רקע
ס. יזהר
שלוש תמונות

בסוף קיץ 48 התחילה בדרום התכוננות כללית לקראת “מבצע יואב” שהיה אמור להסיר את מצור הצבא המצרי ולשחרר את הנגב הנצור.

לשם הכנות אלה היה צריך לגייס כל כוח קרבי שנמצא בעין. לשחררו ממשימות שמירה ושגרה, ולרכז את כל העוצמה הצבאית המפוזרת. בין שאר כל ההכנותִ היה מדובר על החלפת חטיבת הפלמ"ח “יפתח” שהיתה פרושה דִרומה לפלוג’ה (היום קריית גת, בערך) ועד לכביש באר־שבע–עזה, בכוח מבוגר יותר ופחות קרבי, שישמש כחיל־משמר המחזיק במשלטים ובמאחזים ומאבטח את הישובים הנצורים, שבקושי התקיימו.

כצעדי הכנה ראשונים למימוש תוכנית זו, נשלחו דרומה קצין המודיעין של “חטיבת יפתח” וקצין המודיעין של “חטיבת השפלה”, כדי לסקור את הזירה ולהביא נתונים ראשונים לשיקולי ההערכות החדשה.

וכך מצא עצמו לילה חשך אחד עבדכם הנאמן, להלן קצין א‘, מחטיבת השפלה המחוקה מרוב צניעות, בחברת קצין ב“חטיבת יפתח” המהוללה בתשבוחות בשדה תל־נוף, מחכים לפלא המעופף שיטיס אותם ל“שדה אבק” שעל יד קיבוץ רוחמה. ולמרבה הפלא, לאחר כל מיני דחיות הכרחיות, היו מיושבים דחוקים השניים, מכורבלים במעיליהם הענקיים, בין הרבה חביות דלק שמילאו את המטוס מפה לפה, צמודים בלתי־ניתקים איש איש מכוות המטוס כדי לראות ולדעת, נרגשים בלי־גבול על חווית הטיסה הראשונה בחייהם המזומנת להם, נפעמים מכל פרט ורושמים בתוך נפשם פנימה כל תזוזה בקידום פלא ההמראה, פלא הרחיפה בתוך השמיים החשכים, אף כי קרוב מאד לכוכבים, שגם היו גדולים במיוחד ומריעים תרועות כוכבים בשמי החושך הללו. ולא הדחיקוּת הממועכה בין החביות הנוהמות ורועמות כל הזמן, ולא הזמן הקצר של משך כל הטיסה אולי רק עשרים דקות שמהן עשר לטיסה בקו־ישר, ועשר להמראה ולנחיתה – כלום לא יכול היה להעיב את ההתרגשות של קצין א’ ואת החגיגיות המופלאה שחש בכל דקה ודקה. ולא כסרדין כבוש בקופסא צרה, אלא כמלאך מעופף בשמי אדוני צבאות.

לבסוף, בין ענני אבק שעטפו הכל והליטו הכל בנחשולי סופת הוד שעוררה הנחיתה בשדה, נעצר הכל ונפל שקט מוזר, וצריך היה למצוא ולהבקיע דרך בין החביות המומות הבטן, ולצאת ולרדת אל עולם שהאבק תלוי בו עדין כבמחול שעוד לא נסתיים. ולאור פנסים מתרוצצים, הוצגו שני הבאים, האחד אותו קצין אלף, עבדכם הנאמן, והשני קצין בית, שקראו לו בשם “גנדי”, ושהתברר כי אינו אלא רחבעם, איש “יפתח”.

היום כולנו חכמים ויודעים מה קרה אחר־כך, מה קרה לאלף ומה קרה לבית, עד היום הזה, והיכן מחייכים והיכן נאנחים לזיכרם. והיום גם יודעים שמכל תכניות חילופי היחידות לא נתממש כלום ובעלי האסטרטגיות הגדולות נמלכו וביטלו ולא שינו כלום במערך הכוחות הקודם.

ואילו ברוחמה כפי שנראה בבוקר שהלך והקיץ אז, היתה תנועה בלתי חדלה של כל מיני מתנועעים שהם, לצרכים שלהם, מסיבות שלהם, והכל היה הומה וסוער אבק, ג’יפים, ויצורים בלתי מזוהים, כמעולם אחר: קצתם כמין קאובויים, קצתם כמין פרשים בלי סוס, קצתם כמתנדבים לחיל פרטיזנים אלמוני, וקצתם כמין ילדים עזובים. למקום קראו בשם ה“דֶפו”, משום מה, והיו שם מיבנים וסוכות וצריפים וחפציּם מתגלגלים, ואיזו ארעיות מוזנחה, הפקר לאבק ולשמש. וגם עצי תאנה היו פה ושם וגפנים סורחות שבקושי מבחינים בטיבן מן האבק. ובכל שלולית של צל רבצו עייפים, או מתפרנסים, וגם עוגבים ונעגבות. הכל היה מסקרן ומוזר ולא שייך לכלום ממה שציפו למצוא כאן.

ואחר־כך יצאו אלף ובית לסיור הלימודים שלהם. על־פני הגבעות הריקות והאדמות הפתוחות, והמרחבים אין קץ, שהתגלו שם כארץ לא נודעת. ארץ בראשית רוטטת משמעויות עתיקות מאוד, ומרתקת באיזה סוד כבוש וחשוב מאוד. ובאותה ההבטחה המובנה מאליה שהנה אנחנו הולכים לשנות כאן הכל מקצה אל קצה, ובאותה הִתעלות, שהיום אולי איננה מובנת כלל, מעצם המושג ומן המלה הזאת: “הנגב”, שנתפשה אז כהתחלה של סימפוניה אדירה שרק תוויה הראשונים, והכבר מלהיבים, ידועים, תלוייים על דל לשוננו, ועוד מעט…

בין השאר סיפרו שם ודיברו הרבה והזכירו כל הזמן איזה קרב גדול שהתחולל אך זה עתה מקרוב, על אחת הגבעות הלא־רחוקות ושגם הצביעו עליה במטושטש, וגם נקבו בשמה הקרבי המפורש, שגם נשכח בו במקום מייד, ושגם חזר ונזכר כל רגע מחדש: כולם היו עדיין בתוך רושם הקרב ההוא. אמרו גם, שאלמלא אותה גבעה שנשארה בידינו לא היה שדה־התעופה של רוחמה אפשרי, והמצור על הנגב היה שלם עד יאוש. וספרו גם שהקרבות ההם היו עקובים מדם, ושהגבעה הבלתי־מובחנת מכאן, חזרה ועברה מיד ליד, וכמה שמות בחורים, שכאן היו מוכרים מאוד, חזרו והוזכרו, בין אם של אלה שנפלו בקרב ובין אם אלה שניהלו את הקרב, וביניהם כמה שמות, שהיום, משוחררים מן הכינוי שזיהה אותם אז, הם שמות אנשים נכבדים, תופשי משרות רמות, ועושים גדולות במסחר ובתעשיה, במדע ובמדיניות – כולם נכבדים, כולם כבדים וכולם כבר מלבינים.

ואילו מן השמות שנזכרו אז, בחילוף החיוכים למחנק בגרון, לא נשאר מהם היום, אלא מה שחקוק על המצבה הזאת, בואכה הנגב, בין צללי עצים, בצד הכביש הסואן, ובלי הרבה מבקרים.

הנה התמונה הראשונה

תמונה ראשונה.jpg

הביטו בהם. לא בגד שלם. לא ציוד ראוי. לא נטל ולא נכס. ילדים של אף אחד מסתובבים שם. איזו איכות של טוהר צנוע, מכוסה בהתבדחות של מבוכה. ועם איזו איכות של הרפתקנים, ועם איזו איכות של חרדה שלנו עליהם, שמא אלה, הם הם שיהיו “מגש הכסף”, ושייטמנו אחר־כך בחולות הנגב.

לב צבוט. מבט אל גבעה אחת בין אלף מכוסות אור ואבק וחסרות יחוד לעצמו. גבעה אחת שנשטפה בנחשולי המלחמה, שעלו עליה וחזרו ונסוגו וחזרו ועלו וקומץ בחורים נאחז ביניהם בידיים ריקות כמעט, מצייתים לאיזה חוק הכרח פנימי שהיה בהם: לא לוותר ולחזור ולעלות.

כדאי היה אולי לקחת רגע ולהביט בהם. לכאורה כמין ילדים מוזנחים. וכלל לא חיילים, כאלה שמלבד גופם הרזה ובלוריתם הפרועה הסבואה אבק, לא היה להם כמעט כלום יותר.

הביטו איך אין להם כלום. איך על חצי כפתור מדולדלת כותנתם לבשרם. איך הם יפים כאלה. איך הם קורעי לב כאלה. בתום הזה שהיה בהם, שאולי בעוד רגע יוקרב לקרבן. ואיך היא זו אותה איכות שאין לה שום תמיכה בשום מלים שכבר נאמרו, ושאולי עוד ייאמרו, אם יזכרו אותם, אלא רק אותה פעימת לב, לאמונתם הכבה והנדלקת, והמאותתת לעיתים לאלה שמזלם גרם להם להישרד.


התמונה השניה. איננה מן הנגב ולא משנת תש"ח. היא תמונה שהיתה בלבו של אדם צעיר אחד כבר שנים אחדות, שהוא כשיהיה גדול יהיה כותב פעם, אם יעלה בידו, מחזה שיהיו בו מעט אנשים על במה שאין בה כלום. מעין: יום אחד. מקום צר אחד, ואנשים בודדים אחדים. ומה שהתגלה אז, גם ראה הצייר הידוע ג’ריקו, ובה רפסודת הניצולים מן הספינה “מדוזה” שנטרפה בסערה.

תמונה שנייה.jpg

[באדיבות ויקיפדיה]

סביב סביב עליהם רק הים הסוער והאדיש אליהם. והם, האנשים, בכל המצבים שבין כבר מתים ובין עדיין מקווים. הנה קבוצה קטנה לכודה באגרוף הגורל, הענק מכל יחס אפשרי אליהם. מסביבם רק אין־קץ כלום ואין־קץ בלתי אנושי. אנשים לכודים. כל מה שחשבו, רצו, האמינו – התרוקן כעת, אך מתעקשים לקיימו. מיואשים כבר ועדיין מאמינים. מצב של “תפר” בין ולבין. ענקוּת מהלכים גדולים מהם, ונסיון לא להמחק בהם, אתה ומידות הנמלה שלך. כל זמן התפר הזה, בין קצת קרשי המוצק ובין אין־סוף נחשולי הנוזל. בין מאוויי היחיד שבחבורה ובין רצון הקולקטיב כולו. בין האמונה המסתחפת, ובין האמונה המתאחזת באמונתה. יש שם אוהבים שנפרדו ויש שם אוהבים שנאחזים להיאחז. יש שם הקווים הגדולים מכל, וישִ שם הענוגים והחשאיים שבקווים. יש יופיו האדיש של העולם ויש האיכפת והעצוב, הרגיש והשביר. סיפור על אמונה שרוצה להאמין. סיפור על אמונה שחובטים אותה מאמונתה. יש שם צעקה, לאמונה, ויש שם בכי בודד על אמונה שהכזיבה ונכזבה. ויש רעב לאמונה. ולב נפתח לאהבה גדולה ולידיעת איזו אמת גדולה שאם היא כאן הכל אמת. ושאם… אבל לא כדאי להאריך עוד.

על גבי תמונה מעין זו, של דימוי מה שהיה מתבקש להיות נכתב, נגעה אז, באותו יום של רוח ושל שמש ושל אבק, איזו אצבע, ועל פני מיתר כבוש ורוטט, ממתין לשעתו, וכאילו, הנה זה, שים לב, האם זה לא זה כעת, זאת הפעם?…


והגענו אל התמונה האחרונה. השלישית.

אם עוד לכם טיפת סבלנות. כי מה שהיכה אז, באותו יום שאני מלאה אתכֶם בנוכחות בו, מה שהיכה אז על ליבו ועל ראשו ועל נפשו הנפעמת בלי בושה. ועל יצרו לקחת ולספר את זה ואיך זה ובדיוקי דיוקים, ככל הראוי למה שהוא גדול מכל, וראשון לפני כולם. מה שהיה לפניו שם, שותק מכולם ושר מכולם, מכוסה אבק מכולם, וגלוי ובהיר מכולם. העולם ההוא שהיה מתגלה אז עליו – גבעות. שמיים. זרימת האוויר, מרוץ השדות, היבלוחי האור, משהו שלא אבוא כעת לנסחו בשום דיבור גמור, אלא רק אחלה לרשותכם ולעוד דקה או שתיים ובמקום לדבר על – אקרא לפניכם את –. איך פתאום היכה העולם ההוא כבמצילתיים על ראש ההוא שעמד אז שם נפעם ונרגש, וחש איך הוא צריך לאמור את זה, איך ביקש אז העולם ממנו שיספר עליו, איך אמר לו לאמור, ואיך צריך לאמור, עד שיהיה זה נאמר סוף־סוף, נאמר ואמוּר, נאמר בדייקנות ונאמר בלי קטנוניות, נאמר בזרימה ובלא חשש מנירגשות. ובלא לסגת מכלום שחיייב להיות הפעם נאמר.

ושיעבור ממה שיש כאן, אל מה שמספר איך כאן, עם כל המעורר, עם כל ההכרחי, עם כל השר, ועם כל הגדול, וגם עם כל פרטי הענווה ההכרחית, עולם שעוד לפני, בתחילת ההתחלה, ככה:

"עמוקות נושם רפי. הרוח מאחוריו תופחת וממלאה את הגב, הודפת למטה, ומכריחה להתחזק ולעמוד איתן בשתי רגלים, בעמידת פסגות. האם זה קץ החום, והוא מתגרש לו עתה? עננות קטנות ותחוחות למדי בשמים. הה, עמוד ונשום עמוק, נשום עמוק. מרגישים שכך. בהחלט, – זה המרחב החפשי, הפתוח, החם, הישר, הנכון, זה בעיקר: הנכון. חבל שלא יודע לומר בדיוק מה נכון. – ‘אדירה הרוח!’ נמצא פתאום מדבר אצל כתפו פלוני, דויד, צופה אף הוא בצימצום ריסים ברוח, באבק ובחורב הסידני, ובגדיו מסוערים ברוח. – ‘עצומה’. נענה לו רפי, ‘מתחשק שיהיו לך כנפיים ולדאות – לא?’ אמר דויד. ‘כן’ – אמרִ רפי – ‘בכלל…’ אמר רפי. והראה בידיו. במסירת מודעה של גלוי לב. – ‘כל הארץ עטופה רוח’ – אמר דויד ופרש זרועותיו והתמתח מלוא רחבו. ונשמו שניהם עמוקות אל תוכם. הרגשה איּתנה חגגה. כי חסון אתה, כי ראותיך נושמות וגדולות, ושריריך זחוחים, ומתנפנפת רעמת ראשך, וכי הדם צעיר בעורקיך – וטוב נורא להיות, נורא טוב היות בעולם. סתם ופשוט וככה.

‘תראה!’ נזעק פתאום דוד נוטה באצבעו למעלה. ושם, צף, פרוש אברה, עוף אחד. דיה או איה, קדוד־זנב וקצות כנפיו מאוצבעות כיתדות, עג עוגה בלא להטריח עליה כנף, זרוק לרוח ודואה לאלכסון החלל – בביקוש מתֵי אתמול? או באין־סבלנות למנת פגרי הערב, מקץ היום הזה? – ‘רוץ, הבא רובה!’ צווח דויד מעומק חמידתו, עד כי אותו עוף שמע, כנראה, ונטל מוטות כנפיו, והיטן, רכוב על גשמות הרוח, ובניד של כלום נטה והפליג בשלוות מלכות הנגבה והלוך ונסוע מזרחה, צקלגה, הלאה, שמה – אלוהים, עוף זה מה הוא מנחש עלינו?"


דבר (ז שבט תשמ''ט 13.1.1989 ): 15

[דבר המהדיר: דברים במסיבה לרגל פרס ביאליק לימי צקלג (1992…)]

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!