א. “לא להניח לה ליפול”    🔗

“ארצות־הברית – אמר ‘פקיד בכיר’ בדרך מז’נווה – לא תניח לישראל ליפול”.

(מן העתונות)

יש להניח כי בסופו של דבר יצורף לאיזה סיכום – במנין של ספרוֹת ובמנין של מעות – מחיר הדוּכנים בשוק־הפטפוטים, שפתחו המפלגות בדמות התיפלוּת הממוּסגרת המופיעה יום־יום בעתונות. הסיכום של כל הציורים האלה, של השטחים הריקים ושל השטחים הכתובים – שהם ריקים לפעמים יותר – יגיע בוודאי למיליונים רבים. ולא נותר אלא לקוות שכל המיליונים האלה המוּצאים על הפּסולת והמושלכים אחר־כך אל סליה לא יביאו איש אל הדין וכי הם, כלומר המיליונים, שאוּבים כחוק וכהלכה מתקנות המחוקק שהיה, כנראה, נדיב מאד לגבי מיכסת ההוצאות לגולגלתו של כל חבר־כנסת.

כי אם אמנם יימצא אדם שיחרף הפעם הזאת את נפשו ויעבור על החוק ובלבד להבטיח מימון נוסף לתצוגת־הדלות־המחשבתית הזאת של מפלגות בישראל – דין יהיה שירצה עונשו מחצית־המחצית, שיעור בשיעור, בבית הכלא – ובבית־מחסה לשוטים.

אלא שאין טעם להאריך בכך שבוע ימים לפני הורדת המסך, שהרי את מרבית ההצגה כבר ראינו וממרבית הנזיד כבר הולעטנו ואם צפויים לנו כהפטרה עוד כמה “אקדחנים” וכמה חשפניות־בּלות – נישא גם אותם בענוות מוסברים. יכּה הבל את הבל. וכל ההבלים – אותנו.

בסך הכל אלה הם “פטישי־הפלסטיק” של חגיגת הבחירות ומי שמצא כי אין כפטישי־סרק אלה לסַמל בהם חג של עצמאות, למשל, אל יופתע אם הוא מוצא כמותם בדיוק יצוקים בכ"ב אותיות עבריות ומתקראים הסברה או תעמולה לקראת בחירה שפוייה של פארלאמֶנט.

או שמא רואים המסבירים כחלוּלים לא רק את הפטישים שבהם הם מכּים בראש הציבור, אלא גם את הראשים המוסברים עצמם? יתכן. זוהי, כנראה, ההשערה הקרובה ביותר לאמת. יהי כך. נלך, איפוא, ונצביע לפי מנת־המישׂכּל שאותה מייחסים לנו המסבירים.

אלא שחשבון זה, של דרָרַת הרוח בנוסף לדרך הממון, אף שאין זה ריגעו ואין זו שעתו, חייב להיעשות, ועוד ייעשה במפורט – ולא נעקוף אותו.

*

אך בעוד שאין המודעות מעלות לליבון כמעט שום בעיה מבעיות המוקד של ישראל בימים אלה – מגיחות הבעיות עצמן מן הגלוי והצפוי ומן הסמוי והמפתיע ונזקרות כרמחים. והעובדה שבעיות אלו מטילות אור צורב של זכוכית־מגדלת על תפלוּתו של הוויכוח המתנהל היום, מן המודעות – עובדה זו היא רק טפלה לחומרתן של הבעיות האלו עצמן.

מתוך הדברים השקוּלים והמנותחים בבהירות שהביא אבא אבן במאמרו ב“מעריב” השבוע (10.5.77) ושכינויים “האמת על מדיניות ארה”ב – יש שינוי, אך אין להיבהל“, היינו מציעים לנעוץ את מקדח־הניתוח בחלק הראשון – יש “שינוי” – ולהיערך היערכות ישראלית ויהודית למסקנות הנובעות ממנו. לא להיבהל (לעולם, ובכל תלאה, באמת: “אל תירא עבדי יעקב”) – אך לשפוט את מראה הדברים המתהווים שפיטה לחומרה ולא לקולה. תמציתה של תמורה מתהווה זאת ורוחה ניתנות אולי להבנה דווקא מתוך האמירות כלאחר־יד של ה”אוראקלים" השונים בוואשינגטון.

ימים לא מעטים היתה ננעצת בנוּ כחנית אמירתו המשתגרת של הנרי קיסינג’ר ושל נשיאו עימו על דאגתם ל“היוותרות בחיים” (“Survival”) של ישראל. כל העמים חיים ובדין חיים – ואילו לישראל יש להבטיח את “ההתקיימות”. נאמר לנו פעם על ידי אחד מבני שיחו של מדינאי זה כי עמד במשך הימים על הפּוצע שבניב זה ושינה אותו מעט או שהוסיף לו גם את “בטחונה” של ישראל, היינו: המעצמה הגדולה תדאג תמיד “להתקיימותה” של ישראל – ולבטחונה. יפה.

השבוע (ביום רביעי) אנו קוראים בדבריו של “פקיד בכיר” בפמלייתו של הנשיא קרטר, בתדריכו לכתבים אמריקאיים בז’נווה, מודיפיקאציה מסויימת – לא סימנטית בלבד – לניסוחי הקודמים בכהונות:

“ארצות הברית – אמר ‘הפקיד הבכיר’ – לא תניח לישראל ליפול”. זוהי, כמובן, בשורת־עידוד מפליגה שיש בה כדי להרנין כל לב בישראל. “לא להניח ליפול” – ופקידי המימשל המעונבים של ארצות־הברית, הם, כמובן שיחליטו באיזו נקודת־שבירה אנו עומדים לכרוע תחתינו ובאיזו נוּכל, איך־שהוא, להחזיק מעמד.

הזכרנו רק משפט אחד, תסמונת בלבד, ולא מנינו, כמובן, את האותות הממשיים, השחוּזים כרומח, הידועים כבר היום לא רק למעצבי המדיניות של ישראל אלא גם לכל קוראי עתוניה. ולא נחזור למנותם כאן, פרט לאות האחרון של אי־העדפת ישראל בקבלת נשק להגנת חייה – ביתה, חצרה, ערוגותיה וכל המירקם החברתי, המדיני והכלכלי המפליא שהקימה מאז היתה לרבונית.

*

החיים היהודיים בכלל והחיים הישראליים בפרט אינם נעשים נעימים יותר או קלים יותר כמלוא־הנימה אם אנו מצליחים לגלות עוד שליט – וביותר: שליט אדיר־כוח – הפונה לנו עורף. אך החיים נעשים קשים פי כמה, לובשים גלימה של שיכּוּר־עצמי ודומים למסע בלוּנה־פארק, אם אין מגלים נימות, דגושים ומגמות מבעוד זמן. וכך יקרה שקצב התעוררותו של החשש פעמים אינו משיג את קצב דהרתה של המציאות אל שברונה.

יש מקום לניתוח מעמיק יותר של גילויי המוסרנות שאתה מבחין בהם מזמן לזמן אצל מדינאים חשובים – של הגילויים, של תוצאותיהם ושל ביטויים הממשי במעשה המדיני. בסך הכל לימדו אותנו הקורות להתייחס לגילויים אלה באיפוק רב ולא להתלהב להם קודם הזמן כדי שלא להישרף לפעמים בלהבתם או לעלות על מוקדם. מעט־מעט התחלנו נבהלים דווקא מפני גלגול־עיניים מוסרני של פוליטיקאים ואפילו של מדינאים. נבהלים מאד.

למדנו למשל, כי המוסר דרכו לילך ולהתנדף ככל שהוא נתקל באינטרסים של אותו מדינאי עצמו – מעצמתיים, לאומיים או אחרים. רק נתבררו לו הקשיים להפעיל בתוך עמו ובתוך ארצו ערכים מוסריים שהוא הטיף להם, הוא מנסה למצות את המוסר־הצרוף הזה, לפי תפיסתו שלו, בענינים הנוגעים לעמים אחרים. ואף כאן – תוך אבחנה מורשת שלא ייפגע אגב כך האינטרס הלאומי העצמי של ממלכתו.

הנמשל פשוט. מובן ליהודים אולי יותר מלכל עם אחר.

*

אנו נבהלים, למשל, – כן, נבהלים – מפני המראה הזה של הליכת נשר אל זרזיר בז’נווה, הליכה המעלה בזכרוננו תמונות נוסח ברכטסגאדן או מינכן, עם או בלי מטריה. אף כי, מכאן כמשם, חזרו ללונדון. לא קל למחוק תמונות אסוציאטיביות כאלו מקרקעית־המוח של דור הזוכר עדיין. זכירה של עד־ראייה, את חיוּכי המדינאים המרוּצים, את הפרידות הנלהבות ויותר מכל־וכל: את המחיר שתמיד שילמוהו אחרים. חבל הסוּדטים לא היה אחרון במנין זה ורצועת־פירוז משני עברי הגבול בגולן, כאשר נשיא ארצות־הברית מדבר בה, איננה רחוקה כל כך מן המשל.

לא קל גם לשכוח אמרות־שפר של נשיאים כגון אימרתו הנודעה של פראנקלין דילאנו רוזבלט לאחר פגישתו עם אבן־סעוּד. את ריקעה ופירושה האמתי למדנו אחר כך היטב ממעשי־הצלה שצריכים היו להיעשות ולא נעשו ומן המעשים שנעשו ולא צריכים היו להיעשות. ואת סודותיו המדכאים של הרקע הזה למדנו מאוחר יותר מספרו של מורס – “While Six Million Died”.

מסוכן, וכמעט מאזוכיסטי קצת, לתלות בידידים סימנים של יריבוּת. אך מסוכן עוד יותר להדביק תוויות מרדימות של ידידות תנ“כית־מוסרית למי שעדיין חייב להוכיח נאמנות זאת במעשיו המדיניים וביותר: במעשיו לעם התנ”ך.

*

יש לומר כי בימים האחרונים ממש נשמעים מבחינה זאת צלילים של מנהיגוּת אמתית מפי ראשי־המדינה. דבריו הנאמנים והיהודיים מאד, כתמיד, של ישראל גלילי; דברי שר הבטחון החוזר בנאמנות אל עצמו ואל דרך־הגדרתו הבהירה, הצלולה; דברי ראש הממשלה, שמאז נתפנה מכהונתו כמו הותרה לשונו לדבר בניב אנושי פשוט – קול אחד. ברקע עולה ומצטרף גם דברה של יהודיה גדולה אחת, והוא כתמיד כמו חצוּב־מסלע ונושא עמו גם את הדווי הכללי והאישי של תהפּוּכות ההיסטוריה הישראלית, גם את ליקחן. צירוף הקולות הזה – מעמיק איתנות. יוצק ביטחה. סברה שאפילו ההסברה במודעות לא תוכל לו.

*

אלא שמשהו בנוסף לזה חיוני עתה לסוללת־המגן של ישראל.

הפּוֹעל “לכד” הוא, כמו הרבה ניבים בעברית, רב־משמעי. בבנין דקדוקי אחד עניינו לכידה ושבייה. בבנין דקדוקי אחר עניינו התחברוּת וליכּוּד – אך את המלה הזאת אסוּר, כמובן, להעלות על דל־השפתיים שלושה ימים לפני הקלפי. (אולם בבנין “התפּעל”, התלכדוּת, שבּו מותר עדיין להיעזר, הוא מצוות השעה וגזרהּ. כל העננים המתקשרים בשמיה של ישראל בימים אלה והבאים עליה כחשרה – גוזרים את ההתלכדות הזאת. אין מיפלט מראיית החובה הזאת פנים־אל־פנים – גם מול נשיאים מבחוץ, גם מול הרוח אשר בפנים. ולא התלכדות של הפירורים אשר בתווך. אלא התלכדות של הקצוות, של עמודי המשען. ככלות הכל, ישראל – היהודית, הציונית – יקרה יותר אפילו מן הסך־הכל של מספר מפלגותיה.

ב. הרהורים של קלריקאל    🔗

“בהצגת בכורה של האופנאי יעקב יעקבי הופיעה על המסלול שמלת־בלוזון שנתפרה מטלית יהודית”

(מן העתונים)

איננו מכירים את האופנאי יעקב יעקבי אבל נעים היה לדעת שערכים יהודיים בני־קיימא לא נעלמו גם מעינם של אמני האופנה. כל הקינה על הינתקות ממקורות, התנכרות למחצבת – הבל. כל זמן שבשביל לעשות חצאית־בלוּזון ראוייה־לשמה עדיין אנו נזקקים לטלית – לא ניתק קשר־הדורות. יתר־על־כן: גילוי חומר־הגלם הזה כפוטנציאל אופנתי – כדברי אחת הכתבות במדורי האופנה – הוא, מסתבר, אחד המקורות המבטיחים ביותר של הכלכלה הישראלית. נפט אין לנו, קפה אין לנו, נחושת אין לנו, – עם שהיתה, כנראה, בימי שלמה המלך – אבל טליתות? ככל שיאווה הלב. כמעט מראשית הדורות. וחשוב מכל: עד אחריתם, כנראה. הרבה דברים סופם לעבור מן העולם (יש אומרים: אפילו האופנאים עצמם) – הטלית, כנראה, לא. מכל מקום: לא כל־כך מהר. לא כשיעוּר עונתה של אופנת קַרדן אחת או שתים. הנה סוף־סוף פירושה האמתי של המלה הנדושה “משאבים”. מקור שממנו אתה שואב ושואב – ואיננו נדלה. טלית.

השואה בלבד, למשל, הורישה לנו מחומר זה שיפעה. הררי־הררים. ככלות הכל, לא כל היהודים נשרפו עם הטליתות. רבים, פשוט, לא הספיקו להתעטף בהן. ושמא נאספו גם הטליתות. כמו שיני הזהב התותבות, כחומר־גלם בשביל הגרמנים. ומדוע באמת לא? וכי האופנה הגרמנית – טול, למשל, את כתב־העת “Sie” – אינה מקדימה בדמיון־היוצר שלה את אופנת היהודים בארצם?

אירופה, סיפר לנו ידיד, שסייר בעִיים היהודיים שם לראות מה שרד משכיות־החמדה שלהם, עדיין מלאה תשמישי־קרושה יהודיים. גם טליתות, או ראשית כל: טליתות, שהרי הטלית היתה ציודו האישי של כל יהודי, רש כעשיר, זקן כנער־מצוות. האופנאי הישראלי החדש, בעזרת נשי ישראל, עשוי להביא לשרידים אלה “ישע ופדיום”, כמאמר הפייטנים של העת הבינונית. שמלת הטלית, מספרים עדי־חזות, הוצגה לפני שבועיים בתנועת־קווים נאה וסימטרית ובטלטול־קווים נאצל על־ידי דוגמנית ישראלית – מקומרת במקום שראוי לקימוּר, מקוערת במקום שראוי לקיעוּר. הכיעוּר הישראלי במיטבו.

וכדי שלא נטעה, הסביר לנו המקורב אצל בעלי ההשראה הטליתית כי אין הדברים אמורים בבד דמוּי־טלית אלא בטלית־של־ממש שבושמה – ביושנה וגונה כגון הגוויל, שאף הוא, כידוע, חומר בחומרים הערכיים של היהדות. יש, אמנם, איזו בעייה עם הציציות, שאין נשי ישראל והאופנאים יודעים עדיין אין כורכים אותן וכיצד מסתדרים איתן, אבל עם מעט דמיון וודאי יימצא גם לציצית מקומה הראוי במלתחת האשה הישראלית בת־זמננו. או שמא עושים את חצאיות הבלוזון מטלית־שכולה־תכלת והיא, כידוע, פטורה מציצית? אולי למטרוניתות של ישראל ולגוזרי אופנתן – פתרונים.

המידה ההלכתית המינימלית לטלית היא, כידוע, זו המספיקה להלביש ילד המסוגל ללכת. באופנת־המיני שנתחדשה, כמדומה, זה עתה בעונת־הקיץ של פאריס, לא יקשה על האמן יעקב יעקבי להלביש כל נשותינו בטליתות, לפי כל התווים והתגים של ר' יוסף קארו. לא ידע, כנראה, הצדיק מצפת לאיזה דור חסר־מידות הוא מתקין את תשמישי־המידה של הטלית היהודית.

*

בקיצור: מעל אגן־הירכיים המטלטל של האשה הישראלית בת־ימינו תשתקף לנו מעתה בבוּאתם הממוּזגה של היהודי הישן עם הישראלי החדש. האחרון ימזוג בה את הקהוּת עם האטימוּת ואת שתיהן – עם גסוּת הרוח, המטפסת ועולה ככל שמגביהה ועולה השכבה החברתית בסולמה של ישראל.

אם נספר כי בלבוש זה הלכו יהודים לקדש שם אלהיהם ושם עמם על המוקדות – איש לא יזוע. הלכו – הלכו. גורדמוּ – גורדמוּ. אך אולי תרתיע מעט את נשי ישראל העליזות הידיעה כי יש שעוטפים בטלית גם בר־מינן יהודי לאחר טהרה. תזכורת מאקאבּרית קצת בעצם נשף־ריקודים עליז – לא כן?

מתי יגיעו אופנאי ישראל אל הטוטפות?

13 במאי 1977