רקע
ישעיהו אברך
אירופה כּאחיתופל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ו 1976

“ראש ממשלת גרמניה המערבית הלמוט שמידט הפציר השבוע בסאדאת להימנע מהסכם נפרד עם ישראל”.

(מן העתונות)

הפציר.

ובכן, ראש ממשלת גרמניה המערבית, ידידנו הסוציאליסט הלמוט שמידט, טרח כל הדרך מבון הקדוּרה אל קהיר הבוהרת וצנח להזהיר את נשיא מצרים מפני כריתת שלום נפרד עם ישראל ומפני ההיבדלות הכרוכה בכך מן העולם הערבי. כלומר: לא סתם לבקש בא אלא להפציר. במפגיע. בתפילה וגם – כפי שמסופר בעתונים – בדורון: עוד כמה עשרות מיליונים כמענק, ואף זה מצטרף לשיכנוע שמצרים לא תעשה את שגיאת־חייה – או את שגיאת־חייהם של האירופאים – ולא תפנה לשלום נפרד עם ישראל.

מסתבר, כי גרמניה של ימינו איננה יכולה כלל להדיר אחרים מחכמתה המדינית ומרגישותה המוסרית, ביחוד כשהדברים אמורים בעסקי שלום או מלחמה; בהמשך הקזת דמם של אחרים או בהפסקתה. גרמניה, לעת כזאת, לא תוכל להחריש.

בשולי ההתגעשות המדינית של השבועות האחרונים – ועד שננסה לעשות גם בטורים אלה ראשית־סיכומיה – אי־אפשר שלא להיעצר חטוּפות בתחנת־הביניים של ההתבטאות הגרמנית הזאת ושל התבטאות מדינות השוק האירופי המשותף בענין הסכם נפרד אפשרי בין מצרים לישראל, אף כי הסיכוי להסכם כזה נראה כמתאדה וכמתפוגג־מעט. “בעמדתו זאת – אומרים עתוני אירופה – יבטא מר הלמוט שמידט גם דעתן של כל מדינות השוק של אירופה”. כלומר, הוּא איננוּ יתום. ההתנגדות לשלום נפרד היא דעתן השקולה של כל המדינות הרוכלות בשוק המהמה הזה.

ובכן, ספק אם אפילו המדיניוּת האירופית – שמעולם לא התנזרה מנופך של צביעות – ידעה בעת האחרונה עזוּת מדינית ונקלוּת מוסרית כהתבטאותה בענין זה לגופו וכזיעת־האפיים שבה היא טורחת להחדיר השקפה זו בלב בן־שיחנו שמנגד.

*

ענין השלום – המלא או החלקי – בין ישראל לבין אחת ממדינות־ערב, או בינה לבין כולן הוּא כגחל־רתמים מלוהט לכל היושבים בחפירות; ענין של חיים או מוות, כפשוטם, לישראל ולישראלים, למצרים ולבניה. כל חזית שאפשר להקהותה או אפילו להרגיעה בלבד – לבד מהיותה שלב חשוב בהתקדמות מדינית לקראת השקטת האיזור, היא קודם־כל שלב בצמצום ההרג והקרבן. פסע להצלת ברואים בצלם. אם ניתן לישראל – ולצידה, אפילו רק לאחת מן המדינות השכנות בלבד – להבטיח לםחות בקטע אחד של המרחב המבוער הזה אוירה של השקט ובטח; שלוות חריש וקציר לעובד־אדמתו; לילות־מנוחה לאמהות ולרעיות וקרן־אור של ביטחה לבנים – אין מי שיכול לעצור אותן בדרכן, לבד, כמובן, משיקולי המחיר המדיני, המחיר בבטחון וברבונות, שעליהן עצמן לשלם בעד חלקת־שלום כזו. שיקול כדאיותו של המחיר הזה – חסרונו או יתרונו לטווח־קצר; יתרונו או חסרונו לטווח־ארוך – הוא שיקולן ועניינן של מדינות אלו ושלהן בלבד. והוא שיקול נפתל וחמור שממנוּ תוצאות לחיי העמים ולעתידם, ולגבי ישראל – תוצאות העלולות להיות גורליות. רק רגש־אדנוּת אטאוויסטי של שליטים־שהיו יכול להדריכן להתייצב מול רצונם המשותף של שני העמים המעורבים בכך – אם אמנם יגיעו לכלל רצון משותף כזה – ולהטיף נגד מהלכי־שלום שעמים אלה מבקשים לעשות בינם לבין עצמם, על פי מיטב שיקולם לגבי מה שהוּא טוב ומה שאיננו טוב לעמיהם.

ולא היינו באים בטענה אל אירופאים נאצלים אילו דיברוּ מה שדיברוּ בסוד מועצותיהם שלהם בלבד – ואפילו נתנו ללהגם המדיני הזה פומבי. אך הטרחה, היגיעה והפעלתנות שנטלו זקני־אירופה אלה על עצמם כדי להשפיע על המצרים שלא ייתפסוּ למדוחי השלום הנפרד – אין אתה יודע מה גדול בהם ממה: סיד־העורקים המדיני או הנבלה המוסרית. קרוב לוודאי: שניהם.

*

יש להודות כי מצד אחד, לפחות, ראוייה יזמה לא־קרואה זו לשבחים: מצד הכנות וגילוי־הלב שבה.

שלא כדרכן – המוּכּרת לנו היטב – אין מדינות אירופה מתעטפות הפעם בשוּם גלימה של צדקנות ואינן מגלגלות־עינים למצפּוּן, ומר הלמוט שמידט, נציגן, מדבר הפעם גלויות. הוא אינו בּוש כלל להסביר את התנגדותה של גרמניה – וכנראה גם התנגדות חברותיה בשוק – להסכם נפרד בין מצרים לישראל בנימוקים ארציים מאד: הסכם דו־צדדי בלבד עלול להוליד מורת־רוח בשאר מדינות־ערב; מורת־רוח בשאר מדינות־ערב עלולה להוליד חרם־נפט חדש. וחרם־נפט חדש – הדברים ידוּעים – עלול להניח את מדינות השוק בלי הסקה מרכזית בחורף, ויהי כל השלום בין ישראל למצרים כפרת כל מעלה שמתחת־לאפס בביתו של צרפתי או של גרמני באירופה. המשקל הסגולי של הנפט הנחוץ ללוכסמבורג או לבלגיה הוּא כמובן, כבד יותר ממשקל דמם של בני־המצרים או בני־היהוּדים, העלול להוסיף ולהינגר אם לא ייחתם הסכם ביניהן.

ואם אמנם יעלה בידי האירופאים למנוע חוזה־שלום נפרד בין ישראל ומצרים; ואם בסופו של דבר גם הסכם כולל עם מדינות־ערב ייתקל בקשיים – אין אירופה ברוכת־הנסיון חסרה תושיה: עוד מחווה של ויתור מצד ישראל – והשלום יכּון. עוד נתח מגופה, מבטחונה, מתקוותה – והנפט בעורקי אירופה יזרום באין־מפריע. והנפט הוּא, כידוּע, הנפש. נפשה של אירופה שעל מפתן המאה העשרים־ואחת – ומצפּוּנה.

*

את השאלה הבאה, הטורדת אותנוּ מאד, איננוּ יכולים להציג לגרמניה דווקא. ולאחר שורות אחדות יתברר לקורא מדוּע איננוּ יכולים להציגה לה. אבל אפשר ואפשר להציגה לפחות לארבע־חמש מדינות שבשוק המשותף האירופי.

לענין העצה לישראל, השאלה היא: את פי מי שאלה אנגליה המנצחת, בימי מלחמת העולם השניה, אם לכרות שלום נפרד עם איטליה – זולת פיהן של הארצות שהיו מעורבות, הלכה למעשה, כמוה במלחמת־הדמים הזאת? ולענין העצה לערב, השאלה היא: את מי מבעלות־בריתה שאלה צרפת המנוצחה אם לכרות הפסקת־אש עם אויביה ואם לאו? את פי מי שאלה איטליה המוּבסת, כּשהיתה מעורערת מבחינה צבאית מדינית וכלכלית, אם להפסיק מלחמתה בבנות־הברית או לחכות עד שיפסיקוּ אותה כל מרעיה? האם שקלה כל אחת מן הארצות המעורבות במלחמה אם יהיה קר או חם לאחת משכנותיה כתוצאה מהשבת החרב לנדנה, או האם הודאגה פן תאחז את שכנותיה צמרמורת?

איננוּ באים לשפוט מעשיהן של מדינות אלו בעבר, אך אנו רשאים לרצות להבין את הגיון עמדתן עתה, את הגיונה – וגם את גרגיר צדקתה. אנו מבקשים לדעת מה זכותו של צרפתי נאור או של גרמני נאור ממנוּ לומר לשני עמים שבניהם מגירים אלה את דמיהם של אלה: אל תגיעוּ לכלל שלום נפרד ואל תפסיקו שפיכת דמי־עצמכם משוּם שהדבר אינו טוב למערכים המדיניים שלנו במזרח התיכון ומשום שבסופו של דבר אנו עלולים, בעטייכם, להיחשף ל – – קרה בחורף.

כך או כך, אנחנו, היושבים בקרבת האש העוממת עדיין כמו לבּה חבוייה במזרח הזה, איננוּ צריכים להמתין לעיצומו של החורף. אנוּ קוראים דבריהם של אישי־אירופה החסודים ואנוּ נתקפים כבר עתה צמרמורת למראה ניוונה המדיני והמוסרי של יבשת, של אירופה, שלפי מקורה במיתולוגיה היוונית היו כורכים עצמותיה בהדסים לשַמר בּוֹשמה וניחוחה. מכוחה של אירופה – ורקבוביותה.

*

ככל שהדברים אמורים בגרמניה אתה מהרהר גם הרהור נוסף העולה ממעמק, אף כי אין הוּא שייך במישרין לענין הנדון.

אילו עשה העם הגרמני – ומנהיגיו בראשו – חשבון־נפשו האמתי לאחר השואה, היה צריך להיות רעוּד ורתוע כל אימת שמזדמן לו לנקוט בזירה הבינלאומית עמדה בענינים הנוגעים ליהוּדים ולישראל – מוקד רבונותם. במחיר זול למדי קנתה לעצמה גרמניה שלאחר השואה את יחסיה המחודשים עם העם היהוּדי ואת מעמדה הרספקטאבּילי באומות. אולי אין לדרוש – משום שאין להשיג! – מן העם הגרמני מידת־תמיד של שפלות־הברך והכנעה בבואו בין העמים, אך כיהודים אנו רשאים לדרוש מהם להיות מעט יותר מהוּססים, מעט פחות בוטחים־בדעתם, כשהם באים לדבר בענין שבמישרין או בעקיפין הוּא נוגע גם לשרידי קרבנותיהם.

ויש אחיתופל אחר נשוא פנים ומשיא עצות שאין לקפח אותו.

את המקהלה האירופית הזאת, המזהירה מפני שלום נפרד, מלווה גם נעימת־סולו ליתוּרגית מוּכּרת לנו מאז: נעימת הוותיקן. מחברי האנציקליקה, היא “אגרת־הרועים” הנודעה “Pax In Terris” (“שלום עלי אדמות”) יוצאים גם הם נגד חלקת־שלום שאיננה לפי טעמם. כלי־ התקשורת האירופיים מדווחים כי ב“אזהרה נגד שלום נפרד בין מצרים וישראל יצא גם ‘אוסארוואטורה רומאנו’, עתון הוואתיקן”. הכס הקדוש, מסופר בידיעות, לא יראה בעין־יפה שלום מפוצל זה.

עינו של הכּס. אילו לא הכרנו תבלוליה בימים קריטיים לעם היהוּדי – אפשר היינו מופתעים. עכשיו שאנו מכירים בָּבָה זאת היטב – אין היא מטרידה אותנו עוד. מוּכּר לנו היטב קולו של הכוס הזה בין חרבות היהודים. תקומת היהוּדים, לאשרנו, יכולה גם יכולה להתעלם ממנוּ. אלא שהמקהלה עם הסולן הזה גם יחד, בעולם נאור ומתחסד, מעבירים בנו חיל וצמרמורת.

*

הנה מיזאנסצינה נוּגה אחת מתוך הדרמה המדינית והאנושית המתחוללת עתה לנגד עינינו – ועימנו. אל עיקרה – עוד נשוב.

4 בינואר 1978


המלצות קוראים
תגיות