רקע
ישעיהו אברך
הרהורים מבּית
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ו 1976

 

א.

תנועת העבודה מתחילה, בתחום המדיני, להעלות בזכרון אחד מגבוריו של יוסף חיים ברנר שהיה נושא עיניו למרומים, סוקר כוכבים מצידו האחד, סוקרם מצידו האחר, לפעמים נתקף חוסר־אונים מול הדברים הנחרצים שממילא הם קבועים־ועומדים ומפטיר, ביידיש דווקא, “פַרפַלן”, היינו: הדברים גמורים וחתוּמים – ואין עצה.

פסיחה בלתי־פוסקת זאת של תנועה על סעיפי עצמה אינה מחוייבת להביא דווקא אל האפּילוג המר של הגבור מ“שכול וכשלון” אך איננה מוציאה מכלל אפשרות גם הורדת־מסך כזו.

כך או כך – תנועת העבודה שוחה עתה במים המדיניים הסעוּרים של התקופה בתערובת סגנונות של מישׂחה־חזה ומישׂחה גב; מישׂחה־פּרפּר ומישׂחה־שליחים (הרבה שליחים) – ולא בחילופין, רק כּל המישׂחים יחדיו. ואין דבר העלול להמיט עליה סכנה יותר מערבוביה זו של נסיונות מנוגדים – המבוצעים בעת־ובעונה אחת: לצוף על פני המים. לנסות להבקיעם וגם – להינווט אל מיבטחים.

 

ב

ייאמר מיד: אין עניננו בשעה זו במצב הטכני־עובדתי של היות או אי־היות תנועה בשלטון, אף שאנו יודעים כי מצבה המהותי של החברה כולה מושפע לא מעט מן המגמות המוכתבות לה על ידי קברניטיה. הוא הושפע כך – לטוב ולמוּטב – מקברניטיה הקודמים ואילו מגמתם של קברניטיה הנוכחיים מקועקעת יום־יום במציאותנו ואין לטעות בה. יש להודות כי השלוּמיאליוּת הפשוטה של מימשל זה – המזכירה הרבה פעמים את שילוּח־החץ ואת ספיקת־הכפּיים האומללה של למך בן מתושאל – נראית לפעמים טראגית והרסנית יותר מן המגמות התמהוניות המזינות קצת ממעשי־כּשל אלה.

 

ג

מי שאינו נלהב להוסיף ולראות את הליכוד הנוכחי מחזיק בשלטון, יכול אולי להתנחם בכך שכבר מזמן – וכל ה“מזמן” הזה אינו עולה על עשרים חודשים – אין הוא מחזיק בו. למעשה מתקיים בארץ שלטון אינֶרטי שגלגליו נעים מכוח מקור האֶנרגיה שהמציאות האֶכזיסטנציאַלית עצמה, המציאות כממש, מפיקה מתהליכי חייה, ויותר משהנוהגים אוחזים בהגה – אוחז המנוע הפרוע בהגה ובנוהגיו. ורע מכל: בכולנו. מהותית, או קלינית, כמאמר הרפואה, אין שלטונם שלטון ואילולא מעקשיו של מימשל קודם – ייתכן כי הציבור היה עושה מזמן להחלפתם. מכל מקום, ככל שהדברים אמורים בכשלונות, מאַמת השלטון הנוכחי היטב את האימרה האנגלית המפורסמה: " מה שאתה יכול לעשות – אני יכול להיטיב לעשות ממך". ועדיין הוא, כנראה, בעיצומה של ההטבה הבולמוסית הזו.

פעמים נדמה כי הרבה בוחרים היו מתייצבים עתה בתור לבקש בחזרה את השקעתם – הוא הפתק שהטילו בקלפי לפני כעשרים חודשים. אף כי לוּ הוחזר להם ספק אם היו יודעים למי – תחת מחזיקיו הנוכחיים – לתיתו.

ואף שאין אנו שמים עצמנו מורי דרך לתנועת העבודה איך־לעשות־מה כדי להחזיר לעצמה את השלטון – מוגזמת קצת בעינינו האשלייה כי כשלונותיהם של המחזיקים בו עכשיו הם בלבד יעשו זאת. הרבה נעשה להתאוששותה של התנועה, אבל חשבונה המחוייב עם עצמה תקף כשהיה, והכורח לעשותו לא נחלש כמלוא־הנימה. אך, כאמור, לא בכך עניננו הפעם.

עניננו בגמגומה המופלג של תנועת־העבודה בנושא אחד של המערכה המדינית הנוכחית, הוא ענין האוטונומיה – השערוריה המדינית הגדולה ביותר שידעה ישראל, הן מגוף הענין הן מנוהל הדיון בו, מאז דרכה הציונות המדינית על הבימה הפוליטית.

 

ד

ונפתח דווקא בענין הנוהל.

בעוד אנו מעיינים באחרונה בתעודות וביומנים של דוד בן־גוריון משנת 1938 אנו מוצאים בהם קטע מאַלף הנוגע למיתודיקה של הדיון המדיני.

בהתייחסו אל הרעיון של צירוף מדינת־היהודים, לכשתקום, אל האימפריה הבריטית – כותב ד.ב.ג. אל זליג ברודצקי בהנהלה הציונית בלונדון, ב־4 בינואר 1938 לאמור:

“– – – שאלה זו היא יסודית ואין להציע הצעות ולעשות כל צעד מעין זה בלי דיון ובירור, קודם כל בינינו לבין עצמנו. – – – אני מצטער על הפזיזות שלכם. בשאלות חיוניות ויסודיות כאלו אין פועלים מתוך בהלה רגעית, בכל אופן לא בלי התייעצות ודיון”.

כלומר, גם גדול מנהיגיה של הציונות המדינית – בימים שכבר היה להשקפותיו משקל מכריע – לא העלה על דעתו כי ניתן להטיל לחלל המדיני החיצון רעיון הנוגע בשתוֹת הציונות, בלי שהרעיון יבורר תחילה במועצותיה הפנימיות.

יתר על כן: בכל אשר קראנו על דברי ימי המאבק הציוני וככל שידיעתנו בהם מגעת – איננו נזכרים אף לא במקרה אחד שתכנית הנוגעת לשרשי הקיום הלאומי של ישראל ולבטחונה תישלף ותופרח – ספק כצפור־שיר, ספק כעטלף – בחוסר־זהירות כזה אל האויר המדיני של העולם, אויר שככל שהדבר נוגע ליהודים הוא מורכב תמיד ביותר מארבע־חמישיות של חנקן ובקושי מניח לנשימת היהודים גם לוּגים מעטים של חמצן חיוני.

 

ה

מבחינה זאת, עפיפון האוטונומיה, שראש הממשלה שלפוֹ כמו לולאה מצילינדר־קוסמים סמוי – סמוי מעיני עמו שלו, מוחבא ומסוּתר מעין מפלגתו, עלוּם מבירורי ממשלתו, מעורפל ומנוכר מידיעת עצמו – הוא מעין “דִיאוּס אֶכּס־מאכינה”, נוהלי, הגורר בשובלו שערוריה לאומית ממדרגה ראשונה.

המושג נוהל שאנו נוקטים בו כאן, הוא, כפי שניתן להבין, ניב הבא להמיר את המושג1 דימוקרטיה. אבל העדפנו את המונח הפרוצדורלי הפשוט כדי להטעים כי אין עניננו, בשעת דיון זאת, בהפרה או באי־הפרה של נוהגי החיים הדימוקרטיים, אלא בסדר הדיון הלאומי בנושא בעל משמעות מכרעת כל כך לעם ולעתידו.

למעוֹרים בעסקי־מדינה נזדמן בוודאי יותר מאשר לנו לשוחח בנושאים מדיניים עם האשה הדגולה שהלכה לפני זמן קצר לעולמה. באזננו מהדהד הצירוף שצירפה בשיחה אחת בביתה לפני כארבעה חדשים שבו ראתה את האוטונומיה כ“שידוך של שערוריה עם אסון”. כך הגדירה גולדה מאיר בבהירות־בינתה את ההמצאה המדינית הגאונית הזאת ואת דרך העלאתה לדיון העולם החיצון.

 

ו

ו“שידוך” כזה מבצע אדם יחיד במחשבת־בּוסר אחת. לא בדוּקה משום צד מצדדיה ומשום סכנה מסכנותיה, והוא תוקע חוּפּתה במרכז בימת־הדיונים העולמית באופן שאי־אפשר יהיה עוד להסיגה ממנו – ומוליך אל האפריון קודם כל את הכלה: היא שערורית ההעלמה, הסמיוּת, אי־ההבאה לדיון מוקדם לפני השושבין העיקרי: עמו – וקורא אחר־כך אל הברית הזאת את החתן, הוא בן־הזוג המצוייר בעיני ג.מ. בדמות מפורשת של אסון.

ואין שום הגזמה בהגדרה זו, לא במקורה, מפי מי שטבע אותה, ולא כהבאתה בהקשר־דברים זה. המכשלה טבועה קודם־כל בהסקת עפיפון שהמסיק עצמו אינו יודע לא פשרו ולא קירבת־פשרו והוא מטיל אל חלל העולם המדיני חישוק של אפס חלוּל – ואין כידוע אפסים שאינם חלולים – שכל אחד יכול למלאותו כרצונו. ולא נחוצים היו דבריו של בוּטרוּס ראלי המצרי משלשום כדי להבין כי אכן כרצונו שלו, כרצונו של אוייב, ימלאנו. ועוד נחזור אל טיב המילוי.

 

ז

זה למעלה משנים־עשר חודשים שהשתוּקית הקרוייה “אוטונומיה”, הוטלה אל מפתנו של העולם הפוליטי ועד היום – עד עצם כתיבת השורות האלו – אין איש ממטיליה מסוגל להגדיר את משמעותה האמתית. ואין איש מסוגל – כי אין איש יודע. בשעת־הזדרחוּת אחת של ליחוּך־השור או בשעת־דמדומים אחת של איסוּף־הצאן חלף, כנראה, איזה נוגה־אור במוחו של מי שחלף ועוד בטרם תפס כל משמעותו קרא בהתפעלות: הנני, כי קרנת לי! והוא מיהר והעיף את החזון הזה אל דלתם של אויבים גלויים ושל ידידים מתחסדים עוד בטרם הסביר את מקור האור ויקרותיו – לאחיו בני־עמו, לעצמו.

 

ח

וכך מנסר זה למעלה משנה איזה עמבּ"ם (הוא הקיצור השגור ל“עצם־מדיני־בלתי־מזוהה”) בחלל המדיני של ישראל, והיחידים, כנראה, שזיהו אותו כהלכה ­– כי הוא עונה למאוויי־ליבם משכבר הימים – הם אויבים ערמומיים מזה וידידים מתעתעים מזה. ורק בני העם העלול לשלם את מחירה של ההתחכמות היוונית הזאת בשער גבוה יותר ממחירו של כל חוסר־שלום (כי אין כאוטונומיה, בפירושה הערבי – והוא־הוא פירושה האמתי – מקור ודאי למלחמות הבאות. אם לא למלחמת־הכרע אחת) – רק העם הזה אינו יכול עדיין ללקט שבר־הגיון אל שבר־הגיון כדי לצרף איזה נר־חרסים שלם של מחשבה של תכלית הרעיון הזה ועל תועלתו, מבחינת עתידו של עם נקבץ.

ואפילו הכנסת – מוקד כל חכמת העם או, לגירסה אחרת, יער־התבוּנה העולה מתוך עצי תיבות־הקלפי המרובות של ישראל – אפילו כנסת זאת מנוּעה עד היום מלהתחיל לברר מה בעצם טיבו של הרעיון הגואל שהטלנו לפיתחו של העולם או של הרעיון הנואָל שהנחנו בפתח עצמנו. בעוד זמן קצר היא תיקרא, כמדומה, להצביע בו, אבל אסור לה לתהות עליו ואין לדבר בו ואסור לשקול בו ולטרות בו כי – – – “האויב מאזין”.

איך לחש חובש־ספסל אחד על אוזן חברו: “זה שלושים שנה אני מתנזר מתשמיש, אבל – ראה הזהרתיך: רעייתי איננה יודעת על כך”.

ציבור המקבל הסבר תפל כזה מקברניטיו ובא על סיפוקו ונאלם דומיה – אינו ראוי, כנראה, לא להסבר טוב מזה, לא לקברניטים יאים מאלה.

 

ט

ומגופה של הסוגיה המדינית:

כבר ניתחו בציבור – שלא מדוכן הנבחרים – פגמיה של המצאה זו וגם בלי ניתוח מפורט הסכנות זקורות כחניתות:

א. התכנית מתחילה, מטבע הדיון ומטבע הדברים, מקווי הגבול שבהם עמדנו לפני מלחמת ששת הימים, וממילא ראשיתה בפרברי כפר־סבא או בחצר כפר־יונה.

ב. ההיסטוריה – בלי הפלפולים המשפטיים – יודעת לספר כי מעט מאד “אוטונומיות” נגמרו בפחות מרבונות. להוציא שאיפת האוטונומיה של היהודים במקומות שבתם, שאפילו גדולי הוגיה לא נתכוונו לרשת את מלכות ליטא או את ממלכת רוסיה ולהקים שם מדינה יהודית במקומן. אחרת היא, כוונת הפלשתינאים. האומר: אוטונומיה, מוטב איפוא כי יאמר במפורש מדינה פלשתינאית ולא יתעה עצמו ולא יוליך שולל את זולתו. מבחינה זאת צודקים אנשי “שלום עכשיו”. כי אם ממילא עתידה לצמוח מן האוטונומיה מדינה פלשתינאית – וממציאי האוטונומיה מודעים לכך היטב – מדוע לא יינתן הדבר לפלשתינאים בשם ובמלכות וב“הצהרת בלפור” יאה, באמת ב“הדר”?

ג. אם השיבה לגבולות 1967 היא כדברי אבא אבן – אמן הניסוח המדיני, מאופק הביטוי ואציל תרבות־הלשון – “שיבה לגבולות אושוויץ”, נקל לשער פירושם של גבולות אלו אם מעבר להם יישב ראש־הממשלה יאסר ערפאת, עם כל גינוני מדינה – צבא בכללם – ששום הגבלות מילוליות לא ימנעו אותם.

 

י

מימשל השולף תכנית כזו – ובאופן שבו שלף אותה – ראוי היה כי יפנה מקומו לאלתר, היינו־הך איזו מפלגה שלחתו. והוא חייב היה בפינוי מקומו לפי כל אחת משתי הגירסות האפשריות:

אם הוא מוּדע לכך כי הצעתו מוליכה למדינה פלשתינאית ומערפל אותה במתכוון כדי להעלים נסיגתו מעקרונות שבהם ביקש לרכוש – ורכש! – אמונו של הבוחר בעת הקלפי. היינו: יודע את האמת ומתכוון למרוד בה ולהערים עליה;

אם מתכוון – בתום־לב של כסילים – לטעון לאוטונומיה ובהתחכמות מילולית כזו לקיים, כביכול, שלמותה של ארץ ישראל כאחדותיות יהודית. רק הנלכדים בכסל־עצמם יכלו להניח כי זוהי גם דרגת החכמה של בן־שיחם. סופה של התחכמות כזאת, כפי שאמנם משתמע מדברי קארטר וסאדאת גם יחד, עתיד להיות קירוע מוחלט ממדינת ישראל של כל אשר נמצא מעבר־לקו־הירוק וכל הדיבורים על התנחלות במסגרת אוטונומיה כזאת הם או הונאה־עצמית בתום לב או המשך של תיעתוע־מדיני.

האמת לאמיתה היא כי דין האוטונומיה הזאת ודין הדינמיקה שלה בתחום המדיני קרובים יותר לדין מושג האוטונומיה בתחום הפיסיולוגיה, שבה מוגדרות תכונותיה כך: “האברים האוטונומיים הם איברים שאינם ניתנים כלל להפעלה מכוח הרצון המכוּון של בעליהם הואיל ואין כל מסילה עצבית־מוטורית מגיעה אליהם מן המוח”. רק הבל הוא, איפוא, להניח כי דווקא האוטונומיה של יאסר ערפאת תהיה ניזונה מן המוח המדיני והלאומי של ישראל כשמסילה “עצבית־מוטורית” מוליכה אליו הישר מירושלים.

אילו עסקו ראשי־המדינה פחות בדקדוקי־פרקליטים ונותנים דעתם יותר על ההגדרה הזאת שמתחום הפיסיולוגיה דווקא – יתכן כי לא היו מולידים מונגולואיד מדיני כזה ולא היו מטילים אותו לא לחללו של העולם העויין הסובב אותנו ולא לחללה של תנועת התחייה המיוסרה של היהודים.

 

יא

כשם שאין תנועת העבודה רשאית לעשות צעד כלשהו שיש בו לסכן את התרקמותו של השלום כך אין היא רשאית, מעצם אחריותה הלאומית, לתמוך בצעד שיש בו לקרב אל פתח ביתה של ישראל את הסכנה המוחשית לקיומה. האוטונומיה – בפירושה האמיתי – היא סכנה מושחזה כזאת. היא מחזירה את ישראל הלכה למעשה לגבולות 1967, סוחפת אותה, על פי הגיון ההתפתחות, לגבולות 1947 – והיא ראשית קליעתו של הקולר על צווארה של הריבונות היהודית המחודשה.

אם תכנית זו מנוגדת למצעיה של תנועת העבודה, כלומר: לכל מה שיכלה להוליד עד כה מחשבתה הפוליטית השקולה והאחראית; אם מפלגת העבודה אמנם רואה בתכנית זאת “שידוך של אסון עם שערוריה”; אם זוהי, לפי כל הנשמע במועצות, דעת חבריה – אל תדבר בכך דיבור של חצאין. אם הכרתה היא שטמון בתכנית זאת גרעין של סכנה לישראל – תקום ותאמר זאת. תקום ותצביע זאת. ואין היא חסרה תכניות אלטרנטיביות שיש בהן כדי להשלים הסכם עם מצרים לא פחות מן האוטונומיה. בנסיבות הנוכחיות, למשל, תכנית אלון בשום פנים איננה אחרונה בהן.

 

יב

אם אין תנועת העבודה יכולה לומר זאת בוודאות על דעת רוּבּה – תברר תחילה מה הוא רוּבּה. תברר בעוז ובלי רתע. כבר דנו במפלגה זו בשעתה בענינים שעמדו ברום עולמנו הלאומי – כמו בענין החלוקה ובענין שלמות הארץ, בשנות השלושים והארבעים – והיא לא נתמוטטה. לאחר חריש דימוקרטי עמוק ויסודי החליטה מה שהחליטה – וחיתה. ואחרי חריש כזה נותר ממנה, כידוע, הרבה יותר משריד אחד לפליטה. תנועה, שכבר לא אחת הפקיד העם בידה את גורלו, אינה יכולה לחיות כל הימים במורא הזעזוע של נשירה. על אחת כמה וכמה – כל עוד נתמכת מדיניותה ע"י הלוז הרוחני־האידאי האמתי שלה: ההתישבות העובדת. ולא נהסס לומר: אם אחדות מלאכותית בנוסח “הברבור, הסרטן וזאב הים” עלולה לבוא על חשבון עניניו הגורליים של עם ישראל – תהיה אחדות מזוייפה כזאת כפרתם.

מכל מקום, תנועה איננה יכולה להישאר אנדרוגינוס פוליטי בענין מכריע של הקיום הלאומי רק מפני שהחיפוש אחרי הזהות הביולוגית עלול להטות את המשקל לכיוון אחד הזוויגים שלה, לזכרוּת או לנקבוּת. אם תעדיף לאורך־ימים אנדרוגינוסות כזאת – אולי תחיה חיי שלווה, חיי בהייה, אך דבר אחד ודאי: לפרוֹת ולרבּוֹת לא תצלח לעולם ואפילו וולדות כמותה לא תוכל – כידוע – להעמיד.

היא לא תוכל גם לאורך־ימים לשחות בכל הסגנונות ביחד – שחיית שליחים ושחיית פרפר בכלל זה. אם תתאמץ עוד הרבה זמן לעשות כן היא תיראה בעיני הציבור – מבחינת כושר ההנהגה המדינית והלאומית – יותר ויותר בדמות השלב המקדים את הפרפר.

5 בינואר 1979



  1. “המושב” במקור המודפס, צ“ל: המושג – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות