רקע
ישעיהו אברך
"הבה נהיה אמיצים"
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ו 1976

מתוך ציוני־ההתנהגות הרוֹווחים האחרונה בעולמנו הציבורי עשוי להתקבל הרושם כי האנטיפּוֹד של הנבלה אינם – כפי שמורה ההגיון – ההגינות ויושר הלב. האנטיפּוֹד, כביכול, היא ההתחסדות.

אם אתה תומך בכל התוקף, ואפילו בחציפות, בענין שנראה אולי בעיני רבים כמעוקם – אתה דובר־מישרים ופיך ולבך שווים; אם אתה מתנגד לו באותה מידה של קנאות – אתה מתחסד. כלומר, מחנן אמנם קולך, אך בלבך – כמאמר החכם – שבע תועבות.

כך, למשל, קראנו לפני ימים אחדים ציוּנים שהקדים לתת למתנגדיו הפוטנציאליים סופר אחד שהוא חסיד של הטלביזיה הצבעונית: אם אתה תומך בצבע – הסביר לאורך כל אגרתו מפאריס – אתה איש הקידמה; אם אתה מתנגד לצבע – אתה פשוט צבוע או, כלשונו, מתחסד. כביכול כל מה שאיננו קידמה הוא התחסדות, והקידמה עצמה – כידוע – מעולם אינה מתחברת עם תכונה שפלה כזו.

זהו משל מאזור אחר, שלא בו עניננו בשעה זו, אף כי עוד נשוב אליו ואל נמשלו בהזדמנות קרובה. הדוגמה באה רק להאיר את תעלולי הסימנטיקה הציבורית בימינו.

*

ואולם שימוש קלאסי באותה נוסחה עצמה עשה השבוע חבר־הכנסת פסח גרופר באחת הוועדות בעת הדיון על הגדלת שכר השרים. לפי תפיסתו של מר גרופר, מגינה הנמרץ של תביעה זו, המתנגדים להגדלה אינם בעלי השקפה אחרת אלא, פשוט, מתחסדים או מוגי־לב. רצה לומר: בעצם גם הם מבינים את הצורך הנואש בהגדלת שכר השרים בשמונים אחוזים, אבל לבם מג, וכיוון שלבם מג לומר את האמת – הם אומרים את היפוכה. ואם הפגם הוא במורך הלב – המַרפא הוא, כמובן, באמיצותו.

לכן ממשיך חבר הכנסת גרופר, “הבה נהיה אמיצים”. נסלק עוול של שלושים שנה, נעלה שכר השרים – וחסל סדר התלבטות.

שלושים שנה מקופחים, איפוא, שרי ישראל ואיש לא שם אל לב. לא לשכת־הסעד, לא לינת־הצדק, לא העובדות הסוציאליות – איש. ואילולא חבר־הכנסת גרופר ועמיתיו־לרגישות־סוציאלית יתכן שלא היינו יודעים כלל על המצוקה הנוראה הזאת המתקיימת מתחת לחוטמנו ממש עד עצם היום הזה.

יש להודות כי בתולדות ההתנסויות של העם היהודי כבר ראינו מעשי־אומץ נועזים מאלה, אבל בימים שבהם כה “שח גבהוּת האדם” וכה “שפל רוּם אנשים” גם העוז להזדקף לימין שרים חלכּאים הוא גילוי של גבורה, אף כי איננו בטוחים אם המונח עזוּת לא היה משתבץ כאן באופן טבעי יותר.

*

אנו מניחים לצד המוסרי של הענין. השאלה כיצד יכולה מנהיגות בימינו, לאחר כל הויתורים והקרבן שהיא תובעת מזולתה, לבתור לעצמה נתח טוב יותר מן הירך הלאומית ולנהוג כדרך שנוהגים כוהנים בזבחם של אחרים – היא שאלה לעצמה. מבחינה זאת יש להודות כי אף שהנהגה זאת מצויינת בכמה תכונות שחסרות לה – חוסר־בושה אינו חסר לה. וחוסר־הבושה הוא בכך כי הנוגעים־בדבר עצמם יכולים להחליט מה היא מצוקתם, מה הוא שיעורה של המצוקה ומה גובה הפיצוי שהציבור חייב לתת להם על מצוקה זו – היינו הך מה הוא נותן לאזרחים אחרים השרויים באותה מצוקה עצמה. יתר על כן: המחליטים על הסייגים החמוּרים, שבתחומם יכול הציבור לנוע כדי להקל מצוקה זו – הם־הם המחליטים גם על פריצת הסייגים האלה כאשר הדברים נוגעים להם עצמם. אם להוציא את ראש הממשלה, שמתוך חושים של הגינות ציבורית בסיסית השמיע קולו נגד מגמה זאת וגרם לדחיית הדיון – אי אפשר שלא לומר בלשון פשוטה: קבים רבים של מגוּשמות יורדים עלינו באחרונה ודבריו של חבר־הכנסת גרופר הם רק קב אחד מן הקביים שעליהם מדדה הרשות כולה. והדוגמאות שמורות עמנו – ולא נפרטן הפעם.

ואפשר היה, כמובן, להאריך בחובת־המופת של מנהיגים ולהרהר מעט בפסוקו של מיכה המורשתי, שראשי בית־הספר הריאלי ראו לחקוק אותו בשעריו, ובמשתמע מן הצו “הצנע לכת” לקברניטים של עם אביון; ואפשר היה לומר לחבר הכנסת גרופר, במערכת הבחינה המוסרית של נושא זה, כי יותר משמבוקשת ממנו ומן הדומים לו אמיצוּת – מבוקשת ענווה. אבל הבחינה המוסרית איננה הבחינה העוברת־לסוחר בימינו והאומץ, כבר ראינו, מתגבר עליה בנקל והוא מטילה פרקדן – וכך היא מוטלת, כנראה, בקידמת חבר־הכנסת גרופר גם בנושא שכר השרים.


*

ואולם בחינת השכל השימושי היא בחינה שאיננה זרה גם לאמיצים ודווקא מזווית השכל הזה אתה נדהם לגילויה הפשוט של הסיכלוּת.

רק לפני חודש ניהלו שרי הכלכלה והכספים של הממשלה קרב על התקרה המכסימלית של תוספת־שכר לעובדים, שהמשק – כפי שקוראים המומחים לעטיניה המצומקים של המדינה – יוכל לשאת. רק טיעונה התקיף של ההסתדרות ועדויותיה החותכות הביאו את השלטון להסכמה כי תוספת עד תקרת חמשה־עשר אחוזים לשכרו של עובד – עדיין לא תמוטט את המשק כליל. הממשלה פרפרה, פירכסה, ולבסוף הסכימה, אבל מעבר למחסום זה – כך נשבעה – תיהרג ולא תעבור.

ואולם עוד לא עלה כראוי אפילו הפרח הראשון בערוגה שנחרשה במאמצים מתוחים של ההסתדרות והממשלה – ואנשי השלטון באים ושותלים במרכזה אטד. ודווקא מן הזן שאנשי השדה והרפואה היו קוראים לו בוודאי “אטד הרקב”.

לכל אדם־עמל – תקרה של חמשה־עשר אחוזים השעוּנה כמעט על קרקפתו, לשוֹעים – קמרון נישא ומרווח, שמונים־אחוזים גבהו. ואין זה חשוב כלל שבסופו של דבר יירדו מעט מגובה זה בלחץ דעת הקהל ובלחץ תחושת־הצדק הטבעית שאויר החברה, של כל חברה, מלא אותו עד כדי ממשות פיסית. חשוב כי הדגל הונף ועימו נתגלתה המידה האמיתית של שתי איפות שבה מוכנים לנהוג בעם אביון בימי חרדות ומצוקה.

והשכל השימושי אינו עומד למחליטים להבין כי זו הטלת גץ במחנה גדול ומלוהט למדי של אנשים עובדים שנתבעו לכבוש ייצרם, וכי ממחר תאחז האש במשק ובחברה מכל עבריהם ותאכל גדיש עם הקמה, שרים ועמלי־יום גם יחד.

*

אל פכחונם של ציניקנים מתלווה גם טעותם של תמימים.

כבר אמרנו בהזדמנות אחרת כי השר דוד לוי הוא בעינינו תוצר מקורי של ישראל החדשה ודברים שהוא משמיעם בענין המצוקה של ערי־פיתוח ושל שכבות מקופחות נשמעים לנו טבעיים וכנים, כמו היתה המצוקה מדברת את עצמה.

ואולם כאשר אותו תושב של בית־שאן טוען כי אין הוא יכול לכלכל את משפחתו הברוכה במשכורתו של שר ולכן ראוי הוא, לא בתורת סתם אב קשה־יום, שהאל והאבהוּת בירכוהו במשפחה ענפה, אלא בתורת שר נושא־כתר, לתוספת שכר של כּשמונים אחוזים לו ולכל השרים ולכל הפקידים הרמים – הוא מדבר לא בזכות המחסור שבמצוקה אלא בזכות העדיפות־שבתואר – ודיבורו כולו פירכה.

כי אם אמנם סבור השר כי אין אדם יכול לקיים משפחה בגודל מבורך כזה אפילו בשכר שאינו מן הירוּדים בארץ – ייצא ויילחם לזכות כל ברוכי־המשפחה הנפתלים בקשיים אלה וימצא דרך או נוסחה לתבוע להם פיצוי מיוחד. אם אין הוא עושה זאת – ברוך יהיה באבהוּתו, אך אל נא יבקש לגבות את ערכה־המוסף, המקרי מאד: השרוּת.

*

נשים נפשנו בכפנו ונאמר מלה גם בענין שכר השופטים. כבר היה הדבר שיגרתי־מעט לחזור ולדבר בשבח המערכת השיפוטית של ישראל. אף כי בשעה שהולכים ומתמעטים כתמי־הירקוּת בחברה הישראלית רק טבעי הוא שאנו מתרפקים על כל חלקה, שבה – כך נדמה לנו – נשמרת עדיין הירוֹקת במלוא עסיסה ובה משומר מיטב יינה של ישראל.

מוסכמה היא: שופט בישראל – כמו בכל מקום אחר בעולם – צריך להיות משוחרר כליל מדאגות־היום ומקומו בראש הסולם של השכר המקובל בחברה. ברום הסולם. בשלב הגבוה ביותר – אבל בתוך הסולם.

הטענה כי הבטחת הצדק והשיפוט הטהור מחייבת לא רק קיום הוגן אלא גם היבדלות גמורה מסולם־הקיום המקובל בארץ – בצד היותה מוזרה ומעוררת תהיות חברתיות רבות – היא, לטעמנו, עלבון לצדק ולעושיו גם יחד.

והיא נראית בעינינו כך משום שכלל־הנסיבות של חיי עם ומדינה – הוא חלק מאוירת עשיית־הצדק או חלק מן ההווי שבו חייבים לחיות גם עושי־הצדק כדי ששיקוליהם ומשפטם לא ייפגעו מן התלישות ומן הניתוק ואולי גם מגבהוּת־הרוח, שהיא, באופן טבעי, תולדתם של שני אלה.

אם שופט מקופּח בשכרו – יש אולי סכנה כי בעקיפי־עקיפין יקופח גם הצדק. ואולם אין עדיין כל וודאות שאם יהיה פער עצום ברמת־החיים בין שופט לקהלו; בין היושבים על־מדין לבין שאר בני־תמותה העשויים לעמוד לדינם – הצדק יובטח יותר. אוירת השיפוט תצטלל יותר והבנת השופט לנפש הנשפט תעמיק יותר.

אין איש שיטען כי יאה העניוּת לצדק. אך לא יימצא, כמדומה, אדם שיכפור בכך כי יאה לצדק מנה מתונה של עניוּת. ואם כבר הזכרנו את מיכה המורשתי אולי אין זה מקרה כי את הצירוף “עשׂות משפט” ו“הצנע לכת” כרך נביא זה בסמיכות הדוקה כל־כך בתוך פסוק אחד של פרקי נבואתו.

שופטי ישראל, גם אם שכרם מחייב תיקון, אמורים היו – כך נדמה לנו – להיות הראשונים בדחיית כל מעשה שיש בו כדי לפער עוד יותר את הקרעים הקיימים בתוך החברה הישראלית ולהעמיד דווקא את עושי־הדין בישראל כגאים בין הדלים.

*

על הפסוק “ואבדה חכמת חכמיו”, שהבאנו לפני זמן־מה לציין בו מצבה של הנהגת ישראל בימינו, העיר לנו קורא באגרת מפורטה, בין השאר: "אם קראת את אזופוּס החכם, בוודאי אתה יודע פתגמו כי ‘אין אדם יכול לאבד דבר שלא היה לו מלכתחילה’ ".

כמה מהלכים שעושה השלטון מראשיתו – ולא רק בתחום הכלכלה – מטים אותנו לחשוב כי צדק הקורא וישר הפסוק אך נכוחים מאד גם דברי אזופוס. והמאשים את השלטון כי איבד את חכמתו – תולה בו, כנראה אשמת־שווא.

18 ביולי 1978


המלצות קוראים
תגיות