רקע
חנוך ברטוב
הבדאי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

“לא נהיה כדברים אשר אתה אומר כי מלבך אתה בודאם”

  • נחמיה ו' ח'.

“רבים מחברי היו שקרנים”

– חיים גורי.

“השאלה אינה מי היה, כי אם מי יהיה”

– פרופ' מ. הארטקליף, אוניברסיטת סאסכּס.


 

1. תאונת דרכים כמסע־פתיחה

לקורות האלה אין פתיחת זולת התאונה. כל המקרים שנזדמנו יחד בדרך מלונדון לנמל־התעופה היתרוֹ עשויים היו, כמובן, שלא להתרחש כלל. אותו כביש מהיר – הדרך המוטורית מספר 4 – יכול היה שלא להיבלע פתאום בערפל כבקרקעו של ים־חלב. מערכת־ההיגוי של המשאית הביניַבּשתית לא היתה חייבת להיפגם דווקא באותו קטע מסוים ודווקא באותה שעה סומה של יום ג', ה־28 בנובמבר. לאחר מעשה, היו שטענו כנגד הנהג כי אילו שמר על קור־רוחו ולא היה לוחץ, אחוּז בהלה, כל דוושת־הבלימה, לא היה הקרון הענק מחליק, מתהפך וחוסם את המסלול מלוא רוחבּוֹ ואותן שבע או שמונה מכוניות לא היו נמחצות חרטום אל ירכתיים בטרם עמדו נהגיהן על המתרחש לפני חוטמם. לאפשרויות “אילו” אין שיעור: אילו, למשל, הקדים היינץ איזידור ברגרזון – דרכון בשם זה נמצא בכלי האיש נטול־ההכרה – אילו הקדים את יציאתו לנמל־התעופה בחמש דקות בלבד, או אילו השתהה, מטעם זה או אחר, רק עוד חמש דקות. יותר מזה: אפילו נפצע, אך הכרתו לא היתה ניטלת. או אילו לראש פקק־התנועה לא היה נקלע צוות־חדשות של ה“בי.בי.סי.” ופשוט לא היה מי שיצלם ויראיין וישדר…

באחת, כל מה שקרה יכול היה שלא יקרה, ויכול היה לקרות מה שלא קרה. לולא אותה תאונה, אפשר ולא היה מתעורר עד עצם היום הזה שום ספק בעניין זהותו של האיש, שנמצא בכליו דרכון מסוים זה. והרי עוּבדה היא, כי עד לשעה שנאסף משׂפת הכביש ועד שמשך אליו את עיני צוות ה“בי.בי.סי.”, לא נשאלה שאלה זו. לפיכך אין לקורות־החיים האלה פתיחה אחרת: התאונה המקרית היתה לגלגל ראשון. הימָצאוּת הכַּתָּב ריץ' והצַלָם פיטר בַּמקום ולהיטותם העיתונאית היו לגלגל שני. מכאן ואילך התחילו המאורעות מתגלגלים בכיווּנים שאלה לא חזו ואחרים לא צפו.

לא, אין פתיחה אחרת. בעבי הערפל החלבי רובצת שיירת־מכוניות, צופרת, מחרחרת, קשובה ליבבות האמבולנסים ומכוניות־המשטרה, להִבהובים באדום ובכחול. מן העַז הזה מחליטים ריץ' הכַּתב ופיטר הצַלם להוציא מתוק: הואיל ובטלו סיכוייהם להגיע ברכבּם אל השדה, יהפכו את התקלה שאירעה להם לכתבה רוטטת על התאונה האיומה, שתעמוד בוודאי, גם ברדיו וגם בטלוויזיה, במרכז כל מהדורות־החדשות של הערב. ללבו של כל אנגלי קרובות תהפוכות מזג־האוויר יותר מהצהרותיהם החדגוניות של השרים המזרח־תיכוניים, יותר מבריחת הזהב מן השוק האירופי, אפילו יותר מתעלוליו של דה־גול, שמסיבת־העיתונאים שלו אתמול ב“אֶליזה” כבר גנבה את כל הכותרות.

ריץ' ופיטר מבינים איש את רעהו ברמז. בטרם פצה ריץ' את פיו, היה כבר פיטר מנתר בין פגרי המכוניות ומצלם. כך קלטה מצלמתו את חרטומה המעוקם של האמריקנית השחורה, את דִסקית הקורפוס הדיפלומטי המוּברֶגת מעל ללוחית־הרישוי. במכונית עצמה אין איש. אם הוּסע בה אל השדה שׂר, ואפילו רק שגריר, הרי לנו חדשה. אולי בינלאומית. בשפת הכביש, על הדשא, עמד אדם, נשען על מונית לונדונית שחורה, נראה מוכּה הֶלֶם; נהג. פיטר צילם אותו, ומיד הִטה את העדשה אל הדלת המעוכה, אל הכנף הקרועה. על הדשא, סתם כך, היתה מופקרֶת מזוודת־יד של דיפלומטים, ‘אטאשֶׁה קייז’ מהוּדרת, “סאמסונייט”.

“את האיש שבאמבולנס צלֵם,” חזר ריץ' והגיח מתוך הערפל. “הנח לגרוטאות. אנשים צלם. אנשים. פה כל אחד יכול להיות מישהו.”

ברגע כזה מכריעה טביעת־העין. לקלוט את התהפכות־הגורל, את עווית־האסון. אנשים עתירי־הצלחה במיטב בגדיהם, לֵאים ממתיקותה של “לונדון המחוֹללת”, בשרם כלֶה אל איי הודו המערבית, אל התכֵלת הים־תיכונית, אל הרי־השלגים ושולחנות הרולֶטה, ובנפץ אחד – הכסף והיוּחסין והכוח והיופי, הכול־הכול־הכול, בלי כוונה, בלי תכלית, בתאונה עיוורת אחת, נהפך ל“סאמסוֹנייט” נטושַה על הדשא, ליד מדולדלת, לנעל סגולה וגרב אלקטרי המבצבצים מתחת לשמיכה כחולה – הצעקה האחרונה של קינגס רוֹד. או אותה “מִינִי־מיינוֹר” בצבעי פּוֹפּ. חיפושית רמוסה. גם קארנבּי סטריט הולך בדרך כל הארץ.

וזה הדיפלומט, באמבולנס המהבהב. מעיל אופנתי מצמר־גמלים. חליפה כהה, גזורה היטב, שמרנית. אפשר כמעט לראות אצל מי נתפרה, ניו בוֹנד סטריט, מחייטי הוד־מלכותה, יקרה וחד־משמעית. לחשוב שהגבר ההדור הזה, שכאילו חטף תנומה, לא סימן של דם בפניו השזופות, לא חבּוּרה, לא שׂרטת, רק שׂערו הבהיר סתור, האיש שאינו אנגלי, ואולי, לא – עינו המנוסה של צלם־עיתונות – ודאי, מאנשי־העתיד של גרמניה החדשה, לחשוב שהמצליחָן הזה, השגריר הזה, אפילו לא נמעך כמו ה“מיני”, כי אם, פשוט, נתפַּחלץ.

“פיטר!”

“כאן אני, ריץ'!”

ריץ' עסק בשידוּל אחד מקציני־המשטרה שיסייע בידו לשוב לאולפנים. דחוּף. כשהגיחו מתוך הערפל פיטר והמצלמה, הפעיל ריץ' את שיטת־הקסמים:

“האם תאמר, אדוני, שזו התאונה הקטלנית ביותר של הסתיו הזה?!”

עיני הקצין ננעצו בעשרים מיליוני הצופים והוא דיבר בזהירות ובאחריות:

“בשלב זה מוטב שלא לנקוב במספרים, שכּן עודנו מחלצים נפגעים. אבל היתה זו, בלי ספק, תאונה קטלנית… אכן, אף אני הבחנתי בדִסקית הדיפלומטית, אך לפי שעה איני יודע לומר, לא מי נסע בה ולא אם קרה משהו לנוסעיה. זאת אני מבטיחך: איננו חוסכים מאמצים ובלי שים לב למעמדם של הנפגעים…ועכשיו, סלחו־נא לי, מוטב שנשוב למלאכתנו…”

אלא שעכשיו מצא הקצין דרך לצרף את השניים לאמבולנס. בדרך לבית־החולים הסכימו פִּיטֶר וריץ' ביניהם, שהאיש נטול־ההכרה הוא מנוסעי האמריקנית הדיפלומטית, ואם כך, יש לברר בדחיפות מי הוא, מה מעמדו, אולי מסתתר פה סיפור.

בחדר מקרי־החירום של בית־החולים החדיש באכּסבּרידג' נהגו בריץ' בחוּמרה: לא זהותו של האיש במעיל צמר־הגמַלים מטרידה אותנו ברגע זה, כי אם החשש לחייו. ואם אכן שׂר או שגריר של מדינה זרה הוא, ודאי שאיננו פנויים עכשיו לדיבורים. נא להמתין בחוץ.

בינתיים היה השעון רץ, וריץ' הגיע לכלל דעה שכל השתהוּת נוֹספת כאן מסַכנת את עצם שידור הכתבה. קודם־כול עליהם להגיע לאולפן. את הפרטים החסרים יוכלו לבקש מאוחר יותר. בעיקר ברגע זה הוא, שלא יקדימם אחר.


 

2. הדרכון הגרמני

התאווה לחדשות מסעירות הכשירה את הקרקע לקליטתן. הסבָרות שהשמיעו תחילה פיטר וריץ' זה באזני זה ושבו וחזרו עליהן בחדר מקרי־החירום, קנו לעצמן במהירות מעמד של עוּבדה בדוקה. פיזור הנפגעים הרבים בכמה מבתתי־החולים שבסביבה סייע גם הוא לבלבול. והואיל ועל גופו של הגבר נטול־ההכרה נמצאו דרכון של הרפובליקה הפדרלית וכרטיס־טיסה לפרנקפורט, שלא לדבר על בגדיו ההדורים וחזותו המרשימה, נהפך מעמדו הדיפלומטי של היינץ איזידור ברגרזון – השם הרשום בדרכון – מניחוּש להנחה שכבר נבדקה ואוּמתָה.

הנה כי כן, מכוח הֵגיונו הפנימי של זמננו, הִכתיבה המקריות הכפולה הזאת את המהלך הבא. התאונה, ורק היא לבדה, גילתה לעולם, שמתהלך בו אדם הנושא דרכון על שם היינץ איזידור ברגרזון. אותו עצמו, את בעל־השם, ניתקה התאונה לחלוטין מן העולם, וכיון שלפי שעה טרם אבחנו הרופאים מה גרם לאובדן־ההכרה ולא ידעו לפסוק אם יצא מכלל סכנה – התעוררה בדחיפות שאלת זהותו. אם אכן במדינאי או בדיפלומט בכיר דברים אמורים, יש להודיע על כך מיד לשגרירות. כלים התחילו מזיזים כלים.

הקונסול דוקטור אֶבֶּרהארד בּרוּקנר כבר עמד ביציאה לרחוב צֶ’שאם כשננעץ בעורפו כמו קֶרס קולה של העלמה קארן שלייפר. עוד לפני שאמרה דבר ידע, כי להתקין עצמו כראוי לארמון באקינגהם כבר לא יספיק, הן העלמה שלייפר עצמה היא ששידלה אותו, לפני כמה דקות בלבד, לקצר את היום, שכּן היטב ידעה כמה ציפתה אינגֶה שלו עד שזכו להיכלל בפמליית השגריר לקבלת־הפנים המלכותית. אם היא רצה אחריו אות הוא שצף פתאום איזה עניין בהול, כלומר – רע.

“יסלח־נא לי האדון הדוקטור, אך ממש בצאתך את החדר טלפן קצין־משטרה –”

“משטרה?!”

“במכונית שהיתה מעורבת באיזו תאונה בדרך לנמל־התעופה היתרוֹ, אמר הקצין, נמצא אזרח הרפובליקה הפדרלית. האיש נטול־הכרה ומצבו מעורר דאגה.” העלמה שלייפר הבחינה כנראה בעווית קלה של מורת־רוח בפני הקונסול, שהרי בכל יום מסתבך אזרח גרמני באיזו צרה בלונדון ובדרך־כלל מטפלת בעניינים אלה היא לבדה. “המקרה, אדוני הדוקטור, אינו שגרתי. המכונית דיפלומטית. נוסעים נוספים – גם לא נהג – טרם נתגלו. הפצוע, פלוני מר ברגרזון, לא התייצב בקונסוליה, אף אינו מופיע ברשימות מיוחדות שבידינו. סבורה הייתי, שבמקרה זה איני מוסמכת להכריע על דעת עצמי בלבד –”

בשתי שנותיו בלונדון למד הקונסול לקלוט כל בן־גוון בניסוחיה הדקדקניים של הוותיקה והמנוסה שבסגל המחלקה הקונסולרית. אכן, בהול – ורע. היא מרמזת על אפשרות אחת ויחידה – השירותים החשאיים. גם אילולא הסתלק לו כבר בצהריים, היה פון שטוֹיסל, השור הפומראני, מרחיק אצבעותיו מן האש. עכשיו אני כאן לבדי, ועלי לבחור בין שׂמלת־הברוקאדה החדשה של אינגה לבין הסתכנות במחדל ביטחוני. מוצָא אפשרי הוא להעביר מיד את הכדור אל הקולונל אונטרמאיֶר, אבל לא בהיסח־הדעת שותקת על כך העלמה שלייפר. הקונסולרית היא מחלקת־הנידחים, ורק צירוף חד־פעמי כזה של נסיבות יאפשר לו להפגין תושייה ולהזכיר לבון הן את עצם קיומו של המומחה להיסטוריה של המשפט הקונסטיטוציוני הבריטי והן על מה בוזבז כאן עד עכשיו.

דוקטור ברוקנר חזר ללשכתו. לבקשתו חזר באוזניו קצין־המשטרה על הפרטים הרשומים הדרכון. המספר, השם המלא. מקום הלידה – פרנקפורט. השישה ביוני 1927. הגובה – 182 ס"מ. סימנים מיוחדים – אין.

בשביל להניח לעצמו שהוּת לשיקול־דעת, שאל מה ששואלים במקרים כאלה. הכול עודו במהומה רבה, השיב הקצין, וטרם בוררה זהותם של כל ההרוגים והפצועים. רק מפני מעמדו המיוחד של הג’נטלמן והחשש לחייו מיהר לטלפן, שהרי יבקשו בוודאי להזעיק את משפחתו מחוץ־לארץ.

בתשובה לשאלת הקצין אם יודע הוד־מעלתו מי מעובדי השגרירות ליווה את האורח לשדה, מלמל דוקטור ברוקנר משהו דו־משמעי. כבר הוא מגלה תושייה מוגזמת, אמר בלבו, שהרי אם בשליחות חשאית שהה אותו ברגרזון בלונדון ואנשי השירותים הם שליווּהוּ, מחובתו להזעיק בדחיפות את הקולונל אונטרמאיר. אך הואיל ובמפורש לא נאמרה מלה אחת על אפשרות כזאת, מי יוכל לגנותו על שהוא ממלא את חובת כקונסול. העוּבדוֹת שהונחו לפניו די בהן להחישו לבית־החולים. לאור מה שיתגלה לו שם, יחליט על המהלך הבא. ואם ייצא לאכסברידג' מיד, יספיק לברר הכול, לשוב הביתה להתייצב בחדר־המוסיקה של הארמון – אינגה בשׂמלת־הברוקאדה והוא בפרַאק – בתשע בדיוק.


 

3. המסך נכנס לתמונה

אל דוקטור אברהארד ברוקנר ואל התפקיד – הלא מבוטל, יש לומר – שהוא עתיד למלא בהשתלשלויות הבאות, עוד נשוב. אך הואיל והגיונם של המאורעות החל להיבדל כבר באותה שעה מהֵגיונו של מחבּר התיזה המצוּינת על רישומם של עקרונות קונסטיטוציוניים בריטיים על מושבות־הכתר לשעבר, נניח לו להיחפז לבית־החולים של אכסברידג' ונעבור לדירתו של הגנרל ז’אן פרנסואַ דֶה טראנבּלֵיי בקומה התשיעית של בית רוֹצֶ’סטר, ברחוב בֵּייסווֹטֶר, דירה שמחלונותיה הדרומיים מתגלה בעונה זו הייד פארק בכל עֶריית שַלכתו ההדורה, שוברת־הלב.

כלים היו מזיזים כלים. בעל מוח מסודר וחריפות אקדמית ניכרת היה הקונסול, אלא שכל התפתחותו הרוחנית והאינטלקטואלית, עד להתקבלותו לשירות החוץ, היתה שונה מעיקרה מהכשרתם של עיתונאים, אנשי־בּיוּן ואפילו – גם זה – פקידות קונסולריות ותיקות. על דעתו לא עלה כלל, שהעלמה שלייפר, דרך שִגרה, תטלפן מיד לפרנקפורט במאמץ להחיש את איתור מַענו ושאריו של האיש נטול־ההכרה. ועל יסוד מה יכול היה הוא – או כל מי שהיה ממלא את תפקידו – לנחש שבמערכת החדשות של ה“בי.בי.סי.” כבר מכינים את הידיעה ובשעה שהוא מפלס דרכו בתנועה הכבדה (למרבה המזל, נהפך הערפל לדלף) אל מחוץ לעיר, מבקש ריץ' את תגובתו של הקונסול הכללי, האדון פון שטויסל?

כלים הוסיפו להזיז כלים. העלמה שלייפר הזיזה כלים. כתב ה“בי.בי.סי” הזיז כלים. פון שטויסל, הקונסול הכללי, היה גם הוא לכלי, והוא הזיז את איש “המשרד השני” בשגרירות צרפת, את הקולונל רוֹשֶׁה. רושה הזיז את הגנרל ז’אן פרנסואַ דה טראנבליי.

כל ימיו שיעבּד דה טראנבליי את תשוקותיו האנרכיות לנאמנויותיו הנוקשות – צרפת, משפחתו עתיקת־היוחסין, רעיו משנות הרֶזיסטאנס. משום שבַּפּנים שלו היה הכול רשות, דבק בחובה. בסתר־לבו היה מדמה עצמו לחבית, שמקיפים אותה מבחוץ בחישוקים כדי שלא יפרק אותה היין מבפנים. ולא שהיה אפילו שמץ של חביתיוּת בצורתו. אדרבא, שלא כעמיתיו, שכבר לפני שנים שמנוּ ועבו, היה הוא מצטמק והולך. בחדר־האמבטיה, נוֹכַח מערומיו הנשקפים מן הראי המהבּיל, היה בעיניו – דימוי זה היה חביב עליו – כלִבנֶה בחורף. אשתו דוחקת בו לשאול ברופאים, אבל הוא מיטיב לדעת את הסיבה האמיתית להצטמקותו – הפחד מפני ההימלטוּת מתוך עצמו, ובלשון הדיאלקטיקה הפרוידיאנית החביבה על ריימוֹן מאריטֶן, הפחד מפני ההיענוּת לעצמו.

כאן העיקר: הוא עצמו אינו יודע מה הוא באמת – החובה שבחישוקיה כלא עצמו כל ימיו, או התשוקה שלא פּרנס. עד היום חש הוא עווית באצבעות־ידיו לא רק בשעה שהוא חולף על־פני האקדמיה לאמנויות, אלא אפילו בשעה שנתקלת עינו בצירוף־המלים הקסום הזה: “בּוֹז־אַר”. ובכל־זאת, שום דבר לא היה מובן מאליו יותר מהליכתו לאקדמיה הצבאית, לסן סיר, כמסורת המשפחה. למרות הכול, אין הוא יכול כלל לצייר לעצמו את חייו בלי הפרק ההוא, היענוּתוֹ לקריאתו של הגנרל. כן, החובה לצרפת המושפלת, החובה לעומת התמונות שלא צייר, החובה לעומת השירה שכּיבה בתוך נפשו הרבה לפני שיָבש גופו. היכן היה מוצא יופי נעלה יותר? אצל אלילי הגדה השמאלית, שגם בימי הכיבוש כתבו שירים, ציירו תמונות, התפלספו, ובבוא השחרור התחזו הם כנושאי־הדגל, העזו הם להציע לצרפת לוותר על עתידה, לבגוד בעברה, להתפלש בתשוקות האני־כאן־ועכשיו?

אבל, הכנגד. הגנרל. מן הדיווחים הראשונים הולך ומתברר, שמן הדברים שהטיח אתמול הוא באוזני אלף עיתונאים – בפני העולם כולו – לא יוכל עוד איש מאתנו להִנָקוֹת. מכאן ואילך לא יראו עוד בו, בשארל הגדול, את הכנגד לאותו זרם עכור בתולדות צרפת שראשיתו בפרשת דרייפוס וסופו בחרפת וישי. בשנת ששים ושבע, בדור של אושוויץ, חודשים ספורים אחרי הנס של יוני, לומר שהיהודים הם עם נבחר, בוטח בעצמו ושתלטן? לא רק את קִצו החיש, כי אם את קץ הדור כולו, את קצי שלי. גופי ההולך ויבש שייך לעולמם של המתים.

מת – וחי בחידה מפתיעה. רק אותה תחושה על־חושית, החמיא דה טראנבליי לעצמו, עמדה לי גם הפעם, הביאה אותי להינזר מן האירוע הדיפלומטי השנתי בארמון באקינגהם. לפחות הערב ניצלתי מן הביזיון הזה. כמה צדק ריימון מאריטן, בשבוע שעבר, כאשר אמר לי שהגיעה שעתי לפרוש לנחלת אבותי. אטלפן אליו עוד מעט, אומר רק זאת: אני מודה, ריימון, זו השעה.

הטלפון צלצל. פעמיים ושלוש נשתלח הצליל הצורמני ודממת החדר נתנפצה כזכוכית יקרה. דה טראנבליי קבע מבטו במכשיר העשוי חרסינה ומתכת מוזהבת נוסח ראשית המאה, והאזין לצלצול החוזר. גם אצלי בנספחוּת הצבאית מתהדרים הכול לכבודה של מלכה נטולת־סמכויות, סמלה של קיסרות מפורקת, הניצבת בראש מונרכיה סוציאליסטית. הם ודאי שאינם מטלפנים בשעה הזאת, אם כן, שוב פאריס? עוד מלים על דברי הגנרל הנוהג בשוק האירופי כאילו אלה הם ימי לואי הארבעה־עשר, קולבר, המרקאנטיליזם והזהב מלך העולם, המְשחק גם הוא גדולה שאבדה ואיננה?…

“דה טראנבליי,” אמר חרש.

לרגע נתקצף על רושה שאינו בפאריס, כאילו את הסימן האחרון לחיותו נטל הוא ממנו בהתקשרותו הלא־חזוּיה. בצינה יבשה אמר:

“לונדון אינה בוערת שנית, קלוד?”

רושה לא צחק. אם משום שהרמז לשריפה הגדולה נפל על אוזנו הערֵלה, אם משום שבאמת בוער משהו. למה טלפן, אם עכשיו הוא שותק?

“טלפנתי, אדוני הגנרל, כדי להמליץ על החדשות.”

זה קצת חורג מגבולות הטעם הטוב, ידידי הצעיר. עובר־בטל עדיין אינני.

“ערנותך נוגעת ללבי, רושה, אך אני מדוּוח במישרין מפאריס. האם אינך מאחר לארמון?”

“במישרין?!”

התדהמה בקולו של רושה מפתיעה מאוד. רק עכשיו התחוור לו, כי לא לתגובות על מסיבת־העיתונאים של הגנרל מבקש רושה להסֵב את דעתו, כי אם למשהו שאין פאריס יודעת. בשתיקה המתין לרושה שיפרש את דבריו, אבל זה הוסיף רק כמה מלים מבוררות בקפידה מקצוענית: “לארמון, אדוני הגנרל, אולי לא אלך כלל, אך ברגע שתסתיים המהדורה הקרובה בטלוויזיה, אצא, אם הדבר אפשרי, לביתך.”

כל הרהורי־החידלון היו כלא־היו. בצעד חיילִי נוקשה פסע דה טראנבליי לחדר־הטלוויזיה הקטן, שאשתו ובתו ישבו בו, כמנהגן בכל ערב שאינם מתארחים בבתי אחרים ואינם מארחים בביתם, מהופנטות מן ההבהוב האלקטרוני. הוֹ, אַן־מארי, האחרונה לבית דה טראנבליי, צמח־הצל שהצמיחה חזותי המטעה. רוצי יחפה בסְלוֹן סקוֶור, חִשׂפי את שדייך בסַן טרוֹפה, חטאי, חטאי, רק אל תשבי כך, ספר סגור על ברכייך הצנועות, אַת ואמך, לפני הטלוויזיה.

והרי החדשות. רושה לא השמיע אפילו בדל של רמז על העניין, שהפעיל את מנגנוני־האזעקה של הריגול הנגדי. לונדון אינה בוערת, אך משהו מעלה כנראה עשן, ומצד שני – מה אינו מוציא היום את וייטהוֹל מכליו. שוב המשפט הזה של הגנרל, שלא ייסלח כאן לעולם: בריטניה חייבת לשנות את אופיה בטרם תצטרף לשוק. שוב בריחת הזהב מלונדון לפאריס. אך כל זה אינו מה שרִחרח רושה, המבדיל היטב בין גבינה לגבינה. עכשיו הפולחן האנגלי: מזג־האוויר. הערפל הפתאומי אחר־הצהריים. האם כבר החמצתי את העיקר? תאונת־דרכים. בספרי־ההיסטוריה ייזכר המוות על הכבישים כמו המגיפה השחורה. האיש הזה, המוּטל על אלונקה, באמבולנס, מצוּלם מקרוב מאוד, באריכות, פנים שאין בהם סימן־פציעה, אבל הם חסרי־חיים. את האיש הזה אני מכיר! רגע…

תמונות נוספות ממהרות למחוק את פני הגבר שבאמבולנס. ולמי שייך הראש המגולח, עורף הפר והפימה המשולשת? הה, פון שטויסל, ה“בוֹש” המגושם, ששמוּר אצלנו תיק מעניין מאוד על מעשיו בשנות הכיבוש… שוב הפנים המוּכּרים, וברקע משמיע קולו של פון שטויסל דברים משונים! אכן, האיש נטול־ההכּרה נושא דרכון של הרפובליקה הפדראלית, אבל בניגוד למה שנמסר תחילה, אינו דיפלומט, אינו נמנַה עם סגל שגרירותנו כאן ולמיטב ידיעתנו גם אינו מכהן במשׂרה כלשהי בממשלה הפדראלית בבוֹן. הדרכון הוא על שם היינץ איזידור ברגרזון, אך ניסיונותינו המיידיים לאתֵר את המשפחה ולהודיע לה על המקרה לא הוכתרו לפי שעה בהצלחה…

האור האדום. משונה, באמת. המערכת המוניטרית מתמוטטת. נשיא הרפובליקה מבזה לא רק את העם היהודי, כי אם גם את בריטניה ואמריקה, ופתאום דאגתו שוברת־הלב של פון שטויסל לסתם אזרח אנונימי, שמשפחתו לא תספיק חלילה לומר לו שלום אחרון! אילו חיפשו כך את היינריך מילר מן הגסטאפו או את מֶנגֶלֶה מאושוויץ…

ומה הוא אומר עכשיו? – “משׂיחה טלפונית עם מרשם התושבים בפרנקפורט עולה אפשרות, שהאיש התגורר, לפחות תקופה ידועה, בפאריס…”

אהה! עכשיו ברור מה ראו להאריך כל־כך בסיפור ההוּמַני הזה!… לפני שעה זוהה בדייקנות – דיפלומט, במכונית דיפלומטית, ועכשיו אין מוצאים את משפחתו. ופתאום – פאריס, ועוד זה: הפנים באמבולנס. אף זו מחלה מקצועית – לצלם כל אדם ולשומרו בתאי־הזיכרון. אני את הפנים האלה ראיתי.

לכן נזהר כל־כך רושה בלשונו. תאונה עלולה להיות מעשה של תכנוּן מושלם, ובעיתוי שאין יפה ממנו. מצד שני, מן הראוי להיזהר ולא ליפול בפח הטמון לחריפים מדי. אולי לא מזימה בריטית־גרמנית נגד פאריס כאן, כי אם פשוט להיטותו המטומטמת של הנאצי־לשעבר להקרין על המסך הקטן תדמית של גרמניה, שחייו של אלמוני אחד מעמידים בה את כל מכונת־המדינה על רגליה.

ובכל זאת: אני מכיר את האיש. למרבה הצער, פוגשים אנחנו יותר מדי פנים. בעיקר כאלה, בדומים לכל תצלום של הגבר האידיאלי – פרסוּם לסיגריות, בנקים, סקי, מטוסים, החיים הטובים. ובכל־זאת, מנין? לא מן הרזיסטאנס. אם עכשיו הוא כבן ארבעים, היה אז ילד. לא מימי עבודתי ב“משרד השני”. אם הוא צרפתי, שהעניק לעצמו או הוענקה לו גם זהות גרמנית, זה סיפור אחד. אם הוא גרמני, שפגשתי במסווהו הצרפתי, הרי זה סיפור אחר, כלל לא מבדח. בשעה הקצרה שבין התאונה לבין השיחה עם איש־הטלוויזיה לא יכול היה פון שטויסל לקיים בירור של ממש עם השירותים הגרמניים, ומרוב להיטות חשף איש משלהם, והשועלים הבריטיים – שבתאונה זו, לפי הנראה, לא היתה להם יד – הריחו מיד את הטרף. התאונה המקרית על ה“אֶם 4” היתה אותה ארנבת מיכנית, שהכלבים משתלחים בעקבותיה במסלולי־ההימורים. עכשיו הם מצפים לפרס הגדול.

בשעה שהכניס את קלוֹד רוֹשֶׁה לחדר־עבודתו, לא עשה כן כדי לשמוע, כי אם כדי להשמיע: יש לדווח למרכז ולבקש בדחיפות פרטים על האיש נטול־ההכרה וקשריו הצרפתיים. שפרצופו של הגבר הנאה הזה מוּכּר לו, העלים מרושה. חִיוּת חדשה זרמה בגופו היבש. כשיישאר לבדו, ייסגר בחדרו ובריכוז כל החושים ינסה לדלות מן הזיכרון היכן ומתי – לא מזמן, לא מזמן – ראה את הפנים האלה. המפתח לכל התעלומה כולה צפוּן בראשו. רוֹשֶׁה וכל המנגנונים מכאן – והוא לבדו מכאן.


 

4. כפּרת עוונות

כמה שעות קודם־לכן נחת דוקטור ברוקנר ברחוב האפלולי, פֶּתח בית־החולים החדש באַכְּסבְּרידג', מכלול ביתנים דמוּיי קוביות לֶגוֹ, שאפילו בערב נובמבר עכרורי זה שוֹנָה חזותו בתכלית מן התפלצות הפסבדו־גותיות של המאה הוויקטוריאנית. ברגע שהציג את עצמו, מסרה לו האחות הודעה שרשמה מפי העלמה שלייפר: הקונסול מתבקש לטלפן למשרדו מיד בבואו.

ניכר היה, שהאחות הצעירה מפיקה הנאה מרובה מן המגע הקרוב עם איש המגלם מדינה שלמה, ובעודו מחייג, נידבה בהתלהבות כל פיסת־מידע שקלטה על התאונה: אמנם כן, בינתיים כבר זוהו כל הנפגעים, חוץ מאשר שניים מתוך הארבעה שהיו ב“מיני”. זוועה! נמחצוּ כליל.

סטודנטים, אומרים, בדרכם לאוכספורד… גם את השניים שנסעו במכונית הדיפלומטית גילתה סוף־סוף המשטרה. לפי המספר. ונסואלה. שניים אלה הם בין הפצועים שהוּסעו לבית־החולים של סלָאוּ, וכאן מקור על הבלבול…

הקונסול הוּכה בתדהמה: איך, ונסואלה?! אך בעודו מסגל את מחשבותיו למהפך הלא־צפוי הזה, בקע מתוך האפרכסת קולה החורקני של העלמה שלייפר:

“רציתי למסור מה שהעליתי בפרנקפורט –”

“פרנקפורט?” בלחישה דיבר, אבל חמתו בערה בו. המזכירה המסורה הזאת תקרב את קִצו מרוב חריצות. טמטומו שלו הרגיז אותו. דרכון רגיל הוא דרכון רגיל, לעזאזל. ואילולא ביקש להערים על הנהלים ולגנוב לעצמו תהילה, היה מתקשר תחילה עם אונטרמאיֶיר ומגַלה, פשוט, שאף לא אחת ממכוניות השגרירות נעדרת. כולן חזרו בשלום לבסיסן. ונסואלה! “למה פרנקפורט, העלמה שלייפר?”

“הרי דרכונו של מר ברגרזון הוצא שם, האדון הקונסול. מנהל המשרד, גם הוא מגולי קֶניגסבֶּרג וידיד־משפחתנו, ישב עדיין, למרבה המזל, בלשכתו. הוא עשה מעל לחובתו ומצא את המַען –”

מה שבדמיונו כבר נהפך לתעלומת־ריגול, שגילוּיה יפתח פרק זוהר בקריֶירה המאכזבת שלו, היתר בפשטות פרוזאית כל־כך. “ברכותי. אם כך, המשפחה –”

“לדאבוני, לגמרי לא. המַען שמסר היה של פנסיון פרטי, ששינה בינתים שם ובעלים. התקשרנו אתם –”

“וכל זה בעוד אני מפלס דרכי אל המקום הזה?!”

“אך את יום האתמול לא ידביק הפּרש המהיר ביותר. את שמו לא שמעו.” אחת היא לו. כל הריצה הזאת מביכה ונלעגת. צריך לסיים כאן איכשהו ולרוץ אל אינגה.

“רק פרט מפתיע שהעמידני עליו המנהל. הדרכון הוצא בהתאם לסעיף 116, סעיף קטן 2.”

על רצפת־הלינוליאום, בין קירות ודלתות אפורים, אדומים וצהובים צוהלים, כמו גן־ילדים מתקדם, צעד ד"ר ברוקנר בעקבות האחות. כל הבדיחות על האחיות הבריטיות העונדות סיכה גדולה על שׂמלתן, שלא יטעה הרואה בין החזה לבין הגב! חלוק־מיני המחזיק בדוחק את אחוריה, ירכיים מלאות, חזה מרקד. מה ביקשה העלמה שלייפר לומר, כשהזכירה את סעיף 116, סעיף קטן 2. הלוא זה הופך שוב את כל הקערה על פיה. כאן לא מדובר בסתם איש פרנקפורט, שלצורך נסיעה או מטעם אחר הלך לפני כמה שנים וביקש דרכון. הסעיף הזה בחוקה הפדרלית מגדיר חד־משמעית במי דברים אמורים – באדם שאזרחותו ניטלה ממנו בין ה־30.1.33 לבן 8.5.45 מטעמים מדיניים, גזעיים או דתיים. כל השאלות מתחילות מחדש.

תוך כדי הליכה החזירה האחות את חזה המרקד לאחור ושאלה אם גם בגרמניה יש בתי־חולים מודרניים כל־כך. לפני־כן עבדה בקסרקטין הנורא הזה שברחוב פוּלאם, שמחזיקים בו עשרות חולים באולם הדומה לבית־נתיבות או לאוּרוות־המלך. אגב, ספק אם אפילו לד“ר אֶואנס יש כבר תמונה ברורה על מצבו של מר ברגרזון שלכם, אבל אדם פנטסטי הוא ובוודאי יעשה כמיטב יכולתו. וזהו ד”ר אֶוואנס עצמו.

איש צעיר מאוד, הופתע ד"ר ברוקנר. צעיר אולי יותר מכפי שהוא נראה, ככל שחורי־השיער, הדרומיים. אוואנס – שם וֶלשי. כלומר, גאלי, מה קוראים כאן קלטי. שיער ארוך ופיאות־לחיים אופנתיות, שאין הכיפה הירוקה מכילה, אבל הסנטר תקיף והעיניים עייפות. איש הניצב על הגשר הרעוע שהין החיים לבין המתים.

“ראשו של אדם אינו כדור קריקט,” אמר ד"ר אוואנס. לאורחו הציע גם ספל תה וגם כיסא, ואילו הוא עצמו המשיך לעמוד. הניגון הוֶולשי בקולו הוסיף סוד להסברי המקצועיים. “סימנים פוזיטיביים לחבלה מוחית או עצבית שתסביר לנו את חוסר־ההכרה – לא איבחַנו לפי שעה. אבל גם לקבוע בוודאוּת, שפגיעה כזאת לא נגרמה, אי־אפשר בשלב זה. הבדיקות שעשינו הן ראשוניות בלבד, והואיל ופעמים אין תופעות מסוימות מתגלות אלא שעות ואפילו ימים לאחר האירוע, אנחנו מקפידים ונוהגים בזהירות מְרַבית. ואנחנו זקוקים לזמן.”

כן, הזמן. זו גם הבעיה שלי, אמר דוקטור ברוקנר בלבו. אחרי מה שסיפרה העלמה שלייפר, ספק אם יכול אני פשוט להתעלם מן ההיבט הביטחוני ולהסתלק. אם תישאל, תגלה העלמה שלייפר לפון שטוֹיסל – אולי גם לאוּנטֶרמאיֶיר – שבשׂפה ברורה ובמלים מפורשות העמידה אותי על אופיו המיוחד של הדרכון ועל כך שהמַען שמסר בשעתו ברגרזון לא היה מַען.

את הבעת־פניו של הקונסול פירש ד"ר אוואנס כדאגה למצבו של החולה, והוא הוסיף: “עלי להבהיר, כי אף שהאיש נטול־הכרה, תגובת הרפלכסים אינה חד־משמעית, הדופק רפה, לחץ־הדם נמוך, וייתכן שכל זה אינו אלא הלם חולף. לאיש יש מבנה איתן ואני מרשה לעצמי לשער, שכושר־התאוששותו גבוה. האם הצלחתם לאתֵר את המשפחה?”

“אנחנו מנסים, אך לפי שעה לא מצאנו אחיזה.”

ואז הציע הרופא הצעיר את שצריך היה להיעשות מיד: לבדוק היטב את בגדיו ומזוודותיו.

לתוך הסבך הזה, חירף דוקטור ברוקנר את עצמו, נכנסתי מרצוני, וכל מעשה שאתחמק מעשייתו עכשיו, כל מחדל, עלול להזיק לי יותר ממה שאעשה דרך־שגרה.

“זאת היתה מטרתי בבואי לכאן,” אמר.

המחסנאי הניח לפני הקונסול מעטפת נייר־מאנילה, מזוודת־יד מתוצרת “סאמסוֹנייט”, המכונה “אַטַאשֵה קֵייז”, או גֵ’יימס בּוֹנד, ועוד מזוודת־פיברגלאס בינונית, שלדעת המשטרה – ומטעמים שאינם מחוּורים למחסנאי – שייכת גם היא למר ברגרזון. בחריט נמצאו כמה שטרות־כסף בסכומים קטנים – לירות שטרלינג, מארקים גרמניים, פראנקים שווייציים. לא שום שיקים, לא משֶׁל חשבון אישי באיזה בנק ולא המחאות־נוסעים. לא כרטיסי־ביקור, לא לוח־כיס, לא איזה מַען או מספר טלפון שאפשר להיאחז בהם. בגדיו היקרים היו עדוּת לזיקתו המיוחדת ללונדון, שעון “אֶטֶרנָה־מאטיק” ומצֵת־הזהב הוסיפו לרושם שהאיש אהב והתיר לעצמו את הטוב ביותר, כמו ארבעת הסיגרים בנרתיק־עור מיוחד. רק צמד עטי־“לאמי” היו מתוצרת גרמנית. נמצא גם צרור־מפתחות לא־קטן, אבל רק לשניים מן המפתחות היתה שייכות למה שלפניו – ל“סאמסוֹנייט” הקטנה ולזו הבינונית. מאלֵף שלא בחר בסוג בעל מנעול־הצופן. האם אין לו מה להסתיר, או שאינו מסתכן בנשיאת דבר העלול לחשוף את צפונותיו?

ובכל־זאת: הכרטיס. לופטהאנזה. ציריך־פרנקפורט־לונדון־פרנקפורט־ציריך. הוּצא בארבעה במאי השנה. יצא בו ביום לפרנקפורט. בארבעה־עשר בו טס ללונדון. ומאז? האם ישב בלונדון כל הקיץ וכל הסתיו? ומדוע נפתח המעגל בציריך, ולא בפרנקפורט, ושם הוא גם נסגר? אירופה פתוחה עכשיו לרווחה, זמן החותמות שבדרכון אינך למֵד דבר על כניסותיו ויציאותיו של אזרח הרפובליקה הפדרלית.

המזוודה הבינונית הפתיעה עוד יותר. היא עצמה משומשת הרבה ותוכה לגמרי לא מהודר: מכנסי־קורדרוי חומים, מהוּהים, סוודר לימוני, מקטורן־טוויד, נעלי־זאמש, הכול משומש היטב, לא נקי, לא מקופל בקפדנות, תחוב למזוודה בזלזול בוהימי. ואולם מתחת לכל אלה, ולא מעליהם, כדרך רוב האנשים, מעיל־הגשם, וזה, בניגוד לבגדים האנגליים, היה בגִזרה הצבאית החוזרת לאופנה בגרמניה, כותפות, חגורה רחבה, שתי שורות של כפתורי־מתכת, והעיקר – הצבע האפור־ירוק, צבעו של הצבא. במוחו של ד"ר ברוקנר חלפה תמונה, שבכל פעם שהיא עולה חוזרת גם אותה דקירה בבית־החזה – מראהו של אביו, במדיו הנאים, בצאתו אל המזרח, הפרידה האחרונה.

ה“אטאשֶׁה קייז” היתה חדישָה ומה שבתוכה גם הוא כאילו אתמול, בבת־אחת, נקנה. קטלוגים של בתי־הוצאה, החוברת האחרונה של “פלייבּוֹי” והגיליון האחרון של ה“טיימס ליטרארי סאפּלמֶנט”. מתנות: אפודה מרצועות עור צבעוני שקונות הנערות ב“בִּיבָּה”. חגורה, מקלעת טבעות־פלאסטיק ענקיות וּשׂרוכים גסים. ושוב רמז לגרמניה – “שנות כלב” לגינטר גראס, ספר ממושמש מאוד, ששאלוֹ אולי לפני שישה חודשים בפרנקפורט ועכשיו התכוון להחזירו, עם המתנות. ד"ר ברוקנר כמעט ראה את הנערה – ודאי שנערה – מפרנקפורט, המתלבשת באכּסצנטריות ידוּעה, חובבת ספרות, אולי עובדת באחת ההוצאות. בקרוב מאוד תשוב אל הסביבה הבורגנית והמאוד־לא־ספרותית שמתוכה יצאה, אך לפי שעה היא מתהלכת בחוגים בוהימיים כביכול המתגודדים במרכזה המנומנם של העיר, חסרה קצת אַנגְסט. עכשיו מקבל גם הֶר ברגרזון המסתורי שלנו מימד נוסף. אולי אף הוא מחוגי הבורסה והבנקאות של המרכז הפיננסי הזה, אחד שבסופי־שבוע הוא יוצא להרי הטאוּנוּס, לצייר, ורק עכשיו, בהיפרדו מן העשׂוֹר הרביעי לחייו ניתק הכול ונמלט ללונדון, בתקווה שכאן יתחולל מה שלא קרה בחייו עד היום. עם הבגדים המקומטים ושני קמיעות מקארנבִּי סטריט, ולא עוד עם האמנות, שב לפרנקפורט. לא, לציריך. גם לא זה: שכחנו את סעיף 116, סעיף קטן 2. שכחנו, אבל כל זה אינו מעניין, ודאי לא את המדינה.

סגר ונעל את ה“אטאשה קייז”, חזר ודחק את תחפושת־הצייר לתוך המזוודה הבינונית. ללחץ אצבעותיו נענה רשרוש ממועך של נייר ממכנסי־הקורדרוי. מתוך סקרנות כלל־לא־ממלכתית מִשמש את המכנסיים, וכמי שנמצא לו היתר להציץ בעד חור־המנעול, תחב שלוש אצבעות אִסטניסיות לתוך הכיס ומשך את הצרור הדחוס. עוד בטרם פרשוֹ, ידע שזוהי מהדורת־אוויר דקה של עיתון כלשהו, שהלשון אינה גרמנית, שהכתב זר ומוזר. לא אותיות רומיות, לא קיריליות, לא ערביות, לא כתב דֶוואנאגארי, לא אחד מן הכתבים שראה בתקופת שירותו באפריקה. ובכל־זאת, הרעידו בו הסימנים המרובעים האלה דבר־מה זכוּר וכאוב מאוד.

את העיתון הפרושׂ הפך, עיניו רצו מדף לדף, מחפשות רמז. בפינה הימנית העליונה של אחד העמודים, בתוך מסגרת שחורה, בין סימני־הדפוס הסתומים, גילה את שורת־המפתח, באנגלית: עיתון יומי, תל־אביב, ישראל. מספר תיבת־דואר. טלפונים. עכשיו גם קופץ התאריך כמו מאליו, ה־24 בחודש, כלומר עיתון מלפני ארבעה ימים, ופירושו של דבר ששלשום או אתמול, ואולי הבוקר, קנה האיש, כאן, בלונדון, את העיתון הזה, בעברית, וכך נכשל בטעות הגדולה האחת, המתירה את כל הפקעת.

פניו של ד“ר ברוקנר לא גילו דבר. המחסנאי עסוק בשלו, ולא הבחין במאומה. להחזיר כל דבר למקומו, לארוז מהר, לא לעורר חשדות, לחשוב תוך כדי נסיעה חזרה. אבל המחשבות כבר רודפות זו את זו: ציריך גם היא אינה אלא תחנה. האיש בא מתל־אביב ולשם עמד לשוב. והתאריכים: במאי, ערב ה”בְּלִיץ־קְרִיג" הישראלי, מלחמת ששת הימים, יצא. בסוף נובמבר, אחרי ההצבעה במועצת־הביטחון על 242, הפותחת לישראלים פתח להחזיק בשטחים הכבושים עד בוא מְשיחָם, הוא חוזר. דרך פרנקפורט. תמיד דרך פרנקפורט. שם המרכז שלהם. שם מנהלים היהודים את העולם התחתון. שם צברו מיליונים מספסרות במקרקעים. שם הבנקים, כמו בימיו של זיס. כמו בימי הראשית של הרוטשילדים. שם צומת רִשתות הביון והריגול שלהם.

המחסנאי הזקן חזר אל האשנב, ושאל אם יכול הוא להיות לעזר. לא, תודה, אמר ד"ר ברוקנר, כבר אני נועל את המזוודה. המחסנאי לבוש בגד־שׂרד כחול, ועל חזהו סרטי־המדליות מן המלחמה, הוא אינו מבחין במאומה. כלום לא קרה, רק הִרהרת ביהודים כדרך שדיברו בהם באותם ימים, שאין איש רוצה לזוכרם. לפני רגע עוד יכולתָ לתַקן לאיש נטול־ההכרה את טעוּתוֹ, לא להחזיר את העיתון לכיס מכנסי־הקורדרוי, כי אם לתחוב אותו לכיסך. רגע כזה חלף בלא מעשה לפני שישה חודשים, כשנשמעו שוב בגלוי המלים השמדה וחיסול, ובדמיונך התפטרת מן השירות והתנדבת לצבא הישראלי. בדמיונך. עכשיו החזרת את העיתון לכיס, והמחסנאי הזקן נטל את המזוודות, וכבר אתה מחזיר הכול, גם את המפתחות, למעטפת המאנילה. רק לא להיות מעורב. להינתק מהר מן הפרשה, שאם לא גילית את העיתון, אינה פרשה.

אבל בשעה שהדהיר את מכוניתו לעבר האמרסמית, ידע שסתם כך לא יינתק הפעם. אם הוא לא יעשה מעשה, ייכנס לתמונה הקולונל אונטרמאיֶיר. שאֵרים לא יימצאו משום שאין לאיש שום משפחה בגרמניה. יימצא העיתון. יימצא הכרטיס. ייחשף הכול. במה שנמנעת זה עתה מעשותו, אברהארד ברוקנר, כבר עלית על הדרך שעשה אביך, המִנהלן הטוב והממושמע, במשׂרדֵי הגֶנֶרל־גוּבֶרְנמָן בִּקְרַאקָאוּ. שתיקתך עכשיו תהיה חלקהּ האחר של אותה דרך. היהודים, היהודים.

ברורות מאוד נראו לו עכשיו האותיות המרובעות של העיתון מתל־אביב. פעמים אין ספוֹר הוציא מארון־הזכוכית את כלי־הכסף המוזרים שהביא אבא מן המזרח, מנסה לשווא לפענח את סוד הסימנים הסתומים החקוקים בהם – כמין צריח של טירה עתיקה עשוי מקלעת חוטי־כסף, בראש כיפתו המחודדת דגל רקוע ובצריח עצמו דלת נפתחת ונסגרת, כלי – סיפרה אמא מפיו של אבא – שהיו היהודים מעלים בו קטורת בשעת פולחניהם הברבריים; מנורה עתיקה, ששמונת קניה היו ממש שתי כפות־ידיים פשוטות; גביעים גדולים ליין; קערות. בקטנותו נמשך אברהארד אל הכלים ואל הסימנים הכישופיים החקוקים בהם דווקא משום ששמע פעם את אחת הדודות אומרת לאמא, שהיא עצמה לא היתה מציגה בביתה כלים יהודיים כאלה. כמעשיו של אלאדין, היה אברהארד משפשף כלים אלה בכוח רב, לוחש עליהם, אבל שום כישוף לא נעשה, אולי משום שלא ידע לקרוא את הסימנים.

הרבה לפני שהופיעו בעירם האמריקנים חדל אבא להפתיעם בביקוריו הקצרים. יום אחד, בשובו מבית־הספר, ראה שנשתנה משהו בארון־הזכוכית היפה – כל הכלים שהביא אבא, נעלמו מתוכו. אמא סיפרה, שאבא נרצח בידי ההוֹרדוֹת האסיאתיוֹת האדומות העולות על המולדת ממזרח, ועכשיו לא נותר להם אלא להתפלל שאמריקנים יקדימום. את כלי־הכסף ואת כל הדברים האחרים שהביא אבא בכל ביקור עליו למחות מן הזיכרון. גם אם יחקרוהו, גם אם יענוהו עד מוות, עליו להשיב בעקשנות: מעוֹדוֹ לא ראה כלים כאלה ואינו יודע במה מדובר. לא היה.

רק כעבור שנים, והוא כבר כותב את הדיסרטציה שלו על השפעת מושגים קונסטיטוציוניים בריטיים בכמה מושבות־כתר לשעבר, הזדמן יום אחר לַמועדון הבינלאומי של האוניברסיטה, ואגב המתנה מצא עצמו מעלעל מתוך פיזור־הדעת בכתבי־עת זרים, והנה קפצה לתוך עיניו – ממש דקרה אותן – תמונת־כרוֹמוֹ חדה מאוד של אותה קערה שהביא אבא לפני שנים מן הגנרל־גוברנמן. היה זה אך אחד הלוחות שעוּטר בהם מאמר מקיף, ששמו צרוּב כמו בברזל מלובן בזיכרונו: “כלים פולחניים באמנות־העם היהודית בארצות מרכז־ומזרח־אירופה”. מובנם של אותם סימנים כישופיים נתחוור לו רק אז: היו אלה צירופים עבריים כמו “כוס ברכה” או “מזל טוב”, שמות מיני־המזון שעורכים על הקערה כסמלי היציאה מעבדות לחירוּת, ברכה שאומרים על נרות־השבת וכיוצא באלה.

ואולם הפחד שהכניסה אמא בלבי ביום ההוא, לפני עשרים ושתיים שנה, הרהר תוך כדי נסיעה, היה כנראה עמוק עד כדי כך, שאפילו הזיכרון המאוחר יותר כאילו נמחק. כמה צדק ד"ר אוואנס בהעירו, כמו דרך־אגב, כי הביטוי חוסר־הכרה אינו אלא ציור ספרותי ולא הגדרה קלינית, והריהו משמש לתיאור מצבים אורגניים ונפשיים השונים באורח קוטבי זה מזה. מוח פצוע. נפש חבולה.

במקום שימשיך, כמנהגו בשובו מנמל־התעופה, בכביש העילי של הַאמֶרסמית לעבר דרך קרוֹמוֶול, השׂמאיל לתוך האמרסמית, פניו לרחוב הראשי של קֶנסינגטון. מבחן זעיר אחד זימנה לו הערב ההשגחה, וזאת הפעם לא יברח. כבר קרוב לשבע, ומי יודע אם יימצא בשעה זו בשגרירות ישראל אדם אשר יעמוד על מלוא רצינותה ודחיפותה של ההודעה שבפיו. הוא, מכל־מקום, את שלו יעשה: לא יותר, אך גם לא פחות מכך.

את מספר הטלפון של השגרירות מצא במדריך המרופט שבתא הציבורי. מן העֵבר השני נענה קול גברי צעיר, ודי היה במשפט אחד כדי לגלות מה דלה האנגלית שבפיו. כל בקשותיו לדבר עם חבר בכיר בסגל־השגרירות נענו בתביעה שיזהה עצמו תחילה.

“הקשב היטב,” אמר דוקטור ברוקנר, “ורשוֹם בדייקנות: בבית־החולים של אַכְּסבְּרידג‘, אני מאיית – אכסברידג’ – אוּשפז היום אחר־הצהריים אדם נטול־הכרה…”

“אני מוכרח לקבל את השם,” התעקש הקול באנגלית רצוצה.

“ידידי הצעיר, זהו מידע חשוב ביותר,” עלה קולו של דוקטור ברוקנר לפאלסֶטו רוטט. “אתה כתוב אות באות, ואת ההחלטה הנח לאדם מוסמך ממך. שם האיש, שנפצע בתאונה בדרך לנמל היתרוֹ הוא ברגרזון. היינץ איזידור ברגרזון. בכיסו נמצא דרכון גרמני, אבל הוא ישראלי. בית־החולים – אכסברידג'. ואת הידיעה העבֵר הלאה מיד.”

פתאום נותר מרוקן כולו, כאילו הקיא את קרביו. כמי שריצה מאסר ממושך ודלת־כלאו פתוחה לפניו לרווחה היה בצאתו מתוך תא־הטלפון. לא כך: פיק־הברכיים הזה היה ספק כפרת עונות ישנים ספק חטא חדש. רק בזאת רצה עכשיו – להימלט מן המקום, להשכיח מה שעשה.

עם סיבוב המפתח, החל הרדיו לדבר.

רגע נדמה היה לו, שקולו של פוֹן שטוֹיסל הוא מסימני הקדחת שהוא נתון בה, והוא כיבה את הרדיו. הקול נאלם. הוא לחץ שנית על הכפתור – אין שום ספק, השור הפומראני. הקונסוליה הכללית של הרפובליקה הפדרלית, הוא אומר עכשיו, מוסיפה לפעול בכל המרץ לאיתור משפחת הפצוע, אף שלמרבה הצער אין לנו לפי שעה כל נקודת־אחיזה. ברשותך – זה, כנראה, אל המראיין – הריני מנצל את המיקרופון ומבקש כל מי שיש בידיו מידע כלשהו על היינץ איזידור ברגרזון…

למוחו המרוקן של דוקטור ברוקנר נכנסה עכשיו רק מחשבה אחת, ולא הרפתה עוד ממנו: העיתון! אף שלחץ על דוושת־הדלק והחיש נסיעתו לדירתו שברחוב הַאנְס, לא נמלט מפניה: העיתון היה בידך, ואתה, בנו של אביך, זה ששוב ושוב היה בא מן הגנרל־גוברנמן ומעתיר מתנות על כל המשפחה, אתה לא סילקת את ההוכחה המרשיעה, כי אם החזרת אותה למכנסי־הקורדרוי. אם לא יפעלו הישראלים מיד ולא יצליחו לסלק את האיש מתוך בית־החולים – והרי כבר הוכיחו, שמבצעים קשים יותר אינם מעל ליכולתם – יתחיל המרדף הגדול. ואולם, חזיז ורעם, מי היה משער, שהאירועים יתגלגלו בקצב מסחרר כל־כך וכי מה שנדמה היה, שהוא שמור בין העלמה שלייפר לביני יגיע לרדיו, כבר יהיה משוּדר לכל העולם?… ועכשיו תוקע המטומטם חולה הפרסום, פון שטויסל, בקרן־הציידים, משלח כל כלב־ריגול בלונדון בעקבות החיה הפצועה, מסבך הכול עד ייאוש. כך, אברהארד יקירי, מה שהיה בידיך שמטת, ואוֹתָן לתוך האש תחבתָ. כפרה לא תהיה לך, ורק הוספת חטא על פשע.


 

5. לא שלנו, כן שלנו

אילו ישבה האנגלית קצת יותר טוב בפה שלי, הייתי קודם־כול עושה דבר אלמנטרי: מטלפן בעצמי ישר לאכסברידג' ושואל מה שלומו של ברגרזון. היו שואלים, מי רוצה לדעת, הייתי אומר – אני יודע – השגרירות הגרמנית. אבל מי יבין מה אני שואל? לא יאמינו שאני גרמני, לא יאמינו שאני אנגלי. רק עכשיו מתברר, כי השׂפה שלמדנו כל השנים בשיעורי האנגלית שבמוסד היתה כנראה פולנית. בכל־אופן, האנגלים לא מבינים אותי, ואני לא מבין אותם. השאלה היא מה עושים עם האינפורמציה הזאת. רימון הזהיר אותי אמנם מראש מפני המופרעים למיניהם, המטרטרים את השגרירות עם ידיעות על מטענים מתפוצצים, המצאות סודיות, בוגדים ומרגלים, אבל מה אם האלמוני הזה, בעל הקול המתוח, יודע מה שהוא מדבר? זה עלול להיות רציני. מי אני שאקח צ’אנסים?

בלונדון היה ארז האמר חדש מאוד, וזה היה הערב הראשון שהופקד על הטלפון. זהו סידור חלומי לקיבוצניק צעיר שמתהלך כשיכור (צולע, אם לדייק) ממוזיאון למוזיאון, לומד ב"הוֹרְנסִי קולג' " לאמנות, חוזר, זהיר־זהיר, אל חלומו הגדול, הציור, אבל לא רק בזכות ההמלצות ממפקדיו הצנחנים, שהיו הכי־הכי־הכי, ולא בשל היותו פצוע־ששת־הימים, כי אם בראש וראשונה בזכות חוט שמשך בירושלים אחד מאבות התנועה, קיבל עבודה אידיאלית זו בשגרירות. איך שלא יהיה, הסידור נראה פנטסטי עד לרגע הזה, פחות משעה אחרי שפרש יהושע רימון לדירתו הפרטית, בקומת־הגג של בית השגרירות. פחות משעה, וכבר הוא מעורר פאניקה, אינו מסוגל לעשות בכוחות עצמו אפילו את הדבר הפשוט, לבדוק בבית־החולים אם באמת מאושפז אצלם פלוני־אלמוני ואין כאן שום מתיחה.

לא לוקח צ’אנסים, ואפילו יקלל אותי רימון, המתלבש כבר לכבוד הארמון.

את דיווּחוֹ המשונה של השומר החדש קיבל יהושע רימון בצאתו מן האמבטיה, שׂערו המקריח חפוף, מבהיק, מסורק לאחור, חזהו כבוש בתוך החושן הלבן והנוקשה של הפראק, סנטרו נח על הצווארון הזקוף כמו על טס, חיוך נדיר וחיוור כסחלב פורח על פניו העייפות תמיד. בראי נשקף לא המזכיר השלישי יהושע רימון וקל־וחומר לא שייע רומיאנק, הנער שעשה את המלחמה ביערות רוסיה הלבנה, הבחור שבאירופה של ארבעים־ושש־שבע היה חוצה גבולות, חצֹה ושוב, כיוצא ונכנס בהייד פארק. לפניו ניצב איש חדש, מתכונן לכניסתו הראשונה לבאקינגהם פאלאס, פרצוף של מלצר ראשי ב“סאבוֹי”, ומאחוריו, בראי, חאשקה, נאבקת בכל כוח בשׂמלתה החדשה, מִשזר חוטי כסף וזהב על טאפְטָה אדומה. הוא נזכר בפגישתם הראשונה, בקיבוץ שליד מילאנו, לפני עשרים ושתיים שנה, ואמר:

“עכשיו אַת כבר מבינה לשם מה סחבתי אותך עד לונדון?”

“בשביל לקחת אותי אל המלכה.”

אותו רגע צלצל הטלפון הפנימי והשומר החדש מסר לו את ההודעה האלמונית. הסחלב החיוור שפרח לרגע על פני יהושע רימון, שב וקמל. לא הצווארון הנוקשה – החרדה, שאינו פטור ממנה אפילו שעה אחת, חנקה אותו. בתשעים ותשעה למאה זו אזעקת־שווא, אבל הפעם המאה עלולה לטָרֵף את הדעת. ברגרזון – לך דע מי מסתתר מאחרי השם הזה? בשגרירות משוכנעים, שכל הסודות אצלי בבטן, אבל את עצמי אינני מוליך שולל: בלונדון הפכו אותי לשַמש קטן, המתרוצץ כל הימים בין נמל־התעופה לבין בתי־המלון, ויותר משאני אחראי לביטחונם של כל גדולי הדור, אוי לראשי אם לא יזכו כאן לכל מלוא הכבוד המגיע להם, אם יאוכסנו חס־ושלום לא ב“דורצ’סטר”, ולא בסוויטָה כי אם בסתם חדר, אם ברִדתם מן המטוס לא יוכנסו – ואפילו אך לרגע – לאולם האנשים־החשובים מאוד, ל“אוֹלקוֹק אֶנד בּראוּן”, אם לא ירעיפו עליהם כבוד־כבוד־כבוד. והאיום מכול: הם באים בלי סוף. איזו אהבה משונה יש לכולם דווקא ללונדון, ולאן שאינם נוסעים, כאן הם נוחתים – ואני השמש של כולם. ואולם, לתמונה אינם מכניסים אותי אלא רק בשעה שיש איזו שמשוּת שאני נדרש לעשות. מי שלא צריך ממני כלום – אני לא שומע עליו. אז מניִן לי לדעת אם ברגרזון כזה כן היה כאן או לא היה כאן. במקרה רציני מותר לי לטלפן אל אבנר, אבל איך אדע אם המקרה רציני כאשר לי אין מסַפּרים דבר?…

ואולי מה שאמר הצנחן הצעיר הוא מה שכדאי לעשות. קודם־כול לבדוק בבית־החולים. אם כל העניין כולו אינו מצוץ מן האצבע, אתקשר עם אבנר. שאלה גדולה אם הוא עצמו יודע הכול, או שגם אצלו זה לא יותר מאיזו “פוזה”. אבל הוא האחראי – שיחליט הוא.

“אני כבר יכולה להתפשט,” אמרה חאשקה כשראתה את רימון לובש את מעילו ופונה לצאת. “הנשף נגמר.”

“רק טלפון אחד. שני רגעים.”

“עוד לא קרה פעם, שזה יהיה אחרת. ברגע שגומרים להתלבש – טלפון, וזהו זה.”

אבל רימון כבר היה בדרכו החוצה, לעבר תחנת הרכבת התחתית של קנסינגטון. שיחה ראשונה לבית־החולים, ורק אז יידע אם דרושה שיחה עם אבנר. מה שבטוח – בטוח.

תשובת בית־החולים ניתנה בקול של אשה צעירה: “לא, לא אוכל לומר אלא זאת, שמר ברגרזון נטול־הכרה… ואגב, האם מטלפן אתה, אדוני, מן השגרירות המערב־גרמנית?”

“כן,” אמר רימון וכבר השתדל לשוות משהו גרמני להיגוּיו הנוכרי, “רצינו רק לדעת אם חל איזה שיפור…”

“היה אצלנו ג’נטלמן אחד, קונסול. האם זה היית אתה?”

“לא־לא, זה היה עמית…” ואחרי שכבר היה בידו הרבה יותר משציפה לו וחשש שמא ייכשל בלשונו, מלמל תודה ושלום חטופים וניתק את הקו. בלי כל שהייה חייג אל אבנר. אין זה אחד מתשעים ותשעת המקרים. זה המקרה המאה.

“בלגרייביה 6763, ערב טוב,” זיהה עצמו הקול שמעבר לקו, ובאנגלית. קולו האִטי, הצברי, של אבנר.

“ערב טוב,” השיב בעברית. “מדבר רימון.”

“אה. מה חדש?”

“אני צריך לראות אותך.”

“דחוף?”

“אני חושב. בכל־אופן…”

“באותו מקום. בעוד שעה.”

“אם אפשר היה אפילו קצת קודם –”

“אתה בין ההולכים לארמון, אני מבין. חצי שעה.”

וכך, אחר שבמקום לקצר ולנסוע לעבר הארמון דרך נייטסברידג', האריך ונסע דרך בייסווטר, החנה את מכוניתו בכיכר פורטמן, התעלם מריטונה של חאשקה, “בשביל לשבת בחושך במכונית, יכולתי ללבוש גם כתונת־לילה,” ובצעד מתון התחיל מקיף את הגן המגוּדר, נזהר שלא תזהם עיסת השלכת והדלף את מכנסי הפראק השׂכור. בקונספירציות כמו אלה שהנהיג כאן הבחורצ’יק המכוּוץ הזה מיום שנכנס לתפקידו, לא נתקל רימון מאז פגישותיו הראשונות עם שליחים מארץ־ישראל, בפולין שלאחר־המלחמה: ממרחק עשר וֶרסטָאוֹת צעקה כל חזותם סוד ומחתרת. גם הערב יניח לך זה המכונה אבנר להקיף תחילה את הגדר פעם ופעמיים, להציץ לבייקֶר סטריט, לוויגמוֹר סטריט, להשתכנע שטעית במקום ובשעה, ורק אז, מאחור, בלי לחיצת־יד, בלי משפט אחד של נימוסין, יתקע לתוך אוזנך:

“דבֵּר, רימון, דבֵּר, חבל על הזמן!”

רימון נותר בבהלה. כמתוך מחיצת־הקרשים שלפני ה“צֶ’רציל” ההולך ומוקם כאן הגיח, רק חצי־ראשו מציץ מתוך הצווארון המוגבָּה של אדרת עור־הכבשים, לא שלום, לא סתם־כמה־מלים, רק זה:

“תמשיך ללכת, רימון, תמשיך. במה בדיוק העניין?”

ותוך הליכה קצובה סיפר לאבנר על ההודעה האלמונית, בהדגישו כי לא טלפן אליו אלא לאחר שהתקשר אל בית־החולים וּוידא, כי אכן מאושפז שם אדם בשם ברגרזון שנפגע היום בתאונת־דרכים.

“העוּבדה היא עוּבדה –” התחיל אבנר משפט, אבל רימון שיסע אותו, מוכרח לשמוע מיד, כי אף שההסתברות היתה אחד־למאה, קלעו חושיו בּוּל:

“איכשהו, תיכף הרגשתי – זה שלנו, הה?!…”

“העוּבדה שוּדרה ברדיו,” אמר אבנר ביבושת מקפיאה, “ודווקא זה קצת מסבּך. השאלה היא אם טלפן האיש מפני שמשהו ידוע לו אם מפני שגם הוא האזין לחדשות. איך האנגלית שלו, של הבחורצ’יק הזה בשגרירות?”

“ככה. לא משהו מיוחד, אבל, זאת אומרת, כמו אחד שרק בא מהארץ –” לשונו של רימון לא נענתה לו. ראשו היה בעניין אחר: החדשות, לעזאזל. אילו פתח גם הוא, פשוט, את הרדיו, לא היה עכשיו נלעג כל־כך. בלי־משׂים התחיל נסוג אל מאחורי גבו של ארז האמר: “זאת אומרת, יש לו המלצות מצוּינות. צנחן. פצוע ששת־הימים –”

“האם שמע בהיגויו של האלמוני משהו, שעשה עליו רושם מיוחד? האיש היה אנגלי? זר?”

“גרמני!” קרא רימון. רק עכשיו התחברו הדברים. כשטִלפן לבית־החולים, סיפר עכשיו לאבנר, נשאל מיד אם הוא מן השגרירות הגרמנית, וכשהשיב, אינסטינקטיבית, להסוואה, כן, שאלה הבחורה אם הוא הקונסול שביקר קודם. “אולי זה אותו האיש – אתה חושב?…”

“אני לא חושב. אני שואל. אתה עובר דרך השגרירות, רימון?”

"עכשיו אנחנו בדרך ל – "

“עלולות לבוא עוד קריאות־טלפון. אני רוצה דיווּח מיידי על כל טלפון כזה.”

“הערב?” במלה האחת, החנוקה, אמר רימון הכול. בהתאם להוראות־הקבע, רשאי רק הוא להתקשר עם אבנר, ואת מספר הטלפון אין למסור לאיש. גמרנו עם הארמון.

“הצנחן הפצוע הזה,” הִכּה אבנר את רימון בתדהמה, “אינו במקרה ארז האמר?”

“איך זה פתאום –” ניסה רימון לומר משהו, אבל אבנר צחק צחוק קר מתוך הצווארון המוגבה של אדרת־הכבשים:

“ארץ קטנה, רימון, ארץ קטנה. אמור לו, שזה סודי ביותר, השאֵר לו הנחיות ברורות וראֵה שיהיה אתו הלילה עוד מישהו, כדי שיוכל לצאת ולטלפן מאיזשהו מקום ברחוב. אם תמהר, תגיע לארמון בדיוק בזמן.”

וכשם שצמח מתוך החושך, כך הפך פתאום פניו, החיש צעדיו, חצה את הכביש ואבד בין “סֶלפרידג’ס” לבין “מארקס־אנד־ספנסר”. אל הנשמות הקרות האלה, נתמלא רימון רִתחה, לא אתרגל כבר לעולם. עלי אינו סומך עד עצם הרגע הזה, אבל ארז האמר – עם אבא שלו היה ודאי בפלמ"ח – עליו הוא יודע הכול והוא נאמן עליו מראש. אני בא מפולניה, לי אסור אפילו לדעת מה שמו האמיתי, וכל קיומי הוא כשל חוּליית־חיבור, לרוץ חזרה עד לשגרירות לעשות שוב את הדרך הארוכה לארמון. ועכשיו כבר לא אסתכן ולא אסע במכוניתי, כי אם איאלץ לקחת מונית. אבל את מי זה מעניין. אותי אפשר להשאיר כך פתאום באמצע הרחוב, ואפילו לא חייבים לי שלום.


 

6. האיש המכוּנה אבנר

(הקדמה מאוחרת)

הכדור התגלגל והגיע סוף־סוף לידיו של אבנר. זה המקום לעיכוב־הקריאה ולהקדמת מה שהשהיתי עד כאן.

בקי גדול במקובלות ספרותיות אינני וכל מטרתי בקורות־החיים האלה אינה אלא להעלות בנאמנות על הכתב פרשה אנושית סבוכה, אך אמיתית בתכלית. לפיכך רואה אני צורך להסביר תחילה, בכל הקיצור האפשרי, מדוע איני פטור מהקדמה כזאת ומדוע לא באה במקומה הטבעי, בראש הספר, אלא השהיתי אותה עד למקום זה, כשמחזיק אבנר בכדור.

לפני כשנה, כשישבתי לרשום את קורותיו של האיש המוּכּר לפי שעה לקורא כהיינץ איזידור ברגרזון ולעשותן לספר, נדמה היה לי שאין מלאכה קלה ופשוטה מזו. הלוא תחת ידי היה כל החומר הרב שהלך ונצבר במהלך החקירה – הן התיק הישראלי והן ממצאיהם של שירותים אחרים שנודעו לי בדרך זו או אחרת, דו"חות רפואיים, עדויות של אנשים שונים – והספר כולו כאילו כבר כתוב היה בראשי ולא נותר לי אלא להעלותו על הנייר.

והנה, בשִבתי לרשום על־גבי הנייר מה שציירתי לי בדמיוני כ“קוריקולום ויטאי” של אחד מבני־דורי, מגיבוריו, מקורבנותיו, הלך והתחוור לי, בדרך הפרדוכס, כי דווקא משום שאני מבקש לרשום בנאמנות את קורות־החיים האלה, אני מוצא עצמי נותן צורה לחומר הרב הזה, הופכו לסיפור. איש המדעים המדויקים אני – מהנדס אלקטרוניקה על־פי הכשרתי ומתמטיקאי על־פי הימשכותי לצירופים שׂכליים טהורים. זכוּר לי פסוק מאיזה ספרון פופולרי שעלעלתי בו לפני זמן־מה. המתימטיקה והמדעים המדויקים – מעיר המחבר – נתפשים אצל רבים כפעילוּת נטולת־אנושיות, בשעה שדווקא מקצועות אלה, שמפעילים בהם את קליפת־המוח לבדה, הם תחומו הייחוּדי של האדם, ואילו כל מה ששייך לרגש דווקא הוא לעתים קרובות כל־כך מה שקורין בלתי־אנושי. ולהלן באה הערה עמוקה מאוד: לקוֹרטֶקס, אותה קליפה אנושית כביכול, חכמה, של המוח, אין מניע, אין שאיפה, אין מטרה. תשוקות, דחפים, מטרות ותכלית יש למרכיבים המשניים, הקדומים, החייתיים, הטיפשיים, של המוח האנושי. מחשבה מזעזעת זו היתה מלווה אותי כל משך המאבק עם החומר הרב וחסר־הצורה, עם ה“קוריקולום ויטֵאי” של האיש נטול־ההכרה.

ועדיין טעונה הקדמה זו תוספת. עוד משהו שקראתי לפני שנים – אולי באחד המגזינים שהייתי מעלעל בהם בטיסות האינסופיות – צף ועלה במוחי בשעת הכתיבה. אולי ביקורת תיאטרון, אולי ראיון־ענק ב“פלייבוי”. מכל־מקום, היה זה ניסיון להצביע על ייחודה של הטרגדיה. כל מוות הוא מוות, אמר האיש, אך כלום פרשת אהבתם ומותם של רומיאו ויוליה ומעשה בזוג צעיר, מאושר ונטול־בעיות, שבצאתו מחוּפּתו חצה כביש, ופתאום פגעה בו מכונית ודרסה אותו למוות, הם היינו־הך? גורל בני מונטֶגיו וקאפולט הוא נושא לטרגדיה גדולה על כוחה המכלה של השׂנאה ואילו המוות האחר, בידי נהג מקרי, בתאונה שסיבתה במצב הבטיחוּת במעברי־חציה, אינו אלא נושא לידיעה עצובה, וקצרה למדי, בעיתון.

לא כן קורות־חייו של האיש הידוע לפי שעה כהיינץ איזידור ברגרזון. אלמלא אותה תאונה ונסיבותיה המקריות, אולי לא היו אותם חיים מסוכסכים נחשפים לעולם, ואני – דבר זה הוא בחזקת ודאי – לא הייתי מוצא עצמי מעורב בהם כל־כך. התאונה היא התנאי, היא נקודת־המוצא, תוך כדי ניסיון לארגן את העובדות, הייתי חוזר שוב ושוב אל השעה הערפילית של אותו יום ג', העשרים ושמונה בנובמבר, חודשים אחדים אחרי יום־הולדתו הארבעים של האיש נטול־ההכרה. על־כורחי נמצאתי נזקק לתחבולותיהם של כותבי רומנים, מרגיש הכרח לצייר בנאמנות את השתלשלות המקריות הגורלית הזאת לשלביה, עד לרגע שנחת הכדור בידיו של אבנר. כך הגעתי ל“שחזוּר” חמשת מסעי־הפתיחה, מאיזו עמדת־תצפית של מספר יודע־כול, ולא רק של העובדות החיצוניות כי אם גם, כביכול, של המתחולל בלבן ובנפשן של הנפשות השונות, שאת כולן אמנם הכרתי במהלך החקירה. פתרון נאמן יותר, מציאותי יותר, לא העליתי. אם צריך סיפור שיהיו לו התחלה, אמצע וסוף, התאונה היא ההתחלה.

מכאן ואילך, משהתחילו כלים מזיזים כלים, מברקים מוצפנים משתגרים רצוֹא ושוֹב, תיקים ישנים נשלפים מתוך ארכיונים שכוחים וחדשים מתמלאים והולכים – שוב לא יהיה עוצר למכונה. המקרה העיוור היה לחוק העיוור. מעתה לא ינוחו ולא ישקטו כל אותם ארגונים ממלכתיים, גלויים וחשאיים, עד אשר יחשפו את זהותו, או זהויותיו, של האיש נטול־ההכרה.

והערת־הקדמה אחרונה, שבספר זה היא חייבת הֶדגש מיוחד: חרף כל דבקותי בעובדות, הקפדתי לא פחות על מלאכת־טשטוש יסודית של שמות ושאר פרטים אישיים ולא רק כדי להקשות על חברי המועדון הפופולרי ביותר בארצנו הקטנטונת, מועדון פותרי “רומן־המפתח”. הן מעצם־טבעו של המסופר בזה נזכרים במהלכו מוסדות חשאיים, ארגונם, שיטות־עבודתם, קשרים שהשתיקה יפה להם. לא אחת אנוס היה דמיוני היוצר להתערב, אבל אך ורק בשירות הביטחון הלאומי. גם אילולא הייתי מחויב לשמור בסוד מידע שבא לידי אגב מילוי תפקידי, הייתי בודק עצמי שבע בדיקות מחשש של גרימת נזק למדינה.

עיכוב־הקריאה תם. רשות הסיפור חוזרת אל אבנר.

אך כלום יש עדיין צורך לומר במקום זה, שאני הוא האיש המכוּנה אבנר?


 

7. דודה בסוויס קוטג'

לא רק כינויי הוא אבנר. זה גם שמי בישראל. עבודתי מאלצת אותי אמנם לאמץ לעצמי מדי פעם שמות בדויים, אבל כשנשלחתי ללונדון הוחלט שכיסויַי הטובים ביותר יהיו שמי ומקצועי – אבנר בן־ברק, מהנדס־אלקטרוניקה. השתקעתי כאן בימי־המיתון, ותוך זמן קצר קניתי לי מעמד מסוים בענף חדש ומתרחב זה, שמרכיב הידע בו מכריע כל־כך. בלי לפרֵט, אוֹמַר רק זאת: להתמחותי הספציפית ולקשרי המקצועיים בעולם היה ביקוש רב. כיסויִי היה מושלם משום שאותו תחום מסוים הוא באמת אהבת־נעורי, ואילו נסיעותי המרובות למדינות המצטיינות בתעשייה זו – גרמניה, צרפת, הולנד, שוויץ וכן יפאן – היו ממש מחוּיבות המציאות.

נשוב לאותה שעת־ערב, כשנפרדתי מרימון בכיכר פורטמן. על האיש נטול־ההכרה ידעתי רק מה ששמעתי ברדיו ומפי הגבר המתוח והעייף מן השגרירות שלנו. במחשבה ראשונה נראה לי הקשר אל ישראל משולל־יסוד. אך אפילו יימצא, שמדובר בישראלי בעל אזרחות כפולה, עדיין אין בזה כלום. עשרים אלף ישראלים מחזיקים גם בדרכונים גרמניים, ובידֵי רבבות נוספות דרכונים אמריקניים, צרפתיים ואחרים. יש אפילו מנהיג ציוני דגול המחזיק, כפי שמספרים, בשלושה או בארבעה דרכונים. האם זה מחשיד אותו במשהו? אותו מודיע אלמוני – אם אינו אחד הטרדנים המופרעים – פשוט לא בעניינים.

ובכל־זאת, כמי שאחריותו העיקרית אינה בתחום האלקטרוניקה, לא יכולתי להסתפק בהיקשים הגיוניים בלבד וסתם להתעלם מאזהרתו של האלמוני, בדבר “עניין חיוני למדינה שלכם”. לכאורה, ניתן לאבחן כאן שתי אלטרנטיבות קיצוניות: שאכן, הפצוע פועל בשירות איזו רשת ישראלית שאיני יודע על קיומה, ואותו מודיע דורש באמת ובתמים את טובתנו, או שהאיש נטול־ההכרה משמש כפיתיון המכוּון להעלות בחכּה את אנשינו.

את שתי האפשרויות דחיתי על הסף. המציאות אינה סרטי ג’יימס בונד. איש שלנו אינו משוטט סתם ככה בלונדון בלי שאיש כמוני יידע זאת. ואם אניח, שאותו אלמוני בא בשליחות כמוסה עד כדי־כך, שהעלימוּה אפילו ממני, שואפת לאֶפֶס הסבירות שזוֹהָה במהירות כזאת. אפשרות זו אינה שווה אפילו מברק לארץ.

נותרה האחרת: שאיני יודע דבר על ברגרזון, אף־על־פי שהוא ישראלי, משום שהוא פועל בשירות גורם זר. אף זה אינו ממין הדברים החקוקים לאדם על מצחו, אלא אם כן ניזון המודיע ממידע פנימי, כלומר – הוא עצמו מעורב באותו ארגון זר, או נמנה עם איזה צד שלישי.

בנקודה זו, אני מודה, נטרדה קצת מנוחתי. דברי הקונסול הכללי הגרמני ברדיו התחילו מקבלים משמעות: מה היתה כוונתו באמירה, שאין מצליחים לאתר בגרמניה את משפחת הפצוע? ואותה פנייה אל הציבור לנדֵב מידע, מה היתה תכליתה? וסתם כך כרך בדבריו את פאריז? עכשיו מצאתי משבצת גם למַה שסיפר רימון, כי בשעה שטִלפן לבית־החולים נשאל אם הוא־הוא הקונסול הגרמני, שהספיק כבר גם להגיע לשם וגם להסתלק. עלי להדגיש, שאת המסופר בפרקים קודמים טרם ידעתי באותה שעה, ואל הסברה הזאת הגעתי בדרך הניתוח הספקולטיבי הצרוף בלבד. אם המודיע האלמוני הוא הקונסול הגרמני, מצטיירות באמת שתי אלטרנטיבות. האם נפרשׂת איזו רשת לרגלינו? ושמא רודף המצפון איזה נאצי־לשעבר?…

אוֹתה שעה כבר הגעתי אל מכוניתי, שחנתה מעבר לאוכספורד סטריט, בקרבת השגרירות האמריקנית. התיישבתי בה והפעלתי את הטלוויזיה הטרנזיסטורית המיטלטלת, שעשוּע טכנולוגי חדיש שהעניקו לי ידידי היפאנים. תוכנית החדשות “עשרים וארבע שעות”. כל העולם כמרקחה, כלשון הכותרת הקלאסית, וגם ישראל, עוד הפעם, עוד הפעם. אותי עניינה רק התאונה. למזלי, עשה הצלם בתאונה מה שעשה אייזנשטיין ב“פוֹטיוֹמקין”. קלוֹז־אַפּים פנטסטיים. בחושך, במהירות, רשמתי כל מלה, ציינתי כל מה שהיה ראוי להיזכר. את הקריירה שלי ב“הגנה” התחלתי כאַתָּת, לפני חצי יובל שנים, ואפילו היו משודרות החדשות ב“מוֹרְס”, לא הייתי מחמיץ סימן אחד. עד היום. כאלחוטאי הגעתי, אם יוּתר לי רגע אחד של יוהרה, לרמה בינלאומית. והרי האיש, שתואר תחילה, בטעות, כדיפלומט גרמני. עכשיו מתברר – מתקן עצמו הקריין – שהיו אלה אנשי השגרירות של ונסואלה, והם יצאו בחבלות קלות. והנה הפנים, מקרוב…

אני הייתי מרוכז בשאלה אחת ויחידה: האם הוא ישראלי?

פנים חטובים ונאים של בן ארבעים. שׂיער הנראה בהיר, לא קצר, מסורק אופנתית. הבגדים, הנעל, איזה משהו כללי, לא־מוגדר, מאוד מרכז־אירופי. אבל עשוי גם בהחלט להיות ישראלי, למה לא, בסך־הכול שנה־שנתיים צעיר ממני, הריהו, כמקובל לומר אצלנו, אותו דור. אלה שכל בניו – אנחנו בטוחים – מכירים את כולם. הדור שלנו, כמה בסך־הכול היינו, כמה נותרנו? ואם מאלה שטסִים בעולם הוא, לבוש הדר, שירוּת־החוץ, מנכ"ל, קצין בכיר, מן העילית הצברית החדשה, חייב הייתי לראותו אי־פעם, אי־שם. איך זה שאין מראהו מעורר בי שום זיכרון?

משום שכל הקרבה האינטימית הזאת אף היא אינה אלא מיתוס, הישראלים בני הארבעים של ששים־ושבע אינם בהכרח הארצישראלים בני העשרים של ארבעים־ושבע. גם אילו לא שהיתי שנים רבות כל־כך מחוץ ־לארץ, ומטבע הדברים במעגלים צרים וסגורים, לא הייתי חייב להכירו. מן־הוֹן־לְהוֹן הצמיחה הארץ שכבה שלמה של אלה שלא־היו, לא־משלנו, וככה הוא גם נראה – כמו כל־העולם וכמו שום־מקום, כמו כל־אחד וכמו אף־אחד. יבוא־ויצוא. פיננסים. לא, מלונאוּת. יהלומים. אולי אופנת־נשים. מלוּקק. מהחדשים. עלה מאיזשהו מקום, מצא צֵל ושם הוא פורח.

הבהובים אלקטרוניים חדשים שטפו והדיחו את דיוֹקנו של הגבר הלא־מוּכּר, ורק בי הוסיף לרחוש איזה אי־שקט. על המסך הזעיר נראה נהג־מונית, מדבר אל המיקרופון, נראה כאחיו־תאומו של הקומיקאי אַלף גארנֶט: “…וחכו ותראו מה שיֵלך פה כשתעבור המנהרה מתחת לתעלה, וכל הצרפתים יבואו הנה לקבל חינם שיניים ואת דרכי־המלך יהפכו לאִטליזים על גלגלים… אה?!… אתה יכול להגיד לי, שהנוסע שלי היה שֵייך ערבי או פצצת־מין שבדית, לא אִכפת לי. אני יודע, שהמזוודה הזאת היא שלו, שאספתי אותו ל’קאמברלאנד' ושברגע זה הוא מונח כאן לפנינו, באמבולנס, ירחם האל על נשמתו. לקרון־הרכבת הזה ולצ’ארלי הפאריסאי צריך הוא להודות על סופו. אם מישהו לא ייקח את אנגליה בידיים, זה מה שמחכה כאן לכולנו…”

ה“קאברלאנד”, אמר. אם־כך, נתחיל מן הקצה הזה. אולי נמצא שם פרטים נוספים, אולי מספרי־טלפון, אולי דואר שהגיע אחרי צאתו. זה בסך הכול כמה מאות מטרים מכאן. אני ניגש.

לשם מה, שאל אותי שׂכלי הצונן, לשם מה? אינני יודע, אבל משהו בפרצופו הלא־מוּכּר הותיר מין כן־ולא בלבי. עד לפני שנים אחדות ניכר היה תייר ישראלי מרחוק – חליפת־החתונה של הגבר, שׂמלת חוץ־לארץ על מותניה הרחבים של האשה, הרגליים המִשְׂתרכות, העיניים האוכלות את חלונות־הראווה. לא עוד. בבית עדיין מַשווים השמש והמילואים ומס־ההכנסה קטן עִם גדול, אבל פה מתאמצים כולם להיראות כמו החלום השחור ביותר של המהפכה העברית. חזון חליפות־הפסים של סימפסון, הכותונות של אוֹסטין ריד. משַׂחקים בשקיקה של מלך־אביון את אירופה זו, שעם חלֵב־אמנו ינקנו את אגדת נטישתה לעולמים.

פתאום נדמה היה לי, שאני זוכר: במשמר־העמק, במחלקה הגרמנית, היה מישהו דומה מאוד. החסר עשרים וכמה שנים ותראה פנים של עליית־הנוער. היו הרבה כאלה.

היו והיו, תפסתי את עצמי, כאלה וגם אחרים, אבל מתי?! אתה מדבר על ארבעים־ושתיים, על ארבעים־ושש־שבע בציר מינכן־מארסיי, אל ארבעים־ושמונה בציר חולדה־ירושלים, ואילו היום שישים־ושבע. רק הבילויים היו עֲשׂרָה. היום אנחנו שלושה מיליונים ומי מסוגל לדעת כמה מתוכם הם ההולכים ובאים, התחפשים, הנוכלים, היורדים, הנעלמים בלי להשאיר עקֵבות. הדור, my foot! איך אדע אם הדרכון אינו מזויף, אם בעליו אינו מזויף, כשמארבעים־ושש יושב אני עצמי יותר בחוץ מאשר בפנים, יותר בצל מאשר בשמש. איפה יכולנו להיפגש?! במארסיי לא היה. בטכניון לא למד אתי. ב“בילו” בטח לא. ובשירותים – הה!!…

ובכל־זאת, למה הדחף הנמשך לא לחכות רגע, כי אם לצאת מיד לבית־החולים. אמת, כמו רבים במקצוע, אני מאמין בחוש הנוסף. לבי התעקש, שיש לפַבְּרֵק איזה סיפור, לומר שזיהיתי את תמונתו, שהוא אחי האובד, משהו, ללכת לבית־החולים, לבדוק היטב בכליו, ואם יתגלה הצורך, להבריחו לפני שיתחיל העסק להצחין.

נסעתי לא לאכסברידג', מפני שלבי לא הצליח לגבור על שִׂכלי, כי אם לשגרירות, אל הילד של חֶזִי, חבר־נעורי הטוב. כשסיימנו את “בילו”, הלכתי אני לבית־ספר מקצועי. אלקטרוניקה בימים ההם היתה חשמלאות ותיקון מקלטי־רדיו, אבל בחי"ש הצעיר נתגלו כשרונותי המיוחדים בשידוּר אוֹתוֹת “מוֹרס” וקליטָתם, ומשום שאז הייתי שתקן וצנום ולא־נראה אפילו יותר מהיום, הוכנסתי לעניינים חשאיים יותר ויותר. ואילו חזי, כבר אז היה גבר גדול וחזק, התנדב להכשרה מגוּיסת, ועד מהרה הכניס להריון אחת מבנות הקיבוץ, וזו, לתדהמת הציבור, סירבה בעקשנות שיבצעו בה גרידה, וכך בא לעולם, בקיץ ארבעים־ושש, הילד הזה, ארז, הבכור של כולנו. חזי היה בין עצורי השבת השחורה, וישב ברפיח, ואני – רזה כמו גפרור, קטן ובעל פני־ילד, חזוּת שהועילה לי מאוד כּל השנים – ייצגתי את דור־האבות. כבר בקיץ שמעתי על פציעתו של ארז ועל כך שהיה רוצה ללמוד בלונדון, אך מטעמים שאינם טעונים עוד הסבר מעלתי במעמדי הנכבד כסנדק, ולא יצרתי אתו כל מגע. למה לסבך את המסובך? הנחתי, שחזי מבין שלא מתוך התנכרות אני נוהג כך, אולי אף רמז לבנוֹ, ומטעם זה לא ניסה הוא למצוא אותי.

עכשיו אמר לי לבי, שמוטב לדבר פנים־אל־פנים עם הילד ולדעת מה בדיוק שמע בטלפון, האם הבחין הצליל יֶקי בקול האלמוני, האם שיחק לנו המזל ונתגלתה איזו דודה בסוויס קוטג'.

תוך כדי נסיעה שקלתי אפשרות נועזת אחרת: לייצר דודה כזו. צריך למצוא איזו אשה קשישה שאפשר לבטוח בה, לשדלה בנימוקים הנכנסים אל הלב שתקבל עליה את התפקיד הזה ותסייע באיסוף כל מידע אפשרי על הברנש, שככל שאני מרבה להפוך בדבר הריני משתכנע שזהותו טעונה חקירה. אם יתגלה, שיש ממש בדברי האלמוני, צריכה ישראליותו של האיש נטול־ההכרה להדאיגנו מאוד.

הנה־כי־כן הלכתי ונשביתי לחשש המאיים הזה. ארז לא פקפק כלל, שאותו קול היה בעל היגוי יֶקי כבד, לא רק באופן שביטא את שמו של הפצוע, היינץ איזידור ברגרזון, כי אם בכל מלה ומלה, כמו למשל אכסברידג', שנשמעה כמעט כמו “אכּספריטש”. כיוון שהיגוי זה הזכיר לו את מורי־האנגלית בקיבוץ, אמר ארז, היה משוכנע שזה אולי יהודי השוחר טוב לישראל.

ארז היה גבוה ואיתן כמו חזי בנעוריו, אך תווי־פניו – העיניים הזיתניות הנחבאות מאחורי ריסים ארוכים, האף הדק והמתעקל כלשהו כרישום פַּרסי – היו כפני עמליה כשגוננה, בגאווה עדינה של בת־שבע־עשרה, על זרעו של הגבר שאהבה. עכשיו היה ארז פחות או יותר בגילי בשעה שראיתי אני אותו בפעם הראשונה, בבית־החולים בעפולה. לא התנצלתי. דיברתי אתו רק לעניין. בלבי לא היה עוד ספק, שהמטלפן האלמוני הוא־הוא הקונסול וכי עלי לגלות את שמו ולמצוא אליו דרך. זהו המפתח האחד. את ארז לא שיתפתי במחשבה הזאת, רק ביקשתי להודיעני מיד, ובכל שעה של הלילה, על כל טלפון נוסף, ויהיה המוזר ביותר. כשנפרדנו, אמרתי לו עוד, שאתקשר אתו שנִית בקרוב, וידעתי שהוא מבין את מצבי. גזע טוב.

מלון “קאמברלאנד” הוא קומפלכּס המוני, ההומה אנשים מכל העולם. מקרב פקידי־הקבלה בחרתי לי אשה בעלת הבעה נטושה והצגתי עצמי כנציג השגרירות הגרמנית. אמרתי לה, שבוודאי שמעה על הטרגדיה הגדולה בדרך ל“היתרוֹ” וסיפרתי על מאמצינו לאתֵר את משפחת האיש הנוטה למות. השעה דוחקת, ואנחנו נאחזים בכל קנה־קש. אולי השאיר אחריו איזה מַען למשלוח דואר שיתקבל במלון אחרי צאתו. אולי הזמין שיחות־חוץ ובידיהם רישום של מספרי הטלפון. נורא אם יעצום האיש את עיניו בניכר, נטול־הכרה, בלי שיקיריו ייפּרדו מעליו. נורא יותר אם לא נדע היכן לטמון את גופתו.

שיחיוּ האנגלים. אד כיסה את משקפי־האשה. היא לא פקפקה בזהותי, לא ביקשה תעודה, כי אם פשפשה בכרטסת, טלפנה אל המִרכזת, ובהתרגשות הבטיחה לעזור לי כמיטב יכולתה בשליחותי הנאצלה. אילו הצגתי לה אך שאלה אחת, היתה מיד פותחת את סגוֹר לבה, מספרת שאלוף־נעוריה אבד באחת האוניות שטובעו בידי הגרמנים וצללו לתהום האוקיאנוס. היא יודעת מהי נשִׁייה.

בצאתי, היו בידי יותר פרטים משקיוויתי. ברגלי חשתי אותה רעדה מתוקה, כזִמזום המתח הגבוה. ילדותי מאוד, אבל זה אני. תקופה ידועה היה לי דרכון על שם חיים ברקוביץ‘, ובשום תקופה בחיי לא הייתי נינוח, משוחרר, טבעי יותר מאשר בשם הזה. זו היתה בדיחה פרטית שלי, שכן אבי נולד בשם משה־יוסף ברקוביץ’, אבל כרבים מבני־דורו האמין בכישוף שבמלים ובשמות. ברגע שירד בחוף יפו מת ברקוביץ' ונולד בן־ברק, רמז להתחברותו עם גיבורי המקרא, לסערה הקוראת לו ולחבריו: ההינו! כשנולדתי אני, נתן לי, כמובן, את שמו של שר־צבא שאול, אבנר. אני חשדתי במלים, נזהרתי מפניהן, ושום דבר לא קסם לי יותר מלהיקרא חיים ברקוביץ', להתהלך חרש בין הבריות, להתבונן, להאזין, ואת כל המלים הרבות והרמות ששיחֵת אבא ארצה להפוך לשתיקה עיקשת.

עכשיו הייתי הנספח הגרמני נעים־הסֵבר ואסיר־התודה. בפנקסי היו רשומים הפרטים מן הדרכון, אשר נוּפַּק בפרנקפורט. ב“קאמברלאנד” שהה ארבעה לילות. חדר ליחיד. שילם במזומנים. התקשר פעמיים עם פרנקפורט, לאותו מספר. זה הכול.

זה הרבה מאוד, נסעתי המלוא המהירות לדירתי, ברחוב שקט ליד סלון סקוֶור. יש במה להיאחז. את העניין הזה אינני מעביר לאיש. גם לגרמניה אני נוסע בעצמי.

אך נעצמו עיני והטלפון צלצל. על הקו היה ארז. לפני שעה קלה, סיפר, טלפנה אשה אחת ואמרה כי היא דודתו של האיש שאת תמונתו הראו בטלוויזיה. לרגע נשמעו דבריו כאילו נענה חלום למשאלת־לבי. “מי?!” אמרתי.

“דודה שלו. היא מפרנקפורט. זה היה שמו של בן־אחיה.”

“למה אתה אומר, היה?”

ארז נענה בשתיקה. היטב הבעתנו אותו באזהרות הקונספירטיביות. ובכל־זאת, את העיקר גילתה שתיקתו: אותה דודה סבורה, שהיינץ איזידור ברגרזון אינו עוד בחיים, כלומר, האיש נטול־ההכרה רק התחזה כבעל הזהות הזאת. והיא עצמה – יהודייה מפרנקפורט שגלתה ללונדון. זה מסביר מדוע נמנעה מלטלפן אל השגרירות הגרמנית.

בינתיים מצא ארז דרך להצפין את תשובתו לשאלתי במשפט קצר, ששום רשת־ביון שבעולם לא היתה מצליחה לפצח: “אבא סיפר לנו על דוקטור קון, רופא האונייה.”

מי שנגע בכף־מנעול וחטף מכת חשמל סטטי, יחוש ברעד שעבר אותי. במַארס 1947 צורפתי כאלחוטאי לאוניית־מעפילים שעמדה להפליג ממארסיי ועל סיפונה כמה וכמה קבוצות־ילדים שהוברחו מהונגריה ומפולין. רופא האונייה היה מניצולי אושוויץ, איש קודר ושתקן, אחד המעטים אשר שׂרדו מתוך יותר ממאה אלף יהודי הולנד שנשלחו להשמדה. שמו היה דוקטור קוּן. העלייה לאונייה נמשכה כל הלילה, ועם אור ראשון התחלנו מחליקים מתוך המפרץ. לא יצאו אלא שעות אחדות ואת האוניה כולה זעזע מקרה נורא. ממש לפני ההפלגה, הוברר לי, הועלתה קבוצה של ילדים הולנדים, שהוברחו מן המדינה מתחת לאפם של השלטונות. בשנות הכיבוש הנאצי נתנו משפחות הולנדיות – בעיקר בכפרים ובמוסדות כנסייתיים – מחסה לכמה אלפי תינוקות וילדים והצילו את חייהם. החיילים הארצישראלים הצעירים, מגיני־דוד צהובים על שרווּלי מדיהם ועל רכבּם, שהועברו מאיטליה לארצות השפלה בקיץ 1945, הסעירו מחדש את נפשות הילדים שכבר היו נתונים בעולמם של מציליהם הנוצרים, ואל הגברים השזופים והנאים מארץ־הקודש נמשכו כמו אל מַגנט. במקרים רבים ניהלו המאַמצים מאבק נוקשה נגד הפקרת יתומים הולנדים – כך נראו הדברים בעיניהם – לידי הפלשתינאים וצריך היה להשתמש בכל מיני תחבולות בשביל להוציאם מרשותם. במבצע מתואם היטב ובמשאיות־צבא סגורות הוברחה אותה קבוצה גדולה של יתומים ודֶרך בלגיה וצרפת הוסעה ישר לכבשׁ האונייה במארסיי. מטפלת בת תשע־עשרה, נערה מאמסטרדם שעשתה גם היא את שנות־הכיבוש במחבוא, היתה בין המלווים.

אילו היה בטוח פחות באובדנה המוחלט של קהילת אמסטרדם, לא היה אותו אדם מעז להימלט מאירופה באונייה מלאה וגדושה בניצוֹלים. אך תוכניתו נראתה לו משולמת, ועד כאן אך הצליחה בידו: בן לאם הולנדית היה והלשון היתה שגורה בפיו. במחנה בירקנאוּ היה אחד מקורבנותיו דוקטור קוּן האמיתי, וקודם שנטל את חייו וגם את הביוגרפיה שלו וידא, כי אכן לא נשאר זֵכר למשפחתו של הרופא היהודי הצעיר וחסר המוניטין. כשהתמוטט הרייך הטמיע עצמו בזרם היהודים העקורים, שוב ושוב גילה כמה קל עכשיו להיות יהודי. הם, היהודים, עזרו לו להגיע עד מארסיי, והם שיסיעוהו עכשיו למזרח התיכון. משם יימָלט הלאה.

שדווקא באונייה הזאת תפליג קבוצה הולנדית וכבר ביום הראשון תיכנס אליו למרפאה מטפלת בשם קארי דֶה־האן, אשר עד לגירוש ההמוני למזרח, כלומר עד שנתה הארבע־עשרה, התגוררה גם היא בקייזֶרסְחראחט, ממש מעל לדירתו של דוקטור קון – זאת לא העלה אפילו על הדעת. כאשר אמר לה הפלשׂתינאי הצעיר, האלחוטאי, שתוכל לדבר עם הרופא הולנדית, שמחה כמובן קארי מאוד, אבל חושיה של חיה נרדפת מחודדים יותר מחושיו של הרודף. בשם – דוקטור קון – היה חלק מהוויה שלמה שאבדה לה לעולם, והיא הציגה לרופא הקודר שתיים־שלוש שאלות קודם שהספיק הוא לתפוס, כי בבית שמתוכו נלקחה משפחת קון – עם משפחת דה־האן – אל מותה, עברה כל ילדותה של המטפלת שהביאה אליו נער חולה. היא נשכה את שפתיה, יצאה את המרפאה, שבה אל האלחוטאי שהוסיף לעמוד באותה נקודה על הסיפון, ואמרה לו כי האיש שבמרפאה אינו דוקטור קון.

אחרי חקירה נמרצת סיפר איש האֶס.אֶס. את כל האמת כולה. בלילה הטילו את גופתו לים. השמועה פשטה באונייה כולה, אבל מפקדיה מילאו פיהם מים ונהגו כאילו מתחילה לא היה כלל רופא כזה על סיפונה.

הארכתי בעניין הזה בשביל שיוּבן מדוע עבר אותו רעד כשאמר ארז:

“אבא סיפר לנו על דוקטור קון, רופא האונייה.”

חזי סיפר בוודאי למשפחתו באֵילו נסיבות הכרתי את מי שעתידה היתה להינשא לי כעבור שנתיים, בתום מלחמת־השחרור, את קארי דה־האן. לחזי סיפרתי אני איך נפגשו האלחוטאי והמטפלת על סיפון אוניית־המעפילים.

במשפט האחד הזה אמר לי ארז כל מה שהשמיעה באוזניו הדודה מסוויס קוטג'. עכשיו אחזה חרדה גם אותי. אף־על־פי־כן אין טעם ללכת אל הזקנה ולשדלה לנסוע לבית־החולים אלא בבוקר.


 

8. הגנרל דה טראנבליי נזכר

הבוגדנית שבכולן היא השפעת. אמש היית כמו קפיץ דרוך, והבוקר כואב לך כל גופך כאילו שדים חבטו בך בשנתך. לא, שום שדים – זו לונדון של נובמבר הנכנסת לעצמות.

גם לא הטחב. ספרו הארור של מישֶׁל פוּקוֹ, שדה טראנבליי לקחו למיטתו כסם־שינה, הוא שחדר לא לעצמות, כי אם לרקמות העדינות ביותר של הנפש. ואולי צודק המחבר, והטירוף אינו חולי, כי אם סוג של דעת, ואין כל יתרון לזו המכונה תבונה, להיגיון המדעי, לצריפוּת המתימטית או למצוקות הסדר החברתי, על זו הדעת הנבדלת, האפלה, של המוכתמים כמטורפים. מפחד ההתייצבות מולם, כולאים אנחנו אותם, מבערים אותם בקרבּנו, כדי שנוכל להתנהג כאילו הם, האפשרות האחרת שלנו עצמנו, פשוט אינם. את עצמנו מרחיקים אנחנו מתוך בשׂרנו.

דה טראנבליי ניגש אל החלון. הלילה הגוחל של המטרופולין כבה והיה לרמץ. פנסי־רחוב מבליחים כעיניים עששות, לא כבויים ולא מאירים. אולי עוד יהיה לנו, מאוחר יותר, יום צח. חלון מול הייד פארק אינו כמו לגור בשפת יער בּוּלוֹן או יער וֶנסאן. פארק באמצע הלב, בין בתי־המסחר והבנקים והשגרירויות ובתי־המלון ומועדוני־החשׂפנות ופצצות־המימן, דשא מלפני המהפכה התעשייתית, לפני שצלל האי הירוק הזה כמו אטלאנטיס אל הימים שלאחרי מלחמת־העולם השנייה. כמו אהבה שלא תשוב, חוזרת לרגע לונדון שמלפני עשרים וחמש שנים, החרֵבה, הנלחמת בציפורניים, הרואה מעבר לערפל עולם יפה כמו כרי־דשא אנגליים. גיבורינו, כמו ברומן של דיוּמא, אחרי עשרים שנה. עשרים ושבע, אם למנות מן החודשים הראשונים שלנו עם הגנרל בלונגון, מיד אחרי הכניעה. כל־כך מהר צללה אטלאנטיס. אנשים מרוקנים פולטים מלים כמו מַפלטיהן של מיליוני המכוניות. באיזו מהירות מת לא רק אלוהים, כי אם גם בוראו, האדם.

פתאום זכר היכן פגש לראשונה את האיש נטול־ההכרה.

בגמישות צעירה החזירוהו רגליו לחדר־עבודתו, ובלי לוודא תחילה את המספר בפנקסו, חִיֵיג אל דירתו הפאריסאית של ריימון מאריטן. השעה שבע ושלושים, ואם אין ריימון מחוץ לעיר או במיטה זרה, הריהו במיטתו שלו. זו תכונתו הצ’רצ’יליאנית היחידה, נוהג להתבדח רֵיימוֹן עצמו, הוא שונא לקום בבוקר.

“מעונו של הסינאטור מאריטן,” אמר קול יבש של אשה, כמו מתוך החדר הזה. רק לאחר שאמר את שמו והוסיף שהעניין דחוף, גילתה שהסינאטור בביתו.

יש חריפוּת רבה בניתוח של פוקו, חזרו מחשבותיו של דה טראנבליי לשלהן, ואולי הייתי נמצא גם אני, מטעם זה או אחר, כּשֵׁר לבידוד, אבל, מצד שני, כמה הוא טועה. מה נפלאה הפעולה המסתורית והשיטתית מאוד של המוח התבוני, ורק בראייה־לאחור נראים תהליכיה פשוטים. תחילה – התצלום שהופיע על מסך־הטלוויזיה, הפציץ איזה מעגל אלקטרוני בחֶשכת־המוח. מאוחר יותר, בלי קשר מוּדע כלשהו, שלחתי ידי אל הספר שנתן לי ריימון בביקורי האחרון אצלו. ורק עכשיו, בבוקר, נוצר החיבור. אצלו ראיתי את האיש, צרפתי כמו “באגֶט”, אלגנטי, זהיר בכבוד הקשישים והמכובדים שבאורחים, אבל הערותיו על ההסתבכות הנוראה של ג’ונסון בווייטנאם ועל דיין־ביין־פו אמריקני יצרו רושם שהאיש התבונן במאורעות מקרוב ומכיר את המנטליוּת הצהובה. מה פתאום, דרכון גרמני? ומניִן, בשם אלוהים, הגיע לשולחנו של ריימון?

“ז’אן פראנסואַ! מה מדריך את מנוחתכם שם, בלונדון, באמצע הלילה? הזהב הנודד?”

ועוד דברי־נימוסין. הערב המענג בביתך, ריימון. ואותו ספר, Folie et déraison. ואחר־כך: יש לי שאלה חשובה.

“בורגני צרפתי אינו מטלפן רק כדי לשאול לשלום חבר, אפילו לא על חשבון הממשלה.”

“בסעודה בביתך היה איזה גבר, כבן ארבעים, שהשאיר רושם נאה –”

“אנרי. הבן האובד שלי –”

“לא מהמחתרת! הוא צעיר מדי –”

“השד המתהפך שלנו, כן, הוא היה נער, נועז, פיקח, בעל־תושייה, למה, ז’אן פראנסואַ?”

“אהיה היום בפאריס. מתי נוכל להיפגש?”

“אבטל כל מה שאפשר, אבל, לצערי, רק בערב, מאוחר. עלי לנאום באיזו סעודה, שוב לנאום.”

“גם לי נוח יותר בערב, ריימון, ובכל שעה. האם תוכל להזמין לביתך גם את, מה שמו –”

“אנרי מוֹנטרֶלאן.”

“אה, עכשיו מסתברת השִׁכחה. השם מפורסם מדי.”

“שום קשר אל הסופר. אביו היה צייר, ולגמרי לא ידוע. במאי ארבעים לכדו ה’שטוּקוֹת' את המשפחה על אֵם־הדרך, אי־שם בצפון, במבואות ארא, אם איני טועה. שם נהפך אנרי לגבר, גיבור אמיתי.”

“אודה לך מאוד אם תפגיש אותנו הערב.”

“אנרי מוסיף להיות חמקמק ככספית. דור הסילון. אתמול בסייגון. מחר בלונדון –”

“אבל ודאי רשום אצלך מַענו הפריסאי, מספר הטלפון –”

רגע ארוך של שתיקה, ובסופה הודיה נבוכה: “משונה, אבל מעולם לא שׂמתי לב לכך. בכל פעם שהוא מגיע לפאריס, מטלפן הוא אלי, ואז הוא, כמובן, תמיד, אורח רצוי מאוד –”

“אני מבין. אני בא אליך בכל מקרה. נסה לבדוק, ריימון, אולי במשרדך, אולי באיזה פנקס ישן. אני מעוניין בגיבור־המחתרת הקטן שלך –”

“אם אני קורא נכון את מחשבותיך, ז’אן פראנסואַ, אתה טועה מאוד. אנרי יקר לי כנפשי.”

“האם עשר ושלושים, ריימון, היא שעה טובה?… וגם אני, אגב, אהיה אחרי הסעודה.”


 

9. בכל־זאת, פרנקפורט

בשעה 0859 כבר היו מעילו וכובעו של הקולונל אונטרמאיֶיר במקומם הקבוע בארון־הקיר והוא עצמו בדרך לשולחן־עבודתו. ב־0900 התיישב, התיר את כפתור במקטורן, שלא ייתלש בלחצה המציק של כרסו והושיט ידו למגש הדואר הנכנס. במעטפה סגורה, בראש הגל, טמונה בוודאי התשובה המפוענחת למברק שהחיש אמש לבון, אחרי שבעיצומה של קבלת־הפנים בארמון דוּוח לו על הסמכוּת שנטל לעצמו המומחה ל“האביאס קורפוס” שלנו, הדוקטור ברוקנר, ועל הופעתו הסקנדליוזית של פון שטויסל בכלי־התקשורת, כל זה תוך הפרה משוועת של הוראות־הקבע לגבי עניינים הנוגעים לביטחון המדינה והנהלים המפורטים היטב במסמכים פנימיים של הנציגות.

אך תחילה סיכום קצר של מצב־הדברים באותה שעה:

דה טראנבליי היה בדרכו לנמל־התעופה, לכאורה לצורך התייעצויות בעקבות מסיבת־העיתונאים שלשום. תשובת פאריס, ששום אדם בשירותים השונים אינו נושא דרכון על שם היינץ איזידור ברגרזון והמלצתה להימנע מכל צעד העלול להביא לחיכוכים עם בון ולונדון, חתמו – כך הבין רושה את מנוד־הראש של הגנרל – את הפּרשה.

ה“דיילי מירור” הביא תמונה גדולה של נהג־המונית, תמונה קטנה יותר של האיש נטול־ההכרה, סיפור על ה“הבלבול הדיפלומטי” ושיחה עם הנהג, שחזר על גרסתו כי את האיש אסף בשער ה“קאמברלאנד”. פון שטויסל, שמבטו השורף של הקולונל אמש הקימוֹ ממיטתו עם שחר, העיר את ד“ר ברוקנר והטיל עליו לבקר ב”קאמברלאנד“, והתקשר שוב עם בית־החולים ולהכין דו”ח. הוא טרם שב משליחותו.

אבנר כבר עמד לטלפן אל המספר שניתן לו בבית־המלון, אך במחשבה שנייה החליט לבקר תחילה אצל האשה הטוענת, כי היא דודתו של היינץ איזידור ברגרזון שנספּה בשואה. על אותה פגישה יסוּפר בהמשך.

עכשיו ציפה הקולונל אונטרמאיֶיר להוראות מדויקות, שגם יחזירו את הסמכוּת למקומה, כלומר אליו. במברק־התשובה מבּוֹן היה כתוב לאמור:

האיש הנזכר במברקכם אינו קשור, בשום דרך, לארגון ממלכתי כלשהו. הדרכון עצמו הוצא כחוק והוא תקֵף, וכן לא נרשמה הודעה על אבידה או גניבה. מודגש: כל פעולה הנשקלת על־ידיכם רק לאחר העברת מידע שיבסס החשד על מעורבות אפשרית של הנ"ל בשירות גורם זר וקבלת הוראה ברורה. בשלב זה לא לחרוג מהוראות־הקבע הקונסולריות לגבי הטיפול באזרחים הנתונים בצרה.

אף שהמברק פוטר אותו לכאורה מכל אחריות, והוא רשאי להתנער בשאט־נפש מכל העניין, לא שבה למנוחתה נפשו של האיש שהקדיש יותר משלושים שנה – בהפסקה ארוכה אחת – לשירותי הביטחון של המדינה. יכול הוא לירוק בפרצופיהם החזיריים ולהתפטר, אך לאן ילך? ואיזו תכלית טובה ישרת? אילו הולידוֹ אביו, גנרל־הדיוויזיה, לא ב־1915, כי אם עשר שנים קודם, היה מגיע בוודאי לצמרת הרייך ואובד יחד אתו. אילו נולד חמש שנים מאוחר יותר, ולא היה נופל במלחמה, היה בוודאי משולב היום היטב, ככול בני הארבעים־ושבע, ־ במשטר החדש. הוא נולד בזמן הלא־נכון, ומתוך התלהבות־נעורים דבק בייעודים הגדולים, והאבודים, של המולדת. רק לאחר שהבינו סוף־סוף האמריקנים איזה חורבן יביא על גרמניה טירוף הדנאציפיקציה, הוחזר אמנם, כְרַבים מהמקצוענים הישנים, לשירותים החשאיים, אך את חשבונם לא סגרו האדונים החדשים. אם חסרה לו הוכחה, בא המברק הזה. גם אחרי שחדר החיידק האדום לאברים הפנימיים של הרפובליקה הפדרלית, גם אחרי מה שנחשף בפרשת פילבי, מוסיפים הם להעלות את גירת המציאות החדשה, משלימים עם הקוֹמוּניזַציה של מחצית־המולדת, סוגדים לעגל־הזהב של הנס הכלכלי. הם העתיד – ואתה העבר. גם אם גילית מרגל, אַל תנקוף אצבע. הזמֵן את המומחה שלנו ל“האביאס קורפוס”…

הקולונל אונטרמאייר לא אמר להתפטר, וגם בחובתו לא התכוון לבגוד. הוא חיכה לתגובות על קריאתו של פון שטויסל בכלי־התקשורת. הוא חיכה לדו“ח של ד”ר ברוקנר. הוא היה משוכנע, שבמהלך הבוקר יתגלה משהו, שיוכיח חושיו של מי הטעוהו – החובבנים הליבראלים והדמוקרטים בבון או הוא, שאת הכשרתו קיבל בחוגו של האדמירל קאנאריס, אף שאופורטוניסט כמותו לא למד להיות. אם, כדברי המברק, אין בעל הדרכון סוכן שלנו, מדיפה הפּרשה צחנה קשה עוד יותר. דרכון כשר, שהוציא לפי 116(2), פירושו: האיש הוא יהודי, בולשביק, ואולי גם זה וגם זה. איזה מידע נוסף חסר לראשי־הכרוב הללו?

“והיכן, חזיז ורעם, הדוקטור למשפטים שלנו?” שאג הקולונל לעבר חדר־המזכירות. אם בצינורות המקובלים, יואיל הצינור הזה להתייצב לפניו. כל עוד יושב הוא על כיסאו, ינהג – בהחלט – בהתאם להנחיות־הקבע, בכל הנוגע לשירותי־הביטחון, הוא הסמכות. פורמלית, במגעים החיצוניים, יזרים את הטינופת בצינורות הקונסולריים, אבל מה לא ומה כן יפסוק הוא.

כעבור דקות אחדות שב השליש (ראש־המזכירות, אומרים עכשיו) ומסר, כי נתקבלו אמנם בקונסולריות כמה קריאות־טלפון, אך אף לא אחת מהן הכילה מידע של ממש. ד"ר ברוקנר עומד להגיע בכל רגע. יש לי הרושם, הוסיף בחיוך רע, שפון שטויסל מפחד להיכנס ללשכתך, אדוני הקולונל.

כמו בקומדיה, פרץ בו־ברגע בעד הדלת הפתוחה פון שטויסל בכבודו ובעצמו, נשימתו המשתנקת והמצפצפת מכריזה על בואו:

“סנסציוני, יקירי אונטרמאיֶיר!… לחלוטין מחוץ לגדר הטבע!… אפשר להשמיע את אות־הארגעה ולצאת מן השוחות!” הקרח לא נמס בעיניו של הקולונל ופניו לא גילו זיע־של־סקרנות. “בכל־זאת, פרנקפורט!… זה עתה טלפנה אלינו – האם תופתע – עלמה בשם בריגיטה לאמפרֶכט, ידידתו האינטימית של ברגרזון שלנו, וכל המסתורין אינו עוד מסתורין…”

אכן, הכול שינה פתאום כיווּן, גם החשד. בצינה מודגשת שאל הקולונל:

“ואיזו ציפור לחשה לה, עם שחר, בפרנקפורט, את הידיעה הזאת, ידידי הנלהב?”

“שם הצפור – האַלגֶמיינה צייטוּנג. העלמה לאמפרכט אמרה לי, שבדרך־כלל אינה נזקקת לעיתונים אלא בחיפושיה אחר חדשות ספרותיות – אך דווקא הבוקר, משום־מה, לקחה את העיתון –”

“כמה רומנטי. ומה עוד נודע לך על העלמה לאמפרכט, מלבד הרגלי־הקריאה שלה?”

“את כל השאלות החשובות־באמת, אונטרמאיֶיר,” החזיר לו פון שטויסל עקיצה, “תוכל לשאול אותה אתה. היא כבר בדרכה לכאן.”

“תרשה לי להסב את שימת־לבך לכך, כי אף שמדבריך נוצר הרושם שזהו כמעט זוג נשוי –”

“אולי לא מנקודת־מבטו של הכומר –”

“גם לא של הרב. ואם כן, אלה הם יחסי־אישות מצוּידים במערכת הנחיה־מרחוק. אני זוכר עדיין מה שסיפר לנו ברוקנר שלנו – כרטיס ה’לופטהאנזה' מלמד, כי ידידה האינטימי של העלמה לאמפרכט שהה בלונדון מאז מאי, שאת פרנקפורט לא פקד מאז האביב וכי ציריך היא גם תחנתו הראשונה וגם האחרונה. זוג בלתי־רגיל, הייתי אומר.”

איש־הביוּן הוותיק נהנה ממראהו הנבוך של השור הפומראני. ובכן, ידידי, גם כשלכאורה נפתרה החידה, אין החשד נעלם אלא מתגלה מכיוון חדש. כשתגיע העלמה לאמפרכט ללונדון, יהיה עליה למצוא תשובות סבירות לשאלות קשות.

ובכל־זאת, קצהו של חוט. לעלמה אחת בפרנקפורט יש אפילו צורך בהול לטוס לכאן. למה?

“והנה האפוֹסטוֹל שלנו,” אמר הקולונל למראהו של ד"ר ברוקנר, שנקש על הדלת הפתוחה. “לא, שקספיר מתאים כאן יותר מהברית החדשה: נכנס קאמברלאנד!”

חדשות ונצורות לא היו בפיו, מלבד אותו מספר טלפון בפרנקפורט שמסרה לאבנר האשה בעלת הפנים הנטושים (בקבלה התחלפו בינתיים עובדים ואיש לא ידע לבפר לד"ר ברוקנר שכבר הקדימוֹ אדם שהציג עצמו כאיש השגרירות). בכל־זאת ביקש הקולונל לטלפן אל המספר הזה וכן לבדוק במדריך של פרנקפורט אם רשומה בו איזו בריגיטה לאמפרכט ואם כן, מה מספרה.

איש לא נענה לחיוג. כנגד זה נמצא, כי אכן זהו מספר הטלפון של בריגיטה לאמפרכט, המתגוררת בווסטאנדה 23. הכול מתחיל להיות מוצק ומציאותי.

מוצק מדי, אמר בלבו ד“ר ברוקנר. למראית־עין הקפיד על מעורבות פעילה במאמצים לפתור את התשבץ. להוציא עניין העיתון הישראלי, היה דיווּחו מלא, ולכן לא שכח להוסיף מה ששמע הבוקר בטלפון מפי ד”ר אֶוואנס. צילומי־הרנטגן, האנצפלוגרמה ושאר הבדיקות אינם מגלים כל פגיעה אורגנית, אך אף שניתן כבר לומר שאין חשש לחייו, עודנו במצב של חוסר־תגובה מוחלט, כלומר נטול־הכרה.

בלבו אמר ד"ר ברוקנר, כי מצבו זה של ברגרזון אינו נטול־יתרונות. אם תדע העלמה לאמפרכט (שאולי לא הידיעה ב“פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג”, כי אם הישראלים הזעיקוּה) לכלכּל מעשיה בקור־רוח ובזריזות, תצליח למחות את העקבות הקלושים המוליכים לישראל. הוא בוודאי ישתדל, במידת האפשר, לעזור בזה.


 

10. בריגיטה לאמפרכט, לפי תוּמה


הקונסול דוקטור ברוקנר היה מוּכר היטב בבניין האירופי של נמל היתרוֹ, וגם הפעם הוּתר לו להמתין לנוסעת שאת פניה בא לקבל ממש במקום שבו נושקת דלת המטוס בקצה השרוול הארוך היוצא מתוך הטרמינל. טיסה 603 נחתה אמנם ב־1130, בהתאם ללוח־הזמנים, אך עד שסיים המטוס את תמרוניו לאורך המסלול וניווט לנקודת־החניה, היתה לו שהות להמר עם עצמו.

אתמול, כשמצא בכליו של ברגרזון את האפודה והחגורה, שיער מיד שהן מיועדות לאיזו נערה בפרנקפורט. אך כאשר שמע הבוקר, כי נערה כזאת לא רק קיימת אלא עומדת לצאת ללונדון במטוס הראשון שתצליח לעלות עליו, נדהם הוא עצמו מחדוּת האינטואיציה שלו. לשִׂמחתו הרבה הטיל הקולונל עליו ללווֹתה לבית־החולים, להבטיח שכל עת שהותה בעיר תימצא בפיקוח מלא, להציל מפיה – וזאת אך ורק כמי שממלא באמונה את חובתו כקונסול – כל מידע אפשרי על האיש נטול־ההכרה. בהחלטתו התמוהה של אונטרמאיֶיר להפקיד על האורחת מפרנקפורט אותו דווקא, ראה את יַד ההשגחה העליונה. עכשיו הימר עם עצמו שנית: את העלמה לאמפרכט שיגרו לכאן בבהילוּת כזאת הישראלים, בניסיון למנוע חשיפתה של רשת שלמה. אם יתגלה לו שכך הדבר, הריהו מתחייב בינו לבין עצמו לסייע בידה בכול, ואפילו עד כדי סיכון עתידו העלוב בשירות־החוץ.

דלת המטוס נפתחה. ממש ברגע שהתייצבו בצִדי הפתח דיילת ודייל, יצאה בו אשה, שכל חזותה – ובראִייה הראשונה ההיא טרם בודד את מרכיבי התרשמותו העזה – כבשה אותו. מאוחר יותר תיאר באוזני אבנר “איזה זוהר אופר של עננים מוצפי־שמש”, שהִכהו בתדהמה ברגע שנפגשו עיניו בעיניה, את קומתה שנראתה תמירה מאוד במעיל הזאמש־ואִמרת־הפרווה, א־לא ז’יוואגו, איזה צירוף־הפכים המרתק של אשה־לבדה, הראש המגולֶה והשׂיער הערמוני הקצר, ששיווה לפניה מראה של עלם, הסנטר התקיף וזוויות־הפה העצובות. אך באמת היו אלה התרשמויות מאוחרות יותר. באותו רגע היתה זו סתם אשה מושכת מאוד, שהסיחה דעתו מן הנערה שאת פניה בא לקבל ואשר בדמיונו ראה אותה כבר אמש – העלמה בריגיטה לאמפרכט.

ורק אז, כשממש אילץ את עיניו להינתק מאותה אשה ולחזור ולסקור את שאר הנוסעים, התחוור לו כי לא במקרה ירדה זו ראשונה, ראה שגם עיניה מחפשות מישהו. אותו רגע ניגש אליו דייל ה“בי.אִי.אֵי.” ואמר:

“הקונסול הגרמני, אדוני?”

“העלמה לאמפרכט!” קרא דוקטור ברוקנר. הוא לא שאל. בקולו הנדהם – כמה מביכה היתה אי־היכולת להצניע את רגשותיו – היתה ממש שמחה.

“אני,” אמרה האשה – שוב אותו “זוהר אפור” – בקול חם ולא־מתפוגג, כאילו רק מעתה היא מאמינה, כי אכן ממתין לה כאן האדון הקונסול בכבודו ובעצמו. ומיד, עוד בטרם עשו צעד אחד: “לא הגעתי – מאוחר מדי?”

“בשום־פנים־ואופן־לא. הבוקר, אני שמח לומר, היו הרופאים הרבה יותר אופטימיים.”

וכן, תוך צעידה מהירה ואחרי־כן עמידה על המסילה הנעה ושוב הליכה עד אל מחוץ לבניין – כל מטענה של העלמה לאמפרכט היה תיק־יד גדול, שהקונסול לקח מידהּ, ולא היה צורך להמתין לפריקה – כבר נמצאו ממוּקדים בנושא המשותף: היינץ איזידור ברגרזון. בזהירות, אך בשיטתיות, הציג דוקטור ברוקנר שאלות מנחות, ואילו העלמה לאמפרכט, מתוך ההתרגשות ובהשפעת הטיסה הבהולה ללונדון, דיברה מאליה. דוקטור ברוקנר לא היה מאותם גברים שכל אשה מעבירה אותם על דעתם, ואפילו יחסיו עם אינגה לא היו משופעים בסערות. מה שהתנסה בו גם בשעת הנסיעה לאכּסברידג', גם בבית־החולים, גם כשלקח את העלמה לאמפרכט לאיזו מסעדה בקרבת־מקום, היה חידוש רגשי גמור. חוזר היה ומזהיר את לבו שלא יפתֵהו גילוי־הלב הווידויי של האשה התוססת הזאת – חֵרף גרמניותה המוּבהֶקת, הפיק עורה השחמחם איזה להט ים־תיכוני, יצאה איזו אש סלאבית קרה מעיניה האפורות – והולך ומשתכנע, שכל מה שהיא מספרת, לפי תוּמה היא מסיחה. אם אינה מחוֹננת בכשרון־משחק נדיר ואם לא שיננה לפרטי־פרטיה ביוגרפיה שהמציא לה השירות החשאי, הריהי נערה – כך ראה אותה, כנערה, אף שעמדה בשנתה העשרים־ותשע, כלומר בסך־הכול, מי יאמין, צעירה מאינגה בשנתיים – שהלב יוצא אליה.

כל זה לא מצא, כמובן, ביטוי בדו“ח הראשון, שחיבר בו־ביום והגישוֹ לקולונל עוד בטרם נפגש זה לשיחה עם העלמה. העתקו של הדו”ח הגיע אמנם לאחר זמן לידי אבנר, והוא אף תרגמוֹ לעברית מתוך כוונה לשבצו במקום הזה, אלא שאותו שעטנז של לשון־משפטנים דקדקנית, עגה משרדית צחיחה והגזמות רומנטיות, נראה בסופו של דבר אמיתי פחות משִחזור חופשי של מה שאמרה בריגיטה לאמפרכט על היינץ ועל קשריה שלה אתו, שִחזור הנשען גם על מה ששמע מפיה בכמה הזדמנויות אבנר עצמו. וזהו עיקרה של אותה התפרצות נסערת, שבמציאות ארכה שעות אחדות, תוך הפסקות וחזרות:

"משפחה, קונסול יקר, משפחה ציפיתם למצוא בגרמניה?!… ואילו הייתי אני מוּטלת עכשיו כך, נטולת־הכרה, איזו משפחה הייתם מגלים?!… כלום ידוע לך כמה מן האנשים המתגוררים היום בפרנקפורט, ישבו בה, הם ואבותיהם, ערב המלחמה? אינני מתכוונת ליוגוסלבים, לתורכים, לצפון־אפריקאים, לספרדים. אני מדברת עלינו, הגרמנים, העקורים, הנודדים, חסרי־המשפחה, מחוקי־העבר. רק פרנקפורט? התא היסודי של גרמניה החדשה הוא האדם־בלי־עבר.

"ולא רק באנשים כמוני, כמו היינץ, אולי גם כמוך, אדוני הקונסול, כלומר אנשים שאינם מפורסמים, דברים אמורים. אני עובדת, מנהלת, אם תרצה, בית־הוצאה קטן – ספק אם שמעת את שמו, שכּן נוסד לפני זמן לא רב, ‘בּיבֶּר’ שמו, עמית צנוע אבל חרוץ של ה’פֶּנגווין' וה’פּליקאן' – ומשׂימתי העיקרית בשלב זה היא רכישתם של סופרים מבטיחים, טיפוח אוּרווה של סוסים גזעיים, בתקווה שאחד מהם יזכה ביום מן הימים בפרס הגדול. מכל־מקום, אין פרסום ביו־ביבליוגרפי אחד שאני פוסחת עליו, ותוך כדי עיון בתולדותיהם של הסופרים הגרמניים הכותבים היום – אפילו של המפורסמים ביותר – מגלה אני בהן שוב ושוב חורים גדולים. אני קוראת: נולד 1911. למד תיאולוגיה, גרמניסטיקה, פילוסופיה. ופתאום – בהמשך לחור שקוטרו שתים־עשרה שנה – נאמר, שפרסם רומן ב־1949. אתה מבין באֵילו שתים־עשרה שנים דברים אמורים. ומקרה שני: נולד. דווקא בפרנקפורט. ב־1917. כותב בפרנקפורט. חי בפרנקפורט. ואף לא מלה נוספת. אותו איש אינו עקור ממקומו, אבל הביוגרפיה שלו עקורה, איננה. ואתה, אדון הקונסול, כלום אין הדבר מוּכּר לך מניסיונך האישי?…

"היכן פגשתי את היינץ? בפרנקפורט. אבל גם אני עצמי הגעתי לפרנקפורט רק לפני שנים אחדות. כן, פעם ראשונה. מברלין. לא, גם ברלינאית אינני. בת דרזדן, אדוני. עד היום מתנהל פולמוס: האם נהרגו בהפצצות האוויריות על דרזדן רק שלושים־וחמישה אלף, ושמא מגיע מספר ההרוגים למאה־שלושים־וחמישה אלף? ובכן, לאן נעלמו מאת־האלף השנויים במחלוקת? הם ישנם? הם אינם? האם כלולה בהם גם משפחתנו?

"את השלושה־עשר בפברואר ארבעים־וחמש אני זוכרת כיום שעמדתי בו פתאום בלי כל מה שעד אז היה חיי. כמו מהצד אני רואה את עצמי, בת שש, בזרועות אמי, תמהה על השלג הקר בשׂפת הדרך הרמוסה בעוד השמים בוערים ולאוויר יש ריח של שריפה. המשפחה שלי, קונסול יקר, היא רק מה שהיתה מספרת לי אמי, והבית הוא אסם, כנסייה, כיתת בית־ספר, העיר הקטנה ליד האנוֹבר שמצאה שם עבודה בניהול ביתו של אדם, זה שכעבור שנה התחתנה אתו, למעני, כפי שאמרה.

"נוסף לנוחות שבמצב החדש – אדון הייסֶה היה אלמן, והבית שהשאירה אחריו אשתו היה מרוּוח ומצוּיד היטב – מצאתי לי שָׁם תחליף למשפחה. אדון הייסה היה מציג עצמו כסוחר־עתיקות, אך באמת עסק – היום אני יודעת שהתחיל בזה בשלושים־ושלוש – בקניית כל דבר משומש ומכירתו. לא חסרו מוכרים וקונים, אבל רק מתוך ראיית הנולד הציג עצמו כסוחר־עתיקות. הוא ידע, כי לא ירחק היום וכל גרוּטה מן העבר תיחטף בממון רב. בימים ההם מכרו אנשים ספריות שלמות, אך הוא האמין באמונה שלמה, שגם שעתם של הספרים תחזור. יומם ולילה היה ממיין ומסדר את החנות והמחסנים; כלי־המטבח, כלי־הנשק, רהיטים, שעונים, אותות־כבוד, ספרים. אני גיליתי את הספרים. הייתי אז ילדה בודדה מאוד, והספרים היו לי למשפחה.

"לכן נקלט בראשי בקלוּת כזאת רעיון שנטע בו אחד מחובבי־הספרים, שהתחילו באים ממרחקים לבית־מסחרו של אדון הייסה ומשתפים אותו בנס הכלכלי: הייתי אז בשנתי השמונה־עשרה, וכבר בקיאה בכל הנעשה במחלקת־הספרים. האיש, שהציג עצמו כפרופסור לספרוּת ועורך ראשי של הוצאה מדעית חדשה של פרוזה גרמנית קלאסית בברלין, הבטיחני שנערה כמותי נועדה לגדולות, אך ורק בתנאי שתימָצא בסביבה רוחנית מפרה, כלומר בברלין. הוא השאיר כרטיס־ביקור וקיבל עליו להעסיק אותי בבית־ההוצאה שלו. אמנם, ההמשך היה, כפי שקל לשער, בּנַלי מאוד, ובכל־זאת חייבת אני תודה לאיש שהתכוון להכניס אותי לא לבית־ההוצאה שלו כי אם למיטתו. שכן לביתו של אדון הייסה לא שבתי עוד.

"כל זה רק בתשובה לשאלתך האירונית: ‘כמה בודד יכול כבר אדם להיות?’ לבדידות, דוקטור ברוקנר, אין כנראה גבול.

"לא, אל־נא תטעה: בדידות זו של אנשים כהיינץ וכמוני אינה בדידותם של הכושלים. זו הקרויה הצלחה, באה לי בקלות, ואני אף שאפתי להצליח, משום שבַּקַש הזה נאחזים בודדים מסוגנו. דלתות נפתחו לפנַי – כן, אני מודה לך על המחמאה ואפילו איני דוחה אותה, אבל ברלין מלאה נערות יפות יותר משהייתי אני בהגיעי ממחסן הגרוטאות של אדון הייסה – ואני טיפסתי ועליתי במהירות בקַש הזה. לפני ארבע שנים כבר נעשיתי ציידת ראשית של כשרונות צעירים בבית־ההוצאה שעבדתי בו וחוללתי בו מעין מהפכה. ולא בגלל גאונותי, כי אם דווקא משום שאינני בסך־הכול אלא מוצר טיפוסי של דורי. המלצתי על ספרים שאהבתי, והמלצותי נהפכו למכרה־זהב למעבידַי. נתקבלה גם הצעתי לקבוע לספריית־האיש־הצעיר פוֹרמַט מיוחד, נייר אחר, אות שונה, להוציא את הספרים כך, שהמחזיקים בהם יזוהו כנושאי דרכון של מלכות־הצעירים. כן, זו היתה הצלחה גדולה, אף כי הפרס היחיד שהוענק לי היה שבועיים בפרנקפורט, באוקטובר, ליריד־הספרים.

“האם נזדמנת לפרנקפורט? הו, כן, שדה־התעופה הכי־הכי וכל ההיסטוריה הקיסרית, אבל העיר עצמה, היום, היא כמו בית־הַמסחר של אדון הייסה – השׂרידים הפתיטיים של העיר העתיקה, משוחזרים ומלוקקים, באבן האדומה, ההיסטורית, ומרובעי־המלט־האפור של תקופת־השיקום, וביניהם החורים, אותם החורים הריקים. אינני יודעת מדוע הזמינו לי חדר ב’קארל הגדול‘, אם משום שמישהו בהוצאה זכר את הימים שאותו מלון שימש את קציני הוֶורמאכט, אם משום שסבור היה שאני מבקשת להימצא בלבו של מרכז ה’פוֹרנוֹ’. לתחנת־הרכבת עצמה לא הייתי זקוקה, ובשביל להגיע אל היריד, בפרידריך־אֶבֶּרט אַנלאגֶה, צריך היה לצעוד בקצב, כעשרים דקה. ואני צעדתי, למען האמת, די הרבה, משום שאחרי שש שנים בברלין, היתה בעיני פרנקפורט כמין שכונה גדולה. היריד עצמו דיכא אותי, ממש, עד עפר. עוד ועוד ועוד ספרים. עוד ועוד ועוד מו”לים. הספר האחד, עמל־החיים של מחַבּרו, נס־ההשתנות לקוראו הבודד, נהפך כאן למלאכת מהדק־הבורג־האחד של צ’אפלין וכל מפגן־הרוח הזה נראה לי פורנוגרפי לא פחות מתצוגות־הבשר בקייזֶרשטראסה. צעדתי ברחובות. אבל כמה אפשר ללכת בעיר הזאת בלי לחזור בפעם האלף לרֵמֶר, להאוּפטוואכֶה, לכיכר המומלצת האחרת – האופרה. חורבה רחוצה, שחלונותיה מנוקרים ועשב צומח מקירותיה, מציבה למאה התשע־עשרה. לא רק החללים שנשארו פעורים בין הבתים ונהפכו עכשיו למגרשי־חנייה, גם רבי־הקומות המנצנצים כמו שיני־פלאטינה בתוך העקירוּת הזאת. חזרתי לכיכר גֵיתֶה. הלכתי לאורך הצִיל. הו, כן, יש לי רגליים גרמניות ארוכות וחזקות, אבל אפילו הן כאבו באותה שעת־ערבית קרה ומטפטפת. עברתי על־פני בית־קפה פינתי קטן. ‘טיפ־טוֹפ’, עשרה שולחנות עגולים וקיר וחצי של עץ אלון ישן, ודווקא ההידחקוּת הצפופה של אנשים מעטים משכה אותי פנימה.

"בין דלת־המטבח לבין המדרגות הצרות אל הקומה השנייה, ראיתי כיסא פנוי אחד. מעברו השני של השולחן העגול ישב גבר בודד, ראשו מוּטה אל החלון ומבטו נטוע ברחוב. בכל פעם שאני מהרהרת בהיינץ, חוזרת אותה תמונה, בטרם הכרנו איש את רעהו. “כמה בודד יכול אדם להיות?” – שאלת בספקנות. כאילו טמונה כאן איזו תעלומה בלשית. כל־כך בודד, יקירי הקונסול, שאלמלא אותה צעירה בודדה שנזדמנה אתו לשולחן אחד ב’טיפ־טופ' וכך נוצר ביניהם – אל־נא תשאל אותי איך, כאילו האמנתי בהשגחה הפרטית, בגורל או בהוֹרוֹסקוֹפים – קשר עמוק ומיוחד כל־כך, עלול היה גם למות בתאונה הזאת ולהיטמן כאן בלי להשאיר אחרי זֵכר.

"זה כן פשוט, אדוני הקונסול, פשוט להחריד, והאמן־נא לי, אין בחייו שום דבר הצריך להדאיג את השלטונות – אם זו השאלה – או אף לעניין אותם. הלוואי ויצדק הדוקטור אֶוַואנס והיינץ עוד ישוב להכרתו, אך כל מה שלא נטל אתו אל אובדן־ההכרה, ידוע לי. אין פה שום סודות.

"הוא נולד בפרנקפורט, לפני ארבעים שנה, אבל רק במקרה. מצד האב היתה זו משפחה נכבדה של סוחרי־עצים גדולים בהמבורג. אביו של היינץ היה צעיר הבנים וכפי שזוכר אותו בנו, מחוֹנן ומלא־קסם. הוא היה הכבשׂה השחורה של המשפחה, וחטאו היה משולש – הוא כתב שירים, התחבר אל אנשי החזית האדומה ולקח שחקנית־תיאטרון לאשה. סופית נוּתקו הקשרים בינו לבין המשפחה כאשר העמיד עצמו לבחירות לרייכסטאג מטעם הקומוניסטים, והיינץ עצמו – ששנותיו הראשונות עברו בין הצגות, אסיפות ורכבות – לא הכיר כלל את הורי אביו. רק אחרי שנעצר האב ונשלח למחנה־ריכוז, אשר ממנו לא שב עוד, בלעה אמו של היינץ את כבודה – מהוריה העניים בהמבורג לא יכלה לצפות לסיוע – ופנתה אל משפחת בעלה. גיסה, אחיו הבכור של בעלה, סירב לראותה, ורק נציג רשמי של המשפחה נפגש אתהּ, אף הציע לה כרטיס־אונייה לאמריקה הלטינית וסכום־כסף שיאפשר לה להתחיל שם חיים חדשים, כל זה בתנאי שגם היא וגם בנה – אשר בעיני המשפחה היה צאצא לא־חוקי – יסתלקו מכל תביעה לשמה של משפחת ברגרזון ולנכסיה. האשה דחתה את ההצעה המעליבה ואמרה, “לדידי אין אלא ברגרזון אחד הראוי לשמו, זה המרקיב עכשיו בדאכאו.” ובכל־זאת אימצה לעצמה רעיון זה מפחד הגסטאפו, ושבה להשתמש בשם־נעוריה (שממילא הוסיף להיות, גם לאחר נישואיה, שמהּ הבימתי). בחברת אמו נדד היינץ הקטן ברחבי המדינה וכך הלך והתבגר, על הקו הדַקדַק שבין השוליים הבוהימיים של החברה לבין העולם התחתון. תשע השנים ההן התישו את כוחה של האם, וב־1943, כשמלאו לה ארבעים והוא נכנס לשנתו השבע־עשרה, יצאה ערב אחד את חדרם באכסניה זולה בּקִיל כדי לשתות בירה בחברת ידיד מקומי (ידידים כאלה כבר היו לה בכל מקום, והם פרשׂו חסותם גם על האם וגם על בנה, אך לא בלי מחיר), ולא נראתה עוד. הידיד טען שלא נפגשו כלל, והואיל ובאותו ערב שוב פקדו מפציצי־אויב את מתקני־הצי של קיל, סבור היה ששינתה את דעתה ולא יצאה את האכסניה. אחרי שנעלמה, הביע סברה, שבלכתה ברחוב נפגעה בהפצצה. היינץ עצמו בטוח – עד היום – שיצאה לחפש את המוות, ואולי טרפה נפשה בכפה.

"כאן נפתח פרק חדש בחייו של היינץ. אותו ידיד היה ספק דייג ספק מבריח, ומכל־מקום פרשׂ את חסותו על הנער הגבוה והחסון וצירף אותו לחבורתו. להיינץ היו תכניות משלו, אך הוא לא הגשימן אלא באביב הבא, כשהלך וקרב ליום־הולדתו השבעה־עשר. באחת ההפלגות הצליח – בדרך מסובכת מאוד – לרדת בחוף שבדיה, בקרבת מאלמֶה. אילו נזדמן לך להיפגש אתו לא במצבו זה, אלא כשהוא שופע חיוּת וכוח, ואני משערת שבשנתו השבע־עשרה היה כמין ויקינג צעיר, לא היית משתומם כלל שנפתחו לפניו כל הדלתות. עד תום המלחמה חי בקרב הדייגים, ומיד לאחריה החל בנדודיו הגדולים.

"היכן? נדמה לי, שאין פינה בעולם שלא הגיע אליה, אבל כבר אמרתי לך, שהוא איש מיוחד מאוד, וידעתי תמיד, כי גם לי לא גילה אלא מה שחש צורך לפרוק מעליו. זה גם המקום לציין את אופיים של יחסינו מאז אותה פגישה מקרית, ב’טיפ־טופ', לפני ארבע שנים. מאז, קל לעשות את החשבון, נפגשנו עוד שבע פעמים, ואתמול צריכה היתה להתקיים פגישתנו התשיעית. בסך־הכול היינו יחד קצת פחות משלושה חודשים, ואם תרצה – קצת יותר מחודשיים.

"לא, זה לא מפתיע אותי. הבדידות מוּכּרת לשנינו, ואף שאנחנו משתוקקים להיחלץ מתוכה, הסכמנו שנינו להניח לה שתינתק מגופנו באופן טבעי, כמו עורו של הנחש. אחרי המלחמה דחה הַיינְץ יותר מתשע־עשרה שנה ביקור ראשון בפרנקפורט, העיר שנולד בה במקרה, בין הצגות, אסיפות ורכבות. עד היום הוא זקוק לבריחות הארוכות, לבדידות השלמה, ואני לא מצפה למכתבים, לא לגלויות אכסוטיות, לא לשיחות טראנס־אטלאנטיות. אני ממתינה, והריני חשה איך בכל פגישה – בעשרת ימי האביב ובעשרת ימי הסתיו – מוּארת מעט יותר בדידותנו האפלה. לדידי, אין כל חשיבות לשאלה אם הוא מברֵא יערות בקנדה, קונה טרנזיסטורים ביפאן, או מדפיס ספרים ביוגוסלביה. מאמו ירש כשרון־משחק המשרת אותו, בזה אני חשה, בכל מעשיו, מאביו את ניצוץ־החולם, וממשפחת ברגרזון, שחורבנה הכלכלי הגמור במלחמה הוא נקמתו הגדולה, חושים מסחריים מחודדים. אמנם כן, הון־היסוד בהוצאת ספרי ‘בּיבֶּר’ הוא שלו…

"כן, זוהי שותפות. ואם טרם הבחנת בדבר, בחרנו בשם זה לא רק משום שאותו יצור עמלני, הבּוֹנֶה, חי הן במים והן ביבשה ומתפרנס – כמו עושי הספרים – מן העץ, אלא משום ש’בִּיבֶּר' הוא צירוף ראשי־התיבות של שמות שנינו, בריגיטה ואיזידור ברגרזון. כשנפגשנו בפעם האחרונה, במאי, אמר לי: ‘בריגיטה, נדמה לי שעוד מעט אהיה מסוגל לשוב אל עצמי, אל הארץ שכה הֵרעה עם הורי ואתי. התפללי רק שאעבור בשלום את יום־הולדתי הארבעים.’

“זהו, דוקטור ברוקנר. הוא לא עבר.”


 

11. הדודה היא בהחלט דודה


גם בבוקר העדפתי את הזהירות על החיפזון. אפילו חל במשך הלילה מפנה חד לטובה במצבו של האיש נטול־ההכרה, לא יתירו הרופאים לאיש – לא היום ולא בשבעה או בעשרת הימים הבאים – להמישוֹ ממיטתו. צריך רק לתכנן היטב את הצעדים הבאים, והחשוב שבהם הוא למצוא מסילה ללבה של אותה גברת אופנהיים. זקנים נוטים להתבצר מאחרי דפוסי־התנהגות־ומחשבה נוקשים מאוד, וכל הבא אליהם עם רעיון חדש כלשהו חשוד בעיניהם מראש שהוא זומם לעשות להם מה שעשו השופרות ליריחו, להשאירם בלי חומות. איך אני משכנע אותה לא רק שתִיתֵן ידה למלאכה המרתיעה אפילו צעירים, אלא שתתנהג כאילו בן־אחיה חי והוא־הוא האיש המאושפז באכּסברידג'?

במדריך־הטלפונים היה כתוב מ.מ. אוֹפנהיים, אֶם־דִי, בִּי־פִּי־אֶס, גרינקרוֹפט גארדנס. ראשי־התיבות נתפענחו, בדרך הטבע ובשׂים לב למוצאה ולדורה, כדוקטור לרפואה וחבר החברה הבריטית לפסיכואנליזה. גם אם מדובר לא בה כי אם בבעלה, נעשתה עכשיו הדודה מוחשית יותר, מסוגלת יותר להיענות לבקשה המשונה שעומד לשטוח לפניה איש זר.

מן האפרכסת יצא קול רם מדי, סדוק, אשה זקנה הצועקת אל אוזן לא־שומעת. אך ברגע שאמרתי לה, כי אני הוא הנענה לפנייתה אל השגרירות וכי מבקש הייתי לשוחח אתהּ פנים־אל־פנים, רפו מיתרי־קולה והיא אמרה, “אפילו עכשיו. כל הלילה התרוצצו מחשבות בראשי: עשרים וחמש שנים אחרי ששוּלחו למזרח, לשמוע פתאום את השם…”

אפילו בבוקר כזה, בלי שמש ובלי שמים, מאחרי האילנות שכסותם הירוקה השחימה ועכשיו היא מתמקמקת ומתפוררת, נראים בנייני הלבֵנים האדומות מכובדים כל־כך, שעלי להזכיר לעצמי, שסוויס קוטג' היא בסך־הכול עוד שכונה בלונדון.

האור הבא מן החוץ הבהיר את חלל הכניסה המשותפת במידה שטיפת־חלב אחת מבהירה סיר קפה. מדרגות צרות נשתפעו כלפי מעלה, אך בסוף הפרוזדור נפתחה דלת, וכמובן מאליו ובניגוד לחשדנות הכללית כאן קרא לי אותו קול יֶקי מסתדק להיכנס פנימה:

“אני שמחה כל־כך, שכבר הגעת. איזה מחשבות עוברות בראשי…”

היא והדירה נתגלו לי יחד. ההפתעה המיידית היתה מן הרחבות, בוודאי שני חדרים שנהרסה המחיצה שביניהם, מן החלונות המקוֹערים בחזית ומן הקיר האחורי, שכולו דלתות־זכוכית והוא נשקף אל גינה קטנה. מבעד למשבצות־הזכוכית־הבקבוקית, העשנה, נטפה אפרוריותָם של שמי־הבוקר הנמוכים. בירכתי החדר ניצב שולחן־אוכל מוארך, מוקף כיסאות כהים, כבדים, ובקַדמותו כורסות, מזנון, שולחנות סַלוֹניים קטנים, ספה מעוגלת, תמונות־שמן במסגרות מגולפות – הכול כמו מזמן אחר, משומש מאוד, ובכל־זאת היה הפְּנים מאיר יותר מן החוץ העכרורי של סוף נובמבר.

ואולי זהו רושם מאוחר יותר, שמעורבת בו הגברת אופנהיים עצמה. נכנסתי בעקבות אשה מצומקת – שלעומתה נראיתי אפילו אני גבוה – בגד כהה, פנים חרושים, שׂיער שׂב, תֵּילי, מורֵד במסרק. אצבעותיה, שבהן אחזה בשתי ידי והוליכה אותי לתוך דירתה, שמחה, נסערת, משתדלת לרַצות אותי, אולי בתֵה, אולי בקפה, ואף שעדיין כל־כך בוקר אולי בכוסית יין־חֶרֶז – אצבעותיה היו יבשות וצוננות עד כדי אי־נעימות. זה ברגעים הראשונים. אבל מהר מאוד – קשה לשוב ולשחזר את רגע־המהפך – הייתי אני יושב על הספה המרופדת אריג אדום דובדבני, שבמהלך שנים ארוכות – אולי מאז ימי פרנקפורט – השחיר ונתעמעם, והגברת אופנהיים יושבת בקצהו של שרפרף רחב, קמה מיד שוב, מביאה במלוא־הטקס את כלי־התה, כמה מיני עוגיות, מוזגת, מוסיפה ומספרת, ניתרת כל פעם שנזכר איזה מכתב, או תצלום, או שריד אחר מן המשפחה שאיננה עוד, רצה אל ארון־הספרים המכסה חציוֹ של קיר אחד, אל השידה הניצבת בהמשכו של אותו קיר, בין הדלת לבין החלון הקדמי, מפשפּשת במגירות ושבה ויושבת. לרגע. את גילהּ כבר ידעתי בינתיים: אביו של היינץ, סיפרה, היה צעיר ממנה בשנתיים, ובשלושים־ושבע, כאשר נטשו, מַנפרד המנוח והיא, את פרנקפורט לעולמים, היה בּרנַרד אחיה איש צעיר, כבן שלושים־ושש. כלומר, היום היא בת ששים־ושמונה־תשע. אחת מאותן זקנות צעירות, כחושות ואינטנסיביות, גבות צפופות על גחלים לוחשות, סיגרייה שאינה מָשה מבין האצבעות הגרומות. לא פרַאוּ דוקטור מפרנקפורט השמרנית. אחת מאותן בחורות של העלייה השלישית. בנות השבעים. עד מהרה היה כבר החדר כולו מוּאר באותו אור בהיר, שהוא הרושם העיקרי מפגישה ראשונה זו. הגברת אופנהיים נעשתה יותר ויותר צעירה.

“גרמנית אינך מדבר –”

“כשאין ברירה, אני שומע.”

“סאברה!” פסקה, והיה בנעימת־קולה גם צער, לא רק השתאות. “נותרה לנו האנגלית. עוד שנים ספורות ולא ייוותר בעולם כולו יהודי דובר גרמנית. בכל־זאת אירוניה מרה – אחרי היינה, קאפקא, בּוּבּר. והרי הרצל עצמו, לא כן, האמין כי זו תהיה לשון מדינת־היהודים. בכל־אופן!… שמע־נא, ידידי הצעיר, אתם בשגרירות תמהתם בוודאי איזה רעיון מטורף עלה במוחה של אותה זקנה – זהו הדבר האחד. והשני: מה רוצה זו מאתנו, כאילו חסרה ישראל צרות משלה, לא כן?!”

“כיוון שניסחת באופן קולע כל־כך את השאלות, גברת אופנהיימר –”

“אופנהיים!” גם עכשיו היה לקולה צליל מסתדק, רם מדי, אך דיבורה היה עֵרני, כמעט מתקנדס. “אילו טעית כך באוזני בעלי המנוח!… תמיד היה נמצא מישהו שמבקש להפגין בקיאות ומזכיר את זה מפִּצצת־האטום, רוברט אופנהיימר, או את הסוציולוג, פראנץ, ובשביל להקניט – את יוסף־זיסקינד, היהודי זיס… והוא היה אומר: כל אלה הם אנשים דגולים מאוד ויש ברשותי ביוגרפיות ומגילות־יוחסין של עוד עשרות אופנהיימרים מעולים, אבל גם האופנהיימים אינם נופלים מהם: לא רק ארנסט, מן היהלומים, ומוריץ־דניאל הצייר, כי אם רבנים ופרנסים גדולים כמו דוד, שהשאיר אחריו, לפני יותר ממאתיים שנה, ספרייה עברית של אלפי ספרים וכתבי־יד, שהיום הם תפארתה של הספרייה הבּוֹדלֶיאַנית של אוכספורד… כן, כך היה מדבר. כשם שיש אספני־בולים, היה מַנפרד אוסף אופנהיימים ואופנהיימרים. מיום בואנו ללונדון ועד ליומו האחרון עסק בליקוט החומר ובהנחת היסודות העיוניים להשקפתו. פה, ממש במקום שיושבים שנינו, דיבר על כך עם זיגמונד פרויד, טען ששני דודנים אנגלים יהירים, דארווין וגאלטון, זרעו את זרעי־הפורענות של הגזענות הנאצית, הברירה הטבעית והאֶבגֶניקה. בעלי המנוח ביקש לפתח תיאוריה, שאהב לכנותה ‘הגֶנטיקה הרבנית שלי’… אך הן לא לשם כך באת, ולא זה החריד אותי כל־כך אמש. כן, אתה שואל אם גם תשובות יש לי. ובכן, ישראלי יקר: היינץ איזידור ברגרזון, כך שמעתי בטלוויזיה, הוא בן ארבעים, יליד פרנקפורט, היה כנראה זמן־מה בפאריס. איש כזה יכול להיות רק אחד, בנו של אחי ברנַרד. לא נולד בשנת עשרים־ושבע בפרנקפורט עוד ילד יהודי בשם זה. כמה יהודים חיו אז בעירנו, ובכללם המהגרים מן המזרח, שהתגוררו באוסטאֶנדה? אולי שלושים אלף. גם אבי היה מן המהגרים, אבל הוא התעשר והתקבל לתוך האורתודוכסיה המקומית. הוא נשאר גאה מאוד בפולניותו, ההיכל הליברלי החדש ברחוב הפרייהֶר פוֹן שטיין היה בעיניו גויי, והוא מיאן להעתיק את ביתו לסביבות הוֶוסטאֶנד והמשיך להתפלל בפרידבֶּרגֶר אנלאגֶה. אני נזכרת בדבר רק בגלל הוויכוח על שמו של הנכד. אבא דרש שיקראו לילד פשוט ישראל, על שם אביו, כשם שלבנו קרא ברוך, על שם אביה של אמא, וכשם שלבנוֹ היה גם שם גרמני, ברנַרד, הסכים שנכדו ייקרא גם איזידור, שנשמע באוזניו יהודי. גיסתי, הנרייטה, התנגדה לשני השמות גם יחד, ורק אחרי סקנדל משפחתי נרשם כהיינץ איזידור, אבא קרא לו איזי וכולנו קראנו לו היינצי. ילד כזה לא היה אלא אחד בכל הקהילה, ידידי… אגב, באיזה תואר עלי לפנות אליך, ציר, יועץ או…”

“אנחנו לא פורמליים. קראי לי – פשוט – שלמה.”

“שלמה החכם, הה?!… ובכן, סופו של דבר: אנחנו היגרנו בשלושים־ושבע, ואילו בּרנַרד והנרייטה – וזהו סיפור לעצמו – הוסיפו להאמין, שיתעוררו בוקר אחד והנה חלף הסיוט. רק ליל־הבדולח ניפץ גם את אמונתו שלו בגרמניה האמיתית, ובאותו נובמבר נמלט לפאריס. הנה, זה המכתב הראשון. הוא מספר כאן איך מכר, ממש בפרוטות, את נכסי המשפחה, איך עבר על־פני חורבות בתי־הכנסת ושמח שאבא ואמא אינם עוד בחיים… איזה ספק יכול להיות, אדון שלמה? ישבתי בלילה ועברתי שוב על המכתבים. אילו חי היינץ, היה ביוני בן ארבעים. הנה המכתב שבו מספר ברנַרד, שיעשו להיינץ בר־מצווה ברוחו של אבא, בבית־ כנסת אורתודוכסי, וכבר מצא בפאריס – זהו מכתב מאפריל – רבי פולני המכין את הילד כראוי לקונפירמציה. ואז בא הכיבוש הגרמני, והניתוק. מיד עם שחרור פאריס, ניסינו כל דרך לחידוש הקשר. הן מנפרד, בעלי המנוח, היה פסיכיאטר בעל־שם, ובשנות־המלחמה פעל רבות בשירות הפסיכיאטרי של הצבא ורבים ממוֹדעיו, גם תלמידים, גם קצינים שונים, היו נוסעים בין לונדון לפאריס. במיוחד טרח בעניין זה פסיכיאטר צעיר, וידיד קרוב שלנו, הארטקליף. לא שמעת את שמו? בינתיים נתפרסם מאוד בעולם. בכל־אופן, הוא הלך לדירת אחי ברי ד’אוטוויל, ברובע העשירי, מצא שכנים שידעו לספר, כי מן הגירושים הראשונים של יהודים זרים הצליחו איכשהו להינצל, אבל במצוד הגדול של השישה־עשר ביולי ארבעים־ושתיים נצודו גם הם. שכנה אחת סיפרה להארטקליף, כי במו־עיניה ראתה איך לקחו השוטרים את ארבעתם – ברנַרד, הנרייטה, היינץ ופאולינה. בכל־זאת, לא אמרנו נואש – פרסמנו מודעות בעיתונים יהודיים, כתבנו למוסדות, נסענו שנינו לפאריס. בסופו של דבר, אנוסים היינו להשלים עם המחשבה, שאיש מהם לא נותר בחיים. האיש בבית־החולים, אדון שלמה היקר, לא יכול להיות היינץ שלנו. אַל תשאל אותי מי צייד אותו בדרכון הזה, ולאיזו תכלית. ריח רע עולה מן הפּרשה. ועכשיו אומר לך גם זאת: כבר החזקתי באפרכסת הטלפון בשביל להתקשר עם הקונסול הגרמני שראינו בטלוויזיה, והנה עברה במוחי המחשבה: בידי מי היו הפרטים האלה על היינץ, אם לא בידיהם? ואז, אל מי נותר ליהודייה זקנה כמותי לטלפן אם לא אליכם? זה מובן?”

“אני מסכים להנחה, שהיה בפרנקפורט רק יהודי אחד, שכל הפרטים הללו –”

“זו אינה הנחה. כבר הוכחתי, כמדומני, שזוהי עובדה,” שיסעה אותי בקוצר־רוח.

“יפה. אבל אם כך הדבר, קיימת בכל־זאת אפשרות, קלושה ביותר, אני מודה, שבן־אחיך נותר בחיים. אולי הצליח להימלט מן הטרנספורט. אולי יצא חי ממחנה־ההשמדה. גם זה קרה.”

“אדוני, אתה פשוט לא האזנת לדברי!”

“בקשב רב האזנתי. אני רק מעלה אפשרות, שאינה יוצאת־דופן. אני עצמי הייתי בצרפת בארבעים־ושבע וידוע לי על אלפי ילדים שהוסתרו וניצלו, ולכן –”

“בארבעים־ושתיים היה היינץ נער בן חמש־עשרה. אמנם, לא ראיתיו משנתו האחת־עשרה, אבל אנחנו יודעים על התפתחותו. הוא היה מחונן באינטליגנציה נדירה, בתפיסה מהירה ובכשרון־חיקוי מדהים. בכלל, את תכונותיו ירש, כנראה, מאביו ואת יופיו ואת כשרון־המשחק מאמו. אילו הצליח איכשהו להיחלץ מציפורני החיה הרעה ולצאת חי מן המלחמה, כלום לא היה מתקשר, כלום לא היה בא אלינו ללונדון? –”

“והוא ידע את המַען שלכם? –”

“אדוני, שאלותיך אינן נבונות ביותר. בדירה הזאת, בגְרינקְרוֹפְט גַארְדְנס, מתגוררים אנחנו משנת שלושים־ושמונה. אני אחות אביו, קרובתו החיה היחידה בעולם. קיימנו קשר־מכתבים קבוע. אפילו לא זכר את המַען, הן ידע שדודו, מַנפרד מוזס אופנהיים, הוא פסיכואנליטיקן נודע, וכלום לא היה נער מבריק כל־כך מוצא דרך לאַתֵר אותנו?… הו, האמן לי אדוני, גם את האפשרות הזאת שאתה מעלה עכשיו שקלנו וניתחנו אנחנו לכל צדדיה. אצלכם הסאבּרוֹת, חוששתני, גם אצל אלה שֶמאז המלחמה מרבים לראיין אותם בטלוויזיה, הגנרלים המפוארים שלכם, יש דבר־מה – אמנם סימפאתי מאוד – איזו התעבות של העצב היהודי הפצוע. אינך מתחיל להשיג, אדון שלמה, מהו אותו הלם שאני נתונה בו למן הרגע ששמעתי את שמו של היינץ. תחילה השמידו אותו. שריד לא נותר מחיים צעירים ויפים כל־כך. אבל נשאר להם מחסן ענק של שמות חופשיים, שאפשר לנצלו כמו שביקשו לנצל שיניים, משקפיים, נעליים. מישהו לבש עכשיו את השם הזה.”

על השולחן הסַלוני העגול, בצד כלי־התה, הלכו ונערמו אלבומים ממוּרטטים, בּוֹנבּוֹניֶירה ישנה אחת מלאה מכתבים ושנייה מלאה תצלומים, מסמכים משפחתיים, עיתונים דהויים. כל דבר שנזכר בשיחה, תועד מיד. התבוננתי בתצלום המשפחתי החגיגי בנעשה בפרנקפורט ערב יציאת האופנהיימים. אביו של היינץ דמה מאוד כנראה לאשה שבביתה אני יושב, פנים יהודיים כהים, כחוש, אבל גבוה. ניכר גם ההבדל הבולט בין הדוקטור אופנהיים, הלבוש בקפידה בורגנית, חליפה כהה וחזייה מכופתרת הדוקה סביב כרס בוטחת, צווארון מעומלן, שיער גזוז מאוד, כמעט מגולח, בשוּלי קרחת רחבה, לבין גיסו הצעיר – חיוך קל של אירוניה עצמית והטיה קלה לאחור של ראש שופע שיער, חולצה משובצת ועניבה רחבה קשורה ברפיון, אולי אדומה, והחליפה כולה תלויה ברישול בוהימי על כתפיו הצרות. שני ילדיהם של משפחת ברגרזון עומדים בשורה הראשונה. היינץ בחליפת־צמר, עדיין קטן ועגלגל, ראשו הגלוי בהיר מאוד ותלתליו הרכים מסוֹרקים משני עברי השביל. זו, אם כן, האֵם. צריך לזכור, שבתמונה הזאת הנרייטה היא בראשית שנות השלושים לחייה, צעירה ויודעת היטב מה יפה לה. השיער הבלונדי המקיף את פניה כהילה, השׂמלה הכהה, המבליטה את צחוּת כתפיה וצווארה.

“אבל אילו, גברת אופנהיים, אילו היה היום היינץ בחיים –”

“האם הייתי מסוגלת לזהותו?” לא הניחה לי לסיים את שאלתי. להתאהב בה, בזקנה המצומקת והעֵרנית הזאת, הִנהנתי. “חשבתי על כך. התמונה האחרונה, הנה היא, צוּלמה ביוני שלושים־ותשע. שים לב, הרגליים מתחילות להתארך, הוא רזה, דומה עוד יותר להנרייטה. אולי כן. אמרתי בלבי: אותי לא יצליחו להונות, ואפילו בגבר בן ארבעים לא חרב כליל מה שהיה בו בהיותו בן שתים־עשרה. אבל אחרי שבחנתי ביני לבין עצמי כל מה שאמרתי לך עכשיו, ברור לי: מישהו זקוק היה, אני מפחדת לחשוב לאיזו תכלית, למראית של פליט יהודי לשעבר. כלום לא ייתכן איזשהו קשר לישראל, אדון שלמה?”

ברגע ההוא החלטתי על הימור גדול.

“לכן באתי אליך.”

“באת משום שטִלפנתי.”

“לא. באתי משום שטִלפן מישהו לפניך לשגרירות, ומסר שהפצוע הוא בעצם ישראלי.”

“מה פירוש מישהו? מה זה עלול, אם כן, להיות?”

“עכשיו אני יודע שהעניין מחייב חקירה רצינית –”

“האם קיימת אפשרות שהאיש הזה הוא ישראלי?” איך לתאר את חזותה של האשה בת הששים־ושמונה־תשע, שנותרה לבדה בחדר רחב־הידיים הזה בלונדון, אשה שמבעד לאלפי הקמטוטים שבפניה, בעיניה שעדיין יקדו בהן גחלים שחורות, מצומצמות מאוד, ראיתי עכשיו את אשתו הנאה, הקורנת הכרת־ערך, של הפסיכואנליטיקן הבשרני והמגוהץ שהיה קשיש ממנה אולי בעשׂוֹר שלם. איזו ציפייה חדשה האירה לרגע את הפנים הצפודים, גירשה כל מה שפסקו שׂכלה החד וניסיונות דורה. עכשיו הִרהרה רק בדבר אחד: אולי בכל־זאת, באיזו דרך בלתי־אפשרית, נשאר היינץ בחיים.

סיפרתי לה הכול. שמי אינו שלמה, אמרתי לה, כי אם אבנר, אבל אַל לה לגלות לאיש את הדברים, שלה איני מהסס לסַפּרם. אחד האנשים המשרתים את ביטחון ישראל אני, אבל אין לי כל מעמד רשמי. מזלנו הוא, שנמצאה לנו אשה כּמוֹתה, ובעזרתה – כך אני מאמין – נוכל לפתוח בחקירה בלי להסב אלינו כל חשד. איני מוציא מכלל אפשרות, שהגרמנים מעורבים בדרך כלשהי, אך בזה נטפל בנפרד. לפי שעה אני מבקש רק זאת: בתעודות שברשותה נזכר בוודאי שם־נעוריה. גם המכתבים שקיבלה מאחיה משכנעים ביותר. עליה לנסוע לבית־החולים – אני אתלווה אליה, כמובן, אבל אותי תציג כידיד צעיר שניאוֹת להסיעה במכוניתו ולהיות לה לעֵזר – ולקבוע שם את מעמדה כדודתו של הפצוע. בשלב זה כדאי שתימנע ככל האפשר מדיבור על שילוּחַ היינץ להשמדה – הרופאים גם לא ישאלו – ואפילו מרמיזה על זהותו הכוזבת של האיש עליה להימנע. היא צריכה לפרושׂ עליו את חסותה, להבטיח לשלטונות בית־החולים שהיא המשפחה, לבקש לראותו, לשאול למצבו, לסיכויי החלמתו המהירה, לקבל לידיה – לפחות, לשם בדיקה – את בגדיו ומטענו. כל זה בהנחה שהפצוע עודנו מחוסר־הכרה.

הגברת אופנהיים הקשיבה מתוך ריכוז מלא, ועיניה השחורות לא רק הלכו ונפערו, הלכו וכבשו את פניה הקמטוטיות, אלא דברי כאילו ליבּוּ את אִשן. היא שבה והִנהנה בראשה, כחייל שהבין פקודה מבצעית והוא מתחייב למלא אותה בחירוף־נפש. היא לא היתה מופתעת מבקשתי, ובפניה לא גיליתי אפילו שמץ של חשש מהסתבכות או נדנוד של אי־רצון. אבל כשהתחלתי לפתח את האפשרות המורכבת והעדינה יותר, שהאיש יהיה בהכרה מלאה, או שניתקל בנציג השגרירות הגרמנית, שיסעה אותי:

“מי המתחזה הזה אינני יודעת, אבל אני באמת מן הברגרזונים. עוד תיווכח לדעת, שלמה או אבנר יקירי, שאשה בת שבעים זקנה פחות משנדמה לכם הצעירים. אנחנו הולכים?”

הזהירות המְרַבית, איני צריך לומר, היא תנאי מכריע בעבודה כשלי, אך הפגישה עם אותה זקנה מוטטה את כל מחסומי הקונספירציה. חשתי כלפיה לא רק אמון מלא, כי אם התקשרות רגשית עמוקה, כאילו מצאתי, בשנתי הארבעים ושתיים, את אידיאל־האם שלי (אף שבאמת חשדתי כבר אז והוברר לי לאחר־מכן, כי האופנהיימים עצמם היו חשׂוכי־בנים).

אמרתי לה, שתחילה עלינו – בלשון רבים – לטלפן לפרנקפורט. סיפרתי על ביקורי אמש ב“קאמברלאנד” ועל מספר הטלפון שאליו התקשר פעמיים האיש שלנו. הריני מציע איפוא לגברת אופנהיים שתחייג – הנה הקידומת לחיוג ישיר – ותבקש בגרמנית פרנקפורטאית משכנעת את הֶר ברגרזון. זה חייב להצליח, ונראה מה יתגלה.

עד מהרה נוכחתי לדעת, שלסגולות מסוימות מאוד התכוונה בשעה שהכריזה, כי היא “מן הברגרזונים”. ברגע שהגביהה את האפרכסת, לבשה פנים חדשות, ובנמרצות עסקית החזירה בוקר טוב וכמובן־מאליו ביקשה לדבר עם הֶר ברגרזון. הקצה האחר של הקו פתח כנראה ב“בוקר טוב, הוצאת־הספרים ‘בּיבֶּר’” ואחר־כך הודיע, “אין אצלנו שום ברגרזון”, שכֵּן תגובתה של הגברת אופנהיים היתה מהירה ובוטחת: “אבל עלי להעמידך, חביבתי, על טעותך: לא אמרתי שהֶר ברגרזון עובד אצלכם. ביני לבינו הוסכם שאטלפן אליו באחת־עשרה להוצאת ‘בִּיבֶּר’, והוא מצפה לשיחה הזאת. ובכן!”

את כף־ידה המגוּידת צרה על פי־האפרכסת וצחוקה התפשט על קמטי פניה: “היא מעבירה את השיחה למזכירתה של העורכת הראשית. אוה! –” שוב ההבעה הנמרצת וקולות־תדהמה (“אסון?!… לונדון?!… לא, אין כאן שום דחיפוּת וממילא נצטרף לדחות הכול עד להחלמתו המהירה, בעזרת האל… אטלפן מחר שנית, אם כן”) והחיוך הערמומי של סוכנת חשאית בגמר השיחה:

“ובכן, אלה המִמצאים – הוצאת ספרים בשם ‘ביבר’. בראשה עומדת איזו עלמה בשם לאמפרכט, שיש כנראה קשר אמיץ – והמזכירה דיברה כאילו עוּבדה זו צריכה להיות ידועה גם לי – בינה לבין הפצוע, שכן בשעה זו היא ממריאה במטוס שינחת בלונדון ב־1130. אלמלא ידעתי מה באמת עלה בגורלו של היינצי, הייתי מתרשמת, שאין שום דבר מיוחד ברקעו של זה המכנה עצמו ברגרזון, מכל־מקום לא בקשריו עם הוצאת ‘ביבר’.”

אני מתאר רגע זה, אף שיש כאן חזרה מסוימת על המסופר למעלה, משום שנפתח לי כאן אפיק שני לחישוף צפונותיו של האיש. עוד אצטרך לתהות היטב על קנקנן של הוצאת “ביבר” ושל הגברת שנחפזה כל־כך לטוס ללונדון. זהו מפנה מעניין בהחלט, והשאלה היא רק מה מתחייב ממנו ברגע זה.

לכאורה, יכולים היינו לצאת מיד לבית־החולים ולסיים את עניינינו עוד בטרם תגיע לשם האורחת מפרנקפורט, אך גם הגברת אופנהיים ראתה מדוע אין להיגרר אחר היתרון המדומה הזה: אם לובש האיש זהות של יהודי שנספּה לפני עשרים וכמה שנים, כטענתה, חשודים גם כל מי שקשריהם עמו אמיצים כל־כך. ואם כך, נניח לעלמה לאמפרכט שתעשה מה שבאה לעשות בלי שיזהירוּה, מיד בכניסתה, כי “לפני כמה רגעים יצאה מכאן דודתו, הגברת אופנהיים.” את דחפינו הטבעיים נרסן ואת מנגנוני־האזעקה לא נפעיל בטרם־עת. מוטב שנפסע אנחנו בעקֵבות שתשאיר העלמה לאמפרכט.


 

12. הסינאטור משחזֵר את זיכרונות איש־המחתרת


אדם המדקדק כל־כך בפרטים, צריך לתת את דעתו גם על תחזית מזג־האוויר. על החלטתו הפתאומית לטוס לפאריס השפיע הכאב העמום שהתגנב בלילה לעצמותיו, ובדמיונו ראה את חלונות דירתו הפאריסאית של ריימון, את ההזדקרות עוצרת־הנשימה של מגדל אייפל, הזַרקורים הרוחצים את רומח האדירים הנעוץ בשמים שהם גם אבק־כוכבים גם השתקפות ענקי־היהלומים של הבולבארים הרחוקים, מעבר לאילנות הסתיו של שדה מארס, מעבר לגדה הימנית של הסינה. בערב כמו זה שנפל בחלקו בביקורו האחרון ברחוב שארל פלוֹקֶה, כשנוסף לכול היה גם הירח המלא נושק את חוּדו של האייפל, בערב כמו זה, אדוני, יש רק מקום אחד בעולם כולו שבו נושק האנושי את האלוהי, פאריס.

אבל הגשם.

ליפול כך מן הפח אל הפחת. יום שלם של מסכי־מים הניגרים על חלונה הקדמי של הסיטרוֹאֶן, לא שמי פאריס, לא רחובותיה, לא אחד מן המראות היקרים ללב, כי אם נסיעה משער אל שער, מפגישה לפגישה, כך עד השעה הזאת בחדר המוגף, במחיצת ריימון שהנה־הנה ישאל ותשובה מוחצת לא תימצא לו: “בשביל זה? הגנרל דה טראנבליי, אישית, מלונדון לפאריס, בשביל זה?”

היום נראה גם החדר הזה מצומצם הרבה יותר, נוּגה, סַלוֹן של רווק זקן שאינו חסר כלום ובכל־זאת חסרה בו נוכחותה – אפילו הנסתרת, בחדר־הטלוויזיה – של אשה, לא משרתת, לא פילגש. אשה. ואולי משום שהשולחן אינו ערוך לסעודה לשנים־עשר, הנרות אינם דולקים, הכלים והלשונות אינם מקשקשים, רק שניהם, שנותיו הכבדות של האחד נשקפות בעיני חברו, ויום ארוך, אצל שניהם, הוא יום ארוך. לחשוב שבאותה שעת־גורל, בשמונה־עשר ביוני, לא היה הגנרל אלא ארבע שנים צעיר מהם היום, שבשובו כמנצח לפאריס היה בדיוק בגילם היום. יש אנשים שחמישים שנותיהם הראשונות הן המבוא לספר־חייהם. ריימון ואני מחַבּרים את פסוקי־החתימה.

“האם מהרהרים אנחנו שנינו באותו דבר עצמו?” שאל ריימון. על השולחן ערכה סוכנת־ביתו כמה מיני גבינה ובשר, יין, עוגות, קפה, אבל ריימון מזג לשניהם קוניאק בגביעים אופנתיים מדי, דמויי־אשכולית.

“אם אל מה שהביא אותי אליך אתה מרמז, ריימון, התשובה היא לא.”

“כוונתי לפגישה בין גנרל לבין סינאטור. כלום לא זו הנקודה המשותפת לשנינו. הנקודה שבה אנחנו עומדים.”

“כלומר: שתיים. חוזרת אלי שיחה בקיץ שלושים־ואחת, בערב, באוויניון –”

“כמובן! אין אידיאלית ממנה להבלטת עליונותו של היופי על הכוח. כמעט והשפעתי עליך לברוח אתי לפאריס, שכן נועדת להיות צייר, או משורר, ואולי הכול, כמו פול קלוֹדֶל –”

“באחד משנינו מתעתע הזיכרון. אתה אמרת, סיים את סַן־סיר. גם לקלוֹדֶל, אמרת, לא מפריע זה שהוא שגריר צרפת בוושינגטון.”

“הה, לא! אתה אמרת, אפשר להיות אמן גדול ולשרת גם את המולדת. ואני אמרתי: עלינו לשרת את הגאון האנושי.”

“את הגאון האנושי הפרטי שלנו. עמדנו לרגלי חומת הארמון האפיפיורי ואתה אמרת: אני רוצה לרפא נפשות לא באמצעות הדת, כי אם בעזרת המדע, להיות לואי פאסטר של הנפש –”

ריימון צחק, וקשה היה לחבר את הגבר הקצר והתפוח הזה, ששרירי־פניו מרקדים בעווית של מי שרגיל לשחק לפני שומעיו, לקנות את לבם, להרשימם, להחניף להם, עם הנער הנלהב בן השמונה־עשרה, לחבּרו עם הרופא המתחיל שהצטרף למחתרת. הוא קָטע מה שכמעט השמיע, אבל חברו קורא את מחשבותיו. הקו הישר האחד בין שתי הנקודות. מרופא־נפשות היה למפעילן, תחילה למען המולדת המושפלת ומיום שקפץ אל הפוליטיקה, בבחירות של אוקטובר ארבעים־וחמש, יותר ויותר כדי להתקיים בזירה הטורפנית הזאת, שכמו שחקנים על הבמה, נולדים ומתים בַה בכל יום מחדש.

“נשׁתה, אם כך, ז’אן פרנסואַ, לחיינו,” פער ריימון את עיניו שעודן בהירות להפליא אך צלילותן נזדגגה, “בנקודה שבה אנחנו עומדים.”

ורק אז נכנס ללב העניין שלשמו הגיע חברו מלונדון. הרי לך עוד דוגמה למסתורין של הנפש, לתעתועי־הזיכרון. את מה שהוא בעיניו מחוּיב־המציאות, מדַמים אנו כאילו הוא־הוא המציאות. פוליטיקאים, הלעיג על עצמו, מתאמצים כל־כך לחבב עצמם על כל אדם, לשכנעו שבעיניהם אינו רק הפתק הפוטנציאלי בקלפי, כי אם שלמוּת אנושית מצודדת, מישהו יקר ולא־נשכח, אדם שעד עולם תנצור בלבך את מסתו המזהירה על אַלֵן רוֹבּ־גרייֶה, את נגינתו הגאונית של בנו, את צלי־העגל של אשתו, את מספר הטלפון של החברה הקבלנית שהוא שותף בה. כל־כך מתורגל אני בזכירה, עד שברור היה לי שאיזָכר סוף־סוף היכן מתגורר אנרי בביקוריו בפאריס, היכן רשמתי את מספר הטלפון שלו. בדקתי אצל מזכירתי, שאלתי את סוֹכֶנת־ביתי, לא רשום בשום מקום. ואגב, האם חשוד אנרי באיזשהו דבר?

“חשוב לי, שתספר את כל הידוע לך, ובצורה מסודרת ככל האפשר. כדי לא להשפיע על סיפורך, אדבר אני אחריך,” רמז דה טראנבליי ולא רמז.

“ובכן, הריני אומר לך מראש: אנרי יקר ללבי מאוד. בזיכרוני יישמר תמיד כפרח־מלחמה, יפה כסַן־סבאסטיאן, רב־מזימות כהרמס.” אחר שהִכה בכוח על קלידי פסנתרו הריטורי, הניח לתהודה הכפולה, זו של המרטירולוגיה הנוצרית וזו של המיתולוגיה היוונית, שתיבלע לתוך דממת החדר. העיניים האלה עוד יפשירו, כמו עיני כולנו, בשעה שאנו שבים לשנות־התפארת הספורות ההן. לסיפורו עוד יחזור הצליל הנאמן והמדוּיק של ימי המרי. "אני זוכר איך מצאתי אותו. זה היה בסוף הקיץ – לא, ספטמבר – של ארבעים־ושתיים. המועד זכור לי היטב משום שזה אירע ממש ימים, אולי שבועיים־שלושה אחרי הפשיטה האומללה של התשעה־עשר באוגוסט לחוֹפֵי דִיֶפ, זו שגילתה, כידוע לך, לפיקוד העליון של כוחות־הברית כמה פגומות היו הידיעות על פריסַת הכוחות הגרמניים בחופי נוֹרמַנדיה. בעקבות פרשה זו, נצטוויתי להעתיק את פעולתי מפַּה־דֶה־קַאלֵה דרומה. את תפקידי החדש פירשתי אני לא רק כאות הוקרה על רשת־המודיעין היעילה שהצלחתי לפרושׂ בלבם של הריכוזים הגרמניים הצפופים ביותר, בין אַבְּוִויל לדנקֶרק, כי אם כרמז לבאות. שמועות עקשניות חזרו ודיברו על הסתיו ולכל המאוחר על האביב של ארבעים־ושלוש כעל מועד פתיחתה של החזית השנייה, ואני נרתמתי במלוא המרץ וההתלהבות לארגון הרשת, משימה הֶרקוּליַאנית לכוחות הדלים – היום מוּתר לנו להודות כי רובו של העם הצרפתי עמד באדישות מנגד – שיכולתי לקוות להם.

"לכן אני אומר, ספטמבר. שעה קצרה אחרי צאתנו מבּוּוֵי בכיווּן לגוּרנֵיי. עבדתי אז – ככיסוי וכדי שאוכל לנוע ממקום למקום – כנהג משאית עתיקה בחווה שבלב הגִזרה שלי, כלומר לא רחוק מנֶפשַאטֶל. גם מן המשאית וגם מבגדי נדף ריח עז של גללים ותחמיצים, סגולה נגד עינם הרעה של הגרמנים וסוכניהם. לידי ישב אחד מעוזרי הנאמנים, איכר אמיתי. עמדנו כדי להשתין. עמדנו גם כדי לבדוק אם הציוד היקר עודנו מכוסה היטב בזבל האורגני. הצצתי לתוך הארגז וראיתי נער מגודל שפוף בצד הדופן האחורית. תגובתי הראשונה היתה בהלה גמורה; היינו בדרכנו אל נקודת־השידור הניידת שלנו. כדי להצניע את חרדתי המטרתי על הנער גידופים והריתי לו לרדת מיד. אף־על־פי שהיה מסוּפָּג כולו בפרש־הבהמות ונעליו היו מבוּיצות ומעוקמות, אי־אפשר היה שלא להבחין מיד באיזה יופי חזק ושלֵיו בפניו. בעגה פאריסאית התנצל על מעשהו, אבל לא הביע חרטה. מוטב כך, אמר, מאשר להשתהות במקום אחד ולסכן את הראש. גם אם תלגלג שוב על טביעת־עיני, ז’אן פרנסואַ, אומר לך: מיד ידעתי שהוא אומר את הדברים האלה משום שהבחין שאף אני רק מתחזה כנהג כפרי, והוא נתן בי אמוּן מלא. מה מסכן את ראשך, שאלתי. הוא הצביע על עצמו וצחק: אני. כולי.

"עכשיו נשתנה סגנונו לגמרי, והוא הדהימני בצחות־ביטוי, שרק נער מחונך היטב מסוגל לה. בכך גילה לי למעשה הכול. בסך־הכול היה אז כבן חמש־עשרה־וחצי, אך בשל גובהו וחזותו המבוגרת והעֵרנית, נראה בן שמונה־עשרה. שאלתיו לאן היו מוּעדות פניו.

"‘אולי אליך, אדוני,’ אמר. ‘אל מקום שבו אמצא מקלט, אוכל ואפשרות לעשות משהו למען צרפת.’

"משפט זה נחקק בזיכרוני לא רק לאור מה שבאמת עשה בשנתיים הבאות, כי אם דווקא משום שבצאתו מפיו עורר בי – והרשֵה לי לנחש מה עלול להריץ אותך אישית, ז’אן פרנסואַ, לפאריס – איזה חשד סתום. המעבר הזריז מעגת־הרחוב לדיבור מהוקצע, כמעט אפוריסטי. וזה שהציע מיד את שירותיו לנהג מצחין, כאילו האויב הוא ששתלוֹ במשאית, ובכל־זאת החלטתי שלא להפקירו, כי אם לצרפו אלינו, לנסותו ולאט־לאט לגלות את טיבו. ובכן, אחי, אנרי מונטרלאן היה האמיץ, המחונן והמקסים באנשי, ואכן, הוא עשה משהו למען צרפת. חסרונו היה בייחודו; כלומר ביתרונו על טיפוס־האדם הנוח והרצוי לרובנו, האדם הממוצע. כשנשלח, למשל, לצפות בתנועות־צבא בצומת מסוים, היה מביא אתו דיווּחַ מפורט כל־כך, כאילו הפעיל מצלמת־קולנוע בראשו. רק משום שלא נכשל אפילו פעם אחת בעובדות, אנוס הייתי בסופו של דבר להודות שדמיונו הפורה אינו תחליף לעובדות, כי אם פועל בשירות תפיסתו המהירה וזיכרונו השלם. אני זיכיתי אותו באמון מלא, והוא גמל לצרפת בנאמנות מוחלטת.

“ובכן, מה אני יודע על אנרי מונטרלאן? אכן, הוא נולד בפאריס, באחד הרחובות של הרובע העשירי, בין הגאר די־נוֹר לבין הגאר דֶה־ל’אסט. אביו היה מפלנדריה הצרפתית, מן הכפרים שבסביבות אָרָא, צייר עני שמתנחם היה בגורלו של סִיסְלי הנערץ עליו. אביו של אנרי נוהג היה לומר, שאם כי הוא עצמו נולד צרפתי, הנה נשא נערה אנגליה לאשה כמחווה למולדתו של האמן הדגול. כשפרצה המלחמה הוחמר עוד יותר מצבם הכספי ובאפריל נסעו לבית הזקנים, ליד ארא. הם גם קיווּ שאם תתלהט החזית לאורך קו מאז’ינוֹ יצליחו להימלט דרך אחד מנמלי התעלה אל הורי האם, לאנגליה. המִתקפה הגרמנית הגדולה של העשרה במאי הפכה הכול – הוברר להם שנמלטו לתוך החזית. טורי־השריון הגרמניים איימו לנתק את הדרכים לפאריס, וכדי לקדם את פני הרעה החליטו – מאוחר מדי – לקחת את הזקנים ולחזור עמהם לדירתם הקטנה במוֹנמַרטר. איכשהו הצליחו להגיע, יחד עם טורי הבריטים שהוחשו מבלגיה, עד לארא עצמה. התנועה משם דרומה, לעבר פֶּרוֹן, נהפכה במהרה לסיוט. מן השמים ירדו עליהם מטוסי ה”שטוקה" והפכו את השיירה למלכודת־מוות. באחת הצלילות פגעו המקלעים במשפחה כולה. נותר בחיים רק אנרי. בן שלוש־עשרה.

"להאמין בעלילותיו בשתי השנים הבאות יוכל רק מי שראה אותו, כמוני, במבצעיו המאוחרים יותר. רבים היו בינינו אמיצי־הלב, וגם בעלי־תושייה לא חסרו בתוכנו, אך את אנרי חנן הטבע בסגולה יקרה מאין כמוה לפועלים מאחרי קווי־האויב – היכולת להיטמע בכל סביבה שלתוכה נקלע, להיות כאחד מעצי־היער. אני ידעתי אותו מאוחר יותר, ולא אוכל לקבוע אם מטבע־ברייתו היה איש־מחתרת, או נעשה כזה במרוצת הזמן. לי נדמה, שהנסיבות רק הוציאו אל הפועל מה שהיה בו בכוח.

"ברגע שהוברר לו שהוא לבדו, החל להילחם על חייו. עד ללילה שכב בצד הדרך, מתכנן את צעדיו הבאים. תוכניתו היתה נועזת מאוד, אך כדי להגשימה היה עליו לנוע צפונה־מערבה, לחצות את שדות־הקרב. אם יגיע אל האנגלים, האמין, יעזרו לו לחצות את התעלה ולמצוא את הורי אמו, אי־שם במזרח לונדון. בלילה פשפש בבגדי אביו המגואלים בדם, לקח את התעודות שיוכיחו את זהותו, מצא את ארנקו של סבו ויצא לדרך. המלחמה היתה מהירה ממנו, ואל ראש־הגשר לא הגיע אלא אחרי שהפליגו אחרוני הבריטים מחופי דנקרק. אבל הנער היפה הזה, שנראה כבן המחוזות הצפוניים, מצא בכל מקום אנשים טובים. בביקוריו אצל משפחת אביו למד גם לדבר כאחד מאנשי הצפון, וכאשר נפסקו הקרבות והבריות נפנו לשקם את הריסות מלחמת־הבזק, כבר פרשׂה עליו את חסותה משפחה אחת בסנט־אוֹמֶר, אותה עיר ידועת־קרבות במבואות הלאמאנש. בעלי פונדק ומוסך היו, ושניים מבני־המשפחה וחתן אחד, שגוּיסו לצבא, הספיקו לחמוק מיחידותיהם קודם שנלקחו בשבי. שלושה אלה ייסדו את אחד התאים הראשונים שלנו בפַּא־דה־קַאלֵה, והם גם הראשונים שנתגלו בראשית ארבעים־ואחת והוצאו להורג. אגב, לסיפורו של אנרי על פרק ראשון זה בנדודיו, האזנתי בקשב רב, שכן אותה פרשה היתה מוּכּרת לי היטב. תיאור נאמן כל־כך יכול היה להשמיע רק מי שהיה במקום, אמרתי בלבי, ואותו חשד עמום החל להימוג.

"כלומר, בשעה שנעצרו הבנים והחתן ונהרסה המשפחה כולה, שוב לא היה אנרי בסנט־אוֹמֶר. כבר הזכרתי, שאוזנו היתה רגישה להפליא, וכשם שידע לחקות כל עגה וכל ניב, כך למד לשונות זרות. כשרון זה היה ידוע גם להוריו, והואיל ואנגלית לימדה אותו אמו, למד גרמנית בבית־הספר וכן מתוך האזנה לתיירים שהיו מציפים את מוֹנמַרטר ואשר אביו היה מנסה למכור להם מתמונותיו. היגוי מדויק כל־כך בפי נער צרפתי פרט על הנימים הרגישות ביותר של הכובשים – שהשתוממו גם על חזותו הנוֹרדית – וכמעט מצאוהו ראוי להימנות על הפוֹלקס־דויטשה, ובכל־אופן נטו לו חסד. זו היתה חדירתו המודיעינית הראשונה, והוא עשה כן בעידודם של האחים. הוא שימש מתורגמן לעת־מצוֹא, שָרת אישי של מפקד אחד מגדודי דיוויזית־השריון השביעית, מוזג במועדון־הקצינים, בינתיים נכנס דצמבר, ששה חודשים אחרי הכניעה. יום אחד קיבלה היחידה צו־תנועה, והשמועות במועדון־הקצינים הזכירו לסירוגין את אפריקה ואת המזרח, כלומר את הגבול החדש עם רוסיה. מפקד הגדוד הציע לו – כמחווה ליתום הארי שרק מחמת טעות של הטבע ראה אור־עולם בצרפת – שיצטרף אליהם למסע. אנרי גמר בדעתו להימלט, אבל תחילה הלך אל הפונדק כדי להיוועץ באחים. בעודו עומד וממתין בפתח המוסך, שמע נהג של משאית מספר כי עליו להגיע עוד היום, לפני רדת החשיכה, לסוּאַסוֹן, אבל גם אם לא יפתיע אותו שלג מקדים, ספק אם אפילו את רוב הדרך יצליח לעשות. בו במקום החליט אנרי: כשהזמין הנהג את האחים לכוסית בפונדקם, התגנב לתוך המשאית וריפד לעצמו מחבוא מאחרי תיבות של דגים מיובשים ושׂקים של פחם־אבן. כעבור שעות ארוכות, ורק אחרי שירדה המשאית מן הכביש, מנועה כבה ואנרי שמע את הנהג טורק את דלת התא ומתרחק, הציץ מבעד לקרע בכילת הברזנט. ערב עכרורי כיסה רחוב ריק של עיירה קטנה. הוא החליק לתוך הדומייה והתחיל נע במהירות לעבר גוש מתמשך של אפילה בסוף הרחוב, אולי הר ואולי יער. בדלף הקר המשיך לנוע בזהירות, נופל לתוך העשב הלח בשפת־הדרך בכל פעם שנהמה מרחוק איזו מכונית־צבא. רק כשהבחין בקו המרוסק של צמרות עצים וניחש שהוא בשפתו של יער, צץ, ממש לפניו, בית בודד. מקרוב מאוד שמע קולות, ראה סדק צר של אור בחלון. הוא הקיש בדלת, מסַכּן הכול, אינו חושש משום דבר.

“וזהו, ז’אן פרנסואַ יקירי, אנרי שלי – בטוח לא רק בסיפור שיתאלתר לו מאליו, כי אם בכוחו לקנות את אמונם של שומעיו. כל זאת תיאר באריכות, אבל אני מקצר: היתה זו משפחה קתולית אדוקה, שציפתה בכל רגע לתשומת־לב אישית מן השמים, ואת הופעתו של אנרי תרגמה כמִקדמה מבשרת־טובות ערב יום־הולדתו של המושיע. אף שאנרי עצמו לא ידע ממנהגי־הדת אלא מה שקלט בביקורים הנדירים אצל סבתו ומהצצה סקרנית לכנסיות פאריס, נחזה בעיניהם כהתגלמות מרעישה של אותו קדוש יפה ומעונה, סַן סֶבַּסטיאן. לאחר פתיחה כזאת לא התקשה לעבור בביתם את חודשי־החורף, להרשימם ביֶדע שקנה אצל אביו הצייר ולצבוע את מזכרות־העץ שהיתה המשפחה מייצרת בעונה זו בשביל למוכרם באביב ובקיץ, שהשנה יביאו – זו היתה תפילתם הלא־נלאית – ליער קוֹמפיֶין לא גרמנים הרוצים לראות היכן, בדיוק, כרעה צרפת ברך ונישקה את מגפיו של הפיהרר, כי אם צרפתים שלא שכחו את צלב־לוריין. אבל בינתיים נראו רק גרמנים. בינתיים, בזהירות, התחיל מגשש דרכו בקרב צעירי המקום, מחפש דרך אל המחתרת. יום אחד שמע מה עלה בסופה של משפחת הפונדקאים בסַן־אוֹמֶר, ושׂנאתו לרוצחי משפחתו התלקחה בו ביתר־שׂאת. רדפה אותו – כך חזר ואמר לי – מחשבה איומה: מחמת בריחתו התמוהה התעורר בלב הקצינים חשד בדבר זהותו של הנער שקירבוּ, וכך עלו על עקבות הפונדקאים. בסוף האביב נפרד אנרי משומרי־היער והתחיל משרת את המחתרת, ובקיץ כבר היה משנה מקומות, לובש דמות ופושט דמות, נדחק לכל מקום שחונים בו חֵילות הכובשים, מלקט ידיעות, מעביר על גופו שְדָרים וחומרי־חבלה. יכול אני לראותו בתום עוד שנה אחת, בספטמבר ארבעים־ושתיים, בשנתו השש־עשרה, יפה ומחושל, בקי בעגת־חיילים, גדוש סיפורים שקלט ביחידות שונות, מצוּיד בתעודות מזויפות ויותר מכך בתעוזה, מסוגל לחדור לכל מקום, לתחנות־רכבת, מחסנים, מִפקדות, גיבור צרפתי קטן.”

בהשתאות גוברת האזין דה טראנבליי לידידו – מפקד־מחתרת מצטיין בצעירותו ואיש־ציבור מנוסה וממולח בהוֹוה – החוזר בלי שום הסתייגות על מה ששמע מפי נער שאסף בין בּוּוֵי לגוּרני לפני חצי יובל שנים. אלמלא נתמשכה ידידותם מאז ימי לימודיהם בַּלִיסֶה, משסע היה את ריימון זה כבר. איש מפוכח, אולי אפילו ציני, כסינאטור מאריטֶן, נתלה בתקופה האגדית והקצרה מאוד של המחתרת, שׂשׂ להקרין את דמותו ה“אמיתית” (מלה שמרבה ריימון להשתמש בה כלפי כל עניין, להוציא חייו הממשיים בעשרים השנים האחרונות) ולהפליג בהגזמות רומנטיות – בזה, נודה־נא, חוטאים רבים מבני־דורנו – בבואו לספר על עלילות־הגבורה של ימי החסד ההם, על הודם והדרם. גוזמאות כאלה הן המאַפיין המובהק ביותר של ותיקי הרֶזִיסְטַאנס, בני החמישים והשישים של היום, אבל לסימפטום כללי זה נוסף במקרהו של ריימוֹן עיווּת, שהלך והתפתח באישיותו בעשרים השנים האחרונות, מיום שעתידו בפוליטיקה החל להתפרנס מעֲברו במחתרת: שוב ושוב מרומם הוא ומפאר ומאדיר את פעולתה של אותה קבוצה מצוינת, אך קטנה־לערך ובסך־הכול אחת מרבות כמותה, ואף שבסיפוריו הגיעה קבוצתו כבר מזמן למעלת המוּסקאטֶרים, לתפארת־גבורתו של רוֹלאן בשדה רוֹנְסֶווֹ, אין איש מעז להפריך את גוזמאותיו, שלא להטיל דופי בצרפת. זה מצד אחד. אך חרף כל מה שעשתה לו הפוליטיקה, עודנו ריימון, שתרומתו האמיתית למחתרת נשענה על מנהיגות־אמת, בחירה נבונה של אנשים והפעלתם המחוכמת ועל הערכה דקדקנית של כל פיסת מידע שבידו. את מה שקרה לאנרי קודם לספטמבר ארבעים־ושתיים מתאר ריימון על סמך שתי השנים הבאות, וכאן ניתן יהיה לחשוף את העוּבדוֹת המוצקות, אפילו הן מרופדות בגוזמאות.

“כשמצאת אותו במשאית,” הציג דה טראנבליי שאלה זהירה ראשונה, “האם היו עדיין בידו התעודות שלקח מאביו המת?”

“אַל תהיה מגוחך, ידידי,” רטן הסינאטור. הקוניאק עוררו לטעום מן הגבינות, הגבינות קראו ליין, ועכשיו היה מוזג כוס שנייה לחברו ולו.

“לא היו,” מלמל דה טראנבליי על הכוס, “גם לא יכלו להיות.”

“מדוע?”

“איך הגיע, בבגדים המרופשים, למשאית שלך, אם היה קשור לקבוצה־מחתרת בקוֹמפּיֶין?”

“סוף־סוף מתחיל המשרד השני גם לשאול, לא רק להאזין בשתיקה אפופת תיקים סודיים. אֶלֶמֶנְטְרִי, ווֹטסוֹן, אֶלֶמֶנְטְרִי. ביולי הוּטל על אנרי להיצמד למסילת אַמיֶין־לָאוֹן, לשבת בתחנות־הרכבת, לגלות אֵילו יחידות נעות באיזה כיוון, הואיל ובצמתים אלה עוברת התנועה לא רק בכיוון מערב־מזרח, כי אם גם בכיוון דרום־צפון. הקרבות ברוסיה היו אז בעיצומם, באפריקה הגיע רוֹמֶל למבואות אלכסנדריה, והתביעות הנמרצות למידע כזה היו עדוּת לכולנו, שהחזית השנייה קרובה להיפתח. דְיֶיפּ היתה הרמז הממשי הראשון. אנרי – בזה עתיד הייתי להיווכח בעצמי מאוחר יותר – ידע לקרוא היטב מה שראה. אבל אז פעל חוק הסיכויים. בסוף אוגוסט באַמיֶין, בשוטטו בקרבת התחנה הדרומית, גאר סַן־רוֹש, ראה ממש מולו את מפקד אותו גדוד שריון, שהיה בינתיים לגנרל־בריגדה, חולף על־פניו במרצדס פתוחה. אנרי היה במדי הוֶוהרמאכט, מבוגר בעשרים חודש, וההסתברות שיזוהה נמוכה ביותר. אף־על־פי־כן נצמד לקרן־הרחוב, מוכן לבריחה. המרצדס נבלמה בחריקה צווחנית, הנהג סובב את ההגה ודהר חזרה לעבר הצומת – אם מכיר אתה את אַמיֶין לא יקשה עליך לראות אזור זה שנפגע מאוד בהרעשות־אוויר – מפעיל את צופרו ומזעיק עזרה. כאן החלה הבריחה אל מחוץ לעיר. כלומר, התרחקות זהירה ברחובות צדדיים בכיוון דרום־מזרח, תוך ניסיון מחוצף לבקש הסעה ברכב צבאי. הוא חצה את הדרך לרוּאֶן ולאורך רחוב לוֹרֶנדוֹ הגיע לדרך פאריס. סגן צעיר שנהג פוֹלקסוואגן ריקה עצר לו ואמר, שיוכל לקחתו עד לִבְּרֶטִי, כשלושים קילומטרים דרומה. אני צריך לפיקוד העליון בוֶורסאי, אמר אנרי, אבל גם זו לטובה. כלומר, בדיוק בזה רצה. עם רדתו מן הפולקסוואגן התחיל מתקלף מבגדי־הוֶוהרמאכט, משתנה לנער נַווד, מסתתר בגבעות המיוערות, מושך דרומה. חושיו המחוּדדים הביאוהו אל המכונית שלי, בְּבּוּוֵי.”

“בלי התעודות, כמובן, שהרי התחזה כחייל גרמני, לפי סיפורו המדוקדק –”

“ובכן, אדוני הגנרל, רע נעורי, היו!”

“על שם אנרי מוֹנטרֶלאן, בדיוק?!”

“אמנם כן, ומטעם הפרפקטורה של פאריס. הקשב־נא, קרוב לשנתיים הפעלתי אותו, אישית, דאגתי לו לתעודות מזויפות ובשמי פעל כפרח־כמורה, כדייג, כרועה־זונות, כבנם המפונק של פקידי־כיבוש בכירים, כחייל, וכל תפקיד כזה מילא כאילו היה הוא־עצמו, אבל כשאספתי אותו היו בידיו תעודות על שם אנרי מוֹנטרלאן ובשם הזה שוּחרר מן השירות ובחר בי לאסיפה המכוננת של הרפובליקה הרביעית, באוקטובר ארבעים־וחמש. זה שמו עד היום.”

דה טראנבליי התאמץ לכבוש את עווית־הלגלוג, לשמור בלבו מה שהספיק לגלות היום: “ומה לימדו אותך השנתיים שראית את אנרי בפעולה?”

“אף שלא קיבלתי עלי את נֵדר הפרישות, ניקזתי אני את הזמן ואת הרגשות שמשחיתים רבים על קִנָם המשפחתי לעניינים ציבוריים יותר ומייגעים פחות. אבל את אנרי – וזאת אף הצעתי לו פעמים אחדות – מוכן הייתי לאמץ לי לבן. מחשבותיך, ז’אן פרנסואַ, שקופות: ריימון כּוּשָף על־ידי הֶרמֶס, שהיה לא רק שליח האלים כי אם גם אלילם של הנוכלים. כל השאלות שאני שומע אותך רושם בלי הרף במוחך – אחת, שתיים, חמש, עשרים – שאלתי כבר אני, ורבות מהן נותרו בלי תשובה. העניין הוא, שמהותו של אנרי אינה מלוּוָה סימני־שאלה. באותן שנתיים מצאתי בו מה שמשך, לפי הברית הישנה, את שמואל אל שאול: אנרי היה משכמו ומעלה. לא זו בלבד שמעודו לא גילה, ולוּ גם ברעד של שריר אחד בפניו, את הפחד שידע בוודאי יותר ויותר, ולא זו בלבד שאת המשׂימות הנועזות ביותר ביצע בשלמות, אלא שתמיד בחר הוא באיזוֹ דרך משלו, מסוכנת כהליכה על חבל, אך מרהיבה אצל לוליין גאוני כמותו. היופי היה בזה, שאנרי לא התחזה. כל עוד נמשך המבצע, היה הוא האיש שאת בדיו לבש ואת ניירותיו החזיק בכיסו. לא, אין לדַמותו לזיקית, המחליפה את צבעיה, אך לא את טבעה. דרך נקבוביות עורו קולט היה כנראה כל מה שנִקרה בדרכו, וכל אוצרות־הרשמים האלה היו זורמים אצלו ישר אל מתחת לסף התודעה, מתארגנים מאליהם ופורצים בשעת הצורך. אלמלא היה הספיריטואליזם זר כל־כך לחינוכי, הייתי מגדירו כמֶדיוּם, ככלי המתמלא באישיותם של אחרים. רק כדי להמחיש, אספר לך מקרה אחד העולה בזיכרוני, מן השבועות האחרונים שלפני הנחיתה בנורמנדיה. צפונה לנו היה ריכוז אדיר של כוחות גרמניים, ואילו בגִזרה שלנו לא ניכרה כל תכונה. צריך לזכור, שבראש המחנה השביעי עמד פלדמרשל רוֹמל, וקשה היה לנו להאמין, ששועל־המדבר הזה יושב לו במטהו, בלַא רוֹש גוּיוֹן, באפס־מעשה. הדממה המופגנת הזאת לא נתנה לי מנוח. בין הפעולות השונות החלטתי לנסות ולהחדיר את אנרי למַטֶה, אבל איך עושים זאת לא ידעתי. סיפרתי על כך לאנרי עצמו, ותגובתו היתה, בלשוננו היום, כשל מחשב: בִּן־רגע אִלתר לעצמו קורות־חיים, שתפר מתוך מה שקלט מפי הגרמנים שבקרבתם התגודד תמיד. עם המחנה השביעי – שהיווה חלק מקבוצת־הארמיות B – נמנתה גם דיוויזית־השריון העשרים־ואחת, פאר ה’אפריקה קורפוס', ואנשיה נהנו גם עכשיו ממעמד מיוחד אצל רוֹמֶל. מפי מגויסים צעירים שמע אַנְרי על משפחת־גיבורים אחת, שארבעה מבניה כבר נפלו במערכותיו השונות של רומל, תחילה בצרפת ואחר־כך בצפון־אפריקה. בכל פעם שנפל בן, התנדב אחיו הצעיר למלא את מקומו. עלה בדעתו של אנרי להופיע במטה עצמו, להציג עצמו כאחרון הבנים ולהודיע שהוא עומד לפקודת הפלדמרשל ומבקש שיוּצב, חרף גילו הצעיר, לעוּצבָּה שבשורותיה לחמו אחיו. בתנאים השׂוררים היום, אחר ההתמוטטות הגדולה ברוסיה, טען השובב שלי, יסעיר סיפור כזה את לב כולם ואפילו לא יטרחו לבדוק את אמיתותו. רומל יקבל אותו אישית, יינתן לכך פרסום בתעמולה הצבאית ולרשותו יעמדו לפחות יומיים־שלושה לקליטת מידע. הוא בטוח שיצליח להימלט לפני שתתגלה האמת. ביקשתי את אנרי שיספר לי על אותה משפחה, שהוא, כביכול, אחרון בניה, זו היתה, אני נזכר, משפחת פועלי־תעשייה מפרנקפורט –”

“פרנקפורט, אמרת?” שיסע אותו דה טראנבליי כמו על־כורחו.

“כן, מדוע?”

“לא־כלום. אנא, המשך.”

“ואנרי התחיל לספר על פרנקפורט כאילו נולד שם. ערכתי לו חקירת1 שתי־ועֵרב, ובסיומה האמנתי כבר אפילו אני, שהוא בנה האחרון של אותה משפחה, אנרי הוא באמת פנוֹמן.”

“לזה נשוב מיד. ואיך עלה המפגש עם רומל?”

“זה סיפור אחר. ברגע האחרון ביטלתי אני את התוכנית גם משום שבאותה עת – אני מודה – כבר נקשרתי כל־כך אל אנרי עד שפחדתי לשולחו ישר לתוך לוע־הארי גם משום שעלה בינתיים בצורך לדווח על המצב בחוף נורמנדיה עצמו, בעיקר בשפך נהר האוֹרְן, ואני החלטתי לפסוח על שלב אחד ולשגרו ישר לשם כאותו בן עצמו לאחר שסופּח לדיוויזיה ה־21. הוא הצליח כל־כך עד שכמעט נוֹרה בידי הצנחנים הבריטיים בבוקר השישה ביוני.”

“וזהו?” שאל דה טראנבליי.

“אחרי המלחמה הוספנו להיפגש, כמובן –”

“ואתה הוא שדאגת לו לתעודות המאשרות, כי הוא אנרי מונטרלאן הנזכר.”

“אמרתי לך: הייתי מוכן לאמץ אותו כבן, אבל הוא רצה לקיים את זֵכר אביו.”

“ואחר כך?”

“אני נבחרתי לאסיפה המכוננת. המתח הפנימי גבר, ואני – כידוע לך – שקעתי ראשי ורובי בפוליטיקה, ואילו אנרי התקשה לחזור אל החדגוניות של השלום. הוא נעלם מאופק חיי ולא הופיע מחדש אלא כעבור שנים –”

“ואז טרחת והגעת עד לשר־הפנים והִשגת למענו דרכון חדש, ששימש הוכחה לא רק לעצם קיומו של אנרי מונטרלאן הנזכר, כי אם גם לעובדה המפוקפקת, שעד לאותה שנה, כלומר 1958, ישב ברציפות בצרפת ורק מחמת רשלנות, שיבוש ביורוֹקראטי, או סתם כך, האֵל הטוב יודע למה, פשוט לא היה רשום בשום מקום, לא היה לו כרטיס־תושב, לא חידש את דרכונו –”

“אנחנו מדברים על גיבור, ז’אן פרנסואַ, על צרפתי שהיה ראוי, ועד היום איני מבין מדוע לא אוּשרה המלצתי, שיוענק לו צלב המלחמה.”

“לא בגבורתו אני מטיל ספק, ריימון, כי אם בעוּבדת היותו צרפתי. שמו, צר לי לומר לך, לא היה מעולם אנרי מונטרלאן.”

רק עכשיו גילה דה טראנבליי לחברו מה הביאוֹ בדחיפות כזאת לפאריס. הוא סיפר על תאונת־הדרכים שאירעה יום קודם בלונדון, על האזרח הגרמני היינץ איזידור ברגרזון שהכרתו אבדה ועל הודעת פון שטויסל, שמוצנע היה בה איזה רמז סתום על פאריס. את היום, כך סיפר, ניצל לביקורים אצל ידידים ותיקים ב“משרד השני”, בפרפקטורה ובמשרד־הפנים, ואסף נתונים. סיפורו של ידידו, שהאזין לו בקשב רב, סייע לו למלא עוד כמה משבצות ריקות, אבל עדיין לא – בהחלט לא – את כולן.

“תדהמתך, ריימון, אינה טעונה הסברים,” אמר דה טראנבליי, “ועדיין לא ברור לי אם נחשף באישיותו של ידידך דבר הצריך להסֵב לך אכזבה. עצבות מסוימת, כן. אני משמיע באוזניך השערה: משפחת ברגרזון, כך רשום עדיין אצל רשויות־ההגירה ובמשטרת פאריס, נכנסה לצרפת בסוף נובמבר שלושים־ושמונה. בנם, היינץ איזידור, הוא אז בן אחת־עשרה. ישנה גם בת צעירה, פאולינה. מוצאם מפרנקפורט. בפאריס הם שׂוכרים דירה ברובע העשירי, אך לא בדיוק סמוך לגַאר די־נוֹר והגַאר דֵה־ל’אֶסט, גם לא במושבת הציירים, כי אם ברִי ד’אוֹטְוִיל, סמוך לכיכר פְרַאנץ לִיסט, בשכנות לעוד פליטים יהודים מגרמניה. אף לא פעם אחת נתעורר חשד בלבך, ריימון, שאנרי הוא ילד יהודי?”

“בניגוד לדעה הרוֹוחת, אין אנשים נורמליים מרבים להציץ זה באבר־המין של זה. ושמא אוסיף גם זאת: המיתוס המשוקע עמוק בנפשו של צרפתי כמוני – וכמוך – הציל את אנרי. האנטי־כריסטוס פשוט לא יכול להיות בלונדי, יפה, אמיץ, סַן־סֶבַּסְטיאַן והֶרמֶס כאחד. מה עוד גילית?”

“נדמה לי שהסברנו מניִן הגרמנית, הבקיאות ברחובות פרנקפורט, העגה הפאריסאית. הרישומים מימי הכיבוש חסרים לי ומסופקני אם אי־פעם יתגלו, אבל הם אינם דרושים2 לנו. באותה שנת 1958, באפריל, מוסרים שני אזרחים צרפתים, בהם אחד המוסיף להתגורר ברִי דֶה־פַּארַאדִיס, קרן ד’אוֹטְויל, הצהרה נוטריונית כי משפחת ברגרזון הוסיפה לחיות, במחבוא, בשכנותם, עד למצור הגדול של ה־16 ביולי 1942 וכי ראו את שוטרי פאריס מוציאים אותם מביתם. הם מזכירים את האב, את האם ואת הבת. לא את הבן.”

“אבל התעודות על שם אנרי מונטרלאן –”

“משבצות אחרות מדאיגות אותי יותר. עוד השערה שקל יהיה לאַמתהּ: ברגרזון מופיע מחדש בחמישים־ושמונה ואותן הצהרות דרושות לו לתכלית מסוימת, וכפי שהוברר לי – דוחקת מאוד. זה היה המועד האחרון שניתן לקורבנות הרייך השלישי להגיש בקשה לפיצויים אישיים למשרד־השילומים של הרפובליקה הפדראלית, ברגרזון אינו מספר על גבורותיו במחתרת, אינו מעלה תביעה לאזרחות צרפתית. אדרבא, הוא מקבל אישור למעמדו כפליט חסר־נתינות. השערתי היא, שבאותה עת עצמה קיבל את הדרכון הגרמני שנמצא על גופו.”

"ובכל זאת – "

“לשם מה לו, בחמישים־ושמונה, גם אנרי מונטרלאן?!… נמלא תחילה משבצת אחרת: כמה שנים, אמרת, היו הקשרים ביניכם מנותקים – אחת־עשרה, שתים־עשרה?”

“מסוף ארבעים־ושש הייתי אומר.”

"וגם היום, האין זאת, אינו יושב כאן דרך־קבע, שנים ישב בהודו־סין, אם הבינותי כהלכה, כלומר בווייאטנם – "

"עודני מתקשה לעכל מה שסיפרת – ברגרזון?! מפראנקפורט?! יהודי?!…

“האפשרות האחרת היא, כמובן, זו ההפוכה, שאנרי, מטעמים מדאיגים ולפחות תמוהים, שאל בחמישים־ושמונה זהות נוספת, זו של ילד יהודי שנמוג בארבעים־ושתיים בחללה של פאריס. סביר?”

“בעיני יוסיף להיות אנרי, לוליין מרהיב. בסופו של כל תעלול, ברדתו בשלום מעל החבל שעל־פני התהום. לא היה אלא אנרי. גם כשנעלם, היה זה אך טבעי. גם כשהופיע פתאום גבר בן שלושים, מסוף־העולם, שופע סיפורים שלא ייאמנו, לא הופתעתי. אצל אנרי היה כל זה טבעי: כשעלינו מהמחתרת רציתי שיכין עצמו לאוניברסיטה, להכשירו לקריירה גדולה, אבל הוא היטַלטל בין בתי־הקפה ומרתפי האוואנגארד של סַן זֶ’רמן דה־פרֵה, דיבר בעגה האכזיסטנציאליסטית החדשה, ובפעם האחרונה שנפגשנו סיפר לי שהוצע לו לככֵּב בסרט של במאי צעיר, סרט שיצולם ברחובות מארסיי. כששב, המשיך מאותה נקודה עצמה. מן הסרט לא יצא דבר, סיפר, אבל במארסיי גילה את הדרום, את השמש ואת הים התיכון, והוא עלה לסיפונה של אוניית־סוחר שהפליגה – כמו אצל לונדון וקונראד – לעבר כל השמות הבשׂוּמים של המזרח, הסואץ, האוקיאנוס ההודי, בומביי, קולומבו, מְצָרי מאלאקה, סינגאפור, באנגקוק. הוא ניסה את מזלו בכול, הגיע עד סייגון והונג־קונג וירד לאוסטרליה, ואף שאינני יודע במה הצליח – במשי תַאיִי, בפניני הונג־קונג, ואולי בסמים – הן לא חסרו בשנים הראשונות שלאחר המלחמה הזדמנויות לצעיר מקסים ורב־דמיון כאנרי – ושמא פסלי שנהב ויַרקָן, גרוטאות מן המלחמה, הכול – הנה בחמישים־ושמונה כבר היה לו רכוש מסוים. בשבוע שעבר, למשל, סיפר לי, כי הוא מעורב בעסקי־ספרים בטַיי פֶּה ובהונג־קונג והוא בודק אפשרות לייסד או לקנות בית־הוצאה בפאריס.”

“והתעודות, ריימון?” צחק סוף־סוף דה טראנבליי צחוק סדוק. בעשר וחצי, בסופו של יום ארוך, החלו בשיחה, שתו מעט ולאט, טעמו מן הגבינות ומן הבשר, לגמו מן הקפה, שתו שוב לאט ומעט, אבל עכשיו, אלוהים שבשמים, כבר אחרי שלוש, ושניהם אינם עוד מי שהיו מאז מי־זוכר־מתי.

“איזה, איזה, ז’אן פרנסואַ?” הרחיב ריימון את עיניו הבהירות, שמִן הסיפורים והיין נתכסו לחלוחית צלולה.

“הכול־הכול, המזרח הרחוק, דרכונים, ויזות, פנינים, אוסטרליה, בית־ההוצאה! ראית תעודה אחת, איזשהו נייר?”

“למה לי ניירות? אני נוטריון? ישנו אנרי!”

“אין אנרי!” טִלטל דה טראנבליי את ראשו בעקשנות לימין ולשמאל, לימין ולשמאל.

“לדידי יש אנרי, ממש כשם שהיתה המחתרת!”

“תעודות, ריימון, לא היו גם אז, ומטעם פשוט, לא היה אנרי.”

“האם אני שומע אותך מאשים אותי בכזב?” כמו הצחוק, היה גם רוגזו אמיתי מאוד, הד אובד מנעוריהם הרחוקים.

“לא, באצילות. כל מה שסיפרת הערב שמעת מפיו של הנער, ורק פרט אחת העלמת. כשביקשת שיראה לך איזשהו נייר המוכיח, כי הוא־הוא אנרי מונטרלאן, הזכיר לך שזה עתה יצא מתוך המדים שנמלט בהם מאַמיֶין. אתה האמנת לו. דאגת לו לתעודות אמיתיות כביכול, נוסף לכל אלה המזויפות, ובארבעים־וחמש, ושוב בחמישים־ושמונה, עשית מה שאצלנו אינו מכזיב לעולם, הפעלת שֵם צרפתי נכבד באמת, רֵיימוֹן מַארִיטֶן. אל החלונות הגבוהים נשבֶרת הביורוקרטיה הנוקשה ביותר.”

“לא העלית את הנושא במשרד השני, ז’אן פרנסואַ?!”

חרדתו של הסינַאטור היתה מפוכּחת ומבטו היה שוב מזוגג. דה טראנבליי החמיא לעצמו על ההימור המחושב, שסגר בצורה נקייה כל־כך את המעגל שפתח אמש, מול הטלוויזיה, כל מכונת המדינה מכאן והוא לבדו מכאן. הוא קם ובאצבעותיו היבשות חיבק את כתפי חברו.

“רק עכשיו אני יודע מיהו חברי – אולי לא פסיכולוג גדול, אבל אדם מעוּלה. אני מאמין, שאת הנושא הזה גם לא יתעורר הצורך להעלות.”

“אתה שואל מה עשה ברגרזון בעשרים השנים האחרונות, ומה הניעוֹ להפיח מחדש חיים גם באנרי.”

“אני מקווה שהתשובה לא תנחיל לנו אכזבה, אבל בוודאי תמלא את לבנו עצבות.”


 

13. היינצי, בלי שום ספק


כל יהודי, גם איש השירותים החשאיים, הוא בשורשו מחַבּר, ויותר מן העשייה עצמה מלהיבה אותו המחשבה שכל־הדברים־האלה יהיו ביום־מן־הימים לספר. אפילו הרצל כתב בפתח יומניו: אם הרומן לא יהיה למעשה, ייתכן כי המעשה יהיה לרומן!

כנגד מה דברים אמורים? כנגד איזה טשטוש־תחומים, שאני מבחין בו תוך עיון חוזר בפרקים קודמים של קורות־החיים האלה. בדרך ה“שִחזוּרים” בחרתי לא בשביל לתת פורקן לסופר המתוסכל השוכן גם בי, כי אם מתוך הכרה שרק כך אוכל לנצל כהלכה את החומר הרב והמגוּון שצברתי ולתאר את פרשת היינץ איזידור ברגרזון כפי שהלכה ונגוֹלה במציאות. ואולם משהו באישיות המורכבת והמתהפכת הזאת דבק כנראה גם בי והביא אותי לעירוב המציאותי בבדוּי. מרוב העמקה והשתדלות לשאוב מלוא הדלי מתוך התיקים והעדויות, עלול אני להחטיא כליל את המטרה שהִצבתי לעצמי בשִבתי לרשום את קורות־חייו של האיש שטבע חותם עמוק כל־כך בחיי שלי. כוונתי היתה להבליט ככל האפשר ש“אם תרצו אין זו אגדה”, והנה טכניקת השחזוּרים דווקא מחזקת אשליה ספרותית של “אם תרצו אין זו ממשות.”

ובכן, מכאן ואילך, אני, אבנר, הממלא תפקיד ביטחוני מסוים באירופה, הוא המדווח.

אנחנו חוזרים ללונדון. את שני החברים, דה טראנבליי ומאריטן, אנחנו משאירים שם, בשלוש לפנות בוקר, ונסוגים כשתים־עשרה שעות לאחור, ליום ד', העשרים ותשעה בנובמבר. הגברת מַרגוט אופנהיים ואני יושבים במכוניתי בצד הדרך, בנקודה שניתן לצפות ממנה בנעשה בשער בית־החולים. האשה המרשימה במעיל־הז’יוואגו נכנסת למכוניתו של הקונסול החיוור. הם יוצאים לדרך. אנחנו נכנסים.

קדמה לכך, באין מוצא אחר, המתנה ממושכת ומוגיעה. בימים ההם הייתי בקי גדול בלוחות־הטיסה של כל החברות ולפי מה שאמרה לגברת אופנהיים אותה פקידה בפרנקפורט, שיערתי כי אם נתמקם קצת אחרי אחת־עשרה־ושלושים בקרבת השער, נזהה את העלמה לאמפרכט, קל־וחומר אם יתלווה אליה איש־השגרירות. אם יש ממש בחששהּ של הדודה – או בסברתו של המודיע האלמוני – עלול מישהו לנסות ולהגניבו מתוך בית־החולים. כיוון שכך, יש לנו בעיה: אנחנו אנוסים לפעול לאט, וחייבים לפעול מהר.

קצת אחרי שתים־עשרה ורבע נעצרה במשטח־החניה המצומצם של בית־החולים מכונית שדִסקית ה־CC של הקורפוס הקונסולרי צמודה ללוחית־הרישוי שלה. גבר לבוש בקפידה ובעל חזות כללית של צמח־צל, יצא ראשון ונחפז לפתוח את הדלת לאשה שאפילו במרחק הזה היה בה משהו מעורר שימת־לב. שלא כגבר נראתה גבוהה מקומתה, ותנועותיה, במעיל החובק את גִזרתה, גמישות מאוד. הגבר היה נוטה כלשהו כלפי מטה, כל תנועת־יד וכל הטיית־ראש שלו מכריזות כי טרם פסו קונסולים נוסח ישן מן הארץ. האם זה הגבר שטִלפן אמש? האשה נראתה קִצרת־רוח, מתפרצת קדימה, הוא ממהר לפתוח את הדלת, מדקדק בכל הגינונים. הם נעלמו בכניסה הראשית.

ולי זוּמנו עוד שעות אחדות של ניסיון מאוד לא־שגרתי – חברתה של הגברת אופנהיים. לכבוד הנסיעה התנאתה בכובע־לבד סגול, ארנק סגול וכפפות סגולות שלא הסירה כל משך ישיבתנו במכונית. מעילה, שׂמלתה ונעליה היו שחורים. לבושה כולו היה משומש היטב, אך דווקא זה שיווה לזקנה הצמוקה והערנית חזוּת של גבירה. השמעת השם היינץ איזידור ברגרזון אמש בטלוויזיה שִחררה כנראה מה שכבשה והשכיחה לפני הרבה שנים, ועכשיו היה מגיע שוב ושוב לנקודת־רתיחה, גולש ומשתפך. היא חזרה וסיפרה על משפחתם בפרנקפורט, על האב שהיגר מן המזרח, פולאק צעיר בן שמונה־עשרה שהחליט לשאת אשה רק אחרי שיעשיר וכעבור עוד שמונה־עשרה שנים ביצר לעצמו בסוג של מסחר שהיה אז חדש, להביא לאנשי העיירות הקטנות, הכפרים ושאר מקומות נידחים בכל רחבי הֶסן, סחורות זולות מאוד, כמו “ווּלווֹרת” כאן, מעמד מכובד כל־כך – שמיוחסי הקהילות העתיקות של הסן, שבתי־הקברות שלהן עומדים מאות שנים, התחילו מתחרים ביניהם על הזכות להשׂיא לו אחת מבנותיהם. אבל אבא, צחקה הזקנה, חיפש גם ייחוס וגם עושר, וכך מצא את אמי, בת למשפחת קרוּמבּאך. פה, בלונדון, היינו מתנצחים בינינו, בעלי המנוח ואני, גרמניותו של מי שורשיה עמוקים יותר: אופנהיים או קרומבאך. אצלנו היתה מסורת, שמשפחת אמא ישבה בשוואבּיה עד למגיפה השחורה, מקרומבאך הלכה לאוּלְם ורק אחר־כך נמלטה צפונה. אפילו סיפרו, שנמצאה באוּלְם מציבה מראשית המאה החמש־עשרה, שחקוק עליה השם גרשום הלוי מקרומבאך. זהו. וגם כסף.

לא זה ביקשה הגברת אופנהיים לספר, כי אם איך בעט בכל זה אחיה ברנַרד, שעדיין דיברה עליו כעל “האח הצעיר”. היו אמנם עוד שלוש לידות מאוחרות יותר, אבל גם משפחות עתיקות כל־כך מגיעות כנראה לקִצן. אח אחד לא הוציא את שנתו. האח השלישי, גרהארג גרשום, היה ספורטאי נלהב ובשנה שסיים את הגימנסיה, בעשרים־ושלוש, יצא עם חבריו למסע בנתיב הרומנטי מרוֹטְנבּוּרג דרומה, עד לפִיסְן, למרגלות האַלפּים. האם ביקרת פעם במקומות ההם, אדון אבנר?

“שם, ממש, רק פעם אחת,” אמרתי. “זה היה בארבעים־ושבע. עסקנו אז, כפי שידוע לך בוודאי, בהברחת ניצוֹלים מן המזרח למארסיי. ממינכן נסענו למחנה לאנדסברג ושם עלִינו, בדרך הזאת, לאַוּגסבּוּרג.”

היא צחקה צחוק מריר, ובכפה הסגולה טפחה על ברכי. כן, לנתיב הרומנטי הזה התכוונה. שם נלכד גרהארד במטר סוחף, פגע בו נגיף השפעת, שׂריד מן המגיפה שהשתוללה בשנת שמונה־עשרה–תשע־עשרה, היה סיבוך ותוך שבועות אחדים מת בדלקת־הריאות. קודם לפניצילין היתה זו הקטלנית שבמחלות. “עכשיו אני נזכרת, כי את היינצי רצה ברנַרד לקרוא על־שם גרהארד, אבל הנרייטה, שהיתה נתונה לאמונות תפלות ולקפריסות, התנגדה. איזו קללה חדרה למשפחתנו. הַני, אחותנו הקטנה, הלכה לברלין אחרי איזה בוהימיין מפוקפק, לא יהודי, ושם חיתה אתו. כבר אז היה אבא איש זקן, והוא ראה איך מתמוטט כל המבנה המוצק של יוחסין ושל עושר, שטרח להקים. בעלי היה אמנם דוקטור, ונוסף על כך אופנהיים, אבל אבא ראה שלעסק הגדול לא ייכנס וכי לי, למרבה הכאב, לא ייוולדו ילדים. נשאר ברנַרד, אך אף שירש, יותר מכולנו, את אי־השקט הפורה של אבא, לא החשיב כלל את מה שבעיני המהגר העני מפולין היה ירושה מפוארת כל־כך, והוא היטלטל בין הפוליטיקה לבין ספק־ספרות ספק־פובליציסטיקה. למזלו, צריכה אני לומר, מת אבא בשלווה בבית־הקיץ שלנו בבאד הוֹמבּוּרג. גם אחרי הפסדיו בקרוֹס הבורסה, מת כאיש עשיר. זה היה בקיץ שלושים־ואחת, שבועות אחדים אחרי שחגגנו את יום־הולדתו השבעים. אף לא ברמז הזכיר את כאבו הגדול – שבת־זקוּניו, הני, נעדרה. אף לא בשעותיו האחרונות. גם במובן זה היה מותו מעין מזל, מפני שנחסך ממנו כאב גדול יותר: בינואר שלושים־ושלוש, מיד אחרי שנעשה היטלר לקנצלר, הצטרף אל הנאצים גם הברנש של הַני, והיא, מנוּדה מכל הצדדים, שלחה יד בנפשה. כיפה אדומה, שהתאהבה בזאב והלכה אחריו ליער.”

את פתילי־סיפורה של הגברת אופנהיים אני מנסה לשזור כביכול מחדש לא רק משום שהיא היתה העדה היחידה לילדותו של ברגרזון, כי אם גם לשֵם אותם פרטים קטנים, שעלו פתאום בזיכרונה בדרך האסוציאציה ואשר לאחד מהם נודעה חשיבות בזיהויו של האיש נטול־ההכרה. מספרת היתה על פטירת האב בבאד הומבורג, בבית־הקיץ שלו ברחוב קיסֶלף, בית שמחלונותיו ניתן היה לראות את כל הקוּרפּארק ואת התנועה בקייזר פרידריך פּרוֹמֶנאד כאילו ישבו על מרפסת הריטֶרס פּארק הוֹטל. היא זכרה את המקום מלפני המלחמה, שהרי הקאזינו ומי־המרפא והאוויר המצוּין משכו לשם את מלכי המזרח והמערב, את מלך סיאם, את הצאר ניקולאי, את הנסיך מוויילס ההולל. “זה היה הרבה לפני שנולדת, אדון אבנר, אבל על הימים שלאחר המלחמה יודע אתה בוודאי טוב ממני, לא כן?”

“אני מכיר רק את מונטה קארלו,” התבדחתי.

“ובכן, גדולתה של באד הומבורג קודמת, אבל אני התכוונתי לסופרים העברים מרוסיה שישבו שם, למצנַטים שלהם… לא, לא שמעת?… היו שם הרבה יהודים, בייחוד בווהלשְטרַאסֶה, היו בתי־כנסת יפים, בעיקר זה שבאֶליזאבֶּטנשטראסה, אבל זה באמת לא צריך לעניין אתכם הישראלים. כל זה כבר מת בלאו־הכי, גם אצלי. אחרי המלחמה – השנייה, רצוני לומר – חשבנו פעם, מַנפרד ואני, לבוא לביקור בפרנקפורט, כמו שהיה אומר אבא, בעברית, והביטוי הזה חוזר לי פתאום, ל’קֶבר אבות', אבל לא נסענו. גם על השילומים ועל הפנסיה ויתרנו. אצל מַנפרד היו רק אותם שמות שאסף בשביל הגנטיקה הרבנית שלו, כפי שהיה אומר. כלומר, הקיץ ההוא, כשנפטר אבא, חי בזיכרוני מאוד –” ואז, בהתרגשות פתאומית, שאפה אוויר והשמיעה “הו!” נבהל. “איך שכחתי את המקרה הזה, אדון אבנר?!… אנחנו נוכל לדעת!… ישבנו כולנו בטרקלין, שחלונותיו הגבוהים נשקפים אל הקוּרפּארק כולו, ומעל לפאגודה הסיאמית היה אור כמו שיש כאן בקיץ מעל האמסטֶד הית, למשל, יום שמהבהב ומהבהב ואינו כבה, ומאחרי הדלת, יחד עם היום הזה, עם הברבורים השטים באגם, עם האבן האדומה של מרחצאות הקייזר וילהלם, גוֹוע אבא. ופתאום – מבחוץ – צעקה מחרידה: היינצי!…”

הגברת אופנהיים חיקתה בלחישה את הצעקה ההיא, אבל כיוון שבו־ברגע ראיתי את העלמה לאמפרכט ואת הדיפלומט יוצאים מתוך בית־החולים, בטוח הייתי שזה מה שהיסה את קולה. ראינו אותה פוסעים – הפעם במתינות והאשה מסיחה משהו שלא נסתיים עד שנכנסו למכונית – ואחר־כך מחליקים בזהירות לאורך הדרך. תוכניתנו היתה, כזכור, להיכנס ברגע שיסתלקו הם, אבל כמעט בקול אחד השמענו שנינו ספק: מי לידנו יתקע, שכבר הם בדרכם העירה? פחות משעה היו בפנים, ואולי רק יצאו כדי לחזור עוד מעט? הדבר הפשוט ביותר הוא לנסוע בעקבותיהם ולראות אם יעלו על דרך לונדון. הדודה נהנתה מאוד מהכנסתה בסוד השירותים החשאיים ובדריכות עקבה אחר המכונית שלפנינו.

אמצעי־הזהירות שנקטנו לא היה מיותר. ליד פונדק “הנסיך השחור” החנו את מכוניתן ונכנסו פנימה. אני רציתי לעשות כמותם ולהזמין את הגברת אופנהיים לפונדק אחר, אבל היא היתה זהירה ממני, ולא הניחה לי לנטוש את משמרתנו. תוך המתנה סיימה את הסיפור שנפתח בצעקה “היינצי!”

“זה היה קולה של הנרייטה, אמו. פרצנו כולנו החוצה וראינו את הנרייטה רצה במורד רחוב קיסלף לעבר הקאזינו. היינצי לא נראה, וגם את קולו לא שמענו, אבל הנרייטה התכופפה פתאום ושבה ועמדה, והילד בזרועותיה. בתחילה ראינו רק את הדם שנמרח בכתמים גדולים על שׂמלתה הלבנה, על שתי כפותיו ועל בגדיו, ורק אחר־כך הבחנו בשֶׁסַע העמוק מעל לברך, שהדם היה ממש מבעבּע מתוכו. מתברר שהשובב, בן ארבע בסך־הכול, אבל חומק מבין עשרה זוגות עיניים, יצא החוצה בשעה שישבנו כולנו לפני דלתו של אבא והלך לו לטייל. הנרייטה עלתה לרגע אל פאולינה, שהיתה אז תינוקת, ומן החלון ראתה את היינצי רץ על הדשא ופתאום נופל ואינו נראה עוד. לאחר מעשה גילינו שניגף במגרפה, ששכח מישהו וכשנפל נתקעו שתי שיניים לתוך בשרו הרך. היתה מהומה נוראה, כפי שאתה משער – כאן מוכרחים לחסום את הדם, חוששים פן ניתק עורק או נפגעה פִּיקַת הברך, ובחדר הסמוך מת אבא. כל זה, כמובן, רחוק היום מאוד מאתנו, אבל שני השקעים, כמו שני כפתורים, שנשארו לו לעולם מעל לברך, הם סימן ששום מתחזה לא היה יודע עליהם.”

היזכרות זו היתה באמת חשובה מאוד, והיא גם שהביאה בתוך כמה שעוֹת לקִיעקועַ כל המבנה ההגיוני המוצק שבנתה, המציאה לה הוכחה חותכת שהאיש נטול־ההכרה הוא־הוא בן־אחיה האובד. עברו יותר משעתיים קודם שהגענו לאותו רגע. כשיצאו השניים את “הנסיך השחור”, עקבנו אחריהם שוב מרחוק, ראינום שבים לבית־החולים והִמתנו – כשאני מעשיר בלי הרף את ידיעותי על משפחת ברגרזון קרומבאך ואופנהיים – עד שנסעו סופית ללונדון.

חיכינו עוד כחצי־שעה, ואז נכנסה הגברת אופנהיים לבית־החולים. אינני אומר “נכנסנו”, שכּן בלב סגל הרופאים והאחיות לא הותירה כל ספק שהיא העיקר, ואני רק משְׂתרך אחריה כאיזה שָׁרָת, שאין שואלים לשמו ואין זוכרים את צורתו. למן הצעד הראשון פעלה בהתאם למוסכם, אך בתקיפות בוטחת של מקצוענית. “שמי דוקטור אופנהיים,” פתחה ורק אחרי שהוסיפה מיד, “אני אלמנתו של הפרופסור אופנהיים, הפסיכואנליטיקן,” הבינותי גם אני שאין היא “פרַאוּ דוקטור” בלבד, והבלטה מכוּונת זו השיגה את מטרתה. כשהצהירה כי בן־אחיה, היינץ איזידור ברגרזון, מאושפז כאן, נמַסו כל האנגלים: לא רק הדוקטור אֶוואנס ממקרי־החירום, כי אם גם נוירולוג שבדק את הפצוע ועוד רופא קשיש אחד, אולי מומחה לעניינים אחרים, נצטרפו לפמליה של הדודה, אשה צמוקה בבגד שחור ובכובע, כפפות וארנק סגולים. ברגרזון שכב בחדר לא־גדול, אך בהיר ומצוחצח. בעודנו מקיפים את המיטה, שעליה היה מוטל פרקדן, כאילו ברגע זה נרדם, סיפרו הרופאים, כי עודם מגששים באפילה בכל הנוגע לאִבחון המקרה הבלתי־רגיל הזה: אמש חששו עדיין מאוד מפני השפעתם של גורמים לא־מאובחנים על אובדן־ההכרה, אבל בינתיים נעלמו כמה מן הסימפטומים האופייניים – הדופק ולחץ־הדם כמעט תקינים, וזה שאין הגוף מאבד נוזלים בדרך של הזעה או הפרשה יתירה של שתן והנשימה חופשית וקצובה, מבטל כמעט כליל דאגה גדולה אחת. יש לנו עכשיו חששות מסוג אחר, ולרעייתו של פרופסור אופנהיים הדגול (כך הנוירולוג בקידה קלה) אין צורך להסביר באריכות מה כיווּנם: אין כל תגובה לאור, לקול, האיש משמיע רק איזו המיה של אילם, אבל לא אוּבחנה אי־תקינות בפעולת המוח.

עוד לפני שנכנסנו כולנו לחדר שאל דוקטור אוואנס אם כבר התקשרה עם דוקטור ברוקנר.

“האם טיפל בבן־אחי?”

“לא, זה הקונסול הגרמני. הוא היה כאן אתמול והיום –”

“האומנם? אחרי הטיפול הסופי במשפחתנו בארבעים ושתיים, אני מופתעת לשמוע שהם מתעניינים בנו שוב.” בתגובתה המחודדת לא רק סגרה את הנושא כולו, כי אם הוסיפה עוד חוט של דרך־ארץ ביחס אליה. עכשיו עמדה ליד המיטה, עיניה השחורות נעוצות בגבר הנאה וחסר־ההבעה ואינן מגלות דבר מן המתחולל בתוכה. בלי לבקש רשות הפשילה את השׂמיכה מעל לרגליו ועמה הופשל גם החלוק שלגופו עד מעל לברכיו. אני ידעתי מה היא מחפשת, אבל היא משכה מכבֵּנה שצימדה את כובעה אל שׂערהּ הקוצני ודִגדגה את כפות־רגליו וקרסוליו. אחר־כך חזרה ועשתה כן בכף־יד. לא ניכרה כל תגובה.

“כן, דוקטור אופנהיים,” אמר הנוירולוג, “אַנַסְתֶסְיַית גרביים וכפפות.”

“כלומר, השערתך היא שגם האַפוֹנְיָה היא היסטֶרית –”

הם החליפו דפוסי־לשון רפואיים ופסיכיאטריים כאילו היתה זו באמת רק התייעצות מקצועית. רק אני יכולתי לשער מה עובר בזקנה המרשימה הזאת למראה הצלקת המגוהצת מעל לברך הימנית, שתי הגומות הפחוסות והקַווקווים החיוורים מן התפרים שנעשו בבשרו של ילד בן ארבע בבאד הומבוּרג. רק להרף־עין נפגשו מבטינו, וראיתי כמה כוח גייסה בשביל שלא יתגלה כי ברגע זה מצאה שריד אחרון ממשפחתה, את היינצי שבעיניה נחשב למת זה יותר מעשרים שנה. כשנימָצא שנינו שוב בתוך ה“הילמן” האפורה שלי, והאד מכסה כמו וילאות את חלונותיה, בחושך של שלהי נובמבר, תפרוץ בוודאי בבכי. עכשיו היא עושה בדיוק מה שביקשתי.

את הגרמנים לא הזכירו עוד. כנגד זה אמר הדוקטור אוואנס, כאשר ליווה אותנו למחסן־הבגדים, כי כבר לאחר הבדיקה הראשונה שיער שאין הפצוע דיפלומט ואף לא “אחד מהם”, שהרי ראה שהוא נימוֹל. הדודה מסוויס קוטג' שמרה גם עכשיו על לשונה.

כמובן מאליו, מסרו לידיה את שתי המזוודות ואת מעטפת־המאנילה, ארנקה הסגול מלא אמנם הוכחות שהיא־היא מַרגוט ברגרזון, אחותו של ברנַרד ודודתו של היינץ איזידור, אך האמון שעוררה בלב הכול היה מוחלט. כמובנת מאליה נתקבלה גם הערתה, שבכוונתה להיוועץ עם כמה מעמיתיו ומתלמידיו לשעבר של בעלה המנוח. כפות־המאזניים נוטות יותר ויותר לעבר הפסיכיאטריה, אך מן הראוי להמתין ולראות איך מתפתחים הדברים. אם אמנם מדובר בתגובה סוֹמאטית שאין עמה חבּלה אורגנית, מוקדם עדיין לנחש את עוצמתה. כל הסימפטומים עשויים עדיין להיעלם בפתאומיות גמורה, אך פעמים מתמידות התופעות שבועות וחודשים, אפילו שנים. מכל־מקום, הבטיח דוקטור אוואנס שליווה אותנו עד לדלת, שום פעולה לא תיעשה בלי להיוועץ בדוקטור אופנהיים, שכבוד רב היה לכולנו להכירה.

הזקנה לא גילתה את רגשותיה, וגם במכונית לא בכתה. רק פתאום אמרה בקול חנוק:

“כמה אכזריים מסוגלים הצעירים להיות! הוא היה חי, כל השנים הללו, חי, וממני מנע את הידיעה, רק את הידיעה, לא שום דבר אחר. היינצי שלנו, אני שואלת את עצמי, למה, היינצי? –”

ואני החזקתי בהגה בשתיקה, מושך בנוֹרְת סֶרקְיוּלָאר רוֹוּד לעבר סְוִויס קוֹטֶג'. את המזוודות נבדוק בביתה, אבל בלבי כבר ידעתי, שהמודיע האלמוני הוא בלי ספק אותו דוקטור ברוקנר, ויש כנראה יסוד למה שהודיע.

ואם האיש נטול־ההכרה הוא ישראלי, מתחיל תפקידי רק עכשיו.


 

14. סיפור חדש לגמרי


נתחיל ברגע שהגעתי גם אני אל העיתון הממוֹעך שבכיס מכנסי־הקורדרוי. גם קודם לאותו רגע הלכה ונצטרפה תמונה שהִקשתה עלי לשמוח בשׂמחתה של הדודה. בעיניה היתה זו התרחשות כמעט־נִסית: זקנה ערירית, גולה, שמשפחתה – בתודעתה – היא מלה נרדפת לכְלָיָה, רואה את היינץ עולה מן המתים. כל הדרך לגְרִינקְרוֹפט גַארדְנס תִכננה כל מה שתעשה בשביל לרפא את בן־אחיה: “כמה מתלמידיו של מַנפרד הם היום מחשובי הפסיכיאטרים במדינה. אני אתקשר עם הארטקליף, שממש התגורר אצלנו, כאן, בבית הזה, ועכשיו מדברים עליו כמו על משיח חדש. לבי אומר לי, שלא יהיה דרוש אלא למצוא את המפתח אל מה שהפחידוֹ כדי כך. כשעמדתי ליד המיטה, והוא לא ראה, ולא שמע, ולא הגיב, כאילו הסתתר בחֶביון־גופו, חשבתי על כל מה שעבר עליו מיום שראיתי את היינצי הקטן בפרנקפורט, בשלושים־ושבע. מדברים על טראוּמוֹת. על חרדה. כלום מסוגל אתה, אדון אבנר, לראות את היום ההוא, ביולי ארבעים־ושתיים, כשהצליח – מי יודע אם אי־פעם יתגלה לנו איך – להימלט מידי הגסטאפו? מה עבר עליו באותו יום? וכך כל יום וכל לילה, מי יודע עד מתי? מה קרה לנפשו של ילד יפה ורגיש ומפונק כל־כך, שכל העולם רצה במותו?”

בטעות הגיע לידי פעם התיק האישי שלי במוסד שעבדתי בו, וקראתי חוות־דעת מלומדת של פסיכולוג על אבנר בן־ברק, מיוסדת על מבדקים למיניהם: אבנר הוא אדם צונן, המסוגל לשעבד כל רגש לתכלית שלפניו. חייכתי. כאחד מאותם צברים מיתולוגיים אני נחשב לנקי מחרדות יהודיות גלותיות, אבל כבר הזכרתי באֵילו נסיבות פגשתי את קארי דה־האן, אם ילדי. החרדות היהודיות הן ביתי. המלחמה בגורמיהן היא משלח־ידי. דבריה של הגברת אופנהיים הרעישו את לבי. אבל כששלפתי מכיס המכנסיים עיתון תל־אביבי מיום ששי שעבר, נדלקו גם במוחי – לא רק במוחו של הקונסול – כל הנורות האדומות.

עד ליולי ארבעים־ושתיים אין שאלות. גם את קורותיו של נער יהודי המצליח איכשהו להחזיק מעמד ולהגיע חי אל השלום, לא קשה היה לי לצייר. אני ראיתי את הנערים והנערות האלה בדרכי־הבריחה. התמיהה היא כלפי השנים שאחרי ארבעים־ושש־ושבע־שמונה. למה, באמת, לא חיפש את דודתו היחידה? משונה יותר: מכרטיס הטיסה יוצא, שהגיע ללונדון במאי. ששה חודשים באותה עיר, והוא אינו עושה מאמץ קל ביותר לפתוח את מדריך־הטלפונים ולמצוא את מ.מ. אופנהיים, אֶם־די, בִּי־פִי־אֶס, גרינקרופט גארדנס? האם היתה לוֹ סיבה להימנעוּת זו מחידוש הקשר? האם הֶעדיף להיחשב כמת?

כל זווית שהשקפתי ממנה רק הוסיפה תמיהות. אם ישב כאן ששה חודשים, היכן ישב? מחוץ ללונדון? אם בלונדון, מדוע שינה ביום ששי מקום והלך ל“קאמברלאנד”? משונה. כך גם קשריו עם העלמה לאמפרכט, בעוד שפראנקפורט אף היא אינה אלא תחנה בדרך לציריך. אם לא לתל־אביב. אילו היה העיתון העברי הרמז היחיד, אפשר היה להשתעשע באלטרנטיבות. אבל ישנה הדודה. כלומר, זהו הילד היהודי ששמו רשום בדרכון, הוא ולא שום מתחזה.

במקום זה נאחזתי במודיע האלמוני, שלא היה עוד ספק בלבי, כי הוא אותו דוקטור ברוקנר. השערתו, כי זהו ישראלי בעל דרכון גרמני, היא כנראה נכונה. אבל האמת הפוכה. הגבר אמנם ישראלי, אבל באירופה אינו מתרוצץ לטובתנו. יש פה סיפור חדש לגמרי. חצי שנה בלונדון, ולאוזני לא גוּנב שמץ דבר?! ואם נשוב אל הסברה, שהוא פשוט אחד הסובבים בעולם, איך אין מגלים בכליו פנקס, פתק, מכתב, כרטיס־ביקור? האיש הזהיר הזה הצניע משהו, אבל מה?

הריני מודה: מאותו רגע ואילך היתה לנגד עיני משימה אחת, וגם הדודה לא היתה עוד לדידי אלא מתנה מן השמים לצורך ביצועה. בראשי כבר הועדתי לה תפקיד והטרידה אותי רק השאלה: איך אני אומר לה, כי היינצי שלה חשוד בעיני, שהסוד האופף אותו אינו סוד שלנו, ולא זו בלבד שחובתי לא להרפות מן העניין עד שארד לחִקרוֹ, אלא עזרתה בחשיפת המניעים לחיים הכפולים שמנהל אחיינה חיונית לי ביותר ואני מצפה שתשתף אתי פעולה?

ביסודיות רבה שבנו ופִשפשנו במזוודות, בכיסים, במעטפת נייר־המאנילה. הנחתי לזקנה המסוערת שתהרהר היא בקול רם במשתמע ממה שמצאנו בכליו וממה שלא מצאנו – לא תצלום של אשה או של ילד, לא רמז על אותו עולם, שבתחומיו חי כל עשרים וחמש השנים הריקות. אף שנעלי בערו ממש תחתי וידעתי כי כל רגע נוסף שאני משתהה בבית הזה גובל בקלות־דעת נפשעת, שכן מאז אמש חשפתי עצמי לאלף עיניים שאיני יודע של מי הן, לא זזתי. אני מוכרח, לא ברור לי עדיין כיצד, לגייס אותה לעזרתי. אִתהּ יהיה הכול פשוט וטבעי, בלעדיה אני כסומא בארובה.

מאז הבוקר לא אכלנו שנינו דבר, וכשהציעה לי הגברת אופנהיים להצטרף אליה לארוחה מאולתרת, נעניתי מיד. היה זה אות שהיא מפחדת להיוותר לבדה. את סדק־הפחד הזה התחלתי מרחיב בשתיקות ארוכות, בתדהמה לשֵמע הצעתה להביא את היינצי לדירתה כבר מחר, אולי להתקשר עוד הערב עם הארטקליף, בסנטוריום שלו בסאסכס.

“למה לא?” שאלה.

שתקתי.

“לדעתך, מוקדם מדי לדבר על הוצאתו מבית־החולים –”

“גם זה.”

“מה עוד?”

שתקתי.

“אני לא מאמינה לכרטיס ה”לוּפְטְהַאנזֶה'. ששה חודשים תמימים בלונדון – בלי להתקשר!"

“האם יש לך איזו השערה, גברת אופנהיים?”

“רק יותר ויותר שאלות. אני מכירה ילד בן עשר, בשלושים־ושבע. כשזיהיתי אותו, את הצלקת המיוחדת, את הצבעים ותווי־הפנים של הנרייטה – בגללם היה אבא שלנו מכנה אותה איזוֹלדה – לגלוג יהודי על שהזכירה בכל הזדמנות שאת ירח־הדבש עשתה עם ברנַרד בביירוֹט, בהאזנה לווגנר – כשזיהיתי את היינצי, היה זה גבר בן ארבעים. בכל גילוי־הלב, אדון אבנר, אני מפחדת לחשוב.”

אף שידעתי כי אני נוהג בה באכזריות, הוספתי להרחיב את סדק־הפחד. אמרתי, כי הואיל והוא מאושפז בבית־החולים אין שום סיבה להיחפז. אני אף מציע, שלא תטלפן אל תלמידיו של בעלה ולא תפיץ את הידיעה. גם למען שלומו של אחיינה. אני מקווה, כי עוד יתגלה, שאין כאן אלא קומדיה של טעויות, כמו אותה ידיעה ראשונה, כי הוא דיפלומט גרמני. מצד שני, הכול כבר קרה בעולם, ומוטב להיזהר. אני עצמי הפירותי היום את כל הכללים, ואצטרך לצאת מיד מן התמונה, וגם היא, אם מותר לי לומר כן, נוהגת בקלוּת־ראש שאינה הולמת אשה חכמה כמותה. גם בנסיבות רגילות – קל וחומר בימים הקרובים – צריך שיימצא אתהּ מישהו בדירתה.

“מלבד ניירותיו וספריו של מנפרד ימצאו כאן גנבים מעט מאוד.”

“לא מדובר בגנבים.”

ספל־התה רעד בידה, והיא הציבה אותו על השולחן והביטה בי, אבל אני הייתי חייב למלא את תפקידי. המשכתי: “אינני יודע מי, ואולי לא יבוא לכאן איש, אך עלינו להיות מוכנים לאפשרות הזאת. אני מציע שתקבלי לביתך, כדייר־משנה, סטודנט צעיר –”

“אינני אוהבת זרים המסתובבים בביתי!”

“הוא לא יניח לזרים להסתובב בביתך. יש לי בחור, קיבוצניק, נפצע במלחמה ובא ללמוד כאן אמנות. אני ממליץ עליו מאוד. הייתי בברית שלו.”

“לכמה זמן?” ידעתי שהקרח נשבר.

“אני זקוק לכמה ימים ואחר־כך נראה. תלוי במה שיתגלה.”

“אתה משער שכל הזמן הזה חי היינצי בישראל?”

“חסרות לנו עשרים וחמש שנים. אנחנו צריכים למצוא קצה של איזה חוט.”

“למצוא סוף־סוף את היינצי, ומיד – כל הספקוֹת… אני אשה זקנה, וכל האפשרויות מפחידות אותי. הלב יכול להישבר.”

זה נכון, אמרתי בלבי, זה נכון. כשנשאלה מדוע טִלפנה דווקא אלינו, השיבה: ואל מי תפנה יהודייה זקנה כמוני? הלוואי ואני, החש כלפיה כאילו כבר אימצתי אותה לי לאם, לא אהיה האיש שישבור את לבה.


 

15. תיק ויסבאדן


תוך כדי נסיעה הביתה שקלתי איזה ממהלכי הבאים יקבל קדימה ראשונה. תחושת־הדחיפוּת העיקה עלי כל־כך, שצריך הייתי להזכיר לעצמי שוב ושוב, כי מאז הזעיק אותי רימון לא חלפה אלא יממה אחת. בנושא אחד לפחות הייתי רגוע: הסדרתי עם רימון את שחרורו המיידי של ארז, שיתמקם עוד הערב אצל הגברת אופנהיים. בטחתי בו שיסוכך על הזקנה ממש כשם שבילדותי בטחתי באביו שיסוכך עלי. לא פקפקתי כלל בדבקותה שלה בהנחיותי, וכבר ראיתיה משחקת בכשרון גדול את עצמה, אינה משמיעה מלה מיותרת אחת באוזני האורחים שאיננו יודעים מי הם, אך ברור שבוא יבואו, צולבת אותם בחקירת שתי־ועֵרב.

אבל מה עכשיו? עד כאן לא דיווחתי דבר ולא נועצתי באיש, שכן ביקשתי לברר לעצמי תחילה אם יש לכל הפרשה הזאת ידיים ורגליים. אם עלִינו על רשת, לא נאמן עלי אפילו הצופֶן המתוחכם ביותר, ואני טס אישית לארץ.

היטב ידעתי שפסחתי על שלב ראשוני, והימנעותי ממנו עלולה לעשות אותי ללעג ולקלס: לפני שאני נכנס להילוך גבוה, מן הראוי לבדוק במִרשם התושבים אם יושב בישראל פלוני היינץ בן ברנרד והנרייטה ברגרזון – או אדם שזה היה שמו בלידתו – וכן כל אותם פרטים המנוקבים כדת וכדין בכרטָסות. למה לא עשיתי זאת? את הבקשה אצטרך ללוות בהסבר, ההסבר יגרור בקשה להבהרות וכבר אהיה אנוס לדווח על מה שאני מעדיף להשהותו עוד יום אחד.

יום לצעד אלמנטרי יותר. הדרכון הזה מרמז על אפשרות שראוי לבודקה לפני שמתנפח בַּלוֹן. בעזרת אנשי־קשר, שהסתייעתי בהם לא־פעם בעבר, צריך לראות אם שמור במשרד־השילומים של ויסבאדן תיק על שם הגבר הנ"ל. מקרים כאלה אינם נדירים: אנשים טובים המצניעים את תביעתם אפילו מנשותיהם. אם קיים תיק כזה, תתבאר אולי כל אותה הוויה־אפופת־סודות. סיפורים מסמרי־שׂיער. שמענו על הסחרוּר שנכנסו לתוכו מקבלי־פיצויים. לא שום בגידה במולדת, כי אם כסף גרמני כשר. אולי גם סכום נכבד כיורש יחיד של נכסי משפחת ברגרזון. אפשר שכאן טמון גם הסבר לאי־חידוש הקשר עם הדודה. הכול אפשרי.

לרגע חלפו במוחי שני מהלכים נוספים: להיפגש עם אותו דוקטור ברוקנר בשביל לנסות ולהציל מפיו, בתחבולה זו או אחרת, כל הידוע לו ולעמיתיו. להיפגש עם הגברת הנאה מפרנקפורט ולשמוע מפיה מה ידוע לה על האיש שחשה לבקרו. אולי גם לגלות אם יש קשר בין הוצאת “ביבר” לבין כספים, שֶלבושו, טיסותיו וזהירותו המופלגת של ברגרזון, מלמדים שהוא מחזיק בלי שום ספק באירופה.

למה להאריך בתוכניות שלא יצאו אל הפועל?

כבר רמזתי שפרטים רבים מובאים כאן לתכלית מפורשת אחת – לטשטוש כל מה שקשור לדרכי־עבודתי. ובכל־זאת: לא רק להלכה שימשתי כמהנדס־יועץ לחבָרות המייצרות מכשירים מסוימים ונזקקות ליֶדע שהתמחיתי בו. חלק נכבד מזמני הקדשתי לעבודה זו, ואמינות הכיסוי חייבה אותי להקפיד על מה ששום אדם אחראי לא ייכשל בו. כשהצצתי ביומני גיליתי, לתדהמתי, שלמחרת היום (יום ה', השלושים בנובמבר) אני צמוד למשלחת של מהנדסים יפאנים, שאת ביקורה יזמתי אני עצמי. שום תירוץ לאי־הופעתי לא יתקבל לא על דעת האורחים ולא על דעת המארחים.

בלית־ברירה דחיתי את יציאתי לוויסבאדן מן הבוקר לערב. האיש שלנו, אחר ככלות הכול, נטול־הכרה. לא כן המהנדסים היפאניים.

משיעורי הגמרא ב“בילו” לא נשאר בראשי הרבה, אבל מאז אני יודע להבדיל בין מלכתחילה לבין בֶּדיעבד. לאחר זמן הוברר, כי בדיעבד היתה הימנעותי מכל פעילות אך לטובה. לא כך מלכתחילה. כל היום חששתי מפני מה שמבשלים לי בינתיים אותם אלמונים שבשירותם אולי פעל ברגרזון ושאלתי את עצמי איך אסביר, במקרה של תקלה גדולה, מדוע לא הפעלתי מיד את המנגנון שעמד לרשותי גם כאן וגם בגרמניה. ועל הכול, איך זה לא דיווחתי אפילו לארץ, כי אם החזקתי הכול בראשי. לכתחילה היה כאן מחדל רציני, שבדיעבד אני שמח עליו יותר מאשר על הרבה ממעשי.

זה כחוכמה שלאחר מעשה. שהרי באותו יום חמישי טרם ידעתי דבר על הפעילות הקדחתנית של הגנרל דה טראנבליי ושל הקולונל אונטרמאיֶיר. היה בידי רק צרור מפתחות, שלא היה לי מושג מה – והיכן – הם פותחים. אפילו קצה־קצהו של חוט לא היה בידי.

פעמים אחדות במשך היום התקשרתי עם ארז, והוא מסר שלא קורה כלום. הדודה ביקרה שנית בבית־החולים – הפעם במכונית נהוגה בידי ארז – אך גם משם ידע רק לדווח, כי מצבו של ברגרזון יציב. באנשים חשודים לא הבחינו. בשבע בערב עתיד הייתי לצאת לנמל היתרוֹ כדי לתפוס את המטוס של 2020 לפרנקפורט ולהמשיך משם ישר לוויסבאדן, אבל בין שש לשבע קיבלתי שני שדרים, אחד שציפיתי לו בתקווה כל היום ואחד בלתי־צפוי ומדהים: ארז התקשר ומן הנוסח המסוכם (“היֶקה והספרנית הזמינו את עצמם אלינו, והם כבר בדרך מהדַסה”) הבינותי שדוקטור ברוקנר בלע סוף־סוף את הפיתיון, ואולי שמעה העלמה לאמפרכט בבית־החולים על־אודות הדודה והיא שיזמה את הביקור המפתיע. בלתי־צפוי ומדהים היה מברק שהגיע מאנשינו בפאריס ואחד מעוזרי החישוֹ לביתי. אחרי שפוענח היה זה לשונו – טיפוסי ליצחקלה, שעד עולם לא ישתחרר מהשפעת אביו, הסופר הידוע א.א. דרושקין: “האשכנזי ההָלוּם במִשְׂגב לדך אשר על גֶשר הקַרדום היה מתגורר עם האלמנה שעל ילדה התמודד שלוש פעמים הוא אחינו בַּר גֵרשוֹם הוא הפלאי אַן רימוֹן בראשיתו טֶרלאן באחריתו וחזור ועיין טוּרא בטוּרא פגע אינש באינש פגע מַהֵרשָׁלל חַשבַּז.” למשוגע הזה ולמברקיו לא רק התרגלנו כולנו אלא ראינו בהם מחווה אישית וגם כשהיה מוזהר מפני הסכנות הכרוכות בפענוח מוטעה של רמזיו המורכבים, היה משיב שיש רק צופן מהימן אחד – עולם האסוציאציות של המשכיל העברי. ואכן, הַצלחתי לתרגם לעברית שלנו את המברק המפוענח, הֵסבה לי הנאה. פשוט מאוד: “הגרמני חסר־ההכרה בבית־החולים שבאכּסברידג' הוא צרפתי. (ואולי, התגורר בצרפת, או, ברח לצרפת.) שמו בצרפת אנרי מונטרלאן, והוא אדם שאנחנו יודעים עליו מעט מאוד זולת העוּבדה שהוא־הוא היהודי ברגרזון. האם יש משמעות לכך, שבשני השמות מופיעה המלה ‘הר’? פעל במהירות לפני שיקדימונו גורמים זרים ואולי אף ינסו לחטוף אותו.”

פחות נהניתי מן הגילוי, שהסוד הכמוס בלבי חוזר אלי מפאריס בתוספת של מידע המחזיר את הפּרשה אל השלב שקדם לזיהויו של היינצי בידי הדודה. מניסיוני למדתי לבטוח במידע שמתקבל מיצחקלה, וכיוון שלא פירט, יכולתי רק לשער שמקורותיו צרפתיים ועקבותיהם חוזרים אל אנשי המשרד השני או הריגול הנגדי בלונדון. הללו זריזים ויעילים הרבה יותר משאנו נוטים להניח. הניסיון למצוא מענה לשאלה מדוע הודלף מידע זה לאנשינו, ודווקא בפאריס, מעניין לעצמו, אך בשעה זו עלי לקבל החלטה דוחקת יותר.

החלטתי שלא לצאת הערב לוויסבאדן, כי אם לנסוע מיד לסוויס קוטג' ולהתמודד חזיתית עם הדוקטור הקונסול ועם העלמה מפרנקפורט.

היינו רביעייה משונה, וניתן היה למלא דפים בתיאור הרקמה הסבוכה הזאת. שוֹנוּת גדולה יותר, למשל, מזו שבין היהודייה הזקנה שגלתה מפרנקפורט ללונדון לבין הצעירה הגזעית שגלתה מדרזדן לפרנקפורט אין לשער. אפילו היינץ, שהיה חי בזיכרון כל אחת מהן, (עַל היינְץ האחֵר זה של בריגיטה, עתיד הייתי לשמוע מפי הנערה עצמה), לא היה אותו היינץ. ובכל־זאת, בעוד הזקנה מציגה אותי – עם כניסתי – כשכן יקר, “השומרוני הטוב” שלה, יכולתי לראות שבריגיטה כבר אחוזה בחבלי־קסמה של הגברת אופנהיים, ואילו דודתו האמיתית של היינץ האמיתי נשבית אל העלמה היפה, אשר אך אתמול הגיעה מן העיר שבה נולדה ובה עברו עליה ארבעים שנותיה הראשונות. עד מהרה היו השתיים יושבות לבדן בירכתי החדר הכפול, מסיחות בגרמנית סעורה ומהירה מדי, ואילו אני והקונסול נותרנו לבדנו על הספה הדובדבנית השחוקה.

כלומר, מאוחר יותר טענה הבלשית החובבת, שאת כל זה חישבה היטב כדי לאפשר לשנינו להשמיע זה באוזני זה מה שאומרים רק בארבע עיניים. עובדה, הוסיפה, אוזנה האחת הוסיפה להיות כרוּיה לשיחתנו וברגע הנכון הצטרפה אליה גם היא.

אינני בטוח שכך אמנם היה, אך בדיעבד העשיר הקונסול באותו ערב את “תיק ברגרזון”, שכבר היה מצטרף בראשי ובפנקסי. לא מעט כבר שזרתי בפרקים קודמים, וזה המקום להשלים את גרסתו של הדוקטור ברוקנר, שהבאתיה, כזכור, עד לדו"ח הראשוני שהניח על שולחנו של הקולונל אונטרמאיֶיר יום קודם. כדי לא להאריך הריני מעתיק, בעריכה קלה, את עיקרי הדברים, מתוך מה שרשמתי לי בו בערב, בשובי לביתי:

"לאחר שיקול מהיר אני מחליט לא לבטל זמן ולשחק ‘על כל הבנק’. אני אומר לב' ישר, שאנחנו מודים לו על התנהגותו האמיצה, תוך סיכון אישי ניכר, ואני מוסיף מיד, כי האילֵם אינו שלנו ומכאן החובה לחקור את העניין עד תומו, כלומר עד שנשתכנע שאינו פועל נגדנו, או עד שנגלה את מי הוא משרת.

"ב' מחוויר ולאחר שתיקה קצרה הוא מודה – והרטט שבקולו אינו מעוּשׂה – כי הוא האיש שטִלפן. בהזדמנות ראשונה, שנקרתה לו לשוחח עם ישראלי בתפקיד אחראי ועדין כל־כך, הא מרגיש חובה להעיר, כי עשה מה שעשה תוך התלבטות קשה, שיספר לי בשעה מתאימה על איזה רקע אישי התעוררה, אך מה שעשה עדיין אין בו כדי להחזיר לנפשו את ההרמוניה הפנימית ואת ההכרה שכבר הוא זכאי לשוב ולשאת בגאון את התואר הכפול, גרמני ונוצרי.

"כאן הוא מגלה, כי מאז אתמול נצטברו ממצאים עובדתיים, שכבר הביאו את א‘, איש־בּיוּן נוקשה ונאצי מטוהר מחוגו של קאנאריס, לכלל סברה שאולי אין טעם לחקירה נוספת. ב’ אומר, בתשובה לשאלתי, כי את א' מנחות אולי הוראות חשאיות, שעליהן אין לו עצמו כל ידיעה ומניעיהן עלולים להיות מדיניים (כדי לא להרע יחסים עם מדינות ידידותיות? צרפת? בריטניה? ישראל?). כנגד זה לא החזיק א' בסוד מה שהעלו החקירות בהמבורג ובדיסלדורף, אפילו לא מן העלמה לאמרפכט, אולי משום שרצה לרמז שחטאה בחילול הגזע.

"את המלים האחרונות משמיע ב' בקול רם, ואף אם לא זו היתה כוונתו, מושך הדבר את שימת־לבה של הדודה והיא ובריגיטה לאמפרכט מצטרפות. (כאן אני שומע בפעם הראשונה, ורק בראשי־פרקים, את הפרשה המסופרת למעלה, בפרק ‘בריגיטה לאמפרכט, לפי תוּמה’, ולא אחזור על כך.)

"בדיקה קצרה בהמבורג, מספר ב', שתוצאותיה הועברו אחר־הצהריים ללשכתו של הקולונל, העלתה כי משפחת־סוחרים רבת־יוחסין בשם ברגרזון פשוט לא היתה ולא נבראה, וכיוון שכך לא יכול היה להיוולד בה, לא מאשה זו ולא מאשה אחרת, ילד בשם היינץ איזידור. למען הסדר הטוב הבטיחה אמנם המבורג להוסיף ולבדוק עוּבדות נוספות, הכלולות בגִרסתה של העלמה לאמפרכט, כגון זהותה של האם השחקנית ופרשת בריחתו של הנער לשבדיה – אף שדי לעיין במפה כדי לראות, שמבצע כזה אפשרי רק בדמיונו של אדם שלא הפליג מעודו בים הזה.

“אגב כך מעיר ב‘, כי הבדיקה בהמבורג היתה מיותרת, משום שבדיקה בו־זמנית בכרטסת־השילומים הפדרלית בדיסלדורף, נתנה תוצאות חד־משמעויות. נטייתו של א’ להניח שכל אדם הוא בחזקת מרגל ואויב של העם הגרמני, מעיר ב' בעוקצנות, נופלת רק מנטייתו לראות יהודים בכל פינה. הגילוי שדרכונו של ברגרזון הוצא על־פי סעיף 116(2), כמעט והשכיח מלבו את העובדה, שהרייך השלישי פורק כבר מזמן. עם דיסלדורף התקשר אישית, תבע קדימה עליונה ומשנמסר לו, כי פלוני ברגרזון ביקש וגם קיבל פיצויים אישיים וסכומים נוספים במסגרת תביעתו להחזרת רכוש, דרש – מטעמים של ביטחון המדינה – תיאור מפורט של התיק.”

הריני מפסיק כאן את הציטוט מתוך רשימותי. לא ידעתי כמה הספיקו הקונסול והעלמה לאמפרכט לספר לדודה לפני בואי. עכשיו עתיד להתאמת החשד המכוער ביותר, שהיינצי היקר העדיף את ירושת משפחתו המתה על דודתו החיה, ואך שאיני מן הרגשנים ביקשתי למנוע שבכל זה ידובר בנוכחותה. העפתי מבט בשעוני, מרמז שהגיעה שעתי – ואולי שעתו של הקונסול – ללכת. הגברת אופנהיים, שבאה וישבה סמוך לפינת־הספה שלתוכה נדחקתי אני, הניחה את אצבעותיה הקרות על כף־ידי. אותה לא קל לבלבל.

“ומה גילה התיק?” שאלה.

“את האמת,” אמר הקונסול. כיוון שאך לפני שעות אחדות קרא הקולונל אונטרמאייר באוזני העלמה לאמפרכט ובאוזניו את התקציר מן הטלפרינטר, זכר עדיין את העובדות העיקריות והוא חזר עליהן מתוך היענוּת לחקרנותה הקודרת של הגברת אופנהיים. בכל מקום שלא דייק בתאריכים התערבה העלמה לאמפרכט, אך כשנקב, מן הזיכרון, בסכומי־הכסף, עצמה את עיניה הצפוניות, הזוהרות באמת ב“זוהר אפור של עננים מוצפי־שמש”, כמליצת הקונסול. מאוחר יותר קיבלתי העתק מן התקציר עצמו, והריני מביא מתוכו את הנתונים החשובים, להוציא פרט נכבד אחד – שמו של עורך־הדין הפאריסאי שייצגו בתביעה – שלא הצליחו להיזכר בו באותה שעה לא הקונסול ולא העלמה לאמפרכט. גם אליו עוד נשוב.

ואלה הנתונים:

תאריך הגשת התביעה – מַארס 1958. היא כללה העתק של תעודת הלידה, אישורים שונים על ישיבה בפאריס מסוף נובמבר 1938, הזדקקות למוסדות־עזרה יהודיים, הצהרות נוטריוניות של שכנים שנתנו מקלט זמני לנער בימי המצוד של יולי 1942, עדויות נוספות על חיים בתנאים לא אנושיים ובשמות מזוּיפים עד לאוגוסט 1944. והוכחה שההורים נכללו בטרנספורט למזרח. רישומים על נכסי משפחת ברגרזון בפרנקפורט וזמן מכירתם או הפקרתם, לאחר “ליל הבדולח”.

משרד־הפיצויים של מדינת הסה בוויסבאדן וקרן־ההשוואה הפדרלית העניקו למבקש:

בגין שלילת המשך לימודים – 10,000 ד"מ.

בגין שלילת חופש, נשיאת טלאי צהוב (מיום 7.6.42), חיים בסתר או במחתרת, לפי 150 ד“מ על כל חודש, וסכומים נוספים אחרים – 8,300 ד”מ.

בגין שלילת החופש מאביו ואמו של התובע והשמדתם, בתור יורש חוקי יחיד של התביעה הזאת – 18,000 ד"מ.

מורכבת יותר היתה התביעה לפיצוי על נכסים, והיא לא הושלמה כנראה אלא כעבור שנים אחדות. בתקציר הובא רק הסכום הכולל, 173 אלף ד"מ ותאריך לא מוסבר, 31.3.64, אולי מועד סגירת התביעה.

אלא שעודני עומד באותה שעת־ערב בבית שבגרינקרופט גארדנס. ככל שהיה הקונסול מרבה במספרים, כן הלכו והאפירו פניה היהודיים הקמוטים של הזקנה. היא ובעלה, סיפרה לי בשִבתנו במכונית בפתח בית־החולים, סירבו ליהנות מחוק הפיצויים האישיים (אף כי המלה הזאת לבדה, משום־מה, אמרה במקורה – בּוּנדֶסאֶנטשֵׁדינגוּנגסגֶזֶטץ), ואף־על־פי שבשנותיו האחרונות אכלו את מנפרד הגעגועים למקומות שבהם גדל, למד, עשה את רוב חייו, לא חזרו לשם. עכשיו היתה האשה יושבת ומאזינה למעלליו של היינץ. כמוני, עשתה בוודאי גם היא חשבון משוער של מה שקיבל תמורת הסבל, המוות, העבר – מאתיים אלף מארקים ואולי יותר.

ידה של הגברת אופנהיים כאילו קמלה ונשרה. אני קמתי, ומיד קם גם דוקטור ברוקנר וכן העלמה לאמפרכט, אף שזו, כך נדמה היה לי, קיוותה לרמז שהיא רשאית להישאר. הזקנה נשארה יושבת במקומה, משיבה בניד־ראש למלות־הפרידה שלנו. בחוץ ירד גשם טורדני. לונדון כולה היתה פתאום מיותרת לי.

הקונסול הציע לעלמה לאמפרכט שתמתין מתחת לגנוגנת עד שיקָרב את מכוניתו לשער החצר. כשהתרחק, אמרתי לה, שאני מעוניין מאוד להיפגש אתהּ ביחידות. הואיל ואמרה לשוב ולבקר כאן מחר, הצעתי את פתח תחנת־התחתית של פינצ’לי. היא הסכימה מיד, ונדמה היה לי שבחפץ־לב. לא התאפקתי ושאלתי שאלה אחת:

“מיהו אַנרי מונטֶרלאן?”

אפילו הוּכתה בתדהמה, לא הייתי מגלה באור הקלוש שום אות בהלה בפניה: “למה? זהו בעל בית־הוצאה אוואנגרדי בפאריס.” מכוניתו של הקונסול התקרבה. שמחתי שאני פטור מתגובה.


 

16. יוצא ב' – נשאר מ'


בעיסוקי האחר, אלקטרוניקה, עמדתי בעצמי לא אחת על עניין ההתפלגות החדשה – הלשונית, החברתית, הרוחנית – שהביאה עמה ההתפתחות המדעית המוּאצת בדור הזה. לא שתי תרבויות, כי אם עממים רבים החוצים את הגבולות הלאומיים, המעמדיים והמושגיים המסורתיים. לשם שעשוע, עשינו, ידידי מוּרַאמַאדְזו ואני, ניסוי: ביקשנו – וזה במלוא הרצינות – לבחון את אפשרויות היישום הטכנולוגי של תכונת־ההולכה של טרנזיסטורים מסוימים לצורך ייצור המוני של מַשדרים3 זעירים, והחלטנו שנדבר איש־איש בלשונו, הוא יפאנית ואני עברית. כל עוד עסקנו הנושא הבינונו זה את זה היטב, ולא רק משום שרשמנו על הלוח סימנים המהווים “לשון” מקצועית משותפת, גם לא משום ששנינו שִרבבנו בלי הרף מלים אנגליות. ניחשנו מה שלא נאמר. חשיבתנו היתה חשיבה של מהנדסים, אזרחי הקהילייה האלקטרונית.

הוא הדין, אמרתי בלבי, באזרחי האומה המודיעינית. כולם חושבים, בסופו של דבר, אותה מחשבה עצמה. זו היתה הרגשתי כשישבתי לרשום כל מה ששמעתי מפי דוקטור ברוקנר. אני אמרתי לנסוע לוויסבאדן – ואוּנטרמַאייר חשב אותה מחשבה עצמה וכבר בדק הכול – כאילו למעני – בדיסלדורף.

אותה שעה לא ידעתי עדיין, כמובן, דבר על טראנבליי ועשיותיו בפאריס, אבל מברקו התמוה של יצחקלה התחבר פתאום גם הוא אל מה שהלך ונגול כאן. אנרי מונטרלאן, מסיֶיה! מו“ל פאריסאי הקשור לעסק הפרנקפורטי של הֶר ברגרזון. מאתיים אלף מארק הם התחלה לא רעה וכיסוי פנטסטי לאיש המתהפך הזה. כניסתו של מונטרלאן לתמונה מרחיבה את שדה־פעולתו של ברגרזון, והתשובה לשאלה מדוע התאכסן ברגרזון ב”קאמברלאנד" רק למן ה־24, עולה כמו מאליה.

אחד ועוד אחד – במקרה זה – הם אחד, בסיבוב אירופי אחד נכנס מסיֶיה מ' ללונדון, כמו לחדר־הלבשה, ויוצא לו כהֶר ב‘. בסיבוב הבא נכנס הֶר ב’ ויוצא מסיֶיה מ'. אין מטביעים חותמות על הדרכון, די בתעודת־זהות, ואתה לך ומצא מחט בערימה של שחת. כלומר, את מערכת אביזריו של אנרי מונטרלאן, ובכללם כרטיס הלוך־ושוב של – מוּתר לנחש – “אייר פראנס”. אחד המפתחות התלויים בצרור פותח איזו דלת פה, בלונדון.

פה, אבל איפה?

עדיין התעקשתי לפעול לבדי. את הנסיעה לוויסבאדן חסכו לי – אנצל את הבוקר, עד לשיחה הרצינית עם בריגיטה לאמפרכט.

בבוקר טִלפנתי ל“אייר פראנס” וכדי להעלים את היגויי האנגלי הזר, דיברתי צרפתית של נוכרים. אני מטלפן אלייך, גברתי, אמרתי, משום שאני אחוז חרדה. ידידי היקר והמו"ל הצרפתי שלי, אנרי מונטרלאן הנודע, יצא את פאריס ביום ו' שעבר בדרכו ללונדון – ולא הגיע… כך אמרתי בלבי גם אני, גברתי, אך לפני שעה קלה התקשרתי עם בית־ההוצאה, והם מוּכּי־תדהמה… מה פירוש, שכח? שכח מה? שטס במיוחד ללונדון כדי לעבוד יחד אתי על כתב־היד של ספרי?… אני לא עוקב אחרי החדשות, גברתי, האם לא אירעה איזו תקלה לאחד ממטוסיכם ביום ו', ה־24?

שיחקתי כנראה היטב את הסופר האנגלי האכסצנטרי, המסוגל להעלות על דעתו, שמטוס “אייר פראנס” פשוט ייעלם בשמים, על נוסעיו. תחילה ניסתה הפקידה להיפטר ממני בבקשה שאשאיר את מספר הטלפון שלי, אך סערת־רוחי והאיוּם במכתב ל“טיימס” הועילו. השיחה הועברה לגברת שנייה, וזו הסבירה באדיבות פַרטנית, כי אף ששוברי הטיסות מיום ו' כבר נשלחו, הריהי עושה מֶחווה מיוחדת ומבררת את שאלתי במשרד המרכזי. אכן, בישׂרה לי כעבור שתי דקות, אדון בשם מונטרלאן אנרי טס מ“אורלי” ביום ו' בטיסה 812…

לא פרטי שׂיחתי עם הפקידה חשובים ולא איך ניתקתי מגע, כי אם זה שנתאמתה הנחתי: עכשיו ניתן לראות מה באמת מלמדנו כרטיס “לופטהאנזה”. מ' מגיע ב“אייר פראנס” ב־24, וב' טס ב“לופטהאנזה” ב־28. איש אינו יושב ששה חודשים בלונדון. מן הכרטיס אנו למדים כי ב' הגיע מפרנקפורט ב־14 במאי (ונא לשׂים־לב: כמו לפני תשע־עשרה שנה, זהו גם ערב יום־העצמאות!), וסביר להניח שכעבור ימים אחדים ממריא מ' לפאריס, בגדיו ותעודותיו וכרטיסו של ברגרזון, רק הם לבדם היו מוצפנים כל החודשים האלה כאן, אך הגבר עצמו – היכן היה הוא?

התעלומה שינתה אמנם שם ומקום, אך בעינה הוסיפה לעמוד. אל שלטונות־ההגירה הבריטיים ואל ה“סקוטלנד יארד”, כעצתה של הפקידה המודאגת, ודאי לא אפנה, וּלוואי ולא תעורר אותם עכשיו היא, אם לא התעוררו כבר מאליהם.

שׂכלי אמר לי לא להוסיף ולהסתבך, כי אם לדווח מיד לארץ ולבקש הוראות, אך כמו בשלבים קודמים, חשתי גם עכשיו, כי עוד צעד אחד ואני עולה על דרך־המלך. בריגיטה לאמפרכט אמרה מיד, לפי תוּמה, כי מונטרלאן הוא בעל בית־הוצאה אוואנגרדי. הדבר הפשוט ביותר הוא לקבל מידהּ את שם בית־ההוצאה. יצחקלה רצה להושיט לי בקנה – אגלה אני לו מה מתבשל אצלו בפאריס.

רק באור הצהריים, כשראיתיה מקרוב בכניסה לתחנת “פינצ’לי”, גיליתי כמה חזק ורענן יופיה של האשה הזאת. ככה התאהבנו פעם כולנו באינגריד ברגמן. לפגישתנו היתה אמנם, מבחינתי, תכלית מצומצמת אחת, אך כללי־המשחק חייבו לקיים את מלוא הטקס: שאלתי אם היא אוהבת תבשילים הודיים. “כן,” אמרה, “היינץ משוגע לתבלינים המזרחיים, וגם אותי הרגיל.”

כן, השיבה לשאלתי, זה עתה החזירה את הגברת אופנהיים מבית־החולים והן נדברו לגשת שנית אחר־הצהריים.

לא, אמרה, הפעם לא נתלווה הקונסול אליהן. הסטודנט הישראלי הצעיר, המתגורר בביתה של הגברת אופנהיים, הסיע אותן.

מצבו של היינץ? מבחינה אחת, הסביר להן דוקטור אוואנס, נתפזרו העננים השחורים, ואף שיחזרוּ פעם נוספת על כל מערכת הבדיקות והשיקופים, משוכנעים הוא והנוירולוג, כי מן הבחינה הגופנית הטהורה יָצא היינץ מן התאונה שלם לגמרי. אלא שאותם סימפטומים לא־מוסברים אינם נעלמים, אם כי נדמה שהוא מגיב לקולות לאוֹר וַצל, והיום אף קירבוּ אל פיו ספל תה והוא שתה מתוכו בצורה פחות או יותר תקינה. זה כבר משהו, אמר הדוקטור אוואנס. מצד שני, הוסיפה בריגיטה כמעט בלחישה, מתגבשת כנראה אצלם הדעה, שיהיה הכרח בטיפול פסיכיאטרי, לא קל ולא מהיר. הבשורה אינה טובה.

ישבתי במסעדה ההודית של סנט־ג’וֹנס ווּד, מול האשה המצודדת הזאת, שבדברה בהיינץ בלט בפניה איזה איזון יפה במיוחד בין חוזק של אשה עצמאית לבין חולשה נשית. משום־מה, הרהרתי באבי, שאיני מרבה לחשוב עליו. אחרי ששינה את שמו לבן־ברק החלה שחיקת היומיום, ההתאמצות הלא־נפסקת להבטיח את הפרנסה. אפילו ימי־הזִפזיף שלו אינם זכורים לי אלא כאגדה ששמעתי בילדותי. איש צנום וקטן היה, וכוחותיו הגופניים פשוט לא עמדו לו גם להחזיק את חנות־הירקות הקטנה וגם לירות ברקים. הוא היה לאיש כבוי ואילם. כך מכל־מקום חשבתי. אפילו על שהִיותַי הממושכות, והחוזרות, בחוץ־לארץ, לא הִרבה לשאול. היטב הבין, גם בנסיעתי האחרונה, שהדיבורים על ירידה הם רק למראית־עין ובאמת אני מוסיף לעסוק באותם עניינים נכבדים וחשאיים, ובכל־זאת, לא דיבר אתי על כך מטוב ועד רע. שבפנימוֹ טמוּן עדיין גרעין קשה כצור, גיליתי כמעט באקראי. כשמתה אמי הצעתי לאבא שיבוא אלינו לזמן־מה. “לפחות נֵדר אחד שנדרתי אקיים כבר עד הסוף: מארץ־ישראל אני לא נוסע”, השיב, כמו דרך־אגב, בחצי־חיוך, אבל לא נעלם ממני מה שבאמת עלה בדעתו לומר, לא כנגדי חס ושלום, אלא בכלל, כל הדר בחוץ־לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. ומה על מי שלא רק בחוץ־לארץ, אמרתי עכשיו בלבי, במסעדה ההודית, מול בריגיטה לאמפרכט הוא יושב, אלא צריך לקיים בקביעות מערכת נפשית כפולה? כבר בשהייתי הראשונה בגרמניה, מיד אחרי המלחמה, הפרדתי בין רגשותי והַכרתי, לבין המתחייב מן התפקיד. כבר אז התחלתי מגלה, שכלפי מי שאין מגעִי אתו אישי, כלפי מה שנהפך מאדם חי לְהפשטה, קל לי לקיים עמדה קבועה, וגם הרֶגש ניתן באופן כזה למִסגוּר. אבל זה כמו שימור אש בהקפאה עמוקה. בסופו של דבר מוצא אתה לא אש קרה, כי אם קרח.

ישבתי מול בריגיטה לאמפרכט ותהיתי על המתרחש בתוכה מאז אתמול, כשהתגלה לה כי היינץ שלה הוא איש שונה בתכלית, פליט יהודי, המספר סיפורים שלא היו ולא נבראו. על הדוקטור אוואנס ועל הדודה הזקנה סיפרה כאילו לא שמעה דבר מפי הקולונל אונטרמאייר. בנעימת־קולה לא הבחנתי אפילו בחוט אחד של צינה. להיפך, כאילו דווקא המהפך הזה העמיק מה שהיווה בסיס משותף לשניהם – אותה בדידות אינסופית שלו ושלה. ברגש רב דיברה בהיינץ, וחשתי היטב, כי זה שאינו רואה ואינו שומע ואינו מכיר ואינו זוכר, הוא האיש שהיא מדברת בו. הבוקר הודיעה למזכירתה, שהיא משתהה בינתיים בלונדון. בעוד ימים אחדים תחליט – לפי מצבו של היינץ – איך תארגן את חייה בתקופה הקרובה.

החלטתי להציג לה שאלה קשה: האין היא מוטרדת מן הכפילות הזאת, ויותר מכך, מן השנים הריקות?

“הלוא מתחילה היו השאלות הללו: היכן הוא כשאינו בפרנקפורט, כלומר, אחד־עשר חודשים בשנה? התשובה שלי היתה – בימים שהיינו יחד, היה אתי היינץ כולו. אינני רואה מה השתנה עכשיו. באיזשהו אופן, אני שלֵווה עכשיו יותר מאי־פעם. אך שאלתך, כמובן, תכליתית יותר. ובכן, אף־על־פי שלי אין לך יסוד להאמין יותר, אם לא פחות, מאשר להיינץ, יכולה אני לומר לך מה אני חשה: היינץ אינו מוכר סודות. לכל היותר, הוא ממציא אותם.”

“הלוואי ויכולתי אני, כמו האוהבים, להסתפק ברגשות,” צחקתי.

“ומה אומרות העובדות? היכן הן? כגרמניה, אני מרשה לעצמי להציע לך לבטוח פחות מכל בבניהם המתוסבכים של הנאצים, משום שבאופן לא־מוּדע לא יסלחו לכם לעולם, על שאתם הנרצחים והם בני־הרוצחים.”

“דוקטור ברוקנר?”

“כן. אונטרמאייר אינו להוט כל־כך לטהר את נשמתו. הרי בבואי הכניסו אותי הברוקנרים לביתם, כנראה גם כדי לפקוח עלי עין. הבוקר, בדרכו לשגרירוּת, הציץ הקולונל, כאילו במקרה, לדירתם. למדינה, הודיע לי כמו דרך־אגב, אבל רשמית, אין עוד כל עניין בפרשת ברגרזון. התיק נסגר. כשאמרתי לו, שלפני כמה דקות שוחחתי טלפונית עם מזכירתי והיא סיפרה לי, כי גילתה סימני־פריצה במשרדי ‘בּיבֶּר’, בפרנקפורט, צחק צחוק גס. ההחלטה, אמר, נובעת כנראה גם מתוצאות החיפוש הזה. הקולונל הזה נאמן עלי יותר. היינץ אינו מרגל, לא בעד ולא נגד.”

“ובטיב הקשרים שבין הוצאת ‘ביבר’ לבין אנרי מונטרלאן בפאריס לא התעניינו?” התיק שלי, ביקשתי להוציא ספק מלבה, עודנו פתוח.

“גברת אופנהיים קוראת לך אדון אבנר. זה שמך הפרטי, שם משפחתך, או אחד מכינוייך?” משחק מהיר ואלגנטי כזה אני אוהב.

“אשמח אם תקראי לי, פשוט, אבנר. אבל המשל שלך אינו דומה לנמשל. מי אני, אַת יודעת. אך מה יכולה אַת לספר לי על אנרי מונטרלאן, שדבר איני יודע עליו?”

“לא ראיתי את האיש, וגם אין לנו סיכוי להיפגש. המגעים הם ביני לבין העורכת הראשית של ההוצאה.”

“מה שמה?”

“אני מניחה, שמונטרלאן מעניין אותך רק כמי שיכול להאיר את פרשת ברגרזון. אם אין עוד חשד כלפי היינץ, אינני רואה טעם בחיטוט הנמשך הזה בחייו.”

“כדי שגם אני אהיה בטוח, עלי למצוא תשובה לשנים הריקות. מה שם בית־ההוצאה?”

בריגיטה קמה. לא נותר לי אלא לקום אחריה ולעזור לה ללבוש את מעילה. גבוהה ממני, פנים חזקים ומצודדים, אשה לבדה. היא אמרה: “כאשר תשלים את החקירה המיותרת הזאת, לא תמצא, אומר לי לבי, מה שאתה מחפש, אבל אני, אומר לי לבי, איוותר בלי היינץ. צר לי, אך עזרה כזאת אינך רשאי לבקש ממני.”


 

17. התיק הצרפתי


בדרכנו לביתה של הדודה הרהרתי בכישלון מאמצי לפענח את התעלומה בכוחות עצמי בלבד. את העברת קַמצוץ־המידע שבידי אל לי להשהות עוד, ומוטב שאת זהותו השלמה של מונטרלאן ואת נקודת־החיבור עם ברגרזון תנסה לחשוף פאריס. ברוח זו גם חזר ונתפרש לי עכשיו הצופֶן המשכילי של יצחקלה – בסך־הכול ביקש שאצמצם את פעילותי לתפקידי־שמירה בלבד: לסיכול ניסיונות אפשריים לחטוף את האיש מתוך בית־החולים. בנושא זה, לפחות, אני רשאי להשתבח בהישג מקורי – הקשר בין הדודה לבין הרופאים ישרת אותנו יותר מכל אמצעי אחר.

לאחר שהודיתי בפני עצמי שהתחמקותי מדיווּח מיידי למרכז בארץ היתה משגה מיותר, החלטתי להבריק מיד אל הממונה עלי ולבקש (א) לנסות ולאתר את השם היינץ איזידור ברגרזון במרשם התושבים ובכל דרך אחרת שתעלה על דעתם ו(ב) הנחיות מוסמכות להמשך פעולתי כאן בנושא זה. לבדי איני משחק עוד. הגרמנים יכולים להרשות לעצמם פריצה למשרדי “ביבר” ואפילו להודות בזה, מתוך בדיחות־הדעת. לא כן אני. מניִן לי שבינתיים לא הורתה בריגיטה להשמיד כל מה שיש בו כדי לזרוע אור על שנותיו הריקות של היינץ. אני מרים ידיים.

כשכבר היינו קרובים לקרן הרחובות פֵיירהֵייזְל וגרינקרוֹפט הבזיקה לפתע במוחי תמונה – אותם קטלוגים של בתי־הוצאה, שנמצאו בתיק־הנספחים של בֶּרגרזוֹן בצד ה“פְּלֵייבוי”, ה“טיימס ליטרֶארי סַאפְּלֶמֶנט” ו“שנות כלב” לגְרַאס. לא הדודה ולא אני טרחנו לבחון מה יש בקטלוגים, אף ששיערנו שנינו, כי העלמה מפרנקפורט היא הנמענת. באחת הרקעתי מהודאה בכישלון לתחושת הצלחה גמורה.

כאן עומדים אנחנו שוב באחד מאותם צמתים, שיפה להם הקיצור הנמרץ:

שלא כפי כוונתי המקורית, נלוויתי אל בריגיטה לתוך דירתה של הגברת אופנהיים, ובהזדמנות ראשונה רמזתי לדודה, שאני מבקש לדבר אתהּ ביחידוּת. חפציו של היינץ, אמרה בתשובה לשאלתי, מוצנעים בארון־סֵתר, שהכניסה אליו היא מתוך קיטון שדלתו בחדר־האמבטיה. את שני המפתחות שלתה מתוך קופסת־תה “טֶטלי” במזָווה. כל־כך ריגשה אותי המחשבה שאין הדודה מהססת אפילו רגע לפתוח לפני את סודותיה הקטנים, שכאשר נתנה לידי את המפתחות לא התאפקתי ונשקתי לה על שתי לחייה.

הקטלוגים בישרו את תכניות השנה של כמה בתי־הוצאה אנגליים. ישבתי בחדר־האמבטיה ועיינתי בהם בקפידה, בלי לפסוח על שום פריט. באיזו שהיא דרך צפוּן כאן סודו של המעגל המו"לי שאני מנסה לפרוץ.

ואכן, בין זיכרונותיהם של ראשי־ממשלה וגנרלים, תולדות המַאפְיה, הצד האחר של הוויקטוריאנים, סולז’ניצין, תנוחות מיניות במזרח ובמערב, האמת על הצלחות המעופפות, נשים בשירה מסַאפפוֹ ועד סִילְביָה פלַאת, האדם המנוכר, רומנים של סופרים יהודים־אמריקנים, ספרי־בישול ועוד ועוד, נאחזה פתאום עיני בפרסום יוצא־דופן. לא שם הספר משך את תשומת־לבי, כי אם הדגשת העובדה, שמחַבּרוֹ הוא נער צרפתי אלמוני. באותיות גדולות, על־פני עמוד של הקטלוג, תואר הספר כ“יותר ממסמך אנושי מרגש – זוהי יצירה ספרותית מעוּלה, שאך בדרך־נס ניצלה מכליה. המחַבּר מתאר את פאריס שבין האופרה לבין כנסיית מאדלֶין, כפי שראה אותה ‘מלמטה’ (לאנגלית תורגם השם From Below, אך צוּין גם השם שייקרא לספר במקורו בצרפתי – En Bas). בניגוד ליומנים כמו זה של אנה פראנק, כמעט ואין הנער משתהה על עצמו ועל ניסיונותיו בתקופה שמצא מחבוא במרתף אחד הבתים, כי אם מתאר בשורה של סיפורים שבועיים קצרצרים את החוץ כפי שזה מתגלה לו ‘מלמטה’. זוהי יצירה בשלה של גאון ספרותי.”

על מה שחשתי אני למקרא הפרוזה המו"לית הזאת ומה שמוצנע בין שיטיה, הריני מעדיף לעבור בשתיקה. אספר מה עשיתי.

החזרתי למקומו הכול, חוץ מן הקטלוג האחד ההוא, נעלתי את ארון־הסתרים ואת הקיטון וחזרתי לחדר־האורחים. הגברת אופנהיים הפצירה בי להשתהות עוד קצת, ואני הבטחתי לשוב ולהתקשר מאוחר יותר, כדי לשמוע על ביקורן השני בבית־החולים. בעיניה האפורות של בריגיטה ראיתי, שהיא חושדת במשהו. חייכתי אליה חיוך צונן ופניתי לצאת. הדודה הזקנה לא התאפקה, יצאה אחרי לתוך חדר־הכניסה האפל ושאלה אם מצאתי מה שחיפשתי. לא שום דבר מיוחד, אמרתי, אבל גם הרמז הקל ביותר עוזר. היא שאלה אם אין עוד מניעה, מבחינתי, שתתקשר עם פרופסור הארטקליף ותיוועץ בו, במקרים כמו זה לא טוב לדחות את הטיפול. למען כולנו, אמרתי לה, אני מבקש שתתאזר בסבלנות עוד יום אחד. האמון שנתנה בי הזקנה היה יקר לי מאוד.

מתחנת פִינְצְ’לי טלפנתי לאותה הוצאת־ספרים וביקשתי לשוחח עם אדם מוסמך בעניין רכישת זכויות התרגום של ספר שהם מוציאים לאור. נענה לי באריטון עמום ואִטי. התרשמתי מאוד מן המסופר בקטלוג על הספר From Below, אמרתי, אף כי לבוֹשתי לא הגיע שמעוֹ של ספר זה לאוזני עד היום. הבאריטון האִטי הרגיעני ואמר שאין במה להתבייש, הואיל וכתב־היד נתגלה אך לפני זמן קצר בפאריס וייתכן שהקטלוג מקדים אפילו את ההוצאה הצרפתית. הכוונה היא לפרסמו בעת ובעונה אחת בשתי הלשונות, ואולי בלשונות נוספות, ואז – הוא מבטיחני נאמנה – יבחין בו כל אוהב ספרות. אמנם ייתכן, אמרתי, שמו“לים ישראלים – ידידו של מו”ל ישראלי גדול אני, הוספתי – כבר רכשו את הזכויות בפאריס, אבל התרשמותי עזה כל־כך, שהייתי רוצה בכל־זאת להבריק לו על כך עוד היום. האם יוכל לומר לי מי מחזיק בזכויות התרגום לעברית?

כמובן, ואדרבא, אמר הבאריטון האִטי. איזו מחשבה מרוממה, שיצירתו של אותו נער אלמוני, שעל עצמו סיפר כה מעט ואך נוהג היה, בהזכירו חברים שאבדו לו, להוסיף את המלים “שֶׂה אלוהים”, אבל היה – כלום יש צורך לומר זאת – יהודי, שיצירתו תתפרסם בישראל ובעברית. בעל הזכויות הוא המו"ל הצרפתי. “מוֹנאד”. וזה המַען. ומספר הטלפון. ברכותי, אדוני.

מוֹנַאד. ברגע שפִּענחת את אורח־חשיבתו של אותו מוח, מתגלית הנוסחה הקבועה. כמו ב“בִּיבֶּר”, שומע אתה ב“מוֹנַאד” ראשי־תיבות – מונטרלאן, אנרי ועוד השם החסר – דִיאַן, אַדֶל, אוֹנְדִין…

לפני שעה אחת כמעט חתמתי על כתב־הכניעה – עכשיו עלה ריח הניצחון באפי. אם רמז יצחקלה, שאפילו את המתרחש על המגרש שלי היטיב לראות ממני, מצפה לו – עוד היום – הפתעה רצינית. ישר מכאן אני יוצא לשדה, טס לפאריס, נכנס להוצאת “מוֹנַאד”, ואם אכן אמצא מה שמוכרח להימצא שם, ישמע הפעם יצחקלה מפי מה קורה אצלו, על המגרש שלו.

חד־וחלק, אלמלא אותם פרטים זעירים, המשבשים תמיד את התכנון המדוקדק ביותר: השעה – 1435. היום – יום ששי. אפילו לא יקרה גם לי מה שהכניס את האיש שלנו לבית־החולים של אכסברידג', אפילו אמצא מקום במטוס הראשון, וגם בכניסה לפאריס לא אשתהה והכול ידפוק כמו שעון, כבר הדביר אותי “לֶה־וִיק־אֶנד”.

ואם זה המצב, צריך לפעול מיד, מתוך תא־הטלפון הזה: ערמתי את גל־המטבעות השמור אתי תמיד לצורך זה והתחלתי מחייג. כל מה שעלי לעשות הוא לחזור על התרגיל שביצעתי זה עתה: אציג עצמי כמו"ל ישראלי המבקש לרכוש את הזכויות העברית של En Bas, ואז תישמע התשובה הבלתי־נמנעת – את הזכויות כבר רכשה הוצאה פלונית. הימור פרוע? לגמרי לא. גם כרטיסי־הטיסה גם שמות בתי־ההוצאה מלמדים, שהאיש פועל בתוך דפוסי־מחשבה נוקשים. אם נכונה הנוסחה האלגבראית שלי – חייבת היא להלום כל מקרה פרטי. גם את מקרה En Bas.

הצלצול הוסיף לנסר בחלל רחוק וריק, ושום אדם לא הרים את האפרכסת, גם לא אותו קול משומר המודיע שכולם הלכו הביתה והאם אני מבקש להקליט הודעה. הנָחתי לא הוּכחה ולא הוּפרכה, וגם הברקה גאונית אחרונה זאת לא קידמה אותי מן המשבצת שאני נטוע בה. כאשר – ולא אם – תיחקר הפרשה, לא אצליח להסביר למה פסחתי על השלבים האלמנטריים ביותר, מדוע לא שיתפתי את עמיתַי, מדוע – וזה לא יובן ולא ייסלח – התעלמתי מחובת הדיווּח המיידי לממונה עלי. זה לא מתימטיקה, כבר שמעתי את נימת־קולו הסַרקסטית, לא אלקטרוניקה ולא קיבֶּרנֶטיקה. זה בסך־הכול ביטחון־המדינה.

בלעתי את כבודי וטלפנתי פעם נוספת לפאריס – אל יצחקלה.

“אֵי־מזה תבוא, בן נעוות המַרדוּת!” שאג יצחקלה.

“תחליט אם אתה בשמואל אל”ף או באיוב."

“חֵי־נפשך, המלך, אם ידעתי. שבע פעמים חגה חוּגַת השָׂח־רחוק, ואין קול ואין קָשֶׁב. כמו נתנו אותך אל המהַפֶּכת אשר במצודת לונדון –”

“שמע רגע, חביבי –”

“שִׁמעו שָׁמוֹע ואל תבינו. ואת כתב־הפַּתשֶגֶן –”

“קראתי. ככתבו, כלשונו וכרוחו. ועכשיו, רגע של עברית –”

“אז קח את הגמל המעופף הראשון, תפוס רוח וחוּרררר –”

“לארץ־הקדם?” ניסיתי גם אני את כוחי בחידות.

“את גמלך תבריך תחילה פֶתַח אוהלי. שם נשאל בַּתרָפים. בִּנתיבות עולם.”

למהירות קיצורי־הלשון של שניים כמונו, המכירים זה את זה ועובדים זה עם זה שנים רבות כל־כך, לא יגיעו המחשבים המתוחכמים ביותר. הוּבן שאני רץ הביתה, אומר שלום, אורז מזוודה קלה לקראת האפשרות, שמפאריס אמשיך לארץ, ולפי לוח־הזמנים ברור שמלונדון אמריא בשעה 1700, כלומר במטוס הנוחת בשדה אוֹרלי. ואכן, בצאתי את בית־הנתיבות באורלי, בחושך מטופטף, לא פניתי ימינה, לטור המוניות, כי אם שמאלה, לאורך שפת־הכביש, עד שהבחנתי ברמיזת האורות הצהובים – במקום הרגיל, ליד הגה הפֶּז’ו, המתין לי יצחקלה, דוב מכוּוץ, שֵׂיבתו הצעירה סתורה בקפדנות כלפי ראשי־הגשר של קרחתו המתבססת, כל קרנבל הזרקורים של השדה מפזז בעיניו, שרק מי שראה אותן יודע לפענח את מברקיו. התיישבתי לידו ויצאנו מיד אל ה“אוֹטוֹ־רוּט”, אבל ראיתי שאנחנו עולים עליו בכיוון ההפוך, לעבר פוֹנטֶנְבּלוּ. גם לשם איננו נוסעים, אמר יצחקלה, כי אם סתם, לשם שיחה שבסופה נחליט יחד מה עושים – נוסעים יחד לפאריס, אני שב ללונדון או – ואפשרות זו הובטחה לי לכל מקרה בטיסה מיוחדת הממריאה בשעה מאוחרת יותר – טס לארץ.

חרף הפיתוי הרב לא אנסה לחקות את לשונו השופעת של יצחקלה. לא לפי כוחי הוא, וגם אין לכך צידוק. כפי שהוברר לי היטב מאוחר יותר, מילא הגנרל דה טְראנבּלֵיי תפקיד מכריע בכל הנוגע לתיק הצרפתי, ועוּבדוֹת נוספות נודעו מפיהם של אחרים – בעיקר עורך־הדין רִישַאר סַפִיר. מן השיקולים האלה, וכדי להימנע מחזרות, בחרתי לשחזר את הדברים מנקודת־התצפית הרחבה של דה טראנבליי, האיש שריתק את חוּליית־החיבור הראשונה בין ברגרזון לבין מונטרלאן, שפתח את התיק הצרפתי, הרחיבוֹ, גִלגלוֹ לעברנו ובסופו של דבר – גם סגר אותו.


 

18. משחק השתִי ומשחק העֵרב


אף שהבטיח לריימון להניח את אנרי לנפשו, לא התחייב בזה לבגוד בצרפת ושׂכלו הער לא יניח לא לבגוד בעצמו. בעונה זו של נובמבר־דצמבר אין שחר, לא למאחרים לשכב ולא למשכימים קום. בחושך נרדם, מהומה באבריו המלאים יין ובראשו המלא בעלילותיו של הנער אנרי, ובחושך התעורר, וכמו שָלישים זריזים מתייצבות לפניו השאלות, שהולידו אתמול החקירות הראשונות על משפחת הפליט היהודי ברנַרד ברגרזון: אַריסטיד רושטו. אֵייר פרַאנס. המנגנונים. עכשיו, כשזקף את גופו הדק לתוך אפלולית החדר, נצטללה המהומה כולה למחשבה צוננת אחת: טוב שהנעתי את הגלגלים האלה אתמול, לפני שהסעירו קורותיו של גיבור־המחתרת הקטן את נפשי. הבטחתי לריימון להצניע הכול בלבי, אבל לא אוכל לקיים את הבטחתי בלי שאדע תחילה את העוּבדות. אחרי כל מה שסיפר ריימון, עדיין חסרות עשרים שנה.

בתשע ושלושים טִלפן הידיד – מראשי “אייר פראנס” – רק בשביל להודיעו, כי את הבטחתו למפקדו־לשעבר קִיים והחומר המבוקש נמצא בדרכו אליו. דה טראנבליי התיר לעצמו הרהור פילוסופי על יתרונו הלא־הוגן על־פני רוֹשֶׁה. למן הרגע שנזכר בבית מי פגש את האיש, הטרידה אותו שאלה פשוטה: ביום רביעי, העשרים־ושניים בחודש, היה זה בביתו של ריימון. מתי והיכן נהפך לברגרזון? בשדֶה קנה לו נהגו את עיתוני־לונדון, ובאחד מהם גילה את מה שאמר נהג־המונית בדבר ה“קאמברלאנד”. מפאריס, תוך התעלמות אלגנטית מרוֹשֶׁה, נתברר העניין על־נקלה: במלון, בעשרים־וארבעה, נרשם מר ברגרזון. בכל משרד יש לו חבר, עמית, מַכּר, אחד מפּקודיו בדרכו הארוכה בשירות צרפת. אכן, לא־הוגן, אלא שזו החומה האחרונה החוצצת בינך לבין אחד קלוד רושה. לעולם לא יוכל זה לטלפן בפשטות אל אחד מראשי “אייר פראנס” ולבקשו, אישית ודיסקרטית, שיגלה “מתחת לאדמה עד הבוקר” באֵילוּ כרטיסים השתמש ברגרזון ו/או מונטרלאן בטוסו בעשרים־וארבעה (או בעשרים־ושלושה) מפאריס ובטוסו בעשרים־ושמונה לפרנקפורט. כן, אנחנו “אוֹלד בּוֹיס”.

בעשר הביא שליח את המעטפה ובה התשובות. במהדק אחד היו מחוברות שלוש פיסות־נייר שנתלשו מטלפרינטרים, וכן פתק מן הידיד. מה שנתגלה היה מרעיש, ועם זאת מביך בפשטות תבניתו.

על הפיסה הראשונה היו נתוני הכרטיס שרכש אנרי מונטרלאן בסניף “אייר פראנס” בז’נבה ב־15 בנובמבר. ב־16 טס משם לפאריס. ב־24 יצא ללונדון. קו ה“שוב” כולל גם הוא חנייה בפאריס ונסגר בז’נבה. המועדים הושארו פתוחים.

על פיסת־הנייר השנייה היו נתוני הכרטיס, שרכש ה.א. ברגרזון בסניף “לופטהאנזה” שבציריך. כאן באו ההפתעות. הכרטיס הוּצא ב־3 במאי. ב־4 טס האיש לפרנקפורט, ומשם יצא ב־14 ללונדון. מן הכרטיס עולה בבירור, שטיסות ה“שוב”, לפרנקפורט ומשם לציריך, טרם נוצלו.

בפתק המצורף העיר הידיד בקיצור, כי בין ה־24 במאי לבין ה־15 בנובמבר לא רכש הנוסע מונטרלאן כל כרטיס נוסף, הכולל את קו פאריס־לונדון. כנגד זה נמצא (וזה היה הרמז העקיף היחיד, שהידיד המנוסה עמד היטב על תכלית הבירור), כי אותו נוסע רכש ב־16 בנובמבר 1966 כרטיס מן הסניף בז’נבה, כמפורט בפיסת־הנייר השלישית.

בעזרת שלוש פיסות־הנייר המונחות לפניו, התחיל הגנרל משַׂחק כמין “סולִיטייר”, את מִשחק השְׁתִי ומִשחק העֵרב, ועד מהרה התחילו נסגרים מעגלי־טיסותיו של האיש בעל שני השמות. וכך נצטייר המעגל האביבי:

ברגרזון, שרכש כרטיס ב־3 במאי, טס לפרנקפורט ב־4, יצא ללונדון ב־14, ושם נטל את שוברי ה“שוב” השמורים אצלו מן הכרטיס, שרכש בז’נבה בנובמבר שעבר אנרי מונטרלאן, ובשם זה המריא ב־22 במאי לפאריס. כעבור שלושה ימים בלבד, ב־25 בז’נבה, נסגר המעגל.

לשאלה אחת נמצאה תשובה, אלא שזו הצמיחה שאלות קשות לא פחות: מאֵילו טעמים מעוניין האיש להיראות כאילו הוא עושה כמחצית השנה בלונדון? ומדוע הוא דבק באיזו מתכּונת קבועה, המתגלית משִחזוּר מסלולי־הסתיו שלו אשתקד והשנה? במועדי ההמראות והנחיתות קיים הבדל קבוע של יום אחד בלוח־השנה בין הסתיו שעבר לבין הסתיו הזה, אך השוואת ימות השבוע מגלה חפיפה גמורה:

אשתקד טס מז’נבה לפאריס ביום ה‘, ה־17 בנובמבר, השנה יצא ביום ה’, ה־16 בנובמבר.

אשתקד טס מפאריס ללונדון ביום ו‘, ה־25 בנובמבר, השנה – ביום ו’, ה־24 בנובמבר.

אף שנתוני הכרטיס הקודם של “לופטהאנזה” לא הומצאו לו, התיר לעצמו דה טראנבליי לשער, כי אם עמד לצאת השבוע, ב־28, לפרנקפורט, עשה כן גם אשתקד, ואת מסלול־הסתיו שלו השלים כעבור עשרה ימים לערך בציריך. מותר גם לשער, כי אם אין לאיש זהויות ומסלולים נוספים, שטרם נתגלו – יש לחפש את בסיס־הקבע שלו בשווייץ. אין לדעת לאֵילו תכליות נוספות מגיע הוא ללונדון, אך קרוב לוודאי שאחת מהן – אולי העיקרית – היא שינוי זהות וטשטוש עקבות. חשובה לו ביותר העלמת הקשר בין פאריס לפרנקפורט. ועדיין עומדות בעינן שתי השאלות הגדולות: מה מכתיב את העקיבוּת הנוּקשה של מועדי־הטיסות, והמסלולים הסיבוביים האלה מה תכליתם?

כבר אתמול, כשגילה את רקעהּ של משפחת־הפליטים היהודית בפרנקפורט, פנה אל ידיד נאמן, שהוא נעזר בו כל־אימת שהוא נזקק למידע מן הסוג הזה, אישי וכמוס, אל סוחר־האמנות הנודע אריסטיד רוֹשטוֹ, אשר בכל גרמניה החדשה אין מישהו־שהוא־משהו, שאינו קשור עמו בקשר כלשהו: “בהנחה שבוויסבאדן מצוי תיק־השילומים של ה.א. ברגרזון, נא להמציא בדחיפוּת כל פרט בעל חשיבות.”

שוב הוכיח רוֹשטוֹ, כי הוא יעיל ומהיר יותר מן המנגנונים הצרפתיים, שנתבקשו אתמול, במקביל, לאתֵר את אנרי מונטרלאן בכל אותן רשויות שהוא חייב להיות רשום בספריהן כבוחר, כמשלם־מסים, כבעל רשיון־נהיגה, כצרכן־חשמל, כבעל מקום־מגורים, כבעל שֵׁם. קצת אחרי שתים־עשרה הביא שליח מיוחד לדה טראנבליי קטלוג מהודר של “אריסטיד רושטו – רכישות חדשות” ובין דפיו, במעטפה חתומה, בכתב־מכונה, כל הפרטים המבוקשים. תקציר התיק כולו, אפשר לומר.

כל הבדיות שסיפר הנער אנרי מונטרלאן לפני עשרים־וחמש שנים לריימון, כל אותם צירופים בלתי־סבירים, היו עכשיו, בתיקו של היהודי הקטן היינץ איזידור, לאמת קשה כצוּר. גם אחרי ששב והזכיר לעצמו שלא את גורלו של הנער הנרדף הוא חוקר, כי אם עשרים שנה גדושות פרשיות בגידה וריגול שהיו מעורבים בהן – אַל נעלים עיננו מן האמת – גם הנרדפים, גם יהודים, כן, גם הם, ואפילו במדינה החדשה שלהם עצמם, לא כל־שכן במדינות שמצאו בהן מקלט־לילה, גם אחרי כל אלה הוסיפו לענותו פרטי התקציר, ובעיקר סעיפי החוק שעל־פיהם הוענקו הפיצויים האישיים: סעיף 115, המזכֵּהו בפיצוי על נזק לחינוכו כתוצאה מן החוקים שהונהגו בשנה שנכנס היינץ לכיתה א'. סעיף 180, המעניק לו תשלום מסוים על הוריו שנספּו בתאריך לא ידוע בין ה־16 ביולי ארבעים־ושתיים לבין ה־8 במאי ארבעים־וחמש. סעיף 47, הפוסק כמה שווה כל חודש של טלאי צהוב או של חיים בשם מזוּיף בצִלו של גרדום…

לאחר זמן העיר דה טראנבליי, כי זו היתה נקודת־המפנה ביחסו לפרשה. על הערה זו חיווה ריימון ידידו את דעתו, כי אם אל תמורה שמתחת לסף־ההכרה התכוון, ודאי שדייק. בפועל – ובהכרה – התמיד בחקירה הנמרצת והמהירה. בתיק ויסבאדן מצא נקודת־אחיזה מבטיחה – מוּרשוֹ של ברגרזון בתביעה זו, משפטן פאריסאי בעל שם יהודי מובהק, רִישַאר סַפִיר. בלי לבזבז רגע טלפן מחדרו שבמלון – במדריך כולו מצא רק משפטן אחד בשם זה – ואף שתחילה נענה קולו העייף והצרוד של גבר שפרנסתו על גרונו, ובמבטא ששׂרד בו מוצאו הנוכרי, אמר שעורך־הדין אינו במשרדו, הנה ברגע שהציג עצמו כגנרל דה טראנבליי, הודה ברִגשה כי הוא־הוא רישאר ספיר וכי ענה מה שענה משום שלמעשה כבר פרש מעריכת־דין ותשובה זו חוסכת לו הסברים ארוכים. הגנרל הציע לבוא אליו – ואם אפשר, מיד – אך ספיר עמד על כך, שהוא יטריח עצמו אל הגנרל. לתימהונו לא שאל כלל לנושא השיחה, ורק העיר כי אף הוא מעוניין לקיים את הפגישה מיד, שכן בשתיים עליו להתייצב בהיכל לוכסמבורג, לפגישה שהועידה איזו משלחת ציבורית עם כמה סינטוֹרים.

רישאר ספיר לא היה אולי נמוך ממארחו, אך נותר רושם ראשון של גוף מסוּבּל, דמוי אגס ענק – כרס הצונחת כלפי הירכיים, מכנסיים רחבים וּרפוּיים, ראש הנשמט כלפי הכתף, כמבקש לנוח. רק בהמשך השיחה – ואם לדייק, המונולוגים המסוערים של עורך־הדין הזקן – החלו להכריע הרשמים האחרים, מבּען הנוגה של עיניו הבולטות מבין שמורות עייפות, הלסת התחתונה הרחבה והתקיפה, הנשימה המתקצרת, חיטובן העדין של אצבעותיו, בניגוד מפתיע לכבדות הזִקנה הזאת.

אמת, תנועותיו, חזותו, קולו שמשוּזרות בו נימים של ניכר, כל אלה היו לכאורה מן התיאטרון, או מאולם בית־המשפט, אך מבעד למסיכת המשפטן הצרפתי הנמלץ, ניבט דיוֹקנו של אחד מחכמי ארץ־הקדם – בכוח רב לפתה את איש־החֶרֶש המחשבה המיסטית הזאת – פנים מן הברית הישנה. גם כשגילה לו דה טראנבליי לשם מה ביקש לשוחח אתו, לשמוע את כל הידוע לו על האיש המוּטל עכשיו נטול־הכרה בבית־חולים בלונדון – גם אז לא איבד מסיֶיה ספיר את ראשו. אוזנו של דה טראנבליי שמעה לא רק מה שסיפר, כי אם גם מה שהיה פוסח עליו – בזאת הבחִין הגנרל היטב – לא בכוונת־זדון להעלים את האמת, כי אם כדי להבליטה. כאילו מן התיאטרון הוא, אמת, אבל הצלב הוא צלב, הדם הוא דם והטכסט הוא צעקה נמשכת והולכת.

את ברנרד ברגרזון, סיפר, את אביו של היינצי הקטן (כך נקרא בבית עד הסוף, אף שעוד לפני פרוץ המלחמה תבע הילד שיפנו אליו רק בשם אנרי), הכיר סמוך לבואם לצרפת. העניין פשוט ביותר, אמר. כל השנים היה הוא מעורב במתן סעד משפטי לפליטים יהודים, בעיקר במסגרת ארגון־ההגירה היצ"ם. “וכי מה הוא טבעי מזה לאיש כמוני,” פרשׂ הזקן את עשר אצבעותיו העדינות וּפְשטן על כרסו, “שהוא עצמו הגיע לצרפת, כפעוֹט, אחרי הפוגרומים של שנת חמש. מהו להיות בנם של מהגרים רוסים בפאריס, אדוני הגנרל, לא שכחתי, אף שגם את הטובה שהשפיעה עלי צרפת אזכור לעולם. פסגת־ההצלחה היתה בעיני העוּבדה, שאני, ספיר, עומד לפני דגל החופש, השוויון והאחווה ומגן בצרפתית על מי שרק החוק ניצב לימינם. עד מהרה הייתי למין מוסד, שעניים יהודים מורישים לבאים אחריהם…”

“וכך הגיעה אליך גם משפחת ברגרזון –” החזירוֹ דה טראנבליי אל הנושא.

“אמנם כן. ברנרד היה אולי שנה או שנתיים צעיר ממני, אבל אז, בשלושים־ושמונה־תשע, אדוני, היינו כולנו צעירים מאוד. ברנרד היה גבר מקסים, משכיל, נאה מאוד, טרגי. אמרו לי, שסגנונו הגרמני היה מזהיר, ואלמלא המגיפה הפשיסטית, היה בוודאי נעשה לאחד מגדולי הפובליציסטים בארצו, אולי פונה לדרמתורגיה – היה לו גם דמיון הפורץ כל גבול, גם איזו יכולת לתפוס את המהותי שבכל אדם לפי אורח־דיבורו והליכותיו – ואפשר מאוד, כך נדמה לי, שכוכבו היה דורך בחיים הפוליטיים, אילו ניתנה אז לאיש כמוהו הזדמנות לחיים פוליטיים, לחיים, בכלל. גם צרפתית, אגב, כתב ודיבר היטב, אך בפאריס להתפרנס רק מידיעת צרפתית קשה מאוד, ובוודאי לא לפליט יהודי בשלושים־ותשע. בהשתדלותי סודרו לו עבודות־עראי במוסדות שונים, כתיבת חוברות, תרגום, כמה הרצאות, עריכת איזה עלון. אך בעיקר אכלו את כספם המעט וציפו לשעה שייפול היטלר. זו היתה, אגב, נקודה של מחלוקת תמידית בינינו. ברנרד ראה בטירוף הנאצי חלום רע, וסירב לזהותו עם גרמניה כולה ועם מה שנראָה לו כבר אז, אדוני הגנרל, כפריהּ הלא־נמנע של מורשת אנטישמית שימיה באירופה כימי הכנסייה. ברנרד דחה את השקפתי הזאת מיסודה ודבק באמונתו, שגרמניה האמיתית קרובה להתעורר בכל רגע והוכיח לי זאת כמו שמוכיחים את משפט פיתגורס. וכך היה עד לסוף, עד ליולי ארבעים־ושתיים. נו, ואז לקחו אותם. רק אנרי, שהיתה לו חזות ארית מובהקת, כמו להנרייטה, אמו היפהפייה…”

בזהירות הפסיקוֹ דה טראנבליי וביקשו לפסוח על תקופת המלחמה ולהתרכז בתקופה שלאחריה. “מתי חידש אנרי את הקשר אתך?”

“מאוחר מאוד, בסוף חמישים־ושבע. כלומר, היתה לנו פגישה אחת, אם אפשר לכנותה כך, ממש אחרי המלחמה, בארבעים־ושש. היתה איזושהי תהלוכה גדולה בבוּלבאר סן־מישֶׁל, ואני ראיתי פתאום, לא נער צעיר, כי אם עלם כבן שמונה־עשרה, ובכל־זאת זיהיתי אותו מיד. קראתי אחריו ‘אנרי! היינצי!’, אבל הוא לא נעצר, מדעת התכחש אלי –”

“מדוע?”

“בחמישים־ושבע הסביר לי.” ספיר תיאר איך נכנס באחד הימים למשרדו גבר כבן שלושים, צלוף־שמש, איתן, ואיך שוב זיהה אותו בו ברגע, אם משום שאותו עצמו, את אנרי, לא היה אפשר לשכוח, אם משום שבלבו נשאר חקוק זכרם של אביו ושל אמו. לשבחו של אנרי יש לומר, שלא העמיד פנים והכריז מיד, שבא לתכלית אחת בלבד – תביעתו לשילומים. מאז המלחמה, הוסיף בלא שנשאל, חי חיים אחרים, רחוקים מאוד “מכל זה”, רחוקים מאוד. בצאתו מן המחתרת, מצוּיד בשם, תעודות ורקע של צרפתי־נוצרי מדורי־דורות, גמר אומר לדבוק בזהותו החדשה. באותו יום, בסַן־מישל, הודה עכשיו אנרי, שמע היטב את צעקת ידידו הטוב של אביו, אבל “אם למחוק – אז למחוק”. למה בא עכשיו? משום שגם בזהות החדשה הוא צריך לחיות, והיו לו ימים קשים, רמז. לגמרי במקרה שמע, כי בחודש מַארס יפוג המועד האחרון לתביעות פיצויים אישיים על־פי חוק־השילומים. לאחר היסוסים הגיע לכלל דיעה, כי אם לא יקבל הוא את הכסף הזה – וכן את נכסי המשפחה, שהוא שׂרידה האחרון – יעניש רק את עצמו, “ואני עוד איענש די והותר,” חתם בחיוכו המצודד.

“אנרי ידע היטב”, אמר עורך־הדין הזקן, “שדבריו אלה שוברים את לבו של אדם כמוני, אשר בעזרה לאחָיו היהודים, ולעתים קרובות באי־הצלחה, שיקע עמל כה רב. הוא אף לא ניסה להקהות את חוּדה של המאכלת. באתי אליך, אמר, משום שאם תיעתר, תוכל לייצג את ענייני בלי חשש של זיוף, שכן, אתה, ורק אתה יודע בודאוּת מי אני ומה היה גורל משפחתי. באתי אליך משום שרק לך יכול אני להציג תנאי, שאת שמי האחר לא תדע אפילו אתה. לדידך, ולצורך התביעה, אהיה מי שהייתי בעבר, היינץ איזידור ברגרזון, ששב מהמלחמה באיחור מסוים.”

“איך הגבתי?!” השיב לשאלתו של דה טראנבליי, “הדחף הטבעי היה לגרשו מלשכּתי במקל. לא כך עשיתי. כלל עברי עתיק פוסק: ישראל אף־על־פי שחטא ישראל הוא. אף שבפה מלא הודה, כי אך ורק למען הכסף בא, האמנתי – ואמונתי נשענה על עשרות שנות מגע עם מהגרים ונרדפים – כי גם בשיבה חלקית כזאת מתגלות דרכיה המסתוריות של רוח ישראל. אפילו באימוץ מחודש כזה, על תנאי, של שמו האמיתי ובתביעה לירושת אבותיו, מתגלים ייסוריה של נפש שלא מצאה תיקון והיא נמשכת, אכולת־געגועים, לאיזה עבר אבוד.”

“חששות ופקפוקים, אדוני הגנרל, היו לי למכביר,” הודה בתשובה לשאלה נוספת, “אך התעלמתי מהם בדעה צלולה. מן הבחינה הפורמלית לא היה כל פגם בסייגים שהעמיד אנרי. השגנו את כל המסמכים הדרושים לצורך התביעה – החל בלידתו בפרנקפורט, קורותיו בשנות הרדיפות הנאציוֹת, גורל המשפחה, הנכסים ועד לשחרור. לא רק כלפי הגרמנים, גם כלפַּי אני, הריהו עד עצם היו הזה אנרי – או היינצי – בנו של ברנרד ידידי האהוב. פעמיים בשנה מטלפן הוא אלי, ואז הולכים אנחנו שנינו למסעדה טובה – אגב, גם המסעדה וגם משרדי אינם רחוקים מבית־המלון הזה – ומשוחחים. על העבר. על אותן שלוש, כמעט ארבע שנים, שהיתה ידידוּת יפה כל־כך ביני לבין משפחת ברגרזון. ועכשיו, ברשותך, מוֹן ז’נרל, הרשה־נא לי להציג שאלה אחת לך: האם בואך לפאריס, מיד לאחר התאונה, והעניין האישי שאתה מגלה בפרשה, מרמזים על פרשה שמעורב בה ביטחון המדינה?”

“עם כל הכבוד, אדוני היקר, לא אוּכל בשלב זה גם לדבר וגם לדבר אמת.”

“אם כך, הריני מתיר לעצמי לחווֹת את דעתי: שטויות!”

“את רגשותיך העמוקים כלפי בן־חסותך קל לי להבין, אך האם נשענת חוות־דעת זו גם על עוּבדוֹת, שהיו עומדות במבחן אצל משפטן מובהק כמותך?”

“יש דברים שלא סיפרתי, אך את ביטחוני שאין אנרי מעורב בשום עניין מן הסוג המעסיק אישיות ממדרגתך, אדוני הגנרל, לא עליהם אני משתית. היינצי, כפי שכבר ציינתי, אינו בוגד בשום מולדת ואינו מרגל לטובת שום מעצמה. זוהי נפש המיטלטלת מצל אל צל –”

“מה הדברים שלא סיפרת, מסיֶיה ספיר?”

“ובכן, אני מתיר לעצמי לעבור עבירה קלה כדי לסלק מעל המסכן – אכן, זו ההגדרה הקולעת ביותר, מסכן – חשד חמוּר. יודע אני כמה קיבל בסך־הכול, כמאתיים אלף מארק. יש לי יסוד להשערה שכסף זה לא שימש אותו – בניגוד למה שטען באוזני – לצרכיו הרגילים וכי השקיעו היטב. אני יודע, למשל, שהוא מחזיק במניותיו של בית־הוצאה חדש בפרנקפורט –”

“בית־הוצאה?” לא התאפק דה טראנבליי. יושבים היו בטרקלין המלון המהודר, ומחוגי האורלוגין העתיק שעל הקיר שממול היו קרבים במהירות אל הרגע, שהזקן ייאלץ להיחפז אל הפגישה בסינַט. רק עכשיו מתחילים הכלים לזוז.

“הוצאת ‘ביבר’. לפני כארבע שנים, ואולי רק שלוש, סיפר לי על כך, אף ביקש את עצתי בעניין הקשרים בינו לבין איזו אשה העומדת בפועל בראש ההוצאה. תחילה לא הבינותי מדוע בחר להשקיע דווקא בזה, אבל היום אני יודע, גם בצרפת הוא מוציא לאור ספרים. אני מבקש שתאמין לי, יש אולי לאנרי סודות רבים, אבל אתה, גנרל דה טראנבליי המהולל, לא תמצא בהם כל עניין.”

דה טראנבליי קלט היטב את הפנייה האישית המפתיעה ואת התואר “המהולל”, שאם אינו שִגרת־לשון, הריהו בא לרמז שהזקן החכם ידע היטב מיהו, וכאן כנראה ההסבר גם להיענוּתוֹ המיידית וגם להתעקשותו לבוא אליו. יותר מכך נגע אל לבו אמונו הגמור באדם, שכל מה שהוא מספר עליו רק מחזק את הרושם שאינו יודע דבר על מעשיו מאז המלחמה. כל ניסיונו הרב של הפרקליט הזקן וכל חוכמתו מצניעים אך בדוחק איזה תום שלא ייאמן, הבין פתאום דה טראנבליי ובלבו התעורר הצורך לגמול לו במחווה כנגד מחווה:

“אם אכן אשתכנע, אדוני, שאין האיש הזה אלא איזה תמהוני המתעקש לדבוק בשתי זהויותיו, תיסגר הפרשה כולה. עוד היום. אני נותן לך את דִברת־הכבוד של גנרל צרפתי.”

“של הגנרל דה טראנבליי,” נרכן עוד יותר הראש הכבד כלפי הכתף. אף שמבעד לשמורות העייפות הוסיפו העיניים להביט בו בתוגה, רטט על שׂפתו התחתונה, המשוּרבבת, רמז של חיוך: “ובכן, בדיוק לפני שנה, כן, בנובמבר, ישבתי בחברת כמה ידידים, כמנהגי, בקפה ‘סלקט’. את היום בחודש איני זוכר, אבל את הצלילות המיוחדת של אותו ערב מקדים, לא עננים, לא גשם, רק זה שעוד פעם – אולי פעם אחרונה – נתערטלו הערמונים, והרי אצל זקנים כמוני כל נובמבר הוא האחרון, את צלילותו של אותו ערב אני זוכר היטב, ישבתי בגבי אל הקיר ופני אל הרחוב. ופתאום, מקרן רַאספַאי, הופיע אנרי, ראיתיו עובר על־פני ה’דוֹם' וממשיך הלאה. אילו ראית אותו אתה, אדוני, כמה היו קומתו ויופיו בולטים בכל רקע, היית חש בוודאי כמוני. לראשו חבש כובע־קאראקול אפור ועל כתפיו תלוּיה היתה אדרת, שצווארון־הפרווה שלה שיווה לו חזוּת של נסיך, או של שחקן גדול. לא התאפקתי ונחפזתי החוצה, שלא לאבּד אותו, ועיני ליווּהו מרחוק עד שראיתיו נכנס ל’לה קוּפּוֹל‘. רק אז ראיתי שהוא בחברת איזו גברת גוצה, חבויה מתחת לגלימה, ושמא אומר – איזו שמיכה מרופטת. הם פסעו בין השולחנות, סמוך למחיצת־הזכוכית, ואז קם לקראתם אדם, שעוד לפני המלחמה היתה לי היכּרות מסוימת אתו – עורך־דין קטן ונבזה, במחילה מכבודך, זבוב־אשפתות שאיני יודע מאיזו זוּהמה התפרנס בשנות־הכיבוש, אך לאחר המלחמה, כשהופיעה הבוהימה החדשה של סַן זֶ’רמן דה־פרה, היה הוא מראשוני המזמזמים סביבה. עד מהרה קנה לעצמו מעמד של יועץ משפטי לכל מיני אנשי תיאטרון, קולנוע, ספרות. דוּבַאל שמו. ברור היה לי, שטמונה כאן תשובה לשאלה שכל השנים הציקה לי מאוד, אני מרשה לעצמי עכשיו לומר בפה מלא, אדוני הגנרל – זהותו הצרפתית של אנרי. לא שבתי אל ידידי ב’סֶלקט’, גם לא נכנסתי – כמו במקרה, כפי שחשבתי לרגע – ל’לה קוּפּוֹל'. מרחוק עקבתי אחריהם, ואף שידעתי כי עם דובאל אוכל להתקשר גם מאוחר יותר, נשארתי מרותק אל המקום. כשעה ישבו כך, שקועים בשיחה עֵרנית, מעיינים באי־אלו ניירות. ופתאום קמו אנרי והאשה שאתו מן השולחן…”

לפינתם שבטרקלין המעוצב בסגנון הקיסרות, שיִש צבעוני, נברשות כבדות, טפיטים כהים, כורסות עמוקות, ניגש אחד העובדים, קָד קידת־כבוד ואמר לדה טראנבליי, כי אדם מסוים מבקש למסור לו מעטפה, אך עומד על כך שיעשה זאת אישית. דה טראנבליי הנהן בראשו וכעבור דקה קרב שוב העובד מקצהו הרחוק של הטרקלין ובעקבותיו איש צעיר בחליפה כהה, מלמל משהו, מסר את המעטפה לידי הגנרל והלך.

“אני מבקש את סליחתך,” אמר דה טראנבליי לספיר, כפותיו פשוטות על המעטפה, ממתין לסופו של הסיפור.

“בקיצור, הם יצאו, ואילו דובאל חזר למקומו. חיכיתי עד שנעלמו אנרי והאשה במורד המדרגות המוליכות אל ה’מטרו‘. נכנסתי ל’לה קופול’, ניגשתי את דובאל ושאלתי, במישרין, מה שמו של האיש שישב בחברתו לפני דקות אחדות, איש שאני מכירו ואיני יודע מניִן…”

“אנרי מונטרלאן,” מלמל דה טראנבליי, וכמו לכסות על חיוך דק התחיל מתעסק במעטפה החתומה.

“כמובן!” לא כיסה ספיר על תדהמתו. “אבל אם כל זה ידוע לך, כפי שהיה עלי לשער מראש, מדוע זה הִנחת לי להאריך כל־כך?” עכשיו גם הציץ הזקן בשעונו, נזכר שבעוד חצי שעה צריך הוא להימצא משמאל לנהר, בלוכסמבורג.

“גם עכשיו לא שיסעתי אותך, אדוני, אלא כדי שלא תעבור אפילו עבירה קלה.”

“והאם גם ידוע לכם, שהוא פשוט בעל הוצאת־ספרים חדשה בשם ‘מונאד’?”

“זה לא, אני מודה!”

“ובכן, חשוב לי לבדוק את אמיתוּת דבריו של דובאל. זו הוצאה המנסה לפתח את השוק המיוחד לצעירים, היחפנות הבינלאומית החדשה, שהאשה הקטנה ההיא, נאדיה דִידיֶיה היא מראשיה הפאריסאיים. זה הכול.”

דעתו של דה טראנבליי הוסחה אל הגיליון, ששלף מתוך המעטפה. הדומייה שנשׂתררה העידה, שהכתוב בו חדש ונכבד יותר מכל שעשׂוי להשמיעו איש־שיחו, ואף שלא ארכה אלא שניות אחדות, ציינה בעצם את סופה של השיחה.

כך, מכל־מקום, נדמה היה לעורך־הדין הזקן, וכאשר החזיר אליו הגנרל מבט מפוזר ואמר, “כן, אני סבור כמותך, שאין למדינה עוד כל עניין בפרשה וכל המהומה היא כנראה על לא דבר,” לא ידע אם לקבל את הדברים כפשוטם, אם הם רמז מנומס, שיקום וייפרד לשלום.

רישאר ספיר היה עסקן יהודי ותיק ומנוסה, ואף־על־פי שמחוגו של האורלוגין העתיק לא הותיר לו אפילו שלושים דקות להגיע מבולבאר דה קאפּוּסין לגני לוכסמבורג, חלילה לו להחמיץ את המגע הלא־צפוי עם אישיות נכבדה כל־כך מחוג נאמניו הראשונים של דה־גול. ברגע שהציג עצמו הקול בטלפון כדה טראנבליי, זיהה בו הוא את אצבע אלוהים. עכשיו הטה בבת־אחת את השיחה. “איני רשאי לאחר אל הפגישה עם הסינאטור מאריטן ושאר ידידינו משום שמאז יום שני שרוּיה הקהילה היהודית כולה בהלם, וכוונתנו לשאול אם קולו של הנשיא היה גם קולה של הרפובליקה –”

“סינַאטור מַארִיטֶן?” השתאה דה טראנבליי. “ידיד־נעורים אנחנו –”

“הרשה־נא לי לומר לך, אדוני הגנרל,” שיסעוֹ הזקן ובהתרגשותו רכן אל איש־שיחו ואצבעותיו העדינות אחזו בשרווּל בגדו, “שאיננו שומעים השבוע את קולם של אלה, אשר הדליקו לפיד והאירוּ במקצָת את ימי־האופל ההם –”

“האפלים בקורות הרפובליקה כולה,” חזר דה טראנבליי חרש, מהנהן בראשו.

“אַל איחשד בגזמנות אם אוֹמַר – שוב אנחנו רואים עננים שחורים בשמי צרפת. הדברים שהשמיע הנשיא דה־גול באֶליזֶה שאולים מעולם, שכלפיו הניף הוא לפני עשרים ושבע שנים את צלב לוֹרֵיין!”

“מה שרשאי הסינַאטור מאריטן להשמיע בפומבי, חייב אני – לפי שעה – לשמור בלבי.”

“ובשתיקתה תאשר צרפת הלוחמת, האצילה, את דברי־הנאצה כלפי עם אשר חטאו האחד הוא התעקשותו לחיות, להילחם על חייו, ליפול – אם יִכלו כל הקִצים – וחרבו בידו?! צרפת האחרת תשתוק?!”

דה טראנבליי שתק. עוד רגע קל ישב כך ספיר, אוזנו מוּטה אל הגנרל, ואז קם, נפרד לשלום בסֵבר חמוּר. דה טראנבליי לא לחץ את יד אורחו, כי אם שילב את זרועו בזרועו, מתעקש ללוותו החוצה. כשפתח השוער את דלת המונית לפת דה טראנבליי בשתי כפותיו היבשות את אצבעותיו העדינות של היהודי הזקן ומלמל משהו, שהבין השומע רק בשעה שהחישה אותו המונית אל הנהר ואל הבּוּלבארים של הגדה השמאלית: “הרשה לי להודות לך על הזכות להכירך. דרכך למדתי לראות כראוי את היינץ ברגרזון. את אנרי מונטרלאן לימדני לראות באור הנכון האיש שאליו אתה נוסע עכשיו. כאשר אפרוש – בקרוב – מתפקידי, אתכבד מאוד לראותך בביתנו. ידידי ריימון הם ידידי.”


 

19. מן השׂדה ליער ובחזרה


נשוב אל יצחקלה ואל השעה שהיינו נוסעים ב“אוֹטוֹ־רוּט” בכיווּן לפוֹנטֶנבּלוּ. מוזר, בכביש הזה נסענו בפסח האחרון, קארי ואני, בדרכנו אל הטירות הכשופות של עמק הלוּאַר – כמין פירעון מאוחר של שטר רומנטי – כדי לציין בעשרה ימים נינוחים את יום־השנה העשרים לפגישתנו באוניית־המעפילים. מירח־דבש דחוי זה חזרנו – נפלתי, נפלה קארי – אל אווירת השואה של ערב־ששת־הימים. עכשיו לא ידעתי כמה כבר הדרמנו, ולא זיהיתי אלא עוד ועוד חושך. מן ה“אוטו־רוט”, אמר יצחקלה, אנחנו יורדים ביציאה הבאה, ובהמשכהּ, בשפת היער, אם איני טועה, נגיע לעיירֶת־קיט. גם בזה היה משכיל עברי: בַּארְבּיזוֹן היתה בעיניו אידֵיאָה יפה, הטבע וכל־זה, אבל באמת אהב ערים, אנשים, מסעדות טובות.

מצאנו עצמנו בדרך צרה, מוּארת בצמצום, ואולי באיזה יער. עד מהרה נהפכה לרחובה של אחת מאותן עיירות צרפתיות של “הוֹפּ־ועברנו”, בתי הטיח המסתדק והתריסים הגבוהים של מושבות־הבּרוֹן, הכיכר המרוצפת שכל המוסדות החשובים מקיפים אותה, ונוּרה עירומה, קמצנית, מאירה את פתחו של מלון־מסעדה: “גְרַאס דֶה דְיֶה”.

“אצבע אלוקים,” הכריז יצחקלה, “שווה בנפשך, מסעדה ישראלית ששמהּ ‘בעזרת השם’. כאן נסעד את לבנו ונפיל את הפּוּר.”

גם אחרי שצירפנו את הידוע לכל אחד מאתנו, חסרו עדיין לשנינו לא רק פרקי־חיים שלמים, אלא מה שבהיעדרו מוסיפים אנו לגשש באפילה – מֵניע. אמנם, רישאר ספיר משוכנע כי רק מפיו נודע לדה טראנבליי על המשלחת היהודית אל הסינַאטור מאריטן וחבריו וכי אותה הערת־פרידה בדבר הקשר שבין רֵע־נעוריו לבין אנרי מונטרלאן פשוט נפלטה מפיו מתוך המבוכה וההתרגשות שמילאוהו דבריו של היהודי הזקן. גם יצחקלה וגם אני פקפקנו מאוד בפירוש הזה, ונטינו להשערה שכל המהלך חוּשב היטב במוחו של דה טראנבליי. חייו הכפולים של ברגרזון־מונטרלאן, שיערנו שנינו, אינם בגדר חדשה לאנשי המשרד השני. היפוכו של דבר: פרשת־ריגול ומתיחוּת עם בּוֹן דרושות השבוע לָאֶליזֶה כמו חור בראש. להנחה זו יש לצרף עוד שתיים: שהאיש נטול־ההכרה חי תקופה ידועה – אולי גם בהווה – בישראל והוא בעל דרכון ישראלי; שפטרונו הסינַאטור באמת לא ידע, כי בן־חסותו הוא סוכן צרפתי שפעל בגרמניה המערבית.

אם הנחות אלה נכונות, אמרנו בלבנו, לא נותר לדה טראנבליי אלא למשוך בחוטים ולהרקיד את הבובות. את רישאר ספיר הזמין לא בשביל לגלות את הידוע היטב למשרד השני, כי אם דווקא כדי להגיע לאותה פליטת־פה כביכול, שתכליתה היתה לדחוף את הזקן לעבר הסינאטור הפרו־ישראלי. בו בזמן לחש הגנרל באוזני ידיד־נעוריו, בסודיות גמורה אשר בטח שתוּפר מיד, כי בן־חסותו אינו אלא מרגל ישראלי. מכאן ואילך, הניח דה טראנבליי, יתגלגלו הדברים בהכרח לפי התסריט שלו: בשעת הפגישה בהיכל לוכסמבורג, יעיר ספיר (ככל שמסתעפים קשריו של שתדלן עם החלונות הגבוהים כן עולה קרנו), כי דה טראנבליי ביקש לפרוס בשלומו ויוסיף, שרגשות עמוקים מחברים אותו ואת הסינַאטור – כך שמע – אל אותו אדם, ילד יהודי שנצלב בגוּלגוֹתא של אירופה. הסינַאטור הנדהם ישאל מפי מי שמע זאת. ספיר, במבוכתו, יגמגם משהו בדבר פליטת־הפה. הסינַאטור, המכיר את ידידו רב־המזימות, יפרש עכשיו את הלחישה כאילו בכוונת־המתכוון נלחשה, בשביל שתגיע לאוזני הישראלים ותזהירם. הוסף לכך את מצוקתו של הסינַאטור־הידיד בשעה זו, כשמתעצמת הסערה שעוררו דברי נשיא הרפובליקה לפני שלושה ימים, וכל הפרלמנט המסורס, על שני בתיו, ניצב אין־אונים מול האוטוקרט הזקן, והרי לך דחף ושעת־כושר לכפּר במשהו על הבגידה המחודשת ביהודים. הסינַאטור אינו מתאפק, מושך את הפרקליט היהודי לאיזו פינה ותוך הסתמכות על מקור רם־דרג ומהימן ביותר, מרמז שאותו ילד יהודי – “ואיני מוצא ביטוי קולע יותר מזה שמצא אדוני” – ילד שנצלב בגולגותא של אירופה, נחשד בריגול לטובת ישראל. התאונה היא שחשפה אותו, כנראה, ומי יודע אם אין זו, כפי שקורה במקרים כאלה, ראשיתו של אוואלאנש. תוכניתו של דה טְרַאנבְּלֵיי פעלה יוצא מן הכלל: את מה שסיפר לו בשעתו אנרי על החלטתו להינתק מיהדותו יראה עכשיו ספיר באור חדש, טרגי מאוד (ומי יודע אם לא טמון כאן איזה גרעין של אמת, אמרנו, יצחקלה ואני, זה לזה), ויחוש להזעיק את הישראלים.

כאן מתחיל התפקיד שלנו בתיאטרון־הבובות של דה טראנבליי. ברגע שנתחיל אנחנו – וזה כבר עשינו – לגלות פעילות, נמציא ל־Deuxième את ההוכחה שתסייע לפאריס למכור לבּוֹן את הבדותה הזאת. זה כל התסריט כולו.

את בקיאותו בתנ“ך הביא יצחקלה מבית־המדרש למורים, ואילו בפאריס נעשה מומחה גדול לבתי־האוכל הקטנים ול”ספֶסיאליטֶה" של כל בּיסטרוֹ משובח בעיר. ישראלים שזכו לערב קולינארי בהדרכתו של יצחקלה טעמו טעם גן־עדן, והיו מדברים בו אפילו יותר מאשר בסיור־החובה בפלאס פיגאל. לאחר שיחה מקצועית קצרה עם הפטרון של “גראס דה דיֶה”, בחר בתבשיל שאולי אינו חלומם של אנינים, אמר, אבל גם להיכשל בו אי־אפשר: נזיד־כבשׂים אירי בנוסח פרובאנס.

“קשה מזה,” חזר יצחקלה לנושא. “המודל המחוכם שלנו נותן לנו אמנם מניע אפשרי למהלך הצרפתי, אבל אינו מגלה לנו דבר על השכיב־מרע שיש לו שמות כמו ליתרו, ביוגרפיות כמו לסְכִיזוֹפרֶן ונשים כמו לשלמה המלך. האם הקשר הישראלי הוא רק בדותה שנהגתה בראשו של דה טראנבליי, או שיש דברים בגו? אנחנו מניחים, שאותו ילד יהודי נִקְבַּץ לציון ברינה ושב ונִידָח לפאריס בְּזִמְרָה. אם כן, הלוא צריך שיהיה רשום בספרים, שפלוני העולה מכוח חוק־השבות קיבל תעודת־זהות, ניתן לו דרכון. ובכן, להווי ידוע לך, העניין סבוך ומסובך. למברק ששיגרתי מיד לאחר שנתחברו ברגרזון ומונטרלאן בגוף אחד, קיבלתי מן הארץ מענה במהירות חסרת־תקדים בדברי־ימי־ישראל. יוֹק. לא היה ולא נברא, לא נכנס ולא יצא, לא ברגרזון ולא מונטרלאן. אבל דבר זה, חביבי, פשוט אינו מתקבל על הדעת. אם אין כל אחיזה לישראליותו של הגבר, קורס־נופל כל המודל המבריק על מניעיו של דה טראנבליי, אין הסבר למה שלחש הסינַאטור באוזניו של הפרקליט ואין להבין מה עשה העיתון הישראלי בכיס מכנסי־הקורדורוי. חמוּר מזה: מה אנחנו עושים עם קשריה הבינלאומיים של העורכת הראשית של הוצאת ‘מונאד’, מדמואזל נאדיה דידיֶה?”

“הספקת להתקשר עם ‘מונאד’? מתי?” רק עכשיו ראיתי איך בנה את סיפורו, קומה על קומה, ואף שברגע שנפגשנו, סיפרתי לו אני על ניסיוני להתקשר עם “מונאד”, לא הגיב ועד לרגע זה נמנע מלהזכירה אפילו ברמז. כבשתי את כעסי ומלמלתי: “אני מבין שזה הדֶסֶרט –”

“אתה פגשת את קרֶם־באוואריה, אני – את סוּפלֶה־פלאמבֶּה־בּרוּם. טילפנתי לבית־ההוצאה, ביקשתי את הגברת דידיֶה ואמרתי לה, כי ידידי הוותיק אנרי נתן לי בשעתו – ערב צאתי להָאנוֹי – את מספר הטלפון הזה והציע, כי בשובי אתקשר עמה. לא־לא, הבהרתי, אינני עיתונאי. אני נַווד. פשוטו כמשמעו. בעיקר בהודו־סין, אותו חלק עולם שלנגד עיני נהפך מגן־עדן לגיהִנום. הורגני־נא הרוֹג, אבנר, איך עלה במוחי דווקא זה – אינני יודע. חשתי איך ניצתת אש בקצה האחר של הקו וזו מלהטת את האפרכסת שבידי. לצערי, אמרה מדמואזל דידיֶה, אוספים אותי כאן בשעה שתיים ידידים לסוף־השבוע בביתם שבכפר, שאם לא כן משתוקקת הייתי לראותך עוד היום. אולי ביום שני?… ביום שני, נאנחתי אני, הריני טס לאלג’יריה. אבל אין דבר, בשובי, באביב – בחורף הזה אני מפקיר עצמי לשמש – אשוב ואתקשר. לא בא בחשבון, אמרה האשה המתלקחת, מה מעשיך בשעה זו? עכשיו רק עשר. כולי לרשותך, אמרתי. האם השם נאדיה, הוספתי, מרמז על ענף רוסי באילן־המשפחה? כן, אמרה, אמי היתה מן המהגרים. מצוין, אמרתי, אודה לך מאוד אם תצטרפי אלי לארוחה קלה אצל ז’וֹרז'. מרחוב מאזַארָן אין זה אלא מהלך חמש דקות אל משרדי ‘מוֹנַאד’… בקיצור, נפגשנו!”

את כל סיר הנזיד האירי כילינו בטרם כילה יצחקלה את תיאור הפגישה עם מדמואזל דידיה. הוא ציירה כאשה קטנה, כחושה מדי לטעמו, שרוּיה באיזו קדחת, אולי רוסית, אולי צרפתית, אולי סתם קדחת הגדה השמאלית, שלפי עדותה שלה עצמה היא חולה בה יותר מעשרים שנים, מיום שעברה פעם ראשונה את סף ה’דה מאגוֹ'. צא וחשב בת כמה היא, ובכל־זאת, העיר יצחקלה, אין האשה הסוערת והלא־נוּחמה הזאת עומדת בשלכת. האש התחילה מתפצחת כשתיארה את פגישתה הראשונה עם אנרי – סמוך למקום שאנחנו יושבים בו, הוסיפה, קרוב יותר לסַן זֶ’רמן דה־פרֶה, במרתף ג’אז שהיה אז לב־העולם – את יופיוֹ המושלם של בן התשע־עשרה. בפניה הרזים, בתסרוקת־הנער ובלבושה המרושל, בכל מה שמכוּון להדגיש את עצמאותה, חירותה וצעירותה – אמר יצחקלה – ראה את נאדיה של אז, עדיין רכה, ורדרדה, מחפשת אֵל להיות לו לכוהנת, לשפחה, למוציאה־לאור, בטוחה שהעולם כולו מצפה לבשׂורה. גם עכשיו עודנה כל זה יחד, אבל פלוס עשרים שנה. כשסיפרה שאנרי היה אפוף הילת־המחתרת, ילד גן־עדן אמיתי, כוכב מטבעו, דיברה על נעוריה שלה. כמה נמשכה אז ידידותם? אולי שנה, אולי חודש, אולי לא נפסקה כלל. אנרי היה חוזר ומזהירהּ, אמרה: “אני נפלתי מכוכב אחר, וביתי יהיה תמיד רק שם, במקום שבו אינני.”

מוזר, אך חרף נימת הלגלוג, שנקט יצחקלה בתארו איך לא החמיצה נאדיה דידיֶה אפילו אחד מן העניינים הצודקים של עשרים השנים האחרונות – מצעדי־השלום נגד הפצצה, נגד המעוֹרבוּת האמריקנית בקוריאה, הקוקה קולה, הצרפתים באלג’יריה, הרוסים בהונגריה – היה כלשהו מסוחרר מאישיותה, הוא חיקה את התלהבותה מ“מהפכת התרבות” המטלטלת בשעה זו את סין ואת הכרזתה כי האיכר־החייל־הפילוסוף־המשורר מָאוּ מצא את המענה, שהיום אמנם עודנו מוגבל לסין, אבל מחר יקעקע את הביורוקרטיות המפוחלצות, מסַן פראנסיסקו ועד וְלאדִיבוֹסטוֹק. את הדברים האלה השמיע יצחקלה באִנפּוּף מתפנק, כאילו בא לפַחֵת עוד יותר את ערכם, ובכל־זאת תמהתי על שהוא מאריך כל־כך, כשכל תכלית הפגישה היתה להציל מידע נוסף על האיש המוּכּר לה כאנרי מונטרלאן. נאדיה דידיֶה – העיר – נראית עכשיו כמי שזכתה, באיחור רב, לפריחה שנייה, כאילו שנות־נעוריה בסַן זֶ’רמן דה־פרֶה קיבלו סוף־סוף משמעות והסערה הקרובה להתחולל בוושינגטון, ברלין, וַרשה, פראג, מוסקבה ופאריס, כן, גם פאריס, היא סערת נעוריה המתחדשים שלה עצמה…

אף שצחקתי עם יצחקלה, הבחנתי גם במה שלא נאמר בינינו: השֵׂיבה שהקדימה לכסות את ראשו, פריעת־השיער המדוקדקת כלפי מִפרצי־הקרחת, ברק־הניאוף בעיניו שכבדו מן הנזיד האירי נוסח פרובאנס ומיין הבוז’ולֶה; רעי הטוב, בן־גילי, זה שחלומו היה פעם לשמש כמורה עברי באיזו ראש־פינה או הר־טוב, ועכשיו הוא נכנס בִּן־רגע לדמותו של מי שזה אך שב מהודו־סין, מפת ה“ביסטרו” של פאריס נהירה לו כשבילי רקיע לחכם מנהרדעא, גבר בן ארבעים־פלוס־פלוס, מפוכח מאוד, כבוי מאוד. לא קשה היה לי לראות אותו – ואת עצמי – משתכר מפגישה עם אחת נאדיה דידיֶה, נערה בת ארבעים שאירופה השׂבעה חלפה על פניה והיא עורכת את האש למשמרות האדומים של פקין ולילדי הפרחים של אֶשבּוֹרִי־אֶנד־הַייט. כך, אולי, אמרתי בלבי, חזר אליה גם אנרי מונטרלאן.

אנרי, סיפרה, חזר באותה פתאומיות שבה נעלם, קצת לפני שהחזיר המשבר האלג’ירי את דה־גול לשלטון. באותה עת היתה נאדיה פעילה במאבק נגד מעשי־האכזריות של הצנחנים ו“שחורי־הרגליים” כלפי לוחמי־החירות ואז, אגב, רכשה את ניסיונה הממשי הראשון בהוצאה־לאור. לתוך ההוויה הרותחת ההיא שב והופיע פתאום אנרי, מסתורי, יפה, בן שלושים. היכן היה? באביב ארבעים־ושבע, בהיותו בחוף־התכֵלת, בצילומים, סיפר אנרי, נמאס לו פתאום הכול – והוא קם ונמלט עד לבַּאנגקוֹק. לא מלחמות, לא המלל המהפכני, לא אוואנגרד, לא מוֹנטֶה קַארלוֹ – רק השלווה הנצחית של הנהר ואזרחיו, האוכל שאתה קוטף מן העצים ושולה מן המים, שוויון היום והלילה, הקיץ כל ימות השנה, המקדשים המעוטרים בִּפְסֵיפָסֵי חרסינה צבעונית, הפנים השוחקים. הוא סיפר איך עבר את כל הודו־סין, ישב עם הנזירים צהובי־הגלימה, סחר בהונג־קונג, שב לסַייגוֹן, צבר לא מעט כסף, התמלא מחדש געגועים לפאריס. ואכן, אמרה נאדיה, מאז הוא חוזר ומופיע, פעם, לעתים פעמיים בשנה, תמיד במפתיע, אבל פרקי־הזמן הקצרים האלה עם אנרי – היא מודה – הם כמו לגעת בכוכב אחר. זהו, אגב, גם הכינוי שלו בפיה – גָגָרִין, האיש שלי מן החלל החיצון… הו! – חיקה יצחקלה את התפרצותה המסוערת, שניזונה מהווֹדקה שלגמה עם הקַאוויַאר ומן הבּוֹז’וּלֶה ששתתה עם הבֶּף־סְטרוֹגנוֹף – רק כשאני יושבת אתך אצל ז’ורז‘, ואיני רק שומעת מפיך, כי אכן נפגשת עם אנרי בסייגון, כי אם יודעת, מריחה, שאתה, אִיסַאק אִילִיץ’ היקר, וַאגַאבּוּנד אמיתי, נהפכות כל אגדותיו הקסומות של אנרי לממשוּת…

לא היה אפשר שלא להתפקע מצחוק. הסופר א.א. דרושקין, אביו של יצחקלה, היה מן העולים באונייה “רוסלאן” הידועה, ואף שהיה מאבירי השפה העברית, משלו בביתו ברמה אשתו והשפה הרוסית, וקל היה לי לראות בעיני־רוחי את ההצגה, שערך לבתהּ של המהגרת הלבנה. ומצד שני: האם זוכר עדיין יצחקלה לשם מה נועדנו ב“גראס דה דיֶה”?

כל זה, חייך יצחקלה, סיפרה נאדיה כמו דרך־אגב. אנרי, סיפרה, היה בפאריס בשבוע שעבר, ועכשיו הוא בלונדון, בדרכו לטוקיו והונג־קונג. יש לו רעיונות מו“לים נועזים. הספר שב להיות חרב בידי המהפכנים הצעירים, ובדומה לקשרים שכבר קשרה “מונאד” בפרנקפורט ובלונדון, ינסה לפתח קשרים באמריקה ובמזרח. בתוכניתה סִדרה מיוחדת על העמים המשתחררים, ולזו התכוון בוודאי אנרי כאשר הציע לי להתקשר אתהּ. וכאן – סוף־סוף, מאליה, בלי להעיר ובלי לעורר – הזכירה הנערה המתלקחת בת הארבעים את ישראל – הקטנה, הגיבורה, הנער דוד שהכריע את גוליַת הפלשתי. “‘ספר כזה רוצה הייתי אני לכתוב,’ קראתי בהתלהבות,” סיפר יצחקלה, “אך משנזכרתי לפתע כי אך לפני שעתיים סיפרתי שאת החורף אני עומד לעשות באלג’יריה, מיהרתי להוסיף: ‘מנקודת־ראות מהפכנית, כמובן. בשים לב לניסיוני הוויֶיטנאמי, יכול הייתי אפילו להרחיב את היריעה, אם כי, מצד שני, ישראל…’ כאן שיסעה נאדיה את דברי ואמרה, כי בכל הנוגע לספר הישראלי כבר התקשרה, בעצת אנרי, עם מו”ל תל־אביבי ידוע, שהכירו ביריד הספרים של פרנקפורט…”

“אהה!” קראתי.

“אשרי המחכה ויגיע ויבוא. לא הגבתי. רק אמרתי, כי בימי שִׁבתי באלג’יריה אתקין את רשמי הוויֶיטנאמיים ואתחיל באיסוף חומר לספר האחר, ובאביב – ובמחשבה שנייה, אולי כדאי שאת ביקורי הראשון בישראל אערוך דווקא עכשיו… וכאן הציעה נאדיה, היא ולא אחר, לתת לי את שמו ומַענוֹ של אותו מו”ל תל־אביבי –"

“ולדעתך, הוא האיש?”

“Ecce homo!… ליוויתיה למשרדה, שאינו אלא חדר בדירתה, בקרבת האודיאון…”

“ובדבריה לא שמעת כל פקפוק כלפי הווייתו המסתורית של ידידה המופיע־ונעלם?”

“בעיני אשה כנאדיה אין תופעה נפלאה – וטבעית – יותר מגבר אפוף־מסתורין, הנופל פעמיים בשנה מכוכב אחר ישר לתוך מיטתה. הגבר שלנו ערום כשועל וממולח כאשמדאי, מתכנן גאוני, ששום פרט אינו נשמט מראשו. לא זו בלבד, שהקפיד שלא תהיה כל נגיעה בין ביוגרפיה בדוּיה אחת לחברתה, אלא אפילו הרעיון המחוכם של קשרים מסחריים בין פרצופיו השונים מכוּון כנראה לצמצום סכנת ההיחשפוּת. שידור במעגל סגור. עובדה היא, שעד לעצם הרגע הזה איננו יודעים מה תכלית האינטרנציונאל המו”לי שהקים ובשירותו של איזה גורם הוא פועל. להסביר את כל זה לארץ במברקים מוצפנים פשוט אי־אפשר. יחשדו בשנינו, שדעתנו נשתבשה עלינו חס ושלום, וככל שנאריך רק נוסיף תמיהות ונזמין עלינו את מפצחי־הצְפָנים של העולם."

“בקיצור, את כבר החלטת שאני טס הלילה ארצה.”

“להיפך, אני מת לנסוע, אך הואיל ואני מכיר אותך וידעתי שתטען, כי מגיע גם לך לראות את ישראל הגדולה מוֹדֶל שישים־ושבע, ויתרתי מראש.” כאיש אחד הצצנו בשעונינו. השעה היתה שמונה ועשר דקות. “ארגנתי לך מושב בטיסה קבוצתית של צליינים קתוליים. קדוש ובטוח. בגעת גלגלי המטוס במסלול לוד, יפציע עליך שחר יום־השבת.”

“אם כך, יהיה עלי לטלפן ללונדון, מן השדה.”

“וכסבור היית שלא נודיע לקארי לאן נעלמת?”

“בחיי, יצחקלה, ישנה עוד אשה.”


__________


את קולי זיהתה הדודה מיד, אך כאיש־מקצוע ותיק ומנוסה נזהרה ולא נקבה בשמי אפילו פעם אחת. נדמה היה לי, שבשתיקותיה הארוכות היא מנסה לרמז, שהיא נתונה לציתות או לעיקוב, ולכן לא אמרתי לה גם אני אלא זאת, שאשוב ללונדון בעוד ימים אחדים והריני מציע שתפתח בסידורים, בהתאם לתוכניתה המקורית. כיוון שאמרה מיד, כי היא מבינה וכך תעשה, השתדלתי לרמז שלא תגלה לגרמנים ולא לכל גורם זר אחר דבר על המקום שבו יאושפז היינץ בצאתו מבית־החולים. אני מציע, אמרתי לה, שהאירוע יישא אופי פרטי בהחלט ורק המשפחה המצומצמת ותלמידו המובהק של בעלה המנוח יזומנו אליו. תשובתה המהירה (“זו גם השקפתי, ובלאו־הכי לא יתקיים האירוע עצמו בלעדיך”) העידה, כי הדודה הטובה מסוויס קוטג' מבינה, כי מעתה רשאית היא לפנות אל פרופסור הארטקליף ולבקשו שיקבל את היינץ למכון שלו בסַאסֶכְּס, אך בטיפול עצמו לא יוּחל אלא בשובי. היא נמנעה מלשאול לא מניִן אני מטלפן ולא מה הביא לנסיעתי הפתאומית, וכל התנהגותה היתה כאילו פעלה בשירותי. מה מוטעה היה רושם זה: רק אי־האמון הגמור של הזקנה הבודדה הזאת כלפי כל האחרים וביטחונה בחפּותו של היינץ הביאוּה לכך, שתראה בי אדם הפועל בשירותה. אוי לי אם יתאמת אותו חשד המטיס אותי הלילה לארץ.


 

20. מה באמת חשב הגנרל


השיחה המתוארת לעיל בין יצחקלה לביני התבססה על הנתונים שהיו באותה שעה לפנינו, ועל־פיהם החלטנו מה שהחלטנו. הדגשתי, שהגנרל דה טראנבליי הוא שהושיט לנו את קצהו הישראלי של החוט וכי מהלך זה, שבאותה שעה נראָה היה שהוא מכוון לסבּכנו בצרה, הִטה את החקירה לאפיק חדש. כששבתי וניתחתי ביני לבין עצמי את ה“מודל” הזה שבנינו, יצחקלה ואני, ראיתי כמה הוא פגום, וכשנזדמן לי הדבר – הצגתי את השאלה לגנרל דה טראנבליי עצמו. הואיל ואותה פרשה בינלאומית, שלידתה בתאונת־הדרכים במבואות לונדון, כבר הגיעה במקום זה לחתימתה, מן הראוי לספר כאן מה באמת הניע את דה טראנבליי לאותה פליטת־פה בתום שיחתו עם רישאר ספיר, שעה קלה אחרי שנמסרה לידיו מעטפה חתומה. תיקון זה יסביר איך זה נמצאנו לפתע – ובלי שהִבחנו כלל בדבר – מעֵבר מזה לפרשת־המים, וכל הסיפור כולו כבר היה משנה כיווּן.

ובכן: במעטפה היה מברק מפורט, ששיגר מלונדון למרכז פאריז קולונל רושה, ואף שלא זאת – אם ננקוט לשון־המעטה – היתה כוונתו באותה יוזמה, העבירוֹ המקבל, בדחיפות גדולה, אל דה טראנבליי. לפני שעמד על תוכנן הבחין בארכנותו של המברק. לא בכל יום מזדמנת לעכבר־הבּיוּן הזה שאגת־אריה. ההנחיה המפורשת שלא לדעת בפרשת האיש נטול־ההכרה, לא כללה איסור על רושה התמים ללכת לקבלת־הפנים שערכו היוגוסלבים בעשרים־ותשעה בנובמבר, יום הרפובליקה העממית הפדרלית, וכיוון ששם הציע לו הקולונל סטיבנסון מן השירותים הבריטיים המיוחדים להצטרף אליו לכוסית של סְליבּוֹבִיץ, כלום יכול היה לסרב? מכאן ואילך אינו אלא ממלא את חובת הדיווּח, ועל כך ודאי לא יוכל שום אדם לגנותו. בלי כל גירוי מצִדו, ציין רושה, התחיל האנגלי מפזר רמזים מדיניים, ועליהם הוא מדווח. תחילה הציע שירימו כּוֹס לנשק הצרפתי וּבמידה גדושה של חוסר־טקט המוּכּר לכל מיודעיו של סטיבנסון, הוסיף כי אילו נכח כאן הנספח האווירי של ישראל היה מצטרף בוודאי גם הוא לברכה, שהרי המיראז’ים הצרפתיים הם שזיכוּה בניצחונה המוחץ. הערה שנייה התייחסה להיעדרותם של המערב־גרמנים מקבלת־הפנים, וסטיבנסון ראה לנכון להוסיף, כי מאות אלפי היוגוסלבים המפעילים את התעשייה הגרמנית ואלפי הנודיסטים הגרמנים בחופים האדריאטיים מבטאים את מציאות מדינית ממשית יותר מן השיממון הדיפלומטי הזה, מה גם שאפילו הציפורים על העצים מרננות, שאין כינונם של יחסים מלאים בין בון לבלגרד אלא עניין של ימים. כאן התנצל רושה והעיר, כי האריך בציטוט להגו של סטיבנסון כדי שיוּבן באיזה הֶקשר השמיע כמה דברים תמוהים, שהוא, רושה, מבקש את פאריס שתִיתֵן דעתה עליהם: אמש, אמר סטיבנסון, קשקש משהו הקונסול הכללי הגרמני בעניין איזו תאונה. האם שמע על כך רושה? “שמעתי,” (ציטט רושה את עצמו במברקו) “אך לא ראיתי בזה משהו הראוי לנפּחו כדי מברק.” על כך הגיב סטיבנסון בצהלה סוסית ואמר, כי יפה נוהגים הצרפתים שהם מתעלמים ממַדקרות־הסיכות ואמר, שהרי “בסופו של דבר יושבים כולנו בסירה אחת, שלא להזכיר את הכלב, כדברי ג’רום ק. ג’רום…” ברור היה, שביושבים בסירה הוא מרמז על שלוש המדינות, אך מיהו הכלב, שאלתי (“וכל זה, האמינה לי,” סיפר כעבור זמן דה טראנבליי, “במברק מוצפן!”)… סטיבנסון התעלם משאלתי, אך כעבור שעה קלה שילב את זרועו בזרועי (כתב רושה) והוליך אותי החוצה. תוך כדי צעידה בגשם אמר לי, כי שִרבּוּבה של פאריס לפרשת האיש האומלל המאושפז באכסברידג' הביכה ביותר את ממשלת הוד מלכותה, וכי ידוע לו עוד, שאף בון נזפה בלשון הקשה ביותר בפון שטויסל על פטפטנותו חסרת־האחריות וייתכן שימיו בלונדון ספורים. וכאן ציטט רושה במברקו אות באות גילוי שהשמיע באוזניו סטיבנסון: “השירותים שלנו משוכנעים, שאין האיש פועל, בצורה זו או אחרת, כסוכן צרפתי. כן משוכנעים הם – ודברים אלה אני מוסר לך בדיסקרטיות גמורה ולא לציטוט – שאין האיש סוכן גרמני. אחד מעמיתי ימסור זאת בהקדם לגרמנים באותה דרך ידידותית ולא־פורמלית ההולמת את היחסים שבין ארצותינו. הנוסעת השלישית בסירה, בריטניה, ודאי שאין לה כל נגיעה בדבר. נותר אם כן הכלב. הוכחות של ממש אין בידינו אך גם – חייב אני לומר בכל גילוי־הלב – אין אנו מחפשים אחריהן ואנו מַפנים עורפנו לכל הפרשה.” בזה נפרד סטיבנסון מרוֹשֶה, אך לא רושה מן המברק. כעת שב לפרש את ההערה בדבר “הישראלים החייבים את ניצחונם למיראז’ים הצרפתיים”, רמז סטיבנסוני טיפוסי לזהותו של אותו “כלב”. ואשר לכלב הפרטי הזה שלי – העיר דה טראנבליי באותו מקום – הריני בקיא בשיטותיו שלו: את כל המברק כולו לא שיגר אלא בשביל לתרץ את חריגתו מן ההוראה ולהסביר איך העז לנצל את היעדרוּתי ליוזמות לא מוסכמות!… מכל־מקום, ממשיך רושה ומספר, הוא ראה עצמו מחוּיב לבדוק את המידע שהושיט לו סטיבנסון בקנה. בדיסקרטיות גדולה ביקר בבית־החולים של אכסברידג' ושם גילה, כי ברגרזון הוא פליט יהודי וכי איזו אשה, הנשמרת בקפדנות על־ידי צעיר ישראלי, מציגה עצמה כדודתו. זהותו של אותו “כלב” נראית לו אם כן מוּכחת, אבל מתוך דבקות בהנחיות העקרוניות מן המרכז ובהוראותיו של הגנרל (“הצבוע המתחסד הזה”, חייך דה טראנבליי חיוך קר), הריהו מסתפק בדיווּח וממתין להוראות חדשות.

כך, הסביר לי כעבור זמן דה טראנבליי, גמלה בו פתאום ההחלטה לשַׁלֵח את הפרקליט היהודי בידידו הסינַאטור ובמקביל לטלפן לחברו ולגלות לו דבר, שידע כי ילחש אותו מיד באוזניו של ספיר.

כלום לא חשש מן היסוד הטֶבטוֹני במבחן־האמת שכפה על הישראלים? – שאלתיו באותה שיחה. – היד שנשלחה עלולה היתה להיכּווֹת בברזל מלובן.

מן המקום שאליו הגענו, השיב, דמינו לבני־ישראל במדבר. הנסיגה אל השקר היתה עכשיו לא פחות ארוכה מן ההתקדמות אל האמת, וכלום קל יותר לחצות את המדבר הזה פעמיים? היום אני אומר לעצמי, שכבר אז חשבתי את מחשבותיהם של הפרקליט הזקן ושל חברי ריימון, אך האמת היא שעשיתי רק מה שלא ראיתי יכולת להסתלק ממנו והתפללתי לאלוהים.


 

21. בחזרה אל המחצית הראשונה


עשרים ואחת שנה – עלה המספר בראשי, עם שהיה הלילה מחוויר במהירות לא־טבעית לראש־חודש דצמבר צפוני ונהפך לשחר אחרון של חשוון מעל חופה של ארץ־ישראל – עשרים ואחת שנה. גם בבוקר־השבּת הזה, אחרי כל ההמראות והנחיתות, חוזרת עדיין לקיבתי אותה המיה, ממש כמו בפעם הראשונה, אך מן השעה הזאת, במטוס המלא צליינים צרפתים, נהפכת ההפלגה הראשונה ההיא, בין יום־הכיפורים לסוכות, לקו שחצה את חיי. עשרים ואחת שנה היה העולם כל מה שיקיף עכשיו מבט אחד מצוהר המטוס – מחוף גורדון עד הרי יהודה, מחדרה עד גדרה, פלוס מסע מיָם־עד־ים בגליל פלוס עלייה למצדה וקיבוץ פה וקיבוץ שם. חצי־חיים. ומעברו השני של אותו יום תשרי תש“ז על סיפונה של ה”פִּירֵיאוּס", לא ייאמן, עשרים ואחת שנה של כניסות ויציאות, אוניות, רכבות, מכוניות, אנשים, נמלים, תחנות־רכבת, שדות־תעופה, אכסניות דלות, בתי־מלון הדורים, אנשים, גבולות, גשרים, הרים, יערות, דרכים, נהרות, אנשים, לשונות, אקלימים, נימוסים, קתדרלות, בתי־קפה, מוזיאונים, אנשים, אנשים ועוד ועוד אנשים החוזרים בהֶבזקים קטועים, כאילו צפיתָ בשקופיות של אדם אחר ולא בחצי חייך שלך. הצליינים מתרוצצים על־פני המטוס במהומה רבה, אוספים את כליהם, רוגמים בשאלות את שני פרחי־הכהונה המנהלים אותם לארץ־הקודש, שבים ויושבים וחוגרים את רצועת־הביטחון, מצפים במתיחות להשתנוּת שתתחולל בהם על הירדן, בכנסיית המולד, בנצרת, בוויָא דוֹלוֹרוֹזָה, גוּלגוֹתָא, לנס הפעם הראשונה.

אלי חזרה היציאה הראשונה, השמש השוקעת לתוך הים והכרמל האובד כענן קל בּתֶפֶר האוֹבֶך שבפאתי מזרח. חזרה הכניסה הראשונה, כעבור חודשים לא רבים, בלילה אפל, הליכה עד צוואר במים, צעדה מזורזת בחולות, תעודת־זהות ההופכת אותך לזָר בביתך, הפלגה שנייה, עוד חוּליָה במה שיהיה לחצי־חיים. עשרים ואחת ועוד עשרים ואחת. בדיוק.

ארץ־ישראל שלי, ראוי לומר במקום זה, הוסיפה להיות זו של המחצית הראשונה. בגלל המחצית השנייה. השהיות הארוכות בחוץ, הזהירות שנתחייבה מאופיים המיוחד של עיסוקַי, הזהויות השונות שלבשתי, הגבלת קשרי־הרעוּת לאנשים מהימנים ומוּכּרים היטב, כמעט לאותם אנשים עצמם, כל אלה סגרו את ארץ־ישראל שלי במעגלים צרים ביותר. את מדינת־ישראל, זו של המוני העולים, מה שנארג לתוך רקמתה המשתנה של החברה פרקי־זמן ידועים בארץ, התבוננתי, האזנתי, הייתי בעניינים. ואף־על־פי־כן יש לומר: ארבעה מכל חמישה, ואולי חמישה מכל ששה יהודים בוגרים בארץ־ישראל של אותה שבת אחרונה של חשוון תשכ“ח, לא היו בארץ־ישראל זו שמחופיה הפלגתי על סיפון ה”פיריאוס" בתשרי תש"ז.

מדוע מעמיד אני על כך את קוראי קורות־החיים האלה?

נאמן לדרכי, לא אקדים גם כאן את המאוחר. אסתפק בהערה אחת: כל חקירה מן הסוג שהייתי נתון בה מחייבת שילוב של השערות ועובדות. לפתחו של החוקר המנוסה ביותר אורבת הסכנה, שבבואו לדרג את סבירותן של השערותיו, יתערב עולמו שלו – רקעו, חינוכו, אמונותיו ודעותיו – בעולמו של הנחקר. לכאורה, מוּדעים הכול לסכנה זו, אבל מחמת טבעה המיוחד פגיעתה רעה.

נחזור לאולם־הנוסעים. אך שאיחור בהמראה מ“אורלי” וסערה קשה מעל לצפון איטליה והים האדריאטי האריכו את הטיסה, עדיין מוקדם מדי. לאמיתו של דבר, ביקשתי את יצחקלה שלא יודיע על בואי ולכן גם לא ציפיתי שיקבלו את פני בשדה. לא חברי לעבודה ולא משפחה. לעבוד אני אוהב ביחידוּת – ומהר. כל הפגישות והסיור בשטחים – אחר־כך.

אלא שכאן התעוררה השאלה: לעבוד – איך? בכיסי היתה פיסת־הנייר שנתן בידי יצחקלה: “הוצאת הספרים ‘ברקאי’. רחוב אחד־העם כך־וכך. טלפון – כך־וכך. אבישלום חברוני”. מה אני עושה בזה בשבת, בשבע ורבע בבוקר? המשרדים סגורים, ולביתו לא אטלפן: יהא עלי ללכת בדרך עקיפה וקודם־כול לאסוף נתונים על הוצאת “ברקאי” ועל האיש אבישלום חברוני.

בדרך הטבע חשבתי מיד על גידי. הוא לא כמוני. הוא מכיר את כולם.

את גידי הכרתי יותר מפעם אחת. הפעם הראשונה היתה בקיץ ארבעים־ושתיים, כשאספו אותנו, בני השבע־עשרה, נתנו לידינו קאראבינות איטלקיות והסבירו לנו, שעלינו יהיה להשמיד את הצנחנים הגרמנים, שציפו בכל רגע להנחתתם. גידי היה בנו של וינוגראד המפורסם, מראשי היישוב, למד ב“תיכון חדש” והיה אלוף הנוער בקפיצה לגובה. עלי, על בנו של בעל חנות־ירקות ותלמיד בבית־ספר מקצועי, נמוך ורזה, הביט, בפועל ממש, מלמעלה למטה, אף שכבר אז יצא לי שם של אַתת מעולה ואל היחידה הזאת צורפתי רק לשעת־החירום. שנאתי אותו. פעם שנייה נפגשנו במארסיי, כעבור חמש שנים. הפינוק והיוהרה הוסיפו להיות מסימניו, אך אני כבר הייתי אז בעמדה של אחריות מסוימת, והוא ניסה לחבב עצמו עלי. את הפגישה הראשונה לא זכר או העמיד פנים שאיננו זוכר. האמת היא, שבדומה למעפילים עצמם נכבשתי גם אני לקסמו – הוא היה עליז, היטיב לשיר, הצבּר האגדי. אחר־כך נפרדו דרכינו. אני נשארתי באירופה. כעבור שנים סחו לי חברים, שהסופר הצעיר גדעון גפן, ששמו מופיע יותר ויותר בעיתונים, הוא־הוא גידי וינוגראד. אני עצמי, למען האמת, איני קורא ספרות יפה, וּודאי שאין לי סבלנות למשוררים וסופרים עברים. כשישבתי בצרפת הביאוֹ אלי אחד החברים, וכך חוּדשה היכרותנו. עכשיו נעמה לי חברתו. הוא אף שלח לי שני ספרים עם הקדשות שופעות חיבה והערצה – את הרומן קראתי, בדילוגים, עד סופו המר, ואילו מקובץ הסיפורים קראתי סיפור פה סיפור שם. הוא מקובל כסופר מקורי, אומרים לי, ומי אני שאהרהר אחרי משפטם של מבינים. נקודה אחת הציקה לי, ופעם אף שאלתי את אשתו של אחד מחברינו, בעלת בּי־איי בספרות, לדעתה: מדוע גידי עצמו כולו בשר־ודם, אינו מדיר את עצמו ממַנעַמי העולם, אוהב לאכול, לנסוע, וכפי שהתגלה בשנים האחרונות, כשהשיב לאיתנה את ההוצאה הציבורית הכושלת שהועמד בראשה, בהחלט איש־מעשה, וגם בשיחה שבעל־פה הוא ממש אשף, צ’יזבאטניק מעוּלה – ואילו הסיפורים האלה, ירחם השם, מחוכמים, מסוגננים, צדקניים כל־כך, משעממים עד מוות… החברה חייכה חיוך דק ומלא חמלה, תמֵהה על העימות הפשטני של היוצר ויצירתו. היא בוודאי צדקה, אך אני העדפתי את גידי עצמו, שמדי בואו לאירופה היינו נפגשים ומבלים ערב יפה. קארי היתה ממש מאוהבת בו. כפי שכבר הזכרתי, עלתה באביב ארבעים־ושבע כמעפילה, ולהוציא שתי השנים שהיתה לבדה בארץ, נתלוותה אלי בשהיותי הממושכות בחוץ, וכך יצא שגם ארץ־ישראל שלה היתה זו שלי, כלומר זו שהכירה מן החוג הסגור והמצומצם שלנו. גידי שבעל־פה היה כמעיין המתגבר, הכול ידע, הכול סיפר, וקארי היתה ממש שותה את דבריו. קארי היא אשה רכה ונאמנה, אבל עם גידי, אמרתי בלבי, מסוגלת היא לבגוד בי. קארי מרבה בקריאה וטעמהּ אנין, ומאוד רציתי שתקרא בסיפוריו, ולוּ רק כדי שתצטנן מעט. אלא שקארי, עד היום הזה, מתקשה אפילו בקריאת עיתון עברי. רומנים היא קוראת בהולנדית, צרפתית, אנגלית – לא עברית.

מכל־מקום, מה שראוי לדעת על בתי־הוצאה בישראל, יודע בוודאי גידי. כשאטלפן אליו, יזמין אותי מיד – כמובן מאליו – לביתו, לא אצטרך להסביר שום דבר והמידע יעלה מאליו. גידי מתגורר ברחוב קטן המסתעף מסוקולוב, וכדי להרוג עוד שעה ירדתי מן המונית בכיכר ולאִטי טיילתי במעלה רחוב דיזנגוף הריק, שב ומזהיר עצמי להימנע מאותן השוואות נלעגות עם שאנז אֶליזה, ריגֶ’נטס סטריט, פיפְת אֶוֶניוּ – לא במוצאי־שבת וקל־וחומר לא בבוקרה. כמה נמוכים וחשופים הבתים, כמה מצומצם הרחוב, אמרתי לעצמי, אף שבזיכרוני הוסיף לחיות הערב הראשון שהופעלה בכיכר צינה המזרקה הצבעונית – היפה בתבל – והיה רחוב שנמשך ונמשך עד החולות, עד יריד המזרח, עד אפסי־ארץ. אני מוכרח לשים קץ לחיי חוץ־לארץ שלי, שמהיום ואילך הם הולכים ונעשים ליותר מחצי־חיי וכנגדם ארץ־ישראל הישנה שלי לפחות מחציים.

רק מוזר, שתל־אביב הישנה הולכת וגדלה, וזו שלנגד עיני הולכת וקטנה.


 

22. אבישלום חברוני וכל עברו


"דחילק, אבנר, מה אתה לא מכיר את אבישלום חברוני?! איך אתה לא מכיר אותו?! מאה פעמים ראית אותו. אלף. אצלנו בבית בטח נפגשתם. הוא חבר טוב של ענתבי. של ג’וני גרוס. חיימקה פלס. מי לא?!… אתה הורג אותי, אבנר, מה להזכיר לך? אבישלום הוא מהכשרת נחל־קדומים, מהגרעין המקורי, מהחבר’ה שעברו יחד – מי שנשאר מהם – את כל המלחמה, השיירות, הקסטל, העיר העתיקה, ואחר־כך בנגב, עד מבצע עובדה… טוב, את התקופה ההיא אתה באמת אולי לא יכול לזכור מפני שאתה בעצם נשארת תקוע באירופה. אני באתי עם אונייה בהפוגה השנייה, נסעתי ישר אל ג’וני גרוס, לדרום, ושם – בחאן יונס – פגשתי את שׂרידי הגרעין, כל מי שלא נקבר בקריית־ענבים…

“אתה באמת מצחיק, אתה יודע… תיכף תגיד, שגם את ברכה אתה לא מכיר. תגיד לי, אתה בכלל לא תל־אביבי?… מה, איזה ברכה?! ברכה ליכט… נו, ברוך מקיץ נרדמים. בדיוק: אחותו הקטנה של אמנון. שנה אחת הדרכתי את הבנות מהגימנסיה – אתה זוכר מה שהיו קוראים אז חג”ם – אני הייתי מדריך חג“ם, וברכה – היא היתה מתוקה מדבש, מפותחת היטב גם מתחת לסנטר וגם מעל לברכיים… אהה, ידעתי, את זה תזכור!… נכון, היו לה גם עיניים יפות, נכון, קרועות לרווחה, וריסים ארוכים שנראו כמו רישומים יפאניים. ובכן, אבישלום הוא בעלה של ברכה, עוד מהקיבוץ… אני יודע מה זה בימינו חברים קרובים? חברים. שנינו עוסקים בספרים, אז יש גם קשרי־עבודה, גם מידה של תחרות, גם סתם ידידוּת. את ברכה, למען האמת, אנחנו אוהבים יותר. היא לא השתנתה כהוא־זה, ואילו אבישלום, זה אמנם משהו שנגועה בו כל ההוויה התל־אביבית החדשה – אתה חי מחוץ לכל זה ואינך משער איזה מעמד חדש של קופים המטפסים זה על גבו של זה עלה כאן – אבל אצל אבישלום השינוי ממש קוטבי… מה אתה מביט בי בעיניים נדהמות, כאילו אחד משנינו נוחת עכשיו מן המאדים?… או אולי אתה עייף מן הטיסה ורוצה לנמנם קצת?…”

אולי באמת. אולי בשל חריפות המעבר הכפול מן הבוקר בלונדון והערב בעיירה הצרפתית, חשתי כמי שאבד לו הצופֶן החשאי של החבורה הקטנה והדחוסה, ורק בשובו אליה מגלה כמה הוא מחוצה לה. לא שחשתי באיזו נימה של אי־רצון מצִדו של גידי. אדרבא, כשטלפנתי אליו מבית־מרקחת תורן – המקום היחיד שמצאתי פתוח באותה שעת־בוקר – שאג משמחה. כשאמרתי לו שהגעתי הבוקר ואני מטלפן כדי לומר שלום, לא הניח לי לסיים את המשפט, שאל היכן אני ברגע זה מפני שכבר הוא יוצא ואוסף אותי, והוא מקווה שלא הספקתי עדיין לעשות מעשה־נבלה ולהשתכן באיזה בית־מלון מחורבן. גידי הוא בהחלט גבר חריף וממולח, אך מחמת מאוהבותו בעצמו לא פקפק כלל, שרק מגעגועים טלפנתי דווקא אליו ברגע שנגעו רגלי בקרקע. הקדימה הראשונה שנתתי לידידותנו החניפה לגידי כל־כך, שהפגין את כל קסמו השופע והצהיר, כי אף שלא יוכל להתחרות ב“גוּד טיים” שנתתי אני לו במרוצת השנים בפאריס, רומא ובריסל, מעמיד הוא לרשותי את חדר־עבודתו למשך ביקורי הראשון “הגלוי”, מיהר להוסיף, “מאז נאלצת לרדת בגלל המיתון…” היתה זו התבדחות של מי שיודע את האמת, אך יכולתי לשמוע מה מרננות הלשונות הרעות בחוצות תל־אביב.

בינתיים קמה גם אביבה וערכה את השולחן לארוחת־בוקר מאוחרת ואִטית מאוד. אף שפגשתיה פעמים אחדות בשנים האחרונות, היתה חידה בעיני. היא היתה מרבה לשתוק, כאילו היתה קַשובה לאיזו קול המדבר בלי הרף בתוכה, ורק כשהיה גידי מדבר, היתה מתעוררת ועיניה מלוות את שפתיו כמו אם הנהנית ממפגני־הפּיקחוּת של בנה. קארי, שגם היא אינה מן הדברניות הגדולות, שוחחה אתהּ פעם אחת שיחה ארוכה מאוד והוקסמה מאישיותה. רק אז נתגלה לנו, שאביבה אינה, כפי ששיערנו משום־מה, מאותן ילדות יהודיות חיוורות־פנים ושחורות־עין מפולין, שעד עולם משוך עליהם עצב אי־ההסתגלות, אלא היא דור רביעי או חמישי של ילידי צפת, שהתאהבה בגידי מתוך קריאה בסיפוריו הראשונים ואף כתבה לו מכתב. מן המכתב נולדה פגישה ומן הפגישה נישואין מפליאים כל־כך. עכשיו יש לה כבר שלושה ילדים, וכשראיתיה באותו בוקר־שבת במטבח המרוּוח של דירת־הגג המטופחת, גיליתי לתדהמתי את הצוהב הקמטוטי בעורה הלבן, את החריצים בעורפה שהתמלא שומן, את השנים הניגרות. בשבת בבוקר אין גם אביבה החיוורת אלא אשה כבדה ולא־עשויה בחצי־ימיה.

אחרי הקפה העלה אותי גידי אל גגו הפרטי כדי שאיהנה מיופיו של הים, המתקדר ומבהיר עם העננים הנוסעים. שם, על הגג, גלגלתי את השיחה מעניין לעניין, עד לשאלתי האגבית בעניין הוצאת “ברקאי”.

אמש, ב“גראס דה דיה”, ציירנו לנו, יצחקלה ואני, תמונה מדוקדקת של האיש שלנו כמוצר חברת־המהגרים המפוררת. ברגע שהזכיר את ברכה ליכט ואת אמנון אחיה, נתנפצה התמונה הזאת לרסיסים. לא היינו חברים קרובים, אך בימי עבודתי במטה בתל־אביב שמעתי הרבה את שמו. הוא היה בנו של בעל “דפוס ליכט” ביהודה הלוי, בחור רחב ושׂרוּע־חוטם, ששׂפם עבות כיסה על שפתו העליונה, איש מנגנון־הקבע ורוכב אופנוע, סימן־היכר מובהק של הזמן ההוא. אחותו הקטנה, ברכה, היתה אחת מחניכותי בקורס לקשריות שהדרכתי בחורף האחרון של המלחמה. לא זו בלבד שתיאורו של גידי הזכיר לי אותה מיד – האמת היא שמשכה אותי אז מאוד, גם עיניה התמימות בעלות הריסים המצוּירים, גם חזהּ שאיים לפוצץ את חולצתה הרקומה. אבל הייתי ביישן גדול וכן חשבתי, שאין זה נאה למפקד להתעסק עם חניכתו. זממתי לשלבה ביחידת־השידור שלנו, אבל בקיץ נעלמה פתאום מן האופק, ונאמר לי שעזבה את הגימנסיה לפני השמינית ויצאה להכשרה. ימים רבים הוספתי לראותה בחלומותי, אבל לא פגשתי אותה עוד, ובשנים הארוכות שחלפו מאז פשוט נשתכחה מלבי. רק לבני ארץ־ישראל הישנה יכול לקרות דבר כזה, שעכשיו תחזור פתאום לעולמי כאשתו של אבישלום חברוני, שזהותו החשודה החישה אותי לארץ.

“…אל תגיד לי שאתה לא זוכר. אתה כן זוכר. קודם־כול הוא גבר נאה מאוד, בעל חזוּת מיוחדת, סלאבית – ואגב, רק לפני חודשים אחדים שמעתי מפיו שבעורקיו זורם באמת דם רוסי. באיזה ליל־שבת, זמן קצר אחרי המלחמה, היינו כולנו אצל ג’וני גרוס, ואני, סתם ככה, זימרתי באוזני ברכה את השיר הזה שהיינו שרים פעם: ‘אַל תתני־נא לקסם הגויי למשוך את לבך בעורמה’. כולנו הרי שרויים עכשיו – אתה עוד תיווכח בזה – באכסטזה גדולה של שחרור ארץ־ישראל – על זה עוד נדבר אחר־כך, אבל אם יתחשק לך, צץ לי רעיון לטיול יפה! – על־כל־פנים, ברכה צחקה ואמרה, שזו הצלבה של קסם גויי וסערה חסידית. שאלתי, לְמה היא מתכוונת, ואז סיפר אבישלום סיפור פנטסטי: משפחתו, מצד אמו, מסתבר, היא משפחה רוסית, שהתקרבה לפני יותר ממאה שנים לחב”ד – הם לא סובוטניקים – עלתה לארץ, התגיירה כדת וכדין והתיישבה בחברון. אני מכיר את אבישלום שמונה־עשרה תשע־עשרה שנה, ולא עלה בדעתי לשאול למה שמו חברוני. ירקוני נולד בירקון? חרמוני על החרמון? מתברר, שאבי הגיע לארץ כדי ללמוד בישיבה החדשה בחברון, ושם נעשה שידוך בינו לבין בחורה חברונית מאותה משפחה המתייחסת לגרים החב“דניקים. בשעת הטבח שנעשה ביהודי חברון היה הבכור שנולד מן הנישואין האלה, אבישלום, בן שנתיים. אביו היה אחד הקדושים, ואילו אמו – דעתה נטרפה עליה והיא אוּשפזה במוסד לחולי־נפש. אבישלום עצמו התגלגל כנראה תקופה ידועה במשפחתה של האם – שהרי משפחת האב נותרה כולה בחוץ־לארץ – ואחר־כך הוכנס לבית־היתומים דיסקין. למה התאכזרה כל־כך המשפחה אל היתום ואל אמו? ברכה גילתה לנו, שהפצע הזה שבלִבוֹ לא הגליד מעולם. אין לי משפחה בארץ, היה אומר, ובאמת, עד היום הזה אינו מקיים כל קשר אתם. כנגד זה הוא זוכר היטב, אף שהדבר כאילו לא מתקבל על הדעת, פרטים שונים על אביו ועל אמו, וטוען שמילדותו ראה את עצמו כחברוני. אחרי הבר־מצווה קם יום אחד, ברח מבית־היתומים וירד לתל־אביב, ומאותו יום הוא חי לו לבדו ומקיים את עצמו. מי שמכיר קצת את אבישלום – אתה מביט בגבר הגבוה והבלונדי הזה והכול תאמין עליו, רק לא שהתחנך בבית־יתומים – אינו משתומם שלא הלך לאיבוד. הוא הסתובב בין בתי־המלאכה בגבול יפו, נעשה שוּליה במסגרייה, במוסך, בבית־דפוס, הצטרף לנוער העובד, למד שפות בשיעורי־ערב וכשהגיעו האמריקנים והתחילו לבנות את הקאמפ הגדול בתל־ליטווינסקי וחיפשו עובדים, השתחל לשם, קולט כל דבר במהירות־הבזק, ממש מהאוויר. התעודות שלו היו עדיין בשם אביו, אבל כבר אז היה מציג עצמו בשם חברוני, גם ברכה וגם אני הכרנו אותו רק בשם זה. ברכה סיפרה, כי לה אמר עוד לפני שנים שבחר בשם חברוני כתזכורת על מה שעוללו לאביו ולאמו. אני עוד אשוב לחברון, היה אומר לה. ובאמת, הקיץ – גם במלחמה הזאת נלחם בחטיבה של ג’וני גרוס, הוא גבר, בזה צריך להודות – למחרת שובו מהצבא, לקח את ברכה ואת הילדים ונסע לחברון – פעם ראשונה אחרי שלושים ושמונה שנים. איפה אנחנו הסופרים נוכח המסתורין של ארץ־ישראל?!… שמע, אבנר, את ירושלים השלמה עוד לא ראית, הה? אז תן לי לזכות במצווה. יש לי רעיון גאוני – ניתֵן צלצול לברכה וניסע כולנו. נצא בעוד שעה, נסע דרך רמאללה, נציץ לרובע היהודי, ניגש לכותל, נאכל משהו במסעדה ערבית טובה, ודרך בית־לחם וגוש עציון ניסע לחברון. כל זה בתנאי שאינך עייף מדי מן הדרך, כמובן. הצלחת בכלל לעצום עין הלילה?”

אפילו קרסתי תחתי מעייפוּת, הייתי קופץ עכשיו לשמים מרוב שמחה. הלוא לטיול כזה קיוויתי כשיצאתי באופן לא־צפוי כל־כך לארץ, אך שתשוקה זו תתמלא כבר היום ותשתלב כמו מאליה במשימה שלשמהּ באתי לא יכולתי אפילו לשער. מתוך דרך־ארץ לאופיה החשאי של עבודתי נמנע גידי מלשאול אפילו ברמז מה מביא אותי לארץ בשבת בבוקר, אבל אני ביקשתי לסתום על פרצה אפשרית עוד בטרם נרד מן הגג ובטרם יטלפן גידי אל ברכה. אמרתי לו, שעלי להיות בחזרה בתל־אביב לפני שמונה, הואיל ויש לי “כמה עניינים” בערב. אמרתי לו עוד, שגם אם גוּנב, איכשהו, לאוזני ברכה, שאני יושב בלונדון “בשירות המדינה”, איני אלא מהנדס־אלקטרוניקה – ואכן, כזה אני – המבקר בארץ בתקווה, שבתנאים שנתהוו לאחר המלחמה תימצא לו עבודה מתאימה והוא יוכל לשוב ולהשתקע כאן. בכלל, הוספתי, אני סומך עליך, ששהייתי בארץ לא תתפרסם יותר מן הדרוש. לאמיתו של דבר, צריך הייתי פשוט לשבת בבית עד הערב, אבל הפיתוי שאתה מציע לי גדול מדי.

הטיול עצמו, איני צריך לומר, היה ניסיון אישי מסעיר, אף ששייכוּת לקורות־החיים שבאתי לספר אין לזה. כך הריגוש, שהֵסבּה לי הפגישה עם מי שראיתיה פעם אחרונה בהיותה נערה עגלגלה, תלמידת השביעית, ועכשיו היא אשה כבת שלושים ותשע, שרק מתוך שידעתי מראש, כי זאת ברכה, גיליתי ביופיה המסוים שרידים מאותה נערה ששכחתי ועכשיו שבתי ונזכרתי בה. היא זכרה, שהייתי מדריך שלה, אבל בכל המלים הרבות שהשמיעה במשך היום לא היה אפילו רמז, שבנעורינו חשה שנמשכתי אליה, לא שהיא יודעת מהו עיסוקי האמיתי היום, ולא שזה מתחיל לעניין אותה. להצעתו של גידי נענתה בשמחה משום שצורפה לה הצעה, שילדיה יירדו למשך היום מעל צווארה ויבלוהו עם ילדי משפחת גפן. היא דיברה הרבה, בקול רם מדי ובאיזו צפיפות מבוהלת כחוששת שמא לא יניחו לה לסיים. אישית, אם כן, היה לי יום מוזר, אבל במרוצתו הצלחתי לצייר לעצמי את כל עברו של אבישלום חברוני. ואלה עיקרי הדברים:

זיכרונם האישי הראשון של גידי ושל ברכה מהיכרותם עם אבישלום מתוחם בימי ארבעים־ושמונה־תשע. אך אף שכל פרשת ילדותו ונעוריו מוּכּרת היתה להם רק מסיפוריו שלו, לא התגנב כנראה ללבם צל־צִלו של ספק במהימנותם. הוא היה לדידם אחד מאותם “בודדים” – נערים עובדים מן הפרברים ותיכוניסטים – שהלכו לפלמ"ח ודבקו בהוויה המיוחדת והסגורה של גרעיני־ההכשרה, חניכי תנועות־הנוער וחברי קיבוצים. פגישתה של ברכה עם אבישלום היתה – אם איני טועה – חודשים אחדים אחרי שהכּירוֹ גידי בחאן יונס, כאשר התחברו גרעינים אחדים – במקרים מסוימים שרידיהם – בשביל להתנחל בספָר החדש של ישראל, באחד מאותם יישובי־משלט, כפי שנתכנו אז.

מכאן ואילך הסיפור פשוט ונהיר: בקיבוץ ישבו שש שנים (“רק היום אני רואה כמה יפה היה אז, איזה טעם היה לחיינו,” אמרה ברכה), אבל אז קרה אסון במשפחה. אחיה הגדול, אמנון, שהגיע במלחמת־השחרור, בשנתו העשרים־וארבע, לתפקיד מג“ד, דחה את כל ההפצרות שיישאר בצבא־הקבע, השתחרר, חזר לדפוס המשפחתי וחרף כל ההגבלות של ימי הצנע, היה אחד הראשונים שראו באותם קשיים תופעה חולפת בלבד, רכש מכונות חדישות, נטל על עצמו עבודות־הדפסה שעד אז לא בוצעו כמותן בארץ, רקם קשרים עם משרדי־ממשלה ומוסדות שונים, ואגב פגישות עם מו”לים נולדה במוחו התוכנית לייסד בית־הוצאה משלו, שיתבסס על חידושי דפוס “ברקאי”. (שם זה, אגב, היה השינוי הראשון שהנהיג אמנון. עוד בהיותו בצבא נקלע פעם ל“כסית” ושם הוצג לפני שלונסקי, והמשורר, כך סיפר, הפטיר: “ברקאי”. ליכט האב היה קשור מאוד לשם הישן ואף חשש מן הנזק למוניטין שתסב ההסתלקות מן הפירמה “דפוס ליכט”, אך כששינה אמנון את שמו לברקאי, נכנס. את הזיהוי שמזהים הבריות את שם המנהל־בפועל עם שם המפעל החשיב הזקן מאוד.) בקיץ חמישים־וחמש, והוא אז גבר צעיר בן שלושים־ואחת, נספּה אמנון בהידרדר הג’יפ שלו לאיזו תהום בנגב בשעת תרגיל של גדוד־המילואים שהיה מפקדו. האב לא מצא עוד בעצמו כוח לשוב לניהול העסק, שחידש והרחיב כל־כך אמנון בשנים המעטות שעמד בראשו, וכדי להציל את “ברקאי” מחורבן גמור נאלצו ברכה ואבישלום לרדת לתל־אביב וליטול לידיהם את הדפוס ואת בית־ההוצאה.

אבישלום, זה היה הרושם הברור מן המשפטים הספורים שהשמיעו ברכה וגידי, נחשב לעמוד־התווך של הקיבוץ הגלילי הצעיר. הליכותיו הצנועות, הסתפקותו במועט ורוחו הטובה היו רק צד אחד של אישיותו שנתחבבה על החברים. הוא הצטיין בתושייה בלתי־רגילה בכל הנוגע לביסוסו הכלכלי של המשק ולמשא־ומתן עם המוסדות המיישבים, עם הבנקים ועם הסַפּקים. אבישלום היה אז בחור צעיר, אך כדיפלומט מלידה היה מוצא מיד את המפתח המתאים אל הלב הקשוח ביותר. בשבילו היתה העזיבה טרגדיה אמיתית, נזכרה ברכה בשעה שהצצנו לגוש עציון וכמו מאליהם עלו ימי־הבראשית הקשים בחייו של קיבוץ הררי. “אני אמנם כבר מגיל שבע־עשרה הייתי פחות או יותר קיבוצניקית, אבל אם להגיד את האמת – קל לא היה לי שם אף פעם. בכל־זאת, גדלתי בבית אמיד, ואפילו בשנות־המלחמה לא חסר לי שום דבר. ולחבר’ה, בקיבוץ צעיר, בסוף העולם, היה אז קשה מאוד. היום הייתי מעריכה אולי את הדברים אחרת: אבל כשיש לך בתל־אביב עסק כזה וכל התנאים וממש מתחננים לפניך לבוא ולקבל הכול, זה לא פשוט. וחשבתי גם על אבא, כמובן, שאיבד את בנו וכל מפעל־חייו נהרס. לא כך אבישלום. הקיבוץ היה הבית הראשון שהיה לו בחייו, ואף־על־פי שהיה כאילו מנוער־השוליים ואצלנו רוב החברה היו מהתנועה, תיכוניסטים, קאליברים רציניים, הוא לא רק התקבל אלא נהפך למין אבא לכולם. יש לו סגולה כזאת, אני לא יודעת, אולי היא מתפתחת אצל ילד שמוכרח לסמוך רק על עצמו – מגיע למשל החורף, ובגליל חורף זה חורף, וכל התקציבים נאכלו ואין כבר אצל מי ללוות גרוש – אז מביאים את כל הרעה החולה הזאת אל אבישלום, את כל הרשימה של מה שאין. אני רואה, שאין לו מושג מי ייתן לו תנורי־נפט, מגפיים, מעילים, כסף לדיזל, אבל כולם יודעים שבבוקר ייקח את הטנדר, ייסע לחיפה, אולי לתל־אביב, ובערב יהיה הכול איכשהו מסודר. הו, הפרידה היתה קשה מאוד, אֵבל בקיבוץ ושיברון־לב לאבישלום. תשאל אותי היום למה יצאנו – אני לא יודעת. זה נכון,” הסכימה ברכה עם גידי, “אני, אחרי שתים־עשרה שנה, עוד מתגעגעת, כלומר, אינני חושבת שהייתי יכולה היום לחזור ולהמשיך כאילו לא חרץ בי כל הזמן הזה את סימניו, אך מה שהשארתי אחרי עודנו שם והחלל עודנו חלל ריק. אבישלום – אחרי שנה היה כאילו כל החיים גידלו אותו לתכלית הזאת, לנהל עסקי דפוס ומו”לות. אתה יודע, גידי," הוסיפה, “בשנים הראשונות נדמה היה לי, שהוא מתחמק מביקורים בקיבוץ כדי לא לפתוח מחדש את הפצעים. לא, הוא פשוט מלא בעניינים שהוא עוסק בהם, וכל מה שהיה – כאילו לא היה. הלוא אתה סופר, מה אתה חושב? אדם שהיה כל־כך קשור לקיבוץ, ייתכן שעד כדי כך ישכח? מה זה, מין יתמות כזאת?”

אם הותיר המונולוג המשוחזר, ששׂמתי בפי ברכה, רושם כאילו כל שבע השעות לא דיברנו אלא באבישלום, מן הראוי לתקנו. הרגל ממושך נעשה לי לטבע, או למום מקצועי – הייתי קשוב מאוד לדבריהם של אחרים, אך מתקשה מאוד בדיבור לא־תכליתי, בשיחה שמנהלים בשבת בהירה וחמימה ראשונה של מה שקוראים אצלנו חורף – כמה ימים של מטרות עזים שהדיחו את הקיץ וטיהרו את האוויר – שיחה על הגשמים עצמם, על המקומות שאנחנו עוברים בהם מעבר לקו הירוק, בואכה לטרון, כל הזיכרונות המשתחררים של בני־דורנו, וכן, כמובן, ויכוחים על הבריטים שלי ומועצת־הביטחון, על הצרפתים שלי ודה־גול, ספרי־המלחמה, בעד ונגד ההמתנה, מי היו הגיבורים האמיתיים של ששת הימים ומי ראוי ומי אינו ראוי לתואר אלופי הניצחון. על כל אלה דיברו בעיקר גידי, שנהג, וברכה, שישבה לימינה של אביבה. גידי היה מדבר אלכסונית לאחור וברכה אלכסונית לפנים, ואביבה צופה בנוף ושותקת. עד מהרה נפלה עליה תרדמה, ורק אני המשכתי להקשיב לשניים, שוֹלֶה מדי פעם פרט נוסף על אבישלום ומצרפו לגלגול הישראלי של האיש נטול־ההכרה.

למשל: הערתה של ברכה בדבר תגובתו הפסיכולוגית על העקירה מן הקיבוץ לתל־אביב: “כל מה שהיה – כאילו לא היה.” בשלב זה, כלי להדגיש, כבר לא נותר בלבי ספק, שזהו האיש שעל זהותו האמיתית אני מתחקה. תיאוריו של גידי אותו היו יפים כתצלום. ועוד, כשעלה בראשו הרעיון שניסע לחברון וניקח את ברכה, היה זה נימוקו, שאבישלום משוטט שוב באירופה והמסכנה תקועה עם הילדים. כך גם נודע לי פרט חשוב על נסיעתו הקודמת, והוא השלים מה שגילה כרטיס ה“לופטהאנזה” של ברגרזון: כשישבנו ב“גולדן צ’יקן”, אם איני טועה, ואכלנו צהריים, התחיל גידי מקנטר את ברכה בציור המסעדות האירופיות שמבלה בהן עכשיו אבישלום. “אני מקווה, שהתוצאות המסחריות יצדיקו את הנסיעה הזאת.” אמר, אבל מיד ננעץ בו מבטה המתרעם של אביבה והוא ביצע תפנית של מאה ושמונים מעלות: “זה סתם, ברכה. כואב לי להודות, אבל האלבום שלכם הוא מלאכת־מחשבת. אלבום כזה אינו מִבצע מו”לי זריז, כי אם אַקט של אהבה. גם בימי מאי היה הגבר הזה, כמובן, בחוץ־לארץ," פנה עכשיו גידי אלי. “מתי סגר נאצר את המצָרים, בעשרים־ושניים? כעבור יומיים־שלושה, נכון, ברכה, כבר היה אבישלום בארץ, נסע ישר אל ג’וני גרוס ונלחם – ממש, כמ”פ – בחטיבה שלו. אַת אמנם מעריצה אותו מעבר לכל פרופורציה, אבל בסך־הכול הוא גבר לעניין, החברוני הזה."

וכך, בערב, כשיצאתי לטפל כביכול באותם “עניינים” שאין שואלים עליהם ובאמת שוטטתי לי בתל־אביב של מוצאי־שבת, לא היה תיק אבישלום חברוני חסר כמעט כלום, אפילו לא אותם גילויים אשר הסעירו – שמא אודה בכך בפה מלא – את רוחי.

בביקורי החטוף בארץ, בסוף מאי, היה לרחוב עצמו ריח של אסון קרב – אחד מאותם ערבים חמסיניים, שכל היושב בלונדון אפילו שנה אחת בלבד, שוכח שהם אפשריים; הגברים רובם מגויסים והנשארים בבית אינם מראים את פרצופם; הקירות והמדרכה מפיקים חום עמום; הגוף רוחש זיעה והאוויר כאילו הולך וכלה. הערב האחד ההוא היה קודר אפילו יותר מקיץ ארבעים־ושתיים, כשאמורים היינו להדוף בקאראבינות איטלקיות את הצנחנים של היטלר. אז היינו נערים, שׂחינו בחום התל־אביבי כמו דגים במים, התאמַנו במקלות קפא"פ, שרנו את שירי הצבא האדום ולא הבינונו מאומה. בערב ההוא של סוף מאי ששים־ושבע חנק את תל־אביב לא החום, כי אם הזיכרון.

עכשיו, במוצאי־שבת, היתה פתאום תל־אביב של הנעורים, רחוצה, צעירה, צחקנית, לב העולם. הייתי מוּדע למה שהתנסיתי בו מאז עברתי הבוקר את כל דיזנגוף, מן הכיכר צפונה, ועד לשׂדרות נורדאו ומשם, דרך סוקולוב, לביתו של גידי – חזרתי, כמו במכונת־הזמן, לארץ־ישראל שאיננה. מה מוזר: משחציתי את הקו הירוק נתחיוּ בי הצבעים והקולות והריחות, המרחבים המשולחים, הבוסתן שמעבר לגדר־האבנים, מחרשת־המסמר, משׂוּכת־הצבר, ניחוחיו הצורבים של השוק, הזרוּת והפחד, כל מה שמחקתי אני מזיכרוני, בגלל חיי הסגורים, אולי יותר מאחרים. כמה אחר הייתי אז אני.

גם את תל־אביב ראיתי בעיניים שהיו לי במוצאי־השבתות ההם: המטרות העזים של השבוע שעבר רחצו מן הבתים קיץ של אבק, חפפו את העצים, המציאו סוף־סוף תירוץ לגברים להוציא את החליפות מהנפטלין, לנשים להיות לא־פחות מודרניות מלונדון, מעילי־מַכּסי על חצאיות־מיני, מבטים מפורכסים של לב־העולם. בערב צעדתי מצפון לדרום – מקרן ז’בוטינסקי לעבר הכיכר, חבוי באדרת עור־הכבשים, רואה ואינו נראה, עיניים של בן תשע־עשרה בעיר היחידה בעולם.

חצי־העיר נהרו אל ההצגה השנייה וחצי־העיר מתוך הראשונה – ואני לבדי, אלמוני גמור. אבא מסוגר בדירתו הקטנה בסוף אבן גבירול, אחותי הרצליה בקיבוץ ואחי הקטן מנחם באשדוד. כל־כך בחוץ אני, חשתי בקטע הצפוף ביותר, מקרן־קיימת והלאה, שאפילו היינו נוגעים חוטם בחוטם, לא היו אבא והרצליה ומנחם רואים אותי. אני בחוץ. אפילו אל הממונה עלי לא טלפנתי, וגם עכשיו דחיתי זאת למאוחר יותר. המוח חייב להשליט תחילה סדר במה שקלט היום על אבישלום חברוני, וחשוב לא פחות – לא להניח לרגשותי כלפי עצמי לחלחל לתוך ההערכה המפוכחת של זהותו ומניעיו של האיש נטול־ההכרה.

ודאי שחסרו עדיין חוליות, שתחברנה את השברים באורח חד־משמעי לשלמוּת אחת. היו אפילו רגעים במהלך היום הארוך, שהתחלתי תמֵה אם אין העובדות המרובות על־אודות אבישלום חברוני, שהרעיפו גידי וברכה, שומטות את עצם הבסיס מתחת לתיאוריה של יצחקלה ושלי. בקולה המתוח של ברכה היה כאב לא מוצנע על נסיעותיו המרובות, אך בכל מה שאמרה – והיא דיברה הרבה – לא שמעתי אפילו נדנוד של ספק בעניין ילדותו. רק חקיין גאוני מסוגל לשכנע נערה תל־אביבית – שנתיים, לכל היותר שלוש, אחרי בואו מצרפת – שהורתו ולידתו בחברון, ובמשך שמונה־עשרה שנות נישואין לא למעוד אפילו פעם אחת. הרגע שכמעט “שבר” אותי בא בחברון עצמה, כשסיפרה ברכה על כוונתו של אבישלום לאתֵר את הבית שבו נולד: “המשפחה אמנם מתה בשבילו, אבל לפי שם אבי־אמו הוא מקווה לגלות את הבית. גם אחרי שהתגייר הוסיף אבי־סבור להיקרא קוֹבאלֶבסקי, והוא סבור שהוריו קיבלו חדר בבית סבו ושם נולד.” קפצתי על ההזדמנות ושאלתי מה היה שם אביו. התשובה באה מיד: חבוֹיניק. אולם אבישלום, מיהרה ברכה להוסיף, אמר שלא ילך לחופּה אלא לאחר שישנה את שמו באופן רשמי. בכתובּה יירשם חברוני.

לא קל היה להתעקש ולחפש בתיאור המדוקדק הזה איזו נקודת־תורפה. ובכל־זאת, בערב, תוך שהייתי משוטט כאלמוני בעיר שבה נולדתי וגדלתי, ראיתי פתאום כמה בדויה כל הביוגרפיה הזאת מן הלב, כיצד צורפה במוחו המאורגן להפליא של בעליה באופן שלא תיוותר שאלה שאין עליה תשובה. בפועל ממש – נתחוור לי – לא פגשה ברכה אפילו אדם אחד שהעיד, כי הכיר את אבישלום חברוני, או חבויניק, קודם לארבעים־ושבע־שמונה, והיא עצמה לא ראתה מעודה איש ממשפחת קובאלבסקי החברונית.

כל זאת, האומנם נרצח בתרפ"ט בחור־ישיבה בשם חבוֹיניק, האומנם אושפזה חולת־נפש בשם זה, ההיה בבית־היתומים דיסקין יתום כזה – ניתן לבדוק, אך אפילו ייחקר כל זה עד תומו, מנבאים כל חושי מה יימצא: לא־כלום.

כנגד זה, ידעתי בוודאוּת, שניתן לגלות ב“אל על” את מועדי טיסותיו של אבישלום חברוני מלוד לציריך ובחזרה. את כרטיסו האחרון קנה ברגרזון במשרד “לופטהאנזה” בציריך בארבעה במאי. מן הלוח העברי למדתי שאחרון של פסח חל השנה באחד במאי, והייתי מוכן לערוב בראשי, שלמחרת, ולכל המאוחר כעבור יומיים, יצא אבישלום חברוני מלוד, וכפי שכבר סיפר גידי, שב בעשרים־וארבעה או בעשרים־וחמישה במאי. משׂיחתם של גידי וברכה ומתוך מה שהוצאתי מ“אייר פראנס” בלונדון, קל לשער מתי יצא, לפני שבועיים־שלושה, ומפיה של ברכה כבר הצלתי מתי אמר לשוב, ביום ששי, החמישה־עשר בדצמבר. בעניין אחד קלענו, יצחקלה ואני, למטרה: זהו איש שיטתי, הדבק בדפוסים קבועים ונוקשים מאוד.

אך מה יועיל לנו כל זה? ואפילו הוכחתי, שהאיש המתחזה בפרנקפורט כגרמני, בפאריס כצרפתי ובארץ כחברוני זה שלושה דורות, אינו אף לא אחד מן השלושה, מה מצאתי? שלושה שירותים ממלכתיים (אם לא יותר) הוזעקו מחמת החשד, שכל המערכת הסבוכה הזאת משרתת איזו רשת עוינת. בעניין זה, אנוס הייתי להודות ביני לבין עצמי, לא החכּמתי גם היום, אם לנקוט לשון־המעטה.

כלומר, בכל־זאת נתגלה משהו חדש, וגרעין אחד של אמת מוצנע כנראה בסיפור החברוני: השם אבישלום חבוֹיניק. ברכה אפילו הזכירה, כי חוקית שינה את שמו רק אחרי קום המדינה. זו אינה בעיה – מתקשרים בבוקר עם משרד־הפנים ובודקים. אך אפילו מצוּץ גם השם חבוֹיניק מן האצבע, חוזרת שאלת השם שנכנס בו לארץ, האם עלה כחוק בשם ברגרזון או מונטרלאן, ושמא הגיע בספינת־מעפילים וכאן סוּפקה לו תעודת־זהות מזויפת בשם שהיה במשך הזמן לשמו, חבויניק. וכמובן, קיימת עדיין האפשרות שאותה בעצם באתי לבדוק – שמלכתחילה נשתל כאן כסוכן של מדינה זרה, הוענקה לו זהות וניתנו לו הוראות מפורשות להישאר “רדום” עד אשר יינתן לו האות. האם הופעל בחמישים־ושבע, השנה שהחל בה בנסיעותיו, נסיעות שהלכו ותכפו עד שהשלים, בתקופה האחרונה, ממש, את כל המעגלים. גם דברים כאלה כבר קרו אצלנו.

סברה זו, למען האמת, היתה עכשיו מגוחכת בעיני. יתירה מזו, אני הייתי נלעג בעיני עצמי. היטב הדגשתי כמה התאמצתי כל אותה שבת להפריד בין המשימה שלשמהּ באתי לבין הרגשות שהלכו והשתלטו עלי. בוודאוּת איני יכול לומר עד היום מהו אותו פרק מסוים בקורות־חייו הבדוּיות של אבישלום חברוני, שהסעיר אותי כל־כך. הדבר היה קצת כמו ביקיצה מסיוט – אנחנו אחוזי־חרדה, אבל מה שאנחנו זוכרים אינו עומד בשום יחס לִסערת־הרגשות שעורר. אולי היתה זו הצטברות של כל הדברים השונים והמנוגדים ששמעתי, זה שכמעט לא עצמתי עין מאז בוקר יום ששי, הטיול בשטחי ארץ־ישראל שהחזיר אותי לזמן אחר (הרהרתי גם בזה, שאף כי מנעורי עובד אני בשירות עם־ישראל, לא השתתפתי במלחמותיו), ושמא הצורך להקשיב בדריכות לדבריהם של גידי וברכה. אינני יודע. היה ערב של חורף תל־אביבי צלול ובהשוואה עם לונדון אביבי מאוד, ואני זרמתי עם טיילי מוצאי־השבת לעבר הכיכר, מפלס את דרכי בזרם הנגדי. תחילה חששתי פן יכיר אותי מישהו, שאיני מעוניין שיידע על בואי. עד מהרה נוכחתי לדעת כמה נוכרי אני בעיר, אשר בה עברה מחצית־חיי הראשונה. כל־כך הרבה פנים, כל־כך הרבה צעירים (ואתה, ידידי, נכנסת לשנתך הארבעים־ושלוש), אף לא חבר אחד, אף לא פרצוף מוּכּר אחד. חציתי את הכיכר והמשכתי הלאה בדיזנגוף, במקום שהאור מתמעט ואפילו בשעת־החסד הזו הכול כאן עצוב ומתפורר. אלה הם הצריפים, שביניהם עברה ילדותי. אחד אחד מפצחת אותם תל־אביב, כמו גרעינים. גם הורי עקרו לפני שנים לצפון הרחוק, קרוב לירקון. סוף־סוף חיסל אבא את חנות־הירקות ופתח חנות קטנה למכשירי־כתיבה ומיני סידקית, אבל לאחר פטירתה של אמא, נפטר גם מזה. כמה מוזר, אמרתי עכשיו לעצמי, צועד לעבר כיכר מלכי ישראל, שחרף הבדידות שממלאת אותי תל־אביב, משוטט אני סתם ברחובות ואינני לוקח מונית ומשמח את לבו של אבא, שכל ילדיו חיים מחוץ לעיר והוא נותר לבדו, כדבריו, עם הקירות. בעיני אחרים, וגם בעיני עצמי, אם אפשר לומר כן, היתה תדמיתי זו של אדם תכליתי, שכלפי בני־אדם, כמו ביחסו למכשירים אלקטרוניים, הוא צונן וחסר־רגש, כלאיים של מהנדס ו“שפּיוֹן”. עכשיו, בלי לדעת איך, לפת אותי, כמו באצבעות, איזה צער נורא, ובשום פנים לא יכולתי לבודדו ולהחליט על מי אני מצטער, על היינצי בּרגרזון, בן־אחיה של הגברת אופנהיים, שחיבר סיפור יפה כל־כך על אבישלום חברוני, או על עצמי, מטומטם גמור שמראים לו הכול והוא אינו רואה שהילד הזה מרגל לכל היותר את עצמו, נמלט מעצמו, רודף אחרי עצמו, מטעה את עצמו בכל מיני מסיכות, מחונן בכשרון כמעט חייתי להיות כמו החול, כמו האבנים, כמו הסבל, כמו החלומות, ובאי־היכולת לפסוק, כאילו נפגע אצלו חוש ההתמצאות, היכן המקום שהוא מקומו. זה הכול. זה בכלל לא שייך לי, על־כל־פנים, לא לי. קשה מאוד יהיה לי להסביר מחר לממונים עלי מה הריץ אותי מלונדון עד תל־אביב, חוץ מהמחשבה שהתירוץ שהביאני הוא תירוץ טוב.

יש אבישלום חבויניק, אמרו לי עכשיו חושי. זהו גרעין־האמת. מיד צריך הייתי לשוב על מרכז ה“בריחה” בפאריס. בחור כזה, בן תשע־עשרה־עשרים, שחזוּתו מצודדת וראשו עטוּר הילה של דיבור ה“מאקי”, יתום יהודי בלונדי התועה בדרכי פאריס שלאחר המלחמה, נתקל פתאום בחיילים שעל מדי־הקרב שלהם מגן־דוד צהוב, ודווקא משום היותה בלתי־צפויה כל־כך פותחת לו פגישה זאת אפשרות להתחלה אחרת, מסעירה הרבה יותר מפאריס שבשוליה הוא משתכשך. בכוח חקיינותו הגאונית הריהו נטמע בהוויית הצעירים המחוספסים, הרעשניים והתמימים מן המזרח הקסום, תנועותיו נעשות כתנועותיהם, משפטים עבריים שהוא צובר במהירות הם העתקים תחביריים ופוֹנֶטיים מדויקים של דיבורם, וכיוון שמדמותו – כמו מתוך ראי – הולכים ונשקפים הם עצמם, רואים בו ידידיו החדשים את האח היהודי שצייר דמיונם בצאתם לאירופה, אך בהגיעם לשם לא מצאו אותו. בחורים כמוך, אומרים הם לאנרי (או היינץ, אם הציג עצמו בזהותו הפרנקפורטאית המקורית), אנחנו צריכים בארץ. כבר אתה לא נראה עולה חדש, כל מה שחסר לך זה עוד קצת שמש. הוא משיג מדי־קרב ההולמים אותו להפליא ומבטלים את המחיצה האחרונה בינם לבינו. בינו לבינם.

אבישלום חבויניק. איך לא חשבתי על השורש הזה של הגלגול הארצישראלי. עכשיו אני כמעט בטוח, שאת השם הזה שמעתי בימים ההם באירופה, אפילו שאי־שם על הקו, בין מינכן, פאריס ומארסיי, הצטלבו דרכינו. אני רואה את אחד הקיבוצניקים – ואולי המושבניקים – הצעירים, שיידיש לא דיברו ושום קרבה בינם לבין המוברחים לא היתה, אבל לילה־לילה היו צועדים בשבילי־הבריחה שבין הגבולות האירופיים הנסגרים והולכים מחדש, ביערות ובמעברי־ההרים. אני רואה אחד כזה בשם אבישלום חבויניק. אך גם אם מתעתע בי זיכרוני, ברור לי עכשיו איך לבש אנרי (או היינץ) את השם, שזיכה אותו בהפלגה באוניית־צבא בריטית, על חשבון הוד־מלכותו ג’ורג' הששי, לאלכסנדריה, ומשם, ברכבת בעלת מזג של גמל, לרחובות. שומע אני מה אמרו לו בפאריס עסקני ה“טִיטִיגִ’י” (ראשי־תיבות שנרשמו בתעודות־מסע מזויפות לרכב צבאי בשירות ה“בריחה”, “טִילחַס טִיזִי גֶשֶׁפְטְן”, ובתרגום חופשי – “עסקי שק בתחת”): לךְ קל יהיה להתחזות כאבישלום חבויניק, שבפנקס־החייל שלו מצויין רק ששׂערו בהיר, עיניו כחולות, וגם קומתך כקומתו. מחשש חקירה מצד בלשי ה“סִי אַיי דִי”, ישב אבישלום חבויניק האמיתי וסיפר לו את כל קורות־חייו. אנרי (או היינץ) לא רק ספג הכול – הוא נהפך לאבישלום חבויניק.

מעתה קל לשער מה קרה לו בבואו לארץ. את כל עברו השאיר אמנם בפאריס, אך ההווה שלו היה רופף. האיש שאת שמו נשא עתיד היה גם הוא לשוב הביתה, וכדי שתהיה זהותו החדשה שלמה ולא ייוותר אפילו סדק אחד, היה עליו לקפוץ עכשיו עוד קפיצה כפולה אחת: ייתכן שנאחז בכמה מפרטי הסיפור שנטל מאבישלום חבויניק הראשון – אולי היו בין אבותיו גֵרים מרוסיה, אולי היו ברקע גם חב“ד וגם חברון – אבל לפלמ”ח הצטרף (אולי במהומת החודשים הראשונים של הקרבות, באביב תש"ח האכזרי) כאבישלום חברוני, ובזה הבטיח לעצמו לא רק עתיד שאינו חוזר אף לאחד מגלגוליו הקודמים, האמיתיים והבדויים, כי אם גם עבר חדש, שורשי ומרשים אפילו יותר מזה של האיש שבתעודותיו הגיע לארץ. היה זה אצלו הכרח פנימי לטוות סיפור שלם, להיות לאישיות מעוגלת.

כשהגעתי לכך, כבר לא היה תיאור משוער זה בעיני רק בחינת אפשרות סבירה, כי אם פתרון יחיד, ממש כשם שבין שתי נקודות אין עובר אלא ישר אחד ושטחו של העיגול היה תמיד$\pi r^{2}$. השערה נועזת זאת טעונה, כמובן, הוכחה, ואמרתי להתקשר בבוקר למִרשם התושבים וכן לאתֵר מישהו מפעילי המוסד לעלייה בפאריס, שיידע לספר לי מי היה אבישלום חבויניק המקורי ומה היו מעשיו משעה שמסר לאחר את פנקס־החייל שלו – אך בכל הנוגע להרגשתי הפנימית, לא היה לי עוד מה לחקור.

שאלות, כמובן, נותרו. אילו ידעתי מה פותחים המפתחות שנמצאו בכיסו, כלומר אילו הגעתי אל החדרים – או תאי־השמירה – בלונדון, ושמא גם בציריך, שהוא מחזיק בהם את דרכוניו האחרים, ניירות מן הבנקים שמופקדים בהם כספי־השילומים, התכתבויות עם הוצאת “ביבר” ו“מונאד” וכיוצא באלה, קל היה לי יותר לשכנע את הממונים עלי שאין כאן תיק. מן הבחינה הזאת, לא היה טיעוני בעד סגירת התיק מבוסס יותר מחֶפזוני לפותחו.

והיתה שאלה בסיסית יותר, אשר מחר בבוקר אתבקש בוודאי להשיב עליה: מדוע 1957? כל הניתוח שעשיתי זה עתה מיוסד על הנחה, שהאיש שלנו עלה מתוך בחירה חופשית, יותר מזה, שגמור היה אתו ליהפך במעשה, בדיבור ובמחשבה לעצם מעצמה של הארץ. אך הפרכת החשד, שמלכתחילה מעורב היה בעלייתו איזה גורם זר וההוכחה שכל שינויי־הזהות נבעו ממקור אחד ויחיד, מתשוקתו של ילד־המלחמה לקבוע כאן את תחנתו האחרונה, רק מחדדות את השאלה: מה אם כך קרה ב־1957? סתם, ככה, התחיל פתאום שוב לרוץ על־פני אירופה?… ככל שגדל כוחו של המניע להכות שורשים בארץ, כן גם חייב להתעצם אותו משהו – ואולי מישהו – המופיע כעבור עשר־אחת־עשרה שנים, עוקרו מתוך המעגל הסגור של אישיותו החדשה וקולע אותו מחדש לתוך העולם שנטש בצורה סופית כל־כך. מה אם כן קרה ב־1957?

כל היום כולו העסיקה אותי השאלה הזאת. כבר העירותי, שקולה של ברכה היה רם מדי, ומפעם לפעם כאילו אחזה עווית את מיתרי קולה והמלים היו נמלטות מגרונה בחריקה. היה זה תיאור נכון, אבל לגמרי לא אמיתי. כעבור שעתיים־שלוש התחילה אוזני מבחינה במשהו פנימי יותר, קול בתוך קול, ואם להמשיל משהו מניסיוני כאלחוטאי – מבעד לקקפוניית השריקות והצקצוקים הגיעה פעימתה הרחוקה, אך המתפענחת מאליה, של תחנת־הבית. שמעתי את קריאות ה“אֶס־אוֹ־אֶס” הרפות, שברכה עצמה התאמצה להחריש בדברנותה הלא־נפסקת. ברחוב לא הייתי מזהה את הנערה ארוכת הריסים ובעלת החזה המתפרץ, אך כשהעריב היום הקצר וכבר היינו עושים דרכנו בחזרה לתל־אביב (עכשיו ישבה אביבה לצדו של גידי, ואני ישבתי מאחור עם ברכה), התעורר בי מחדש משהו מאותה משיכה שחשתי בחשאי כלפי השביעיסטית העסיסית. כלומר, קדמה לה השאלה מה קרה לאבישלום, ולא היום, כי אם לפני עשר שנים. אפילו היום, כשגופה הקצר איבד את גמישותו הרכה, מותניה רחבו ומקרוב ניכרים אותות מוקדמים מדי של כמישה על עורפה וצווארה, שופעת היא חיוניוּת נשית מאוד ומיתרת־קולה המתוחים אומרים בסך־הכול, חבק אותי חזק מאוד, לחש כמה מלים בין שדי, הישבע ש“הפעם או שאַת נוסעת יחד אתי, או שאני נשאר בבית יחד אתך”. ואני לא ראיתיה – כמה – מלפני אותה הפלגה ראשונה, הקו שעתיד היה לחצות את חיי. מה חסר לאבישלום בנערה התל־אביבית הזאת, שמקִנה הוא פורח, דרך־קבע, פעמיים בשנה, להיות היינצי של בריגיטה לאמפרכט ואנרי של נאדיה דידיֶה? בלי־משׂים הרהרתי במה שיש בין קארי לביני. אף שהיא כאילו מזדהה עם ארץ־ישראל שלי ושל חברי, האמת השלמה היא, שזה־עם־זה עודנו מתאמצים להתקבל זה־על־זה, כלומר להיות לא־בדיוק־מי־שאנחנו, אך לשחרור גמור, עד הסוף, לא הגענו. עכשיו, בערב, במכונית, החזירה לי ברכה לרגע גלגול רחוק של עצמי והתמלאתי תשוקה לא־מרוסנת לאמץ את עצמי אליה, חש במה שמשדרים האותות החרישיים אלי, המהנדס־היורד האכול געגועים למולדת, אמור לי, אמור, כמה מלים רכות, ולשעה קצרה אחת נדע שנינו מנוחה.

כבר השלמתי הקפָה כמעט שלמה, וברחוב אבן גבירול הגעתי עד לקסטל, קרוב לדירת־אבי יותר מאשר לדירתו של גידי. השעה היתה מאוחרת, ואת המהומה שבתוכי ניצחה העייפות. לברכה לא אטלפן ולביתה לא אלך, לא עכשיו ולא מחר. בעניין אבישלום אין לי שאלות, ואילו להִסתבך שלא למען המולדת, תודה רבה. אל אבא כן אלך, אבל גם זה מחר.

רק בתום עוד שיחה ארוכה אחת במטבח הענק של גידי, הצלחתי סוף־סוף להיסגר בחדר־עבודתו, שעל מדפיו בולטים ספריו שלו וקירותיו מכוסים בתמונות שקיבל מידידיו הציירים. שכבתי על הספה שהציעה לי אביבה, וכדי להפנט את עיני, התחלתי מעלעל בעיתוני־השבת, שהיו פזורים על־פני כל החדר. עולם לעצמו הוא העולם המשתקף מכותרותיו של עיתון ישראלי. רק עכשיו אני מגלה, שפאריס כולה ממש מזועזעת מן האנטישמיות של דה־גול. הלוואי, ריבונו־של־עולם. וסיפור־ענק שני, שמרוב התעסקות בפרשת ברגרזון, אפילו לא שמעתי עליו, סוף־סוף יצא נאצר מן ההלם, ושלשום נאם נאום גדול, כאילו סוס ורוכבו לא רמה בים. הכול מתחיל מחדש: מה שנלקח בכוח, יוחזר בכוח.

ואז נפלה עיני על כותרת שלישית: “סוכני־ביון בברית־ המועצות, צרפת וארצות־הברית – משתפים פעולה עם הש.ב.” הלוא זה סיפור ישן – מדוע שוב?

ישן – ולא, בידי היה חלק מתוך העיתון שמלפני שבוע. תרגום מתוך ה“פיגארו”. המאמר המקורי הובא אמנם באותו יום לידיעתי ואף עברתי עליו ברפרוף, אבל – עכשיו אנוס אני להודות – ראיתי בו רק עוד אגדה אופנתית, ומבחינתנו לגמרי לא־מזיקה, על האדם העליון הישראלי. לא כך, כנראה, פעל הכתוב על התת־מוּדע של הדוקטור ברוקנר, ואולי, אם להאמין למומחים לשטיפת־מוח, על כולנו: “הש.ב. הישראלי נהנה מרשת פנטסטית של משתפי־פעולה בעולם כולו. למרות הנייטרליות של פאריס והאיבה של מוסקבה, משתפים סוכנים מסוימים של הק.ג.ב. ושל הס.ד.א.ס.א. פעולה עם השירותים החשאיים של ישראל, הדומים, אגב, בארגונם, למוסדות הצרפתיים.” כולנו קראנו ולא הבינונו מה בא כל זה לבשר, ובכל־זאת ציפה כנראה האינסטינקט המודיעיני, כמו אחרי ברק, לרעם המתגלגל, לאינטריגה שתמחיש היטב את הפרוטוקולים־של־סוכני־ציון. עכשיו, לאחר דברי הנשיא על “היהודים שנותרו מה שהיו תמיד”, ורק שבישראל המירו את המשאלה העתיקה “לשנה הבאה בירושלים” בשאפתנות לוהטת וכובשנית וכי לתכלית זו הם מסתייעים בכסף, בהשפעה ובתעמולה, בחוגים היהודיים באמריקה ובאירופה – מתפרש מה שפרסם לפני שבוע ה“פיגארו” אחרת לגמרי. הדברים סמוכים מדי וחד־משמעיים מדי משאפשר יהיה לִפטור את פרשת ברגרזון כסתם קומדיה־של־טעויות.

אך לפני דקות אחדות, כששכבתי על ספתו של גידי, הייתי משוכנע שהשחזוּר המדוקדק ששִחזרתי בראשי את כל גלגוליו של ברגרזון־מונטרלאן־חבויניק־חברוני, הרחיק סופית כל אבק של חשד, ומתחייבת ממנו גניזת התיק. האמת הפתיטית על הנער היהודי המתהפך ומחפש שוב ושוב מחסה בזהות חדשה, עודנה האמת, אך גם השאלה באֵילוּ נסיבות, ולאיזו תכלית, נפתחו פתאום, לפני כעשר שנים, כל קרעיה מחדש – עודנה שאלה.

בראשי חזרתי אל השיחה עם יצחקלה ב“גראס דה דיֶה”. אותו משפט שפלט כביכול דה טראנבליי בעניין קשריו של ידידו הסינַאטור עם אנרי הקטן. האלמוני, שעליו סיפר הסינַאטור לרישאר ספיר, זה שלחש כאילו באוזנו, כי אנרי מונטרלאן פועל בשירות הישראלים. בין שני מפגשים אלה מוכרח להיות קשר, ועכשיו הוא מתברר לי – פרשת ברגרזון צריכה היתה להדגים את התיזה על הביון הישראלי הנהנה מ“רשת פנטסטית של משתפי־פעולה בעולם כולו”. את השליחות הזאת נטל על עצמו אחד מנאמני־הנאמנים, הגנרל ז’אן פרנסוא דה טראנבליי. העניין חמוּר יותר מששיערנו.

בבוקר, כאשר אניח לפני הממונה עלי את כל המִמצאים, אציע מהלך נועז, שרק הוא לבדו עשוי להוציא את הרוח ממפרשׂיהם של בעלי־המזימה: מישהו מאתנו – לדעתי, אני – ייזום מיד עימות ישיר וגלוי עם דה טראנבליי וכן גם עם האיש האחראי לשירותים הגרמניים בלונדון, הקולונל אונטרמאיֶיר. אנחנו נשחק משחק פתוח, את כל קלפינו נניח על השולחן. אנחנו קובעים, שהאיש אינו חשוד בפעילות מזיקה כלשהי בשירות גורם זר כלשהו, ובוודאי שאינם סוכן שלנו. כל ניסיון להשתמש בפרשה אומללה זו, שאלמלא אותה תאונה אולי לא היתה מתגלה לעולם, יפעל כבומראנג ויפגע בכל אלה שינצלו את סבלו הנפשי של פליט יהודי גרמני, גיבור ה“מאקי”, להשפלת קרנה של מדינת ישראל. כן, כך אדבר, כך נכבה את האש הזרה הזאת. מכל התיק הזה לא יישאר אלא אפר.


 

23. והחולה – את החולה שכחנו?


במהלך הקריאה תהה בוודאי הקורא הרגיש לא אחת על איזו תכונה – אולי מפליאה בעיניו – של קורות־החיים האלה: דפים ארוכים הוקדשו עד כאן לתיאור האירועים שהשתלשלו מן התאונה, לנפשות השונות שמילאו תפקיד זה או אחר בחמשת הימים שחלפו מאז ניטלה הכרתו של היינץ איזידור ברגרזון, לחקירת החשדות שהתעוררו נגדו, לאיסוף הממצאים השונים – בכללם פרשיות אמיתיות ומדומות מעברו – ולניתוחם. אבל החולה עצמו – האיש המוטל בבית־החולים של אכסברידג' במעין תרדמה, לא רואה, לא שומע, לא מדבר ולפי כל הסימנים מחוק־זיכרון – החולה לא זכה אלא לטיפול אגבי, כאילו האיש החי, ענותו, סיכויי החלמתו, כל זה אינו נחשב, ואל אדם, כי אם איזה חפץ חשוד מונח שם באכסברידג'. מה טיבו של אבנר בן־ברק זה, הרחיקו אולי כמה קוראים ושאלו, המשחזר את האופן שבו נתקשר במוחו של דה טראנבליי דיוֹקנו של האיש שראה על מסך־הטלוויזיה עם ספרו של מישל פוּקוֹ שעיין בו במיטתו, אך כלפי הווייתו השסועה של האיש נשוא־החקירה, כלפי האופן שבו יתאחו כל הקרעים האלה – אם אמנם יצליחו הרופאים להעירו מן התרדמה הזאת – כלפי כל אלה הוא מגלה איזו אטימות. לא האיש עניין אותו אלא הנושא שעליו הוא מופקד: ביטחון המדינה. משהגיע למסקנה שאין פרשה זו שייכת לתפקידו, לא נותר אלא לשים קץ לבחישה מצד גורמים זרים. משיַשלים מלאכה זו יצא מהתמונה. מבחינתו, גניזת התיק היא גם סוף הסיפור.

הקורא הרגיש היטיב לראות. בעיקרו של דבר, עסקתי לא באיש, כי אם ב“פרשה” – וכשיצאתי בחזרה ללונדון, בבוקר יום שני, מילאה אותי תחושת סיפוק מקצועי עמוק. השערותי נתאמתו בדייקנות גמורה כל־כך, שהממונה עבר בשתיקה על האופן שבו פעלתי, בלי להתייעץ, בלי להמתין להוראות, אפילו בלי לדווח. בדיקה בכרטסות מרשם התושבים העלתה לא רק את עוּבדת שינוי השם מחבויניק לחברוני, כי אם גם זה שנולד בירושלים (?!) לאביו אביגדור זלמן ולאמו הניה בשמונה בספטמבר 1927. עד כאן חברוני. בדיקת השם חבויניק עצמו גילתה, שאותו אבישלום המקורי עודנו חי וקיים במושב שבו גדל ואליו שב בסוף ארבעים־שמונה מאירופה. מספְּרי־הזהות של השניים לא היו זהים ואצל אבישלום המושבניק היה כתוב שנולד בחיפה לאביו דוד ולאמו פניה. איך, מתי ובידי מי הוכנסו השינויים הקטנים הללו לא ביררנו, אך גם בעיני הממונה לא היה בהם כדי להטיל צל על התיאוריה שלי. הממונה נתן הסכמתו להצעתי בדבר העימות הגלוי עם הצרפתים והגרמנים, ואף העיר, כי לאמיתו של דבר לא הפסיד לי הביקור בארץ אפילו שעת־עבודה אחת – בנמל הִיתְרוֹ אֶנחַת פחות־או־יותר בשעה שישובו דה טראנבליי ואונטרמאייר למשרדיהם ממנוחת סוף־השבוע. עבודה נקייה, אמר.

יצאתי אם כן מהביקור החטוף והדחוס הזה “עייף אבל מרוצה”, כמו שאומרים. המראות, הקולות, הגילויים המדהימים, תשוקות־נעורים שניעורו פתאום, כל אלה התערבלו בראשי, ואפילו הערב השני, האחרון, עם אבא – ערב כזה אינו זכור לי, אפילו לא מילדותי, שהרי באותן שנים היה אבא ראשו ורובו בחנות־הירקות שלנו, מתמוטט תמיד מעייפות – אפילו השעות הרבות והמפוּיסות בחברת אבי לא הרגיעו אותי. הייתי כמו בבוקר שלאחר שתייה רבתי, ראשי מלא אדי־יין. מספֵק־שינה ספק־הזיה התעוררתי ממש כשהתחיל המטוס מאבד גובה, מפעיל את בלמיו, חוצה עוד ועוד חבילות־עננים וכמעט ברגעי־הנחיתה עצמם חולף על־פני אותה הוויה מעומעמת ורטובה, פרברי לונדון. פה אין סכינים לטושות חותכות רצועות של צל שחור מתוך האור המלובן. הכול אורצל. ומדוע בכל־זאת בורקים כל־כך המים, מוּאר כל־כך הירוק? כששטנו מעל לאינסוף הרחובות המתעקלים, טורי־הטורים של בתי־הלבנים, מגרשי־הספורט, המכוניות הנוסעות כולן בכיווּן הפוך, גיליתי בעצמי רגש מפתיע: געגועים של ממש לזקנה אחת בסְוִויס קוֹטֶג'. בשיחתנו האחרונה, כשטִלפנתי אליה מאוֹרְלי, היתה מהירה ומקצועית יותר ממַאטָה הַארי. היא היתה הנציגה שלי, לא דודתו של היינצי. איך יגיבו פניה הקמטוטיים והעֵרניים להפליא כשאגלה לה, שלב אחר שלב, תחילה מה שנודע לי בפאריס, אך יותר מכך את קורות עשרים שנותיו של אבישלום חברוני בארץ־ישראל? קשה להאמין, שלא נפגשנו אלא לפני חמישה ימים. יתירה מזו, אף שהערב בדירתו הקטנה והחסוכה של אבא היה רך ונעים, לא נתפוגגה אותה זרוּת כאובה שבינינו, כי אם להיפך. חצי־חיים אני רץ, רצוֹא ושוב, ואילו מסילת־חייו אחת, קצרה וישרה. על חיי שלי אפילו לא ניסיתי לספר לו, מפני שהדברים היו נשארים בוודאי תלויים בחלל, הברות פורחות. לדודה, ידעתי, אוּכל לספר הכול, אפילו על ארץ־ישראל שבדה מדמיונו אבישלום חברוני.

אחרי שהתקשרתי מהשדה אל קארי והבטחתי לבוא הביתה ברגע שרק אוכל, טלפנתי אל הדודה. דיבר ארז האמר. בבוקר, סיפר, היה כאן הפרופסור הארטקליף, ולפני זמן קצר נסע עם הזקנה ועם בריגיטה לאמפרכט – שעברה להתגורר כאן ביום ששי – לבית־החולים. ארז חשש שמא מעל בתפקידו, והסביר לי, כי הדודה עמדה בתוקף על כך שיישאר להשגיח על הדירה. צחקתי. מאטה הארי שלי רואה את כל מרגלי העולם צרים על ביתה. הוריתי לארז, שיישאר עד לשובה, אך מאותה שעה ואילך הוא משוחרר. אין פרשה, אין כלום, אמרתי לתוך האפרכסת. אותי עצמי אפפה איזו הרגשת־שחרור שלא ידעתי שנים רבות.

ה“הילמאן” שלי המתינה לי בחניון הרב־קומתי, ובכּבשׁ הלולייני החלקתי ישר לנתיב־היציאה, זרמתי לתוך המנהרה הארוכה ובקצה השני יצאתי אל העולם הרגיל. הצצתי בשעוני. עד שאגיע ללונדון כבר יהיה כל הקורפוס הדיפלומטי מפוזר במסעדות המשובחות של העיר. המהלך הנבון והחסכוני ביותר, שִכנעתי את עצמי, הוא לנסוע תחילה, ישר מכאן, לאכסברידג'. לטלפן אוכל גם מבית־החולים – ואם ישחק לי מזלי, אולי עוד אצליח לקבוע לשעות אחר־הצהריים פגישות עם דה טראנבליי ואונטרמאייר. את השעה הזאת, האבודה בכל מקרה, אנצל בשביל לראות את הדודה. אם מוציאים היום את הבחור מבית־החולים, חייב לדעת גם פרופסור הארטקליף את כל הידוע לי על קורות־חייו.

גאוותי המקצועית היא בין היתר על כך, שפרצופי נמחק מן הזיכרון ברגע שהוא נעלם מן העין. אף־על־פי־כן זיהתה אותי מיד האחות הקטנה, זו ששדיה מרקדים מתחת לחלוקה כגורי־חתולים:

“הם כולם יושבים עכשיו בחדרו של ד”ר אוואנס," דיווחה בחדווה מיוחדת, שנסתברה מן ההמשך: “הגברת הזקנה הביאה אתהּ את פרופסור הארטקליף. אנשים שאתה מרבה לראות בטלוויזיה הם כאילו פגשת אותם, כמעט כמו משפחה. את פניו אי־אפשר לא להכיר, אבל חשבתי שהוא גדול וגבוה – בטלוויזיה מראים תמיד את הראש, והאיש הנפלא הזה, גבות יש לו כמו לאריה זקן, ועיניים כל־כך שקופות שאתה ממש רואה דרכן את הבהוב המסך, ובכל־זאת, כשהן ננעצות בך, אתה מקבל עור־אווז. וזה למרות שהוא תמיד מדבר נגד היפנוזה. פתאום אני רואה אותו פה, אף אל אף, והוא כזה. נמוך…”

משהו מהבעת פני הזכיר כנראה לאחות הקטנה, שאף אני אינני אחד מבני־הרפא, והיא צִחקקה במבוכה, פתחה לפני את הדלת, מלמלה משהו לתוך החדר וחמקה.

בשבריר־הראשון – עם השקט שהשתרר – צילמתי את החדר כולו. מלבד פניהם המוּכרים של הדודה ובריגיטה, וכן ד"ר אוואנס ועוד שני רופאים, בהם, אם איני טועה, הנוירולוג, ראיתי – עומד בגבו אל החלון הרחב – את האיש שהאחות היטיבה כל־כך לתארו, את פרופסור הארטקליף. בחזותו היה רק דבר מפתיע אחד: כיוון שהדודה לא דיברה בו אלא כעל תלמידו של בעלה ובן־המשפחה, נצטייר לי דיוקן של איש צעיר. הגבר הקצר שלפנַי היה לפחות בן ששים. מבטו היה באמת כפי שתיארה האחות הקטנה, אלא ששקיפותן האפורה של עיניו היתה עכשיו כשל החלון שבגבו. ממבטו ראיתי שכניסתי שיסעה שיחה חשובה, אך בטרם הספקתי לתרץ איכשהו את הופעתי, השתלטה הדודה על המצב, היא פשטה לקראתי את כפותיה, שהיו עדיין בכפפות הסגולות, וקַמטוטי־שמחה מילאו את פניה הכהים:

“הו, אתה מלאך אלוהים!” וכבר פנתה אל הנוכחים ובלי נקיפת־לשון אחת שיקרה: “כלום תאמינו שמצויים עדיין בימינו שכנים כאלה?! הבוקר סיפרתי לאיש החביב והנדיר הזה, מר אבנר, שהיום עובר אולי היינצי לסַאסֶכּס, ובאותה שעה,” מיהרה לספר להארטקליף, שמבטו השקוף היה נעוץ היה עכשיו בה, “לא תיארתי לעצמי שאפילו לזה תדאג, מַייקְל יקירי. מיד הודיע לי מר אבנר, כי ישתדל להגיע לבית־החולים. לא העליתי על דעתי שהוא גם מתכוון לעמוד בדיבורו. אתה אדם טוב מדי, אבנר… את ד”ר אֶוַואנְס אתה מכיר, וגם את ד“ר פַּארְטְרִידְג', כמדומני, וזהו מר צֶ’סטֶר – ו–ידידי הנאמן והיקר – היקר בעולם – פרופסור הארטקליף.”

“אינני ידידך, מַרגוט,” אמר הגוץ בבאריטון חמוּר. “אני מאהבך, מאדאם!”

הכול צחקו. בבת־אחת נעשה הכול מובן מאליו ואני נתקבלתי כמאזין אילם. מסופה של השיחה יכולתי לשחזֵר גם מה שנאמר עד כאן: הבדיקות החוזרות רק חיזקו את האבחנה, שאין כל פגיעה אורגנית שניתן לתלות בה את ההפרעות התִפקודיות. נכונותו של פרופסור הארטקליף לקבל את החולה, אמר ד“ר פארטרידג', הנוירולוג, משמחת אותנו מאוד, שהרי כאן איננו ערוכים לטיפול מן הסוג שהחולה – לפי הערכתי – צריך לקבל. האבחנה מתאשרת גם על־ידי הצטמצמותן של ההפרעות התפקודיות עצמן: השיתוקים החלקיים, גם תופעת הכפפות והגרביים וגם פני־המסיכה, נעלמו לגמרי. אפילו העיוורון והחירשוּת הם עכשיו סלקטיביים. אתמול, וכן הבוקר, הורדנו אותו פעמים אחדות מן המיטה והצעדנו אותו על רגליו: כשהיו בדרכו מכשולים, כיסא, עגלת־תרופות, לא הפך אותם. מאלף אולי יותר ניסוי נוסף שעשינו. זמן קצר אחרי ארוחת־הבוקר – את האוכל הגשנו לו כלשאר החולים, שׂמנו כף ומזלג בידיו והוא השתמש בהם – הוליכה אותו אחת האחיות עד לדלת בית־השימוש, שכתובה עליה המלה גברים. החולה לא זיהה כנראה את הכתוב ואת משמעותו. אך ברגע שפתחה לו האחות את הדלת, חייך בביישנות ונכנס. כאן נתגלה כוחן של המערכות שאני מכנה “אוֹטוֹמַטיזמים התנהגותיים של המעמד הבינוני” – חייך ד”ר פארטרידג' חיוך סגור – נעילת הדלת, הזדקקות לנייר־טואלט, שטיפת־האסלה. שגם חירשותו חלקית אנחנו לומדים מתצפיות אחרות – מלים אינן עוברות את המחסום, אבל רעשים שונים הוא שומע היטב. הסיכום שלי, אם כן, הוא זה: התאונה לא פגעה במערכת־העצבים, ומטעמים לא ידועים לנו רק גרמה לתגובת־היפּוּך, שכמה מביטוייה נעלמו כבר אמנם מאליהם, אבל אין ביטחון שתהליך זה יימשך. בתחום אחד, כך נדמה לי, אין כל שיפור: מלים – גרמנית, אנגלית, צרפתית – אינו שומע, אינו רואה. האם מעורב כאן גם גורם הזיכרון? השאלה היא מה משמעותה של הבחנה כזאת, שהרי הדחקה מוחלטת של עולם המלים היא גם מין עיוורון, גם מין חירשות, אולי שִׂכחה. אבל בזה כבר הִסַּגתי את גבולך, פרופסור הארטקליף.

לא רק הנוירולוג כיוון את דבריו אל הפסיכיאטר הדגול, שביקורו כאן הוא בחזקת מאורע. גם ד"ר אוואנס הפנה אליו את הנהוּני־ההסכמה, את קריאות־החיזוק, דוגמאות נוספות משלו. בריגיטה ישבה כמו מן הצד, יופיה מסוגר וחזק, מתעקשת לא לזוז מלונדון, דֶבק מוזר מחבר אותה אל היהודייה הזקנה, כבר לא רק הקשר בינה לבין היינצי, אלא כאילו במקומו. ראשה היה מוּטה לעבר פרופסור הארטקליף, אבל פניה לא גילו דבר, ואפשר היה לטעות ולחשוב שהיא מרוכזת באפרורית הזָבָה שמעבר לשִמשה. רק פניה של הדודה הגיבו על כל אמירה כאילו היה חץ לא־נראה, זבוב טורדני, ליטוף מרגיע. הכפפות הסגולות לפתו בחוזקה את הארנק הסגול, והעיניים החיוּניות ציפו לכאב קשה יותר. העשן שהיתה נושפת כמו שׂרד מאיזו שריפה ישנה בתוכה, לא מן הסיגרייה הנצחית שלה.

והאיש הגוץ עצמו עמד והאזין בשתיקה, ראשו מוּטה לפנים, עיניו אורבות מאחרי סבך־גבותיו. רק כשסיים ד“ר פארטרידג' את דבריו וד”ר אוואנס הוסיף ספק־חשש ספק־שאלה בדבר הקושי להסביר לחולה לאן הוא נקלח מכאן וכן השערה, שהתנגדותו העמוקה לכל קשר מילוּלי היא המֶסֶר שהוא משדֵר, סירוב להירפא, הגיב פרופסור הארטקליף בקיצור ובפסקנות: הסתגלות יתירה למצבו הנוכחי צריכה להדאיג יותר מהתנגדות פעילה לריפוי. במקרים מסוּימים, התנגדות פעילה היא ראשית ההכרה במציאות. אדרבא, הואיל ומנקודת־ראות תיראפויטית הזמן מהווה גורם שלילי ביותר, הריהו מצדד בהעברתו המיידית למכון־השיקום שלו. “בין עיקרי־האמונה שאני כופר בהם יותר ויותר,” חייך לעבר הגברת אופנהיים, “אני כולל את האנליזה הממושכת. נצא לדרך!”

וכך, באותה נימה סמכותית שאיש לא העז לערער עליה, עבר לארגון הנסיעה לסאסכס. לכאן בא במכונית של המכון, שאינה אלא אמבולנס קטן, וניתן להשכיב בה את החולה, ואילו הוא עצמו ייסע עם מארגוט ועם העלמה לאמפרכט במכוניתי.

“ואני מניח,” פנה אלי, “שתסכים לצרף אותי לחברתכם.”

נסיעה לסאסכס היתה הדבר האחרון שהעליתי בדעתי כשהקדמתי את הביקור בבית־החולים לא רק לשיחות עם הצרפתים והגרמנים, כי אם לאמירת שלום לאשתי ולילדי. אינני יודע מה אמרה הזקנה לעשות אלמלא קלעתי עצמי במו־ידי לתוך הסיטואציה המביכה הזאת. אך משראתה אותי, הפעילה את כשרון־האִלתור המשפחתי בשביל לחסום בפני – לא היה לי ספק, שזו היתה כוונתה – כל דרך־נסיגה, אחרי שהודיעה לכולם שנידבתי עצמי לשירותה, כלום יכולתי לסרב?

רק כשפתחתי לה את דלת מכוניתי, ורגע הוסיפה לעמוד, מלווה בעיניה את בריגיטה, המשתהה בצד האמבולנס, רוכנת על היינץ, מלטפת את ראשו ולוחשת משהו, אמרה לי הגברת אופנהיים: “כל־כך חם בישראל? אפילו להשתזף הספקת!”

צחקתי, ואת הרגע הקצר, שנותרנו לבדנו מיהרתי לנצל ולהודות, שאכן עשיתי יומים בישראל, שעלה בידי לגלות, כי החולה שלנו חי בארץ מאז תום המלחמה, שאני מכיר את משפחתו ואת ידידיו, וכי נראה לי שבאמת היתה כאן קומדיה של טעויות.

“ומי אמר לך זאת למן הרגע הראשון?” כבשה הזקנה את התרגשותה. ומיד הוסיפה: “אבל כל המידע הרב שליקטת, יכול בכל־זאת להביא איזו תועלת. אן אין כאן סודות, חייב מייקל לדעת כל פרט!”

“זה שאינני שכן שלך, חוששני, הוא כבר יודע!”

הדודה השׂימה עצמה כאינה שומעת, פנתה אל בריגיטה, שקרבה אלינו ואמרה: “היינצי הוא כבר על הדרך הטובה, ילדתי!”

“עכשיו חייך כאילו בכל־זאת אני מוּכּרת לו,” אמרה בריגיטה. “חיוך אופייני כל־כך.”

מוזר, אך תחושה דומה התעוררה הפעם גם בי, לא משום היותו בעלה של ברכה, כי אם כאילו פעמים רבות הצטלבו דרכינו. גם לי החזיר חיוך. גם אל האח ואל הנהג שהחליקו את האלונקה לתוך האמבולנס הפרטי של פרופסור הארטקליף, חייך חיוך יפה של תייר הנפרד מעיר זרה אחת ויוצא לעיר זרה שנייה. עכשיו דימיתי אפילו לראות מתחת לעורו את צריבת המדבר, שבמרחביו עשה אבישלום חברוני ימים בוערים בקיץ האחרון, אבל פניו נטולי־הזיכרון רק חייכו חיוך ריק עד כדי פחד.

בהגה החזקתי אני, אך כל עוד חזרו רחובות זהים של עיירות זהות בעיבּוּרה של לונדון, ניווט אותה פרופסור הארטקליף בקולו החותך, כקברניט מעל לגשר. סוף־סוף נמצאנו על הכביש המושך דרומה, לבְּרַייטוֹן. שׂמיכת־הדלף היתה לעננים פזורים מתחת לשמים רחוצים, ואט־אט היו שוּלי המטרופולין ללא עיר, וכעבור שעה לא ארוכה לסאסכס הגבעית, המוּארת באותו אור, שבעיני מי שאך הבוקר זרחה עליו השמש במזרח שלנו, לא תיאמן רכותו. את ההגה הייתי מטה מתוך ציוּת עיוור, אך את אשר ביקשה הדודה שאספר לפרופסור על־אודות היינץ־אנרי־אבישלום, סיפרתי מרצוני שלי.

יש לדייק במלים. רצוני שלי הוא יותר מנכונוּת למלא אחר דברי דודתו של היינצי הקטן וידידתו של היינץ האחר, אבל הוא פחות מִדחף. רק מאוחר יותר, כששבתי והרהרתי באותה להיטות שבה סיפרתי כל מה שצברתי במהלך הימים הבאים האלה, כמי שפוֹרַק מעליו איזה משא, ואולי כמי שמרוקן איזה מאגר – עם שאני שב ומשמיע את הדברים בקול, ניגרת כביכול מתוכי כל הפּרשה כולה. נדחפתי לדבר. יתירה מזו: בלי שחשבתי על כך מראש, שהרי נסיעה זו לחופה הדרומי של אנגליה היתה בלתי־מתוכננת, היה איזה אופי סמלי למסע – כאילו שם, בבית־המרפא, אשאיר את האיש ואת כל הביוגרפיות שלו, ולבדי אשוב לי ללונדון.

לא כך עתידים היו הדברים להתגלגל.


__________


מכון־השיקום של הארטקליף היה שונה מבית־המרפא לנפשות הרצוצות של שלהי המאה העשרים, שציירתי לי בדמיוני. במעלה רחוב צר ועקלקל של ספק־עיירה ספק־כפר ניצב, וחזיתו הצנועה, העשויה לבנים צבועות צבע־שמן צהבהב, חלונות נמוכים, דלת שיורדים אליה מדרגה אחת מן המדרכה הצרה – הטעתה את העין לראות במכון שכן בין שכנים. ההפתעה הרבה באה ברגע שעברנו את הסף ונכנסנו פנימה – ישר לתוך אולם־המתנה מרוּוח, מרוהט כחדר־מגורים אמיד: כורסות־עור, שולחנות קטנים, מנורות־עמידה, תמונות־שמן, אח מקושטה בכלי־נחושת ממוֹרקים. אך העיקר היה הקיר האחורי, מערכת כפולה של דלתות־זכוכית, שמבעדן נשקף האגף המרכזי. התכנון היה מחוכם כל־כך, שמן הרחוב לא נראה כלל הבניין הדו־קומתי החדיש שבמורד המתון של הגבעה – מבנה טיפוסי לאוניברסיטאות החדשות, תואַם מפליא של לבנים שרופות, בֵּטון חשוף, מרישי־עץ וחלונות צרים, כל זה והמדשאה הגדולה לפנים והאילנות הרמים מסביב. רק מהמראה הזה, אמרתי בלבי, מחלימים פה.

כל מה שהיה לי לספר סיפרתי תוך כדי נסיעה, ועכשיו סיימתי גם את תפקידי כנהג. כיוון שמתוך דברי נתגלה, שאך לפני שלוש שעות שבתי מהארץ, קל היה לראות כמה אני נחפז לחזור ללונדון. ואולם הפסיכיאטר הקצר והסמכותי עמד על כך, שאשתהה לפחות דקות אחדות: “אתם הישראלים מתמחים אמנם בבלתי־אפשרי, אבל אם רוצים אתם להתמיד בזה, עליכם לעשות מפעם לפעם, כמונו האנגלים, הפסקת־תה.”

אחרי שהתפעלנו מן המראה טיפסנו קצת במעלה הגבעה עד שמרחוק ראינו את הים, נכנסנו לחדר־עבודתו וישבנו לשתות תה. כל משך הנסיעה רק האזין לדברי ופה ושם הציג שאלה או ביקש הבהרה. ציפינו שעכשיו ידבר הוא, אך כל מעייניו היו בתֵה, בכריכים ובמקטרתו. לא רק בריגיטה, גם הדודה היתה מתוחה מאוד, אבל אפילו היא לא דחקה בו. כשהערכתי ששתקנו די והותר, התחלתי מגבּיה עצמי מן הכיסא. ואז שמעתי את הבאריטון שלו פונה אל המקטרת שבידו:

“השאלה המרכזית, כמובן, אינה מי היה, אלא מי יהיה. אשר לעבר, כבר עכשיו יודעים אנחנו לא מעט, אף שהשאלות הן תמיד מרובות – ועמוקות – יותר מן התשובות. שאלה מעניינת אחת עוררת אתה, מר אבנר… אגב, האם זה שם־משפחתך? לא שיש לכך חשיבות – השם הזה, בגלל התנ”ך, מקובל בוודאי אצלכם מאוד, אבל אני רואה דווקא איש אנגלי־פוריטני, מיסטר אַבְּנֵר, או איזו דמות דיקנסית… השאלה היא: מה קרה בחמישים־ושבע? מה סדַק לפתע את האישיות, שלבש ותפקד בה כנראה היטב עשר שנים רצופות, והוסיף לתפקד – בקשיים גוברים – עוד עשר שנים? תשובה לשאלה הזאת נוכל לבקש, והיום יודע כל הדיוט שעומדות לרשותנו טכניקות שונות לחשיפת השכבות הקבורות בתחתית התל. הקושי הוא, שאין דברים אמורים בתל ארכיאולוגי, כי אם במנגנון מסובך ביותר, שלפעמים יש הכרח לפרקו עד לגלגל־השיניים האחרון, עד לקפיץ הזעיר ביותר. מרגוט יודעת, כי כבר לפני שנים הייתי מפקפק אם אכן יודעים אנחנו איך מפרקים, ועוד פחות מזה את מה שהוא העיקר, איך מרכיבים את המנגנון הזה מחדש. מַרגוט," פנה פתאום אל הגברת אופנהיים, שהאזינה בראש שמוט ובעיניים עצומות, “אַת יודעת במה נזכרתי הבוקר, בדרכי לביתך? בארבעים־וארבע, כשיצאתי לצרפת, ביקשתם אותי, מַנפרד ואַת, לנסות ולגלות מה עלה בגורלם של אחיך ומשפחתו. בשובי ללונדון באתי אליכם לגרינקרוֹפט גארדְנס –”

“סיפרתי על כך לאבנר –”

“ועד עכשיו, אחרי כל השנים האלה, לא התגלה דבר…” רגע ארוך עמדה שתיקה משונה בחדר, ואחר־כך שב אל המקום שבו ניתקו דבריו: “ושאלה שנייה, מה עוד הֵמיר בשעה שהֵמיר את שמו באַנרי מוֹנטֶרלָאן, את אביו בצייר צרפתי ואת אמו בנערה אנגלייה? יכולתו המדהימה לשכנע כל מי שבא אתו במגע, האומנם מותר לדמוֹתה לכשרונו של השחקן לשחק את האמלט, המלך ליר, ריצ’ארד, ולשוב ולהיות הוא־עצמו ברדת המסך? ושמא חש הנער, שמחיר הישארותו בחיים היה מחיקת אביו ואמו, עקירתם מלבו? שמענו איך לבש את מדי ה’וֶוהרמאכט', שהיה לחביבם של הנאצים, התקבל עליהם כאחד מהם. האם התחפש, ושמא חש, כי רק אם יצליח ליהפך, בתוך־תוכו, לאחד מהם, ייוותר בחיים? יש לו לבן־אחיך, מַרגוֹט, לא רק כושר־ספיגה ממש מוחלט, אלא איזו יכולת לגייס בשעת־סכנה את כל שברירי ההוויות השונות ולהופכן בתך נפשו, כמו בתהליך כימי, לשלמויות. כל אישיות חדשה, כך נדמה, תבעה מן הנער מחיר נורא. אך האם באמת בכיווּן זה עלינו לחפש את המפתח? האם רק בעטיין של הרדיפות, של האפשרות להינצל במחיר התכחשות לדתו, לגזעו, להוריו, לשמו, נולדה בו היכולת הנוראה הזאת? בימי האורתודוכסיה הפרוידיאנית הקלאסית, היינו רואים לעצמנו הכרח להעמיק ולחפור, לחפש בשחר־ילדותו של הילד היפה מפרנקפורט את האירועים, או הריגושים, שהפכוהו לחקיין וירטואוזי, שכל דמות שהוא נכנס לתוכה היא – הוא. האם זה משום שהאני־העליון שלו לא הבשיל ולא הגיע לכלל הפנמה?”

רק עכשיו נוכחתי לדעת עד כמה היטיב לספוג כל מה שסוּפר לו מאז הבוקר על עברו של החולה, איך תוך האזנה גם מיין וסיווג את הפרטים המשמעיים בעיניו וחזר וצירפם לצורך מה שתיאר בראשית דבריו כ“תרגיל חובבני” בהצגת שאלות, ואף שדבריו היו מנוסחים ברובם כשאלות וכאילו רק מושמעים כ“הרהורים בקול רם” לשיקולה של המקטרת, שאליה – ואל החלון שבגבו, שהעכיר במהירות, אם בגלל העננים ששבו וכיסו את השמים אם בגלל יום־דצמבר שהעריב – הפנה את שאלותיו, חשתי שהוא יודע היטב לאן הוא מוליך בדרך הפתלתולה הזאת. בינתיים המשיך בהצגת השאלות, בפירוק המנגנון:

“אך למה לנו לצלול למעמקים אפלים כל־כך, לילדוּת? הלוא מתעוררת שאלה פשוטה ביותר: מה בתאונת־הדרכים היה הדבר, שגרם לתגובה חריפה כל־כך? בלי היסוס יכולים אנו לקבל את ממצאי בית־החולים, שתיארם מר פארטרידג' יפה מאוד: יושב במונית היינץ איזידור ברגרזון. פתאום התנגשות איומה. משהו נוגח את המונית מלפנים, מאחור, הודף אותה לצד הדרך, קולות־נפץ. חריקת בלמים. ברגרזון נוֹרה, כמו קליע, אל מחוץ לרכב, מקבל מכה. לפי מה שתיאר מר פארטרידג‘, לא אוּבחנה חבלה גופנית של ממש – לא בגולגולת, לא זעזוע־מוח, לא משהו במערכת־העצבים, לא נשברה עצם, לא נקרע שריר, לא־כלום. מכל מה שאנחנו יודעים על הניסיונות שעבר היינץ, בגלגוליו השונים, ברור לנו, שהצטיין באומץ־לב ובתעוּזה, ונוכח סכנות חמורות הרבה יותר גילה קור־רוח ותושייה. הוא אינו מה שקוראים פחדן, מוג־לב, כי אם להפך – מן המצבים המסוכנים ביותר יצא בשם של דיבור. מה אם כן קרה כאן? ובלי היסוס מאמֵץ אני את מסקנתו של מר פארטרידג’, שבתאונה הזאת הפעיל היינץ את מנגנוני החירום הנפשיים הקיצוניים ביותר, שניתן היה לו לגייס. למה? כאן נכון יותר לשאול לא מאיזו סיבה, אלא לאיזו תכלית?”

במקום זה הניח למקטרתו, וגם עם החלון חדל להתייעץ. מתחת לגבותיו המשׂוֹרגות נפערו שתי עיניו השקופות, והן מיקדו מבטן, תובעות מענה, תחילה בי, אחר־כך בבריגיטה ואחריה בדודה. שלושתנו שתקנו.

“ישנו אבישלום חברוני. בתסכולים, אכזבות, כישלונות – מבורכים כולנו. אבישלום חברוני, מתוך מה ששמעתי מפיך, הוא בסך־הכול סיפור־הצלחה. את הביוגרפיה שבדה – הגשים במציאות, וזה יותר משמַשיגים רוב בני־האדם, שלא הם בוחרים בעציץ שבעפרו הם נשתלים. אנחנו חוזרים, נבוכים, אל השאלה: מה קרה לפני עשר שנים לישראלי המצליח הזה? מה דחף אותו לרצות שוב בתעודותיו של הילד היהודי מפרנקפורט? ומה הוליד בו את התשוקה לשוב ולהיות אַנרִי מוֹנטֶרלָאן? ואיך בכלל המציא דמיונו את היינץ האחר, זה שהִכרת אַת, העלמה לַאמפְרֶכט? שאלות קשות, לא כן? אפשר להציע תשובה מצודדת – ספרותית מאוד – ולטעון, בעקבות מה שאמרתי אני עצמי, כי הואיל ובאמת לא היה אלא הילד היהודי מפרנקפורט, אבל גם כשהתחפש לא היתה זו סתם מסיכה, אלא הוא היה הנער הצרפתי, הוא היה הגרמני הקטן, הרי בשעה שהסתלק מכל אחת מן הזהויות הללו, בגד – באיזשהו מובן – בעצמו, נותר בלי אפשרות אחת של עצמו. אני יכול להעלות על דעתי גם תשובה, שתהיה מקובלת על אסכולות מסוּימות: השנים שבהן מתעצבת האישיות, ואם להודות על האמת, אינני יודע זהוּת מהי: הדימוי העצמי? סגנון החיים? השקפת־העולם? האני העליון? – כל מלומד מוכרח לחדש משהו, ואם אין בכוחו לתקן משהו בהוויָה, הוא ממציא לפחות מלה חדשה – שנות המעבר מן הילדוּת אל הבגרוּת היו בחייו של היינץ שנים שבהן היה כל קיומו כשל לוּליין על הטראפציה המעופפת, על החבל המתוח במרומי הקרקס. כשצעדו הנאצים המנצחים ברחובות פרנקפורט, היה היינץ, אם אינני טועה, בן שש, ומי יאמר לנו מה התחולל בנפשו של ילד כמותו, המסוגל להיות כל אדם. בין אותה שעה לבין ‘ליל־הבדולח’, כשבערו בתי־הכנסת ונופּצו החלונות. ומשפחת ברגרזון היגרה לצרפת. אז היה בשנתו השתים־עשרה. עם החיילים מארץ־ישראל נפגש, לפי השערתך הנכונה, בהיותו בן שמונה־עשרה. ובכן, זה החבל המתוח. החיים היו ההליכה המתמדת על החבל המתוח, ה’סאלטו מורטאלֶה' על הטראפציה. האם יוכל עוד שלא לעבור שוב ושוב על־פני הקו הדק הזה, שלא להתהפך מפעם לפעם באוויר, ובאישיותו האחת, המצליחה והמוּגנת, של אבישלום חברוני, ורק בה, לראות את כל החיים?”

האחות הקטנה היטיבה לראות. כשדיבר, היו לא רק עיניו הפעורות הולכות ומתרחבות. כל ראשו – המצח המתנשא מעל לסבך גבותיו, האוזניים שאורהּ של מנורת־השולחן נפל על השׂערות הצומחות מתוכן, החוטם התקיף בעל הנחיריים העבים והשׂעירים – היה של גוף גדול. עכשיו קם פתאום, ניגש אל החלון ופתח אותו כדי סדק רחב. איש קטן בחליפת טוויד אפור, גס, של ג’נטלמן כפרי.

“האם גם אמהות ישראליות מאמינות, שכל החולאים מקורם בחלונות הפתוחים?” חייך הראש הענק. רק עכשיו שׂמתי לב למאפרה שעל ברכיה של בריגיטה. לא רק ראשה של הדודה היה טובל בעשן, גם בריגיטה עישנה בלי הרף, ממעכת חצאי־סיגריות ומיד מציתה שלמוֹת. בלי מעיל הז’יוואגו, בשׂמלת־סריג בגונים רכים של תות־שׂדה בשמנת, ניטלה ממנה אותה הבעה סופראז’יסטית של אשה לבדה. לא שכחתי מה אמרה כשמיאנה לגלות לי את שם בית־ההוצאה הפאריסאי: “כאשר תשלים את החקירה המיותרת הזאת, איוותר אני בלי היינץ.” מה היא שומעת בדבריו של הארטקליף, שממלא אותה חרדה כזאת?

“מוּתר גם לי לשאול שאלה אחת, מייקל?” שאלה במפתיע הדודה, וגם עכשיו לא הגבּיהה את ראשה.

“כמובן, מַרגוט.”

“השאלה העיקרית, אמרת, אינה מי היה, כי אם מי יהיה, מדוע משיב אתה על השאלה האחת דווקא ואל האחרות אינך מגיע?”

“אלה לא היו תשובות, מַרגוט, לא לפי מושגי. ניסחתי כמה מן השאלות הקשות רק כדי להמחיש את בעיתיוּת הדרך הזאת. אנחנו דנים באדם שתִפקד היטב בתנאי מתח נפשי, שכל הדוגמאות הקלאסיות על היווצרותן של טראומות מתאפסות לעומתו. מקרה המובא בספר משנות השלושים, של אִינגְלִיש ופִּירְסוֹן, מספר על גבר שאילצוהו לשאת נערה שנחשדה, איך לומר זאת, בצניעות מוגבלת. יום אחד שב הגבר לביתו ותפס את אשתו עם גבר זר בשעת־מעשה. המראה זעזע אותו כל־כך, שיצא את הבית ונעלם. רק כעבור שלוש שנים מצא עצמו האיש בעיר רחוקה, בלי שייזכר לא איך הגיע לשם ולא מה עשה כל אותו זמן. אפילו כשהוליכוהו למקומות שעבד בהם, הראו לו עסק שניהל בשם אחר במשך ששה חודשים, מכתבים שכתב לנשים שונות שהתרועע אתן בשלוש השנים ההן – לא זכר מאומה. אפילו בדרך הסוגסטיה וההיפנוזה לא הצליחו להעלות מן השִׁכחה את הפרק ההוא. והרי אחרי ככלות הכול,” צחק פתאום פרופסור הארטקליף צחוק שנשמע כשבָרים של שופר, “מה קרה לו, לאותו סוכן־נוסע? קרה לו, במחילה מכבודכן, גבירותי, מה שקורה, בעידן הבָּתַר־קֵינְסיאני, כמעט לכולנו… טראומה! אַמנֶזיָה! הה!!… באותן שנות השלושים, וכן בשנות הארבעים, קרו מקרים ששינו את מושגינו על כוחו של האדם להָסֵב, ולָשֵׂאת, סבל… ובכן, אם נשוב אל אבישלום חברוני, לא יקשה עלינו לשער, כי בשנת חמישים־ושבע קרה משהו – ולא אנסה כלל לגלות מה – שהחיה בו מחדש את הצורך להתנסות שוב באותו איזון מתוח ורופף בין הכוחות השונים והבלתי־שווים, לדעתו – וזו הנחה שאותה אִבחן היטב – הנאבקים בתוכו על זהותו. אצל איש כמותו, ניתן לשער, החיים הם גם סכנת־הנפשות, היכולת לרכּוֹב על גבה כמו על סוס־פרא, תמיד להיחלץ מתוכה. נצייר לעצמנו את הגבר הזה, בבגדיו המהודרים, בדרכו לנמל־התעופה, שרוי בהתעלמות עצומה של מי שהשיג שוב אותו איזון שהוא קל כדמיונו המרקיע־שחקים, נאמן כשׂכלו החריף, המתכנן הכול בפרטי־פרטיו, הכול – חוץ מתאונה כזאת. פתאום ניתק החבל שעליו פסע, נעלם האֶוֶורֶסט שעל ראשו ניצב, ובאותו שבריר־זמן של נפילה, כלומר כששמע מסביב את קולות־ההתנגשות והוא עצמו נזרק מתוך המכונית ונחבט בראשו – באותו רגע הוּטל לתוך סיטואציה שלא הספיק לתחבל מוצא מתוכה, האם זכר הוא עצמו, באותו שבריר־זמן, מי הוא עכשיו, כאן, בדרך מזהות לזהות: מונטרלאן? ברגרזון? אבל מי משני הברגרזונים?! חברוני? חְבוֹינִיק?… ואם יישאל, מה ישיב? ואם יתמוטט כל האיזון המתוח הזה, מה יקרה?… התיאור הזה, כך נדמה, עשוי להסביר את כל התגובות – השיתוקים, החרשות, העיוורון, השִׁכחה – שהרי זו נותרה כמין מסיכה אחרונה, ולתוכה נמלט מן ההכרח להחליט מי הוא. אך כלום לא קרה משהו פשוט מזה ולכן טרגי יותר? הוא לא יכול היה לבחור ולהחליט, משום שבשבריר־השנייה המבהיל ההוא, כשהסתכל פנימה, לתוך עצמו, לא מצא שום איש מסוים, רק מהומה גדולה וחלל ריק… את ההנחה הזאת אני מתכוון לבדוק, מַרגוט, ואולי ממנה נגיע אל התשובה הדרושה. את הרגע הזה אני מנסה להפוך לנקודת־המוצא, ברגע זה יש לנו גבר בן ארבעים. ‘בעל אוטומטיזמים התנהגותיים של המעמד הבינוני’, בלשונו של פארטרידג'. כלשעצמי, הייתי מוסיף, בכל־זאת, עוד כמה סימנים, אלא שברגע זה הפציינט שלנו הוא – אם תרצו – אף אחד.”


 

24. הנושא אינו נסגר


בבוקר התקשרתי למשרדו של הגנרל דה טראנבליי. בלי להיכנס לפרטים חסויים, אוֹמַר כך: על־אף הסגריר ביחסי צרפת־ישראל, לא פג חוּמם של קשרים שונים. כבר הזכרתי שבתקופה קודמת ישבתי בפאריס, וכיוון שאותם ימים היו ימי־השיא של “הידידות והברית”, מרובים היו קשרי אלה, ואף־על־פי שאת בתיהם אין הצרפתים ממהרים לפתוח לזרים – נקשרה פה ושם ידידוּת אישית עמוקה ביני לבין עמיתים בשירותים שלהם. בלונדון היה תפקידי שונה, ויפה היתה לו הצנעה, אבל באותו בוקר די היה שאתקשר ואנקוב בשם מסוים, ומיד הוזמנתי אל הגנרל.

כאן עלי לשוב לרגע אל דבריו של פרופסור הארטקליף ביום הקודם. ייתכן שלתוך ההרצאה, כפי שהבאתיה למעלה, נשתרבבו כמה פרטים שלא שמעתי אותם אלא מפי טראנבליי, כלומר למחרת. הריני מעיר על כך רק כדי ליישר את העובדות: הגישה הטיפולית החדשה שהחליט עליה הארטקליף – כפי שעוד אספר – הושפעה ממה ששמע הוא בפועל ממש, לא מן הכתוב כאן. את הקדמת המאוחר יכול אני אולי לתרץ בזה, שבאותו יום ב' הרגשתי, כי בנסיעה זו לסאסכס ובזה שאני מספר “הכול”, מביא אני את מעורבותי – המגוחכת למדי – בפרשת־סרק זו לסיומה. חלום טוב חזיתי.

אנחנו בלשכתו של הגנרל דה טראנבליי, הריהוט המפואר (לעולם לא אלמד להבחין בין הסגנונות השונים, ואף שלוּאי הארבעה־עשר היה המלך הגדול, אינני יודע אֵילו כיסאות נחשבים למרשימים יותר, שלו, של החמשה־עשר או של אחר) והפורמליוּת הנוקשה לא הקלו עלי. הגבר בעל החזוּת המסוגפת קם מכיסאו, צעד לקראתי כמה צעדים קצובים ומהירים, לחץ את ידי, ולא שב אל שולחן־הכתיבה המוזיאוני, כי אם הוליך אותי לפינה אחרת של החדר (נכון יותר, האולם), הציע לי כורסה וישב גם הוא לידי. מחווה זו, אמרתי בלבי, האם היא סימן טוב או סימן רע? הבעת־פניו הסגורה ושתיקתו היבשה היו סימן רע. הוא ממתין לצרפתית שלי, וזו תעמיד אותי מיד במקומי הנכון, כלומר, הנחוּת.

כדי להימלט מן המבוכה בחרתי בחוצפה. פתחתי ואמרתי: כיוון שעשויות להתעורר – ואולי כבר התעוררו – שאלות ידועות העלולות לעבּות את הערפל במקום לפזרו, הוטל עלי למסור לגנרל את כל מִמצאינו על זהותו הישראלית, זו שהוא חי בה ברציפות כעשרים שנה, של האיש נטול־ההכרה. פִשפשנו היטב במעשיו, ולא גילינו רמז לפעילות עוינת מצִדו נגד ישראל, ואשמח לפרט באוזני הגנרל את כל הידוע לנו. כנגד זה נודה לו אנחנו אם יואיל לשתפנו בממצאיו, שכן מנוי וגמור עמנו לבדוק את החשד הקל ביותר עד שיוּכח או עד שיוסר. החלטתנו היא “להניח את הכול על השולחן” (וזה היה רמז עבה כקוֹטנוֹ של רחבעם, שלא יצלח הניסיון להחשיד אותנו, וצפויה פעולת־בומראנג כנגד מי שינסה להסב לעברנו את פרשת ברגרזון־מונטרלאן), ולאותה תכלית עצמה עומד אני להיפגש גם עם הקולונול אונטרמאיֶיר.

כאן זוּמנה לי ראשית־ההפתעה. בקול חרישי, ששזוּרה בו נימת־עצב לא צפויה אמר, כי בשל הנסיבות המיוחדות, והעדינות, החליט לבדוק אישית את החשד, ואף שאנחנו עומדים רק בראשית השיחה שהוא “שמח עליה מאוד”, הוסיף, הוא מרגיש צורך לומר לי מיד, כי “מכל החשד לא נותר אלא כאב עמוק”. נפוליאון הוא שראה, מאוחר מדי, מה קצר המרחק מן הנשגב אל הנלעג. חוקר צרפתי בן־דורנו היטיב אולי לעמוד על המצב האנושי שכולנו, ציבורים ויחידים, כלואים בחומותיו השקופות: מה שרירותית ההבחנה בין השפוי לבין המטורף. “אין חשד, אדוני. אין תיק. יש – זה כן, הו, זה כן – כאב עמוק. מכל אותה מהתלה, שאנחנו הפכנו את עצמנו לשחקניה, נותרה רק שאלה אחת: מה ניתן לעשות למען האיש המסכן, גיבור זמננו וקורבנו?… אבל תחילה, אנא, ספר לי על הפרק הארוך הזה בחייו, הפרק הישראלי.”

לא אחזור כאן על השיחה המרתקת עם דה טראנבליי, שהרי פרקי ה“שִחזורים” מיוסדים על מה ששמעתי במהלכה ועל שיחות נוספות עם אותו איש לא־נשכח. קשר מוזר, קשר של ידידות, אני מעז לומר, נרקם באותם ימים בינינו. אפילו הַחלטתי לפרוש מהשירות, כך נדמָה לי לפעמים, הושפעה מפרישתו שלו, בסוף האביב. ההזמנה ששיגר לנו להתארח באחוזת המשפחה היתה חמה – ואני מודה, מסקרנת – כל־כך, שנעניתי לה מיד. כלום צריך אני להוסיף, שהדבק המחבר – ונושא בלתי־נדלה – בשיחותינו היה מה שנהפך לסוד משותף… עברו ועתידו של האיש שאת קורות־חייו אני מספר.

אלא שכאן הקדמתי לרמז על התפתחויות, שבאותו יום שלישי לא עלוּ אפילו על דעתי.

הלוא אל דה טראנבליי הלכתי רק במין אַקט אחרון של מעורבות בפרשה. יצאתי משוכנע לחלוטין, כי אכן – תם ונשלם. אישיותו של אותו אריסטוקרט צרפתי טבעה בי רושם עמוק, אבל תמים עד כדי שאאמין בסתם “פַּארוֹל ד’אוֹנֶר” לא הייתי גם אני, והלך־מחשבה זה של אנשי־מודיעין היה מוּכּר היטב למארחי. כדי להוכיח לי, ש“אין תיק” – יצא לרגע את החדר וחזר ובידו מעטפה, שמתוכה שלף מדי פעם גיליונות־נייר והניחם לפני. כשהגענו לפעילותו שלו בשני הימים שעשה בפאריס הראה לי את החומר שקיבל מידידו ב“אייר פראנס”, אף שאת הפתק המצורף מ“שולחנו של – “, הצניע. הוא הדין בדו”ח ממשרד־השילומים בוִויסבַּאדְן. שמו של איש־הביניים, סוחר־האמנות אריסטיד רוֹשטוֹ, נודע לי מאוחר יותר. כנגד זה לא היסס והניח לי לעיין במברקו הארוך של עוזרו, קלוד רוֹשֶׁה, ובמקום זה אף חרג מסגנונו הסגור והתבטא בתערובת של שאט־נפש ועלבון עמוק כלפי “עכבר הבּיוּן”. נכונותו להראות לי ניירות פנימיים היתה מעשה חריג ביותר, ויכולתי להסבירו רק כמחווה יוצאת־מן־הכלל. הוא רצה לשכנע, אבל לא רק אותי, ולא רק בכנותו בעניין המסוים שלשמו באתי. היה זה כמין ביטוי של התנגדות לדברי הנשיא במסיבת־העיתונאים, כאילו אמר: בכל הנוגע ל”צרפת האמיתית", ישראל עודנה “ידידתנו ובעלת־בריתנו”. יצאתי משוכנע לחלוטין.

אך לא משוחרר מן המעורבות בגורל האיש שהסענו אתמול לסאסכס. סגרתי את ה“נושא”, והנושא לא נסגר.

תחילה התחפשה דאגתי בשאלה תמימה: כל אותם פרטים חדשים שנודעו לי עכשיו – כלום לא יזדקק להם הפסיכיאטר לשם ציור מַפּת־עברוֹ של החולה? האין זו חובתי – ופרופסור הארטקליף ביקש זאת אמש במפורש – להתקשר אתו מיד?

הריני אומר התחפשות משום שמקור דאגתי היה אחר: בערב הקודם, כשקמתי סוף־סוף מן הכיסא, שלא להירדם בישיבה, שאל פרופסור הארטקליף, כבדרך־אגב, שאלה שהִכתה את שלושתנו בתדהמה:

“מה צר שאתם כולכם חייבים כבר לנסוע! וכי בשום פנים לא תוכל להשתהות עוד קצת?”

לכולנו היה ברור, שהדודה ובריגיטה נשארות ללון בביתו. כשקמתי אני ממקומי, המשיכו שתיהן, כמובן מאליו, לשבת. אך לשֵמע הרמז הגלוי – הגס, אפשר לומר – שהן מתבקשות לנסוע, ננערו השתיים, החליפו מבטים נבוכים ואפילו הזקנה, המאלתרת הגאונית, נזקקה לכמה שניות קודם שמִלמלה:

"לא־לא, הנח לו לנסוע. בשבעים־ושתיים השעות האחרונות עשה המסכן את כל הדרך אל המזרח התיכון ובחזרה, וכל רגע נוסף שאנחנו גוזלים מזמנו הוא מעשה־פשע. נזמין מונית העירה – "

הארטקליף העמיד פנים תמהות: “האיש הטוב הזה, מַרגוט, נוסע ממילא ללונדון!”

“אבל ברייטון שוכנת בדרום, ולונדון בצפון. סע לשלום, אבנר, סע. כמלאך מן השמים היית להיינצי שלי, ואני מקווה שבקרוב יוכל הוא עצמו להודות לך על כל מעשיך הטובים. ואנא, נהג בזהירות, ילדי –”

“ברייטון?! מה אתן מצפות למצוא בברייטון בלילה של דצמבר, נשים?!” עכשיו ביקש הארטקליף להפוך את העניין כולו להלצה, אך ניכר היה שהוא אובד־עצות. את המניעים למעשה, שבנסיבות רגילות לא היתה לו מחילה, הוסיף להצניע, והדודה לא שאלה מה הביאוֹ לכך. כילד שנתפס בקלקלתו מיהר לחזור בו: “אם אינכן מתכוונות לחזור ללונדון, גבירותי, אתן נשארות כאן. אפילו חברתי משעשעת יותר מן המזומן לכן בלילה בטיילת של ברייטון. אם כך, נסיעה טובה, מר אבנר, שר צבא שאול, ואודה לך מאוד אם תואיל להתקשר לכאן, ובמידת האפשר ­– מחר.”

מה עבר בראשה של הגברת אופנהיים לא ידעתי, אך בנדנוד־ראש קצר קיבלה את ההזמנה הכפויה לעשות את הלילה בצל־קורתו של הארטקליף. לא כן בריגיטה, ראיתי איך נחרצת הקשיחות בפניה של האשה הבודדה, ואיך מתקדר אותו “זוהר אפור של עננים מוצפי־שמש” בעיניה. הייתי בטוח, שהנה היא קמה ומודיעה, שהיא מצטרפת אלי ונוסעת ללונדון.

היא נשארה יושבת במקומה. לבדי נסעתי. יוצא סופית מהתמונה.

והנה היום לא ידעתי מנוחה. לסאסכס לא טלפנתי, ואת שעות־הצהריים הקדשתי לעסקי האלקטרוניקה שלי, אך המחשבות הזרות לא הרפּו ממני. התיק לא היה עוד תיק, ואך הרמזים הסתומים של הארטקליף, שנשתמעו מניסיונו הכושל להרחיק את הגברת אופנהיים ואת בריגיטה לאמפרכט מעל היינץ, היו לאבנים כבדות.

כדי להוכיח לעצמי שהעניין סגור, עברתי בדרכי הביתה את ה“רויאל קורט” וקניתי זוג כרטיסים למחזה, שאיני מצליח להיזכר איזה היה – החדש של אוֹסבּוֹרן, או המחודש של וֶסקר, ולא במקרה.

בשמחה גדולה בישרתי לקארי, כי “הערב הולכים לתיאטרון ואחר־כך למסעדה טובה”, זירזתי אותה שתזעיק מיד את אחת השמרטפיות שברשימתה ותתלבש יפה, ואני ביליתי עם הילדים לפני הטלוויזיה. על מזבח חובותי כבעל וכאָב החלטתי להקריב הערב אפילו את רישום השיחות האחרונות.

לא יצאה חצי שעה וטלפנתי לסאסכס. מהיגויו של האיש שמעבר לקו הכרתי שהוא בן “השכבות המחונכות”, בלשון האנגלים, כלומר אחד הרופאים. היגויי שלי היה כנראה מובהק לא פחות (“אחד הנוכרים הללו”), שכן מיד שאל אם אני הוא מר אבנר.

אמת, אמרתי.

“פרופסור הארטקליף ציפה שתתקשר אתו, הוא רצה לטלפן אליך, אבל מסתבר שלא השארת כל מספר. לפני שיצא בדרכו ללונדון –”

“לונדון?”

“הו, כן, הוא ושתי הגברות. בכל לשון של בקשה הוא מבקש שתשתדל לבוא מיד–”

“לגרינקרופט גארדנס?”

“נכון, בדירת הדוקטור אופנהיים. הם יצאו במכונית קצת אחרי ארבע, ואני משער שהגיעו לפני שעה קלה. טִלפנת, אדוני, בדיוק בזמן, ואם –”

“אתה רופא, אדוני?”

“כן, אני עוזרו של מר הארטקליף.”

“האם חל איזה שיפור במצבו של האיש שהבאנו אתמול?”

“אני מניח שעל כך רוצה לשוחח אתך מר הארטקליף. לצערי, איני רשאי לומר לך אלא זאת, שהזקן הדגיש את דחיפותה של הפגישה.”

האיש סבור היה שבלחצו העקשני הוא מכביד עלי, אך למען האמת החזיר אותי למצב הישראלי האידיאלי של “אין ברירה”. מה שהשתוקקתי לעשות מאז הצהריים ושׂכלי מנע בעדי, נהפך עכשיו לאונס. מה לעשות – אני מוכרח. אם פסיכיאטר דגול כל־כך טִלטל עצמו פעם שנייה ביומיים האחרונים עד לונדון ואם הוא מייחס חשיבות כזאת לפגישה אתי, איני יכול שלא להיענות. סוף־סוף מדובר כאן בישראלי הנתון בצרה גדולה, ואי־אפשר להפקירו סתם כך משום שהתברר שאינו מרגל, כי אם קרבן טרגי של עצמו. לקארי לא אמרתי אלא ש“קרה משהו”, הבטחתי לה לפצותה מחר וקיבלתי עלי לנסות ולמכור את הכרטיסים. אין ברירה.


 

25. לא מי היה כי אם מי יהיה


אנחנו עומדים בצומת.

תחושתי היתה נכונה – התנהגותו המביכה של הפרופסור הארטקליף אמש קשורה היתה באמת בדרך הטיפולית שעמד לאמץ לעצמו. אך שבמשך היום ירחיק הרבה מעבר לשאלה אם רצוי שבשלבים ידועים של הטיפול תימצאנה שתי הנשים במחיצתו של החולה – זאת לא העליתי אפילו על דעתי.

הוא לא הציע, הוא תבע מהן להיעלם מתוך חייו של האיש נטול־הזיכרון. על הדודה להיעלם מתוך חייו של היינץ – האחד – שלה. על בריגיטה להיעלם מתוך חייו של היינץ – האחר – שלה. לא רק עד תום הטיפול – לעד.

כלומר, לא כך העמיד את השאלה. הוא דיבר על האיש שגורלו הופקד בידיו. אלא שהפעם לא הסתפק עוד בהצגת השאלות האפשריות השונות, “שתמיד הן מעניינות – ועמוקות – יותר מן התשובות.” הפעם נתן את התשובה. השאלות, אמר, אין להן סוף, אבל תשובה חייבת להיות אחת. לא לשאלת מי היה, כי אם לשאלה התכליתית והגורלית – מי יהיה.

שעל כך מתנצחים, בנימה נסערת ואישית מאוד, היהודייה היֶקית הזקנה ותלמידו האהוב של בעלה המנוח, הבינותי כבר ברגעים הראשונים. לכאורה, נשא הוויכוח אופי עיוני. על עבודתה הרפואית היתה אמנם הגברת אופנהיים מדברת בצניעות רבה, אך כל־אימת שהזכירה את מַנפרד בעלה, היתה גם מציירת את הדירה הזאת, ששימשה בית־ועד לגדולי הדור. שנים ארוכות כל־כך במחיצתו של מַנפרד, אמרה בחיוך, היו מחכימות אפילו חמור. והיא לא היתה חמור, אלא אשה משכילה מאוד ומלאת־חוכמה. אפשר היה לראות זאת ביחסו של ה“תלמיד” אליה. הארטקליף ישב בפינת הספה הדובדבנית, ראשו הגדול והעייף מוּטה לאחור, אל המסעד, ורגליו הקצרות, במכנסי־הטוויד האפורים, פשוטות על־גבי שרפרף. מפעם לפעם מכניס היה את מקטרתו הכבויה לפיו וְיונק אותה כאילו היתה מְכַל־חמצן. התלמיד היה גם הוא איש זקן, והשיחה הזאת הנמשכת כנראה שעות, הִלאתה אותו מאוד.

עלי להודות מיד: רק רשמקול היה עושה צדק לדברים הנפלאים שהחליפו ביניהם השניים, ואילו נרשמה השיחה כולה, ראויה היתה להתפרסם כספר לעצמו. אבל לפנַי אין אלא עיקרי־דברים שרשמתי לעצמי סמוך לאותו ערב ומה ששמעתי מפיו של הארטקליף בשיחותינו הבאות. על סמך כל אלה אנסה לשחזר כאן את הטיעונים השונים ולהבליט מה ששִכנע בסופו של דבר גם את הדודה.

אף שהבדל הגילים ביניהם לא היה רב – היא היתה בסוף שנות הששים לחייה והוא בראשיתן – היה כאן עימות בין שני דורות, בין עולמות שונים. בעיקר עניין זה – חיי בנם של אחיה ברנַרד וגיסתה הנרייטה – כאילו משך את מחשבתה לאחור, אל השנים שהיינץ היה בהן ילד בפרנקפורט שלפני היטלר, אל השנים שבהן עוּצבה השקפתו הפסיכואנליטית של בעלה הנערץ עליה עד היום, כעשר שנים אחרי פטירתו.

“מַנפרד מתהפך עכשיו בקברו, מייקל!” הרימה הדודה קולה בשלב ידוע של השיחה. “אתה מדבר לא כאנַליסט אלא כבפטיסט. אתה מַזֶה על היינצי מי־ירדן ומכריז עליו, שמכאן ואילך הוא אדם חדש!… הילד הזה נמלט, מתחפש, עוטף את עצמו בעוד ועוד צעיפים דמיוניים, ואתה, במקום שתאחז בידו ותחזיר אותו, צעד־צעד אל מי שהוא באמת, אל מה שעבר עליו באמת, תסייע לו לראות שאין בו כל חטא, אין עליו כל אשם, שחייו הממשיים עדיפים על כל מה שביצר לו דמיונו הנפחד, אתה נותן לו רשות לחיות לעולם בתוך איזו הוויה בדויה! למחוק מזיכרונו של אדם את אמו, את אביו, את כל ילדותו, אפשר רק בדרך אחת, כשמכריזים על מות המציאוּת ועל המטורף אומרים שהוא שפוי!… ההצעה שלך, מייקל, אינה שאני – ואחרים – נעלם מחייו. אתה רוצה שהיינץ – האמיתי, היחיד הקיים במציאות – לא יהיה עוד. יישאר רק מה שאיננו.”

הארטקליף היה אנגלי, ואפילו הפתוס שלו היה חנוק, חומק לצדדים. הדודה סיפרה לי, שאת לימודי־הרפואה סיים במאמצים גדולים משום שאלה היו שנות המשבר הגדול ומשפחתו לא יכלה לעזור לו. ורק אז, בתום לימודיו, נפנה להכשיר עצמו כפסיכיאטר. בעבודה רצינית החל בשנות המלחמה, וחותמו של אותו ניסיון טבוע בכל השקפתו המדעית והטיפולית. את מַנפרד העריץ, אמרה, אבל האנגלי שבו התקשה לעכל את הפסיכואנליזה. כששמעתי את דבריו, הבינותי למַה כוונתה.

“שמעת זאת מפי, מַרגוט יקירתי, מאה פעמים, ואני נאלץ לחזור על כך פעם נוספת: אני רופא, ותפקידי לרפא. לצערי, לא הוענקו לי כוחות כמוסים ודווקא מה שמצליחים לחולל כמה מן המטיפים הבפטיסטים, לפקוח עיני עיוורים, לפטור פיסחים מקביהם, אינני יודע לעשות. וזאת מבקשת אַת מאתי. אפילו ידעתי מה הוא באמת אבישלום חברוני – וברשותך, מרגוט, בשם זה אקרא לו מעתה – אפילו ידעתי איזוהי המציאות שאליה אני מתבקש להחזירו, צריך הייתי לבדוק תחילה אם הוא רוצה, כלומר אם הוא יכול, לשוב אליה. אין תרופות טובות, וכרופאה ותיקה אַת יודעת זאת טוב ממני, ולכל מחלה, ולכל חולה, יש למצוא את התרופה המתאימה לו. במקרה מסויים זה עלינו לשאול את עצמנו מה יביא מרפא לאיש – האמיתי או האפשרי. אַת טוענת, שהאמיתי הוא היינצי הקטן, זה שאַת רואה רץ במורד רחוב קיסילף, ביום שסבו גווע. האם אני הוא המנסה להעלים את היינצי? ושמא נעשתה אותה אמת – גם מטעמים הידועים היטב לכולנו וגם מטעמים שאינם ידועים ואולי אסור לחושפם – לתרופה הנוראה ביותר שאפשר לתת לו היום? הלוא כהיינצי היה בחזקת נדון למוות. כאנרי מונטרלאן הצליח לחיות. כל חייו נעשו תלויים ביכולתו להיות אנרי אמיתי כל־כך, שייהפך לגיבור הקטן של המחתרת. באותם ימים התרחשו בוודאי בתוכו תמורות, שלא אעז, ולא אצליח לגלותן. אחרי אושוויץ נראה המקרה של אַנָה, שמתארים פרויד וברוייר בספר בְּרֵאשית של הפסיכואנליזה הקלאסית, איך נאמר זאת, משעשע. והרי הסימפטומים של אותה נערה מסכנה כמעט זהים לאלה של אבישלום שלנו. אבל – קֶל דיפֶראנס!… אַת רוצה שאף כאן נלך בדרך שסללה לנו אנה – האסוציאציות החופשיות של כל ההיינצים, האנריים, האבישלומים?… מכל התיבות, איזו נפתח ראשונה? האם בגלל אומנת אנגליה שהשקתה את כלבה מתוך כוס, שב אבישלום לרוץ בין תל־אביב, פאריס ופרנקפורט? האם משום שבחלומו ראה נחש שחור קרב למיטת אביו הגוֹוע, שותקו ידיו ורגליו? ומה על חמש השנים של ילדותו בפרנקפורט הנאצית עד ל’ליל־הבדולח'? ואולי היתה איזו השפעה למראה השוטרים הפאריסאים, שגררו את אביו ואת אמו ואת אחותו בכיווּן לא ידוע? והיכן התגלגל באמת עד לרגע שמצאוֹ מפקד־המחתרת בתוך משאית־הגללים? האם מקורו של העיוורון ההיסטרי בזה שאמו לא נשקה לו מספיק, או שמצא את עצמו בין הגרמנים ביום הפלישה לנורמַנדיה וכמעט נורה למוות בידי הצנחנים הבריטים?… אלה הן שאלות שאני שואל הרבה שנים, מרגוט, מאז הפגישות עם יוצאי מחנות־המוות. באותם ימים חדלתי לשאול אם אדם שפוי או מטורף. כשאדם חי, עובד, מגדל ילדים, צוחק, מתכנן תוכניות – אני מרוצה. אינני רושם: שפוי, או בריא, אני רושם: נוכֵח. זה כל מה שאני מציע עכשיו. אם הבדיה היא האפשרות היחידה, ואותה העמיד במבחן הוא, לא אני – נסייע לבדיה. אם זה טירוף – יהי כן. בתום האנליזה הממושכת והמדוקדקת והעמוקה ביותר, כשנחזירו אל המציאות האמיתית והשפויה, ישוב להיות מי שזה שלושים־וארבע, עשרים־ותשע, או רק עשרים־וחמש שנים פשוט איננו: היינצי הקטן. ישנו – וגם קיומו נעשה רופף, סדוק – אבישלום חברוני. הדבר שאני דורש ממך, מרגוט, וגם ממך, העלמה לאמפרכט, אכזרי מאוד, אבל כשאני מציג לעצמי את השאלה המכרעת, שחובתי כרופא, לשאול – מי יהיה? – אינני מוצא תשובה אחרת.”

בריגיטה, שאליה פנה במפתיע, כאילו נעלמה גם מעיני. אבל היא היתה בחדר, יושבת על אחת הכורסות המהוּהות, אותה שמלת־סריג, אותה סיגרייה בין אצבעותיה, רגליה אסופות תחתיה, פניה מוּסבּים מהארטקליף, נטועים בחלון האחורי החשוך. כמו אתמול, לא השתתפה כמעט בשיחה, ולא אחת היתה הרגשה, שאף אוזניה קשובות להתנצחות אחרת. היא לא התקוממה נגד התביעה שתיעלם מחייו של אבישלום, אבל גם את ידיו של הארטקליף לא חיזקה. כוח־שתיקה כזה, זוכר אני שאמרתי אז לעצמי, יש רק לגוֹיה בעלת רגליים ארוכות וחטובות כל־כך.

“אני מסכימה אתך, מייקל,” אמרה עוד הדודה באותו קול מהיר ומשתבר שלה, “שאני אשה זקנה. בזה אתה צודק… לא, מייקל, אני לא מזמינה מחמאות. אני מתכוונת למשהו רציני. לא רציתי לומר, שאני כמו ואלס וינאי, כמו קפה בקצפת, משהו קליל, מתנגן ולא רציני. לא. אם מותר לי לעשות את ההשוואה – אני מהרהרת בסטפאן צווייג. גם אתה, כמדומני, היית במסיבת־הפרידה שערכנו לו כאן, בבית הזה, לפני שהפליג לבראזיל –” הארטקליף הוציא את מקטרתו מפיו והִנהן. “אז הייתי אפילו אני אשה צעירה למדי, ועל־אף כל מה שאמר צווייג, סירבתי לקבל את ההשקפה הפסימית, שנתן לה ביטוי באותו ערב, ברוח מחשבותיו המאוחרות של פרויד – שכולנו ליווינו אותו בדרכו האחרונה, באורח סמלי כל־כך, בימים הראשונים למלחמה – על עוצמתו הראשונית של יֵצר המוות, הכליה העצמית, על רפיסותה של התרבות, שיחה שהיתה מלוּוה בקולותיהם הרחוקים של הפצצות הגרמניות והתותחים הנגד־מטוסיים. זו יוהרה נוראה לחשוב, שרק אנחנו התרבות, וכל מה שהיה לפנינו, וכל מה שיבוא אחרינו, היא ברבריות, הוּנים, כפי שנהג צ’רצ’יל לומר. ואחר־כך, בחורף ארבעים־ושתיים, כשהגיע הידיעה על התאבדותו של צווייג – לא, אז באמת חשנו, מַנפרד ואני, כי אכן שקע עולם שלם… כוונתי לומר, מייקל, כי אם דבריך נכונים – הרי מה שיש הוא… הוא – איני מוצאת הגדרה – מה שיש הוא… הלוא היית תלמידו האהוב ביותר של מנפרד, ואם אתה מלגלג על מחקרם של פרויד וברוייר, על אותה פריצה לעמקי העושר האינסופי של נפש האדם, אם אתה מדבר – לא בביטול, בפחד – על האסוציאציה החופשית, עלי להודות שהעולם של אתמול הוא עולמי… לא, מייקל, הנַח לי לסיים! הלוא זו היתה תורה שהתכוונה לא להתפרקות כי אם לשחרור, שגילתה את מרכזיוּת האהבה בעיצוב אישיותו של האדם, שהאמינה כי הבנת כוחם האפל של האלימות והמין מבשרת היטהרות, לא מתירנות. בדבריך אני שומעת, את הייאוש הגדול: ‘למה כל העיסוק במה שיפה למשוררים – חלומות, מלים מתחפשות, אהבה. יש כימיה, ואם אך תימצא התרכובת המתאימה, יהיו לנו מִרשמים נגד פחד, גלולות־אומץ, גלולות־אהבה, גלולות־חלום. האדם הוא גירויים ותגובות. האדם הוא בסך־הכול קוף קצת יותר ערמומי…’ האומנם אפשר כך, בלי עבר, בלי ילדוּת, בלי משפחה? אני חושבת על תוֹמַס מאן והבּוּדנבּרוֹקים. על יוסף ואחיו. על מסעותיו של פרוסט אל הרגעים האבודים – והבלתי־נמחים־לעד – של ילדותו. איך אפשר, מייקל יקירי, בלי שום אסוציאציה? טעם פירור־העוגה הטבול בספל־התה של הדודה לֵאוֹני בקוֹמבּריי, הוא־הוא, בניגוד לדבריך, כאותו יום רחוק בהומבורג, כשרץ היינצי הקטן במורד רחוב קיסילף לעבר הקאזינו… איך תתן להיינצי איזה אני חדש, שם חדש, בלי שום זיכרון, ברברי?… מה שאתה אומר אינו זה. כיוון שאנחנו מכירים – ומכבדים – זה את זה שלושים שנה, אני יודעת שלא רק כרופא שחובתו לרפא, אתה מדבר אלי. אתה מודיע לי, שהעולם שלי באמת אינו קיים. אתה אומר, שעכשיו אינני מאבדת את היינץ משום שמלכתחילה לא מצאתי אותו. היינץ הוא אדם מת.”

לא כך, אני חייב לשוב ולהדגיש, התנהלה השיחה. הדברים היו קטועים, מעורבבים, חוזרים על עצמם, ארוכים מאוד. הלוא אני נקראתי על־ידי הארטקליף לתכלית מסוימת, ולא כעד־שמיעה. אבל בספר זה לא אוכל אלא לנסות ולשחזֵר, במלוא הזהירות והענווה, את עיקריה. חוזר אלי, למשל, הרגע שהתעוררה פתאום בריגיטה, וזה, אם איני טועה, כשאמרה הדודה “אינני מאבדת את היינץ משום שלא מצאתי אותו”, וגם אני שמעתי איך נשבר לבה.

“פרופסור,” החזירה בריגיטה פניה לעברו, “אני מבקשת לשאול משהו, אף שאיני חדלה לתהות אם לי ישנה איזושהי זכות להתערב בשיחה –”

“מדוע אַת אומרת כך, ילדתי –” גערה בה הזקנה.

“בשנים האחרונות, ולפרקי זמן קצרים, הִכרתי אדם – אישיות, סגנון, ביוגרפיה – שלמות מסוימת, שאהבתי, מאוד, וביני לבינו נרקם דבר־מה שלא ידעתי עם כל אדם אחר, עם גבר כלשהו, והוא עודנו, גם ברגע זה, יקר לנפשי מאוד. מבחינתי – ואין חשיבות לשאלה אם אני היא שאיעלם מתוך חייו, או הוא יהיה מי שייעלם מתוך חיי – נקודת־המשען הנשמטת היא ממשית מאוד. אבל בכל הנוגע לדרך שמציע פרופסור הארטקליף, אין כל חשיבות לעובדה שהיינץ שהכרתי אני היה בחיי שלי ממשי וחד־פעמי, שהרי היה אדם־שלא־היה…”

“לא־לא־לא,” שיסע אותה הארטקליף, “אם כך הובנתי, נכשלתי כליל. ודאי שהיה, בַּשעות שהיה. הלוא זו טענתי המרכזית – המציאוּת היא אותה הוויה המאפשרת לחיות. אדם אינו נמלט לעולם־הדמיון, אדם מפליג אליו. יש עדויות מעניינות, שקולומבוס היה מסוגל להפליג מערבה, בכיווּן שלא ניסה לפניו שום אדם, רק משום שהיה הוזה ומיסטיקן ובעצם חלם על חידוש מלכות ירושלים. כך גילה את אמריקה. יש איזו השקפה משונה, כאילו האדם הוא מִקשה אחת, כמו יציקת בְּרוֹנזָה. לא כך. האדם הוא אפשרויות. המושכת ביותר אצל האיש שהיום הוא, לדעתי, בראש וראשונה אבישלום חברוני, היתה האפשרות שהכרת אַת, העלמה לאמפרכט. זה היה ניסיונו הנועז ביותר לפייס בין היינצי שמלפני המבול לבין הנער היהודי המגורש והמאוּים, וכל עוד היה – היה ממשי מאוד. אני צמצמתי עצמי לשאלה: מה עכשיו? מניתוח המקרה כולו ומן המבחנים שערכתי לו היום הגעתי לתשובה, שלפי מיטב הכרתי היא האפשרות הרצויה לו. זה הכול.”

“בכיווּן זה רציתי לשאול משהו,” אמרה בריגיטה. “לך מוּכּרת בוודאי היטב תורתו של ויקטור פראנקל, שספריו נהנים מפופולריות רבה ומציגים אותו כמין פרויד שלאחר השואה. למן השעה שהוברר לי מיהו באמת – או מי היה – היינץ, חזר לזיכרוני ספרון שלו שקראתי – לא לפני זמן קצר – ואשר עשה עלי אז רושם. בניגוד לפרויד שדיבר על הרצון לעונג ולאדלר שדיבר על הרצון לכוח כמניעי־יסוד, מציע פראנקל כמענה למצוקותיו של בן־דורנו, כמניע קיומי, את הרצון למשמָעות. חיים בלי משמעות אינם חיים. אני מקווה שאינני נכשלת –”

“לא, אַת מדייקת מאוד,” צחק הארטקליף. “הוא הכתיר עצמו כאסכולה הווינאית השלישית –”

“וזה רק מתוך ענווה!” רטנה הדודה. “כיוון שהוא גם יהודי, הוא יותר בפטיסט ממייקל!”

“האם אתם מבטלים אותו?” התגמדה בריגיטה בפני שני הזקנים.

“אלה הן רק מריבות משפחתיות. פראנקל זכאי יותר מכולנו לומר מה שהוא אומר מפני שבגיהנום היה הוא. אבל לא הנחנו לך לדבר.”

“הוא אומר, שאדם מסוגל לעמוד בקשים שבניסיונות כל עוד הוא יודע לשם מה, כשיש איזו משמעות, איזו תכלית לחייו. כשדבק היינצי בדמות הדמיונית הזאת של אבישלום חברוני וחי בה שנים רבות כל־כך, אני מניחה שזו היתה המשמעות שהעניק לחייו –”

“אפשר לנסח זאת גם כך, אך בזהירות רבה.”

“זאת בדיוק השאלה. את היינצי שלי המציא היינצי מאוחר יותר. כך גם את הביוגרפיה המאוחרת של אנרי. האם כל זה אינו מנוגד להשערה שלך, שעכשיו יהיה רק אבישלום חברוני? האם לא עולה מכאן שמה שקרה, עתיד לחזור, וכשם שעד עכשיו לא היתה מהותו של אבישלום חברוני מסוגלת להכילו בשלמותו, והוא כאילו גלש מתוכה, לא תעניק לו זוֹ גם בעתיד את המוּצקוּת המסוימת הזאת? אתה טוען שעליך לאפשר לו להיות מי שהוא מסוגל להיות. אבל אם אינו מסוגל להיות אלא גם זה וגם זה, אולי צריך להניח לחייו שיתנהלו כמו עד עכשיו משום שרק בערבוב הזה הוא מתקיים בשלמותו?”

אני מודה: מבעד לניסוח המסובך הגיע לאוזני, בדיוק כמו אצל הדודה, מאבקה הנואש של בריגיטה על היינץ שלה. איך יהיו חייו שלמים, אם מה שמבחינתה הוא הכול, יימחק מתוכם? הארטקליף לא מיהר להשיב לה, ואת עיניו הפעורות־להבהיל לא גרע מעיניה. רק בדממה הזאת שמעתי פתאום את יבבתה החרישית של הרוח בחלונות הגדולים הפונים אל החצר. בארץ היינו אומרים, קיר מערבי, קיר צפוני. אבל כאן לונדון. הצפון מתעקש להימצא בדרום. המערב במזרח. כאן לונדון. החמישה בדצמבר.

“אני מבין את שאלתך, העלמה לאמפרכט,” אמר הארטקליף ושוב שתק, כאילו הִגיה את תשובתו: “שתי שאלות, למען הדיוק – מדוע לא להחזירו אל הנקודה שהיה בה לפני התאונה, זו הראשונה, ומניִן לי הביטחון, שאישיותו של אבישלום חברוני לא תשוב להסתדק ולהתפרק, כפי שקרה בעבר, זו השנייה. לשאלתך הראשונה יש תשובה. לשאלתך השנייה – אין. אבל אולי נסיים תחילה את עניין פראנקל והרצון למשמעוּת כמניע מרכזי בחיי־הנפש וכאמצעי תיראפויטי, במיוחד כלפי אנשים שעל ניסיונותיהם הקשים הוא מספר. ובכן, הקו החוצה בין דור קודם לבין הדור שלנו, וזה משותף לפראנקל, לאחרים, לי, הוא בזה: בעבר היו מדברים על איזו חבּלה עמוקה שנחבלה נפשו של ילד, מבוגר, נערה, ואותו פצע הביא מאוחר יותר לסיבוכים, לזיהומים, לצרות. זו הטראומה. עד שלא ינוקה מקור־הזיהום יהיו צרות. אבל דורנו חי כולו בטראומה, משהו חבוּל בכולנו. עד כאן המשותף – מכאן ההבדלים. הרצון למשמעות הוא ניסוח מצודד, אך הואיל ואני אנגלי, כפי שטוענת מרגוט, אני מוסיף שאלה זהירה: מה משמעותו? אנחנו האנגלים חושדים מעט בכל עיקרון, שתולים אותו כשמש מעל לראשינו. אין לנו חוקה כתובה, אין מלה אנגלית ל’וֶלט־אנשאוּנג' והסוציאליזם האנגלי לא עיכל את תשוקתו של מַרכס לגלות חוקי־ברזל… כלומר, בהחלט, האדם מחפש משמעות, אך האם מצויה זו מחוצה לו, או בתוכו, האם ברגע שיצוד אותה, את המשמעות, יידע מנוחה ולא יתברר לו שבאמת חיפש משהו אחר, שהעיקר הוא החיפוש?… פראנקל אומר דברים יפים ומרגשים, וכשם ששתי האסכולות הווינאיות הראשונות, הן ועוד רופאים טובים בעולם, הועילו לאנשים רבים, תועיל בוודאי גם זו לרבים מן החיים מעבר מזה לַטראומה הגדולה. אך כיוון שהעלית את העניין, העלמה לאמפרכט, כדאי להזכיר את הגדרתו של סארטר, כי האדם ממציא את מיהותו. פראנקל, החולק על סארטר, טוען שלא מה שממציא האדם מתוכו עיקר, שכן התהליך הוא של גילוי, והאדם כאילו מגלה מה שקיים מחוצה לו. ככל שאני מוסיף להרהר במקרה שלנו, אני נוטה למחשבה, שמטעמים קיומיים־ממש המציא היינץ את אבישלום חברוני, כלומר – את עצמו.”

כבר ציינתי, שלא כך התנהלה השיחה וכי לא כדי להיות עד־שמיעה נקראתי בדחיפות כזאת. העניין עלה בשלב מוקדם, אבל בדומה להיסטוריוגרפים עתיקים, ראיתי לנכון לארגן את החומר במגמה להחיות בלבו של הקורא רגעים עזים בזמן שאינו קיים עוד. יותר מזה: כדי לנסות ולהאיר – במבט לאחור – מה שטבע חותם בחיי־אני.

ה“עניין” – הוא המבחן המיוחד, או מערכת־מבחנים, שערך הארטקליף לאבישלום חברוני. רק לאחר־מכן נודע לי, ש“הארטקליף” הוא מטבע־לשון בקרב טֶסטוֹלוֹגִים, ואף שמחבר המבחן החדשני הזה עודו נתון באש צולבת הן מצד האורתודוכסיה של פסיכולוגיית־המעמקים, הן מצד המחנה־שכנגד, השולל את ההסתמכות על מה שאומר החולה עצמו, את אופיו הסוּבּיֶיקטיבי של ה“ראפוֹר” בינו לבין הרופא והמטיף לגישה אובייקטיבית וניתנת למדידה – מתרבים החוקרים הרואים ב“הארטקליף” פריצת־דרך. יש המדמים אותו לתצלום־רנטגן – אתה מציץ לתוך הנבכים מבחוץ, מבלי לנעוץ אזמל־מנתחים. הארטקליף נזהר במקרים רבים שלא להגיע אל החולה אלא דרך הצוהר, או הסדק, שהוא עצמו פותח לרופאיו. נקודת המוצא בשיטתו היתה דווקא אותה אבן־תשתית של פסיכולוגיית־המעמקים, האסוציאציה החופשית. ואולם גם ניסיונו שלו בטיפול בחיילים, ומאוחר יותר בניצולי־המחנות, וגם מחקרים מסוימים על הלשון כצופֶן של הנפש, הביאוהו, לדבריו, להסטת הדגש מן הטכניקה של האסוציאציה החופשית אל תוכנה – המלה. התעוררו שתי בעיות, שלכאורה היו שונות לחלוטין, אך באמת האירו מזוויות שונות אותו ענין עצמו. איך ייצוֹר, למשל, קשר עם חייל מוּכּה־הלם, שאיבד את כוח־הדיבור, בלי להיעזר בסוֹדיוּם אַמיטאל ובהיפנוזה? איך יטפל באותם אנשים, שנדדו במשך שנים ממדינה למדינה, שינו לשון, שינו תרבות – לפעמים שלוש־ארבע פעמים – תוך התעלמות מכך, שהלשון אינה צירוף של סימנים, כסימני ה“מורס” למשל, אלא כל מלה היא כלי מלא תוכן נפשי? האם את תגובתו של מוּכּה־האֵלם על מלים שונות ניתן “לרשום”, כדרך שרושמים פעימות חשמליות בבדיקות־מוח, או בשיטה הנהוגה במבחני־אמת, ואולי באותו מבחן הרושם על־פי עפעוף־העין מתי חולם אדם ישן חלום ומה עוצמתה של התנסות זו, וכך, בזהירות מְרַבית, למצוא את הפתח? ואשר לאנשים שעקרו עצמם, או נעקרו, מלשון ללשון, האם ניתן לגלות היכן התנגדותם העמוקה ביותר וּלהימנע מנעיצת אִזמל ברקמות הרופפות ביותר של הנפש?

בדרך זו פיתח הארטקליף את מערכת־המבחנים, שבאה לנטות מעין גשר בין האסכולות וכן להתמודד עם אחד המשברים המרכזיים בעבר־הזה־של־הטראומה, בלשונו. מקרהו של אבישלום חברוני חייב – ודעה זו שמענו גם בבית־החולים מפי פארטרידג' – טיפול מהיר במגמה למנוע התבצרות בתוך החולי. ה“הארטקליף” היה מורכב מסִדרות־מלים שנבחרו בהתאם לעוצמתן הפונטית וכוחן לעורר תגובה חזקה – רגשית־תרבותית ­– בנבדק. הסדרות התקניות נקבעו לאחר אינסוף מבחנים מוקדמים, חזותיים ושמיעתיים גם יחד, והן היו “נבזָקוֹת” הן לעיניו והן לאוזניו של הנבדק. כלפי מקרים, שהסתגרותו של החולה היתה קשורה לכאורה בשאלת זהותו הלאומית־לשונית, היה הארטקליף “יורה” לסירוגין את המלים בסדרות הלשוניות הנוגעות לחולה (ניסויים נרחבים ראשונים ערך בקרב הפולנים מצבאו של אנדֶרס, שהשתקעו בבריטניה, שסועים בין לאומנותם הלוהטת לבין שׂנאתם את המשטר הקומוניסטי במולדתם, עם מהגרים מן המושבות־לשעבר באסיה ואפריקה ועם פליטים מגרמניה הנאצית). הנחתו היתה, שבטכניקת האסוציאציה החופשית אין המדבר רק “פולֵט” כאילו על־כורחו רמזים מתוך התת־מוּדע והם ש“מסגירים” אותו כביכול ומסייעים לפיצוח הצופן הכמוס. אולי חזק ממנו כוח שני, שאפשר לדמותו לקריאות “אֶס־אוֹ־אֶס” של ספינה טובעת, אך בלשון פרטית קשה ולא בסימנים בינלאומיים מוסכמים. התשוקה הקיומית הזו, טוען הארטקליף, נרשמת היטב על הגראף של המבחן הרב־לשוני, והיא החושפת את מרכז־הכובד של הנבדק. לשון שעליה מגיב הנבדק בקיצוניות הגדולה ביותר, אינה בהכרח הלשון שבקיאותו בה גדולה ביותר, כי אם זו שבה נאחזת תשוקתו הקיומית. מכל־מקום, בכל הנוגע לאבישלום חברוני, היה צריך להתגבר על קושי גדול: ה“הארטקליף” לא כלל גם סִדרה של שקופיות וקולות בעברית. על־אף המהימנות הנמוכה של אִלתור כזה, הזעיק אמש פרופסור ישראלי אורח מבית־הספר ללימודים אסיאניים ואפריקניים באוניברסיטה של סאסכס ובכוחות משותפים ציירו והקליטו סִדרה עברית (ועל־אף אצילותו של האיש, חייך הארטקליף, שיקרתי לו אני בלי בושה ובדיתי סיפור־כיסוי מחקרי כדי להרחיקו ככל האפשר מסיבתו האמיתית של הצורך הדחוף בסדרה זו).

אלא שדווקא מהימנותה המוגבלת של הסדרה העברית המאוּלתרת היא שהסירה מלבו של הארטקליף – כך חזר ושינן באוזני הגברות אופנהיים ובריגיטה – את הספק האחרון. “לאמיתו של דבר,” הודה, “נפלה החלטתי כבר אמש. היתה זו מסקנתו של הפסיכיאטר הסובייקטיבי שבי. היום הצטרף אליו גם זה האובייקטיבי. אין תשובה אחרת. הצופן אומר בבירור – אבישלום חברוני.”

ובכל־זאת לא הותיר את שתי השאלות של בריגיטה בלי תשובה. מדבריו מתבאר לאיזו תכלית דרוש הייתי אני לו בדחיפות כזאת:

“לשאלתך הראשונה, אמרתי, יש תשובה. שלילית. לחזור אל הרגע שלפני התאונה אי־אפשר, פשוט משום שאין אל מי. וילהֶלם שְטֶקְל כתב פעם דברים יפים על תאונות. תאונת־מכוניות, או תאונה של מטפסי־הרים, העיר שטקל ברוח פסיכולוגיית הנְבָכִים, אינה סתם איזה אירוע מקרי ושרירותי, אלא פעילות אפלה של יֵצר הכליה העצמית. אצל האיש שלנו מילאה, כמדומני, התאונה תפקיד הפוך. אף הוא – בדומה למשתתפים במְרוֹצי־המכוניות – רץ מהר יותר ובתכיפות גוברת, מתוך ציפייה כמוסה להיגאל, אך לא על־ידי המוות. רק איזה זעזוע קיצוני. שיהיה כמעט כמו מיתה, כָּזה שיתיר לו להתנהג כאילו כבר מת, יאפשר לו לקום מן המתים. להחזיר את אבישלום אל אותו הרגע יהיה כאילו במו ידינו דחפנו אותו לעברי פי התהום. אם אחזיר אל הריקנות הגמורה שהחולה שרוי בה את היינץ שלך, חביבתי, מה יהיה? הוא יהיה רק היינץ הבדוי מן המשפחה הפאטריקית של המבורג. מה יעשה בחיים האלה? אפשרות נוספת, זו שחשבה עליה מרגוט, היא להציבו, ברצינות ועד תום, מול כל חייו, כל התהפוכות, החורבן, המסיכות, השקרים, לעשותו לא לאדם בוגר, מציאותי, אחראי, כי אם להוליכו מחדש, דרך כל הוויא דולורוזה, אל הצלב. בסופה של דרך זו לא היה נשאר זֵכר מכל פרצופיו המוּכּרים. אבישלום קרוץ מחומר חזק, אבל לחץ כזה היה מפורר אפילו שחם… נותרה השאלה השניה! מניִן לי הביטחון שאבישלום חברוני לא יתחיל להיסדק מחדש. אין לי כל ביטחון. אמרתי, שאיני יודע – ואיני רוצה לגלות – מה קרה בחמישים־ושבע. אם יפעל עליו אותו כוח שנית, ובעוצמה, עלולים הסדקים – אלה או חדשים – להופיע מחדש. איני יכול לומר אלא זאת: גם באופן מעשי – ואפילו פסיכיאטרים חייבים להיות מעשיים – זהו הפתרון היחיד. אבישלום חברוני הוא בעל, הוא אב, הוא בעל־עסק, הוא חי בישראל עשרים שנה, הוא יצא לחוץ־לארץ למסע־עסקים שגרתי.” עכשיו פנה אלי. “באיזה יום מחכה לו אשתו?”

“בשבת הבאה, אמרה, יהיה כבר בבית.”

“ובכן, ביום ששי, לכל המאוחר, עליו להמריא מציריך. כלומר, יש לנו עוד מספיק זמן.”

“בעשרה ימים תסיים את הטיפול?!” קראה הדודה.

“אין לנו עשרה ימים, ואין לנו כל צורך בהם. מצאתי את הפתח. התאמתי את המפתח. אבישלום מחכה בקוצר־רוח. עלינו רק לקבוע – בתבונה ובזהירות – את שעת הפתיחה. מר אבנר, עליך להיות מנהל־הבימה ולדאוג לכך, שלא יחסר אפילו אביזר אחד. הוא חייב להתעורר בבית־חולים בציריך, ללבוש את בגדיו של אבישלום חברוני, לקחת את דרכונו ואת כרטיסו ולשוב הביתה.”

“ומניִן נדע היכן הסתיר אותם?”

“לרגע אפתח את הדלת הסודית, אשאל אותו, אנעל בחזרה ואודיע לך.” העייפות הרבה, שכמו קרובה היתה להכריע את הזקן, נתפזרה. הבאריטון העמוק שלו צחק נהמה של בּוֹכּסר. לאט־לאט הכריע את שתי הנשים. “אל תשכחו, שבכל־זאת אני קצת קוסם, ועכשיו שהכרנו זה את זה ואני יודע מי הוא רוצה להיות, אפעיל עליו את קסמי.”

“כוונתך שאני אתלווה אליו עד לציריך? אבל, במצבו –”

“חס ושלום. חרף כל חוכמתנו, אין אנחנו יודעים מה באמת מתחולל בנפשו של איש כמותו. ושוב, אל תרגזי עלי, מרגוט: הלא־מוּדע הוא קונדס גדול, המרבה בתעלולים. אפילו מנפרד היה קרוב לדעה, שכוח זה שאנו מייחסים לו – יש בו מידה מרובה של העמדת־פנים. לעולם לא נגלה אם אמנם שכח האיש שלנו הכול, אם כל זה אינו אלא משחק נפתל, עמוק, אך חיוני מאוד, שמשחקת נפשו. חובתנו לשחק יחד אתו, לא נגדו. חשוב ביותר, שלא יפקפק אפילו לרגע שהצליח להוליך שולל את כולנו. ביום מן הימים עתידים שניכם, אתה ואבישלום חברוני, להיפגש בישראל. עד אז אסור לך להיקרות בדרכו. הכול אתאם אני מכאן עם ידיד יקר, ודיסקרטי מאוד, בציריך. אני ואחד מעוזרי נתלווה אליו בטיסה, ועד שילבש את בגדי בית־החולים השוויצי יהיה, כפי שעליו להיות, היינץ איזידור ברגרזון. כשיתעורר יהיה, כל־כולו, האיש שהגיע לשם מן הארץ, אבישלום חברוני. השאר יהיה כלא־היה.”

דמעות אילמות ניגרו מעיניה השחורות של הגברת אופנהיים. פניה של בריגיטה לא נראו – הם היו מוּסבּים אל החלון האחורי, הנשקף על החוץ האפל.

פרופסור הארטקליף קם מן הספה, ניגש אל הדודה ונשק לה על מצחה הקמטוטי. “אני יודע מה אכזרית הדרך שהצעתי, אכזרית לכולם. אך כל האפשרויות האחרות נוראות מן הבדיה. פשוט, הן אינן אפשריות.”


 

26. קשר השותקים


הואיל וסיפורו של האיש נטול־ההכרה נפתח בתאונה, מגיע הוא לכאורה גם לסופו ברגע שניעור האיש בבית־המרפא בציריך, והנה הוא אבישלום חברוני, ולכל המאוחר באותו יום ו', כשהמריא סופית ללוד. אני אומר “סופית” לא במקרה – למיטב ידיעתי, לא שב ויצא מאז את הארץ אפילו פעם אחת. מבחינה זו, ידע לבה של בריגיטה מה הוא אומר: “כאשר תשלים את החקירה,” אמרה לי במסעדה ההודית של סנט־ג’ונס ווּד, “לא תמצא את מה שאתה מחפש, אבל אני, אומר לי לבי, אמָצא בלי היינץ.”

ולא רק מבחינתה של בריגיטה היתה זו הסתלקות סופית, את כל עולמה של הדודה הזקנה מסוויס קוטג' הסעיר, אך כחֶתף גם שב ונעלם מחייה, בלי שיזכה אותה אפילו במשפט־זיהוי פשוט כמו: “שלום, דודה מַרגוט!”

אך כיוון שבלִבָּן – וכן בלבם של עוד כמה אנשים – נשמר אותו סוד מוזר, גלגוליה האחרים של הנפש המתהפכת הזאת, הותירה היעלמותו הסופית של האיש איזו נוכחות מטרידה יותר מאשר מציאותו. ריימון מאריטן, למשל, שראה עצמו כמין אב־מאמץ והוא עצמו פנה מן הפסיכיאטריה אל הפוליטיקה רק מחמת המלחמה, ניצל ביקור בלונדון כחבר משלחת פרלמנטרית ונסע במיוחד לסאסכס כדי לחקור את הארטקליף ולשמוע איך חוֹלל בתוך ימים ספורים נס כזה והושיע את “הילד המסכן, הקדוש המעונה” שלו. כך הפרקליט רישאר ספיר: אותו הסעירה המחשבה, שבנו של ברנַרד ידידו, שסבור היה כי הפנה עורף גם למוצאו וגם לשמו, אינו באמת אלא ישראלי מצוּין. כנגד זה זיהה דוקטור ברוקנר את המהפך בגורלו של האיש עם המעשה האמיץ ביותר שעשה הוא מעודו, התקשרותו הטלפונית לשגרירות ישראל בלונדון. על התמורה בנפשו של אבישלום היה מדבר לא כעל תופעה פסיכולוגית מרתקת, כי אם במונחים שאולים מתורות־המסתורין הנוצריות, כעל “טרַאנספִיגוּרַאציָה”. בלשונו.

באחת: מזיכרונו של אבישלום חברוני עצמו נמחו אמנם האנשים שהיו מעורבים בזהוּיוֹתָיו האחרות, אבל בזיכרונם שלהם הוסיפו לחיות היינץ זה, והיינץ זה, אנרי זה ואנרי זה, כל־כולו. הווייתו המשיכה לפעול עליהם, ובשניים־שלושה מקרים הביאה לתוצאות לא־טובות.

המעגל, שתחילתו בתאונת־הדרכים וכל מה שהתגלגל ממנה מכוח הגיונו המטורף של זמננו, נסגר רק לכאורה – מכוחה של ההתערבות הפסיכוֹ־תֵיראפית – עם שובו של האיש לעירו, למשפחתו, לעבודתו. לא מכל בחינה אחרת. לא מנקודת־מבטו של כותב קורות־החיים האלה. הלוא גם אני, הייתי אחד מאותם אנשים, שהווייתו של אבישלום הוסיפה לתסוס בהם, ומעצם תפקידי בחקירה נהפכתי כאילו לצומת, שהכול מצטלב בו. חודשים עברו בטרם נתחוור לי עצמי כמה מוסיפה אותה הוויה לכרסם אותי עצמי. בבית־המרפא הניבָּט לאגם ציריך לא נגמר הסיפור.

התאונה אינה תחילת חייו של גיבור הקורות האלה, היא רק חשׂפה אותם. בציריך לא נסתיימו חייו רק ניתן להם כיווּן. על האופן שבו התנהלו מאז חייו של אבישלום חברוני, יש לספר. סוף החיים האלה הוא סופו של הסיפור.

נשוב, אם כן, אל הנקודה שעמדנו בה. באותם ימים של שלהי נובמבר וראשית דצמבר עדיין הייתי בוחן הכול מבעד למשקפי תפקידי המיוחד. משנתגלתה פתאום, שפשוט אין “פרשת ברגרזון” – חשבתי בעיקר על כך שהוצגתי כשוטה, כאילו את כל חייו הנפתלים המציא אך ורק כדי להעליב אותי. הוספתי לבצע את כל הנדרש אם לא למעלה מזה, אבל בלבי לא נותר מקום לספק: בתום הפעולה הזאת – או זו שאחריה – אני מנתק מגע. אלא שכל צעד גרר אחריו, בלי אפשרות של סירוב, צעד נוסף. פרופסור הארטקליף הבליט כל־כך את חשיבותה הגורלית של “התפאורה” – התנאים שיקיפו את האיש בדרך לציריך ועד לשובו להיות אבישלום חברוני – שחשתי כאילו אני שותף לשתילתו של סוכן־תושב. “ככל שיצומצם מספר האנשים היודעים על זהותו,” אמר, “כן תתמעט הסכנה, שמשהו יודלף, יילחש בסביבתו הקרובה, ייהפך לו לסכנת־חיים. הלוא על המתרחש באמת בנפשו אין לנו ידיעה ממש – ועד כמה הוא מחוּק־זיכרון וכמה אין כל זה אלא משחק נפתל, שהצלחתו תלוּיה הרבה בזה שהכול מאמינים שהוא המציאות הממשית, גם זאת אין לנו אפשרות לקבוע. היחשפות פתאומית לרמזים החוזרים לזהות קודמת עלולה, בתנאי־לחץ מסוימים, לגרור תוצאה פטלית ממש. עליך, מר אבנר, מוטלות שתיים מן המשימות המכריעות הללו: אתה, אישית, תיסע מחר, מיד לאחר שתקבל ממני, טלפונית, את המַען שאציל מפיו של אבישלום (ומשונה, לרגע לא פקפקתי שמַען כזה ישנו בציריך וכי הארטקליף ידובב את האיש השרוי זה היום השמיני באֵלֶם), תמצא את תעודותיו, בגדיו, כל מה שהוא של אבישלום, ותביאם לבית־המרפא. ועניין שני, לא פחות מכריע – אותם אנשים היודעים על הקשר בין אבישלום לבין זהויות קודמות, חייבים להבין שחייו, כן, לא פחות מזה, תלויים בשתיקתם. עליהם לנדור נֵדר של שתיקה.”


__________


מה אנחנו עושים במצב מביך כזה כשמטילים עלינו עיסוקים שאינם מענייננו, אבל אין באפשרותנו (ואולי גם לא ברצוננו) לסרב? מוצאים מיד צידוק מצוּין:

דווקא חשוב, שאני עצמי אבדוק היטב את המען הזה (שבבוקר יום ד' אכן מסר לי הארטקליף טלפונית – בית־דירות אפור מצפון לתחנת־הרכבת של ציריך ולנהר הלִימַאט), שאוודא כי אכן אין כל חוט נוסף, שקצותיו נעלמו איכשהו מעינינו, וכך אוכל לדווח בביטחון כי “התיק נסגר סופית”. בלאו־הכי עושה אני בדצמבר סיבוב בערים, שאני מקיים בהן את קשרי האלקטרוניקה ואת קשרי האחרים. בלאו־הכי היה עלי לבקר בפאריס ולדווח ליצחקלה על ההתרחשויות מאז שׂיחתנו ב“גראס דֶה דיֶה”, גם לספר לו קצת על הארץ. בלאו־הכי טוב שאטפח את הקשר עם איש מיוחד כל־כך – ובעל קשרים מעוּלים – כדה טראנבליי. ולמה לא למשש את דופקו החרד של הדוקטור ברוקנר? ערמומי וחזק הוא כוחו של ההִגְיוּן. פתאום הוברר לי, שאין אונסים אותי לעשות מה שאינו מענייני – חובתי לעשות את כל הדברים האלה.

התעכבתי על כך לא כדי לספר מה גיליתי באותה דירה שברחוב קטן המסתעף מנוֹרדשטראסה. גיליתי בדיוק מה שחזה מראש פרופסור הארטקליף ולא שום קצה של חוט מסתורי כלשהו. על הדלת היה כתוב, בפשטות, חברוני, ובשני החדרים המרוהטים בצַייקָנות של בית־מלון לא־יקר, היו כלים של אבישלום, ותו לא. גם לא כדי להאריך בתיאור השיחות השונות. לא בזה העניין.

העניין הוא, שאנחנו, לא אני ולא כל האנשים, שנמחו מזיכרונו, לא ניתקנו מהווייתו של האיש נטול־ההכרה. הוא המשיך לחיות בזיכרוננוּ. בלי־משׂים הלך ונרקם קשר מוזר בין השומרים בלבם את סודו של האיש. קשר כזה לא חיבר בוודאי מעולם חבורה מוזרה שכזאת. לא עבָרוֹ מונח היה ביסודו של קשר השותקים – כי אם עתידו האפשרי של אבישלום חברוני.

בתחילה מצאתי לי צידוק לכול. דה טראנבליי ממש יצא מגדרו כדי לקיים את הידידות אתי, והיטב ידעתי שלא קסמי האישיים גרמו, אלא איזו רתיחה פנימית שהיה נתון בה בימים ההם, איזה חשבון כללי שערך אז עם חייו. קשר כזה אינו מן הדברים, שאיש בתפקידי דש בעקבו. כך הצגתי את העניין כלפי עצמי וכלפי הממונים עלי, אבל לאמיתו של דבר היו שיחותינו סובבות לא על שום עסקי־חשאין, כי אם על עניינים שתיארתי בפרקי ה“שִחזורים” ועל אבישלום חברוני. באביב נסע דה טראנבליי מלונדון, וכפי שסיפר לי, אכן פרש מן השירות והשתקע באחוזת־אבותיו. בראשית הקיץ עשה האריסטוקרט היבש והמחושק הזה מֶחווה – כתב לתיבת־הדואר שנתתי לו והזמין אותי לבוא עם קארי ועם הילדים ולבלות סוף־שבוע באחוזתו. ביום א' הגיעו מפאריס גם הסינאטור מאריטן ורישאר ספיר, ושעות ארוכות טיילנו ביער הפרטי שלו ושוחחנו – ארבעה גברים חברי “קשר השותקים” – על נושא אחד בלבד: על כל ההיבטים של פרשת אבישלום חברוני.

אף את קשרי עם ברוקנר, שעלה בינתיים לגדוּלה, קל היה לי לתרץ. פון שטויסל שוּלח מלונדון למדינה מסוּימת באמריקה הדרומית, אולי בהנחה שעברו הרחוק יותר יקנה לו מעמד של כבוד בקהילה הגרמנית הגדולה שם, ואילו ברוקנר הוּשב על כס הקונסול הכללי. תפקידו הרם הגבּיה אמנם במקצת את רוחו, אך את הישראלי שבגורלו היה מעורב, לא שכח גם הוא. לעתים מזומנות היה מטלפן אל הגברת אופנהיים, שואל אם שמעה משהו חדש על־אודות “הנס החי שלנו”, אם עתידה העלמה לאמפרכט לשוב ולבקר בלונדון, מתעניין בי, מבקש שאתקשר.

התקשרתי, ולא רק בשל אזהרותיו של הארטקליף, שעשׂאוּנוּ לאחים ב“קשר השותקים”. קשר זה היה בעיקרו תכליתי, שונה מאוד מרגשותי כלפי דה טראנבליי. אמנם זכרתי לו אותה הודעה טלפונית, שהעידה אל איזשהו אי־שקט מוסרי, אבל גם חשתי היטב, כי החשש שמא אשתמש בזה ביום מן הימים כאמצעי־סחיטה נגדו מוסיף לקנן בלבו. נימה של שעטנז היתה שזוּרה בעצב המוסרי שלו. אף־על־פי־כן – ואם תרצו, משום כך – מצאתי תועלת בפגישות אתו, בפינות שונות של לונדון. מאוד השתדל להבליט את סלידתו מדורו של אביו, ובשמחה בישר לי באחד הימים, כי סוף־סוף אוּלץ אונטרמאייר לפרוש לגִמלאות. בחוגים שעתידים להתהלך בהם גם הוא וגם פון שטויסל, הוסיף, אין חשש שייתקלו בידידיו של אבישלום חברוני, מתוך סלידה דומה היה מדבר ברוּדי דוּצְ’קֶה ובכל השמאל החדש, והגדירם כנאצים מהופכים. שוב ושוב היה מוסר הצהרה, ברצינות תהומית: “אין תחליף למסורת הפרלמנטרית הגדולה של הציוויליזציה האנגלו־סאכסית ולאמונה האמיתית, האמיתית – באלוהים!” כל זה, למען האמת, שִעמם אותי. גם אותו מידע שאמור הייתי כביכול להפיק מתוך המלל האינסופי, נהפך בפיו לטיח תפל, ובכל־זאת נפגשנו. שוב ושוב, נפגשנו כדי להפוך בחייו של אותו אדם, שרק בינינו, הקשורים בקשר של שתיקה, יכולנו לדבר בו.

ועדיין הייתי מהַגיֵין הכול. בקיץ, בשובו מביקור בארץ, סיפר לי יצחקלה, כי רִחרח בתל־אביב אחר אבישלום חברוני והוברר לו, שאינו מתהלך כחולה־לשעבר, כי אם אדרבא, שמו מפורסם כאיש עזוז וגיבור, שידו רב לו לא רק בעסקי הוצאת “ברקאי” העולה כפורחת, כי אם גם במיני התנועות והאגודות והארגונים שצצו ככמֵהין ופטריות לאחר מלחמת ששת הימים. ואז שלף יצחקלה את הפתעת־ההפתעות: כמה דפים מתוך אחד ממוספי השבת ובהם ראיונות נרחבים מלוּוים בתצלומים מאירי־עיניים עם כמה נכדים, נינים ובני־נינים, יוצאי־חלצי יהודים היושבים בארץ ומושרשים בה מקַדמת־דנא: מורה יקר המתייחס – ובידו מגילה המעידה על כך – לאר“י הקדוש. רעיית נכדו של אחד ממייסדי דגניה. בחורה ירושלמית בשם מלכה אזולאי, ממשפחת החיד”א שהוא עצמו (מעיר העיתונאי), מצד אמו, היה נכדו של ר' יוסף ביאלר, מחבורת ר' יהודה החסיד שעלתה לירושלים בשנת הת"ס, וביניהם ובין שכמותם – תאמינו או לא – אבישלום וכל ייחוסו החברוני.

מי יתמה עלי, שלמקרא עדוּת מוחצת כל־כך על שיקומו הגמור של אבישלום, לא התאפקתי והתקשרתי מיד עם הארטקליף. שיחה ראשונה אתו היתה לי סמוך לשובו מציריך, ולא ברצון השיב אז על שאלותי איך באמת הצליח לחולל – ובמהירות כזאת – פלא גדול כל־כך. מה שאמר נשמע חומקני, אם לא פשטני: “שום היפנוזה ושום מעשי־כשפים. פעם אחת ויחידה, וגם זה באופן הזהיר והשטחי ביותר, כדי להציל מפיו את המַען בנוֹרדשטראסה – נעזרתי בהיפנוזה. לא נגד רצונו, נגד רצונו לא הייתי פועל. כל היתר עלה, כמו מאליו, למראה התעודות, הבגדים, המזוודה. לא ‘השתלתי’ למוחו את עברו של אבישלום חברוני, ואין לי אפשרות לדעת לא אם ‘נזכר’ ולא אם מעודו לא ‘שכח’. בסך־הכול סייענו לו רק להיות מה שביקש להיות.” אלא שכבר באותה פגישה ראשונה השמיע הארטקליף עצמו משאלה, ששמעתי מתוכה איזה חשש: ברגע שייוודע לי משהו חדש על התנהגותו, אמר, מבקש הוא שאדווח לו על כך. עכשיו, כשהראיתי לו את העיתון – ודי היה בתצלום ובתרגום שתרגמתי אני את הכתוב להדהימו – אמר, כי לא היה מעלה על דעתו התקדמות כה דרמתית. לתימהוני הוסיף: כמעט מפחידה. למה מפחידה, שאלתי, אך הוא פטר את הדבר בצחוק ואמר, שבאנגלית אין זו אלא שִגרת־לשון. אותה שעה הכריעה גם בלבי המחשבה, כי הנה נפלה המחיצה הראשונה בין מי שהנו לבין מי שמעודו לא היה.

מה פלא שנחפזתי להביא את הבשוֹרה הגדולה לגברת אופנהיים?

רק כשראיתי איך תועה מבטה הכבוי על התצלום ואיך מרטט העיתון עם אצבעותיה הצפודות, הבינותי כי בשׂורת התלכדותו של אבישלום לאדם שלם מתפרשת על־ידה כאילו היתה הודעה שנפסקו החיפושים אחר בן־אחיה הנעדר. מאז אותו ערב ארוך עם הארטקליף קרה משהו לא־טוב לאותה זקנה חיונית וחכמה, ועכשיו באתי אני ועשיתי מעשה נורא.

אבל זה כבר היה בפרק־הזמן הקשה ביותר, אחרי שובנו מאחוזתו של דה טראנבליי. לא רק העיסוק באבישלום חברוני יצא משליטתי והתחיל שולט בי. אם לפני שנים רשם מישהו מוסמך בתיק שלי, כי אבנר הוא איש קר ותכליתי, הנה עכשיו הייתי אני עצמי מוּדע לכך, שמאז אותו שבוע ראשון של דצמבר מתהלך אני בעקבָּה עם עצמי. ידעתי היטב, שאני מתיר לעצמי איסורים, שאילו חטא בהם אחד מאנשי, הייתי פוסלו מיד ומחזירו הביתה. את זהותי כמהנדס אלקטרוניקה בעל פרצוף שאינו נקבע בזיכרון, היושב בלונדון משום שנותר בלי עבודה מתאימה בתקופת המיתון ולכל הדעות הוא יורד, ניפצתי במו ידי. טרחתי הרבה כדי להבטיח שיתקיים קשר של שתיקה בכל הנוגע לזהויותיו האחרות של אבישלום, אבל תוך כדי כך הלכתי אני ונחשפתי. כל אחד מקשרי החדשים היה כביכול מוסבר, מוצדק, ואיש לא יוכל לטעון, כי בימים ההם, כשלחשד כלפי האיש נטול־ההכרה היה לכאורה יסוד, לא נהגתי בתבונה. את כללי החשאיוּת התחלתי להפר בסיטונות דווקא אחרי שנוכחתי לדעת, בשני ימי ביקורי בארץ, שכל החשד אינו אלא קומדיה של טעויות. רק אז התחלתי בַּהִגְיוּנִים! הצלחתי לשכנע את הממונה עלי – אם לא כבר אז תמַה על פחזותי – שהעימות עם דה טראנבליי הכרחי, השד יודע לְמה… כך החלטת־פתאום לנסוע לאכסברידג‘, וראשית הסבך עם הארטקליף… ולשם מה הוספתי לרוץ אל הדודה בסוויס קוטג’, כאילו רק זה חסר לי, בשנתי הארבעים־ושלוש, אמא?… וברוקנר, שוב ושוב!… והבילוי המשפחתי באחוזתו של מי שהיה מראשי ה“דֶזיֶים”!… ועל הכול, פרנקפורט!…

על ענין פרנקפורט, למרות אי־הנעימות שבדבר, אין אפשרות לעבור בשתיקה. בעיקר לא על נסיעתי האחרונה לשם, כשפתאום היה חשוב לי כל־כך להראות לבריגיטה את העיתון מן הארץ, לתרגם באוזניה, אות באות, את דבריו הנלהבים של אבישלום על חברון, העיר שבה נולדו הוא, אמו וסבו. הלוא כבר אנחנו קרבים לסוף הקורות האלה.

עניין זה אינו שקוף וחד־משמעי כפי שמדמה אולי בלבו הקורא למקרא השורות האחרונות. כל השנים היתה פרנקפורט, כך או אחרת, אחת מתחנותי הקבועות. עד היום רואה אני אותה כבאותו יום־סתו מאוחר, רטוב וחשוך, רחובות בין גלי־הריסות, קירות גבוהים של בתים שאינם, וכל טבּורה העתיק של הבירה הקיסרית הישנה מרוטש ומנוקר. אלה היו השבועות הראשונים שלי באירופה, וכל תמונה כזאת היתה מטביעה את אימתה בזיכרון. אז עוד היו מהדהדים באוויר הדיבורים על הפיכת גרמניה לארץ נטולת תעשייה, הדמיון צייר תמונות כמו מן האגדות הקדומות, חרישתה וזריעתה מלח. אבל אחר־כך חזרתי וחזרתי וחזרתי. בתפקידי האחרון הייתי נקלע ליום־יומיים לעיר שוקקת פעילות, בנויה. כבר התקשיתי לזכור מה כאן חדש, מה שוּחזר ומה כאילו צמח מחדש מתוך החורבות. אף לא הרביתי להתבונן. עסקתי בענייני, וכשלא היתה לי חובה למלא, הייתי כולא עצמי בחדרי, מקפיד שלא לשהות פעמיים רצופות באותו בית־מלון, לא להתרגל.

כך גם בפעמים האחרונות. לא חרגתי מתחומי השִגרה, ובכל־זאת היה הבדל אחד. בפרנקפורט היתה בריגיטה.

זאת אני כותב עכשיו. בחודשים ההם, אחרי שובו של אבישלום לארץ, היה אצלי הכול מהוּגיין. כיוון ששכחתי לספּר למעלה, כי באותו יום ד', כשטסתי לציריך, הסעתי לשדה גם את בריגיטה – הריני עושה זאת כאן. בערב שלפניו, כשאמר הארטקליף מה שאמר, ברור היה שאין לה עוד מה לעשות בלונדון. לשאלתו של הפסיכיאטר השיבה, כי בבוקר היא חוזרת לפרנקפורט. בדרך הטבע הצעתי לה הסעה. כל הדרך להִיתרוֹ המעטנו לדבר, אבל בבניין “אירופה” של נמל הִיתרוֹ, כשלחצנו יד ועמדנו לפנות איש־איש לעבר מטוסו, אמרה: “אם ייודע לך משהו חדש על בריאותו – אנא, השתדל להודיע לי. הלוא מכולנו, רק לך תהיה האפשרות – אפילו – להתיידד אתו.” מקפידה היתה לא לנקוב בכל שם. "אתה והוא עשויים בהחלט ליהפך לידידים טובים. ואם, במקרה, תזדמן לפרנקפורט –”

הזדמנתי. באביב. בדרך הטבע טלפנתי להוצאת “ביבר”. בריגיטה היתה במשרדה. היא לא הסתירה את התרגשותה הרבה, מוכנה מיד לבוא לכל מקום שאני מטלפן ממנו, בטוחה שיש בפי “משהו חדש”. נפגשנו בערב. בספק־מסעדה־ספק־פונדק, קרוב ל“רֵמֶר”. אינני זוכר מתי, בכלל, סעדתי ביחידות עם אשה צעירה ויפה כל־כך, לא בתפקיד, לא לאיזו תכלית, כי אם כדי לשוחח על גבר שפגשה כאן, שנלקח מאתהּ בלונדון והוא עכשיו איש אחר בתל־אביב. בכל נסיבות שהן היתה בריגיטה אשה מצודדת, אך באותו ערב כאילו ביקשה לטעון אותי באיזה זרם טֶלפַּתי, שכאשר אפגוש אני את אבישלום, יעבור אליו. כלומר, במהלכו של אותו ערב, לא במסעדה, לא בשעה שטיילנו לאורך הצִיל, והיא הראתה לי את “טיפ־טופ”, בית־הקפה הקטן שבו פגשה לראשונה את – אותו, נזהרה בלשונה לא קרה בינינו שום דבר “חריג”. היה זה בסך־הכול רק עוד אחד מערבי “קשר השותקים”.

ואחר־כך בסוף הקיץ, הביא יצחקלה את הראיון המדהים בעיתון, ואני נזכרתי, כדרכי, שיש כמה עניינים בפרנקפורט שעלי להסדיר פנים־אל־פנים, ואישית.

באותו שלב, כפי שכבר ציינתי, נעשיתי מוּדע לתהליך סמוי, אילם, ההולך ומתרחש בי. כמו בשעון־חול היה גביע אחד מתרוקן בתוכי לתוך גביע שני. הן תגובתה של הגברת אופנהיים לבשׂורה שהבאתי לה לא נעלמה ממני, ואף־על־פי־כן אמרתי בלבי, שלבריגיטה אהיה איש־בשׂוֹרה.

הפעם ליתר ביטחון, טלפנתי אליה מלונדון, ורק לאחר שתיאמתי אתה את היום, השעה, אותה מסעדה עצמה, עשיתי את כל הסידורים האחרים. משהו עיקש, לא צונן ולא תכליתי, השתלט עלי ועשה בי כרצונו.

רק כשהגבּיהה בריגיטה את עיניה מן התצלום בעיתון, הרבה אחרי שתִרגמתי באוזניה את הכתוב, ראיתי איך מעכירה הבדידות הנואשת את חוטי־הדבש בעיניה האפורות, איך נערכים פניה לקרב. בצינה, בתכליתיות, אמר לי ראשי מה עושים עכשיו, אני מניח את כפי על כפה. הנחתי את כפי על כפה. אני מאלֵם את אצבעותיה ומקרב אותן אלי. אילמתי את אצבעותיה וקירבתי אותן אל פי. אני מנשק אותן בזהירות, בעדנה בשמו של אבישלום, נישקתי אותן בזהירות, בעדנה בשמו של אבישלום.

האם אספר עוד? לא.

גבר בשנתו הארבעים־ושלוש, איש קר ותכליתי. פניו, כך לא רק אמר, כי אם גם הוכיח פעמים רבות, נשכחים מן הלב ברגע שהם נעלמים מן העין. מכל המסיכות הרבות שהחליף, חביבה היתה עליו ביותר זו של חיים ברקוביץ', שאלמלא שינה אביו את שמו לבן־ברק ואלמלא ראה את בנו בדמותו של שר צבא שאול, היה זה שמו, בשנה העשרים־וארבע לשירותו המלא כעובד המדינה, בהן רבות בהסתכנות גדולה, בלי איש להיתלות בו, מישהו שייתן פקודה, שיקבל אחריות, שיסוכך, רק הוא לבדו, קר ותכליתי, פתאום אינו הוא. אולי זה מְשַׁל שני הגביעים של שעון־החול – עשרים ושתיים השנים מצצו את עשרים ואחת השנים, הרוחות שיצאו מאבישלום מתגנבות לתוכי, ואני מתגנב אל בריגיטה.

הייתי מעדיף לפסוח על הפרשה הזאת כולה, ואף כאן אינני מזכירה אלא ברמז, אבל בלעדיה היה דבר־מה חשוב מתקפח בהבנת קורות־החיים, שאני, בסופו של דבר, המספר אותן.

למחרת חזרתי ללונדון. אמרתי לקארי שבעוד שנה לערך אהיה זכאי לצאת לגמלאות, ולכן הגעתי למסקנה שאבקש לחזור, בהקדם האפשרי, הביתה. מאז המלחמה קשתה עלי מאוד ההיעדרוּת מן הארץ. הכול מתרחש שם, ואני מסתובב לי כאן. זו גם השעה המתאימה שאשוב להתמסר באמת כולי למקצוע, שעכשיו נפתחו לו אופקים חדשים אצלנו – האלקטרוניקה. גם לילדים חשוב, שאת שנות־הלימודים האחרונות יבלו בבתי־ספר ישראליים, וגם עלייך קארי, אמרתי לה בחיוך, להתחיל להסתגל לכך שחיינו הם בארץ־ישראל.

כששמעתי עצמי אומר את הדברים האלה לקארי, השתכנעתי גם אני שדברי אלוהים חיים הם. בו ביום כתבתי באריכות לתל־אביב, ומָניתי עוד טעמים מטעמים שונים, כולם נכוחים, כולם מתחברים יחד למסקנה, שצרכַי הפרטיים עולים בקנה אחד עם טובת העבודה. הגיעה השעה שבמקומי יוצב איש רענן, עם רעיונות משלו, והעיקר, הוספתי לאחר היסוסים, שלא יעלה ממנו – בניגוד למצבי אני עכשיו – ריח של “שריפה”.

את קשרי עם “השותקים” ניתקתי. ובלי כל גינונים. לשמחתי – שהיתה מלוּוה אמנם בתמיהה מסוּימת על שלא נעשה מן הארץ כל ניסיון לשדל אותי שאחזור בי מהחלטתי, כאילו המתין מישהו בקוצר־רוח למכתבי – אוּשרה בקשתי מיד. זה היה בראשית ספטמבר; בנובמבר ארזנו את חפצינו.

יום לפני טיסתנו הביתה, טלפנתי אל הגברת אופנהיים. איש לא הרים את האפרכסת. שוב השתלטו עלי אותם כוחות, שעשו בי יותר מתשעה חודשים כבתוך שלהם. מכוניתי כבר לא היתה ברשותי. נסעתי ברכבת התחתית לתחנת פינצ’לי ומשם ברגל לבית האדמדם שבגרינקרופט גארדנס. האילנות הרמים שוב הזילו שלכת מחלידה. דירתה של הגברת אופנהיים היתה נעולה, ואיש לא נענה לצלצול. ניגשתי לדלת הסמוכה ולחצתי על הפעמון. הדלת נפתחה כדי סדק, בלי שהותרה השלשלת המחברת אותה אל המזוּזה. יהודי זקן שעיניו מבוהלות.

“הגברת הרופאה?” תמַה תמיהה גדולה. “היא הלכה לעולמה. בדיוק לפני שבוע.”

“אבל היא לא היתה חולה!”

“כשאדם בן שבעים אין לו צורך להיות גם חולה. אתה לא קרוב שלה –” פקפק רגע.

“לא.”

“לא היו לה קרובים. לא היו לה בנים. אך בלאו־הכי, כשאתה חי אינך רואה אותם, כשאתה מת אינך חסר אותם.”


 

27. אבישלום חברוני וכל עתידו


אני אדם רציונלי מאוד. אבל שוב נובמבר. בנובמבר, לפני שנה, התחלתי לכתוב את קורות־החיים, שאז כבר הֵקיץ עליהם הקץ, ועכשיו אני רושם את הדפים האחרונים.

הכתיבה נהפכה אצלי למין דיבוק, אף כי למן הרגע הראשון – לפני שש שנים ויותר – ידעתי היטב, שספר כזה, בעטיו של אדם כמוני, “יגבּיה גבה או שתיים”. ספר הוא אתה. כתבת ספר, משמע, היית. אולי יש כאן קשר לאותה קוסמולוגיה עברית – העולם נברא במאמר. אלוהים לא עשה, הוא אמר. כך גם מי שגילו משהו מן הסוד הגרעיני הצפוּן בכ“ב האותיות הקדושות – צירופים אלה בוראים עולם ואלה מחריבים אותו. כתבת ספר – הפכת מחדש את מעשיך, את הגיגיך, את בשרך, למלים, לאותיות – עשית מה שעשו הפרעונים הגדולים בבנותם את הפירמידות, אלא שהספר הקטן ביותר – בחשכת איזו ספרייה ענקית – חי יותר מן הפירמידה של חֶאוֹפּס, אומר היהודי בלבו. אפילו אבי – גיליתי לתדהמתי בביקורנו הראשון אצלו מיד עם שובנו – כותב ספר. ראיתי שהוא ממהר לסלק מן השולחן גל־ניירות חשוד, וכשנכנס עם קארי למטבח, רפרפתי עליהם: שכה אחיה, ספר! ארבעים שנה היה בעל חנות־ירקות, וזה היה יומו וזה היה לילו. ידעתי אמנם, שאי־פעם בערה בו גם איזו אש אחרת, אבל אורהּ, חשבתי, כבה מזמן. והנה, לא סתם זיכרונות: שיחות עם אבי־מורי זצוק”ל. מחשבות על מהות היהדות בזמננו. ביאליק מזדמן לחנות־הירקות. שיחות עם ערבים ביפו והסכמתם בנוגע לזכותנו האלוקית על הארץ. לא בכדי שינה אבא את שמו מברקוביץ לבן־ברק, ולי קרא לא חיים כי אבנר. הוא אדם, שחייו נהפכים לספר.

לא כלפי אבי מכוּונת האירוניה הזאת, כלפי עצמי. הלוא לי באמת היה ספר. אילו כתבתי רק על חלק קטן מן העלילות המסעירות שהייתי מעורב בהן מנעורי, אילו בחרתי רק כמה פרשיות מתוך מה שכבר מוּתר לגלות, ועל כך הייתי מספר, היה יוצא משהו מרתק, אפילו חינוכי מאוד, והיתה מוצאת את פורקנה התשוקה הכפולה – זו של היהודי שבי וזו של האיש המתהלך וכל עשיותיו החשאיות קבורות בלבו.

אבל ספר כזה?!

התשוקה לספר על השתלשלות אותה חקירה מוזרה אחזה אותי אמנם כבר בלונדון, אבל ידעתי גם, שספר כזה לא אפרסם לעולם. את אזהרותיו של הארטקליף ואת דבריו בעניין משקלה הגורלי של השתיקה הגמורה, כאילו היה אבישלום סוכן־תושב, לא שכחתי. כל כמה שלא אשנה פרטים אלה ואטשטש אחרים, נותר החשש שמישהו ימצא את המפתח ומפי אותו מישהו יתגלגלו הדברים לפיות רבים, יגיעו עד אבישלום ויסכנו את עצם חייו.

לא הצלחתי להשתלט כליל על הדיבוק הזה. כהרגלי רושם הייתי לעצמי תקצירים של כל השיחות ואת עיקרי האירועים בסדרם הכרונולוגי. כך, כל עוד היה החשד – חשד. ואולם, גם אחרי שהוברר סופית, כי מלכתחילה לא היה כל החשד בפעילות עוינת מיוסד אלא על מה שנברא בדמיונם של כמה אנשים, הוספתי לרשום הכול, מה ששמעתי בשיחותי עם חברי “קשר השותקים”. אותה כתיבה חשאית, שלא היתה לה אז כל תכלית, היתה מסימניו של השינוי שהלך והתחולל בי והגיע לשיאו באותו לילה בפרנקפורט, בסוף הקיץ.

אין מפלט מאמירה מפורשת: בלילה ההוא גיליתי את עצמי באור מפחיד. פתאום נהפכתי משליח, המביא לבריגיטה חדשות על האיש שבכל הנוגע לה אינו – ולא היה – קיים, אבל למעשה הוא חי חיים מלאים בתל־אביב, למי שמכניס עצמו לתוך החלל הריק הזה, למי שממלא את מקומו. את מקומו של מי? הלוא בריגיטה הכירה את בנם הנידח של הגרמנים הטובים מהמבורג. האם מאתרת בריגיטה בי משהו המאפשר לה להיאחז בי?… אולי לא כך, אבל אותה מחצית שנייה של חיי, זה שישבתי למעשה שנים על שנים באירופה, לא ישבתי, כי הייתי בתנועה סיבובית לא נפסקת, ובכל פעם בדמות קצת אחרת, ובכל פעם בדרכון שונה, וסיפורי־הכיסוי המחליפים זה את זה בלי הרף, והשימוש בתחבולות וצְפָנים למיניהם, אותה מחצית ארוכה של חיי הוארה פתאום באור משונה, כאילו עיקרה לא היה השירות, שאלה הם כליו, כי אם אישיותי שלי, שהתחילה להפחיד אותי. הלילה ההוא עם בריגיטה פעל כמין ירייה אחת שהעירה את כל היער. מן החשד כלפי האיש שנמצא נטול־הכרה בדרך לנמל הִיתרוֹ, התהפכו כך הדברים, שפתאום התחלתי חושד בעצמי, שאני הוא איזה היינץ־אנרי־אבישלום, שמרוב פרצופים נשאר בלי פרצוף.

השזירה הדמיונית שהמשכתי לשזור את “פרשת ברגרזון”, הספר שנהפך אצלי לדיבוק, אבל ידעתי שלעולם לא אוכל להוציאו לאור, קיבלו עכשיו מימד נוסף.

מכאן יוּבן מדוע הרגשתי פתאום צורך בהול כל־כך לחזור הביתה, להתמסר אך ורק לאהבת־נעורי, לאלקטרוניקה, לאַחוֹת את קרעי שלי.

מכאן יוּבן גם מדוע להוט הייתי כל־כך לפגוש את אבישלום החי, לא זה שראיתיו כלוא כביכול בארון־זכוכית, נראה ואינו רואה. משהתארגַנו קצת בביתנו, השלמתי סידורים אחרים ויכולתי לפרסם שנתקבלתי להנהלת מפעל ידוע, וכבר חיסלתי את עסקי בלונדון ואני משתקע סופית ובשלמוּת בארץ, התקשרתי עם גידי. תגובתו היתה צפויה ומיידית: “בליל־שבת אתם אצלנו!”


__________


בליל־שבת, בדירת־הגג המרוּוחת של גידי ואביבה, פגשנו חברים רבים שהוזמנו לכבודנו. היו בעיקר אלה, שעמהם הייתי נפגש כל השנים, כמו למשל ג’וני גרוס (שהמסיבה, הוברר לי, היתה גם קצת לכבודו, שכן באותם הימים עצמם פרש מן הצבא, אחרי עשרים ושבע שנים, כולל הפלמ"ח והכול). היו חברים שלא התראיתי אתם מאז ימי מארסיי, בארבעים־ושש־שבע, כמו פטר הגדול. עליו צריך היה לכתוב ספר אחר, אבל כאן אזכיר רק זאת. הוא היה “אורגניזטור” – כלומר, כל מה שהיינו זקוקים לו הוא היה משיג, ולא שאלנו איך. האפשרויות של הימים ההם באירופה שִלהבו את דם־הסוחרים שרתח בו, ויום אחד אמר את המשפט, שהפכוֹ בִּן־רגע ממוישה גלעד לפטר הגדול: “אפשר היה היום, בחצי־חינם, לקנות יותר אניות משראה בחלומו פטר הגדול. אבל מה, אני אדם בלי אמביציה!” עכשיו היה כל־כך שמן, כל־כך בגיל־העמידה, שפשוט לא הכרתי אותו עד שאמר באותו קול עמוק ומתנמנם: “זה אותו הרזה אחרי שאכל את השמן!”…

היו עוד, אבל אני מתרכז בפגישתי הראשונה עם אבישלום. פתאום נכנסו שניהם, ברכה, שאתהּ כבר נפגשתי – שנה קודם – ועכשיו כבר לא הדהימה אותי העוּבדה שמן הנערה הרכה והעגלגלה בעלת הריסים הארוכים, לא נותר שריד, ואחריה – גבר גבוה. קצת כבד יותר, קצת גמיש פחות משציירתי לי אותו מן הסיפורים, אבל בהחלט נאה, פנים חיים, נמרצים, מדבר לכל עבר, נושק לאביבה, אומר משהו לגידי בענייני מוֹ“לוּת, מתכופף אל חיה’לה, אשתו של ג’וני, ולוחש באוזניה משהו ששב ויוצא מגרונה כשאגת־צחוק, עובר אל ג’וני עצמו ומספר איזו רכילות צה”לית, ששבריה ניתזים למרחוק ומהַסים את כל החדר, מתיז כלפי פטר הגדול – שאוניות לא קנה, אבל מסתבר שהוא קבלן מצליח – “מתי תפסיק להיבּנות מיושבי־פלשת ותתחיל לבנות את יהודה וירושלים?”, ומתיישב. ובכן, זהו, האיש שאני רואה בעיני לראשונה, חי, נע, מדבר – אבישלום חברוני.

וזאת בעצם, עשיתי כל אותו הערב: לא גרעתי ממנו עין – מאזין לקולו, להיגוּיו, למַה שאומר הוא ולתגובותיו על דברי זולתו, מנסה לצוד צליל זר אחד, איזו העוויה לא־מוּדעת, קרן־אור שתגלה פתאום את המזוּיף שבתמונה הזאת, תחשוף את זו המצוּירת מתחת למריחות העליונות, את הדיוֹקן האמיתי, לשווא.

ואני, בלא אבק של יוהרה, הלוא התגלגלתי קצת בעולם, הלוא עסקתי בכל המִתחזים והמִתחפשים למיניהם, וקצת כזה הייתי אני עצמי אנוס להיות, ובכל־זאת: אפילו כתשו אותי במכתש, אפילו סרקו את בשרי במסרקות־ברזל, הייתי חוזר ונשבע: אבישלום, הוא ורק הוא. עד מֵח־עצמותיו אחד משלנו, בן־בקרנו, מן הגזעים שבגזעיים, מאלה שאינך דורש שיציגו לך תעודת־זהות, שאינך שואל אותם מה לך פה ומי לך פה, אותה ודאות שהיתה לי כלפי הילד של חֶזי חברי, ארז האמֶר. במהלך הערב היו רגעים שמסוגל הייתי לאתר בדייקנות את סביבת־גידולו. חזותו, תנועת־הידיים, הקריצות, ההדגשה היתירה של האותיות הגרוניות, הפסיפס החד־פעמי של מליצה מקראית ועברית־של־אידיש, היו של מושבות הבּרוֹן. אבל דווקא בזה, הזהרתי את עצמי, כבר עלול אני לטעות – שנים ארוכות מדי יושב אני עצמי בחוץ־לארץ. גם מהירושלמים עשוי הוא להיות, לא בית־הכרם או רחביה, אלא דווקא מבני היישוב הישן שנתפקרו. דבר אחד בטוח: יֶקה?! או צרפתי?! הוא?!… צחוק אחד גדול!!

היה משהו מפליא מזה. הלוא בכל־זאת ראיתי אותו, פעמיים, אם גם בחטף. שמעתי על־אודותיו סיפורים רבים ותיאורים מדוקדקים. כל זה יחד הצטרף לדיוֹקן מסוּים. והנה, האיש שישב מולי ערב ארוך, היה מישהו אחר – שערוֹ יבש יותר, כאילו חרוך, אֲזוֹבי. בעור־פניו לא היה זֵכר לאותה מלאוּת שבֵעָה ורפויה. ההבעה היתה דרוכה וחשדנית, כוחות שנסחטו עד הטיפה האחרונה ובעֵרה פנימית התובעת עוד ועוד, אותו משהו לא מסוים, אבל אפילו בסוף־העולם אני מזהה מיד, יודע שאפשר לעוצרו ולומר לו, בעברית, “תסלח לי, אבל אני מכיר אותך מאיזה מקום.”

אותה פגישה ראשונה, אני מודה, הממה אותי, סיבכה אותי יותר עם ההוויה הלא־מוסברת של אבישלום חברוני. הערתו של הארטקליף, כי בשלמוּת הזאת יש משהו “כמעט מפחיד” לא הרפּתה ממני, וכמו פצצת־זמן היתה מתקתקת בראשי. האיש שצפיתי בו ערב ארוך היה כל־כך הוא־בלבד־ולא־שום־אחד־אחר, שכמעט והטלתי ספק בי עצמי, כאילו אצלי חל איזה ערבוב בין המציאוּת לבין החלום והבּדיה.

ותחושה זו לא פגה גם משהִטבתי להכיר את אבישלום החי, כי אם אדרבא, הלכה והחריפה. עלי לפרש את הדבר הזה, שיאיר אולי את הדחף הכמעט־כפייתי לפרסם את הספר הזה.

מכאן נובעת הרגשתי שעלי להקדים ולשרטט בכמה קווים גסים את קורותי שלי באותה תקופה. לא על עצמי באתי לספר, אך אי־אפשר שלא להסביר – כמו בפרקים הקודמים – מדוע בעצם הוסיפו חייו של אבישלום חברוני להעסיק אותי, למלא את נפשי כמין דיבוק. זאת אעשה כאן, ובתכלית הקיצור.


__________


המעבר החָלק לאורח־החיים החדש שׂימח מאוד את כולנו. כבר שנים אחדות קודם לשובנו רכשנו בית באחת משכונות־הגנים במבואותיה הצפוניים של תל־אביב, וההכנסות מהשׂכרתו סייעו לנו בסילוק חובותינו. הפנסיה שהוענקה לי עם פרישתי מן השירות היוותה מעין ביטוח לימי־סגריר, אבל בשום פנים לא חשתי כמי שכל חייו מאחוריו. החיים, גיליתי פתאום, מתחילים לא בגיל ארבעים, כפי שביקש להבטיחנו מחַבּרוֹ של ספר פופולרי אחד, כי אם בגיל ארבעים־ושלוש, לא, ארבע, לא, חמש…

ארגזי־המטען הגיעו. ריהטנו יפה את ביתנו. בהדרגה, אם גם לא בלי חבלי־קליטה, ביצרתי לי עמדה מסוּימת בהנהלת אותו מפעל־אלקטרוניקה גדול, ואני הופקדתי על פיתוחו והרחבתו בתחום־התמחותי, זה שכבר רמזתי עליו. פעם ראשונה – להוציא תקופת־לימודי בטכניון, לפני שנים – טעמנו כולנו את טעמה הנינוח של השִגרה המשפחתית. האווירה האופטימית ששׂררה בארץ בימי שובנו (אף כי ממש בעצם הימים ההם החלו לאורך התעלה ההפגזות הכבדות, שעתידות היו להיזכר כמלחמת־ההתשה) שרתה גם על חיינו. ילדינו, שפתאום גדלו והיו שועטים כסייחי־פרא לעבר הבגרות, השתחררו בבת־אחת מהנֵטל הכפול, זה של החיים בתוך חברה נוכרית והיעקרוּת מדי שנים אחדות מארץ לארץ, מלשון ללשון, וזה של הבית שרובץ בו סוד גדול – הווייתו הכפולה של אביהם. עכשיו יכולתי אני לספר להם על כל מעשי, והם יכלו לתת דרור ללשונם, להתחבר עם כל מי שרצו, להביא את חבריהם לביתנו. כך גם קארי. שוב לא היו בינינו אותם סודות, שהייתי אני אנוס לשמור אפילו מפניה והיא, בשתקנותה הנפלאה, לא ניסתה מעודה להצילם מפי. שוב לא הייתי מסתלק פתאום, לעתים בלי הודעה מוקדמת, בלי הסבר, בלי שתדע מה מידת הסכנה שאני נחשף לה הפעם, מתי, ואם, אשוב. ורק עכשיו, עשרים ושתיים שנה אחרי פגישתנו על סיפונה של אוניית־המעפילים, בשנה העשרים לנישואינו, הבינותי כמה הטעה אותי כל השנים אותו שקט אציל, שקיבלה בו את גורלה. קארי לא היתה כה מופנמת וסגורה, כפי שדימיתי, מסתפקת בקשרינו המצומצמים, המבוררים בזהירות והלא־משתנים־כמעט, בניהול הבית, בטיפול בילדים, בקריאה מרובה, בשיטוט – על־פי רוב לבדה – במוזיאונים, בחנויות הגדולות, בביקור – על־פי רוב לבדה – בקולנוע, בתיאטרון, באוּלמי־הקונצרטים. ברגע שהתארגַנו בביתנו החדש וחיינו נעשו נורמליים, נתגלתה לי קארי חדשה. אותה חבורה שנתלקטה אצל גידי היתה לגרעין הראשון של קשרינו החברתיים. בעזרת אביבה, שאתהּ התיידדה מאוד, אִרגנה באחד מלילי־השבת מעין חנוכת־בית ואת כל הזוגות האלה ואת עמיתי בהנהלת המפעל הזמינה אלינו. המעגל החברתי נוצר, הלך והתרחב, וקארי – להפתעתי – נהנתה הנאה מרובה מאורח־החיים הפתוח הזה. הן קארי, הזכרתי לעצמי, לא היתה בעצם ישראלית: להוציא שתי השנים הראשונות ההן, לפני שנישאנו, ותקופת לימודי בטכניון, וכן פרקי־זמן קצרים, בין תפקיד לתפקיד, שבה קארי להתגורר בחוץ־לארץ. באירופה, אם לדייק. באירופה שלה. התלהבותה הרבה היא התלהבות של עולה חדשה.

וכאן עלי לשוב ולשרטט דבר, שאף עליו כבר רמזתי בפרקים קודמים: היה לה דימוי ברור מאוד של הארץ, שאליה היא שבה סוף־סוף כדי לחיות בה מעתה ועד עולם. שני מרכיבים בנו דימוי זה – אותו חצי־חיים ראשון שלי, שעליו הִרבתה לשמוע גם מפי וגם בשיחות עם החברים המעטים שהיו מזדמנים לביתנו בחוץ־לארץ – יצחקלה, ג’וני גרוס, גידי גפן ודומיהם – וניסיונה האישי שלה בשתי שנותיה בארץ. ניסיון שהיה אמנם קשה מאוד, אך ממרחק הזמן הוּאר אף הוא באור ההירואי המסנוור ונתלכד עם המרכיב האחר לשלמוּת אחת: ארץ־ישראל הישנה, כולל שתי השנים שלה, ארבעים־ושבע־שמונה, שנות המאבק ומלחמת־השחרור, אל ההוויה הזאת, כביכול, שבה קארי יחד אתי בשלהי ששים־ושמונה, שבנו שנינו, למען האמת.

עד כאן – אני. מכאן – חזרה לאבישלום.

ברכה ואבישלום היו גם הם, כמובן, בין הבאים לחנוכת־ביתנו. הם היו חוּליה באותו מעגל חברתי ראשון שלנו. אתם היינו מוסיפים ונפגשים בקביעות בלילות־שבת, פעם בביתו של זה ופעם בביתו של זה. יוצאים לסיורים משותפים בחלקי־הארץ השונים (אחד מאותם “שיגעונות” של אבישלום, שעוד נשוב לדבר בהם), הולכים בצוותא לתיאטרון, למסעדה מזרחית מעניינת, לפיקניק לחוף הכנרת, מבלים יחד את יום־העצמאות. הקשר נקשר מאליו, בטבעיות, ולכאורה לא היה ביטוי נאה מזה להיקלטותנו המהירה בארץ. גם לא שום דבר מעבר לזה.

מעבר לזה היתה החידה הגדולה – אבישלום חברוני.

כל פגישה נוספת היתה רק מגבירה את פליאתי, כורכת עוד ועוד תמיהות סביב החידה הזאת. בשום פנים לא מפצחת אותה. אני לא חדלתי מן הבילוש אחריו, מוסיף להיות משוכנע בעומק־לבי, שיום אחד תיסדק הזהות הזאת מבפנים, תתגלה כמות שהיא באמת: הוויה בדוּיה. צריך רק לעקוב אחריו מקרוב, לפקוח עין ולכרות אוזן. אין כאן אלא שאלה של זמן. זה יקרה. זה מוכרח לקרות.

גם בזה ניבאה בריגיטה, באינטואיציה עמוקה, מה יקרה. ביני לבין אבישלום נקשרה ידידוּת טובה. זה שאני נמשכתי אליו, אין עוד צורך להסביר, אבל דווקא מצִדי מעורבת היתה גם איזו רתיעה, הן משום שבהימשכוּת הזאת היה כביכול יסוד בלתי־הגון, כאילו עיקר תכליתה הוא הריגול אחריו, הן משום שזכרתי את אזהרותיו של הארטקליף וחששתי, כי בצורה זו או אחרת אהיה אני הגורם להתפוררות זהותו. הוא, כנגד זה, ממש דבק בי. אני משער, כי עבָרי, שלחישות שונות ודאי גילוהו גם לו, אפף אותי באיזו הילה. ושמא (כך נטיתי אז להסביר את הימשכוּתו זו) נדחף על־ידי אותו קו באישיותו, שהארטקליף הבליטוֹ כל־כך, הצורך להתגרות בסכנה. מחשבה זו הוֹרָתָה בחשד, שלא הרפּה ממני, שאולי אין תופעה פסיכולוגית סתומה כאן אלא מהלך מוּדע ומחושב היטב במוחו התחבלני. בעינַי הוסיף כל הטיפול בציריך להיראות חפוז ולא־רציני, ועלה בדעתי שאותו “משחק” במובן הפסיכולוגי, שדיבר עליו הארטקליף, הוא משחק מהכרה, כלומר, את זהויותיו הקודמות לא שכח, ורק ניתק מגע אתן ברגע ש“נשרף”, אם אפשר לומר כן. עכשיו מנסה הוא לבדוק אותי לא פחות משאני בוחן אותו.

הוא, מכל מקום, לא נכשל אפילו פעם אחת. היתה, למשל, שאלה פשוטה: קשריו עם המו“ליים הגלויים עם הוצאות־ספרים בחוץ־לארץ, שבשביל לטפל בהם ולהרחיבם, כביכול, הִרבה בעבר לנסוע לאירופה. לא זו בלבד ששׂם קץ לאותן נסיעות, אלא על כל שאלה היו בפיו תשובות משכנעות, וגידי, הבקי היטב בעסקי המוֹ”לוּת בארץ, לא פקפק בהן. מלכתחילה, אמר, לא היה המאמץ הזה כדאי, ומכוּון היה בעיקר לביצור מעמדו בארץ, הן בציבור הרחב והן במשרדי הממשלה, כמו"ל בעל קשרים בינלאומיים. מטרה זו הושגה, ונוסף לכך גילה בינתיים את ההמצאות הגדולות, טלפונים, טלפרינטרים, גם – פשוט – דואר. לא מוכרחים לנסוע. פעם היתה בעיניו אירופה חידוש גדול – אחרי הכול, הלא בבית־היתומים דיסקין התחנך – אבל גם זה “נגמר לו”. והשלישית, מלחמת ששת הימים חוללה בו איזו תמורה. עוד בשנים שהכול השלימו עם גבולות החלוקה, אמר לי, שינה הוא את שמו לחברוני, ובזה רצה לומר משהו. “עכשיו, שעתיד הארץ כולה בידינו, יש לי מה לחפש בחוץ־לארץ?! כסף אנחנו עושים מספיק, ברוך השם, גם ככה, הילדים גדלים, ברָכה פנויה הרבה יותר וכיוון שגם בשנים קודמות היתה די מעורבת בעסקים, סוכּם בינינו, שעכשיו תתמסר להם עוד יותר, ואילו אני אומר להַפְנות את עיקר מרצי לענייני־ציבור. מי, אם לא אנשים כמוני, ינַדבו מזמנם ומכשרונם לכלל?”

כמה שלא ניסיתי, בהקשרים שונים, לקעקע את ההסבר הזה, לא עלה הדבר בידי. אבישלום הקדיש באמת חלק נכבד מזמנו לפעילות ציבורית, נעשה חבר במועצות שונות, היה הרוח החיה בארגון בעלי־הון ליזוּם מפעלים כלכליים באזורי־הפיתוח, ורק בשפה רפה היה מכחיש את השמועות, שהוא מעורב בהקמת מפלגה חדשה ומתכוון “לרוץ” לכנסת.

רק פעם אחת נדמה היה לי שהנה נִבעָה הסדק. באחד הערבים התגלגלה השיחה על תאונת־דרכים, והכול החלו לשאת קינה מרה על רצחנותו של הנהג הישראלי המצוי. כל אחד הוסיף מקרה שהיה בו, סיפר לשם השוואה על ניסיונותיו מעבר לים. היו נוסעים גדולים בחבורתנו, והם ידעו לספר על נהגי כל העולם – לונדון, לוס־אנג’לס, שטוקהולם, ריו, רומא. רק נהגי טוקיו, אמר אחד, גרועים משלנו. גם אני הייתי בטוקיו, אמר שני, והם נהגים מצוינים. רק טהראן קוּללה בנהגים גרועים יותר משלנו.

כאן התערב אבישלום: “לטהראן אני צריך לנסוע? ומה שעשו השווייצים הנחמדים לי? בלב ציריך כמעט הרגו אותי, הפקירו אותי על הכביש וברחו. להגזים לא צריך.”

מכל היושבים בחדר ידעתי רק אני את העוּבדות כהווייתן, אם כי כולם ידעו – הוברר לי פתאום – על “התאונה שהיתה לאבישלום בציריך”. באותה שעה גבר עלי היֵצר הרע, השׂמתי עצמי כלא־יודע והתחלתי חוקר אותו – איך, מתי ובאֵילו נסיבות אירעה אותה תאונה? הוא לא פקפק אפילו רגע, וסיפר במפורט ובביטחון גמור את הנוסח שחיבר הארטקליף, תיאר את הנסיבות שאני עצמי סייעתי בהכנת ה“תפאורה” להוכחתן. לא הסתפקתי גם בזה ואמרתי:

“בגלל זה החלטת לא לנסוע יותר לחוץ־לארץ?”

אבישלום פרץ בצחוק שובב, כדרכו: “זה שאלה בשביל פסיכולוגים, לא בשבילי. בהכרה, בטח לא בגלל זה. אני תיכף אחרי המלחמה החלטתי: מהיום יש לנו מספיק ארץ משלנו! – והנסיעה ההיא באה רק כדי לחסל מיני עניינים. אבל אני יודע, כמו שאומרים הערבים, כּוּל שִׁי מן אללה! אולי זה היה רמז מהשמים. שדי, מספיק. מה שכּן,” הרצינו פתאום פניו, “כשהתחלתי להבין, ששכבתי ככה בלי הכרה איזה עשרים יום, חשבתי שיכולתי גם ליהרג. תאר לך, לעבור כל מה שאני עברתי פה משהייתי בן שנתיים וליהרג בשווייץ. בדיחה לא רעה!”

הכול צחקו, ואני אִתם. לרגע שכחתי אפילו אני, שבפרעות תרפ"ט לא היה בחברון כי אם בפרנקפורט. לא נִבעה בו – עד היום האחרון – הסדק הקל ביותר. הוא היה אבישלום.

מדהים – מדוּיק יותר, מטרף את הדעת – היה לא זה שהצליח להימנע מהסתדקות מבפנים, כי אם זה שלא נוּפּץ מבחוץ, לרסיסי־רסיסים, ככלי פשוט של זכוכית חברונית. עד שלא התחיל להתראיין בעיתונים, לעסוק בעסקי־ציבור, אולי לשאוף להימנות עם מנהיגי־הדור, ידעו רק מעטים את קורות־החיים שבדה מדמיונו, ואפשר להבין שיכול היה להתהלך כך בארץ כעשרים שנה. אין אצלנו אדם שאין לו ביוגרפיה מסובכת וראשו של מי פנוי לפלונטר של זולתו. אבל ברגע שיצא מאלמוניותו היחסית, ברגע שהעלה את רקעו החברוני על נס, איך זה לא נמצא שום אדם – אם מקרב שׂרידי הקהילה היהודית עצמה, עם מתוך עדת המלומדים – שיכתוב למערכת אחד העיתונים ויקבע בפשטות: להד“ם! מעולם לא התגוררה בחברון משפחה בשם קובאלבסקי! בין הקדושים לא היה אברך בשם חבויניק! ב”דיסקין" לא היה יתום כזה!…

תשובה אין בפי עד עצם היום הזה, אבל העוּבדה – עוּבדה. כוח־מַחצָהּ היה, לאמיתו של דבר, עז כל־כך, שכמעט הכריעה אותי תחתיה. האיש עצמו אינו מצניע עצמו בצֵל, כי אם מוסיף ומכריז על זהותו. בכל הציבור כולו לא נמצא אדם אחד שיקרע מעליו את המסיכה ויאמר: בַּדָאי! אם כך, אולי אני הוא המשוּבָּש ורק בדמיוני – שאני מערבב בינו לבין זיכרוני יש לגבר השורשי והפְּעלתָן הזה גם פנים אחרות. אבישלום, לעזאזל הוא עובדה!

קצת אני מגזים, כמובן, אבל היה איזה פרק־זמן שחשתי כאילו באמת חל כאן איזה היפוך־תפקידים גרוטסקי, ובעוד הוא משחק בשלמוּת “כמעט מפחידה” את השורשיות הארצישראלית, מגלה אני בתוך עצמי סימני־היכּר שונים של האיש המתהפך, שצר לו המקום האחד, ותמיד הוא משתוקק למקום אחר, להיות מישהו אחר.


__________


את הסימנים האלה גיליתי תחילה בקארי. כתום שנה, אולי מעט יותר, לשִבתנו בארץ, כשלכאורה כבר היו חיינו מיוצבים וחברי המחודשים והחדשים היו מלאי התפעלות מהיקלטותנו החברתית המצוּינת, התחלתי להבחין באיזה מחוג לא־נראה בתוך־תוכה, המרטט בין עצבנות גרוּיה לבין תוגה מכונסת. תליתי זאת בעוּבדה, שבננו הגדול קרב במהירות לשעת־הגיוס, וזה בימים שמלחמת־ההתשה הגיעה לשיאה. אחר־כך ראיתי, ששוב אינה נענית באותה התלהבות להזמנות ידידותיה, שאינה להוטה עוד לארח בביתנו, שהיא שוקעת בספרים, או יורדת לחוף־הים ומשוטטת שם לבדה. מהערות־אגב שלה הלכה והתגלתה הסיבה הפנימית יותר. ההוויה החברתית שהקיפה אותנו לא היתה עוד לרוחה. יש איזו תִפְלוּת בהתכנסויות החוזרות של אותם אנשים, אמרה קארי, השבים וטוחנים אותם דברים עצמם, משתשכים ברכילות קרתנית, מתוך איזה שׂוֹבַע כָּבוי, לא מתלהבים מסֵּפר, לא מוקסמים מתיאטרון, רק מסים, והממשלה, והמלחמה, והשטחים, ומכוניות, ומשׂרות, ועוד פעם השטחים, והממשלה, וחברון, וחברון…

זה היה הגרוטסקי מכול! מי שסימל בעיניה, יותר מכל שאר ידידינו החדשים, את מה שהתקשתה להסתגל אליו, היה אבישלום. הוא סגור כולו – אמרה – בתוך העולם הקטן הזה שבו נולד ובו גדל, וכל נסיעותיו לחוץ־לארץ לא חדרו כנראה אל מתחת לעורו הקרתני העבה. הוא אמנם מוכר־ספרים מצליח, ובעל לשון מתגלגלת, אבל הביטחון היהיר שלו מלמד שהוא עצמו אינו זקוק לספרים, אין לו שאלות, אין לו ספקות, ובהחלט אפשר להבין, שאפילו לאירופה שוב אין לו עוד צורך לנסוע. הלוא הוא מחברון!…

זה שמכולם בחרה קארי דווקא באבישלום היה אמנם גרוטסקי, אבל מבחינה אחרת היה בכך כדי להכות אותי בתדהמה. קארי לא היתה שותפה ל“קשר השותקים”. את מה שידעתי אני על אבישלום לא העלתה אפילו בדעתה. עכשיו בא אִפיוּן זה שעָשתה לו כמין חיזוק – אף שכוונתה היתה הפוכה – להרגשתי המציקה שאבישלום זה הבדוי התגבש לגוש מוצק וקשה, ואילו אני…

הה, אני! משגיליתי את אי־השקט בקארי, גיליתי אותו בעצמי. בחיי החדשים בארץ לא היה לי יסוד לקובלנה הקלה ביותר. עמיתַי הודו בפה מלא, שהיֶדע המקצועי שלי ובקיאותי בנעשה בתחום זה בעולם מהווים נכס יקר למפעל. דעתי היתה נשמעת. מעמדי היה מכובד. שׂכרי ניתן לי בנדיבות. טוב היה לשבת בארץ, להיות מוקף חברים, לשוב יום־יום לבית מטופח, לאשה אהובה, לילדים שהשמש הלוהטת הלכה והבשילה במהירות. ובכל־זאת. ובכל־זאת היו ימים שהיתה יורדת עלי מרה שחורה, שהשתוקקתי להיות רואה־ואינו־נראה ברחובותיה של עיר נוכרייה, שנפשי יצאה אל הערפילים, אל הרוחות הקרות, אל השלגים, אל בתי־הנתיבות, למטוסים, לרגעי־הסכנה, אל הדרכונים השונים, הפגישות החשאיות, החרדה, הלא־נודע, הבלתי־צפוי, המקום האחר, אל היות מישהו אחר, תמיד מישהו אחר.

פעמים רבות צריך הייתי לצאת לחוץ־לארץ בענייני החטיבה המיוחדת שפיתחתי במפעל שלנו. בכל פעם נבהלתי מפני עצמי, מפני כל מה שחשתי בתוכי לקראת הנסיעה. בכל פעם ראיתי את אבישלום מוּטל בבית־החולים באכסברידג', נישא באלונקה אל האמבולנס הקטן של הארטקליף, מחייך חיוך ריק של תייר היוצא מעיר זרה אחת לעיר זרה שנייה, שמעתי אותו צוחק צחוק חברוני גדול: “תאר לך, לעבור כל מה שעברתי פה משהייתי בן שנתיים וליהרג בשווייץ. בדיחה לא רעה!”

אינני יודע איך היו מכנים פַּארְטרידג' והארטקליף את השיתוק הפנימי, שלא ניכר אמנם כלפי חוץ, אבל הלך ופשט בתוכי, סימר אותי לארץ. להווייתו של אבישלום – ואפילו היה מדומה – היה חלק בדבר הזה. בזה אין לי צל של ספק. באותו פרק־זמן קשה לקארי ולי, היה הוא העוגן הארצישראלי שלי.

וזה עיקרו של מה שביקשתי לבטא במקום זה, כשקרֵבים חייו של אבישלום חברוני לקיצם.


__________


קרוב לחמש שנים נמשכה ידידותנו. במרוצת הזמן לא נחלשה, כי אם, אדרבא, הלכה ונתהדקה. לא אוֹמַר ששכחתי מי היה. למרות כל האמור למעלה, הוסיפו לחיות בזיכרוני – וגם אם חשדתי לפעמים שבדיתי אותם מדמיוני, אחת היא – הדברים ששמעתי וחָוויתי במהלך חקירתה של פרשת ברגרזון. אבל גם ממשותו הארצית של אבישלום חברוני לא נפגמה אפילו כהוא־זה. אדרבא, כל מה שבעיני קארי היה מגושם, מוגבל, קרתני, עיטר בעיני את דמותו בעטרה נוגהת של מסתורין. אותו “דיבוק”, הספר שהשתוקקתי לכתוב על נפשו המתהפכת לא יצא מראשי. הוספתי לשזור את חוטיו, להעשירו, לשנותו, כל זה כשעשוע פרטי וכמוס, שהרי ידעתי: במשחקים המסוכנים שמֵעז הוא לשחק עם גורלו – אין לי רשות להתערב.

אט־אט שבה גם נפשי למנוחתה. עשרים השנים המסוערות של חיי נסוגו בהדרגה לתוך הצל. גם קארי מצאה לה איזשהו איזון, חודש אחד, מדי קיץ, במקומות שחלק מתוכה נותר בהם – באמסטרדם, פאריס, לונדון. פעם ברומא, פעם בז’נבה. בסיפוריה ציירה מקומות שונים מן הערים שידעתי אני, וכשהאזנתי לרשמיה לא ניעורה בו אותה כמיהה אפילה. אדרבא, העמיקה השלווה.

רק אדם אחד הֶחיה בנפשי את הסערה, הזכיר לי, כי אכן כל זה היֹה־היה: יצחקלה. לפני שעבר מפאריס למקום אחר (ולתפקיד אחר) בא עם משפחתו לחופשת־מולדת. פעם ראשונה מיום שחזרתי הביתה ישבנו שנינו שעות ארוכות – כמו באותו ליל־שבת ב“גראס דה דיֶה” – והפכנו בפרשה. אני סיפרתי לו מה שהעלה בילושי אחר אבישלום. הוא סיפר לי על ידידינו הפאריסאים, על ריימון מאריטן, על רישאר ספיר וכן על דה טראנבליי, שאף הוא משתתף בפגישות הקבועות של “קשר השותקים”. כן סיפר לי על המשך קשריו עם נאדיה דידיֶה, ואף כי חשדתי בו שאצלו הסתבכו הדברים יותר משקרה לבריגיטה ולי באותו לילה אחד בפרנקפורט, הספיק לי גם מה ששמעתי. הוא “שב מאלג’יריה” בראשית מארס, התקשר עמה מתוך כוונה “לחרוש את עגלתו כדי שלא תמצא את חידתו”, חייך, והנה מצא שהִסתבכה עד צוואר במהפכת הסטודנטים ובית־ההוצאה שלה קרס־נפל. הוא גילה אוזנה, כי באלג’יריה נפגש עם משלחת של הוויֶט־קוֹנג ומפיהם שמע ידיעה מחרידה: אַנְרִי, אנרי היקר לשנינו, אינו אלא משרתם של האמריקנים בהודו־סין, וכל עיסוקיו, כולל ספרים, אינם אלא כיסוי למלאכתו המזוהמת. על ראשו תלוי עכשיו גזר־דין מהפכני, וספק אם ייראה עוד…

נאדיה היתה מזועזעת, אמר יצחקלה, אך לא לימים רבים. המהפכה היתה ממשית יותר מן הגבר שהקים לה את הוצאת־הספרים הקיקיונית הזאת. מכל־מקום, “עוּלהּ הוּסַר מעל צווארנו”. תקופה מסוימת, אמר סתמית, המשכנו להיפגש. עד “לשובי להאנוי”. באחד הימים סיפרה לי נאדיה על זעזוע נורא שני. בידה החזיקה העתק “זירוקס” של כתב־היד, שנמצא כביכול במרתף של בית פאריסאי, צרור־סיפוריו של אותו נער אלמוני, אשר אבד בשואה. גם זה זיוף, קראה בחמת־זעם. ידידים מומחים שביקשתי עכשיו למסור לידם את הזכויות (למכור בפראנקים חדשים, תיקן יצחקלה את עצמו), בחנו היטב את הנייר, את הכתב, את הלשון, ואין ספק בעיניהם שכל “En Bas” הוא זיוף מאוחר, והכותב לא היה נער, כי אם איש מבוגר, הו, איזה נבל הוא אנרי!

דעתו של יצחקלה היתה, שחוות־דעתם של ה“ידידים” היא מן האותות המובהקים של העידן החדש, אשר גם על להבתו מתפרצת הבתולה הקדושה הזאת לסוכך בגופה הגמיש־עדיין־למדי. מהפכות ששים־ושמונה נכשלו, אך “הידעתְ מה הבאתי אתי מן המלחמה הגדולה?” – חייך יצחקלה. – את הרעיונות החדשים. לא הגרמנים, אבותיהם, שרפו יהודים. האימפריאליזם שרף אותם. לא צרפתים, אבותיהם, שיתפו אתם פעולה. הקפיטליזם היה המדגֵרה של הפשיזם. וכל זה – היהודים, השואה – כל זה אינו רֶלוואנטי עוד. העבָר – עבַר. כמה עוד ספרים כאלה אפשר להוציא? מוטב להוציא את ספריהם האוטוביוגרפיים של גיבורי־הדור – צֶ’ה, דֶבּרֵיי, מאלקוֹלם אֶכּס, בּוֹבִּי סִיל, קְלִיבֶר. כשאתם מפרסמים היום ספר כמו En Bas“” מסיחים אתם את הדעת מן הבעיות האמיתיות. הילד הזה – נודה־נא – אינו צרפתי. הוא יהודי. את הילד הזה המציא תעמלן ציוני ממולח, שכוונתו ברורה – לזהותו עם ישראל. ובכן, האם ילד ישראלי מציץ היום בעיניים מבוהלות מתוך מרתפי פלשתין הכבושה?…

סגנונו המקראי המבודח של יצחקלה פינה הפעם מקומו ללשון מושחזת, מרירה. אינני יודע כמה הרחיק לכם ביחסיו עם נאדיה, אך עכשיו לא שמעתי, כמו באותו ערב ב“גְרַאס דֶה דיֶה”, את התשוקה. “מוזר מאוד,” חיקה יצחקלה את קולה בשאט־נפש, “אך האם רק מקרית העוּבדה, שדווקא המו”ל התל־אביבי מיהר פתאום להודיע, עוד בטרם שלחתי לכולם את מכתבי־ההתנצלות, כי הוא מסתלק מן האופציה? מוזר, לא?!"


__________


כן, אני אדם רציונלי. אבל שוב נובמבר. לפני שבע שנים, בנובמבר, הזעיק אותי רימון בבהילוּת כדי לספר על אותו טלפון אלמוני. בזה החלה מעוֹרבוּתי בחייו של איש, שהיה נטול־הכרה ובעל דרכון גרמני על שם ברגרזון. שש שנים הייתי שוזר בראשי את קורות־החיים האלה, ועם כל מפנה – מצרף בראשי הכול מחדש, תוך ידיעה שלעולם לא אפרסם דבר. מוזר, אמרה נאדיה דידיה ולא ידעה כמה מוזר. את המכתב שלח לה אבישלום, ולא שום אדם אחר בבית־ההוצאה. בזאת השתכנעתי כשקראתי את העתק כתב־היד של En Bas“” שהשאיר בידי יצחקלה (חרף כל מה שעולל אנרי בשירות האימפריאליזם, שמרה נאדיה את המקור לעצמה, לא לצורך פרסום, כמובן, כי אם כ“סוּבֶנִיר” מן הימים שהיה אנרי, והיתה גם היא, ילדי־גן־העדן). אילו הגיע ספר כזה לידי אחד העורכים, או לידיה של ברכה, היה נחנק בוודאי גם גרונם, ממש כגרוני, ממש כגרונו של יצחקלה. דיכאתי איזו תשוקה לתת את כתב־היד לקריאה גם לקארי, וכן גם לספר לה שאבישלום – זה שהיא מכירה – דחה אותו. ידעתי איך תגיב – קוטבית מתגובתי שלי. אני הבינותי, שדחיית En Bas“” יותר מכל דבר אחר, היא האופפת את אבישלום באיזו הילה של מסתורין. ואילו קארי תאמר: “גם אותו – את הזְ’לוֹבּ החברוני – לא מעניינים ספרים כאלה.” ספרים כמו זה שכתב הוא עצמו, מי יידע באיזה גלגול, כפורקן מאיזה סיוט.

בעיטה זו שבעט אבישלום ב־" “En Bas(הספר שאולי למענו, כך הרהרתי לא אחת, רקמה נפשו החולה את כל המערכת הסבוכה ההיא באירופה), צריכה היתה לשמש אור ירוק: שום כוח לא יפורר עוד את הבדיה המוצקה הזאת. אף־על־פי־כן החלטתי להמתין עוד שנים אחדות, ולא להסתכן בפרסום הספר. לנגד עיני ריחפה עדיין אזהרתו של הארטקליף מפני טבעה ה”כמעט מפחיד" של השלמוּת הזאת – כאילו היה זה קולה של אַטְרוֹפּוֹס, אשר לא יימלט מפניה שום אדם וָחַי.

רתיעתי הושפעה – ועלי להודות בזה בפה מלא – ממחשבה נאצלת פחות: לא מדויק לומר, שהיתה בלבי רק חרדה מפני מה שיקרה, בפינה חשכה בלבי ציפיתי לכך. שׂאת לא יכולתי את המחשבה, שכך, בדרך הבדיה, יכול אדם להגיע לשלמוּת שאינה מצויה לא בי ולא בדומים לי. יום אחד יקרה הדבר: אבישלום יתנפץ לרסיסים, יפוּץ לכל רוחותיו. עברו שנתיים, שלוש, ארבע. מאום לא קרה. בקיץ שבעים־ושלוש נסעתי אני לאירופה, לכאורה בענייני המפעל וקצת למען קארי, אבל באמת רק מתוך יֵצר רע לנסות את אבישלום, לגרותו לנסיעה. אבל הוא רק צחק צחוק ז’לובּי ואמר: “יא חתיכת סנוֹבּ, בשִילֹה כבר היית?!”


__________


ואז בא יום־הכיפורים.

ואני הייתי מרותק למפעל, מנותק ממעגלי פעילותי הקודמת. כמו בלב כולם היתה גם בלבנו חרדה כללית וחרדה פרטית מאוד: בננו הבכור היה בשנה השלישית לשירותו הסדיר, קצין זוטר באחד הכוחות שספגו את המהלומה הראשונה. מפי חברים בפיקוד הבכיר נודע לי, שאותו כוח נוּפּץ לרסיסים ואיש אינו יודע לומר מי נפל, מי נעדר, מי פצוע, מי עודו נלחם. רגע אחד כמעט נסעתי דרומה, מקווה להגיע לפחות אל ג’וני גרוס, שהוּצב בראש אחת העוּצבּוֹת. חזרתי בי. בכל המלחמות הקודמות, כך עלה בגורלי, עשיתי בחוץ־לארץ. עכשיו, כדי לחפש את בני, ארוץ לחזית? לא, ככל האבות והאמהות, אשב בבית, עם קארי, אחכה.

במוצאי השבת השלישית, בעשרים באוקטובר, כשכבר התהפך גורל המערכה, טִלפנה אביבה. לפני שעה קלה התקשר גידי. ברכה תקבל הודעה רשמית עוד הערב. אבישלום איננו.

תחילה נשמעו דבריה כאיזו טעות מטורפת. על גידי ידענו, שג’וני ניאות לצרפו גם הפעם אליו, לתפקידי מוראל לא מוגדרים. הלוא גידי גפן הוא, רֵע־נעורים! אבל אבישלום?!

“אַל תשכח,” אמרה אביבה. “שהוא פייטר גדול. גם בששת הימים היה אצל ג’וני מ”פ."

אבל הוא איש נשבר, כמעט ואמרתי, ובשישה ביוני מלאו לו ארבעים ושש. הוא לא אבישלום. הוא היינצי הקטן, שמעולם אסור היה להעמידו בעוד ניסיון אחד.

לא אמרתי דבר. הלכנו לשבת עם ברכה. אחד מחברינו, במדי־צבא, הקדים אותנו והוא שסיפר מה קרה. אשתקד נזרק אבישלום, על־ידי המחשב, להג"א. אותה שעה התייחס לכך באדישות. מלחמה, האמין ככולנו גם הוא, אינה צפוּיה בעשור הקרוב. אך ביום־הכיפורים לבש את מדיו, ענד את דרגות הסרן, לקח את מכוניתו ורץ דרומה, אל בסיס החטיבה שלו, כלומר זו שהיתה בעבר בפיקודו של ג’וני. הוא נפל לתוך המהומה הגדולה, ואת מקומו לא מצא. בסופו של דבר דבק באחד הכוחות וניסה להביא תועלת. הוא התרוצץ כמשוגע, אבל חש מיותר לחלוטין. בסופו של דבר הצליח אמנם להגיע לסיני, לעוּצבָּה של ג’וני, אך רק אל הדרגים האחוריים. לפני יומיים, בדרך לרפידים, נהרג בתאונה.

“בתאונה?” שמעתי את עצמי צועק. הכול הביטו בי בתימהון. המשכתי בקול שקט: “איזו תאונה?”

“מה קרה בדיוק קשה לדעת. הלוא הוא היה במכונית הפרטית לבדו. החברים אומרים, שנראָה עייף מאוד, וייתכן שנרדם ליד ההגה. לפי מה שאמרו לי, לא התנגש ברכב אחר, ואילו נסע במהירות נמוכה יותר, אולי…”

הפרטים אינם מעלים ואינם מורידים. כך, מכל־מקום, חשתי אז ועודני חש היום.


___________


אני אדם רציונלי. אבל התאונה הזאת, בכביש המדברי הריק, כשהרגל לוחצת על דוושת־הדלק והעיניים מתכסות בהזיות… ההיה זה מקרה, ושמא הגיע אותו רגע “כמעט מפחיד”?

בנובמבר, בלילות, התחלתי להפוך ברשימותי, לכתוב מן הזיכרון. לשזור את המסופר כאן. כל השמות – גם האמיתיים – בדויים. כל פרט, שיהיה בו כדי לסייע לחובבי “רומן המפתח” ולגלות את זהות רעייתו וילדיו של גיבור הקורות האלה וקורבנם הטרגי, טוּשטש היטב. אך כל היתר הוא המציאוּת עצמה, כפי שנתגלתה, שלב אחרי שלב, למחבּרָן. כמו בחייו של האיש, שאת זכרו היקר ביקשתי לצרור בצרור זה, הבָּדוּי, אינו פחות, ואולי יותר, אמיתי מן המציאותי. כך גם הספר הקטן שהשאיר אחריו – פאריס של ימי הכיבוש מחלונו של מרתף באחד הבּוּלבארים – ואשר יראה גם הוא אור בקרוב. גם על " "En Basלא נדע לעולם אלא מה שיש בו עצמו.

היום, בנובמבר, באחד־עשר בו, אני נפרד מאבישלום חברוני, מכל עברוֹ ומכל עתידוֹ.


נובמבר, 1974

נוסח ערוך מחדש, יולי 1987


  1. “חקירות” במקור המודפס. צ“ל: חקירת – הערת פב”י.  ↩

  2. “דורשים” במקור המודפס. צ“ל: דרושים – הערת פב”י.  ↩

  3. “משרדים” במקור המודפס. צ“ל משדרים – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות