המלחמה שבין רוסיה ויפאן, שפרצה ב־1905, התחוללה אמנם במזרח הרחוק, מעֵבר להרי־החושך, אך זעזועיה הורגשו יפה בביתנו בעיירה נידחת שבאוקראינה, מהלך אלפי פרסאות משדה־המערכה. כי אחי הבכור נלקח שנה אחת קודם לעבודת־הצבא, וכשהתלקחה המלחמה – עמד להישלח עם הגדודים הראשונים אל החזית. במשך שלושים שנה לא ראיתי את אחי זה, וכשנפגשתי בו פגישה חטופה לפני שנים מספר – עמד לפנַי זקן חלוש, בעל שׂיבה עבה. אך מפי אבי ואמי ידעתי שבחור גברתן היה בהילקחו לצבא, גבה־קומה ורחב־כתפיִם, ולפיכך נשלח לשרת בחיל־התותחנים. וכאשר השׂתערו היפאנים על פוֹרט־ארטוּר, – נפל בגורלו לצאת בהקדם להגנת המבצר הרוסי שבים הצהוב, להשיב מלחמה שערה ולהביא את הנצחון למלכּוֹ הנערץ, הצאר ניקולאי השני…
בעיר סובלקי, שעל גבול רוסיה־גרמניה, חנה גדוד־התותחנים שבו שירת אחי, מהלך יום שלם ברכבת מעיירתנו שווֹלין. אך קשר תמידי היה בין אחי ובין הורי, כי שבוע־שבוע, בערב־שבת, היתה אמי צוררת צרור חלות ועוגות בסדין־בד לבן, ואבי מוביל אותו לרכבת ושולחו אליו, לבל יתגאל בנם בפת־בגוֹ הטרף של “פוֹני חזיר” (כינוי לצאר הרוסי). דמעות רבות ספגו לתוכן חלות ועוגות אלה בהיותן נלושות בבוקר יום הששי, דמעות אֵם מתגעגעת לבנה בכורה, שנגזל משולחן שבּתה ומועדה ונמסר לעינויים ועלבונות של החיילים הרוסים הגסים. ימים קשים עברו על יהודי רוסיה, בתקופה ההיא, תקופת הגזירות, הרדיפות והפרעות. וכל מכתב ומכתב שנתקבל מהקסרקטין העוֹיֵן – היה ספוּג סבל, אנקת אסיר ומעוּנה.
והנה פרצה המלחמה בין רוסיה ויפאן – והגעגועים נהפכו לפחד איום, למורא נסתר מפני המוות במרחקים, בין זרים ואויבים, מבלי לבוא לקבורת ישראל… על הבית ירדה עננה שחורה (הרת אימים ועלטה). אבי התהלך שחוח וקודר, ואמי – מעיין דמעותיה נפתח ללא הפוגות, ועיניה זלגו יומם ולילה ולא יבשו. דאגת הפרנסה שהעיקה תמיד כנטל כבד ובלתי־נראה, הוסחה הצדה, והמסחר הוּזנח. על הכּיריִם לא הועלתה אש, והבית לא כוּבד ולא סוּדר, כבתשעה באב… ואנחנו, הילדים הקטנים, התכוַצנו כאילו בפינות האבלות של הבית העזוב, נשמנו לתוכנו את האפלה שהליטה את ישוּת ההורים, לעסנו בחשאי לחם יבש מהול דמעות, שנזלו מעינינו מחמת שראינו את אבא ואמא בוכים, הבנו שמתחולל דבר־מה לא טוב, מפחיד ומבשר רעות, מלחמה. יפאן. מנג’וּריה. פורט־ארטור. תותחים – מלים בלתי מובנות אלה שחזרו תכופות בבית מפי אבי ואמי והשכנים, שנכנסו בכל פעם לביתנו והתלחשו במטבח הקר – הטילו עלינו פחד וסימרו את בשרנו הרך. “רוצח וגזלן שכמותו!” – היתה אמא סופקת מדי פעם בפעם את כפיה וצובטת את פניה החיורים. “לא רצה בשום אופן להטיל מום בגופו – ועתה ילך וייהרג בעד “פוני גנב” זה, חס ושלום, בעד ניקולאי הרשע והעריץ!..”
ובבוקר־סתיו אחד של סוף השבוע, שב אבי מתפילת־שחרית, צנח על כסא, השעין את ידו בכבדוּת על השולחן, הניח עליו את ראשו וכתפיו רעדו. בידו החזיק מעטפה אפורה, ובה מכתב מאחי התותחן. מכתב קצר היה זה, אך הביא לביתנו יסורים ממושכים. במלים ספורות הודיע אחי להורי, שביום הששי של אותו השבוע, יצא גדודו ברכבת מהעיר בה חנה – בדרך למזרח הרחוק; ובערב, עם חשכה, יעבור המסע ליד עיירתנו ויחנה חניה קצרה בבית־הנתיבות שבּה…
אמי נתאבנה. לא צעקה ולא בכתה. כגוש נטול־חיים נשארה עומדת ליד הספה, שעליה ישנו אני ואחי הגדול ממני בשנתיִם, החזיקה בידה האחת את בגדינו שעמדה להלבישנו, ובשניה נאחזה בקיר, שלא תמעד. במבט קופא הסתכלה במעטפה האפורה והקרועה ובפיסת־הנייר הלבנה שביצבצה מתוכה, המעטפה העגוּנה שרעדה בידו של אבי המזדעזעת מעוית…
מאז פרוץ המלחמה היה ידוע להם להורי יפה־יפה, שבנם יישלח במהרה לשדה־הקרב ויגלה למרחקים בלתי־נודעים, מאיימים בזרוּתם. אך בלב היבהבה עוד בכל־זאת קרן תקוה – שמא תשקע אש המלחמה בינתיִם בעזרת השם. אולי יתרחש נס וגדודם לא יהיה מהראשונים, שיישלחו לעזרת הנצוּרים בפורט־ארטור. ואפשר, שבנם ישוחרר בכלל פתאום מעבודת־הצבא, ישוב הביתה לפתע, והכל יחלוף כחלום־בלהות… היד ד' תקצר?
אך הנה באה הבשורה האיומה והקפיאה את דמם. את אשר יגוֹרו בא. הפחד היה למציאות ממש. בנם בכורם, הבן שתקוות כה רבות תלו בו – ייגזל מהם לימים מרובים, ומי יודע אם ישובו עוד לראותו?..
בבית הושלך הס, לא גניחה ולא בכי קל. קפאון. בידים חיורות וחסרות־דם הטליאה אמא כותנות ומגבות בד, לשה עיסה אחר עיסה ואפתה עוגות וצנימים. ואבא נסר קרשים גסים ובלתי־מהוקצעים, תקע מסמרים ארוכים בדפיקות כבדות ובפנים חמורים – הכין תיבה מפורזלת וחסרת־צורה, לצרור בה את הצידה והלבנים. בדממת־אֵלם עבדה אמי ליד התנור המוסק ואבי בפרוזדור הקר. וללא הגה ארזו את המתנה האחרונה. למטה פרשׂו את הכותונות והמגבות הפשוטות, מעליהן שפכו את הצנימים החומים והעוגות החיורות, ומעל כולם – זוג־תפילין חדש, מזוזה, סידור, מחזור וספר תהילים…
עשרות גויים וגוֹיות עמדו צפופים על הרחבה הקטנה שליד תחנת־הרכבת, מחכים אף הם לבניהם שיעברו באותו המסע. ארגזים ואמתחות נערמו לידם, והמולה שררה סביבם. הנשים ישבו מכוּוצות ויִבכו חרישות ובודדות, והגברים – יצרו מעגלים־מעגלים כפקעות, עישנו מקטרות, ירקו תכופות ושוחחו בקולי־קולות. ואנחנו, המשפחה היהודית היחידה שנראתה שלא כרגיל בליל־שבת, התכנסנו בפינה אפלולית שבין חבית־המים וארגז־האשפה שבקצה התחנה, כמבוישים ונכלמים. רק פנס בודד וקטן האיר את הרחבה, ורוח־הסתיו הקרה שנשבה הרקידה את האש שבמנורה, הורידה והגביהה חליפות. גשם טיפטף לסירוגין, ואמי, הדווּיה והכאובה, התקינה מדי פעם בפעם את המטפחות שעל צוארי הילדים, ואותי כיסתה בקצות סוּדרה הגדול והעבה, סוּדר החול שלא החליפתו בערב־שבת זה. ואבי הליט את פניו בידו האחת, מתנועע אט־אט כשפניו למזרח, והתפלל תפילת מנחה…
צפירה קולנית חתכה לפתע את החשכה, ושתי עיני־אש התקרבו במהירות על־פני פסי־הברזל המבריקים. שוּרת חיילים אדירה ומחרידה באה עם הרוח והקרונות האדומים והחולפים, וקריאות צרודות.
“בטקוֹ (אבא)!”
“מאמא (אמא)!”
“מיכלקוֹ!”
“ריצקוֹ!”
“דיטיא מוֹיוֹ (בני)!”
וטרם הספקנו להתעורר מהקפאון – וחייל גברתן קפץ והתנפל עלינו בזרועות־ענק, חיבק את כולנו וכבש חליפות את פניו הדומעים בפני אבא, אמא והילדים, לחץ את ידי ההורים והחליק את ראשי הקטנים – ויבבה חנוקה פרצה מפיו וכולנו יחד בכינו אתו.
“היו שלום!”
“היו בריאים!” קרא בסחבו את הארגז הכבד ובהיעלמו אתו בקרון הגדוש חיילים – “התפללו לשלומי!…”
רק הרף־עין – ושוב נשמעה צפירה, שירה חדשה פרצה מהקרונות המתרחקים, המסע נעלם כשבא, ורק עין אדמדמה־כהה נראתה מאחוריו, עין ממצמצת ודומעה…
“גבירולוֹ מוֹי (גברילו שלי)!”
“דוֹרוֹגוֹי מוֹי (יקירי)!” נופפו האיכרות בידיהן בקריאות־יבבה אחר המסע המתרחק. "בוֹז’ה טי מוֹי (אלוהים, אלוֹהי)!..
אט־אט כשבים מהלוָיית המת, שבנו לעיירה, כשראשינו מוּרדים ולבותינו מורתחים. יהודים שבו מבית־הכנסת כשהם לבושים בגדי־שבת, ומבעד חלונות הבתים הציצו נרות דולקים, נרות־שבת מלבינים…
אמא ואנחנו, הילדים, הלכנו בראש, כשהננו בוכים חרש־חרש, ואבא התנהל אחרינו, כשהוא שחוח ואבל.
“אסור לבכות בשבת!” גער בנו בקול צרוד בהתקרבו אלינו פתאום. “לכו נרננה לד', נריעה לצור ישענו!..”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.