בספרו “במו ידיו” (בית הוצאה “כתר” ירושלים, 1989) מספר ההיסטוריון פרופ' יעקב כץ על פגישה אחת שנפגש הוא וכמה פרופסורים מכובדים עם בן גוריון, בימי “הפרשה”. הפגישה מתוארת שם כ“אירוע גרוטסקי כמעט” שהלך ו“התנהל בכבדות ולא העלה שום דבר של ממש”.

נתגלגלו הדברים ואותה פגישה עדיין זכורה היטב גם לח“מ, מפני שהוא היה יוזמה. זה עתה חזר הנ”ל מחו“ל, ונפל לתוך הקלחת הרותחת שבלעה אז ארץ ומלואה. ומאחר שהצדדים הניצים לא ידעו עדיין למי הוא “שייך”, ניסה כל צד למשכו לצידו ולהסבירו הכל הסבר היטב. לא כאן המקום לתאר שעה מיוחדת זו, אלא רק איך כטירון גמור ניסה הנ”ל ללמוד מכוח עצמו מה היה הדבר לאמיתו, ואיך הלך וישב עם כל אחד ואחד ושמע ושאל ונענה בדרך שנענה.

בין שאר תמיהות שתמה אז, עד שלא נחבט על ראשו בחבטת “התבגרות” קשוחה, תמה איך שומעים אנשים הכל ואיך פתאום הם נעשים חרשים. אבל יותר מכל תמה, איך לא מבינים זה את זה גם חכמים ונבונים – או שמא רק מפני שלא ישבו זה לפני זה, לשאול ולהשיב, להקשות ולהיענות?

ולפיכך, נמלך הטירון בדרכי הפוליטיקה ופנה יום אחד בבקשה אל ב.ג. שיאות לפגוש כמה מן הפרופסורים המכובדים, שכבר הספיקו לצאת נגדו בגילויי־דעת אחדים. ופנה גם אל ידיד מן הפרופסורים המכובדים שיאות לזמן את חבריו לפגישה חברתית זו, שאכן גם נתקיימה כעבור זמן־מה בלשכת ראש הממשלה ברחביה, בירושלים.

“חבורה נכבדה של פרופסורים (כותב יעקב כץ בספרו): הוגו ברגמן, גרשום שלום, אפרים א' אורבך, נתן רוטנשטרייך, יעקב טלמון ואני ישבנו מול ב.ג. כשעיניו מושפלות והוא נטול מגע עם שומעיו, אך מרצה באזניהם את טענותיו ומניעיו שכל קורא עתון בארץ ידעם והכירם. משארכו הדברים והספקנו להחליף מבט זה עם זה רמזנו לפרופ' ברגמן, זקן החבורה, שיכנס לדברי מארחנו והוא אמנם עשה כן בהעירו, כי לא באנו לחזור ולשמוע את הידוע לנו, כי אם לשאול שאלות תוך ציפיה לתשובות. ב.ג. נרתע ממש לאחור ובקושי עבר מן המונולוג לדיאלוג שהתנהל בכבדות ולא העלה שום דבר של ממש. משקמנו ללכת נתרופף המתח וב.ג. נכנס לשיחה אישית עם אחדים מאתנו…”. עד כאן דברי י.כ. בספרו (עמ' 139).

ואמנם כזו היתה השיחה. כבדה ומנוכרת. לאמיתו של דבר איש לא בא לשמוע. ומחיצה של עוינות שאפשר היה למושה בידיים הפרידה בין הנאספים. כל אחד היה נחוש בדעתו שלא להשתכנע. וענן של חשד היה תלוי מעל דברי המארח: חשד ביושרו, חשד בכוונותיו וחשד בשימוש לרע בכוחו. גם מתח של אי־אמון הפריד בין המארח לאורחיו, וגם דימוי של מושל עריץ המנסה להצדיק עצמו לפני מאשימיו, אנשי הרוח. ומכאן שגם תיאורו של ב.ג. כמי שישב שם ו“עיניו מושפלות” הוא ככל הנראה תיאור מוכן מראש, מפני שככל הזכור לח“מ לא כך היה שם, כי גם אז, כתמיד, דיבר ב.ג. כאיש בוער, ואולי אפילו בוער מדי. אדרבא, ככל שגברה התרגשותו כן נכשלה התקשורת וככל שנכשלה התקשורת כך גבהה החומה, אם לא להיפך, ככל שגבהה החומה כן גדלה ההתרגשות וכן נכשלה התקשורת. כמוהו גם התיאור כאילו ב.ג. “נרתע ממש” מן הדיאלוג, בלתי הולם את מה שזוכר הח”מ, אבל הולם את דימוי שבתו כנידון, כשפוט מראש, לפני שופטיו הקשוחים, שישבו שם סגורים ומבוצרים בדינם, וזיק לא יעבור את חומתם האטומה, וכאילו כבודם היה תלוי בקיום שלמות החומה שהביאו אתם.

כשלוש שעות ישבו שם המכובדים. ופרופ' ברגמן אמנם גם העיר אז, כי על ב.ג. להתפטר מפני שלא עמד במבחן השאלות שנשאל. והחומה שהפרידה בין הצדדים שמעברי השולחן כשם ששלמה הובאה לחדר, כך גם יצאה ממנו שלמה.

נתבררה אז אמת עצובה, כי אנשי הרוח שמצפים מהם לכאורה שיהיו רואים מבעד לסטריוטיפים דמגוגיים – לא באו אלא כדי לפרזל אותם, בלי שום רגישות לשונה ולמורכב, וגם לא לטרגי, וכמין עיוורון מופגן שאף התגאו בו.

ועוד אמת עצובה אחת נתבררה, כי גם ב.ג. לא הבחין כי הכריזמה שלו מתמול־שלשום סרה מעליו, ושקשה יהיה לו לשכנע איש בלי הכריזמה שסרה מעליו. וכך לא נפגשו הנפגשים, ורק רכוסים לגמרי ישבו שם מאשימים, שישה נתן הנביא מול מלך רשע אחד.

אבל, הסיפור לא תם כאן, כפי שנגמר בספר המצוטט לעיל, מפני שכשנפרדו הנאספים ויצאו, יצא איתם גם הח"מ וניסה פה ושם לעכב ולשאול את רבותיו המכובדים, למה נכשלה השיחה שהיתה, ולמה לא נפגשו הצדדים שישבו יחד ומפורדים?

אולי גם יעקב כץ זוכר איך יצאנו יחד מלשכתו של ב.ג. ועודנו במדרגות ואני עיכבתי אותו ושאלתי, מה דעתו על דברי ב.ג.? י.כ. הביט בי וענה משהו מעין זה: כבר מתחילה, רק נכנסנו, ידעתי ששיקר. וממילא היו כל דבריו אחר־כך כולם שקר.

נדהמתי, עד כדי כך? “ואיך ידעת ששיקר?” פשוט. הבוקר נפגש עם אדם פלוני, שסיפר כי הנה הוא בא מלשכת ראש הממשלה. ובמו אזניו שמע מפי ב.ג. שאך זה עתה קרא את גילוי־הדעת של הפרופסורים, ומה אמר בכעס בו־במקום ומנייה־וביה. ואילו בתחילת הפגישה שממנה ירדנו, העיר ב.ג. כי עדיין לא ראה ולא קרא את גילוי־הדעת ההוא. ואם בשקר התחיל ממילא גם כל מה שאמר להלן היה שקר.

נתקעתי על מקומי. עד כדי כך. שאלתי לשמו של אותו אדם פלוני שבמו אזניו שמע מה ששמע מפי ב.ג. ובן־שיחי קרא בשמו של האיש. חסר מנוחה חיפשתי ומצאתי וטלפנתי אל אותו אדם נקוב שמו. האיש תמה על שאלתי, וסיפר כי לא כך היה הדבר. הוא אכן היה בבוקר במשרד ראש הממשלה, כשהגיעו העתונים ובהם אותו גילוי־הדעת, והשיחה בין האנשים שנכחו שם נסבה על מה יאמר ב.ג. כשייקרא את המתפרסם כאן – אבל הוא עצמו לא ראה את ב.ג. וממילא לא שמע מלה מפיו. הוא רק סיפר מה שחו האנשים שהיו במשרד.

כשסיפור הבהרה זה טרי בידי, חזרתי וטלפנתי אל י.כ., ובבקשת סליחה על ההטרדה סיפרתי לו את הכחשתו של האיש, ושאלתי איך אפשר שסיפור־שווא יחסום את שמיעתו עד שיטיל ספק בכל מה שיאמר אחר כך, כל אותן שלוש השעות שישבו זה מול זה? ואיך אפשר שהיסטוריון גדול שכמותו, שאמון על קריאה ביקורתית של מסמכים ותעודות, יהיה נלכד לשמועת־שווא לא בדוקה, שתחסום אותו משמוע דברי המארח הנסער שממולו, ותחמיץ את הפגישה?

י.כ. לא כפר בהפרכת השמועה ששמע. אבל, אמר, גם אם בדבר זה אולי לא שיקר ב.ג. – אין זה אומר שבשאר דבריו לא שיקר. ושעל־כן רק שיקר כל הערב, לפני כל המכובדים, דייניו, ולא אמר להם כלום אלא רק שיקר, וכלום לא יעזור לו, ממילא כל דבריו שקר. ועד כאן.

וכך, אם תרצו, הנה לפניכם שיעור מעשי קצר בהיסטוריה של ימינו.

יזהר סמילנסקי

דבר (ג כסלו תש''ן 1.12.1989): 13