(רשימה בּכתב-ידוׂ של בּרל, שלא נגמרה)

מזלה של חיבּת-ציוׂן לא שׂיחק לה שחג יוׂבלה יוּחג בּשעה טוׂבה וּשׂמֵחה. אכן, לא בּשעה של הרחבת-הדעת אנוּ נקראים להעלוׂת על לב את זכר הניצנים הראשוׂנים של תנוּעת התקוּמה בּישׂראל, לחַשב את החשבּוׂן של חמישים השנים הראשוׂנוׂת, הראשוׂנוׂת לא רק לחיבּת-ציוׂן אלא גם לשיבת-ציוׂן. רבּוׂת ידעה תנוּעתנוּ שעוׂת-שפל וצמצוּם הדמוּת, דלוּת מביישת ואָזלת-יד. אבל מי מן הזקנים יאמר לנוּ, אם גם בּימי-קטנוׂת שלה, בּהפסקוׂת המרוּבּוׂת שבּין רגעי ההתעוׂררוּת הקצרים, היוּ לה לתנוּעת שיבת-ציוׂן ימים כּל כּך קשים, קוׂדרים וזוׂעמים, ימי עזוּבה וּמנוּסה ורפיוׂן-רוּח ואָבדן-עצוׂת, כּימים אלה. התקוּם בּנוּ עתה הרוּח לחוׂג יוׂם זה כּראוּי לוׂ, להעמידוׂ בּמקוׂם הכּבוׂד המגיע לוׂ בּמחשבת הדוׂר וּבמרכּז מאמציו, היִמָצא בּנוּ עתה העוׂז לבלתי הסתפּק בּהדלקת נרוׂת-זכּרוׂן לחסד-נעוּרינוּ, מעין מילוּי חוׂבה לעָבר התמים והחביב, אלא להדליק בּימים אלה את האבוּקה של שיבת-ציוׂן וּלהרים אוׂתה, בּיתר כּוׂח מאשר עד עתה, מעל לראש העם המוּכּה והמסוׂער?

אך העצב הזה, הפּרוּשׂ על חיינוּ בּימים אלה, המצוׂר הכּבד הזה בּוׂ אנוּ נתוּנים, והמבוּכה וּמבוּקה בּתוׂך המחנה הציוׂני החי בּהרגשה של צבא ניגף – כּל אלה אין בּכוׂחם להעיב כּלשהוּ את האמיתוׂת העמוּקוׂת והגדוׂלוׂת אשר נגלוּ עלינוּ עם חיבּת-ציוׂן. השטחיוּת המעלה גֵרה, שהשׂתררה בּחינוּך הציוׂני בּמשך עשׂרוׂת שנים, ויצרה אמרוׂת עוׂברוׂת לסוׂחר, הרגילה את הדוׂר הציוׂני השני והשלישי להבּיט בּגוׂבה לבב על התנוּעה אשר ממנה נחלוּ את מיטב קניניהם. הציוׂנוּת בּצוּרתה האירוׂפּית, המדינית, הסטוּדנטית-שוייצית, לא יכלה להתיחס בּכבוׂד אל אוׂתה התנוּעה-הוׂרתה של המוׂרה העברי, המלמד, הבּעל-בּית, האַברך העיירתי. מי לא שמע על קטנוּת-המוּשׂגים של חיבּת-ציוׂן, על הרוׂמַנטיקה השמרנית שלה, מי לא ליגלג על “העֵז” של לילינבּלוּם? מי בּשעתוׂ לא היה גאה בּהכּרתוׂ, שבּמקוׂם שביל-העזים העלוּב הוּא יוׂדע את המרחב של פּוׂליטיקה עוׂלמית, העשׂוּיה להביא אוׂתנוּ למחוׂז חפצנוּ בּקפיצת-הדרך? התעמוּלה הציוׂנית קלת-הכּנפים, שהציגה את העֵז כּסמל של רוׂמַנטיקה לאוּמית סנטימנטלית, המַקשיחה את לבּה מן הצרוׂת הריאַליוׂת הגדוׂלוׂת של בּית ישׂראל, וּכסמל של קטנוּת-המוׂחין, שאינה מבינה לרוּח הזמן ואינה יוׂדעת להשתמש בּמכשירים המוׂדרניים של תנוּעוׂת ציבּוּריוׂת – תעמוּלה זוׂ גם לא התחילה לחדוׂר לא רק לרוּח הנאמנוּת והשרשיוּת הצפוּנה בּ“עֵז” זוׂ, תכוּנוׂת הכרחיוׂת לתנוּעה אשר מפּעם לפעם נגדרת כּל דרך בּפניה והיא חייבת לא להירָתע ולדרוׂך בּשביל הצר, כּי אם גם אל הריאַליזם הטרגי העמוׂק המסתמל בּעז וּבדוּנם. לא בּלב קל הגיע לילינבּלוּם אל פּוּלחן “העֵז”.

טרם עמדנוּ על הסוׂד של שנוׂת תרמ“א-תרמ”ב, על נסכי-הרוּח שהם הנחילוּ לנוּ, על אוׂתוׂ הזעזוּע הנפשי הגדוׂל אשר הקיף לא את העם אלא את השכבה הראשוׂנה, העליוׂנה בּמוּבן הרוּחני, האינטוּאיטיבי שבּעם: מוּתר לוׂמר שאין לך קנין חברתי וּלאוּמי בּתנוּעתנוּ, ששרשיו אינם נעוּצים בּאוׂתם הימים. “לא בּהכין קוׂלוׂניוׂת לבד נמַלא את חוׂבתנוּ – – אף לא למען החיוׂת את השׂפה העברית עלינוּ לקוׂמם את הריסוׂתינוּ, אך למען רוׂמם את עמנוּ עצמוׂ משפל מצבוׂ המדיני”, אלה דברי לילינבּלוּם בּמאמרוׂ הראשוׂן על חיבּת-ציוׂן, בּויכּוּחוׂ עם בּן-יהוּדה. ויוׂתר מזה, בּאוׂתם הימים עוׂדנוּ חוׂשב “כּי אם לא נשׂיג רשוּת לכוׂנן בּארץ אבוׂתינוּ כּל ממשלה, הלא טוׂב לנוּ לכוׂנן קוׂלוׂניוׂת בּאמריקה”, ורק לאחר זמן, לאחר תוׂספת עיוּן בּשאלת ארץ-ישׂראל ואמריקה וּבדרכי ההגשמה הוּא מתחזק בּהכּרה “כּי הישוּב קוׂדם למדינה”.

מעט מאד יוׂדעת גם התנוּעה הציוׂנית על תוׂלדוׂתיה, על עבָרה, על אוׂצרוׂתיה הרעיוׂניים והשׂכליים והנפשיים. כּכל תנוּעה פּרוׂליטרית וּמעמד שפל וּמדוּכּא רחוׂקה גם התנוּעה הציוׂנית מרחוׂש כּבוׂד אמיתי לעצמה, לאישיה, לכיבּוּשיה. תמיד ירָאה, כּי שם בּמרחקים, אצל אחרים, יש גדוׂלים, הוׂגים, גיבּוׂרים אמיצים. וּמה פּלא? בּאוּניברסיטה העברית ישנה אפילוּ קתדרה לשלוׂם-עמים, אך אין קתדרה לתוׂלדוׂת חיבּת-ציוׂן. וההיסטוׂריוׂן היחידי הראוּי לשמוׂ שיש לתנוּעה זוׂ¹ מכתת את רגליו בּארצוׂת הגוׂלה בּשליחוּת מעשׂית של התנוּעה. כּי עם כּל היוׂתנוּ להוּטים אחרי “רוּח” אין אנוּ יוׂדעים להעריך את הרוּח החיה, הרוּח היוׂצרת שלנוּ.