רקע
ישעיהו אברך
על הכפייה ועל פיק־הברכיים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ו 1976

– – – "בְּהַכּוֹת עַל רָאשִׁים

כָּאֶבֶן

הָאוֹתוֹת שֶׁנִרְאוּ כִּשְׂחוֹק".

(נתן אלתרמן, “שירי מכּות מצרים”)


 

א

יש ענין פילוסופי־סטואי – אולי יותר ממדיני תכליתי – לתהות על מהות הכשלון של שיחות סיירוס וואנס מארצות־הברית עם עמיתיו במוסקבה. ועיקר התהייה – על הסיבה הראשית לכשלון: מאגר הטילים.

הסובייטים – אומרים המומחים – עומדים על כך שיוּתר להם להחזיק באשפתם נשק־גרעיני, שיהיה בו כדי להרוס את העולם שלוש פעמים, כלומר: פעם אחת יותר משיש בכוחה של ארצות־הברית לעשות זאת. האמריקאים, לעומת זאת – בוודאי מתוך פלס־המוסר המעוּיין מאד של נשיאם הבּאפּטיסטי – טוענים: לא, כי! שתים בלבד! כל אחד צריך שיהיה בכוחו להפטיר את העולם רק שתי פעמים. לא תוּ. חלוקה צודקת של כוח־ההמתה. אין הרג בלי מוּסר. והשוויון הוא, כידוע, בסיסו הראשון של כל מוסר חברתי – מוּסר הרציחה בכלל זה.

הגיונם הפשוט של בני תמותה, שהם־הם המועמדים ליהפך לזרחן מסמיא או לחנקן רדיואקטיבי כבר עם השיגור הראשון, אינו שואל כלל את השאלה הפשוטה: מה יישאר עוד להרוס אחרי חורבן גמור אחד ומה תוסיף מיתה־משונה חמישית לאחר שכבר קוימו באנושות ארבע מיתות־בית־דין ולאחר שהארץ כולה היא ממילא שמה ושאייה “וחושך על פני תהום” – כפול ארבעה. מי, בתוך החושך־הימש הזה, יבחין בצבע הדגל ובחרמש ומתוך איזו גאלאכּסיה שמימית יפציעו פתאום חמישים הכוכבים החוורייניים של ארצות־הברית?

*

בן־תמותה אינו שואל ומדינאי אינו מקשה וגם איש מכל חכמי הממלכה השביעית של העתונות אינו מנסה להעמיד בראי־המעקם של התבונה את כל המהומה הטיקסית הזאת, את גנוּסיית הבּיאה־והיציאה של שר־חיצון אמריקאי ואת מיקוּח המעצמות על “כמה פעמים אבדן?”. איש אינו מלגלג על העמדת־הפנים של ברז’נייב־הנגזל ועל הפיוסין של קארטר־הנדיב ואיזו שיפעה של רצינות וסבר־כמרים יורדת על העולם כענן של לבונה ושל עופרת.

כי מה באמת יקרה אם לא יינתן לנו להישמד אלא ארבע פעמים בלבד ואם התוצאה תהיה 2:2, כלומר: שתי השמדות לכל צד, ואיזה תיקו גדול ייתלה על העולם? כלומר: לא על העולם רק על הבלימה. שהרי העולם כולו ממילא לא יהיה אלא נתרן מנודף, ואנחנו – ההומו־סאפּיאֶנס לשעבר – חלקיקים בוהים בתוך התוהו. מה ייעשה בתיקו כזה אם בתוך הוויית ה“אין” הגדולה אי־אפשר יהיה כלל לדעת, אם סוף־סוף ניצח הסוציאליזם, משאת נפשנו המתה, או שכוחות־התמול הביסו את תקוותה המפרפרת האחרונה של מה שקרוי היה רק לפני כמה מעופי־טילים “האנושות”.

*

בתוך עולם־איתנים זה, הנאבק על זכותו הבלתי־מעורערת למות ארבע פעמים – ועוד פעם אחת, נגזר על אומה קטנה להילחם על זכותה לחיות פעם אחת, פעם ממושכת אחת. וכיוון שכבר ידעה בימיה כל ארבע־מיתות, עם בית־דין ובלי בית־דין, אין היא בהולה אל החמישית ולא נותר לה אלא להיאחז באלטרנטיבה היחידה, הבּאנאלית כל־כך, לחיות.

נקל להבין, כי במצבם השפוי הזה של העולם ושל קברניטיו, התעקשותה של אומה זעירה זאת לחיות היא גילוי מובהק של אי־שפיות. ולא היינו רואים בכל כל אסון אילולא היתה מתחילה להיראות כך גם בעיני קצת מתוכנו.

הרהורים אלה ודומיהם קיימים לעצמם, אך הם עולים כאוברטוּרה מחשבתית לכל עיון במה שנאמר ונכתב על רצון־החיים העיקש של ישראל לא רק בעולם החיצון אלא גם בעולמה שלה, בתוך המעגל הפּנימון של מחשבת קיומה.

 

ב

“אם רוצה ישראל למנוע פתרון כפוי, עליה ליטול יזמה בנושא הפלשתינאי ומהות השלום” – בכותרת־מישנה זו מכתיר עמיתנו דני בלוך את מאמרו על המערכה המדינית הנשקפת, לדידו, לישראל לאחר רמזי קרטר באמרותיו (“דבר”, 5.3.77).

חלוקים כפי שהננו עם ד.ב. בעניני המדיניות של ישראל, כפי שדעתו משתקפת במאמריו, אנו מכבדים דרך־התבטאותו ותרבותה. אלא שכותרת־מישנה זו, החוזרת בהגיונה המוזר לא רק אצלו, מחייבת השתהות קלה ובדיקה, שהרי דברים, המבקשים לשם החיזוק להיראות כשני הגיונות (“למנוע כפייה”, “ליטול יזמה”), לא תמיד מצטרפים אפילו כדי הגיון עמיד אחד.

“למנוע פתרון כפוי” – צו־אתראה זה משמיעים לנו אנשי־שלום מבפנים ואנשי “ברירה” מבחוץ בלי־הרף והאימים שהם מהלכים עלינו באפשרות של כפייה כזו גדולים מן האימה שעתידה אולי להביא עלינו הכפייה עצמה.

יש, איפוא, צורך להבהיר לעצמנו קודם־כל ענין, שלצערנו הולך ומעלה ערפל, כי מניעת פתרון כפוי, המניעה הזאת כשלעצמה, לא היתה מעולם מטרה במטרות הציונות. היא איננה כתובה לא בחזון־הקדומים של שיבת־ציון, לא כתוכנית “האופּרטיבית” של חוזה הציונות וספק אם נזכרה אי־פעם, כמטרה לעצמה, אפילו בכתבי י.ל. מאגנס או ר' בנימין או בכל גנזי עדת “ברית שלום”.

 

ג

מטרת הציונוּת, לפי מיטב זכרוננו האנושי, היתה קודם כל פתרון יהודי לשאלת היהודים. באמת, פתרון כפוי. פתרון יהודי כפוי על העולם. כפוי – כי על אף נטיית־החסד של מדינאים ליברליים ואוהבי־ישראל בכמה משלבי ההחלטה המדינית על הקמת “בית לאומי” ליהודים – ומאוחר יותר: מדינה של יהודים – בעיקרו היה הפתרון הציוני כפוי, כלומר כפוי על האומות. די לראות את הערפל הכבד העוטה את חמש־עשרה השורות של הצהרת־בלפור כדי להרגיש גם בתוך שעת־הרצון הנדירה הזאת את כרחם ואת אינוסם הנפשי של כותביהן. פעמים אתה תמה איך יכולות חמש־עשרה שורות מסכנות כאלו, של אנגלית קולוקוויאלית־כמעט, לאכלס מטען עצום כזה של דו־משמע ושל ענני־ניסוח.

והפתרון הציוני כפוי על העולם משום ש – למה נכחד? – העם היהודי עצמו כפוי עליו ונוח היה לו לעולם בלי יהודים ובלי ציונות גם יחד. הפתרון ההרצליאני אוּמץ על ידי העולם – בעצם, על ידי חלק מן העולם – כרע־היהודי במיעוטו. הקריאה “יהודים לפלשתינה”, שהיתה שגורה בפי אנטישמיים של הדורות האחרונים, לא היתה כידוע קריאה של התלהבות לפתרון הציוני, היא היתה כניעה לפתרון שאכפו היהודים על הגויים סביבם – מעין פשרה, שהיא לנוחות הגויים לא פחות משהיא לטובת היהודים. לא היתה זו מצידם תרועת־כורש חדשה. במשמעותה, ובהקשר־הדברים שבו נהגו להשמיעה, היתה הקריאה “יהודים – לפלשתינה” נשלפת מאותה המיגדפה עצמה שממנה נשלפה הקריאה “יהודים – לעזאזל”. ולכך באמת נתכוונה, אלא שהחליפה תיבה.

 

ד

אך נחזור מן הסטייה הקלה של פירוש הפתרון היהודי הכפוי על הגויים ונבחן מהות הענין העומד לפנינו היום. היינו: הפתרון הגויי האמור, כביכול, להיות כפוי על היהודים.

ובכן, הבעייה היום, כפי שהיא היתה תמיד, איננה מי אוהב כפיה או מי סולד מפניה.

ככלל המונח “כפייה” כשלעצמו איננו מבהיל כל כך. הכפייה הראשונה, נוסתה, כמדומה, דווקא על היהודים – ושלא ברעתם. מי אינו זוכר, למשל, את ההר דמוי־הגיגית שבעזרתו כפו על עם־המדבר את הדיברות? אילולא כפיה זו – לא זו בלבד שהעולם היה נשאר עד היום בלי קודֶכּס מוסרי בסיסי אלא שאבותינו – ואנו בתוך חלציהם – (כך, לפחות, מספרים קדמונים) היו נקברים במדבר לעולמים1 וחסל סדר־יהודים לאורך ארבעת אלפים שנה עד ימי בעיית פלשתינה – בכלל.

גם בימינו, הכפייה כשלעצמה, כמעשה־אינוס מדיני, איננה מטרה שתמיד מצווה להסתער עליה בקאטאפּוּלטות.

אילו, למשל, היו “כופים” עלינו גישה חפשית לבארות־הנפט בסעודיה; השתתפות־חובה בקבלת התמלוגים מן הפטרו־דולרים של לוב; משיכת צנור־מים מן הפרת או מן החידקל; פתיחת שערי ישראל לכל יהודי ברית־המועצות ושאר “כפיות” ממין זה – ספק אם היתה לנו סיבה להילחם בכך, רק משום שזהו מעשה־אינוס מדיני, או משום שהדבר הוא בגדר טובה המושפעת עלינו בעל כרחנו. קרוב לוודאי שהיינו מוצאים דרך לחיות עם כפייה כזו.

אלא שהכפייה שמפניה יש להזהיר – ועוד נבהיר לשם איזו תכלית – איננה כפיה מן הסוג המיטיב אלא כפיה של פתרון שביסודו איננו טוב ליהודים. הרי שהבעייה הראשונה בסדר־הדברים איננה טיב הכפייה אלא טיב הפתרון; לא דרך הטלת הפתרון – אף כי גם היא בעלת משקל משל עצמה – אלא מהותו, הפתרון גופו.

 

ה

ואם הפתרון הוא רע. אם נזרע בו גרעין של הריסת ישראל, מדוע צריכות הברכיים לפוּק מפני איומי־הכפייה ומדוע יש להקדים וליטול יזמה ברוח הפתרון הרע הזה ובלבד למנוע את הכפייה? איש אינו מזלזל במשמעותה המעשית האפשרית של כפייה, כאשר הכופה איננו לוכסמבורג או מונאקו או סאן־מארינו, אלא מעצמת־על, וביותר – מעצמת־על ידידותית שהרבה ממשאבי־הקיום שלנו נתונים בידיה. אבל אם אמנם בנים אנו לתנועת־שחרור שתחושת־צידקתה עימה מראשית הופעתה המדינית ועד עומק־העמקים של שרשיה ההיסטוריים, מאימתי ממהרת תנועה כזו לקפל דגליה ולהיענות לפתרון רע שטומנים לה כרשת או פורשים לפניה כמרבד, רק מפחד הכפייה? ואגב, גם יכולתם של “הכופים הפוטנציאליים” להוציאה אל הפועל – אינה פשוטה וחלקה כל כך.

מאימתי פוטרת עצמה תנועה כזו מראש ממאבק נחוש נגד תכנית שהיא בנפש קיומה רק מפחד העימות עם הכפייה?

אך האמת היא שכל המאיים עלינו כאן בישראל, בעברית, באפשרות של פתרון כפוי, חושב את הפתרון הצפוי־לכפייה לפתרון לא־רע בעיקרו, ולא המלחמה בכפייה היא עיקר לו רק המלחמה למען הפתרון הזה או לקרוב לו. ונוסחתו האמתית של הישראלי המאיים, טוֹוה את הגיון־עצמה בעקיבות: אם אמנם הפתרון שיעמדו לכפותו הוא הטוב ביותר לשעה זו – מדוע לא נקדים ונציענו בעצמנו? מדוע לחכות עד שיכפו אותו? אלא שבדיקת התולדות תוכיח כי מה שנחוץ היום – לא פחות מבעבר – הוא לא להמשיך ולאיים על העם בדחליל הכפייה, אלא לחזור ולחנכו לעמוד על צדקתו גם מול אפשרות כזאת. כל תולדות הציונות המדינית והציונות החלוצית־המגשימה – הן תולדות המלחמה בכפייה: מלחמה בכפיית גזירת הקרקעות; מלחמת צי־ההעפלה היהודי בכפיית גזירות העליה, כפי שלחמו אותה ספינות “וואלוס” ו“אַאוּרורה”; מלחמה בכפיית מועצה מחוקקת, שעמדה לגזור חיי מיעוט נצחי על תנועת התחייה היהודית. רצונך: ציונות־מדינית או ציונות־חלוצית בלי המלחמה בכפייה כמעט שלא היתה קיימת כלל.

הדבר הנתבע איפוא היום הוא לא לברוח מן הכפייה אל הכניעה אלא להיות מוכן, במלוא שיעור הכרת־הצדק, להתייצב מול הכפייה, אם אמנם תופיע באופן מוחשי כאמצעי להטלת פתרון שהוא סכנה לישראל.

עד כאן – לעניין הכפייה.

 

ו

ולענין: “על ישראל ליטול יזמה בענין הפלשתינאים”. מה פירושה של נטילה מומלצת זו? פירושה של יזמה מחדשת בענין הפלשתינאים, בנוסף על כל מה שכבר נאמר והוצהר על ידי הנהגת ישראל על פתרון הבעייה במסגרת ירדן, הוא מדינה שלישית, היינו: מדינה ערבית נוספת החוצצת בינינו לבין ירדן, לשון אחרת: מדינה המחוברת בעורפה אל ירדן ונושאת עיניה, פניה וכידוניה – אל נתניה ואל יפו.

וודאי, אם תצא ישראל רשמית ב“הצהרת בלפור” כזאת, כפי שמבקש לראותה ידידנו ליובה אליאב ב“ארץ הצבי”, היא עשוייה למנוע מעצמה מעשי־כפייה או נטילת־יזמה של ערבים או של מעצמות, משום שימצאו אותה עושה את מלאכתן תחתיהן. אך את מהותה של מדינה כזאת ואת יעדיה איננו צריכים ללמוד על פי הדרש. אנו יכולים ללמוד אותה מן הפשט הערבי המקורי, שחכמת הפלפול היהודי עדיין לא השיגה אותו.

עד כה היתה לנגד עינינו “האמנה הפלשתינאית” הראשונה בלבד ולצידה – ההחלטות ה“ממתנות” של מושב־המועצה האחרון בקאהיר. די אמנם לקרוא בשני אלה – גם בפירוש האחרון, הממתן כביכול, של קאהיר ­– כדי לדעת אל מה חותרת התנועה הפלשתינאית כאל יעד ריאלי, של דורי ושל דורך, ולא כאל חזון לימות־המשיח.

אלא שעם כתיבת־טורים אלה הגיעה אלינו הכרזתו של מנהיג “א־צאעיקה” זוהיר מוחסין בראיון לג’יימס דורסי, המומחה לעניני המזרח התיכון של העתון ההולאנדי “טרוב”, בענין מהות המאבק הפלשתינאי, וספק אם נשמעה אי־פעם מפי אישיות מנהגת של אש"ף הצהרה כזאת בגרעינו של סכסוך־הדמים הממושך בארץ הקודש.

וכך, מתוך אי־התחשבות מחפירה עם “ארץ הצבי” ועם מחברה תם־הלב; מתוך התעלמות מכאיבה מפלשתינאים גזעיים כמו מתי פלד וחבריו ותוך זלזול מביש בפיקניק של המתקדמים היהודים נוסח “שלי”, שנתקיים רק לפני שבת ביער הרצל בבן־שמן, קם זוהיר מוחסין, ראש המחלקה הצבאית של אש"ף, ואומר בפשטות:

“– – – הטענה לזהות פלשתינית מועלית מסיבות טקטיות. אין עם פלשתינאי. הקמת מדינה פלשתינית (דבר מוחסין – י.) היא כלי להמשך המאבק נגד ישראל ולמען אחדות ערבית. – – – רק מטעמים פוליטיים אנו מדברים על זהות פלשתינית. בשל סיבות טקטיות למשל, אין ירדן יכולה לטעון לזכויות על חיפה או יפו אבל אני כפלשתיני יכול לדרוש את חיפה, יפו, באר־שבע וירושלים”.

עד כאן מוחסין.

– – – וכדי “ליטול יזמה בענין הפלשתינים” עלינו, לדעתם של קצת ישראלים המתקראים “שפויים”, להחיש את התהליך הדיאלקטי הזה המוליך אל השמדת עצמנו – ובלבד לקדם פני כפייה. רצה לומר בנה לך גרדום נוח לפי מידה, ואל תצטרך לגרדום של קונפקציה שעלולות להתקין לך מעצמות או שכנים – או שני אוּמני הקולר והמערפת גם יחד.

 

ז

יש נקודה קריטית אחת שרודפי־השלום או ממלליו מבקשים לרשום לזכות עצמם בהדגשה: כביכול הם צמאים לשלום והאחרים – תאבי מלחמה. הם רואים בחרדה את הדם העלול להישפך במחזור חדש של פעולות־איבה והאחרים, כביכול, מתייחסים לכך בשוויון־רוח וקנאותם מעבירה אותם על חרדת־ליבם. ובתוך טיעון כזה, העלול להיקלט בקלות דמגוגית בכל בית־אב עברי, מצטייר צד אחד כדואג לבן ולבת ולחיי הנוער של ישראל וצד אחר כאחוז דיבוק של מידת־הדין ללא קורטוב של מידת החרדה.

אלא שהאמת הכאובה והמרה מאד היא שלום של היום, בתנאים מקפחים מבחינת בטחון ישראל, נושא בתוכו את גרעין ההשמדה של מחר. הוא אבי־אבות המלחמה הבאה בתנאי־קרבן נוראים וחמורים יותר. שלום של גבולות מצומקים ושל גרון־אדמה נטוי מכפר־יונה עד נתניה. איננו חוף־המבטחים שבו יעגן ישראל לאורך־ימים אלא גשר הזינוק המשופר לאויביה וחוף־הפיתוי להשמדה סופית – גירוי ופיתוי שנלווים להם תנאים לא־רעים כלל להגשמה.

אין לך הטעייה חמורה יותר, מרושעת יותר, מן המגמה להעמיד זה מול זה שלום־עדנים מכאן וקרבות־דמים בלתי פוסקים מכאן. כביכול, הברירה היא ברירה של השקפה ומאווי־לב ולא ברירה של כורח.

והכורח, הכופה עצמו על הכרתו של כל אדם יהודי שבא למצוא מיבטח בארץ זו, הוא כי עוד ימים רבים נכונו לו ולאחיו עמו חיי מתח וסכנה ודריכות במאבק על קוממיות עמו – וקוממיות עצמו – שעדיין לא פסק. ואם יש דבר הכפוי כמעט באותה מידה על הנהגת־העם ועל דבּריו הריהו הכשרתו הנפשית של העם לאמת הזאת. שכרה של אמת זאת? ביסוס הרבונות, על יפי החיים היהודיים העצמאיים, שתיכון בטח, לפחות, כמניינו של נשיא אמריקאי, “לאלף השנים הקרובות”. השכר – עצם חיינו הרבוניים היום ואולי גם ההרגשה שדורנו זכה גם לפצות את זכר הטבוחים. גם לנטוע עץ־חיים לבאים אחריו.

 

ח

“יש לומר לעם את האמת” אומר ידידנו דניאל בלוך – ואולי זוהי אחת משורות ההגיון הגרעיניות בכל מאמרו. אלא שגם האמת איננה עוד חד־משמעית כל כך בימינו.

כי האמת היהודית כולה, ככל שהדברים אמורים במלחמת ישראל על קיומה, אינה רק ששכנים מתאנים לה ומעצמות מצירות צעדיה ושכל ענינן של מעצמות – גם ידידותיות – הוא לפתור מצוקות שלהן, היונקות מן הסכסוך הישראלי־ערבי, והמעיקות עליהן מאד בשעה זו, וביחוד – – בחורף. זהו חלקה העובדתי של האמת, אך חשוב כמוהו החלק הליקחי לאומה ולקברניטיה – והוא המשלים את האמת ועושה אותה גם חומה וגם חרב.

והאמת השלמה שיש לומר אותה לעם היא כי צפוייה, כנראה, תקופה של התנגשות חדה בינינו לבין טובי ידידינו בעולם. וכי בתוך התנגשות זאת – שאין, כנראה, למנוע אותה – כבר מן הסיבה הפשוטה שזביגנייב בז’זינסקי מתגורר לחוף הפוטומק ואורי פורת עם לטיף דורי ביחד יושבים במנרה ובפצאל וביטבתה – בתוך התנגשות זאת של מאבק נחרץ נגד הפתרון הכפוי, צפויים לעם – כמו בעבר הציוני הרצוף מאבק ומרי – קשיים חמורים מוחשיים מאד. קשיים לעם ולכל יחיד בתוכו.

 

ט

צפוייה סכנה שמתוך סירוב לוותר על מה שהוא עיקר בעינינו לא נוכל עוד להתהולל ברמת־חיים שמפרנסים אותה אחרים; לא נוכל עוד ליהנות מן הברק המדומה של הלירה הישראלית הנעשית יום־יום מזוייפת יותר, אף שהיא נושאת חתימתו של נגיד הבנק הממלכתי; צפוייה סכנה שנחזור וניתבע לקרוא: הנני!, באותו קול, באותו תוקף ובאותה נכונות שהשמיעם ישוב יהודי צנוּף ומכוּוץ, שטוף דמעות שואה אך מאמין עד כלות־לבו, בשנת התש"ח. אל מול הסכנה הזאת, שאולי היא בסופו של דבר מיבחן־מצרף חיוני לעם הזה, יש לקרוא עתה את ישראל. אל מולה יש “לומר לעם את האמת”.

כן, אולי יש לקרוא לו גם להתייצב מול הסכנה, המוכרת מאד לעם היהודי לא מהיום, שכמה סהרורים מעלפי־מחשבה ימשיכו להצעיף הכרתו בהינומה של אחווה ושל שלום מול הסכנה לקיום, השלופה כמאכלת.

 

י

בהשקפה המזהירה אותנו מפני הכפייה אך הקוראת לנו, בעצם, להקדים מעשה־כניעה למעשה־כפייה, מקופלות קטנוּת־אמונה עם מורך־לב שספק אם ידעה התנועה הציונית מעודה, קטנות־האמונה ביטוייה באבדן הבטחון בצידקת דרכה של הציונות ובהשוואת טיעוניהם של שני העמים הנלחמים על פיסת ארץ זו כאילו היו צידקו של זה וצידקו של זה מעוּיינים ומתחרים זה בזה. עשרים ואחת מדינות ערביות רחבות־ידים מזה ומדינה יהודית אחת צמוקה כגרוגרת מזה – ועדיין הצדקות מעוּיינות.

וקטנות־האמונה איננה רק בשורש צידקת הציונות אלא גם בפרוגנוזה הציונית הבסיסית, הבנייה על סיכויים להתחזקות מוסיפה והולכת של המרכז הלאומי בישראל על ידי עלית היהודים לתוכה.

ההתקדרות הזמנית של אופקי־העליה, מארצות חירות ומארצות שיעבוד, די היה בה כדי להתחיל למוטט אצל קצת ישראלים את ההשקפה הבסיסית על המום הסטרוקטורלי הטבוע בעם היהודי בפזרונו ועל התפתחויות – דטרמיניסטיות, כמעט – המתחייבות מהגיון המום הזה, אפילו אם פה־ושם מפציעה איזו קרן־אור זמנית באחד מפזורי העם או באחד מפרקי־הזמן החולפים של קורותיו.

קטנוּת־האמונה מבקשת לסמוך עצמה, כביכול, על אדני ההגיון המוכח והניתוח הריאליסטי, אך בעצמו של דבר, מקורה בשפע וברווחה חמריים, המעלים מעטה־חַלב על מיטב אמונות־הלב, ובעייפות החושים הלאומיים מעוצר מלחמות־חוץ ותגרות־פנים גם יחד. וכך הולכת ומתהווה ציונות של “מהיכא תיתי” – נוסח: כיוון שכבר אנחנו כאן, עלינו להפיק מהיותנו את המיטב הקיומי האפשרי, אך לעמעם את חלום־הדורות ולקפל מעט את דגליו.

 

י"א

מסתבר כי עם כל הקריאה “למנוע כפייה” – הרי כפיון אחד בכל זאת נחוץ־גם־נחוץ עתה לארץ וליושביה: כפיון הלב להאמין; “נטילת יזמה” להתחדשות האמונה בצדק שלך, עוד בטרם אתה מאמץ לך בִּטָחון בצדקתם של אחרים. אמונה מתחזקת והולכת גם בכוח ההגיון – אם יש דבר כזה כמו אמונה־הגיונית – כי לא חל שינוי־של־מאומה בעצם הגורל הטראגי של העם היהודי, שינוי שיהיה בו כדי להצדיק החלשת האמונה בפתרון הציוני כהתרתו היחידה של מצב־טראגי זה. מובן, בושה וכלימה הן שגילויים חריפים של אנטישמיות בארץ כה מתקדמת כמו ברית־המועצות וגילויים של אי־אהבת יהודים בארצות פחות־מתקדמות כמו צרפת וארצות הברית עדיין משמשים משענת־וודאית לרעיון הציוני. אבל אלו הן בושתו וכלימתו לא של העם היהודי אלא של העולם הסובב אותו – שמפני שמע כפייתו בלבד מקבלים כמה מידידינו הטובים בישראל פיק־ברכיים עוד בטרם ראו ברק־עיניה של תנשמת־הכפייה עצמה.

*

על ישראל ליטול יזמה? – בוודאי. יזמה חדשה של קוממיות הלב, שהוא, כמו מוחם המתעקם של כמה ישראלים, הולך ושח תחת משא הכפירה הפנימית ומורא הכפייה החיצונית משא ומורא האוחזים זה בגרגרתו של זה. וככובד המשא הראשון אימת המורא השני.

22 באפריל 1977



  1. כפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה מוטב. ואם לאו – שם תהא קבורתכם (עבודה זרה ב‘, ב’).  ↩

המלצות קוראים
תגיות