רקע
ישעיהו אברך
מפנקס הזמן – שלכת אמריקאית
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ו 1976

 

א. שלכת אמריקאית

“במשלחת ישתתפו גם נציגים זוטרים של אש”ף".

(סיירוּס וואנס)

קשה לזכוֹר תקופה שבה היתה אמריקה מחוּסדה יותר במדיניות המזרח־תיכונית שלה כמו בימי־סתיו אלה. את עלי־השלכת האחרונים השיר השבוע שר־החוץ שלה בשיחת־תידרוך לעתונאים.

לפי אותו תדריך, שהובא על־ידי כל סוכנויות הטלגרף, ישתתפו אמנם בג’ניבה נציגי אש“ף, אך הם יהיו “זוּטרים”, Peanuts. מרצחים זוּטרים. מרצחים – למלא רצון אש”ף; זוטרים – לשכך חרדוֹת ישראל. האיזון מתקיים – ושלום על אגן הים־התיכון אבל קודם כל: על אגם ג’ניבה.

*

מה פירוש “זוּטר”? איך מודדים רוצח זוּטר? מי מדד בשעלו דם? – אין זו, כנראה, בעייה סבוכה מדי מזווית־ראייה אמריקאית. ממיינים את אנשי אש"ף לפי מיכסת־הקטל שביצע כל אחד – ומי שלא רצח במעלות או בקרית־שמונה אלא ילד אחד, למשל, מזטרים אותו. זיטרוּהוּ – טוב לג’ניבה.

קנה־המידה פשוט ומתקבל ביותר על החשבון. אֶתיקה היא, כידוע, גם ענין של אריתמֶטיקה. לא חשוב, כנראה, אם הרגת, חשוב כמה הרגת. לא הפרזת – חבוֹש מצנפת, בוֹא לשוויץ ובכבוֹדך נתכבד. אמריקה – מכל מקום – תתכבד בך מאד. תסיר מצנפתה שלה – ותיקוֹד. לפניך ולפני החבית שמאחוריך. עוד נשוב אליה.

*

יותר משיש בהודעות של סיירוס וואנס מן הזלזול במוסר האנושי ובהגיון המדיני – יש בה זלזול בשכלם הישר של הישראלים. או, גרוע מזה, זלזול בכוח האמתי של עמידתם העיקשה ובכנוּתה. כאילו בא לומר: הן אתם יודעים כמונו כי ממילא, בסופו של דבר, יתקיימו הדברים כדעתנו אלא שאין אתם יכולים לסגת מן העקרון שהסלמתם. הנה חבל־הצלה קטן: אשפים זוטרים. פרחי־רציחה. ואפשרויות הזיטור מגוונות: זוטר במנין הקטוּלים; זוטר בכלי הרצח; זוטר באובּייקט, כגון: ממלא דינמיט בעגבניה בפתח־תקוה ולא בארובה של מגדל־שלום. אשפים ננסיים. יאים לשיעור קומתו המוסרית של העולם בימינו.

אתה קורא שורותיו של סיירוס וואנס ותוהה מה זוטר בהם ממה: המוסר האנושי, השכל המדיני או הערכת תפיסתו וכוח־עמידתו של עם שאולי הוא מועט במנין אך הוא שבע־ימים וחכם־חושים ויודע גם טעמן של מלכודות, גם מראה הפתיון שעל פיתחן.

תחבולה זוטרת מדי לארץ אדירה.

*

ידידנו בוואשינגטון, מן המוחות המבריקים שהכרנו בארצות־הברית, טוען זה מכבר באגרותיו כי אנחנו טועים טעות גמורה בהגדרת מהות המשטר הנוכחי בארצות־הברית. אמריקה – הוא כותב לנו זה חדשים אחדים בעיקשות פאנאטית – היא עתה לא דימוקרטיה פרלמנטרית, לא דימוקרטיה נשיאותית – אולי גם שתי אלו – אבל אמריקה של ימינו היא קודם כל מונארכיה. כן, מונארכיה. הקונגרס – קונגרס; הסינאט – סינאט; קארטר – קארטר, אבל בראש כולם – המלך.

מובן: המלך חאלד. מלכה החלוּש של סעודיה. המלך עם הפּוֹדאגרה הממאירה, כפי שאומרים יודעי־רפואה. ובכן, על פיו יישק היום דבר בארצות־הברית. כלומר: לא כל דבר. הדברים הקטנים עדיין מסורים לשרשרת הדימוקרטיה המוּכרת, עם הנשיא בראש חוּליותיה. אבל הדברים החשובים, החשובים באמת, בהם מכריע חאלד. מלך הסעוּדים. הוא אינו צריך לטעון. הוא אינו צריך לרטון. הוא אינו צריך – אם להמשיך בחרוז – לרנוֹן. הוא צריך רק לרמוֹז. הוא צריך רק להניד עפעף – וכבר מבינים את שרעפּיו. הוא אינו צריך לשגר אגרת או לשדר נאום. די שיעקם – את האף, כמובן – והכל בוואשינגטון מתיישר לפי העיקום הזה.

*

בני־ארצי, כותב לנו הידיד שהוא בעל עבר דימוקרטי מובהק, רגילים בקלישאוֹת מן העבר וכאשר הם שומעים כי כך וכך רבבות אמריקאים – מהנדסים, טכנאים, מוֹצצי־נפט, מורים, כמרים, נזירות – יושבים היום בסעודיה, הם קוראים לכך: קוֹלוֹניאליזם. קולוניאליזם חדש, אמריקאי. הבלים. הוא המלך ואנחנו, כאן בוואשינגטון, נתיניו. אל תלעג לי: אנחנו המושבה. הילידים.

ייתכן שאנחנו אומרים לו, למלך, איך לעשות דברים. אבל מה לעשות – הוא אומר לנו. בפירוש כך. ואתה יכול לגחך אל שרווּלך כאוות־נפשך. אני מכיר הרבה התפתחויות טראגיות בהיסטוריה של ימינו שהצופים בהן סברו שמוצג בפניהם שארז'. אני מכיר את ההתפתחויות – ואת סופן. ושמא אתה מכיר אותם טוב ממני.

העובדה שהם כבר קנו בלונדון את כל תחתוני־הנשים ואת כל החזיות של “מארכּס־אֶנד־ספנסר” מעלה אולי חיוך מריר, אך העובדה שבזה אחר זה נרכשים על־ידי השייחים בנקים וחברות־מניות ותעשיות באמריקה – עוד תעורר צמרמורת. לא רק בכם. בכולנו. ואל תופתע עוד אם תמצא את ידידך בוואשינגטון ממוֹלל מחרוזת ענברים. חי אלהים – זה יבוא. אינשאללה.

*

אתם, למשל, – אנשים נבונים היושבים בקירבה גיאוגרפית גדולה יותר אל אותו מלך – מאמינים בתום־לב בתוּלי כי טיעון הגיוני אחד, מבוסס על משנת־המוסר של קאנט ועל המורשה ושטר־הקניין של ספר־הספרים, מיד מטה דעתו של נשיא אמריקאי לענינכם. והא ראייה: חיוכו הרחב כנהר, טפיחתו הנלבבת על־שכם וקריאתו המשיחית־כמעט “להבטיח שלום־ישראל לאלף שנים”.

ובכן: מעולם לא נראיתם בעיני נכסלים יותר. קריאת־טלפון אחת מריאַד – לא של המלך עצמו רק של שגריר מבוהל המואמן אליו – שקולה כנגד שני קאנטים וארבעה עמוסים ואתה יכול להוסיף עליהם גם את יוחנן המטביל, הוא הבאפּטיסט הראשון בהיסטוריה שקדם אפילו למגדל־הבוטנים החשוב מג’ורג’יה.

אמנם. עדיין פותחים כאן בוואשינגטון כל שיחת־מדינאים בכד – כד של הגיון, של עובדות ושל ניירות עמדה – אך בלשכות הדיון הפנימיות מסיימים אותה, תמיד מסיימים אותה, בחבית. ואתה כבר יודע לאיזו חבית אני מתכוון.

אתה מכיר את אנדרטת־החירות בשער אי־הדמעות בכניסה לחוף ברוקלין? ובכן שם עוד תתנוסס חבית נפט. וכי, במה, אתה סבור, מדליקים היום את לפיד החירות של ארצות הברית?

דבר הידיד החכם משפת הפּוטומק.

*

הנה עניין הפלשתינאים ו“שתים־ארבע־שתים”. החלטת ה־ P.L.O. (הוא אש"ף) במושבו האחרון בדמשק לדחות את החלטת מועצת הבטחון עוררה אצלכם תרועה, נוסח: יראה קארטר וישפוט עם מי יש לו ענין ויניח סוף־סוף לענין הפלשתינאי שאחז בו כמו דיבוק.

הרי עוד מחשבת־בוסר. והיא סימן, כי לא השׂכּלתם להבין דברים לשורשם. הנשיא הזה גמר אומר להכניס את הפלשתינאים למיקוח הפוליטי הפעיל במזרח התיכון – והוא יכניס אותם בין יכירו בישראל בין לא; בין יקבלו את ההחלטה המפורסמת של מועצת הבטחון בין לאו. מדוע? לא מפני שהוא משיחם של הפלשתינאים או משיח־צדקם של חלכאים ונדכאים בכל העולם אלא משום שסעודיה הבהירה לו כי גם ענין זה סיומו בחבית.

יסרב ערפאת לנוסחה זאת – ימציא לו קארטר נוסחה אחרת, כל פעם קרוב יותר אליו, כל פעם רחוק יותר מן הישראלים ובלבד to accommodate him“” (ועניינו בעברית: לרַצוֹת אותו) אותו – ואת השייחים העומדים מאחוריו.

הכל ידידי, חג סביב החבית הזאת ושום נשיא אמריקאי לא גילגל בה יותר מן הנשיא הרֶליגיוזי הזה שאינו חדל גם לגלגל־עיניים למשיחו של אל־עליון ולתנ"ך המקודש שלכם. ואם לא עמדת עדיין על כך שהפוליטיקאי המסוכן ביותר הוא מאז ומתמיד מי שטובל לשונו לפני כל שיחה בנופת־צוּפים של מוּסר – אתה ועמך עלולים ללמוד זאת הפעם בדרך הקשה. על בשרכם.

אתראה מעיקה של ידיד נבון־לב.

*

נשיא ההסתדרות הציונית בארצות־הברית מר שטרנשטיין מיהר והגיב בּעיים־רוחו על הודעתו של הנשיא קארטר בענין הפלשתינאים ודיגושו היה על עיתוי ההודעה – בעצם ראש־השנה של היהודים – שהושווה בפי מר שטרנשטיין לעיתוי ההתקפה הערבית על ישראל ביום־הכפורים.

כוונתו של ראש הציונות בארצות־הברית היתה בודאי שלמה, אך הטענה המודגשת על השבתת החג נראית לנו מוגבלה־מעט – ולא היינו רוצים כי בה תרוכז ההתעוררות היהודית. הענין איננו בעיתוי אלא במהות.

בהודעתו ביום־החג השבית הנשיא האמריקאי לא רק את ראש השנה של היהודים אלא ימי־שנה רבים שאחריו. לא נגד היום שבו פורסמה ההודעה יש ללקט את כל גרגרי אחדותו ולגייס את כל חרון־אפו של העם היהודי, רק נגד העמדה האטומה כקיר. הממורטת כתער והמשחיזה – בלי שאולי תתכוון לכך – כהשחז סכין־בסכין, גם תערם של אחרים. של אויבים בנפש.

אם עדיין נותרו בעם היהודי כולו שרידים של קשיוּת־עורף קדוּמה – שעת המאבק הנחרץ על עתיד ישראל היא־היא שעת התגלותם.

 

ב. גם מדרכה היא מולדת

ובכן, הסכנה היא מוחשית מאד: עוד מעט ישללו מאתנו גם את הזכות האחרונה שעדיין נותרה לנו לפליטה בארץ – הזכות להיות מלוכלך. הגזירה האחרונה שגזר ראש עיריית תל־אביב עלולה, מבחינה זאת, להיות הקש שישבור את גב גמלנו האזרחי.

האמת היא כי אנחנו מכירים מעט מאד יהודים שהיו מסוגלים בכלל להעלות רעיון־בּארבּארי כזה. דמו בנפשכם: יהודי אחד יגזור על יהודי־זולתו – זר, פרטי, אינדיבידואלי – לצאת שלוש פעמים ביום לנקות את המדרכה הצבורית. הצבור מלכלך – והפרט צריך לנקות. כאילו אי־אפשר לקיים חנות של אבני־חן או מזללה של צלעי־כבש גם בתוך שלולית של מי־רגליים.

ומצד מי באה הגזירה הזאת? דווקא מצד ראש־עיר שגדל וצמח מתוך אווירת־החירות של הארץ; דווקא מצד האדם שהיזמה החפשית העלתה אותו לשלטון. בקיצור: נסתתרו כל הבינות וכבר אין אתה יכול לדעת מי בארץ הזאת מייצג מה.

*

זה לעניין דיכוי החירות. וענין הכבוד?

בא ראש־עיר – בן זמננו, איש־התקופה – ובחוסר־הבנה גמור לדרך התהווּתו של הריבוד החברתי החדש בארץ הוא מצווה, למשל, על בעליה של חנות־בוטיקים בת־ימינו לצאת שלוש פעמים ביום ולטאטא – כן, לטאטא – את ד' האמות הצבוריות שבקידמת חנותו. בעל־בוטיק – עם מטאטא! העלי – ינקה את הריפות! עלית שבעדית – ויטאטא זיבּורית!

ואל נא יקראו לכך במינשרים הרשמיים בלשון סגי־נהור “לכבד”. כביכול מצווים “לכבד את המדרכה”. אם זה כבוד – בּוּשה מהי"? האנגלים, שאינם מתחסדים, גזרו באמת את שם־הפעולה הזה משרשו האמתי: to clean – מן המקור קלון, כמובן.

הנה עומד אדם להשיא מחר את בתו אל הרובד הסוציאלי והחברתי המכובד של הארץ: אל קבלן־העפר או אל השוּלחני – ומה רואה היום החתן המיועד? עומדת כלתו־של־מחר, היא אשת־חיקו־של־מחרתיים, ובפרהסיה, לעין השמש מטאטאת. חסל סדר שידוך. בו במקום. כמאמר המשורר: על מטאטא רכוּב – יברח.

*

אף על פי כן, אילו אנחנו ראש העיר, היינו משלימים את הצו עד גמירא: פוקדים על בעלי־החנויות, לאחר גמר היום ולאחר שילוש הטאטוא, ליטול גם דלי של סיד לבן או כחלחל עם מברשת־סיידים וּלאַפּר בו את שפת המידרכה, מטעמי נוי וחיטוי גם יחד. כך נצטוו בזמנם לעשות זקני־אבותינו וכך שיווּ למבוי המפולש של העיירה בּוהק של נקיוּת שכל כרך ישראלי רבוני יכול היה להתברך בה – אף שלא למדו היגיינה וקוסמטיקה במכוני־יופי, כדרך שלומדים עתה צאצאי הבוטיקאים בקידמת דיזנגוף.

ואולי ימצאו סוחרי תל־אביב ניחומים בכך שעל החצר האחורית של החנויות – עדיין לא גזרו. טוב, למשל, לדעת כי בחצר המסעדה הנאצלה, שבה מזדמן לנו לסעוד מזמן לזמן, יוסיפו הבּוּלבּוּסים והכרוּבים והחרשפים והסלקים לעמוד גלויים ומזביבים ומחייכים אל השמש – רק אַמה אחת בלבד מבית־הצרכים. הן ממילא אנו מבליעים תמיד את התשובה על השאלה “מאין באת”. מדוע לא נחיל זאת גם על התבשילים המוגשים לנו בבית־האוכל הישראלי? וכי חשוב מאין באו? די אם ידוע לנו לאן הם הולכים. ועל החצר האחורית הזאת, שהיא פינת־יקרת של בית־האוכל הישראלי, עדיין לא גזרו. גם זו לנחמה.

כך או כך – אנו מציעים לסוחרי תל־אביב לא להיכנע. יעבור עליהם מה – את הבולבוס הזה אין לבלוע! הנקיון הוא בפירוש המצאה זרה – ובשום פנים לא יהודית – שהובאה לכאן מן הגולה. אי־אפשר לכפות אותה על יהודי גא, זקוף־קומה – ומלוכלך־מעט – בארצו. לא.

*

ואף על פי כן:

מולדת – שכחנו, כנראה – איננה רק “צמודים” ו“דולר נת”ד" וסיורים בפיורדים הנקיים של נורווגיה או בהולנד; מולדת היא לא רק תיאורי־נוף ולחי־החמור ודמויות־גבורים מספר־הספרים. מולדת היא החצר. המידרכה. קידמת הבית שבו אתה מגדל ילדיך. דלת־האמות שבהן אתה סועד. נועם האויר ונועם האוירה, יפי הנוף הפרוש לנגד עיני־הבשר שלנו – ונקיונו. הדברים העושים את כל האקולוגיה האישית שלך – החברתית, המוסרית וגם הפיסית־ממש – לא רק מורשת־אבות יקרה אלא גם אחוזת־לבּך הפרטית. ארץ חיקך. לאהבה אותה. לנוצרה.

כל תורת המכורה על רגל אחת. גם לאנשי עסקים.

23 בספטמבר 1977


המלצות קוראים
תגיות