בנשף האירוסין של בנצי הקצב, מלאתי את קופסת הקרן הקיימת לישראל בפרוטות נחושת וכסף על גדותיה ממש! בנצי הקצב היה רוָק גברתן והולל מפורסם בעיירה, וכל בני־אומנותו ומַכריו באו לשמוח עמו בשמחתו.
רב לי’ב הארוך, השדכן הוָתיק שבעיירתנו, מצא סוף־סוף בשביל בנצי הקצב כלה נאה וחסודה בעיר גדולה ורחוקה. והכלה עשירה ומלומדת ויודעת אפילו “לשון־קודש” (עברית). כלי־זמר ניגנו כמו בחתונה; מחותנים וידידים יצאו במחולות, ויין שרוף נשפך כמים ממש! במקום צלחת אחת, המושלכת כנהוג באירוסין לארץ ונשברת כזכר לחורבן בית־המקדש, נופצו המון צלחות־חרסינה טובות ויקרות, כדי להאדיר את השמחה, והמוזמנים התהלכו, רקדו והחליקו על־גבי חרסים.
“מזל טוב, בנצי!” “מזל טוב חתן!” “יהי רצון שיהיו אלה אירוסין ראשונים ואחרונים, בנצי!” “אמן”.
והכלה היכן היא?
עליכם לזכור ולא לשכוח, שאנו עומדים בעשור הראשון של המאה שלנו. בימים ההם, היו עורכים בדרך־כלל אירוסים, בלי נוכחותה של הכלה.
“הוֹ! הנה בא היהודי מארץ־ישראל!” הריעו הקצבים ושוליותיהם מולי, כשפניהם סמוקים כבר משתיה כדת, “הנה באה הפוּשקלה (הקופסה)!”
אחי משולם הכין אותי לקראת המאורע. בחשאי הוציא מתוך ארון־הבגדים את בגדי השבת שלי. ציוה עלי לצחצח את נעלי, לרחוץ פנַי יפה, ולהסתיר קצת את פאותי מאחורי אָזני (כדי שלא ימרטו אותן האורחים ויסיחו דעתם מקופסת הקרן הקיימת הנאה) טפח על שכמי ואמר: “לך ועשה חַיִל, אחי הקטן! באירוסין אלה עליך לקבל שוֹק וירך ואַליה שמנה…”
“תנו כסף לנטיעת זיתים ביער הרצל אשר בבן־שמן!” הנני מכריז בקול אמיץ ומניף את הקופסה התכולה־לבנה מעלה־מעלה.
“הוּר־רה!” מריעים שוליות הקצבים וצוחקים, “ולמה לנו יער בארץ־ישראל!?”
“כדי לגדל בה פרות שמנות בשביל הקצבים!” הנני עונה.
“בראבוֹ!” מריעים כולם ומכניסים ידיהם לכיסיהם, “צדקה תציל ממוות!”
“אל תהתלו בנער ואל תתעללו בו!” – קרא פתאום בנצי החתן, כשהוא קם ומניף אגרופו מול הליצנים השתויים. “תנו, תנו, ואני אתן לו כפל־כפלים… בו וגש אלי, אחיו הקטן של פרידל הציוני!”
בקהל המחותנים הושלך הס, וכל העינים הופנו אלי. לא התבלבלתי ולא איבדתי את עשתונותי, ניגשתי את השולחן, שלידו ישב החתן, והושטתי את הקופסה מולו, וידי רועדת קמעה. החתן בנצי, בעל הפנים המלאים והמשוּפמים ועיני־העגל המימיות, קם ותקע יד בכיס מכנסיו. חיטט בו והעלה חופן מלא… “ספוֹר!” קרא, כשהוא צוחק ומתחיל לשלשל את מטבעות־הכסף שבידו לתוך הקופסה – “ספוֹר בקול רם!”
דממה עמוקה, כל העינים התמקדו בקופסה הרועדת שבידי, וקולות רבים ספרו יחד אתי במקהלה: אחת – דין! דין! שתים – דין, שלוש –… שבע… שמונה! תשע! ע־ש־ר!"
“יותר מרובל כסף!” “רובל וחצי!” “ואולי אפילו שנַיִם!”
“יוכלו לגדל שם, בארץ־ישראל שלו, עדר־פרות גדול!” התלוצצו. “מֶה־מֶה..! מ־מה!”
“הכניסו ידיכם לכיסים והעלו מטבעות!” – נזף בנצי בלועגים.
“טוּק, טוּק, טוּק!” השמיעו מטבעות־נחושת דפיקות כבדות – והקופסה שבידי כבדה והלכה מרגע לרגע.
אחי, שחיכה לי בחדרו כל הערב, החויר שעה שנטל את הקופסה המלאה מידי. “לא שיטו בך ולא מילאו חלילה את הקופסה פיסות עופרת?!”
“פתח ותראה!”
נטל אחי מפתח קטן ופתח את הקופסה, הפך את המטבעות על־פני השולחן וקולו רעד: “מטבעות־כסף ממש, אחי הקטן, טבין ותקילין… שלושים רובלים ומעלה!” הכריז בקול חגיגי לאחר שערך את המטבעות לפי גָדלם ועֶרכם, “אכתוב למנהל הקרן הקיימת בכבודו ובעצמו”.
שכבנו לישון ושנתנו ערבה לנו מאוד־מאוד.
כעבור ימים אחדים, שלחה אותי אמי לחנות־המכולת, כדי לקנות למענה בקבוק שמן וצימוקים לקראת היום הששי. הייתי מהלך לי בשוק ופנַי הביתה. כשמדי פעם בפעם אני נותן צימוק בפי מוצץ אותו ונהנה הנאה מרוּבה… פתאום שמעתי קול־גבר עבה וצרוד קורא בשמי. הפניתי את ראשי לאחור וראיתי את בנצי יושב על מדרגות האִטליז שלו, חגוּר סינר מוכתם בדם… בפתח האִטליז ניצב סדן־עץ עבה ורחב, ובמרכזו תקוע גרזן קטן, וסביבו עצמות גדולות ואדמדמות. על־גבי כסא היה מוטל ראש שחור של פר שחוט, עיניו עצומות, ועל שתי הדלתות התנועעו ירכיִם שנפשט מעליהם העור.
“שמע־נא, בוא הנה! אתה מפחד לעלות אלי?!” שאל בנצי וקרץ עין.
“אינני מפחד…”
“ומה נתתי לך בחגיגת האירוסין שלי?”
“שלושה רובל כסף לקרן הקיימת לישראל”.
“למעלה מזה!” קרא נעלב כביכול.
“שלושה וחצי…”
“אתה רוצה עוד כסף?”
“מה זאת אומרת?”
“פשוט מאוד – עוד כסף בשביל הציונים…”
“איך ובאיזה אופן?” שאלתי בספקנותי.
“האם שמעת, שכלתי בת־טובים היא ויודעת ‘לשון־קודש’?” שאל והשהה עלי מבט מאושר. משכתי כתפי ואמרתי: “שמעתי…!”
גיחך ואמר: “ובכן, נעשה עסק. אתה תכתוב למעני מכתבי־האהבה לכלתי בלשון־קודש…”
“אינני מבין…”
“הלא אתה יודע לשון־קודש, נכון? נו, אני אגיד לך באידיש ואתה תתרגם ללשון־קודש ותכתוב”.
“כתוב אתה עצמך באידיש לכלתך,” ניסיתי להשתמט.
“כבר אתה בורח?! רגע. תסכים איפוא להצעתי”, חינן קולו, “וכתוב לה שבוע־שבוע מכתב, ואני אשלם…”
“כתוב לה באידיש”, סירבתי.
“גם אידיש אינני יודע לכתוב” – לחש וקולו נחנק – “גדלתי יתום מאבא ולא היה לי מי שילמד ידי לכתוב מכתב ואפילו באידיש…”
עמדתי מופתע ונרגש וקולי נחבא בגרוני. החלפנו מבטים. “מסכים?” שאלני כשפניו קורנים. “עשר קופיקות שכר כתיבה בעד כל מכתב!”
“למי?”
“לשניכם – לקופסה ולך…” ואחר שתיקה קצרה הוסיף: “תיכנס אחר ארוחת־הערב לבית אמי והכל יהיה מוכן: נייר, קסת־דיו, וגם עט וציפורן…”
פלטתי בקול רפה “טוב” והלכתי.
“בעזרת השם” – פתחתי וכתבתי בכתב ילדותי ובאותיות גדולות על־גבי גליון־נייר קטן וּוָרוד – “כאן ק”ק (קהילה קדושה) רוֹזישטשֶה, ט“ו בחודש אייר התרע”ג. ארוסתי מרת בי’לה תחיה…"
“תוסיף: היקרה”, דרש בנצי.
“ועכשיו?” שאלתי.
“ועכשיו”, הירהר בנצי, נאנח וממשיך: "ראשית, הנני בא להודיע לך, ארוסתי היקרה, שאני, ברוך השם, בקו הבריאות והשלום. יתן השם יתברך ואשמע אף אני ממך בשורות טובות, ישועות ונחמות, אמן סלה.
"שנית, אכתוב לך, ארוסתי היקרה, שמזג־האויר נאה מאוד אצלנו, והכל פורח מסביב, גן־עדן ממש…
“שלישית, אכתוב לך, שיש לי פרנסה, ברוך השם, בשפע רב. יתן השם יתברך, שבמשך כל ימי־חיינו תהיה לנו פרנסה כזאת, אמן סלה. ורביעית, אכתוב לך שהנני מונה ממש את הימים שנשארו עד חג־השבועות שבו אבוא אליכם להתראות אתך במהרה בימינו”.
“זה הכל?!” שאלתי.
“הרי יש עוד מקום פנוי במכתב!” קרא בנצי ברוגז, “אין לך זמן?”
הסמקתי ואמרתי: “עלי ללכת הביתה, כי אבי ואמי יצאו לחפש אחרי – ואוי ואבוי יהיה לי…”
ענה ואמר בנצי בקול מתחנחן: “אנא, הוסף עוד מלים אחדות יפות בלשון־קודש. הרי יש מלים כה יפות בסידור…”
הירהרתי רגע וקראתי בשמחה: “אכתוב קצת מלים משיר השירים!”
“זהו בדיוק”, קרן בנצי.
טבלתי את הציפורן בדיו וכתבתי: “הנך יפה רעייתי, עיניך יונים…”
“איך ידעת להוציא את המלים מתוך לבי ממש!” קרא בנצי, כשהוא קורן ממש מאושר, “מלים נפלאות, והיא תהיה מאושרת, שחתנה יודע לכתוב לה מכתב במלים כה יפות ב’לשון־קודש'!”
חמישה מכתבים כתבתי למען בנצי בשביל כלתו, וחמישה מכתבי־תשובה מכלתו קראתי לפניו במשך שבועות אחדים. המכתבים היו דומים זה לזה, כאילו נכתבו באותה היד ממש… כולם פתחו בראשית, שנית, שלישית, רביעית, וסיימו בפסוקים מ“שיר השירים”… אלא – שאני חתמתי בפסוקים המכוּונים אל השולמית, והיא – בפסוקים המכוּונים לשלמה. ובסוד אגיד לכם, שאגב חליפת־המכתבים, התעורר חשד כבד בלבי… ש… שגם הכלה לא ידעה לכתוב מכתב באידיש – ונער בן־גילי כתב למענה את מכתביה הנמלצים ב“לשון־קודש” לחתנה בנצי…
בכיסי נצטברו כמעט חמישים קופיקות והן הכבידו עליו. בלבי התעורר חשש, שאמי גילתה את האוצר והיא מתכוונת לחקור אותי למוצא המטבעות, – הזדרזתי אנוכי ובאתי אל אחי משולם והנחתי את הכסף על שולחנו.
“מה מקורו של כסף זה?!” שאל בתמהון ובקפידה.
“קיבלתי שוב מידו של בנצי הקצב”.
“הנתארס שנית?!” שאל וצחק. “הנכנס כבר לחופה?”
הורדתי ראשי ושתקתי.
“למי שייך כסף זה?”
“לקרן הקיימת לישראל…” גימגמתי.
“ומה מקורו?!”
“בנצי הקצב…”
“מה פתאום?!”
“שכר כתיבת מכתבים… לכלתו…” לחשתי ובכיתי חרש.
“כמה מכתבים כתבת כבר לכלתו?”
“חמישה”.
“וכמה שילם לך?”
“חמישים קופיקות”.
“הביזבזת גם לטובתך מכסף זה?!” שאל ברוגז.
“קניתי לעצמי רק בשתי קופיקות סוכריות מֶנתה…”
“הנני מוסיף מכיסי אני, כדי שתילת עץ ביער הרצל”, אמר אחי הטוב, כשהוא מוחה את הדמעות מעל לחיי, “אך אל תוסיף לעסוק במכתבי חתן וכלה, עד שתגיע לגיל שמונה־עשרה…”
הבטחתי וקיימתי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.