עצי־פרי רבים וטובים צומחים באוקראינה, הארץ שבה עמד ערש ילדותי. דייני אם אזכיר את הדובדבן החמצמץ, התפוח הייני והאגס המתוק… אך לבי הרך, לב ילד יהודי קטן בגלות החשוכה, לא הלך שבי אחר עציהם הרעננים ופירותיהם העסיסיים של הגויים. ואפילו שעה שהייתי מטפס על העצים המשופעים שלהם, ממלא את כיסי ופי פירות משובחים ונהנה הנאה מלאה, היתה נפשי עורגת אל ארץ אבותי וחלומותי, ולבי יוצא אל האילנות שלנו, האילנות המופלאים ההם, אשר נביאינו שרו עליהם וחכמינו סיפרו בשבחם ורקמו עליהם אגדות ומעשיות מהנות. ואם כי את גזעיהם לא ראיתי, את עליהם לא הכרתי, בפרחיהם לא חזו עיני, ואפי לא הריח ריחם; ואף־על־פי שרק פירותיהם היבשים והמצומקים אכלתי אחת בשנה, ובצלָם לא ישבתי מעולם – יקרו לי התאנה והזית, השקד והתמר, הגפן והחרוב יותר מכל העצים שבעולם כולו! כי הרי בהם נשתבחה ארצנו, ובצלָם ישבו דבורה הנביאה ורבי שמעון בר־יוחאי… אהבתי את התמרים, שהובאו לאוקראינה לחמישה־עשר בשבט מיריחו עיר־התמרים. חיבבתי את התאנים, שספגו לתוכם את לשדם של הרי יהודה. ובשינַיִם נוֹקשוֹת משמחה הייתי מפצח את השקדים הקשים שגדלו בכרמי השקדים שבראשון־לציון, נס־ציונה ויער־הרצל. אך חיבה יתרה נודעה לי לחרוב המוארך והכפוף קמעה, החוּם שזוּף והספוּג דבש; פרי מוזר ואפוף־הוד־קדומים זה, שחרצניו הטמונים בחוּבּוֹ משמיעים רשרוש חרישי, בת־קול ודרישת־שלום מהרי התבור והכרמל…
הרעיון לגדל חרוב באוקראינה ולהמתין עד שיחנוט פירות עלה בראשו של אחי הקשיש, מנשה. וייתכן, שבזכות זאת ניצל מהשואה; הוא עלה לארץ־ישראל לפני יותר מארבעים שנה; חי בתוכה עד שמלאו לו שבעים שנה; וזכה למצוא לעצמו מנוחת־עולמים בבית־העלמין שבעין־חרוד, בצלָם של ברושים, ארנים, זיתים וחרובים.
אחי נולד חובב־טבע, ואהב לערוך נסיונות. לוּ היו לו מַבחנות וצינורות־גומי, ודאי היה עושה נסיונות בפיסיקה ובכימיה, מפוצץ פיצוצים, נכוה וגורם לשריפות. אך מכיון שבילדותנו לא ראינו כלל מבחנה בעינינו – היה עורך ניסויים בצומח ובחי… יחד הלכנו אל שפת הנהר ועקרנו קני־שורש של איריסי־בר שונים והעברנום לגינתנו כדי לתרבתם. יחד הרכבנו תפוחים ואגסים על עץ־ערבה שבחצרנו, ולא נקלטו. ויחד הכנסנו זבובים מתים לתוך בקבוק מלא מים, הגפנוהו בפקק ושׂמנוהו למשמרת לשנה שלמה, כדי לראות במו עינינו את הפלא, שעליו סיפרו ילדי ה“חדר”: שעתידים הם הזבובים ליהפך לצפרדעים…
אחי זה היה לא רק חובב־טבע, אלא גם בעל־דמיון גדול. בעודו ילד היה חולם על משתלה גדולה של פרחים מכל המינים והגוָנים. פרחים שאת שמותיהם עוד לא ידענו אז, וכולם נקראו בפינו בשם ציאצ’קעס באידיש.
עתון עברי יצא לאור בירושלים, ומפיו נודע לנו על אודות החג החדש, שנתחדש בארץ־ישראל, הוא חג הנטיעות, המוּחג בירושלים, בתל־אביב ובמושבות הציוניות ביום חמישה־עשר לחודש שבט. פירות “חמישה־עשר” היינו אוכלים בט“ו בשבט כבר מאז היינו תינוקות, כי מנהג זה, אכילת פירות ארץ־ישראל בט”ו בשבט, “חמישוּסר”, הוא חמישה־עשר בחודש, הונהג בארץ־ישראל כבר לפני כארבע מאות שנים (ואני ואחי מנשה היינו ציונים מבטן, בהשפעת אחינו משולם הנזכר…).
בארץ־ישראל זורעים, כידוע, בסתיו, עם בוא היורה. ובאוקראינה הקרה חלה עונת הזריעה באביב, כמובן מאליו. הן לא יעלה על דעתו של מישהו לזרוע בשלג… חשבנו והרהרנו, עיינו וקימטנו מצחנו בדפדפנו במסכת־זרעים שבמשנה, וחיפשנו גם ב“שולחן ערוך” של רבנו יוסף קארו; ולבסוף החלטנו: נזרע את הזרעים באביב, והשתילים יהיו מוכנים לשתילה לט"ו בשבט של השנה הבאה, היום בו נוטעים עצים בארץ־ישראל, שרים שירים ואוכלים מטוּב הארץ.
החלק הקל ביותר בחקלאות הוא הזריעה. קשה לחרוש, לא קל לשׂדד את הרגבים; ואפילו הקצירה איננה מהמלאכות הקלות. אך מה קושי יש בזריעה? חופנים מלוא־החופן זרעים, צועדים בניר, מניפין את היד ומפשׂקים את האצבעות – וזרענו. ובאמת, כך נהגנו אף אנו. נטלנו תיבה קטנה ומילאנו אותה עפר תחוּח מעפר גינתנו; חרצנו חריצים בעפר וטמַנוּ בהם את הגרעינים. אחר־כך כיסינו את הזרעים בעפר והשקינו את המשתלה כולה במים. אמנם מזלף לא היה לנו, אך אין דבר. השתמשנו בהסתר בנפת־הקמח של אמא… ואת התיבה־המשתלה החבאנו במרתף שלנו, המרתף העמוק והאפל שמתחת לביתנו. ראשית, כל נסיון צריך להיעשות בחשאי ובהסתר, כידוע. ואבא, דעתו לא היתה נוחה כלל וכלל מהציונוּת שלנו ומהנסיונות שלנו בטבע: אם יבוא המשיח, וכולנו הרי מאמינים שיבוא, ילכו כל היהודים כולם לארץ־ישראל – ואין צורך בציונות. ובצמחים ובצפרדעים – יעסקו, במחילה, ילדי הגויים, שאין להם לא תורה, ולא משנה ולא גמרא. ואילו אתם, שקצים, רוצו־נא מהר אל המלמד שלכם, פתחו את מסכת “זרעים” ולמדו על כלאַיִם ופאה, תרומות ומעשרות, שהיו נהוגים בימים שבהם היה בית־המקדש קיים.
ובכן, השקינו את התיבה, ובסיר אספנו גללי־סוסים וגללי־פרות לזיבול. הדלקנו נר ליד התיבה כדי שיחם לאדמה… אך הזרעים לא הקיצו משנתם, אלא המשיכו לנמנם להם להנאתם ולא הראו סימני־חיים. רק בסופו של הקיץ, בתקופת הימים הנוראים בערך, צץ נבט אחת בתיבה, כלאחר יאוש, בקע מתוך האדמה והתעורר. שש… שש… מזל טוב! היינו רצים עשר פעמים ביום למרתף העמוק שלנו, גולשים בקפיצה מהירה ממדרגה למדרגה, מתכופפים על־פני התיבה־המשתלה, קורעים עינינו לרוָחה ורועדים משמחה… הנה, הנסיון הצליח! הרי גבעול קטן ועלעלים חיורים ירקרקים. חרוב ממש, חרוב לכל דבר! עץ מעצי ארץ־ישראל! והיינו מתכופפים על הנבט ונושפים עליו מהבל פינו כדי לחממוֹ. נוגעים בו בשפתינו כדי לחוש טעמה של ארץ־ישראל ולהתבשם בריחו של עץ, אשר בו נשתבחה ארצנו. שמחנו, איפוא, בחשאי, המשכנו להשקות את הנבט ולהזין בו עינינו, ובסודי־סודות רקמנו לעצמנו תכניות ורודות: כאשר יבוא חג ט"ו בשבט, והנבט יהיה כבר שתיל ממש, נקיים מצוַת נטיעה ונשתול אותו בחבית שבמרתף… וכאשר יבוא האביב נעביר את השתיל לגננו וניטעהו באדמה ממש… ונתחיל לספור את השנים; אחת, שתים, שלוש ועד שבעים…
– החרוב! מה קרה? היכן הוא חרובי? החרוב איננו! החרוב איננו! מה?! אין חרוב! אחי מנשה ואני עומדים במרתף האפל, גחונים על התיבה־המשתלה – ועינינו זולגות דמעות… החרוב איננו, החרוב נאכל…
הנאשים את אמנו, שהחזיקה תרנגולות במרתף? וכי היכן תאכסן אותן?! שמא תחזיק אותן בבית? למרות החשיכה, השוררת במרתף העמוק, גילו התרנגולות את הנבט, ניקרו בו בזהירות ואכלו אותו עד תום…
אחי מנשה היה אומלל ממש, ומירר בבכי קורע לבבות. ואני, אמנם ניסיתי לנחמו, אך אף אני בלעתי דמעות. כמה יגיעה וכמה חלומות ותקוות… וכמה חרובים טובים הפסדנו!
עתה, שבעים שנה מאז ניסינו לזרוע חרוב במרתף שבגולה, נטענו חרוב על קברו של אחי, בבית־העלמין שבעין־חרוד…
כאן יגדל העץ בלי ספק ונכדיו יאכלו את פירותיו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.