רקע
ישעיהו אברך
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ו 1976

כשעה שלמה עמד האינקוויזיטור הקטן של “קול ישראל” וניקר גידיה של גליה, המתיישבת בת העשרים־ושמונה מפצאל. במסגרת התכנית לחג־הסוכות “לחם מן הארץ” ביקש, כנראה, המראיין לקבל תיראפיה אישית למצוקותיו המוסריות והפוליטיות, ולכל המדווים הוֶרטֶריים האחרים הפוקדים קצת מן הישראלים הצעירים בימינו.

פעמים בקלשון של מובילי־השחת, פעמים במצבטיים של מנתחים, ביקש להוציא מפיה של המתיישבת הזאת את הוודאות כי נוכחותה על האדמה הזאת היא נוכחות של ספק, מכל בחינה שהיא. נחזור, על פי הרישום החטוף ועל פי הזכרון, על כמה מבחינות אלו ועל התישאול המבריק מאד, היורד חדרי־בטן.

*

“דיברת כאן על חקלאות. חקלאות נעשית על אדמה – נכון? (תגלית עולמית! – י.) יש כאלה שאומרים שהאדמה כאן איננה של העם היהודי. מה דעתך? הרגשתך?” – אל החוּמש. " – – – יש כאלה שאומרים שזה שהיהודים ישבו פה פעם זה לא נותן ליהודים זכות לקחת מאדמתם של אחרים". – בּוּל.

השדרן שולח עוד כמה שאלות כחץ פולח אל “לב הבעייה” – ומצפה בסקרנות לתשובה כלבבו. “קשר היסטורי מקנה זכות? – – – אם יהיה הסדר ויחזירו את האדמות בעד מה תהיי”" גליה עונה מה שהיא עונה. “את מתחמקת מתשובה” תיקו קטן. אין רע. התשבי, האמור לתרץ, לא יאחר לבוא. תיכף ניווכח.

*

וישינסקי הקטן מניח לרגע לשאלה נכבדה זו ופונה אל סוגיה אחרת, מכרעת לא פחות. נוגעת בשורש־שרשי הדימוקרטיה. נציגו של שירות השידור בישראל פושט לרגע מדי חוקר ולובש גלימתו של פילוסוף במדעי המדינה.

“את מבינה שבעצם אתם קובעים עובדות ואת מאמינה שהעובדות שאתם קובעים יחייבו את העם – מיעוט מול רוב?” המונטֶסקיה הקטן מירושלים אינו מתעניין כלל אם פצאל עשה דין לעצמו והתיישב בבקעה הקודחת הזו על פי חמדת־לבו בלבד או אם הושיבה אותו המלכות בדין הממלכה. אם יתן דעתו על כך – מה יעשה עם התיזה שריקח לכבודנו כל הדרך מירושלים?

גליה כּספי מפצאל איננה נבוכה. היא מלומדת כמוהו בדימוקרטיה־הלכתית אך בקיאה, כנראה, ממנו בדימוקרטיה־מעשית ומשיבה בניב אמריקאי כלשהו ובשלווה־סטואית של עובדי־אדמה: " אבל הממשלה הקימה אותנו ואנחנו כאן בזכות הרוב. זאת אומרת שאין כאן בעייה דימוקרטית“. הגיון עיקש של אנגלו־סאכסית תמימה בבקעת הירדן. עוד לא הספיקה, כנראה, להתוודע אל ה”ברנרים" הצעירים בישראל של ימינו.

*

ניקור־הגידים נמשך: “מה יהיה אם יבוא הסדר והממשלה תצווה עליכם לרדת מכאן?” תשובה, לערך: “תגזור הממשלה – לא תהיה ברירה. נרד”. פשטני מדי, כנראה. המראיין, עם סבר של חשיבות, עוזר לה לנסח את התשובה ניסוח עיוני־מדעי: “כלומר, עוד פעם התנגשות עם הדימוקרטיה אבל אז תכפפו את הראש לפני החלטת הממשלה”.

עצוב מעט לקבל תשובות מנמיכות־עוּף כאלו. תשובות של אדמה. שדרן ממלכתי, או ממלכתי־עצמאי, טורח ועושה כל הדרך אל בקעת הירדן, מחפש איזו מלחמת־אזרחים קטנה, קרונשטט קטן. מה מקום ראוי למרד כזה יותר מפצאליס, האזור שפותח על ידי המונארך הורדוּס, היא פצאל של ימינו. ובכן: אין המרייה. אין מרידה. להד"ם. גליה עלתה על הקרקע בדין ואם לא תהא ברירה תרד ממנה – בכאב, אבל כדין. והשדרן הממלכתי־למחצה חוזר עם תיבת־הנוגנים לירושלים ואין בה טרף. לא פרץ, לא צווחה, שום אדם לא נשך כלב בפצאל ואין scoop. אם גם שם, במקום שכוּח־אל זה, אנשים לא ינשכו כלבים היכן, לאלהים, ייעשו החדשות?

ובכל זאת עוד נותר חץ באשפתו של המלומד הצעיר מבית־התקשורת בירושלים: “אני רוצה לשאול אותך גליה: האם תעזבי את הארץ אם הממשלה תחייב אתכם לרדת מן המקום הזה?” גליה משיבה (בתמצית): “לא”;

מה יהיה? המוחות שם בפצאל, כנראה, בלועים ומבולעים לחלוטין. כל התשובות – כמו להכעיס. ידינו מסימטת המלכה־הלני עושה אתנחתא קלה, אך עדיין אינו יורד מסולמו. עוד לא גמר לשאול. לא הביישן – מלמד.

*

בהתרפקות־של־אביונים על חיי־המעלה של הנגידים שואל המראיין סוף־סוף את השאלה הטחונה־עד־בּאנאליות של הישראלי המצוי, המתאמן עתה כטירון בבורסת ניירות־הערך של ישראל:

“מה את מרוויחה – מלבד הנושא הציוני – מבחינת איכות־החיים כשאת משווה לעומת מה שהיה לך שם?”

גליה אמרה משהו פשוט וכן מאד, ונשמע כציונות ברה, על הרגשת החירות של יהודי בארצו, וחתמה: “באתי כי רציתי לעשות משהו קונקרטי”.

הפילוסוף הקטן מוכּה בהלם: “ק־ו־נ־ק־ר־ט־י?” הוא מסנן בתדהמה, אילו באה לעלות על בּאריקאדות, להילחם נגד גזילת אדמות, להפגין נגד עינוי אסירים פוליטיים – ניחא. עוד גדודה אחת מגדודי־הישע של העולם היהודי הצעיר בימינו. אבל קונקרטי? לבוא לישראל בשביל אחד “קונקרטי” כמו בקע הירדן? – מחוז־חפץ עלוב למדי בשביל צעירה אמריקאית מתקדמת ונושאת־תואר.

כאן באה עוד סידרת שאלות נוסח אריק רוּלו – ולבסוף פנינת חתימה – בעברית מקובלת:

" יש כאן את השאלה שהתחלתי לשאול אותך: למה הגעת למסקנה אחרת מזו של כל יהודי ארצות־הברית?"

והיתה כמובן, תשובה. ותשובה נכונה מאד. אך איננו סוכניו של “קול ישראל” כדי להיות תעתיק לכל משדרי החכמה שלו. בּקשו זאת מדובר הרשות ותקבלו סטינוגרמה מדוייקת. הדברים שם מסודרים מאד.

*

זהו צרור השאלות, זו תמציתן, וזה – לערך – צירן. אף לא נסיון לקבל אינפורמציה פשוטה. ארצית, אנושית. אף לא שאלה בתחום ההומאני הפשוט. אף לא משהו מתנאי־החיים של הישוב הזה בבקעת הירדן – מן המקומות המלוהטים ביותר בעולם – שבו יושבים בניו. איך חיים שם בארבעים מעלות בצל; איך מסתגלים אנשים זה לזה ממוצאות שונים, מתרבויות שונות. מה בכלל מוצאם של המתיישבים – בנוסף לאמריקאית הצלולה הזאת והיודעת־דרכה? מה הן עתודות־האדם למעשי החלוצים האלה? לשאול כל השאלות האלו כדי שנדע איזה מעיין עדיין מקר לנו סהרורים מופלאים כאלה, בוטחי־באמיתם כאלה?

אלא שכמידת ההתחכמות של “המתחקר” (בלשון הימים) ממידת התום הנבון של “המתוחקרת”. מתיישבת מיושבה מאד. ובזכותה נודע לנו בכל זאת משהו שרשי יותר על פצאל.

הוא מחפש, כנראה, את התירוצים האבודים לשאלותיו האבודות; הוא מתרפק על התיסכול הפוליטי של היצירה האנושית בעמק פצאל והיא משיבה לו ב“כך וכך אדמה לגידול פלפלים”, ב“נסיונות לגידול מאנגו”, ב“ניסויים עם הפּאפּאיה”. יש כרם. יש פּלפּלים. מן הבקעה הזאת, גלגול נחלתה של שלומית אחות הורדוס, מייצאים פלפל של ישראל לאירופה. ומעל לכל: יש “שתילי־זיתים” סביב השולחן – שתי בנות לגליה, בת שתים ובת ארבע. ויש בוודאי “כרם זיתים” שלם כזה בארבעים המשפחות בפצאל. יש שורש.

*

אתה מאזין לילידת־אמריקה זאת ­– בסך הכל כשבע שנים בארץ – ומתקשה להאמין. בייחוד לפי שאלות־הטרד של קול ישראל, כי עדיין יש גם ארץ־ישראל כזאת. ולא רק בהתיישבות הוותיקה – שפני אנשיה חרושים כתלמים ומחורצים כסלע־קדומים ועדיין מקרים אמונה כּפלג – אלא גם בהתיישבוּת של ימינו, של שנות הבצורת החלוצית הגדולה. התיישבות של נעורים והתחדשות, שבה, כמאמר המשורר, מוסיפים “אביונים עליזים – – – למשוך את מחרשת־העם”. כמוהם כקודמיהם. קול ענות. של אנשים. של אדמה. של רעיונות מופלאים. של חלומות. של כל אשר נתן לארץ הזאת את “טעם החיים” האמתי – עוד לפני שטעם זה נהפך לאורטוריית הבוקר של “קוקה קולה”.

*

אין אנו מוסמכים כמובן לייעץ לחכמי “קול ישראל” מה לשאול ואת מי לשלוח אל תלמי הסטלגמיטים האנושיים התוססים והנפלאים האלה העולים מאדמתה של ישראל בבקעת הירדן; אל שכיות־החברה האלו של ישראל בשנת תשל"ח. אך אם אמנם מבקש “קול ישראל” לשלוח אל ישובים אלה ודומיהם “מתחקרים ומתשאלים” נוסח ערבת־הנחל שחבטה בנו ביום ראשון של סוכות – ישלח אותם לשם כשהם יחפים. כן. בלי נעלים.

ואם אין להם נעלים – יקנה להם נעלים כדי שיהיה להם מה להשיל בטרם תדרוך רגלם בשדמות המופלאות האלו – סימן ותמרור של ישראל שהיתה, ואולי: בשׂוֹרתה של ישראל שתהיה.

3 באוקטובר 1977


המלצות קוראים
תגיות