הערבים עושים את כוחם שלא נוצח עדיין על־ידי שימוש בכל מה שמזומן לידיהם:

על־ידי ניצול כל הבא ליד: אבני הסימטא המוזנחת. בקבוקי האשפה הקרובה. וצמיגי העזובה המקיפה;

על־ידי ניצול הקושי שיש ליהודים להרוג בלי מעצורים ובלי אבחנה;

על־ידי ניצול הפרהסיה של ההתנגשויות המתרחשות יום–יום בחלון הראווה של העולם;

על־ידי ניצול ההיתר הטבעי שנותן כל כיבוש לכל מעשי ההתקוממות כנגדו;

על־ידי ניצול ההתרוצצות, שבין היהודים לבין עצמם, מה עליהם לעשות כעת.

על־ידי ניצול מעמדם המביך של “לוחמי” הכוח החלש: ילדים מיידי אבנים ונשים צועקות לצדק;

כל אלה הפכו בידיהם לכוח גדול וחסר תשובה.

וחזק מכל: בשלות הרגע ההיסטורי שהגיע זמנו של הכיבוש לעבור – שכל כיבוש וכיבוש זמנו מוגבל והוא מתפוצץ מתוכו.

יותר מדי זמן דיברנו בגאווה על שטחים במקום לדבר בדאגה על אנשים. במקום לראות את האנשים המדוכאים תחתינו.

לא נוכל עוד להתעלם מצעקת האנשים המבקשים לצאת מן הכיבוש שלנו. לא נוכל להתעלם מקולם של כל הנכבשים כולם, וגם מקולם של אולי כבר מחצית הכובשים: לצאת עכשיו.

דבר (כד שבט תשמ"ח 12.2.1988): 15.