רקע
ישעיהו אברך
מפנקס הזמן – ובכל זאת ברוטאלי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ו 1976

 

א. ובכל זאת ברוטאלי

הוויכוח הישראלי־אמריקאי הולך ומוּסט מנקודת־הטבור שלו אל הפֶּריפריות. מגוּפי־ההלכה אל הנוהל, ומן הנוהל – אל הסֶמנטיקה, אל הגדרתם של מושגים. ותוך שהוא גולש, במכוּון או שלא במכוּון, אל ערוצי־המישנה – הולכת ומתערפלת נקודת־המחלוקת המהותית. אולי זו בדיוק כוונת המכוונים ואולי זה החלק הערמומי־מעט בכל מהלך הדיונים של האמריקאים אתנו מאז בא הנשיא הדרומי לכהן בוואשינגטון. כך אמור היה נייר־הישראלים להשכיח את נייר־הרוּסים וכך נועד הויכוח על הגדרת אוירת השיחות בוואשינגטון להשכיח או להסיח את הלב מן העקרונות, המזדקרים יום־יום כרמחים, שהאמריקאים רואים עצמם כמו מפורזלים אליהם – על אף הנייר וליל־השימורים והשיחות. אך האזור הסמנטי, אנו עומדים כנראה עתה עם האמריקאים באות ב' – בּרוּטאלי".

והשאלה הסֶמנטית האחרונה – המכרעת, הגורלית – היא כמובן, מה זה “בּרוּטאלי”. חשובה עד כדי כך שראוי לפרסם עליה הודעה מיוחדת מן הבית הלבן. ממרום שבתו של הנשיא. כביכול, לא חשוב כל כך מה הדברים שנאמרו שם, חשוב איך מכנים אותם.

*

מעברים שונים אתה שומע באחרונה אמרות־כנף – ואמרות־על־קביים – של הנשיא ושל יועצו לענייני בטחון לאומי, שחומרתן חבויה כסטירה וכנפץ בכל תיבה ותיבה שמהן הורכבו. איך, למשל, מגדירים קביעה מעוּדנה מאד היוצאת מפי נשיא, בנוסח: “ישראל חוסמת את הדרך לשלום יותר מן הסורים”? איך מכתירים אמיר אלגנטית מאד – חלילה, לא מאיימת – של היועץ לבטחון הלאומי בכלי־התקשורת של קנדה: “אין ארצות־הברית, על פי האינטרסים הלאומיים שלה, יכולה למנוע מעצמה שימוש במנוף־של־השפעה על ישראל, הקיים בידיה”? איך קוראים לסיפורו המדהים של פאטריק מויניהאן על הנסיונות האמריקאיים לבוא בדברים עם ממלכת הפרסים כדי למנוע מישראל אספקת נפט, אם לא תקבל תנאיה של ארצות־הברית לשלום באזור? איך מכנים הכרזתו, המפתיעה בנימת ההתנכּרות, של ידידנו אנדריו יאנג, נציג ארצות־הברית באו"ם, כי “הסיוע לישראל איננו מקדם את השלום במזרח התיכון”?

אולי אלה דברי־חיזור מחמיאים או מחוות פיוסין וריצוי – ורק אנחנו, הבּוּרים בפילולוגיה מדינית, ושר־החוץ שלנו, שמוצאו, כידוע, מכפר נידח של עמק־חלוצים ישראלי, רואים בהם בּרוּטאליוּת? אולי.

כך או כך, נצרף בּוּרוּתנו אל הסילוף, כביכול, שסילף שר החוץ ונאמר: אכן, ברוּטאלי. כבּרוּטאליות של כל עיוות, של ידיעת האמת והתכּוונוּת למרוד בה. והיא טמוּנה אפילו בתוך המשפט היחיד הזה עצמו ששר־החוץ של ישראל הביאו כדוגמה.

*

כי לעניין שעליו נסבו דברי הנשיא השאלה איננה אם דבריו הם אמת עובדתית או בדיון. אף כי גם בספירה בסיסית זאת של אמירת אמת ואי־אמירת שקר נשפט נשיא או מושל כהישפט כל האדם ואפילו מעט יותר מכל האדם בשל התוצאות, המוחשיות והמכריעות מאד, העלולות לצמוח מהערכת דברים מוטעית של שליט רם־מעלה כזה.

אבל בקונטֶקסט הישראלי־ערבי, או הישראלי־סורי במיוחד, הרקע המצמיח אמירה כזו כל־כולו ברוטאלי. וחומרת הדברים בכך שאין נסיון, או אין רצון, להבחין בין כל מה שנתוּן על הכף מבחינתה של ישראל – חייה או אובדנה; קיומה או חדלונה – לבין מה שמוטל על שולחן הדיונים מבחינתה של סוריה; בין מי שבהפגזות־דמים על הישובים שלמרגלותיו גרם בכלל, כתוצאה בלתי־חזויה מראש של מעשיו. להעלאת בעיית שטח־האדמה הזה על סדר יומו של העולם, לבין מי שבהגנה על חייו יצא במחיר דמים והקרבה לעקור מקפּצת־רצח זאת מידי מחזיקיה – ועקרה.

*

יש אולי הגדרות חמורות מאלו שנזקק להן שר החוץ של ישראל בתיאור דבריו של נשיא ארצות־הברית. אך התיבה “ברוּטאליות”, שכרכו בה גם כותרת לסילוף האמת גם ציוּן של השקפה אנושית־ומדינית מעוּותת, אין סיבה לסגת ממנה. היא איננה מחוץ למקומה – אף כי יתכן מאד כי בשעה שהיא מושמעת מפי אחרים ככותרת וכתמצית מהותית לדברים שנאמרו – היא צורמת צרימה חדה גם את אזני יוצריה המקוריים ומעלה בהן אפילו סומק דיפלומטי.

אולי אין החיים המדיניים המעוּנבים סובלים הגדרה היוּלית כזאת מעולם האלימוּת, אך עובדה היא כי אלימוּת סמוייה או “כפיפת־זרוע”, כמאמר האנגלים, מושחלת באחרונה בדיבורה של ארצות הברית על ישראל ואל ישראל ואם היא עצמה איננה צורבת את שפתותיהם של המדברים – אל תצרום הגדרתה את אזניהם. ככלות הכל המלים שמהן הורכבה – שלהם הן.

*

המערכה המדינית של ישראל איננה מערכה על מלים. היא מערכה על מהות. מערכה של גורל. אבל סגנון המערכה המנוהלת נגדנו וסגנון הדיבור וההתקשרות עמנו מתחיל גם הוא להיות חשוב משעה שהוא נעשה סימפטומטי – ולרוב הוא כך – לגישות המהותיות שמאחוריו. המלחמה על כבודה של חומה עתיקה, שרופה־באש וחכמת נסיון, היא בנסיבות אלו חלק מן המלחמה על המהות.

“ירושלים אינה סייגון וקברניטיה של ישראל, לכל זרמיהם, אינם וואן־טיוּ” – את התרכיז המילולי הזה, את משמעותו, יש להעביר לוואשינגטון־של־היום בכל דרך. את כוונת הדברים יבינו היטב. הם יודעים יותר מאחרים מה עוללו ב“ג’ניבה של הוויאֶטנאמים” – היא פאריס. ולגבי ישראל גם ג’ניבה איננה עיר־קסומה שיש לדדות אליה אפילו על קביים. אבל מה שעשו בפאריס הוא רק כאין וכאפס לעומת מה ששגיאתם – או זדונם של אמריקאים מסויימים – עלולה לעולל לנו, לקיומנו, לכל מהלך ההיסטוריה של המרוּד בעמים, שהעפיל אל חירותו בסולם־חבלים מחריד, מתוח על פני אלפי שנים של דמים וקרבן.

*

כך או כך, בּרוּטאלי או לא ברוטאלי – צריך אדם להיות דאלטוניסט מדיני גמור כדי שלא להבחין בגוֹניה של חשרת־העננים המתקרבת אלינו מקצה האופק. אין אמריקה דומה לצרפת ואין לארצות־הברית מסורת של “פּיגאל” מדיני כפי שיש לפאריס, על הלאוואלים והדארלאנים שלה. אך הרגשת־הלב היא כי משהו בנוסח המהפּך של דה־גול הולך ומתרקם, מבחינתה של ישראל, עם הנשיא הדימוקרטי של אמריקה. בהבדל אחד – והוא, לענייננו, יתרון: בפחות אפתעה וביותר הכשרה של חרדותינו וציפיותינו. כל אשר עוד יבוא מפיו של אותו נשיא – אם מצד המדינה הפלשתינאית, אם מצד הנסיגה, אם מצד כל מעמדנו באזור, אם מצד ארגון מחושב וזדוני־מעט של דעת־הקהל – לא יבוא עוד כצניחתו הפתאומית של איזה גרם שמימי על יבשתנו המדינית אלא כשלב נוסף, מסקני ומצוּפה, מכל אשר כבר אמר ועשה הנשיא האמריקאי הזה עד כה.

הכתובת הולכת ונחקקת על הקיר אות אחר אות וכבר אין לטעות בניחוש צירופיהן. לא אנו נקבע טיבו של העימות הצפוי ולא אנו, כנראה, נקבע מהם כלי־המאבק שעוד יישלפו בו. אך אין להציב עוד שום בלמים בפני התגייסותו של הלב והכוח היהודיים בארצות־הברית למאבק נגד הזרמים המסוכנים האלה במימשלם.

*

אך לא פחות מן הכוח המדיני והצבורי שיש לאגור בארצות־הברית וביהדותה כדי לעמוד במיתקל הזה ואולי גם לנצח בו – יש ליזום ולהחיש את העימות שאין מיפלט ממנו עם ישראל עצמה. כן. להחיש את העימות – המוּדע, המפוּכח והמרפּא – של אומה עם עצמה, עפ פגעיה.

יש להתייצב – היום ולא מחר – בלי שום אשלייה ובלי ארגעה מרדימה, לעימות עם אורח־החיים המופקר, ההולל, הבזבזני – ומבחינה זאת הבלתי־מוסרי – שארץ זו מנהלת לא במעט בזכות מענקיהם של אחרים. יש לעקור מלב נאמנים של שמץ של חרדה שמא נוותר בסופו של דבר על כמה עיקרים מדיניים לא משום שאנו חוששים מפני עימות עם האמריקאים; לא משום שלא יהיה במה לקנות רובים אלא משום שבסתר־לבנו אנו נרעדים מפני העימות הצפוי לנו עם עצמנו; מפני ההתנגשות הצפוייה לנו עם הרגלינו הפרועים. אם אמנם נצטרך להפנות חלק מן הכסף החבוי בקירות או הטמוּן בכספות או המשתלח במסעות אל כל ארצות תבל – אל מטרות לאומיות־חיוניות שהיום אנו מקיימים אותן מנדיבות־לבם של זרים.

הנהגתה של ישראל – כל הנהגה – תיבחן לא רק בעמידתה העקיבה בעימות החיצון. היא תיבחן בנחישות החלטתה ליזום ולקרוא אל העימות החינוכי, המוסרי והתכליתי בפנים. לקרוא לעימות ולעמוד בו.

אין לשער כלל עצמת הכוח המוסרי שניתן לשאוב מעימות כן ועקיב כזה עם עצמנו לקראת הצפוי לנו, למגינת־הלב: בוודאות, בעימות על הקיום הריבון ועל עתידו – עם זולתנו.

*

עם התקרב יום־השנה לפטירתו של דוד שמעוני, אנו מעיינים באחרונה בשירי־הזמן שלו, שגם רווּ מהוויית התקופה גם נתנו להווייה זאת את ביטוייה הפיוטי. אנו קוראים שם הפטרה לשיר אחד שנכתב לפני ארבעים שנה ומעלה נוכח ביכורי בגידתה של מעצמה בהתחייבויותיה, וענינו ארץ־ישראל ועם־היהודים. מאז נתהפכו דברים מיסודם: העם כמעט נחרב, הארץ קמה וחיתה, המעצמה איננה עוד כל־יכולה כשהיתה. אך עיקרי השיר – כתוגתם, כביטחתם – שרירים.

"– – – – – עֲנִיִים

לֹא בַיִת, לֹא מָלוֹן, לֹא צָבָא,

לא צִיִים –

וְאַף עַל פִּי כֵן:

בְּהִמוֹט אֲרָצוֹת וְאִיִּים

בִּשְׁקֹעַ הַשֶׁמֶשׁ הַגָזוּל, הַגָנוּב

שֶׁל חוֹלְשֵׁי־עַל־עַמִים –

הַנוֹתְנִים חִתִּיתָם

עַל קַצְוֵי יַבָּשׁוֹת וְיַמִים

שִׁמְשֵׁנוּ־צִדְקֵנוּ אֶת אוֹרוֹ

עוֹד יָהֵל,

עוֹד נַעְפִּיל, עוֹד נַעַל, עוֹד

נַשׁרִישׁ, עוֹד נָנוּב

בִּמְרוֹם הַר יִשְׂרָאֵל."

פאתיטי מעט. כתוב בנוסח המאמינים של התקופה שהיתה כל־כולה תקופה של אמונה יתרה. ואף שיש כבר “בית” ויש “מלון” ויש “צבא” ויש “ציים” – טוב לשנן מיקצבים אלה גם היום. יפים לסגריר. לכל סגריר. איש אינו מכלה עוד זמנו להתפלל על שקיעת השמשות הגזולות, הגנובות של אחרים. העולם ממילא יהיה מלא אותן. אך אדם־יהודי קורא שורות אלו ונצמד לכוכבו שלו, שפריר זעיר ב“גאלאכסיה” מדינית אדירה, והוא כל עולמו. כל תוחלתו.

חבל ששורות רחוקות אלו של משורר בן־זמננו שכתב בשפת התנ"ך, אינן מזדמנות לפעמים גם לעינו של מאמין באפטיסטי אחד מן “המישורים המלבינים” של ארץ ג’ורג’יה. שורות היפות להתוודעות קרובה יותר אל אומה עתיקה ומורכבה מאד שאותו מאמין תהוי מבקש, כנראה, לקרוא עליה תיגר.

 

ב. הר גרִיזים

“הוגשה תלונה לשר הבטחון על חילול המקומות הקדושים לעדה השומרונית, בהר גריזים”.

(מן העתונות)

כמו בשיני־נברנים הולך ומכורסם מעברים פרצופנו המוסרי. גסות־המידות חורתת עצמה כתו חד בדיוקן. כמו חדלו קדשים.

מתי אתה תוהה, נתחולל ההיפוך הצורב הזה? מתי החלה אצילות־הרוח היהודית – שעל קיומה לא היו עוררין – לסגת בהכנעה כזאת, בצידוק־דין כזה, מפני המגושם והנבער: מפני המגיס והוואנדאלי? מתי נולדה ועוצבה והשיגה מדרגה כזו של שלמות – בריונות ישראלית שאין עימה לא קוממיות ולא שפלות־ברך רק אטמות וקהות והרדמה גמורה של נימי ההבחנה בין הראוי לשאינו ראוי: בין היאה למגוּנה, בין המשובב למהרס? מתי הועלו לרום סולם־הסמלים שלנו – בצד הסכין והנפּץ שהם סוגיה מחרידה לעצמה – פחית השימורים המרוקנה, בטבורו של נוף מטופח, ושיירי זלילה וסביאה בעיבּוּר מקדשם של אחרים – מתי?

*

מפקדת צה“ל תחקור בוודאי היטב תלונתם של השומרונים על חילול המקומות הקדושים להם בהר־גריזים. הסיפור עצמו מסמר חושים. אין הלב נוטה לקבלו לא מצד עצמו ולא מצד הזכרונות שהוא מעלה מנשיוֹת החוויה היהודית: אבנים מקודשות שנותצו בכלי־ברזל; סלע־פולחן ב”גבעת עולם" על הר גריזים – המומחים אומרים כי משמעותו של הסלע לשומרונים כמשמעות ה“כותל” ליהודים – שנופץ ונעקרו חלקים מתוכו; כנפות־גדר שנעקרו מצירן – מהפכת זרים.

“גבעת עולם” כך כותבים העתונים, שימשה לישראלים כמחראה. והימים לא ימי מלחמה ולא ימי התבהלוּת, רק ימים של שיגרת המלאכה הצבאית, כּחיי ישראל ימים־ימימה. ביקור ארעי וחטוף של יחידה צבאית אחת. והיו שלטים. והיו אזהרות. אך גסות־הרוח מתגברת גם על השלט, גם על ההתראה: היא, פשוט, עוקרת אותם ומסלקת כל מחסום טכני לפני חינגת היצרים.

היכן – קראנו רק לפני ימים אחדים – נותצוּ מצבות בבתי־עלמין יהודיים וחוללו שערי בית־כנסת? העט מתקשה לנקוב בשם הארץ ההיא בסמיכות לישראל, אך רושם־הקורות מסמיך ימים לימים, מעשה למעשה, נבלה לנבלה, והקורא בהן בעתיד יקביל וישווה – ולא יאמין. ארנולד טויינבי, שהיה שש כל־כך לערוך את ההשוואה השטנית הזאת, יעלוז בוודאי בקברו. והיש, באמת, הבדל בין גבעות ותלים של עם־עולם לבין “גבעת־עולם” של מאמינים אחרים?

*

איננו יודעים מה עתידה להעלות חקירת החוקרים. כך או כך – את “העובדות בשטח”, שהעלתה עדשת־המצלמה, לא יוכלו לסתור, אך חמוּר מכל מסקנה העתידה לעלות מחקירה כזו הוא לימוד־הזכות של הקצין־החוקר שטען, לפי העתונות; עוד בטרם חקר, כי “המעשים נעשו “בתום לב” וללא כוונות זדון”. נבלה בתום־לב – קשה להאמין כי אמירה סרת־הגיון כזאת יכלה לצאת מפי מפקד בישראל. נחוץ מילון חדש ומתוקן של הלשון העברית ושל הסֶמנטיקה המקובלת בין בני־תמותה כדי להעלות בקנה־אחד שני מושגים נצים כאלה. כאילו אין הזדון טמוּן בעצם הנפת הכּשיל או הכילף על דבר שהוא מקודש בעיני אחרים ושקדושתו איננה בלתי־מוכּרת למניפים.

תום־לב.

*

אך ההסבר לכל שהתרחש בפסגת הר־גרזים נשמע בוודאי בתום החקירה. אולי גם נקדים לשמוע איזה ביאור הגיוני לבלשנות העברית המעוּותה הזאת שיצאה מפי קצין ישראלי. אך מערכת־החינוך של ישראל איננה יכולה לראות בכל אלה עניינים שהם מחוץ לתחומה. ועד שהיא טורחת להלביש אותנו מחלצות כחול־לבן ליום חג – תנסה תחילה, על דרך מעשה־החינוך הסבלני והיגע, להעטות רטיית־פשתן פשוטה על המוּמים ההולכים ונחרצים בנו והעלולים להיחקק בנו עד אין תקנה. אך מעל לכל: תנסה נא, במלאכת חינוך רגוּעה ומעמיקה, לרפא את המומים עצמם.

*

הר גריזים נועד, לפי קדמונים, להיות הר הברכה. את הקללה הניחה התורה לתאומו, הר עיבל. ישראל הצעירה מבקשת, כנראה, להשוות את מעמדם של שני ההרים באיזור אפרים, ככל הנראה: על פי עיבל.

21 באוקטובר 1977


המלצות קוראים
תגיות