(בּועד­ הפּוֹעל הציוֹני המצוּמצם, ירוּשלים, א' בּכסליו תש"ג)

בּשנה הרביעית למלחמה עוֹמד הועד הפּוֹעל הציוֹני – זאת הפּעם הראשוֹנה – לקבּל החלטה מדינית יסוֹדית. החלטה זוֹ אינה בּאה להגדיר את “המטרה הסוֹפית” של הציוֹנוּת – ספק אם איזוֹ נוּסחה פּוֹליטית שהיא יש בּה כּדי להגדירה – אלא את תביעתנוּ המדינית בּמלחמה זוֹ. יש מי שסבוּר כּי הנהלת הסוֹכנוּת נחפּזה מדי בּהביאה עתה לפנינוּ את הצעתה להחלטה. הללוּ סבוּרים, כּנראה, כּי “עוֹד היוֹם גדוֹל”, אוֹ שהם מוֹצאים כּי אין טוֹב לתנוּעה הציוֹנית משתיקה, וכל עוֹד אין העוֹלם תוֹבע ממנה אמירה – מוּטב לה להתקפּל וּלהחריש.

ודאי, לא בּאמירה בּלבד תלוּיים הדברים, ויש אמירוֹת בּטלוֹת, וּמה שעתיד לבוֹא לאחר המלחמה איננוּ תלוּי בּמַה שאוֹמרים בּשעת המלחמה. אך קוֹדמת לנצחוֹן אמירה בּרוּרה, הרמת דגל, הבּעת רצוֹנוֹ של עם. את זאת חָסרנוּ אנחנוּ, היהוּדים, כּל ימי מלחמה זוֹ. ודאי נאמרוּ כּמה בּיטוּיים טוֹבים, ואין לקפּח את שׂכרם, אך לא ניתן להם דפוּס פּוֹליטי בּרוּר, מוּסמך, שכּל אחד – ידיד ואוֹיב – יֵדע ויכּיר: זאת, ולא אחרת, היא דמוּתה של הציוֹנוּת בּמלחמה זוֹ. זהוּ רצוֹנה.

ההימנעוּת מדיבּוּר בּרוּר מקילה על כּל מי שרצוּי לוֹ לדוּן את התנוּעה הציוֹנית בּשכחה; הימנעוּת זוֹ, יהיוּ נימוּקיה אשר יהיוּ, אין לה מַשמעוּת פּוֹליטית אלא: הימנעוּת מלוֹמַר לעוֹלם שהציוֹנוּת קיימת כּתנוּעה מדינית, והיא תוֹבעת את שלה. ואמירה זוֹ דרוּשה לא רק לעוֹלם. היא דרוּשה גם כּלפּי פּנים. התנוּעה עצמה צריכה לדעת בּרוּר מה היא רוֹצה. מה היא תוֹבעת מן העוֹלם. היכן היא נקוּדת הרצוֹן של התנוּעה הציוֹנית?

החבר מ. יערי ענה על כּך בּביטוּי חזק. “הרגע בּוֹ נחדל להיוֹת מיעוּט – זהוּ הדבר המַסעיר את כּוּלנוּ”. בּזה הגדיר את המשוּתף לכוּלנוּ. תשוּבה נכוֹנה, כּי אין הגיון לציוֹנוּת בּהשלָמה עם חיי מיעוּט. אפשר לאהוֹב את ארץ־ישׂראל, אפשר לחבּב את לשוֹן־הקוֹדש וכמה דברים טוֹבים, אבל אלה בּלבד אינם ציוֹנוּת, כּי הציוֹנוּת רוֹצה בּחירוּת־העם בּמוֹלדת, כּי הציוֹנוּת מיסוֹדה בּיקשה לשחרר את העם מגוֹרל של “מיעוּט”. ואם זאת היא הנקוּדה היסוֹדית והמשוּתפת – האם ניתן להסתיר אוֹ­­תה, האם רצוּי להסתיר אוֹתה?

בּחיים מדיניים יש “עת לחשוֹת ועת לדבּר”. יש ימים שאין הכרח לפרש דברים בּשמם לעוֹלם שאיננוּ מבין אוֹ שאיננוּ רוֹצה להבין. אך יש שרק על ידי קריאה לדברים בּשמם אפשר להביא את העוֹלם שיבין. בּימי השלטוֹן התוּרכּי אפשר היה להניח שאין צוֹרך לפרוֹשׂ את הדגל. בּימים שניתן לנוּ לפעוֹל בּמסגרת מדינית מסוּימת חייבים היינוּ לעבוֹד בּלי להתרפּוֹת וּבלי להרבּוֹת דברים על מקוֹמוֹת הלחיצה של אוֹתה מסגרת. כּשהמסגרת נהפּכת לבית־חנק חוֹבתנוּ לפרוֹץ אוֹתה. וּבימים שבּהם נחתך גוֹרל עמים אין עמים מחכּים עד שישאלוּ אוֹתם. הם מכריזים על קיוּמם ועל רצוֹנם. יש חוֹששים שהאמירה שלנוּ תעוֹרר התנגדוּת. אך ההתנגדוּת קיימת ויש לה נציגים שלה, ויש לה שליחים, הפּוֹעלים למענה. ואין אנחנוּ יכוֹלים לדחוֹת את תביעתנוּ עד לאוֹתוֹ רגע מאוּשר שלא תעוֹרר שוּם התנגדוּת משוּם צד. ויש לי הרוֹשם שעצם הנסיוֹן להגדיר את תביעתנוּ כּבר הביא תוֹעלת בּפנים. אני רוֹאה, למשל, את הצעת “השוֹמר הצעיר”, ואני מוֹצא בּה כּמה דברים טוֹבים, משוּתפים לה וּלהצעת הנהלת הסוֹכנוּת, ואינני מוֹצא בּה דברים המצוּיים אצל “השוֹמר הצעיר” בּמקומות אחרים. אוֹתן ההצעוֹת הוּא לא הביא לפנינוּ.

החבר יערי ראה צוֹרך לצַטט לפנינוּ כּמה ניסוּחים – לא שלוֹ – על מנת להוֹכיח שהם סוֹתרים זה את זה. הוּא לא טרח לוֹמר לנוּ ציטטוֹת חתוּכוֹת אלה מנַין לוּקחוּ, בּקשר עם מה נאמרוּ, לאֵילוּ סיטוּאַציוֹת נתכּוונוּ, ואם אמנם הן בּתכנן סוֹתרוֹת זוֹ את זוֹ. כּאילו חייב שליח הציבּוּר לנקוֹט תמיד בּאותם המספּרים וּלדבּר תמיד על אוֹתם הסיכּוּיים. יכוֹל אני להרגיע את החבר יערי: כּשֶלנין הגדיר את הסוֹציאליזם כּ“אֶלֶקטרוֹפיקציה פּלוּס קוֹאוֹפּרציה” לא היתה זוֹ חזרה על הגדרוֹתיו הקוֹדמוֹת. אפשר להגדיר הגדרוֹת לצוֹרך השעה, בּלי להתכּחש לתכנה של התנוּעה. ומוּטב שהחבר יערי יתבּוֹנן בּניסוּחים וּבגלגוּלי־ניסוּחים בּקרבתוֹ הוּא.

בּהצעתוֹ שלפנינוּ דוֹרש “השוֹמר הצעיר” “לפתוֹח שערי ארץ־ישׂראל לעליה יהוּדית”. כּאן לא נאמר שעליה זוֹ תלוּיה בּהסכּמתוֹ של צד שני. אבל אני מכּיר דוֹקוּמנטים אחרים ושם מדוּבּר על “מכסוֹת עליה מוּסכּמוֹת”. האם זה הַיינוּ הך? דבר מוּסכּם הוּא מה שבּאה עליו הסכּמתם של שני צדדים. וּבלי הסכּמתוֹ של צד שני – הענין מעוּכּב. והרי זה ענין שוֹנה לגמרי מפּתיחת שערי הארץ. אוֹתה הכרזה על “מכסוֹת עליה מוּסכּמוֹת” הרי היא כּבר צעד ניכּר בּמגמת ההסתגלוּת לעמדתוֹ של אוֹתוֹ צד, הטוֹען כּי אין הארץ צריכה לקבּל עליה לפי יכוֹלת הקליטה הכּלכּלית, אלא יש לבדוֹק כּפעם בּפעם את “יכוֹלת הקליטה הפּוֹליטית”. ואם “מכסוֹת עליה מוּסכּמוֹת” מוּכרזוֹת בּמקוֹמוֹת אחרים כּסעיף בּפּרוֹגרמה פּוֹליטית – מדוּע לא הביא אוֹתוֹ “השוֹמר הצעיר” לפנינוּ להחלטה?

מהוּ תכנה הפּוֹליטי של הצעת “השוֹמר הצעיר” המוּגשת לנוּ? אני מוֹצא בּה שני עקרוֹנוֹת: האחד – פּיקוּח בּין־לאוּמי, השני – משטר דוּ־לאוּמי. אני מעיז לוֹמר, כי אם זהוּ תכנה של התביעה הציוֹנית, לא תכבּד המלחמה על כּך. זה ינתן לנוּ, זה כּבר נתוּן לנוּ. זה כּבר קיים, כּי מה יש לנוּ היוֹם בּארץ־ישׂראל? משטר דוּ־לאוּמי בּפיקוּח בּין־לאוּמי. כּלוּם רע פּיקוּח בּין־לאוּמי? כּלום רע המוּנח משטר דוּ־לאוּמי? אלא חוּלשה יש לי: כּשבּאים לפרנסני בּאיזה מוּנח, הריני מעיז לבקש שיוֹאילוּ לפרש בּדברים שאינם משתמעים לכמה פּנים, מה הוּא אוֹמר וּמה הוּא מחייב. משטר דוּ־לאוּמי אוֹ רב־לאוּמי יכוֹל להיוֹת המשטר האידיאַלי שבּעוֹלם. אך משטר דוּ־לאוּמי יכוֹל להיוֹת גם אוֹתוֹ משטר שבּו דוֹגל לוֹרד מוֹין: המשטר הדוּ־לאוּמי של הספר הלבן. מוּנח רדיקלי זה של יערי הוּא גם המוּנח של ממשלת הספר הלבן. יוֹדע אני שחברים מסוּגוֹ של יערי מקפּידים על עניני טרמינוֹלוֹגיה. יש טרמין אחד והוּא משוּתף לי ולוֹ: סוֹציאליזם. אוּלם דוקא משוּם כּך שהוּא משוּתף לוֹ ולי אין הוּא מסתפּק בּזה, והוּא מבקש לוֹ הגדרוֹת נוֹספוֹת: סוֹציאליזם מַהפּכני, למשל, כּי סוֹציאליזם סתם, סוֹציאליזם דמוֹקרטי, אינוֹ מניח את דעתוֹ. אך כּשהענין נוֹגע לגוֹרל הציוֹנוּת, לגוֹרלה של ארץ־ישׂראל, לגוֹרלה של ההיסטוֹריה העברית, אין יערי זקוּק לסימן־של־היכּר מיוּחד.

אין יערי יכוֹל לבטל את העוּבדה שממשלת הספר הלבן דוֹגלת בּמשטר דוּ־לאוּמי ואינה מסתלקת מפּיקוח בּין־לאוּמי. ואם הוּא טוֹען שההבדל בינוֹ לבינה הוּא שהוּא גם דוֹגל בעצמאוּת פּוֹליטית, הרי זה מוּצדק בּמידה שהממשלה מעכּבת עדיין את הגשמת החלק השלישי של הספר הלבן, העתיד להביא גם “עצמאוּת פּוֹליטית”. ורשאי יערי להתמרמר על שאין הממשלה הבּריטית מחישה את הגשמתוֹ. איני אוֹמר זאת כּדי לקנטר. אלא משוּם שתביעה נאה זוֹ של “עצמאוּת פּוֹליטית” לארץ אין בּה כּיוֹם הזה שוּם תוֹכן ציוֹני, ויהיה האוֹמר מי שיהיה. יש מַשמעוּת אוֹבּיֶקטיבית למוּנח זה. כּשמגישים לפניך הצעוֹת מדיניוֹת חייב אַתה לשאוֹל לא רק לכּוָנוֹת הטוֹבוֹת של בּעלי־ההצעוֹת, כּי אם גם לפירוּש המלים. ניסוּחים פּוֹליטיים אין פּירוּשם תלוּי דוקא בּכּונוֹת הטוֹבוֹת של בּעליהם, כּי אם בּיכלתם של מדינאים וּפרשנים להשתמש בּהם. יערי נאמן לנוּ, שכּונתוֹ היא לרגע המַסעיר שנחדל להיוֹת מיעוּט, אך בּין כּונה זוֹ לבין הניסוּחים שלוֹ אין כּל גשר.

“השוֹמר הצעיר” הנהוּ תנוּעה ריאַליסטית, וּלפיכך בּז יערי לאוּטוֹפּיות. הוּא קשוּר למציאוּת הריאַלית – לפּרוֹגרמה של ממשלת הוֹד מלכוּתוֹ. אך לא רק בּריאַליזם הוּא עוֹלה עלינוּ, כּי אם גם בּחזוֹן, כּי אכן יש לוֹ חזוֹן גדוֹל, שאין לאחרים: הוּא מוֹכיח לנוּ שאין אנוּ יוֹדעים ליַשב שני מיליוֹן יהוּדים, מה שאין כּן הוּא: הוּא רוֹאה בּחזוֹן ישוּבם של שנים־עשׂר מיליוֹן יהוּדים.

ואדם שכּמוֹתי, שאין לי בּעוֹלמי אלא האוּטוֹפיה הציוֹנית, מוּכן מיד – ללא כּל חשבּוֹנוֹת – ללכת אחריו. אלא שמתבּרר כּי הוּא מקציב לנוּ את “השנים של החוֹתנת”. הוּא נוֹתן לנוּ בּשביל ישוּבם של שנים־עשׂר המיליוֹן את… ארצוֹת המזרח. אכן, “אפקים רחבים”: עתידה ארץ־ישׂראל שתתפּשט בּכל הארצוֹת, ועד איראן ותוּרכּיה תגיע.

אפשר זהוּ “חזוֹן”, אך אין זה חזוֹני שלי. ואינני נוֹטה לחשוֹב שזהוּ חזוֹן הציוֹנוּת. על הישוּבים היהוּדיים בּעיראק וּבאיראן וּבתוּרכּיה יוֹדעים אנחנוּ משהוּ. גם למדנוּ עליהם משהוּ בּזמן האחרוֹן. וּמעוֹלם לא עלה על דעתנוּ שהציוֹנוּת מבקשת להוֹציאנוּ מן הגלוּת על ידי שתגדיל אוֹתם הישוּבים. ואף אינני מבין, מדוּע יש להעדיף מבּחינה ציוֹנית את ההגירה לאוֹתן הארצוֹת על פּני ההגירה לאמריקה?

אם זהוּ הדגל שאוֹתוֹ מרים יערי, מן הראוּי שנדוּן עליו. ודאי יש גם בּחינה ריאַליסטית לדבר. הן בּשם הריאַליזם אוֹמר לנוּ יערי בּגוֹדל לבב: אך תישָמע גערת השליט ותירָתעוּ מן התביעוֹת שלכם. יש לוֹ ודאי ליערי שליטים משלוֹ, אשר מהם קיבּל את ההסכמה להכניס לארצוֹתיהם את שנים־עשׂר המיליוֹנים. (יערי: בּמשטר הסוֹציאליסטי) אין את נפשי לערוֹך אתך ויכּוּח סוֹציאליסטי מעל בּמה זוֹ, אך כּיון שעוֹררת אוֹתי לכך, אוֹמַר שמדבריך היוֹם למדתי שאין אמוּנתך בּסוֹציאליזם גדוֹלה בּיוֹתר. החשבּוֹן שעשׂית על האימפּריה הבּריטית – כּנימוּק נגד מדינה יהוּדית – וגם תפילתך שססס“ר “הלוַאי ותהיה גוֹרם סֶקוּנדארי” בּסידוּר עניני העוֹלם – אין בּה משוּם אמוּנה רבּה בּסוֹציאליזם. (יערי: סמוּך לגמר המלחמה) כלוּם אנוּ עוֹסקים בּמזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא? ודאי, עם גמר המלחמה. וּלאוֹתם הימים, ימי התסיסוֹת הגדוֹלוֹת, אתה מכוון כּשאתה אוֹמר: האימפּריה האנגלית היא גוֹרם ודאי, אמריקה אוּלי גם כּן, רוּסיה הסוֹביטית הלוַאי שתהיה גוֹרם סקוּנדארי. וּבכן, אתה מצפּה לראוֹת בּהגשמת הציוֹנוּת וּבנחמתם של שנים־עשׂר מיליוֹן יהוּדים בּארצוֹת המזרח הקרוֹב, אלא שאתה דוֹחה את הענין לאחר הגשמת הסוֹציאליזם, ואת הגשמת הסוֹציאליזם אתה שוּב דוֹחה מ”סמוּך לגמר המלחמה" לימים רחוֹקים. כּל כּך רבּה עכשיו הנטיה לדחוֹת את הגשמת הציוֹנוּת לאחר נצחוֹן הסוֹציאליזם. אילוּ היתה בּך האמוּנה בּבוֹאוֹ הקרוֹב של הסוֹציאליזם, הן היית אוֹמר: האם יבּצר ממנוּ לעזוֹר לנוּ להעלוֹת לארץ שני מיליוֹן יהוּדים “אוּטוֹפּיים” שלנוּ וּלהקים בּארץ משטר אשר לא ימנע את השרשתם הכּלכּלית? האם אין דבר זה יכוֹל להתקבּל על דעת סוֹציאליסטים הבּאים להקים את העוֹלם מחוּרבּנוֹ? האין סוֹציאליסט ציוֹני רשאי להגיש שטר זה לגוּביינה מעכשיו?

מאימתי התחילוּ אצלנוּ להתבּייש בּמוּשׂגים ציוֹניים? בּן־גוּריוֹן – אוֹמר יערי – נרתע מטרַנספֶר. מה זה נרתע? נרתע, מַשמע שאדם תבע דב־מה וחזר בּוֹ. מה תבע בּן־גוּריוֹן וּממַה הסתלק? האם דיבּר בּן־גוּריוֹן פעם על טרנספר מאוֹנס, וּמזה “נרתע”? לא, מעוֹלם לא דָגַלנוּ בּטרנספר מאוֹנס, וּלפיכך לא היינוּ צריכים “להירָתע”. וּטרנספר מרצוֹן וּמהסכּם בּיחסי־עמים – ממנוּ אין אנוּ נרתעים כּלל וּכלל, אף על פּי שיש יהוּדים טוֹבים המדבּיקים לרעיוֹן זה כּמה וכמה תארים של גנאי.

ההיסטוֹריה של זמננוּ יוֹדעת כּמה טרנספרים, המתקיימים בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, רעוֹת מאד וגם טוֹבוֹת למדי. הנה סידרה ססס"ר טרנספר של מיליוֹן גרמנים, שהיוּ יוֹשבים כּמה דוֹרוֹת בּאֵזוֹר הווֹלגה, והעבירה אוֹתם למקוֹמוֹת מרוּחקים למַדי. ולא שמענוּ כּלל, שכּל אלה הבּזים כּל כּך לטרנספר – ויערי בּתוֹכם – יתקוֹממוּ כּנגד המעשׂה הזה, אף על פּי שיש להניח שאוֹתוֹ טרנספר לא נעשׂה מרצוֹנם הטוֹב של המוּעברים.

למען הפּוּלמוּס יש צוֹרך להרכּיב לנוּ טרנספר־מפלצת וּליחס לנוּ את המחשבה שבּלעדי טרנספר כּזה לא תיתכן עליה גדוֹלה. אך עלי להגיד כּי בּעלי הפּוּלמוּס לא שמעוּ זאת מעוֹלם מפּינוּ, והם מרכּיבים לנוּ את מוּשׂגיהם הם.

כּשם שאיננוּ רוֹאים את העליה כּדבר התלוּי בּהסכּם, כּך איננוּ רוֹאים חילוּפי־אוּכלוֹסין כּדבר שתחוּל בּוֹ הכּפיה. איננוּ מוֹדים שיש למי שהוּא בּעוֹלם זכוּת מוּסרית למנוֹע אוֹ לצמצם את עלייתנוּ, אך איננוּ נוֹטלים לעצמנוּ שוּם זכוּת לכוֹף על מי שהוּא יציאה. זאת היא הנחה ציוֹנית יסוֹדית. מעוֹלם לא אמרנוּ כּי צר לנוּ המקוֹם. מעוֹלם לא אמרנוּ כּי עליה יהוּדית ועצמאוּת יהוּדית מוּתנוֹת בּטרנספר. אמרנו כּי יצירתנוּ היא הקוֹבעת את כּוֹח־הקליטה, ואין אחרים רשאים לצמצם אוֹתה. אך אמרנוּ כּי יתָכנוּ מצבים אשר יעשׂוּ העברת־אוּכלוֹסין רצוּיה לשני הצדדים. אמרנוּ: יש ארצוֹת שכנוֹת, שהתפּתחוּתן מתעכּבת ועצמאוּתן מסתכּנת (ואלכּסנדרתה תוֹכיח!) מחמת מיעוּט אוּכלוֹסין. וּבמקוֹם להביא לאוֹתם המקוֹמוֹת מיליוֹן יהוּדים, כּתכניתוֹ של יערי, אוֹ איטלקים אוֹ מהגרים אחרים, אשר יגבּירוּ את רב־לאוּמיוּתן של אוֹתן הארצוֹת, אשר יבחרוּ בּהבאת אוּכלוֹסין בּני עמם ודתם וּלשוֹנם. אמרנוּ: ההתפתחוּת המהירה אשר אנוּ מאמינים כּי תבוֹא אחר המלחמה – קוֹדם כּל לרגל פּעוּלתנוּ ועלייתנוּ, וגם לרגל גוֹרמים עוֹלמיים אחרים – עלוּלה לעשׂוֹת את השאלה, שכּיוֹם הזה אינה אלא הִלכתא למשיחא, לנוֹשׂא להסכּם מדיני בּיחסי־שכנים. אמרנוּ: אם יבוֹא תיכּוּן עוֹלמי לאחר המלחמה הוּא יצטרך לדוּן בשאלוֹת הגדוֹלוֹת של ארצוֹת הים התיכוֹן, ואם הוּא “יציב גבוּלוֹת עמים”, וידאג לציפּוּפם של אזוֹרים דלילים, אפשר ימצא כּי יש ענין לסייע לא לפיזוּרנוּ, כּי אם לריכּוּזנוּ וּלריכּוּזם של אחרים. מי הוּא הסוֹציאליסט המעוּנין לפסוֹל מראש את עצם הרעיוֹן הזה וּלהכתימוֹ כּמשהוּ בּלתי־הוֹגן?

ויכּוּח זה איננוּ בּעתוֹ, כּי שוּם סיטוּאַציה פּוֹליטית עדיין אינה מעמידה בּפנינוּ שאלוֹת מסוּג זה. אך אם כּוֹפים עלינוּ ויכּוּח זה כּדי להפחידנוּ, אם רוֹצים להכריז שמוּשׂג הטרנספר המוּסכּם בּל יבוֹא בּחברה הגוּנה – חייב אני לשאוֹל: האם מרחביה לא נבנתה על ידי טרנספר? האם לא הוּעברוּ אוּכלוֹסי “פוּלה” ממקוֹם למקוֹם? אכן היה זה טרנספר זוּטא מתוֹך הסכּם. ואילמלא טרנספרים רבּים כּאלה לא היה “השוֹמר הצעיר” יוֹשב לא בּמרחביה ולא בּמשמר־העמק ולא בּשאר מקוֹמוֹת. ואם כּל טרנספר שהוּא איננוּ הוֹגן – הרי גם התישבוּתוֹ של “השוֹמר הצעיר” אינה מעשׂה הוֹגן. ואם מה שנעשׂה למען ישוּבוֹ של “השוֹמר הצעיר” הוּא מעשׂה הוֹגן, מדוּע לא יהיה הוֹגן כּשיהא נעשׂה בּקנה־מידה גדוֹל יוֹתר, ולא רק בשביל “השוֹמר הַצעיר”, כּי אם בּשביל כּלל־ישׂראל?

אך למה כּוֹפים עלינוּ את ההפלגה לענינים רחוֹקים? הן אנוּ עוֹמדים בּנקוּדה קרוֹבה, שעליה אנוּ חייבים לדוּן. ההנהלה הביאה לפנינוּ הצעה. יש להצטער על כּך שהיא לא תתקבּל פּה אחד, ההתבּדלוּת האוֹפּוֹזיציוֹנית בּימי־הכרעה גדוֹלים בּחיי־עם – מה טיבה? יערי סיים בּתקוה שאף על פּי שהוּא נמצא כּאן בּמיעוּט, עוֹד נבוֹא אנחנוּ אליו. נבוּאה צנוּעה זוֹ נאמרה כּדרך המתערבים בּמירוֹץ־סוּסים: נראה נא סוּסוֹ של מי ינַצח. יערי סבוּר שהסוּס של עצמאוּת יהוּדית אין לוֹ תקוה. איני יכוֹל להתוַכּח אתוֹ על כּך. איני יוֹדע מה צפוּן לנוּ בּחיק ההיסטוֹריה. אך חוֹששני שאם ה“סוּס” שלנוּ, חלילה, יכרע – לא יגיע גם יערי למחוֹז חפצוֹ.

אין כאן ענין של שני “צדדים”, שאת כּסא פּלוֹני בּמחלקה המדינית יִירש אלמוֹני, והוּא ישׂיג יוֹתר אצל שליטי העוֹלם אוֹ אצל הערבים. הענין הוּא הרבּה יוֹתר חמוּר. אם לתביעה של התנוּעה הציוֹנית נשקפת מפּלה, אין זוֹ מפּלה ליריביו המפלגתיים של יערי, כּי אם לעם העברי, לאידיאה הציוֹנית. אם אנחנוּ לא נזכּה לכך שפּינת־ארץ זוֹ תהיה פּתוּחה לעליה ושבּנייתה לא תעוּכּב בּידי פּקידוּת זרה, השוֹקלת כּל התקדמוּת שלנוּ מבּחינת החשבּוֹנוֹת שלה – אזי גם תקווֹתיו הטוֹבוֹת של יערי אין להן תקוּמה, וגם החזוֹן של שנים־עשׂר מיליוֹן יהוּדים בּמזרח עוֹף יתעוֹפף.

מאיר יערי, משהוּא עוזב את חזוֹן י“ב המיליוֹנים – העתידים להתישב בּארצוֹת המזרח לאחר שיקוּם משטר סוֹציאליסטי בּעוֹלם – וּמתיצב על קרקע ההוֹוה, הרי הוּא מזכּיר לי את הגנרלים המתכּוֹננים למלחמה חדשה לפי הטכסיסים של המלחמה הקוֹדמת. כּנגד התביעה שלנוּ, המבקשת להבטיח לנוּ עצמאוּת בּעניני עליה והתישבוּת, הוּא מבקש בּעצם לקיים את הסטאטוּס קבוֹ. הניסוּחים שהוּא משתמש בּהם היוּ מצלצלים יפה לפני עשׂרים וחמש שנים. פּיקוח בּין־לאוּמי? מדוּע לא? עכשיו אנחנוּ יוֹדעים כּי פּירוּש הדברים: פּקידוּת זרה, אימפּריאַליסטית, ה”מפקחת" עלינוּ מתוֹך חשבּוֹנוֹתיה שלה. פּתיחת שערים – טעמנוּ טעמה של פּתיחה זוֹ כשהמַפתחוֹת הם בּידי מפקחים, שבּרצוֹתם פּוֹתחים, בּרצוֹתם נוֹעלים. בּמשך עשׂרים וחמש שנים הן למדנוּ משהוּ.

לגבּי המחר הרחוֹק, לאחר הגשמת הסוֹציאליזם, יש לוֹ ל“השוֹמר הצעיר” “חזוֹן”. לגבּי המחר הקרוֹב – איננוּ יוֹצא מתחוּמי הסטאטוּס קבוּ המדיני. וּבינתים הוּא משמיע דיבּוּרים חדשים שיש בּהם כּדי להדאיג. שמענוּ היוֹם מפּי יערי, כּי עליית המוֹני יהוּדים אחר המלחמה הרי היא “קטסטרוֹפה מאוּרגנת”. הרי זוֹ אמירה שיש בּה כּדי לזעזע. מכּיר אני מוּשׂגים אלה אצל כּמה “ציוֹנים טוֹבים”. אך לא שמעתי כּזאת אצל “השוֹמר הצעיר”. היוּ, וּוַדאי ישנם, ציוֹנים התוֹרמים לקרנוֹת, הנהנים מידיעוֹת טוֹבוֹת על התבּססוּת יהוּדים בּארץ והרוֹחשים כּל טוּב לישוּבי הפּוֹעלים, אך מעוֹלם לא האמינוּ בּעליה גדוֹלה. חששוּ לסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּה, לא ראוּ את כּוֹחוֹת־הבּניה הצפוּנים בּה. אך החלוּצים, על משפּחוֹתיהם ושבטיהם, הלא הם בּאוּ מתוֹך קטסטרוֹפה, הן הם בּאוּ מתוֹך אמוּנה בּכּוֹח היוֹצר של העליה. הן על כּך נלחמנוּ כּל ימינוּ עם טוֹבי הציוֹנים. עכשיו אוֹמר לנוּ יערי: יש לוֹ תכנית אחרת, וגם שֵם יש לוֹ בּשבילה – רֶפּטריאַציה. כּך, רפּטריאַציה. אי אפשר להביא יהוּדים שבוּרים וּשדוּדים, מחוּסרי כּסף, לארץ־ישׂראל. צריך תחילה להבריא אוֹתם. פוֹלין תהיה להם קוּר־אוֹרט¹. פוֹלין תחזיר להם את רכוּשם ואת פּרנסתם, ואז – נכשיר אוֹתם לציוֹנוּת. ודברים אלה נשמעים מפּי חלוּץ, מפּי אדם שעבר את כּל הדרך הארוּכּה מאז העליה השלישית. מה קרה כּאן? האם לא נתערער איזה יסוֹד חשוּב מאד? הן הציוֹנוֹת החלוּצית לא היתה ציוֹנוּת של “נשמה יתירה”, לא היתה מרחפת בּענני כּבוֹד. הן הציוֹנוּת החלוּצית היתה ציוֹנוּת של יסוּרי־עם. הן לשם כּך עבדנוּ, שהציוֹנוּת תוּכל להיות פּוֹדה וּמַצילה מן הקטסטרוֹפה היהוּדית.

וּכשעדיין לא היה בארץ כּלוּם אמרנוּ: יש להקדים וּלהעלוֹת את אלה אשר יהיוּ מַניחי־יסוֹדות, למען תוּכל בּעקבוֹתם לבוֹא העליה הגדוֹלה ולמצוֹא אחיזה. לא תבענוּ לעצמנוּ פּריבילגיוֹת, לא בּיקשנוּ להעדיף “מיוּחסים”. אלא את אלה המתכּוונים להרחיב את יריעת הארץ בּשביל הבּאים אחריהם. ועכשיו אוֹמרים לנוּ: נרחיב קצת את ההתישבוּת, נוֹסיף קצת, נשׂיג מלוה על חשבּוֹן יציבוּתם של המשקים. האם זהוּ האוֹפק שלנוּ? למה יתנוּ לנוּ מלוה? האם משוּם שיש מישהוּ בּעוֹלם שאינוֹ יכוֹל להתקיים אם לא יפוּתחוּ המשקים היפים של “השוֹמר הצעיר”? לא רק העוֹלם הקפּיטליסטי יכוֹל להתקיים בּלעדיהם, גם בּרית המוֹעצוֹת יכוּלה להתקיים בּלעדי אלה. למי זה חשוּב שיהיוּ בּארץ עוֹד עשׂרוֹת אלפים יהוּדים ועוֹד מספּר משקים – איזה צוֹרך יש לעוֹלם בּזה? גם אני מקוה ליוֹם־מלוה, ליוֹם בּוֹ יבוֹא העוֹלם לעזרתנוּ בּממַדים בּין־לאוּמיים. אבל זה יהיה אַקט פּוֹליטי, מתוֹך רצוֹן לתקן בּעיה גדוֹלה וחמוּרה, מתוֹך הוֹדאה בּגוֹדל הענין שלנוּ, מתוֹך רצוֹן לתקן עוול עוֹלמי תיקוּן של ממש.

קשה לי ויכּוּח זה, קשה לי שאני נאלץ להגיד ליערי, איש ההסתדרוּת, איש תנוּעה חלוּצית, דברים אלה. אך לא נגדך, יערי, אני אוֹמר זאת, כּי אם נגד איזה דיבּוּק המדבּר מגרוֹנך. ראוּי הדבר שתיקָבע סטיפּנדיה למי שילך ויחקוֹר את התגלגלוּת המוּשׂגים הציוֹניים בּספרוּת “השוֹמר הצעיר”, התגלגלוּת שאין כּל התאם בּינה לבין מפעלוֹ החלוּצי.

יערי מסכּים שצריך להשקוֹת את הנגב. והוּא יוֹדע שלשם כּך דרוּשים כּספים. אך דרוּש משהוּ קוֹדם לּכספים – רשיוֹן. “הפּיקוּח הבּין־לאוּמי” איננוּ נוֹתן אוֹתוֹ. וּב“משטר דוּ־לאוּמי” ספק את תשקה את הנגב. כּי משטר זה יכוֹל להתקיים בּלעדיו. השקאַת הנגב דרוּשה רק למי שצריך להביא הנה את ה“קטסטרוֹפה המאוּרגנת”, את המוֹני היהוּדים השבוּרים והשדוּדים.

אינני יוֹדע אם הנגב הוּא עסק טוֹב מבּחינה כּלכּלית. אני מניח כּי יש עסקים יוֹתר טוֹבים בּעוֹלם. אך אני שייך לסוּג הציוֹנים אשר הוַדאוּת הכּלכּלית איננה קדוֹשה להם. יערי יכוֹל ללגלג ש“כּל המרבּה בּיהוּדים הרי זה משוּבּח”. ואני יוֹדע שכּל מה שאנחנוּ עוֹשׂים הרינוּ מתכּוונים בּזה “להרבּוֹת בּיהוּדים”. לא מפּני חשבּוֹן כּלכּלי אנחנוּ מסַקלים הרים. חוֹשבני ששוּם מדינה בּעוֹלם לא הוּקמה מתוֹך חשבּוֹן כּלכּלי. וגם השקאַת הנגב לא תיעשׂה מעשׂה “עסק”. וכן הוּא אוֹתוֹ ענין שיערי קוֹרא לוֹ “הרוֹמַנטיקה של עקבה”. הענין לא נתקיים, לא מפּני שהוּא רוֹמנטי, ולא מפּני שקרן־היסוֹד נמנעה להקציב את הסכוּמים הדרוּשים, כּי אם מפּני המכשוֹלים שבאוּ מצד “הפּיקוּח הבּין־לאוּמי”. העוֹלם כּוּלוֹ עוֹמד עתה על פּרשת דרכים. מעין פּתיחת־שערי־שמים. איננוּ יוֹדעים אם השמים יהיוּ נענים לנוּ, אך חוֹבה לדעת מה לבקש, לקראת מה לכוון את הלב. ואוֹי לוֹ למי שמכוון בּשעה כּזאת לדבר־שטוּת.

יערי אוֹמר לנוּ כּי תביעתנוּ למשטר שיש עמוֹ עצמאוּת יהוּדית הרי היא “קרע עִם העבר”. מהוּ העבר הציוֹני? כּפירה בּחירוּת ישׂראל? עוֹד מעט וילַמדוּ אוֹתנוֹ בּשם הנאמנוּת לעָבר כּי המלה מדינת־ישׂראל היא קרע עם הציוֹנוּת. כּי לרעיוֹנוֹ של הרצל יקראוּ עתה “הנאמנים לעבר”: “השתלטוּת”! צדק קליינבּוֹים בּאמרוֹ: מה הצוֹרך לציוֹנים שאינם מאמינים בּמַה שאנחנוּ מאמינים – לפסוֹל אוֹתנוּ בּמוּבן מוּסרי, להכתים את ענין חירוּת ישׂראל? ואם רצוֹננוּ להיוֹת רוֹב בּמדינה וּלכוון את המדינה לקליטת עליוֹת נוֹספוֹת הוּא פְּסוּל מוּסרי – הרי גם יערי אתנוּ בּחברה, כּי גם הוּא צוֹפה לאוֹתוֹ רגע.

מדוּע הוּא מקטרג עלינוּ וּמַכתים אוֹתנוּ בּ“רצוֹן להשתלט”? מי רוֹצה להשתלט ועל מי? הרוֹצים אנוּ להשתלט על הפּלח הערבי, לנַצל אוֹתוֹ, לשלוֹל את זכוּתוֹ לעבוֹדה, לחיים לאוּמיים, לתרבּוּת משלוֹ? היש בּזה הבדל בּינינוּ לבין יערי? אכן דבר אחד רוֹצים אנוּ לקחת ממנוּ, את היוֹתוֹ עם־הרוֹב בּארץ. זהוּ בּאמת קוֹנפליקט קשה. אין רוֹב מסכּים בּרצוֹנוֹ הטוֹב להיוֹת למיעוּט. אך היש בּזה הבדל בּינינוּ לבין יערי?

נניח שלאחר המלחמה יֶשב טריבּוּנַל בּין־לאוּמי. ישבוּ בּוֹ סוֹציאליסטים, קוֹמוּניסטים, דמוֹקרטים וּפּרוֹגרסיביים. נביא לפניהם את דיוּננוּ. יערי יאמר להם: רוֹאים אתם את כּל השטח העצוּם הזה של ארצוֹת המזרח הקרוֹב. תנוּ לנוּ להוֹשיב בּהם, מחוֹפי פּלשׂתינה ועד איראן ותוּרכּיה, שנים־עשׂר מיליוֹן יהוּדים. אני מוּכן להסתפּק בּפחוֹת מזה. אין לי שוּם חלוֹמוֹת אימפּריאליסטיים יהוּדיים. אינני רוֹצה להכניס יהוּדים לתימן וּלעיראק וּלמרוֹקוֹ וּלאיראן. אדרבּא, אני רוֹצה להוֹציא יהוּדים מכּל אוֹתן הארצוֹת. אני מוּכן לשחרר את ארצוֹת ערָב מן הצרוֹת שיש להם עם היהוּדים. אני מוּכן לשחרר את אנשי בּגדד מנסיוֹן קשה שמא יתגבּר עליהם יצרם. אני מסתפּק בּרצוּעת־אדמה קטנה, וּבה אני רוֹצה חוֹפש יצירה וחוֹפש עליה. ועל מנת כּך אני מסכּים להיוֹת שוּתף לחטיבה גדוֹלה דוּ־לאוּמית אוֹ תלַת־לאוּמית, מה שאפשר לקרוֹא “פדרציה” של ארצוֹת המזרח הקרוֹב. מדוּע ההצעה של יערי היא פּרוֹגרסיבית וההצעה שלי היא ריאַקציוֹנית?

אילוּ היה המדוּבּר לא על יהוּדים, כּי אם על איזוֹ אוּמה אחרת – לא היוּ מוֹצאים בּכך פּסוּל. אילוּ היתה בּרית המוֹעצוֹת מחליטה להכריז על רפּוּבּליקה זוֹ אוֹ אחרת – לא היוּ מוֹצאים בּה פּסוּל. אך כּשמדבּרים על ענינוֹ של העם העברי, על גמר־נדוּדים לאחר אלפּים שנה, על רצוֹן לשׂים קץ לגלוּת עוֹלמית – הרי זה פּסוּל.

אין בּלבּי כּלוּם על יערי, שהוּא רוֹאה את עצמוֹ ריאַליסט ואוֹתנוּ אוֹפּטימיסטים. זכוּתוֹ הוּא לשאוֹף לא לעצמאוּת יהוּדית כּי אם ל“מכסוֹת עליה מוּסכּמוֹת” וּלתכנית מוּסכּמת של פּיתוּח הארץ וישוּבה בּפיקוּח בּין־לאוּמי. אוּלם מה זכוּתוֹ לאמוֹר לתנוּעה הציוֹנית שאינה מוּכנה להפקיד את גוֹרלה בּידי התכניוֹת ה“מוּסכּמוֹת”: את רוֹצה בּהשתלטוּת. הרי זה עלבּוֹן קשה, הוֹצאַת לעז. לא די לנוּ בּהַלעָזה של זרים ואוֹיבים, שגם אתה בּא להוֹסיף עליהם ולתת להם חיזוּק?

ועוֹד הערה אחת: לתוֹך הויכּוּח המדיני מנַסים להכניס משוּם מה תארים שאינם ענין לכך. יש מבקשים לראוֹת סימן של “פּרוֹגרסיביוּת” דוקא בּשלילת עצמאוּת יהוּדית אוֹ בּמינימַליזם ציוֹני. הדברים הגיעוּ לידי כּך, שעתוֹן היוֹצא מטעם לַנדסמַנשפט גדוֹל של עוֹלים, שגדל ועלה לא רק בּזכוּתוֹ הוּא אלא בּמידה מרוּבּה בּזכוּת הגזירוֹת שנגזרוּ על ישׂראל (כּמוֹ שהציוֹנוֹת גדלה בּארץ בּזכוּת זוֹ), כּוֹתב וּמזהיר שאין לקשוֹר את הציוֹנוֹת עם צרת ישׂראל, וכי אין לדרוֹש עליה בּהתאם לצרכי הגוֹלה, ואין להניח שתנאים בּאיזוֹ ארץ יהיוּ נקבּעים לפי תנאים בּארצוֹת אחרוֹת וּרחוֹקוֹת. ולזה יקָרא ציוֹנוּת פּרוֹגרסיבית. וכיון שיש אנשים הנבהלים מפּני תארי־גנאי שמרכּיבים להם, וּמפּני עטרת הפּרוֹגרסיביוּת שאחרים נוֹטלים לעצמם, הריני אוֹמר שאני כּוֹפר בּפּרוֹגרסיביוּת זוֹ, שאינה רוֹצה בּעליה בּהתאם לצרכי הגוֹלה, ושחוֹששת לדרוֹש בּארץ תנאים שיהיוּ הוֹלמים את צרכיהם של יהוּדים בּארצוֹת אחרוֹת וּרחוֹקוֹת.

מאידך, הזכּיר כּאן יערי את “תכנית נוֹרדוֹי” בּמין הבּעת־בּיטול, כּאילוּ צריך להתבּייש בּה. וּלפיכך רוֹאה אני חוֹבה להזכּיר, ש“הקוּנטרס” היה העתוֹן היחידי בּארץ שפּירסם אוֹתה, וּמתוֹך אַהדה. הציוֹנוּת שלפני עשׂרים וחמש שנים לא יכלה להרים את המשׂא הזה, כּי אוֹתה ארץ־ישׂראל של היוֹם לא היתה עדיין. גם מאיר יערי עוֹד לא היה, וגם לא היה משקוֹ שהוּא גאה עליו. אך לאחר מה שנעשׂה בּארץ בּמשך שנים אלה, לאחר ההישׂגים הטכניים והחקלאיים וההתיישבוּתיים והחרָשתיים – רשאים אנוּ להעיז מה שלא העיזה הציוֹנוּת אז. ולא רק ישוּב נוֹצר, נוֹצרוּ גם המכשירים אשר לא היוּ לנוּ אז, ועוֹד יש סיפּק בּידינוּ להכין תכניוֹת חקלאיוֹת, טכניוֹת וּפינַנסיוֹת, שיתקבּלוּ לא כּדברי הזיה.

למי יש המכשיר המדעי המדוּיק למדוֹד בּוֹ את כּוֹח תנוּפתנוּ וסיכּוּיינוּ? והבין לא אוּכל מנַין להם לדוֹגלים בּשם “הריאַליזם” הצוֹרך העמוֹק הזה לא לגלוֹת כּוֹחוֹת ריאַליים העוֹמדים לעזרתנוּ, כּי אם ללמד השכּם והערב פּרק בּ“ריאַליזם” המקצץ את סיכּוּיינוּ. האוּמנם יש אִתם סיכּויים ממשיים יוֹתר, ארצוֹת אחרוֹת טוֹבות יוֹתר, אוֹ פּתרוֹנוֹת אחרים לא שיערנוּם?

אין זוֹ רבוּתה גדוֹלה להוֹכיח כּי אנוּ אוּטוֹפּיים. ראשית כּל, טרחוּ בּכך כּל יריבינוּ כּל השנים. ואף על פּי כן, האוּטוֹפּיוּת שלנוּ חיה וקיימת, ואף השׂיגה משהוּ, אוּלי יוֹתר ממַה שהשׂיג הריאַליזם שבּז לנוּ. ושנית, אין אנוּ מבטיחים שיש מישהוּ הנוֹתן לנוּ את מבוּקשנוּ. אדרבּא, אנחנוּ איננוּ מסתירים את קשי “המציאוּת”. אנחנוּ אוֹמרים: אין נוֹתנים לנוּ, ועלינוּ להיאָבק. וההיאָבקוּת קשה וּמרה. אלא שאנחנוּ מאמינים כּי הצדק אִתנוּ, והכּוֹח להיאָבק אתנוּ. אם יספּיק כּוֹחנוּ – לַמעשׂה פּתרוֹנים.

וה“ריאַליסטים” מדבּרים אלינוּ כּאילוּ יש בּידיהם “סחוֹרה” טוֹבה, ריאַלית, להציע לנוּ, אלא שאין אנוּ מבחינים בּטיבה וּבמעלוֹתיה. אך הן מוּתר לנוּ לשאוֹל: האוּמנם “הסחוֹרה” בּידיכם? האוּמנם יש לכם “מכסוֹת עליה מוּסכּמוֹת”, והסכּם על בּיטוֹל הספר הלבן, ותכנית פּיתוּח מוּסכּמת, וּמשטר מדיני מוּסכּם?

אנא, יהוּדים טוֹבים, אַל נא תביאוּ לנוּ סחוֹרה שאינה שלכם, ואַל נא תגישוּ לאחרים בּשמנוּ סחוֹרה שלא מסרנוּ לכם.

רצוֹן העם היהוּדי לחיים וּלחירוֹת בּידינוּ לקיימוּ. אוּלם ההסכּמים השוֹנים שמַציעים בּשמנוּ על חשבּוֹנוֹ – גם אם הצד השני יקבּל אוֹתם – לא בּידינוּ לקיימם. אפשר שיהוּדים שעלוּ לארץ מוּכנים לוַתר על זכוּת־עליה של יהוּדים אחרים. אך הן צריך לשאוֹל אוֹתם היהוּדים – שלא עלוּ עדיין, אם הם מוּכנים לוַתר. מי המדינאי היהוּדי, בּא־כּוֹחם של פּליטים, אשר יתחייב שלא תבוֹאנה “סטרוּמוֹת” אחרוֹת, וּמי המדינאי הלא־יהוּדי שיקבּל בּרצינוּת שטרוֹת כּאלה?

אני מוֹסר מוֹדעה, כּי המפלגה אשר בּשמה אני מדבּר קיבּלה בּועידתה בּכפר־ויתקין פּה אחד את ההצעה המדינית של ההנהלה הציוֹנית. ועוֹד לפני שנה בּערך, בּימי הבּחירוֹת לועידת ההסתדרוּת, פּירסמה מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל את מצעה לקראת הבּחירוֹת, שבּה קבעה בּבהירוּת מרוּבּה את עמדתה המדינית. עתה בּאה ועידת כּפר־ויתקין ואישרה את המצע הזה כּתכניתה המדינית של המפלגה.

אסיים את דברי בּדברי ציוֹני, שגם מבקרינוּ אינם שוֹללים ממנוּ את הפרוֹגרסיביוּת והריאַליזם. אדרבּא, יערי וחבריו, אשר מנעוּ את אמוּנם משליחי הפּוֹעלים בּהנהלת ההסתדרוּת הציוֹנית, נתנוּ את קוֹלוֹתיהם לחיים וייצמן, הפּרוֹגרסיבי והריאַליסטי. הדברים נדפּסוּ בּאמריקה, בּגליוֹן של “מאָרגען־ז’וּרנאל” המוּקדש לחיים וייצמן. עתוֹן עברי בּארץ טרח וּמצא על יסוֹד מאמרים שוֹנים בּאוֹתוֹ גליוֹן, כּי התנוּעה הציוֹנית היא “ללא דגל”. את דבריו של וייצמן עצמוֹ, שבּאוּ בּאוֹתוֹ גליוֹן בּאוֹתיוֹת בּוֹלטוֹת, לא טרח ולא מצא. ואלוּ הם הדברים:

“מה אנוּ רוֹצים? אנוּ רוֹצים מדינה יהוּדית בּארץ־ישׂראל. בּמדינה זוֹ (תוּכלוּ לקרוֹא לכך קוֹמוֹנוֶלת) יֵהָנוּ כּל האזרחים מזכוּיוֹת אזרחיוֹת וּפּוֹליטיוֹת מלאוֹת; נוֹסף על כּך יֵהנוּ הערבים מאוֹטוֹנוֹמיה מלאה בּעניניהם הפּנימיים. אם יהיוּ ערבים אשר לא ירצוּ להישאר בּמדינה יהוּדית – יש ליתן להם את כּל האפשרוּיוֹת לעבוֹר בּדרך טרנספר לאחת המדינוֹת הערביוֹת הרבּוֹת והגדוֹלוֹת. אם על ארץ־ישׂראל להיוֹת מדינה נפרדת, אוֹ שעליה להשתייך לאחת הפדרציוֹת המוּצעוֹת – זוֹהי שאלה לחוּד. בּגלל חשיבוּתה האיסטרטגית והכּלכּלית של ארץ־ישׂראל היה רצוּי שהמדינה היהוּדית תשתייך אל חֶבר העמים הבּריטי. דבר זה הוּא לטוֹבת שני הצדדים גם יחד, לטוֹבת היהוּדים וּלטוֹבת העם הבּריטי. אך עלינוּ להיוֹת מוּכנים – אם יהיה צוֹרך בּכך – גם להצטרף, על יסוֹד ערבוּיוֹת מסוּימוֹת, לפדרציה משוּתפת עם מדינוֹת ערָב”.

מפּי חיים וייצמן דיבּר הפּעם רצוֹנה של התנוּעה הציוֹנית.