למה הנני משכים בוקר ומעיר את השחר?
כי כך הורגלתי מאז היותי ילד קטן. האם הכריחוני כבר אז בילדותי לגרש את קורי השינה מעל עיני בעוד השמש מסתתרת מאחורי היערות העבותים אשר במזרחה של עיירתנו הקטנה?
לא. נקישות פטיש־הברזל בסדן־הפלדה של שכננו הירשל הנפח הן אשר העירוני בוקר־בוקר משנתי: דין־דין! דין־דין! צליל־צליל!
בשולי הסימטה עמדה הנפחיה הקטנה של הירשל הנפח. היה זה מבנה דל, עשוי לבנים ופחים והוא משחיר כולו. ריח חריף של עשן וחלודה נדף תמיד ממבנה קודר זה, דיגדג את אפנו הקטן ועורר אותנו להתעטש. אך הצלילים הגבוהים, העולים מתוך הנפחיה, משכוני תמיד לתוך חללה האפלולי ויום־יום הייתי מתארח שם שעות ארוכות.
אבא קם, נוטל את שק הטלית ותפילין וחומק־יוצא לבית־הכנסת לתפילת שחרית. אמא וכל בני הבית עודם שקועים בשינה. ואז הנני יורד בחשאי מעל משכבי, לובש בגדי ונועל נעלי, נוטל ידי ואומר בלחש תפילת “מודה אני”, פותח בזהירות את הדלת ויוצא החוצה.
הס. השמש טרם זרחה ומעל לנהר הסמוך מתאבכים ועולים ערפילים לבנבנים. העיירה עודנה ישנה ותרנגולים מאחרים מחליפים קריאות קוקוריקו קולניות. אך מבין הסדקים של הנפחיה הסמוכה כבר מיתמר ועולה עשן, ונקישות פטיש הברזל בסדן הפלדה מדנדנות ובקצב.
“בוקר טוב!” מקבל הירשל הנפח את פנַי בקריאה ידידותית, “למה השכמת קום?”
“אני רוצה לראות.”
“כלום לא הספקת לראות במשך יום אתמול?” שואל הירשל.
“רוצה לראות עוד!”
“אולי אתה מתכונן להיות נפח? פניך וידיך ישחירו תמיד!”
“לא אכפת לי!”
“אתה רוצה למשוך במפוח?”
“כן!”
“לך ומשוך”.
הירשל הנפח, רחב־הגרם ובעל זקן־השיבה הארוך, לופת בצבת גדולה מטיל ברזל מאדים כאש ושׂם קצהו על־גבי הסדן הגדול ויענקל היתום, השוליה של הירשל, מנַגד אותו בפטישו הכבד, כשהוא משמיע נשיפות קולניות: הך, הך!
נער בר־מצוה הוא יענקל היתום, אך קומתו זקופה וזרועותיו מגושמות (פניו הצנומים מפויחים ומיוזעים ועצבות נסתרת שפוכה עליהם תמיד).
“רב הירשל”, הוא קורא תכופות.
“כן יענקל”.
“מוכן?”
“הכה!”
“דין־דין, צליל־צליל! הך־הך!”
ואני מתרומם על בהונות רגלי, מושיט ידי למעלה, תופס בקצה השרשרת הקשורה למפוח־העור הגדול והמנופח ומושך כלפי מטה בכל כוחותי. עם כל משיכה בשרשרת פורץ זרם־אויר מקצה צינור המפוח שעל גבי הכירים ומלבה את פחמי־האבן הלוחשים, ומטילי־הברזל התקועים ברמץ הלוהט משתלהבים ומאדימים. יענקל היתום מתקרב מדי פעם אל הכירים, תופס בצבת ארוכה שבידיו מטיל־ברזל מלובן ומגישו לבעליו.
“הירשל”, אני פותח בקול מהסס.
“אומרים רב הירשל”, מתקן לי יענקל השוליה ברוגזה.
“רב הירשל, מה אתה עושה הבוקר?”
“פרסות ברזל”, עונה הנפח.
“תמיד רק פרסות־ברזל?” אני שואל.
“כי העולם מלא סוסים כולו!” צוחק הירשל הנפח.
“ולמה שמים להם פרסות־ברזל?”
“כדי שרגליהם לא ימעדו ולא יפלו”.
“ולמה לא שמים גם לי פרסות־ברזל?”
“כי אתה עודך רק סייח קטן”.
“מילד קטן יוצא סוס, כשהוא גדל וצומח לו זקן?”
“על־פי־רוב…”
“דין־דין! גלין־גלין! הך־הך!” הפטיש מכה. הצלילים עולים וגצים מתמלטים לכל צד ועבר.
“רב הירשל! למה צריך לחמם את הברזל באש?”
“כדי שיתרכך”, עונה הנפח.
“האש מרככת הכל?”
“אפילו עקשנים!”
“מה זה לוחש שם בדלי, רב הירשל?” שואל אני.
“פרסות הברזל”.
“אתה מרחם עליהן ונותן להן להצטנן קצת במים קרים, רב הירשל?”
“המים מחשלים אותן, מקשים”.
“הכיצד? האש מרככת והמים מקשים?”
“ככה זה”.
“ואצלי בדיוק להיפך!”
“דהיינו?”
“כשתפוח־אדמה צלוי הוא חם וקשה, אני שם אותו במים קרים והוא מתרכך”.
“אתה תהיה נפח, כשם שאני אהיה רב בעיירה שלנו!” מכריז יענקל היתום.
“למה?” אני שואל ופתאום מתמלטת קריאת כאב מפי:
“אוי וי!”
“מה קרה לך?” שואל רב הירשל מודאג.
“גץ פגע בי!”
“בעין, חלילה וחס?”
“לא, רק ליד האף, רב הירשל”.
“מילא, עד החתונה זה יתרפא”.
אני חוזר הביתה ממרר בבכי.
“מה קרה לך, בן־זקונים שלי?” שואלת אמא.
“גץ פגע באפי!”
“ולמה אתה רץ לנפחיה?”
עברו למעלה משבעים שנה מאז שנפרדתי מהירשל הנפח, אך בוקר־בוקר מגיעות לאוזני נקישות פטישו על־גבי סדן־הפלדה שבנפחיה שלו ואני מתעורר ויורד מעל משכבי.
דין־דין! גלין־גלין! – אני שומע את הצלילים הקצובים ודומה עלי שהשמש, שזרחה זה עתה, מברכת אותי: “בוקר טוב!”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.