצילין אותו מן הבדיקה. ואין מוסרין אותו לנכרים. נזכר אני בבית אחד משיר שקראתי בעלון מקומי בעמק־הירדן, לאחר מקרה לא טהור:

"מִכְּחוֹל־יָם, מִתְּכֵלֶת־רוֹם, מֵאַפְרוּרִית הַכְּבִיש

שֻלְחָה לָשון בְּלַעַג מָר: גָּפִיר נִשְׁקוֹ הוֹבִיש".

וראיתי בדבור עז זה של המשורר האלמוני הוכחה חיה לתביעת הכבוד והאחריות המלווה את הנשק שלנו בצאתו ובבואו, הוכחה לרוח שאיננה מבקשת לחפות על כשלון, ואינה נוהגת סלחנות לגבי רשלנות. על נשק־מגן זה מותר להגן. חובה להגן. ויש לנטוע הכרה כללית בישוב כי על נשק כזה אין מוותרים ויש להביא בינה בלב שליטים, כי נשק כזה מישוב כזה אין מפרקים.

יב

לא רחוקים הימים, שאנשים טובי־כוונה וקלי־הבנה לא היו מבחינים ביותר בין נשק־מתקיף ונשק־מגן. וכל המרבה לתעב כלי־משחית־ומתקיף ראה עצמו רשאי לזלזל בכל נשק שהוא. פרי קלות־דעת זו אוכל עתה העולם כולו. ימים רבים לא הבינו רודפי השלום, כי אף השלום טעון הגנה, ומי שאינו מבין את ההכרח והחובה להגן על שלום בכל כח מפני המתנקשים הרי הוא מסייע בידי המשחיתים, ומתחייב נפשו ובנפש העולם. עתה, במלחמה זו, רוכש לו העולם ביסורים עצומים את ערך קדושת־ההתגוננות. ואצלנו, העומדים כאן זה ששים שנה – מאז יסודן של פ“ת ויסוד המעלה וגדרה, ודרך שנות המאורעות מול תאוות־שוד וקלות־הרציחה, אצלנו ידבר סופר עברי חשוב בלעגי־שפה על “התענוגות שבהגנה ובהכשרה צבאית”. אצלנו אפשר, כי בתקופה הקצרה שבין סיום המאורעות לבין המלחמה יבוזבז המעט שלמדנו ורכשנו במצרף־הפורענוֹת. אצלנו אפשר, כי ענין המ”ג ושכמותם יהיה ענין “פרטי” שלהם ושל הקרובים להם, והישוב כולו ישלו וישקוט.

יג

ענין שני שהטריד וקולו היה מנסר בימים האחרונים, הוא ענין “יחידות מעורבות”. שום כח חיצוני לא דרש אותן מאתנו, שום כח לא אמר שהוא מעונין בכך – ואף על פי כן נמצאו יהודים טובים, אשר זיכו אותנו בדיונים־של־חנם, בהטפת־מוסר וברוגז־לבב.

אין צורך בידיעות מאחורי הפרגוד, כדי לעמוד על הקוים הכלליים שבשאלת השתתפותנו, כבני העם היהודי, במלחמה. קראנו את הודעת נשיא ההסתדרות הציונית בימי פרוץ המלחמה, שלא זכתה לתשובה ראויה. אנו קוראים כפעם בפעם שאלות ידידינו ותשובות המיניסטרים בבית הנבחרים (גם בימי הממשלה הקודמת וגם בממשלה זו) ותופסים את תוכנן. והוא פשוט ועגום: היהודים מציעים את עצמם, את בניהם, את מוחם, את תעשיתם, לעזרת המלחמה, והתשובה היא בצורות שונות: אין לנו צורך. באופן הטוב ביותר: עוד אין לנו צורך. היהודים לא התנו, חלילה, שום תנאים מראש. הם לא שאלו מה יהיה גורל ארץ־ישראל אחרי המלחמה. הם לא שאלו מה יעשה כדי שלא יחזור על היהודים בארצות המשוחררות מה שבא עליהם לאחר המלחמה הקודמת. הם רק ביקשו להתנדב כיהודים. והדבר הזה, בעיקר, הוא שעמד למכשול, אילו הציעה ההסתדרות הציונית שהיהודים יתנדבו ללגיונות הזרים המעורבים, או לגדודי העמים השונים (הפולנים, הצ’כים) – אפשר לא היו מסרבים, ולא היו מסתמכים על חוסר תחמושת וחוסר תנאים לאימון צבא חדש. אדרבא, נוכחנו כי ממשלת א“י היתה מעונינת בכך, שיהודים שבאו לארץ למען היות אזרחי א”י יתנדבו בתורת אזרחים של המדינות אשר יצאון⁴. אך גדודים עברים – שאני, מנהיגי העמים היו להם, כנראה, נימוקים מספיקים שלא לחפוץ בזה. ובהזדמנויות שונות היו הנימוקים מזדקרים. במלחמה זו, להיפך מהמלחמה הקודמת, אין אנחנו נמנים עם קרובי־משפחה מכובדים שמבקשים את קרבתם. אותנו מבקשים, שנתנהג בהצנע ולא נדחוק את עצמנו למקום־רואים.

היו בקרבנו אנשים, שהבינו עוד בתחילת המלחמה כי כל עוד לא תתנדף לגמרי רוחה של מינכן, וכל עוד לא יהיה צורך בנו לא ישתפו אותנו, וכי הויתור על דמותנו היהודית והציונית לא הוא שיקרב את שיתופנו במלחמה. הללו הבינו כי המלחמה איננה לימים קצרים, ואפשר עוד תגיע לשערי הארץ, ואפשר – לאחר כמה מהלומות – עוד יקראו לנו, כמו שהננו, ליטול את חלקנו. ואין תועלת בזריקת הטלית ותפילין הימה.

בינתים, כמובן, הלכו לאיבוד כל אותם היהודים הצעירים המפוזרים בהמוניהם בארצות אירופה, ובינתים שבענו פה דחיות ועלבונות. ואפילו דבר פשוט כמו ניצול היכולת התכנית והתעשינית שלנו, נדחה ונדחה.

והנה נמצאו יהודים פקחים שתלו את הדבר לא במדיניות של השלטונות כי אם ב“דקדוקי עניות” של המדיניות הציונית, שאיננה מעוררת אמון אצל מפקדינו כאן. מובן מאליו, שדברי ויצמן בלונדון אינם מספיקים לעורר אמון, אבל אם העסקנים כאן יבואו ויציעו את שירותנו “בכל התנאים ובכל הצורות”, אז יכירו וידעו עד היכן מגיעה מסירתנו. והחכמים שלנו אינם מעלים על הדעת, כי “אי־האמון” אלינו יש לו נימוקים יותר עמוקים מאשר “התנאים” הקפדניים של המדיניות הציונית בלונדון ובירושלים. מה נעשה ויש אנגלים חשובים, אשר בשבילם יהודי רוסי הוא בולשביק ויהודי גרמני – סוכן היטלר ויהודי איטלקי – שליחו של מוסוליני ויהודי סתם – –. עובדה מרה, שצריך לראותה פנים אל פנים. ויש גם חשבונות פוליטיים שהם חשובים אפילו מאמון ואי־אמון. ובגילויים עלובים של “וירנוֹפּוֹדאַניצ’סטבוֹ” ובחזרות תכופות על “הנותן תשועה” אין משנים עובדות פוליטיות.

יד

וכך כפו עלינו ויכוח על “יחידות מעורבות”. כאילו הערבים מלאו את ידינו לתבוע בשבילם את השותפות הזאת, כאילו האחראים לבטחון הארץ ביקשו זאת מידינו; כאילו לאחר כל נסיונותינו במשטרה המעורבת – רשאים אנחנו לקחת על עצמנו אחריות ליצירה צבאית מעולה זו. והכל מתוך עודף ההתלהבות שתקף פתאום אנשים מישראל ואין אתה יודע התלהבות למה, אם התלהבות להגנת הארץ או התלהבות לגילוי רגשי נתינות נאמנה? ושמא חרדה ל“מה יאמרו השליטים?”

וסיסמת “יחידות מעורבות”, הנחפזת להשמיע קולה ללא ביקשוה, נשמעת בנשימה אחת עם “גדודים עברים”, כאילו אין אלו אלא המשכן של אלו, והרי “יחידות מעורבות” הן היפוכן הגמור של “גדודים עברים”. הרי גדוד עברי אין פירושו כך וכך מגויסים בלבד, כי אם קורטוב של עצמאות עברית (ואם לא שלמה) בשדה המלחמה, בדומה לקורטוב של עצמאות שכבשנו לנו בקצת שטחים אחרים של חיי היום, משהו של כח יהודי מאורגן (ואם כי עומד לפקודת אחרים). שם ודגל וסמל. וקלסתר פנים. מה יש מכל זה ב“יחידות מעורבות”? והלא בכגון אלה השתתפנו בכל ארץ ובכל צבא. וכי חסרי קרבנות של יהודים במלחמה אנחנו או חסרי לוחמים יהודים?

יש, כמובן גם צד אחר בגדור עברי – הצד המעשי, התכליתי, שהוא ברגע זה עיקר לנו: הגנת הארץ והגנת ישובינו. אך מה יש לנו מזה ב“יחידה מעורבת”? הנצפה ממנה להגנה על ישובינו? הנבטח בה מפני צנחנים? הנשען עליה מפני “הטור החמישי”?

אכן, לא מצאו להם אנשים טובים הזדמנות טובה יותר להציע שותפות של שני העמים מאשר במקום ובענין ובמסיבות, אשר חשד כלשהו, ואפילו אי־הבנה לשונית כלשהי, עלולים לקפח חיים, להרבות תסבכות ולהמיט פורענות. ואימתי? בימים העשויים, יותר מכל זמן אחר, להביא גם את הממונים עלינו לידי הכרת ערכנו היחיד והמיוחד בשמירה על הארץ מפני אויב, בימים המקרבים אותנו לנטילת חלקנו בהגנת הארץ והישוב, “בכל הצורות ובכל התנאים”. אולם ללא התכחשות לעצמנו וללא טשטוש דמותנו.

כך רודפת אותנו התבוסנות עד לפני בוא הפורענות עצמה.

טו

במה עוסק עתה הישוב, לב האומה?

בדבורים על פינוי, כאילו פיסת־אדמה זו יש בה לאן לפנות.

ובאופן הטוב־ביותר: בחפירת־מקלטים. מי שיש לו – חופר, מי שאין לו – מצפה לרחמים, מי שחס על כיסו – משתמט. ויש לקרוא עלינו: איש למקלטיך, ישראל!

איש לעורו. כי גם אותן הפינות המעטות בישוב, שאיננו רגילים לראותן כאזלות יד, נתונות עתה להגשת עזרה והסדרה בתוך תחומיהן, לקרובים להן, לכרוכים אחריהן.

מאנגליה משמיעים לנו נפלאות: שחטו לו ליצר הרע המעמדי. הכל כפוף לצו העליון – הצלת המולדת! התאזרות והתנדבות, מאמצים יוצאים מן הכלל, חלוקת הנטל הכבד – בשוה. ואין מסרב ואין רוטן. ואצלנו? קהות הנפש וסאבוטאג' מאורגן על פני כל השטח. וכל הלאומי מחברו אף הסאבוטאג' שלו לאומי יותר.

אסיח לפניכם משהו מן המעיק על לבי לבלי נשוא: מאז מכיר אני את הישוב, למעלה משלש עשרות שנים על רגעי העליה ושעות השפל שלו, עוד לא ראיתיו ככה, מעורר חרדה ובושה, כאשר אני רואה אותו בימים אלה, כששוט ההשמד מונף על כולנו. בשנות המאורעות עמד הישוב במצב של התגברות פנימית. מסביב לעומדים על המשמר והמגינים בדרכים ומקימי חומה ומגדל התלקט הישוב, על שכבותיו הותיקות והחדשות. חדירת העבודה העברית לכל סדק, התנדבות בני העיר לעזרת הכפר והספר ו“כופר הישוב” כיצירת־השעה – סימלו את הישגי אותם הימים, מבחינת ליכוד ממשי, לא מליצי, של האומה. אין אני מחפש מראות־נגעים, שודאי לא חסרו אז כמו שאינם חסרים בכל הימים, ואין אני יוצא להתבונן אל מאחורי הקלעים. דיינו בכך, שהסך־הכל החיובי גבר, שהגדור גבר על הפרוץ. היה בזה כדי להגביר בנו את האמון והכבוד לישוב. והנה “נסתיימו” המאורעות ובאה איזו התפרקות נפשית. נראה כאילו כיבוש־היצרים היה ענין קשה מדי בשביל רבים. ולפיכך פרצו בחוצות כל יצרי הנרגנות, ומחול־שדים השתולל בישוב אשר כמוהו לא ידענו.

ובאוירת־ההתפרקות לוקה לא רק מחוסר־העבודה ומחוסר־הפרנסה, לוקה לא רק הילד העברי המוזנח והמופקר במולדת, לא רק העולה החדש וכל חלש. באוירת־ההתפרקות לוקה גם השורה. הלא אין מחסור ביהודים אשר כל הענין הזה הוא להם למשא (אם כי לא הם נושאים אותו). היפלא הדבר, שמדי נראה או נדמה שהפורע מחזיר את הפגיון אל חגורתו, או מוכר לרשות את שברי־זינו, מוכנים אצלנו לומר: ברוך שפטרנו מעונשו של הלזה? היפלא שבמסבות אלה נתרופפו אצלנו כמה דברים והוחמצו כמה אפשרויות ובוזבזו לריק כוחות? היפלא כי באוירה צבורית גרויה ומגורה, – הדנה בדברים החיוניים ביותר, עניני חיים ומות, לא לגופם, כי אם מתוך חשבונות של “יחסי־כחות” ו“הבה נתחכמה” ליחסי־כחות – גם גידולה וציודה ויכלתה הפנימית של השורה לוקים? ואם בימים “כתיקונם” יש בזה כדי להדאיג – בימים אלה לא כל שכן. הלא השורה היא המצודה החיה של הישוב, ואי אפשר שיהיה לה כל תפקיד אחר מחוץ לשמש הזרוע הנאמנה והאמיצה של הישוב כנגד כל מתקיף ומתנקש. וכמה יש לשקוד ולשמור מכל משמר שההתרוצצות הפאתולוגית בישוב לא תפגע בעצמותה, באחדותה, ברוחה ובכושר־פעולתה של השורה, שלא תתן בתוכה מקום לשום מגמה של השתררות על הישוב, לשום נטיה של התנשאות לבוא במקום המוסדות המוסמכים הקובעים את מדיניותו. הלא השורה היא אחד הביטויים הממשיים של אחדותנו הלאומית, לא כמליצה רגשנית ולא כקרנים לנגח בהן את מישהו, אלא כאחדות־של־אמת, אחדות מול אויב, אחדות מול גורל. אין השורה רשאית לתבוע לעצמה שום סמכות לא לה, אך חובתה להגן על עצמה מפני כל מגמות של פירוק והחלשה, חובתה לתבוע לעצמה תנאי־קיום ותנאי־גדול שבהם תוכל למלא את שירותה לישוב ולעם.

טז

מה שהוחמץ – הוחמץ, אך עוד שמורות לנו שעות, חמורות וגם גדולות. אין לנו עסק בניחושים, אך אין צורך בניחושים כדי לראות שכל נסיון של פלישה מצד האויב עלול לגרור אחריו התפרצות כחות אויבים מפנים הארץ ומסביבותיה הקרובות. ואם עוד דל כוחנו בפני אוירונים – גדול הוא בערך ויכול להיות חשוב ומכריע מול ה“טור החמישי” הבא מקרוב. יש להניח כי עם גבור הסכנה ישתנה גם היחס אלינו כאל כח־מגן, אך אם גם לא יאבו לגייס אותנו מול האויב מרחוק, אין אנו צריכים לשום “גיוס” כדי שנעשה את שלנו כנגד האויב מקרוב. בידינו הוא. בבוא שעת מבוכה כזאת תהא רשות התגובה, היזמה, ההסתערות לנו. בדרך הארוכה של התגוננות עברנו כמה שלבים, מן השמירה בכרם על אשכול־ענבים עד הגנה על הישוב כולו. עתה נשקף לנו שלב חדש: התקפה על התוקף, גילוי הקנים של סוכני היטלר בארץ וביעורם. לאחר שנוכחנו מה כחו המשחית של “הטור החמישי” בעולם – לא יקל בעינינו תפקיד זה. הוא אינו פחות מתפקידה של כל חטיבה צבאית־לוחמת. והשאלה הדוחקת: היש לנו אנשים לכך, המתכוננים אנו לכך?

מאידך, בימים האחרונים התחילו מגיעות אלינו דרישות שנגייס יחידות־שירות יהודיות, בארץ ובקרבתה. דרישה זו אולי רומזת כי זז משהו. עדיין אין אלה גדודים עברים. אך ההבדל בין אלה ובין שהוצע לנו קודם (יחידות־עזר לשירות במערב) ברור למדי. כאן – חוליות בשרשרת־מגן שלנו.

החזית שלנו, של ארץ־ישראל העברית, במלחמה זאת, כפולה היא: א) הארץ גופה, ב) איזור הים התיכון. לא בידינו לצמצם את החזית ולהתרכז באחת – האויב הוא שקובע את אורך החזית. ומי שהודף היום אוירון ממצרים, או מי שיהדוף מחר פולש מסוריה – הרי הוא מגין במישרים על הארץ. ודאי יש הבדל ניכר בין הרגשתו של היהודי היוצא לחזית רחבה יותר לבין הרגשתו של האנגלי היוצא להלחם מתחומי האי שלו. הלה בטוח, שהאי שלו לא ישאר בלי הגנה מספיקה. היהודי המגן על סביבות הארץ – אין לבו שקט למה שמתרחש בארץ. ואפילו כשהוא מגן בתחומי הארץ יתכן שלבו לא יהיה שקט על הגנת הישוב. כי עדיין לא הגענו אפילו לידי זהות הגנת הארץ והגנת כל נקודות הישוב. והגנת הארץ עדיין אינה מוציאה את צורך ההגנה על כל נקודה ונקודה בישוב, שאפשר אין לה שומר מבלעדינו. אך כזה הוא גורלנו, ולפיכך רואים אנו את הגנתנו כשרשרת מורכבת מחוליות שונות, עלינו הדאגה ששום חוליה לא תנותק ולא תיחלש.

יש נוטים לחלק ולמיין את היחידות השונות לפי “חשיבותן”, ולקבוע מראש מי מהן עדיפה. מה נתחכם הרבה? עדיין אין אנו יודעים, מה גורל למי נועד. די לנו שזוהי חוליה. אל נשכח: כאן ריכוז יהודי, אימונים צבאיים, ציוד (ואם איננו מלא הוא יכול־להיות מלא מחר). גישה לעורקים החיוניים ביותר של הצבא (תחבורה ותעופה), קשרים עם מחנה לוחם בקרבתנו – מי יאמר מה יהיה המכריע ברגע המכריע.

ערכן של החטיבות הללו יהיה לא רק בתואר שהן נושאות, כי אם גם במה שאנחנו נשקיע בתוכן. לפי כך, אל נהסס לתת להן ממיטב אנשינו מן המשקים, מבעלי היכולת. צריך שכל יחידה יהודית תקח את המכסימום מן האימון ותתן את המכסימום של יכלתה.

יז

בתולדות מלחמות היהודים חוזר מפעם בפעם, מימי גדעון ויהודה המכבי, החזיון: מעטים כנגד רבים. אפשר זהו מה שמחכה לנו גם בימים הקרובים. אל נבייש את גורלנו.

יש רצון עז להאמין כי עמידת־מגן של שארית ישראל על אדמתו נתונה בידים נאמנות, אשר לא תרפינה ולא תכזבנה ביום מבחן.

תש"א.

למדנו במלחמה הזאת, עוד יותר מאשר במלחמה הקודמת: לגבי ענינינו אנו אין להתיאש, אבל אין גם לבטוח במה שהושג. בכל משא־ומתן פוליטי וצבאי שלנו עמדנו לא פעם במצב, שנדמה היה כי הכל אבוד, ולא פעם עמדנו גם במצב שנדמה היה כי הרבה הושג. לא היה ממש כשנדמה היה שהושג הרבה, ואין להתיאש בשעה שנדמה שהכל אבוד. בגדודים העבריים הקודמים עמדנו זמן רב במשא־ומתן ממושך על הקמת דיביזיה. מה שהשגנו אז על ידי הקמת בטליונים יהודיים לא הספיק לנו. אמרנו: לא תתגלה היכולת הגנוזה בחייל היהודי, אם לא ילכדו אותו לחטיבה צבאית בעלת־ערך. וביקשנו ותבענו: דיביזיה. וכבר הגיעתנו השמועה שבלונדון נתמנה גנרל יהודי לדיביזיה. ובסופו של דבר, את הדיביזיה לא קיבלנו והגדודים העבריים פוזרו בחוזק יד. וגם במלחמה זאת היו רגעים, שנדמה היה שכבר השגנו משהו חשוב, ונהדפנו חזרה. מן היום הראשון של המלחמה, מן המשא־ומתן הראשון של וייצמן־צ’מברליין, ועד תשובת לורד מוין בבית־הלורדים – קיבלנו תשובות שליליות. ובכל זאת השגנו עתה משהו. השגנו דבר, אשר לו שאלנו עליו את הנציב העליון לפני שבוע, עלול היה לומר, שהוא מקוה כי דבר זה לא יבא; ולו שאלנו את ראש הסוכנות בארץ – ספק אם היה אומר שהוא מקווה לו כי יבוא.

מכאן אתה למד: אין להרפות. מכסימום של התמדה ועקשנות מצדנו יכול אולי להביא תוצאות. אין בטחון בהישגים שלנו – הם עלולים להיות בכל רגע בטלים ומבוטלים. אין הם תלויים רק בנו בלבד, אבל אינם אפשריים בלעדינו, בלעדי התמדתנו וקשיות־ערפנו. ומה שהשגנו אינו צריך להיות הישג אחרון. לא נדע להעריך נכונה את ההישג הזה של גדודים יהודים בתוך רגימנט ארצישראלי, אלא אם נזכור ונרגיש עד מה מצבו הפוליטי של העם היהודי בעולם במלחמה זו שונה לרעה ממה שהיה במלחמה הקודמת, אם נזכור שהדבר הושג לאחר שלא רצו לשמוע עלינו ולא רצו לדעת אותנו, לאחר התעלמות במשך קרוב לשלוש שנים – התעלמות מכוונת ומחושבת. על חשבון מי נזקוף את ההישג הזה? נחזיק טובה למה שעשו ידידינו בלונדון ובניו־יורק, נחזיק טובה למה שעשו גם ידידינו הנאמנים שלא מבני־עמנו. נכיר בעבודה ללא־לאות שעשו אנשי הסוכנות בירושלים. אך אילמלא היה קיים החייל היהודי – לא היה ההישג הזה אפשרי. הוא בא בכוחו ובמאמציו של החייל היהודי.

אכן הגורם המכריע בגורלו של החייל היהודי הוא החייל היהודי עצמו. ונדמה לי, שמבחינת המדיניות היהודית לא תפס עדיין החייל היהודי את תפקידו. ודאי, יכול החייל לומר: אני עושה את שלי, אני הולך לצבא, ממלא פקודות, ומה לך עוד? ייתכן שבשביל כל חייל אחר בעולם הרי זה מספיק. הן לשנות את האיסטרטגיה של רוזבלט וצ’רצ’יל וסטלין אין בידינו. ו“בכל העולם” מקובל שחייל חייב לא לחשוב, כי אם לציית. אבל גם בענין זה אין אנחנו ככל הגויים. יש לנו כבר מסורת של הגדודים העבריים, שהעיזו לחשוב ולא תמיד ראו אפשרות לציית. הם ראו עצמם לא רק ממלאי פקודות אלא אף נושאי המדיניות היהודית באותה תקופה. ואני נוטה לחשוב, כי דבר מעין זה צריך שיחזור גם עכשיו. אינני מעונין חלילה להסית את החיילים באוכלוסיה הציבילית, אלא מאמין אני בעומק לבי כי הציונות זקוקה עכשיו לכך, שהחייל היהודי לא יהיה חייל בצבא הבריטי, כי אם יראה עצמו חייל בצבא האומה העברית. ובתורת כזה יקבל על עצמו גם חובות וגם זכויות, שחייל בדרך כלל אינו מקבל ואינו תובע אותם לעצמו. – – –

וכשאנו מביטים עתה על סביבותינו ומחפשים נושא של מלחמת הציונות, נושא שלא יהיה נרתע מקשיי־המלחמה – איננו מוצאים אלא את הישוב היהודי בארץ. ואני אומר זאת בלי כל רצון להגזים בערכנו, ומתוך הכרה שהישוב כשלעצמו אינו כלום אם אין מאחוריו עם יהודי. אלא שזהו השבט היחיד היום, שהוא גם בן־חורין ואינו אנוס להחביא את קולו, ויש לו כמה אפשרויות עשייה, ויש לו הוויה יהודית וחינוך פוליטי ציוני, ונסיון של עשרות שנות־היאבקות על עצמאות יהודית.

והחיילים היהודיים והיחידות היהודיות כמו שהם עכשיו, על מעלותיהם וחסרונותיהם, הרי הם התמצית של כוח לוחם יהודי. רחוק אני מלומר: אתם ואפסכם עוד. ודאי שאינני מקל ראש בתפקידי הבנין וההיאבקות שמחוץ למסגרת הצבא. אבל בכם רוכז ברגע זה הכוח הלוחם הגדול ביותר שבישוב. אתם נתבעתם ונעניתם והרי זה מבחן־מה. מובן, יש כל מיני מבחנים. לפי האגדה, היה בר־כוכבא בוחן את חייליו בקיצוץ אצבעות או בעקירת אילנות אגב דהרה על סוסים. ההתגייסות לגדודים העבריים איננה תובעת היום מבחן כזה. ומבחינה אינדיבידואלית, יתכן, שהיו לאנשים בארץ מבחנים אידאיים קשים יותר מאשר ללבוש מדים, ואף־על־פי־כן צריך לומר, כי במצב זה של הישוב, באותם המושגים ששלטו בישוב בשלוש השנים האלה – גם בחלקים הטובים שבו לא היתה הבנה למעמדנו במלחמה הזאת, לא היתה אמונה בערך החייל היהודי – מהווה החייל היהודי חטיבה מיוחדת הממלאה לא רק את תפקידה הצבאי, כי אם גם שליחות ציבורית חשובה.

בכינוס המתנדבים הראשון אמרתי לחיילים: קחו את הגיוס בידיכם. רק לחיילים יש הכוח להפוך את הגיוס לתנועה ממש. מאז התקדמו הדברים במידת־מה, אך לא במידה שתניח את הדעת. יודע אני שהחיילים כאילו התעייפו מדיבורים על גיוס. זה מזכיר לי מה שהיו אומרים לפני הרבה שנים: “למה צריכים פועלים לדאוג לעליה? – עליהם לסדר את עניני העבודה שלהם!” אבל כשם שהפועל אי־אפשר לו שלא יהיה חושב על עליה, כך לא ייתכן – כל עוד יש את מי לגייס בארץ – שתתקיים פגישה של חיילים, ושלא תטפל בגיוס. כל כמה שהחייל כואב את כאב העזובה בישוב, כל כמה שיהיה דואג את דאגות עתידו הפרטי – הדאגה הגדולה ביותר לחייל, כחייל עברי, היא הדאגה להגשמת הגיוס. היא קודמת לשאר, מפני שעל־ידי ההתגייסות יקום הכוח, אשר ישנה ויתקן את השאר. לפיכך אנו חוזרים וחוזרים אל ענין הגיוס, וכל כמה שהחיילים יכולים ל“גייס” מקרבם כוחות למען הגיוס – עליהם לעשות. ולא מפני שאנחנו “רוצים”, שהמלחמה תארך עוד הרבה. כל יום של מלחמה הוא בשבילנו אבדן של אלפים ורבבות, אבל לא בידינו לקצר את המלחמה. איננו יודעים מתי יהיה קצה. וכל עוד יש בידינו להגביר את כוח היהודים, במדים ובנשק איננו רשאים לחדול. שום גורם עולמי איננו מבטיח לנו שיתחשבו בנו. אבל אין עם קובע לעצמו אורינטציה על כלייה והשמדה. אין עם מתפרק מדאגותיו בגלל תקווה למגיפה או להתפרצות אש מבטן האדמה שתשים קץ לצרותיו. גורמי הכליה מרובים, אך תפקידנו הוא להיאחז בכל הגורמים החיוביים, שניתן לנו להאחז בהם, בפנים ובחוץ. ומותר לנו לחשוב, שעוד חמשה־עשר אלף יהודים במדים וברובים לא יהיו בשבילנו מחוסרי משקל. מאלף הדבר: אותן התקוות שתלו בגדודים העבריים במלחמה הקודמת לא נתקיימו, אבל תקוות אחרות שלא תלו בהם – נתקיימו. הבנינים הפוליטיים שעליהם בנו את הגדוד התפוררו. אבל מבחינות אחרות – מבחינת גיבוש ציוני־מדיני, מבחינת ההתגוננות בארץ, מבחינת הרמת קרנו של העובד העברי – עשה הגדוד שליחות.

אינני יודע מה יהיה חשבונם של הגדודים העבריים על כף המאזנים של המדיניות העולמית, כיצד יעריכו אותם ומה יתנו לנו תמורתם. חשבון ראשון של הגדודים היהודיים הוא לא לפי מה שיעריכו אותם מחר, אם ירצו להודות בערכם או לא ירצו. עם, הכותב את ספר חייו, עניינו לראות שההווה שלו לא יבייש אותו, ושאת השנסה האפשרית לא יחמיץ.

עלינו להרבות ככל האפשר את הגרעינים של כוח יהודי ולחשל את עצמתם הפנימית. – – –

לפני למעלה משנה, בטרם הכינוס הראשון, אמרתי לאנשים מן המוסדות, שלדעתי צריכות הקרנות הלאומיות להתכונן מעכשיו לטיפול בישוב חיילים אחרי המלחמה, ולהודיע על כך. לא התכוונתי, שיתווסף עוד סעיף בספרות התעמולה של הקרנות. חפצתי שתהיה הרגשה גם אצל החיילים וגם בקרב הישוב כולו, שאין להפקיד בשום אופן את החייל לאחר המלחמה ושחובתנו להבטיח לכל החיילים המסוגלים לחיים פרודוקטיביים אפשרות כניסה למעגל העבודה של הארץ. ענין זה כשלעצמו מצריך תכנית התישבותית גדולה והיא לא תיעשה באפס־יד ובאפס־התעוררות. אין לקוות שהמוסדות, שטרדותיהם מרובות, ימצאו בקרבם את הכוח לבצע אותה, אם לא יקום כוח ציבורי אשר יתמסר לכך בלב ונפש. ומנין יקום כוח אם לא מתוך הארגון של החיילים! – – –

אלפים רבים של חיילים יהודיים בהתארגנם יהוו ממילא גרעין של כוח, הסתדרות עממית בעלת אופי ציוני ברור. אני שומע שיש חששות: מי יודע מה יהיה טיבו של האיגוד! כאילו ההרכב האנושי של האיגוד איננו אומר מה יהי טיבו. אכן, כל יציאה מחוד צר להיקף גדול יותר אינה דבר קל. המעבר מן “השומר” אל ההגנה העממית – היה בשעתו פרוצס כואב. ולא חסרו חששות. וההתגייסות של עכשיו – האין היא מרחיבה את המעגל של ההתגוננות העממית במידה שלא היתה כמוה? אינני חסיד של דיבורים על מה שייעשה “ברגע האחרון”. אך צריך שתהיה לכל חייל יהודי הרגשה, שיכול לבוא הרגע, אשר בו יכריעו לא המושגים הצבאיים המקובלים. צורך הרגע יכתיב מה לעשות. וצריך שכל הנסיון הצבאי והארגוני שהחייל העברי רכש לו בשנות שירותו – לא ילך לאיבוד בחיים שלאחר־כך.

ועוד תפקיד אחד, אשר לא קל להגדירו. ואף הוא שמור לאיגוד החיילים: לא לגבי כוחות חוץ ומאורעות חוץ, כי אם לגבי הישוב והציונות. הציונות מתחבטת כל ימיה בשאלה אחת: כיצד יוצרים אומה מאוחדת מתוך עם מפורד (מפורד לפי נטיותיו ומחוסרק מסגרת ממלכתית), שכולו שבטים־שבטים, ובתוך עולם המרסק אותנו ומעמיק בנו הבדלים ופירודים. הציונות אולי הצליחה לפתור שאלה זו מבחינה איכותית, אך לא מבחינה כמותית, באשר היא עצמה, כתנועה מאורגנת, אינה אלא מיעוט בעם. היא גם לא הצליחה לפתור את השאלה לגבי הישוב. כל הנסיונות שנעשו לארגן את הישוב נתקלו בכוחות צנטריפוגליים חזקים, שמלאכתם תמיד קלה יותר. וגם אותו כוח יחידי בציונות, אשר הבין יותר מאחרים את ערך הליכוד הציבורי, וגילה יותר מאחרים כשרון להגשימו – גם דרכו לאיחוד זרועה מוקשים, עד שהדבר עלול להביא לידי יאוש. כל עוד איננו מתייאשים מן הציונות אין אנו פטורים מחיפוש דרכי איחוד. כי הציונות לא תתגשם על־ידי עם מפורד, לא תתגשם על־ידי מלחמת אזרחים, לא תתגשם על־ידי טיפוח איבה, ענין שהישוב מועסק בו שנים על שנים. כל עוד אדם אינו מתייאש מהציונות – אין הוא פטור מלחפש, בתוך כל מסגרת חיים שהוא נמצא בה, כיצד להביא לידי מכסימום של כוח. ומכסימום של כוח אינו אפשרי בלי מכסימום של איחוד. – – –

“הארגון” הקיים, חוץ מעצם שליחותו – ערכו הגדול הוא בזה, שקבע את הכלל הגדול, שהגנת הישוב אינה ענין של מעמד או מפלגה ושיצר מסגרת לאומית, המכילה בני אדם שנמנים על מעמדות שונים, נתונים במצבים סוציאליים שונים, ומשתיכים למפלגות פוליטיות שונות, וידע ליצור לכל אלה אפשרות מסויימת של חיים בצוותא. וכך צריך שיהיה איגוד החיילים היהודיים. כשאנשים נמצאים יחד בחיי מחנה, באימונים, בחזיתות – נוצרת חבירות ממין מיוחד, העולה על החבירות המצויה בשוק. כשם שבתנועת העבודה האמנו, כי ההוויה של חיי עבודה היא גם מאחדת – כך אני נוטה להאמין שיש בחיי צבא משהו המצמיח סולידריות – סולידריות מיוחדת במינה, העלולה להתגבר על כמה מחיצות, ולשמש גורם של אחווה אנושית ועמידה יחד במערכות באות.

אינני נמצא, לצערי, בתוך היחידות, ואינני יודע באיזו מידה מאשרת המציאות של היחידות את הדברים האלה. אפשר אני משלה את עצמי בתקוה, שהיחידות היהודיות יכולות להוות מין כור מצרף, מלכד ומעלה אנשים – כמו שהיו בשעתם הגדודים העבריים, פרוזדור רב־ערך לימים באים. הייתי רוצה להאמין שגם בגדודים של עכשיו ישנה אפשרות כזאת. אבל ברור, שאפשרויות בלבד, בלי נושאים, בלי מאמינים המרגישים בהכרח הדבר, בלי נושאים הנפגשים מעברים שונים ונותנים יד איש לרעהו – אינן מצמיחות דבר. חברות חיילית, כמו כל חברות אחרת, יכולה להשאר דבר פרימיטיבי ודל וחסר־תנופה. דרושים נושאי רעיונות וגם כלים – כלים המותאמים במיוחד לתקופה של עכשיו ולחייל של עכשיו. כל זה עושה בעיני את איגוד החיילים לצורך חשוב של תנועת ההתנדבות. – – –

נשמעה כאן תביעה מהמוסדות לגבי דברים שבדמות היחידות. אל יהיו תביעות אלה קלות בעינינו. אדם היושב במוסד ומנהל משא ומתן מדיני – עם כל נאמנותו ועם כל היותו חדור אותם המושגים שיש לנו – אפשר שלא ירגיש אותו עלבון וקיפוח, שמרגיש האדם בבשרו. הרבה ציונים טובים באירופה הבינו לכאורה את רעיון העבודה העברית לעמקו. אבל נושאי מלחמת העבודה העברית היו לא אותם הציונים הטובים, כי אם הפועל העברי. הוא שנפגש יום־יום עם העיקר ועמד בענין זה בהיאבקות בלתי־פוסקת גם עם ידידיו בציונות, שסוף־סוף נענו לו ותמכו בידיו. וכך גם בנוגע לתביעות הלאומיות של צבא יהודי – סמל, שפת־פיקוד. שום בא־כוח פוליטי אינו יכול לחיות את הדבר כמו שחי יום־יום החייל בתוך גדודו. משום כך דרוש לחץ – לטובת הענין ולטובת ביאות־הכוח שלנו, למען הפרותה, למען חזק ידיה. כל מה שנציגותנו נמצאת יותר תחת לחץ ידידותי של חברים נאבקים – היא יכולה לפעול יותר ואולי גם משיגה יותר. ולפיכך: כשם שהגיוס זקוק לכם, כך גם הגנת הדמות הלאומית של הגדודים זקוקה לכם. ולפיכך עליכם לראות בהקמת מסגרת ארגונית של החיילים ענין שלכם. מסגרת זו תהיה אולי צנועה מאד. אבל היא צריכה להיבנות באופן שבבוא השעה יוכל הכוח הגנוז שבה להתגלות.

תש"ב

גבורת ישראל

מבוא ל“ספר הגבורה” בהוצאת “עם עובד”, בשם “עם הספר”. החתימה מלאה. שנת תש"א.

ועכשו אני מתנדב

מתוך אגרות חברים בתקופת ההתנדבות לגדוד במלחמת העולם הראשונה. נדפס ב“בעבודה” תרע"ח. החתימה: ב. כ.

עם צאת המתנדבים

גלוי־דעת מטעם המתנדבים (לגדוד), חברי ההסתדרות החקלאית, באספת הפרידה, י“ז בתמוז תרע”ח, יפו.

נדפס ב“בעבודה” בשם “גלוי־דעת של החברים המתנדבים”. בלי חתימה.

פגישת אחים

מתוך “אחדות־העבודה” (שילובים מתוך דברים אל הועידה הכללית הראשונה). נדפס ב“אחדות העבודה”, קובץ, יפו, תרע"ט. החתימה מלאה.

הגנה או הפגנה

מתוך “עמדה” נדפס ב“קונטרס” כ“ז, ז' אדר תר”פ. החתימה: א.

והם דברי פולמוס עם “בעל המאמרים הראשיים” ב“הארץ”, ז. ז’בוטינסקי, אשר כתב אחרי מות שר בתל־חי: “להגן על העמדות אי־אפשר כי אין בידינו כוח שיספיק לדחות ולהבריח את התוקפים”, ועל הישוב לברר לעצמו את מטרת העמידה שם אם “להגנה או להפגנה”.

יזכר

נדפס כדברי־אזכרה לחללי תל־חי, קונטרס כ“ט, כ”ב באדר תר"פ. בלי חתימה.

מגיני תל־חי בחייהם ובמותם

נדפס, בשם זה, ב“דבר”, י“א אדר ב' תרפ”ט, כמאמר ראשי במדור “דבר היום”. החתימה: ב. כ.

הרוגי מלכות

נדפס בשם זה, ב“קונטרס” ל“ד, כ”ח בניסן תר"פ. החתימה: ב. כ.

והם דברי הספד לחללי מאורעות ירושלים, תר"פ.

“פושעי ישראל”

נדפס, בשם זה, “קונטרס” ל“ד, כ”ח בניסן תר"פ. החתימה ב. כ.

והם התרסה נגד מעשי ממשלת ארץ־ישראל האוסרת את מגיני ירושלים (במאורעות ירושלים תר"פ).

במקום המשפט שם הרשע

נדפס, בשם זה, “קונטרס” ל“ו, ה' אייר תר”פ. בלי חתימה.

והם מחאה נגד השופטים אשר דנו את מגיני ירושלים למאסר.

אחרי רשימה זו באה באותו גליון רשימה קצרה השם “מפנקס”:

"ההתעללות נמשכת. בעינינו המנוקרות משחירה הבעתה. ז’בוטינסקי וחבריו נידונו להרבה שנים של עבודת פרך בעד נסיון של הגנה עצמית. הזדים יודעים, כי האנשים הנידונים לא נגעו באיש לרעה, אינם מסוגלים לנגוע באיש לרעה, אם לא להפריע את הפורע; המענים יודעים, כי מעוניהם טהורי כונה וטהורי מפעל הנה הנם – מצאו אצלם שנים שלשה כלי נשק, מצאו אצלם איזו בגדים של אנשי צבא – והם מודים, שנכונים היו להשתמש בנשק כלפי הרוצחים – העל זאת יאבדו חייהם של הנקיים והחפים האלה בבתי־כלאים?

“התלין! – – לך זרוע עם קרדום וכל הארץ לי גרדום”. החתימה: ב.

חנינה

נדפס בשם “חסד” ב“אגרת” (במקום “קונטרס” ל"ט), בלי חתימה, בתאריך כ' אייר תר"פ. (עם ההודעה על החנינה לאסירי ההגנה במאורעות ירושלים).

השם “חנינה” נדפס מעל לעמוד ריק ב“קונטרס” ל“ח, כ' אייר תר”פ, מפאת הצנזורה שהוטלה על דברי־דפוס בפקודת המושל הצבאי ב־7.5.1920.

החתימה בשער – מלאה.

עלינו להבטיח את בטחון חיינו

מתוך נאום בויכוח על הדין־וחשבון של הועד הפועל בקונגרס הי"ב, קרלסבד 1921.

נדפס ב“קונטרס” צ“ג, י”ג אלול תרפ"א, בשם: מדברי ב. כצנלסון (על הדין־וחשבון של הועד הפועל).

והם דברי בקורת על ההנהגה הציונית ש"לא הבינה גם לצורך הכי חיוני של הישוב – הגנה עצמית, וגם בחדשים הכי חמורים לא מלאה את חובתה – – ולא עשתה דבר בכדי ליצור כוח ממשי בארץ…

והאדמיניסטרציה הקודמת הצוררת נשארה על כנה. המשטרה הירודה, מרכז השנאה, נשארה כמקודם. לנו היו משננים יום־יום כי סמואל הוא איש הצדק. לא צדק כי אם הכנעה היא היסוד לעמדת הממשלה. לאחד המסיתים לפרעות בירושלים ניתנה לא רק חנינה כי־אם משרת מושל באחת הערים וכו' כל זה עוד היה בימים ה“טובים”. אחרי כן באו הימים הרעים"…

בדמינו אנו חיים ובדמינו נחיה

נדפס בשם “לאחר שתיקה מאונס” ב“דבר” כ“ז אב תרפ”ט, החתימה: ב.כ. לאחר שהממשלה סגרה את העתונות בארץ עם פרוץ מאורעות אב תרפ"ט וחזרה והרשתה את פתיחתה לאחר שבוע “על תנאי”…

ממצור לבצרון

נדפס בשם זה ב“דבר” ז' אלול תרפ"ט. החתימה מלאה.

במפעלנו הצדק והכוח

מתוך נאום בועידת פוע“צ בגרמניה, נדפס ב”דבר“, כ”ה בטבת תר"ץ.

לחדור לארץ בכל תנאי ומחיר

מתוך דברים שנאמרו באספת מחאה בתל־אביב, ביום שביתת המחאה של הישוב שהוכרזה ע“י הועד הלאומי “נגד ההתנקשות בזכות היסודית של העם העברי לעלות לארץ ולישבה”, לאחר שמשרד המושבות קיבל את דו”ח סיר ג’ון הופ סימפסון.

נדפס ב“דבר” בכ“ג אייר תר”ץ: “דברי ב. כצנלסון”.

נעמוד על נפשותינו

נדפס, בשם זה, כמאמר ראשי במדור “דבר היום” ב“דבר”, ג' כסלו תרצ"ב. החתימה: ב.כ.

מפנחס דשבסקי עד אפרים צ’יז’יק

מתוך דברים שנאמרו במועצת מחנות העולים ב־1934, והופיעו בחוברת “במבחן” (שיחות עם מדריכים).

החתימה מלאה.

האב ובנו

נדפס בשם זה, כמאמר ראשי במדור: “דבר היום”, “דבר”, כ' תמוז תרצ"ב. החתימה: מ. ד.

אל מול פני המערכה

נאום באחד במאי 1936, עם ראשית שנות המאורעות 1939־1936. נדפס בשם זה ב“דבר”, י“ב באייר תרצ”ו.

צבא הרצל לא יכזיב

נדפס בשם “יום הרצל”, כמאמר ראשי במדור “דבר היום”, “דבר”, כ' תמוז תרצ"ו. החתימה: מ. ד.

השנויים בהגנת הישוב

מתוך דברים שנאמרו במסיבה ציונית בירושלים ונדפסו בשם: “במצור”, ב“דבר”, כ“ב תמוז תרצ”ו. החתימה מלאה.

מקדשי החירות ומחללי הקברים

נדפס בשם זה כמאמר ראשי במדור “דבר היום”, “דבר”, כ“ט בסיון תרצ”ו. החתימה: מ. ד.

לאחר שנתקבלה הידיעה, כי הערבים בצפת עלו על בית־הקברות היהודי שם, והשחיתו את מצבותיו.

נגד החלוקה

מתוך הויכוח הפוליטי בקונגרס העשרים. עמדה לדיון הצעת ועדת פיל לחלוקת ארץ־ישראל לשתי מדינות, ערבית ויהודית, וברל כצנלסון יצא נגד חלוקת הארץ.

הדברים נדפסו ב“דבר”, ו' אלול תרצ"ז: “דברי ב. כצנלסון בויכוח הפוליטי”.

לא תל־חי אחד קיימנו

פתיחה לספר “מאורעות תרצ”ו". החתימה מלאה. התאריך: בנכר, בלונדון, לתקופת השנה.

מציאותנו ותפקידנו

מתוך הרצאה בועידת המפלגה המאוחדת פועלי ציון, צעירי ציון באמריקה. נדפס, בשם זה, ב“דבר”, כ“ב בכסלו תרצ”ח. החתימה מלאה.

גבורנו היה ויהיה יוסף טרומפלדור

נדפס ב“דבר”, ח' בתמוז תרצ"ח, עם ההודעה שהוציאו לפועל את פסק דינו של שלמה בן־יוסף.

נדפס ללא שם וללא חתימה.

על קברו על אלכסנדר זייד

נדפס בשם זה, “דבר” י“ג בתמוז תרצ”ח. החתימה מלאה.

עת להאבק

מתוך “לא עת פתרונות – עת להאבק”, נאום בועד הפועל הציוני בי“ט חשון תרצ”ט. נדפס ב“דבר”, כ“ז כסלו תרצ”ט. החתימה מלאה.

המעשה המכוון לתכלית

מתוך “לאחר לונדון”, הרצאה במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, כ“ה ניסן תרצ”ט. נדפסה בחוברת מיוחדת מתוך “הפועל הצעיר”. החתימה מלאה.

חיים של אי־כניעה

מתוך “בשנת היובל הזאת” (מתוך נאום באחד במאי) שנדפס ב“דבר”, ט“ז אייר תרצ”ט. החתימה מלאה.

הבלגה מהי?

מתוך הרצאת ב. כצנלסון בקונגרס הציוני הכ“א שנדפסה ב”דבר“, י”ד אלול תרצ"ט.

התבוננות במצבנו

מתוך דברים שנאמרו בימי־השתלמות של אנשי המגן בדצמבר־ינואר 1938־39.

נדפס בהקטוגרף בשם זה. החתימה: ירובעל.

לאן אין נסיגה

מתוך דברים שנאמרו בכינוסים של אנשי המגן בשנת 1940 ונדפסו בשם “שברים”, ב“בכור”, מאסף בן זמנו, תש"א. החתימה: אסיר חיים.

בגבנו אל הקיר

נדפס בשם זה בתוך הרשימות “שברים” ב“בכור”. החתימה: אסיר חיים.

אחדות חיילינו

מדברים בכינוס חיילים ב־16 באוגוסט 1942. נדפס בשם זה ב“מלחמתנו”, חוברת א', כסלו, תש"ג, החתימה: חייל לשעבר.