לשהות ביום־הכיפורים בבית־הכנסת שעות ארוכות, לעיין ב“מחזור” ולהאזין אל הרינה, ואל התפילה של החזן – נגזר עלינו על־ידי אבא מגיל תשע. לצום ב“יום־הדין” התחלנו מרצוננו לאחר שמלאו לנו שתים־עשרה שנים והתקרבנו ל“בר־מצוה”. אך כשהיינו דרדקים בני שבע־שמונה לא ידענו כלל שזה “יום נורא” ובו אלוהים יושב על כסא־דין, חותם וחותך חיים לכל חי – והיינו מבלים את היום הארוך בנעימים. לא היינו בקיאים בתלמוד בגיל כה רך, אך על־פי חוש טבעי נהגנו לפי אחד ממאמרי חז“ל. וחכמינו ז”ל אמרו: “לא היו ימים טובים לישראל כחמישה־עשר באב וכיום־הכיפורים”. אנחנו לא יצאנו לכרמים כדי לרקוד בהם, כי לא היו כרמים בעיירתנו וגם לרקוד לא ידענו. אך השתובבנו כל היום ועשינו מעשי־קונדס רבים…
ראשית־כל: מגבת. אבא ואמא היו משכימים קום ביום־הדין, כדי להזדרז ללכת לבית־הכנסת, ואף אותי אילצו למהר להתלבש ולצאת החוצה, כי השטן מקטרג ביום־הכיפורים – והגנבים אינם הולכים לבית־הכנסת, אלא יוצאים לפעלם לעיני השמש. משום כך יש לסגור את התריסים ולנעול את הדלתות כולן – כנגד עין רעה. ובשעה שאבא ואמא עסקו בנעילת הארונות שבבית ובסגירת החלונות והתריסים כולם – הזדרזתי אני, הוצאתי בחשאי מגבת ותחבתי אותה אל מתחת לחולצתי.
“סמוך לצהרים”, אומרת לי אמא ושׂמה בידי פרוסת עוגה, “תעלה לעזרת־הנשים ותקבל מפתח הבית. ולאחר שתאכל את אשר הכינותי בשבילך על ספסל המטבח – תחזיר לי מיד, למען השם, את המפתח. ואַל תשתובב, ואַל תעשה מעשה־שקצים חלילה, כי יום־הכיפורים היום, יום הדין…” מעשי־קונדס או מעשי שקצים ביום־הדין? חלילה. תצא־נא המגבת מחביונה אשר מתחת לחולצתי ותעיד עלי כמאה עדים. אנא, מגבתי הלבנה והטהורה, פתחי פיך והגידי לי בטובך: למה הוצאתיך מהארון והבאתיך אל מתחת לחולצתי, שמא לשם הליכה לנהר שבעיירתנו ולרחצה בו ביום הקדוש והנורא?
“חס וחלילה!” לוחשת המגבת כנעלבת והיא עולה ונפרשׂת על כתפי.
בואו־נא, איפוא, אתי ותראו במו עיניכם. הנה מתכנסים ובאים בני־גילי אשר בשכונתנו – וכולם מגבות על כתפיהם: יענקל ואיציק, יוסל ולי’זר, לי’בל ופייבושקה. כולנו דרדקים אנחנו, אך יהודים. וגם אנו רוצים לערוך “מנין” ולהתפלל בבית־כנסת משלנו. והרינו מתכנסים במחסן ריק ואפלולי של אחד מחברינו וכולנו עטופים “טליתות” לבנות…
ומי הוא שליח־הציבור? – מובן מאליו, שתפקיד זה מוטל עלי. אבי היה חזן בשנות־נעוריו, והיה עובר בימים הנוראים לפני התיבה ומנעים זמר, ומחמת ששמיעתי טובה וקולי ערב – למדתי מפי אבא פרקי־חזנות על־פה והריני מחַקה את כל סלסוליו, גניחותיו ואנחותיו, קינותיו וברכותיו…
חברי מביאים תיבות וכסאות שבורים ועורכים אותם בשורה. וגם לילדות בנוֹת־גילנו מַקצים פינה, שבה תעמודנה ותקשבנה אל הרינה ואל התפילה. ולמעני מעמידים תיבה גבוהה ומכוסה ממחטה – כדי שאעבור לפניה ואשמש לשולחי שליח־ציבור ראוי לשמו…
הריני עומד לפני התיבה וכולי רגש וחלחלה: ידי הימנית על לחיי, כדרך החזנים כולם, והנני מכעכע בגרוני ומכין אותו ככנר את כינורו. סוף־סוף הנני פותח בקול־בוכים ומסלסל בסלסולים נוּגים:
“הוי, הנני העני ממעש, נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל. באתי לעמוד ולהתחנן לפניך על עמך ישראל אשר של־חו־ני. ואף־על־פי שאיני כדאי והגון לכך… וקבל תפילתי כתפילת זקן ורגיל, שפרקו נאה וזקנו מגודל וקולו נעים, ותגער בשטן לבל ישטנני”…
“הוי, ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין אנחנו יכולים לעשות חובותינו בבית בחירתך, בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו – מפני היד שנשתלחה במקדשך… אבינו מלכנו, גלה כבוד מלכותך עלינו במהרה, והופע והינשא עלינו לעיני כל חי, וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ, והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת ע־ו־ל־ם!”…
אני שר ומשתפך, מסלסל ובוכה, וצאן־מרעיתי בוכה יחד אתי. ופתאום אני שומע גם יבבות חנוקות של אנשים מבוגרים, ריבונו־של־עולם היה־נא בעזרי! שמא לא משחק הנני משחק, אלא עובר ממש לפני התיבה והנני באמת חזן ישיש שזקנו מגודל?! הריני מַפנה את פנַי לרגע אחורה – ורעד אוחזני. המוני נערות ובחורות, אחיותיהם של חברי ובני־גילי, אשר נשארו לשמור על הבתים מפני גנבים, נקבצו ובאו לתוך המחסן האפלולי והן בוכות ומיבבות מרוב מתיקוּת תפילתי, וביד כל אחת ואחת מהן ממחטה קטנה ולבנה – וכולן רטובות ממש מרוב דמעות…
“שפרינצה!” חודרים פתאום ל“בית־הכנסת” שלנו קולות קריאה מבוהלים מהחוץ. “שפרינצה, מהרי מהרי!”
“מה קרה!”
“דבר נורא!” עונה מקהלת ילדות נפחדות.
“שריפה?”
“לא, לא!”
“ומה?!”
“ראינו את חיימל הגנב בורח מחלון ביתכם החוצה ובידו איזה דבר!”
“חיימל הגנב?!” פורצות כל הנערות והבחורות בקריאות־בהלה. “בואו נרדוף אחריו כולנו ונוציא מידו את הגניבה!”
חיימל הגנב היה מפורסם בכל עיירתנו כולה בשם “הגנב של יום־כיפור”. ביום הזה, שבו מתרוקנים הבתים מיושביהם מחמת שבעליהם מבלים בבתי־הכנסת כל היום – היה הוא עושה בבתים כבתוך שלו…
תפילתנו הערבה נפסקת מיד שלא באשמתנו – וכולנו הסרנו את המגבות מעל כתפינו ויצאנו לרדוף אחר חיימל. למען האמת והיושר – הנערות צעקו ואנו רצנו ורדפנו. בימים ההם היו הבחורות לובשות שמלות ארוכות – ולא קל היה לטפס ולקפץ מעל גדרות כשהרגלים כבולות. אך אנו, הילדים, קלי־רגל היינו, דילגנו מעל משוכות ותעלות וצעקנו: חיימל, השלך! חיימל, השב! כי יום־הדין היום, ואפילו גנבים חייבים לחזור בתשובה!!..
“רואים אותו?!”
“נדמה לי שהוא רץ שם!”
“הו־הו־הו: תפסו את הגנב!”
חיימל הגנב ברח לאפרים המוריקים, הפונים לנהר שבעיירתנו, ואנו – אחריו.
האדמה לחה וטובענית ורגלינו שקעו בבוץ. ערבות וצפצפות היו מפוזרות על־פני האפרים ונתנו מחסה ומסתור לכל הגנבים שבעיירה וסביבה. חיימל נעלם, אך אנו המשכנו לרדוף אחר צלוֹ. נשימתנו כבדה וצעדינו היו איטיים, כי גושי־בוץ דבקו בנעלינו. שש, ש־ש־ש…
“הראית משהו?”
“נדמה לי.”
“בזהירות!…”
“הנה גיליתי את מחסן־הגניבות שלו!” מכריז פתאום אחד מחברינו ומצביע על ערבה שענפיה שמוטים על־פני העשב ויוצרים סבך אפלולי.
“הביטו־נא!”
אנו מתקרבים ומניפים את הענפים הרובצים על־פני האדמה – וסערת־צחוק פורצת מפי כולנו. גילינו מחסן מלא כל טוב: צנצנות גדושות ריבת־תפוחים וריבת־אגסים. בקבוקים כרסניים מלאים מיץ־דובדבנים אשר הוכנו בידי אמותינו הטובות לכבוד חג־הפסח הבא עלינו לטובה…
נטלנו את הצנצנות והבקבוקים, הסירים והכדים המלאים נופת־צוף – וחזרנו בשיר ובזמרה אל שכונתנו, הגובלת עם האפרים הטובעניים.
אני פותח ושר קטע מהמחזור וחברי עונים אחרי ברגש: “הבן יקיר לי א־פ־ר־י־ם, אם ילד ש־ע־שו־ע־י־ם. כי מדי דברי בו – זכור אזכרנו עוד. על כן המו מ־ע־י לו, רחם א־ר־ח־מ־נ־ו, נאום ה־ש־ם!” והילדות, הנערות והריבות מקבלות פנינו בשמחה ובמחיאות־כפיִם, נוטלות את הגניבה שהושבה – וצוחקות. אך אינן טועמות ואינן מרשות גם לנו אפילו ללקק בקצה הלשון. כי על־כן יום־צום היום, היום המקודש ביותר בשנה – אשר בו אסור אפילו על ילדים קטנים ליהנות ממַנעמי העולם הזה…
“הולכים לבית־הכנסת של האמהות?”
“כולנו הולכים לעזרת־הנשים!!”
“למה הולכים לשם?”
“כדי לקחת את מפתח הבית מאמא ולסעוד את הלב.”
ומה אוכלים ילדים קטנים ביום הדין? – קורקבנים קרים, שהרי אסור להבעיר אש ביום הקדוש. אל תשכחו, כי בערב שלפני ערב יום־הכיפורים מסובבים “כפרות” – וכל בית יהודי שבעיירה היה מלא ביום־הכיפורים קורקבנים.
הולכים בחבורה ומתקרבים לבית־הכנסת. למטה, בבית־הכנסת שבו מתפללים האבות והאחים הגדולים שלנו, רעש וצעקות, סערה וקריאות בוקעות־שחקים. החזן קורא בקול רם והקהל עונה אחריו במקהלה נסערת. הננו מציצים רגע פנימה, אך איננו רואים פני איש, כי ראשי כולם עטופים טליתות כבדות, ורבים לבושים חלוקים לבנים תחתן. ואילו למעלה, בעזרת־הנשים – אין פרץ ואין צוָחה. האולם הצר והארוך, הנמוך ובעל החלונות המעטים והקטנים, ספוג אויר חם וכבד. ובחללו נישאת המיה חרישית, ספוגה בכיה־יבבה חנוקה. על אדני החלונות ניצבות קופסות־פח ממולאות חול – ובהן תקועים נרות־שעוה גדולים ועבים, המהבהבים אט־אט ומפיצים אור נוּגה. ריח של שעוה חרוכה נודף באויר, מהול בניחוח חריף של “חלושס טרוֹפין”, נוזל מגרה באף, המשמש לעורר אנשים שמתעלפים מצום ומחולשה. בבית־הכנסת שלמטה יש לכל אחד ואחד עמוד־שולחן מיוחד, שעליו הוא שׂם את סידורו או מחזורו שמתוכם הוא מתפלל. ואילו כאן, בעזרת־הנשים, ניצבים שולחנות אשר סביבם יושבות הנשים ומאזינות לקריאתה של הקריינית. האשה החזנית קוראת מתוך ספר־התפילות והנשים חוזרות אחריה בלחש ובבכי עצור, כשהן מתנועעות ומוחות בלי הרף את דמעות עיניהן בממחטות…
כשהרגישו אמותינו בחבורת־הילדים שנכנסה על בהונות רגלים לתוך מחיצתן, הצטחקו מולנו, הוציאו מכיסיהן את המפתחות והושיטום לנו. גם הקריינית לאה הושיטה את מפתח ביתה ליוסלה, בנה הקטן, אשר היה בינינו – ודיברה אליו בניגון הקצוב והעצוב אשר בו קראה את התפילה לפני הנשים אשר סביבה: “הוי, יוסלה יקירי, יוסלה חביבי, קח לך קורקבן, תן לאחותך מירלה קורקבן. ובשביל אבא שיחיה תשאירו את הקורקבן הגדול ביותר שבסיר…”
הנשים המאזינות לא שמו לב לתוכן המלים אשר יצאו מפי החזנית שלהן וכולן יחד חזרו בלי משים על דבריה ברגש ובניגון עצוב: “קח לך קורקבן, תן למירלה קורקבן, ולאבא שיחיה – תשאיר את הקורקבן הגדול ביותר”…
באותו מעמד התאפקנו וחנקנו את צחוקנו בתוכנו. אך לאחר שקיבלנו את המפתחות ויצאנו החוצה – פרצנו כולנו בצחוק מידרדר ובמקהלה נסערת חזרנו יחד, בקולות רווּיי־עצב, על דברי אמו של יוסלה: “הוי, יוסלה יקירי, קח לך קורקבן ותן לאחותך מירלה קורקבן, ובשביל אבא שיחיה – תשאיר בסיר את הקורקבן הגדול ביותר”…
בזאת גמרנו? – חס וחלילה. מרבה בשר – מרבה רימה, ומרבה קורקבנים – מרבה דמעה. כיוון שאכלנו ואספנו מרץ – י־ע־מ־ו־ד רב פרץ! ומיהו פרץ זה – הלא הוא אבי משפחת הקצבים שבעיירתנו. ישיש קשיש הוא פרץ הקצב ודרכו להתפלל בקול רם. עמוד יעמוד ליד עמודו שבמרכז בית־הכנסת ויתנועע וירקוד, יספוק כפיו ויניע ראשו וירעיש שמים וארץ בקולו העבה והחזק. ואם כל השנה כך – ביום־הכיפורים על אחת כמה וכמה. ומחמת שהוא מתנועע הרבה ומבזבז כוח – הריהו מתעייף. רגליו תשות ונחלשות והוא יוצא מדי פעם בפעם לאכסדרה הגדולה והאפלולית שבכניסה לבית־הכנסת, כדי לשבת על ספסל־העץ הנמוך לנוח קצת. וכשהוא יושב לנוח על הספסל שבאכסדרה – מיד הוא מתחיל לנמנם ושוקע בשינה. אז מופיעים אנחנו ומקיצים אותו, כי אסור לישון ביום הדין…
כלום סבורים אתם שאנו מושכים בטליתו או מדגדגים אותו? – חס וחלילה, ליוסלה, בנה של לאה הקריינית שבעזרת־הנשים, יש בקבוק־פלאים המקיץ נרדמים וממש מחַיה מתים לכאורה, הרי זה בקבוק קטנטן ורגיל, המכיל בתוכו קצת נוזל שקוף. אך כששולפים מתוכו את הפקק הזעיר ומגישים את הבקבוקון אל האף – מיד חודר לתוכו ריח חריף וצורב, העינים מתמלאות דמעות והאדם מתחיל להתעטש ולהתעשש – עבצו, ע־ב־צ־ו, בלי גבול ובלי סוף…
בני עיירתנו היו מכנים נוזל זה בשם “חלושס טרופין” וכל אחד ואחד היה קונה לעצמו בערב יום־הכיפורים בקבוק קטן בבית־המרקחת – כדי שיריח ממנו בשעת חולשה או נמנום בבית־הכנסת, יתעורר ויתאושש וימשיך בתפילה. ואילו בפי הרוקחים ידוע הנוזל החריף הזה בשם אמוניום…
השם יפה מאוד וריח עתיקות עולה ממנו, אך נסו־נא להריחו – בר־ר־ר!
“יוסלה, נו?!” לחשנו בלי סבלנות.
“מוכנים? שלוף!”
“שש־ש־ש…”
“ש־ק־צ־י־ם!!” מתעורר רב פרץ הקצב בצעקות מחרישות־אזנים והוא מתעטש ומזורר, מוחה את הדמעות מעיניו בממחטה אדומה וגדולה שבידו. “שאלהים יחתום אתכם לחיים טובים” הוא מסיים.
“הלואי, אמן סלה!” אנו עונים במקהלה, צוחקים ובורחים…
כולם בורחים החוצה ואני חודר לתוך בית־הכנסת, מתקרב אל אבי ומוצא חסות תחת שולי טליתו. אבא איננו מקפיד ואני מוציא ראשי מתוך מחבואי ומסתכל סביבי. השמש כבר שוקעת ובית־התפילה מתמלא צללים. שיירי נרות החלב והשעוה, אשר לפני עשרים וארבע שעות, סמוך ל“כל נדרי”, נתגמדו ונתנמכו והם עתה מהבהבים ודועכים. כעת כבר מתפללים תפילת “נעילה” והקולות עייפים ועצובים מאוד. כולם כבר רעבים וצמאים ורק בקושי עודם עומדים על הרגלים הכושלות. הפנים חיורים והחטמים מחודדים. החזן שר והקהל עונה אחריו בקולות ספוגים תוגה עמוקה:
הוי, פתח לנו שער,
בעת נעילת ־ע־ר,
כי פנה ־י־ום!
היום יפנה,
השמש יבוא ויפנה,
נבואה ש־ע־ר־ך!
אנא אל, שא נא, סלח נא,
חמול נא וכפר נא־א־א!
לשנה הבאה בירושלים!
אמן ואמן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.