א. 🔗
בימי קדם, לפני שנים רבות מאד היה הדבר…
השמש יצא על הארץ, ולנוגה זרחו התנוצצו ככסף צרוף ראשי הררי־השלג. אך בעמקים הצרים, האפלים והרטובים התאבכו עוד אדי עלטה, וחשכת ערפל כסתה את כל בתי־החֹמר אשר לכפרים המפֻזרים שם על פני הסלעים.
אולם ההררים כבר קמו על רגליהם, ועוד בטרם בקר נעורו משנתם. לאֹרך הרחוב הראשי השתרעו עגלות בנות שני אופנים רתומות לראֵמים שחורים קטני הקומה, אשר עמדו על עמדם בלי נוע. המה חכו לקול־הקורא הנודע להם לאות כי ימושו לאט ממקומם הלאה; אך איש לא הוציא קול־קריאה כזה ולא חשב לצאת לעבודתו. הגברים, בצניפות עור האיל על ראשיהם ובאֲפֵרי עור הגמל על כתפם האחת, התאספו ויעמדו בהמון סביב לבית המרזח, או ישבו במעגל באספם רגליהם אל תחתיהם, וקנה מקטרתם בפיהם. אלה דברו בקול רם וינופפו ידם צפונה, ואלה דומם התהלכו הנה והנה ויסלסלו בידם את ציצות־שפמם הארוכות והשחורות. על רבים מהם התנוצצו מבעד לצַוְּרוֹן חצי־מעילם הפתוח רתוקות ברזל־עשת אשר לשריונותיהם, וכל אחד מההררים האלה, נוסף על המאכלת בת שתי הפיות לפניו וחרבו התלויה לו על ירכו, היה חמוש גם בקשת ואשפה מלאה חצים על גבו.
מהמון האנשים הרב נגלו לרגעים תמונות נשים, ההולכות רצוא ושוב; גם הנה לקחו חלק בשיחות הגברים וינופפו את ידיהן צפונה. כן היו שם נערים מגֻדלים, חמושים גם המה בקשתות וחצים, גם ילדים קטנים, קודרים מלהט השמש ויחפים, עוטים כתנות וחמושים במקלות ואבנים.
מבית־חרֹשת־הברזל הקטן, הקודר מני עשן והנשען לשן סלע מצוק, נשמע קול מחי הפטיש וכידודי אש משם התמלטו: שם עשו בחפזון פרסות ברזל לסוסים ולטשו חרבות.
ההררים האלה חכו בכליון עיניים לַמועד אשר יופיע האֵלדָר1 על מפתן ביתו לעיני כלם, כי הוא המוציא והמביא אותם, ועליו לצאת במלחמה לפניהם.
והנה האלדר הופיע לנגדם. ויריעו כל העם תרועת שמחה, ורבים הניפו לקראתו את כלי נשקם לאות כבוד.
והאלדר גבה הקומה, קמוט הפנים, וארך הזקן הלך ויבא אל המקום אשר עמדו וישבו שם הגברים במעגל, ונערו עומד מרחוק ואוחז ברסן הסוס החבוש לרכבה.
– מדוע לא הלכת?… האמנם נחכה עוד זמן רב?… נשמעו קולות תלונת ההמון.
– כי חכיתי לַרץ אשר שלחתי שלשום בערב אליהם, – ענה אותם האלדר.
– הרץ עוד לא שב משם… איש לא ראה אותו… קראו אחדים מהחבורה.
– מה לנו ולרץ שלך! – קרא איש אחד שחור גבה־הקומה, – אותו נתנו שם בלי ספק אל בית הכלא למען היותו להם לערבון!
– אהה! – צעק הזקן, – הלא זה בני הוא!…
– מה מהם יהלוך אם בנך הוא או בן איש אחר! – העיר השחור בלצון, – למה נחכה עוד?… הלא עוד מעט וקצר האויב את קצירנו, ומאין יהיה יבול לבהמתנו?
– גם את גפנינו יקח האויב! – השמיעו קולם אחדים מהחבורה.
– גם את בתינו יקח!…
– את רכושנו יקח!…
– כלה יגרשנו, למות ברעב!
ואשה אחת זקנה אשר שערות ראשה כבר הלבינו והנן פרועות, מִהרה קמה ממקומה ותרץ ותתיצב לפני הגברים ותקרא:
– אם האלדר ואתם הגברים כלכם הייתם כנשים, נַראה אנחנו לכם איך ובמה נפגש את אויבנו… הנה נבא אליהם באבנים ורגמנו אותם!
– הה, נשים זקנות תלעגנה לנו, – הניע ראשו האיש השחור, – ואמנם אתן הצדק.
הזקן חדל לעשות את זקנו הארוך וירם את ראשו ויקרא:
– יהי כדבריכם! אך ידֹע תדעו כי רבים אשר אתם מאשר אתנו, ועל כן עליכם עתה להחלץ חושים ולהלחם כגבורים.
– לדבר הזה אל תדאג מאומה, – הרים קולו האיש השחור, – רק צא נא אתה בראשנו ועבור לפנינו.
– עבור לפנינו! – קראו כל אנשי העדה בקול גדול, ויניפו את כלי נשקם.
והזקן נתן אות לנערו, ויביא אליו את הסוס.
הוא קפץ וירכב על הסוס וטבעות שריונו השמיעו קול צלצול, ויסע ממקומו ויעבור לפני כל העם.
אחריו נסע כל ההמון; העגלות בנות שני האופנים השמיעו קול שריקות.
קרני אור השמש חדרו גם אל תוך העמקים הצרים, ויהי אור לַנוסעים בין ההרים בלי כל משטר וסדרים ומניפים לרגעים את כלי נשקם.
ב. 🔗
על אֵם המסלה ההולכת בשפּוּע, מקום שמה נשקפו ראשי ההרים המכֻסים בירקרק דשא והמתנוצצים לאור השמש, העמיד פתאם האלדר את סוסו מלכת ובהגינו בידו על עיניו מאור השמש הביט למעלה. על אחד הסלעים הגבוהים הופיעה איזו תמונה! האם תמונת אדם היא או חיה, זאת לא יכל להכיר.
אחריו עמדו גם הנוסעים וישאו את עיניהם אל הסלע.
– מי הוא הלז ההולך לקראתנו? – שאל האלדר את האיש השחור הקרוב אליו, – עיני כהו מעט מראות… התוכל אתה להכיר אותו?
– איש הוא, – ענה השחור, – הוא ירד הנה… מה מאד יחיש צעדיו!… הנה הוא מניף את מטפחתו…
– כן, כן! הוא מניף מטפחתו, – קִימו עוד אחרים את דבריו.
– האם תארו כתֹאר בני? – שאל האלדר.
אך איש לא ענה אותו.
– והאלדר, אשר ישב על סוסו כפסל שיש בלי מוש ממקומו, שָׂם את מבטי עיניו אל האיש ההוא. והנה הוא הולך וקרב אליו דרך משעול צר במורד ההר, במהירות נפלאה יטפס וירד על שברי סעיפי הסלעים וידלג על הפלגים ויחזיק בענפי הסבָכים לבל יפֹּל ברדתו מרום לעֹמק.
– האיש הלז איננו בני, – חשב האלדר, – הוא קל ברגליו יותר מבני וחזק ממנו.
וההלך הקריב לבא – עליו היה עוד לרדת מאשדת ההר ולעבֹר את הנחל הקטן היורד משם עד הגיעו אל המסלה – ויריעו כל העם לקראתו ויקראו:
– הנה רוּסטיום, רוסטיום! עושה השלום!
ורבים מנמהרי־הלב וקצרי־הרוח חרדו ויצאו לקראתו, אך האלדר ישב עוד על מושבו בלי נוע; ויפן אליו השחור העומד אצלו ויאמר:
– האמנם תתן אֹזן קשבת לדברי־המליצה אשר יטיף לך עושה־השלום הזה? האם יעלה על לבך לחשוב כי שכנינו אינם ראויים להֵענש?
ומדוע ראויים המה להענש? הן לא עשו עמנו עוד כל רעה, – שאל הזקן.
– אך המה חשבו עלינו רעה! אתמול לא נתנונו לקצור את חצירנו לבהמתנו… הננו ערוכים בכֹל לקרב… נמהר לעשות לאויבינו ככֹל אשר יזמו לעשות לנו… נקחה עתה אנחנו מהם את שדותיהם…
– זה הוא משפט העם וזאת היא עצתם היעוצה!.. – דבר הזקן בהניעו ראשו.
ויפן השחור וילך מאת האלדר בחרי אף.
ורוסטיום, והמון אדם רב סביב לו, נגש ויבא אל האלדר.
הוא היה עוד צעיר לימים, גבוה וחסון כאלון; פניו היו צחים אך מלאים כתמים צהובים מהשמש אשר שזפתם, וזקן־ארגמן סביב להם כזר; מבעד לשמורותיו הבריקו שתי עיניו בצבע התכלת אשר להן. הוא היה עוטה תמיד חצי־מעיל לבן מחֻשק היטב באזור מתנים.
גם חרב, גם כל כלי נשק לא היו עליו, רק קשת קטנה נראתה מתחת לחגורתו וחצים קלים אשר לא יצלחו למחוץ ולפצוע.
והקשת והחצים היו דרושים לרוסטיום לא לציד חיה ועוף, – כי מעודו לא הרג כל דבר חי, ומאכלו היה תמיד לחם, חלב, דבש ופרי, – כי אם לתת על ידם מרחוק אותות לאחותו פַּטִּימָה בנסעו לפעמים אל אחד המושבות לעשות שלום בין ההררים.
והיה כאשר כלו עיני אחותו מיחל לו, ותחל לזמר את שירתה; הצפרים נטלוה והרוח נשאה בכנפיו דרך הרים ובקעות עד הגיעה לאזני רוסטיום, – ולקח רוסטיום את החץ וירה בקשתו, והחץ עף הלאה הלאה עד הגיעו למעון פטימה, ויפֹל לרגליה: זה היה לה לאות כי רוסטיום ישוב מהר לביתו.
– רוסטיום, רוסטיום! – קראו כל אנשי החבורה, – מאין תבֹא? איזו בשורה בפיך, מדוע החשת צעדיך בלכתך?
ורוסטיום השתחוה לפני האלדר ויקרא:
– שלום לך! יברכך ה'!.. הנני באתי הנה אל בשורה טובה, שמעו נא כלכם!… אתמול בערב יצאתי מהכפר אשר לאויביכם ואלך כל הלילה למען אוכל לבֹא למחוז חפצי בעת הדרושה! מהרו פרקו מעליכם את כלי נשקכם ואל תוסיפו עוד לחשוב מחשבות־רעה על שכניכם: מהיום הזה והלאה אחיכם המה!
– הלא הם חפצו לגזול ממנו את שדותינו! – קרא האיש השחור.
– אמנם כן הוא, המה יעצו עליכם רעה כזאת, על אדות זאת הגיד לי בנו, – דבר רוסטיום כרמזו באצבעו על הזקן, – אשר שב משם ויסר אלי בדרכו; עתה ינוח מדרכו במעוני, – אולם אני הייתי בכפר שכניכם ואהפֹך את לבם לאהבה אתכם. עתה אין בלבם עליכם כל שנאה וכל משטמה.
– אבל איך עלתה בידך להפֹך פתאם את שנאתם העזה לאהבה? ומה זה דברת עמם? – שאל אותו האיש השחור.
– לא, הדבר הזה לא נעשה פתאם ולא ברגע אחד, – ענה העלם הצעיר. – עת רבה הוכחתי אותם ודברתי על לבם… המה זכרו את העול הנעשה להם על ידיכם, המה העלו על שפתם את זכר הנערה אשר נשבתה לפני שנים אחדות בידי אחד מכם; אולם אנכי גליתי למוסר אזנם והוכחתי להם כי עון פלילי לאדם הנברא בצלם אלהים לנטֹר שנאה על רעהו ולנקום ממנו. וגם את אזנכם אעיר עתה לדברי מוסר כאלה, שימו לבכם להם! כן הוריתי להם, כי האיש העובד אדמתו בזעת אפיו, יש לו הצדקה לבקש לו שכר לעמלו לקצור ברנה את אשר זרע בדמעה… העליתי אחדים מראשי המלינים אל ראש ההר ואֹמר אליהם: ראו נא את אדמת הארץ אשר לפניכם, כי גדולה היא מאד; היא תחכה לעובדים. האדם יעבֹד אותה בחריצות כפים, והיא תעניק לו מטובה, הוא יזרע אותה והיא תמציא מאה שערים! והנה כלמה כסתה את פניהם בשמעם את דברי תוכחתי, וינחמו על הרעה אשר דברו לעשות לכם. אז הוציא האלדר שלהם חפץ יקר ויתנהו על ידי למסור אותו לאלדר שלכם, לאות ברית שלום ביניהם וביניכם.
ויוציא רוסטיום מחיקו חגורה עשויה מפתילי כסף מעשה רוקם, נחפה בפחי כסף מרֻקע ומיֻפה בציורים שונים, ויתנה על יד הזקן.
– ברכת ה' תהיה עליך, עלם נכבד! הן נשיא אלהים אתה בתוכנו ואין כמוך בכֹל סביבותינו. לולא אתה שהיית לנו והוצאת את דבר השלום לפעולות, כי עתה התחוללה מלחמה עזה בינינו ובין שכנינו ודמי אדם נשפכו כמים.
– כן הדבר!… נשמעו קולות רבים מתוך ההמון, – רוסטיום איש קדוש הנהו!… האם דאג מעודו לטובת עצמו? לא, לא! הוא דואג תמיד לטובת הכלל… רוח אלהים נוססה בו. בדבריו אשר יטיף יקח את לבות שומעיהם ויתן ענֹג לנפשם; קולו כקול פלג מים זכים המשובבים את נפש האדם.
רוסטיום מרוב עַנות רוחו לא יכֹל לשמוע את תהלתו אשר השמיעו בפניו, וילך הצדה וישב על אבן אחת. נעליו נקרעו מרוב הדרך, רגליו נפצעו בהנָּגפן בצורי הסלעים, ידיו נשרטו עד שפך דם בהֵאחזן בברקני השיחים; ובכל זאת הוא שמח וצוהל.
– נלכה נא, רוסטיום, אל כפרנו! – דבר אליו הזקן בשומו ידו על שכמו. – הכָּבד להיות בראש הקרואים אל המשתה אשר נעשה היום!
– לכה נא אתנו, רוסטיום, לכה נא! – ענו כל בני החבורה קול אחד, – שם תנוח מעמל הדרך!
– אני מודה לכם מקרב לב על עצתכם זאת, אך בפעם הזאת לא אוכל למלאות את חפצכם הטוב, – ענה אותם רוסטיום. – בלילה הזה, בהיותי בדרך, פגע בי איש אחד ויקרא לי ללכת מזרחה: שם הוכן מטבֵּח נורא מאד; ועלי עתה למהר לעשות דרכי שמה למען קדם פני הרעה.
– אך הלא עיף ויגע אתה, ונעליך קרועים המה! – אמר הזקן.
– לדבר הזה לא אדאג מאומה, – ענה רוסטיום, – אם ישָּׁלפו נעלי מעל רגלי, אז אלך יחף.
– ואחותך פטימה, הלא היא תיחל ותחכה לך בכליון עינים, – הוסיף הזקן לדבר.
– יש לי אחים ואחיות הרבה מאד… ענה רוסטיום.
לשוא העתירו עליו ההררים דבריהם וגם הזקן הפציר בו מאד כי ישָּׁאר אצלם לשבת, – רוסטיום לא שמע אליהם ללכת עמם אל הכפר.
אחרי שבתו רגעים אחדים על האבן לנוח, התנשא פתאם כארי וילך לדרכו. על המשעול הצר ההולך עקלקלות בין סלעים עתיקים התהלכה עוד עת רבה תמונת רוסטיום, אחרי כן החלה להֵעלם לאט מן העין עד כי לא נראתה עוד.
השמש באה על ההרים מן הגאיות אשר ביניהם נשב רוח קר; על כִּפַּת שמי התכלת בין המון הכוכבים המתנוצצים נראה הירח בצבע אדֹם כדם.
על פני הכפר החלו להֵראות לַבות־אש קטנות, ופתאם התפרצה באמצע הרחוב מדורה גדולה. אל המדורה ההיא התאספו כל דרי הכפר לחֹג בשמחה את חג ברית השלום אשר ביניהם ובין שכניהם ההררים. זקני העדה ונכבדיה ישבו במסבה, וקני מקטרתם בפיהם, וישתו יין, חליפות, מן הכד הגדול, ויתענגו לשמוע את קולות הנגינה היוצאים מהנבל, התֹּף והחליל, ולראות במחולות הנערים והנערות.
חצות לילה כבר הגיע. כל ההררים הלכו איש לביתו; הרחוב נשאר ריק מאדם וכל קול זמרה לא נשמע בו. בכל סביבות המקום שוררת דומיה, אך מרחוק, ממקום נסתר ונעלם מעין, נשמע קול נבל אחד אשר הפריע את הדומיה ההיא… איש אחד נעלם מעין רואים ישב בחשך תחת מסֻכַּת בית־חמרו הקטן, וינגן לאט בנבל, בהוליכו אנה ואנה בקשת הנבל על המיתרים, ויזמר משירי־ההרים העתיקים.
וקולות־הזמרה האלה, הערבים לנפש, העירו בלבות שומעיהם רגשות נעלים: רגש אהבת אדם לרעהו, רגש שלום האדם ושלום העמים. בשירה הזאת היה טבוע האֹשר האמתי ועֹנג האהבה הנצחית…
הירח, כמראה גֻּלַּת הכסף, הפיץ אורו על כל הגיא ויפריע את חשכת הליל, רק צללי־ההרים השתרעו עוד כסדינים שחורים על פני הגיא. הפלגים היוצאים מבין ההרים השמיעו קול שאון כמו ישיחו אחד את אחר. ועצי התדהר הגבוהים הביטו אליהם בגאון וגאוה ויקשיבו לקול שאונם והמיתם… והַזּורִנָה2 עוד לא חדלה מזמר…
ג. 🔗
בּכל מרחבי גליל ההררים האלה, בּמרחק פרסאוֹת למאוֹת, לֹא נמצאה אשה יפה כפָטימה אחוֹת רוסטיום בעלת עיני־התכלת. כככב הנשף העוֹלה ביופיוֹ וזהרו על כל כוכבי השמים, כן עלתה פטימה ביפיה, בענות רוחה ובחִנה על כל בנות ההרים.
ומה רב רגש החמלה אשר קנן בלבבה! היא היתה חומלת על אדם, על בהמה ועל כל דבר חי וגם על הצומח, בהאמינה כי גם לו יש רגש חיים.
לשוד ולחמס הנעשה לנגד עיניה לבשה חרדות, ותסֹך בכפיה את פניה מראות. היא התהלכה תמיד בראש כפוף כאגמון ועיניה נטויות לארץ מדאגה מדבר פן תרמוס ברגליה, מבלי ראות, איזה רמש או צומח. הגן, אשר רבות עמלו ויגעו פטימה ואחיה לעבדו ולשמרו כראוי, היה מלא מפה אל פה עצי־פרי, שושנים ופרחים שונים אשר נתנו ריח ניחוח לעוברים. רעותיה הביטו בעיני קנאה על הגן הכלול ביפיו ועל פריו הטוב, ופטימה המעט ממנה כי היא לא קטפה מעודה אף פרח אחד, לא הרשתה גם לאחרים לקטוף.
והשושנים והפרחים הנחמדים למראה נפלו מעצמם אחד אחד מקֹּר הבקר, ובעָליהם היפים רפדו את כל מסלות הגן.
ועצי התפוחים, האגסים והאגוזים ויתר הפרי היו כפופים תחת סבל משא הפרי הגומל, אך פטימה לא נתנה לאיש לֶאֱרות מהם אף גרגיר, אף תפוח, אף אגס או אגוז אחד, באמרה: עד יגמלו יותר ויפלו לארץ מעצמם, וזִמנתי בשמחה את רעותי, והענקתי להם ביד פתוחה מהפרי המתוק.
כרוסטיום כן גם פטימה לא אהבה מעודה ריב ומדון, ותבט בעיני בוז על האנשים הקוראים מלחמה איש על רעהו; כאחיה כן גם היא אהבה מאד את השלום, אך בהיותה רכת הלבב ושפלת־הרוח וגם לשונה לא דברה צחות כאחיה, לא הרהבה עז בנפשה להשמיע דבריה בקהל על אדות השלום, ומה גם לדבר באזני ההררים אמיצי הלב ומלֻמדי המלחמה, החושבים להם לחרפה לתת אזן קשבת לדברי אשה. אולם תחת זאת דברה תמיד דברי מוסר בפני הנשים אשר אהבו אותה אהבה בלי מצרים, ודבריה נכנסו אל לבן ותשמענה לקולה.
לכל איש מצוק ומחסור החישה פטימה תמיד עזר; בפניה המאירים ובשחוק הקל המרחף תמיד על שפתותיה, חִזקה ידים רפות.
אך ביום הזה סר מעל שפתיה השחוק הנעים הזה ופניה המאירים לא היו לה עוד. עתה תלך עצובת רוח אל הגן אהוב נפשה.
על פניה היפים, המשֻׁבצים בדלת ראשה בצבע הארגמן, מרחפת עתה תוגה נוראה, ועל עיני התכלת נכרים עוד אותות דמעה. היא בכתה כל הלילה וגם עתה נכונה היא לבכות בכל רגע.
הנה זה שתי פעמים יצאה השמש מעל ראשי ההרים, שתי פעמים נראה הירח על פני כפת שמי התכלת, וגם שתי פעמים שרה פטימה את שירת קריאתה, ורוסטיום עוד אָין. הוא לא בא לזמן הנועד וגם לא נתן אותותיו בחץ אשר ירה תמיד לרגליה.
– איהו? – קראה העלמה, – מה קרה לו? האם נפל ממורד ההר אל אחת הגאיות העמקות, או חיה רעה3 אכלתהו, או אנשים רעים הושיבוהו בכלא?!
ותלך פטימה בראש שחוח עד בואה אל הגן. מבין סבכי ציצי־התכלת והשושנים נתנו הצפרים את קולן הערב, אך בהופיע שמה פטימה חדלו לתת את קולות הזמרה האלה. כמו חפצו גם הנה להשתתף בצערה.
ותשר פטימה בקול נהי לאמר:
אֲחַכֶּה לְךָ, אָחִי, וְנַפְשִׁי תִּנָּהֶה אַחֲרֶיךָ,
מָתַי תָּבֹא, מָתַי יוֹפִיעוּ פָּנֶיךָ?
אֲצַפֶּה לִרְאוֹתְךָ, וְלִבִּי חָרֵד עָלֶיךָ:
מַדּוּעַ בּוֹשַׁשְׁתָּ, מַדּוּעַ אֵחֲרוּ פְעָמֶיךָ? …
היא החשתה רגעים אחדים, ותחכה כי עוד מעט יפול החץ לרגליה, אך לשוא… דומית מות שררה מסביב.
אז הרימה פטימה ראשה ותבט בעיניה המבריקות והרטובות מדמעה אל הצפרים, ותוסף לזמר:
הַגֵּדְנָה נָּא לִי, צִפֳּרִים עָפוֹת,
אַיֵּה אָחִי, הַגֵּדְנָה וְהוֹדִיעֶנָה!
שִׁירוּ נָא מִשִּׁירֵיכֶן, צִפֳּרִים יָפוֹת,
וְאֶת רוּסְטִיוֹם אֵלַי הֲבִיאֶנָה!…
שמעו הצפרים את שירת התוגה הזאת, ותחלנה גם הן לצפצף בקול יגון; וישמע גם הגן גם ההר גם הגיא, וישמיעו הֵד קולותיהם. ורוח־בקר צח וקל צרר את הקולות האלה בכנפיו וישאם דרך הרים ובקעות עד הביאו אותם אל מקום רחוק מאד…
בכל זאת לא נפל החץ לרגלי פטימה. לשוא שמה פטימה פניה אל ראש ההר הקרוב שם, בחשבה כי משם תופיע תמונת אחיה, – כל תמונה לא נראתה לנגד עיניה, רק עננים לבָנים כשיד סבבו כמחוללות…
ד. 🔗
ויהי ערב יום הרביעי. על העמקים התאבכה גאות אדי ערפל; עדרי העזים כבר שבו ממקום מרעם דרך משעול צר הביתה.
ותחרד מאד בתולת ההרים בעלת עיני התכלת, ותצא ממעונה. הירח הפיץ אור לבן על ההרים, על הגאיות, על העמקים האפלים ועל הגן הנחמד למראה והנותן ריח ניחוח. השושנים והפרחים, הָאַזַלְיָה4 והָאֲדַאנִי 5 הורידו לארץ ראשם, ודמעות כרסיסי ברקת נראו על פניהם, כמו חפצו גם הם להשתתף בצערה.
ותוסף בתולת ההרים בעלת־עיני התכלת לשיר בקול נהי, בקול נמוך, רועד ונפסק לרגעים, לאמר:
אֲחַכֶּה לְךָ, אָחִי, וְנַפְשִׁי תִּנָהֶה אַחֲרֶיךָ,
עֵינַי כָּלוּ מִיַחֵל וְלִבִּי חָרֵד עָלֶיךָ:
הַשֶּׁמֶשׁ בָּא וְעוֹד לֹא יוֹפִיעוּ פָנֶיךָ;
לִבִּי יִנָּבֵא כִי אָסוֹן קְרָאֲךָ בְּדַרְכֶּךָ…
שמע את שירתה זאת זמיר־הליל, היושב בסבך שושנים, – הוא בא הנה, כדרכו תמיד בכל עת האביב, לעוף מארץ חָרָסַן, מקום ספיר אבניה, – ויצר לו בצרת פטימה. ויחל להשמיע את קולו הערב והנעים מאד, ולקולו חדלו הפלגים להשמיע את קול שאונם. הרוח קם לדממה וגם הירח עמד. כלם הטו אזן קשבת לקול שירת הזמיר החרסני.
אך רוסטיום לא שמע את השירה הנעימה הזאת ולא נתן כל אות־ידיעה על אדותיו.
פטימה חכתה בכליון עינים עד עלות השחר, וכל העת ההיא שרה את שירת תוגתה, אך כאשר שלחה השמש את קרני אורה אל ראשי ההרים, גמרה בנפשה ללכת לבקש את אחיה האובד.
ותלך העלמה בעלת עיני התכלת דרך הרים וגבעות, עמקים וגאיות, ותלך בנתיבות לא הדריכון בני אדם ולא הגיע עדיהן כל איש למיום ברוא אלהים ארץ, ורק שורי המדבר מצאו עז בנפשם ללכת שמה, – באין כל פחד ומגור לנגד עיניה. היא צעדה צעדי און ותשוה רגליה כאילות, אך הרוח הנושב בחזקה הגביה לרגעים למעלה את לבושה הקל, ויפרע את שערות ראשה.
ותעל פטימה על ראש ההר ותבט משם אל העמק, ולא קמה עוד רוח בה מפחד ובהלה. מתחת להר הגיעו לאזניה קול ענות גבורה: קול עריצים אכזרים ואבירי הלב וצלצול כלי נשק, גם קול ענות חלושה: קול נאקת חללים ונפצעים פצעים אנושים וקול ילדים בוכים. כל העמק היה מלא אנשים הורגים ונהרגים: שתי מושבות, אשר התעשקו אשה עם רעותה על חלקת אדמה, יצאו למלחמה כבדה זו על זו.
ויצר מאד לפטימה ומעיה המו. פלצות בעתתָּה למראה החללים והנפצעים הרבים האלה ולשמע נאקתם ואנחתם, ותשם את ראשה על חלקת הצור ותשא את קולה ותבך לאמר:
לא היה פה רוסטיום! לא עמדו פה רגלי יקירי, לא הופיעו פניו הנה! לוּ נשא פה מדברותיו הנעימים על אדות השלום, – כי עתה הלכו כל האנשים האלה בשלום ובאהבה איש לביתו, ולא התחוללה פה מלחמה נוראה כזאת! אבל איכה אחי היקר? מהר נא לבא הנה וראה בעיניך את המטבח הנורא, אולי יעלה בידך לעצר בעד המלחמה לבל תתפרץ עוד הלא!…
היא בכתה עת רבה בלי תת פוגת לבת עינה. ותרדנה דמעותיה מעיניה על הארץ ותהיינה למיכל מים, ויזלו וירדו מי הדמעה מן ההר אל העמק ומסלע לסלע.
ואנשי הצבא בראותם את מיכל המים הזה, והמה היו עיפים וצמאים, – התנפלו על הפלג הזה לשתות ממימיו לשבור את צמאם.
והנה נעשה פלא: כל איש אשר שתה מימי הפלג הזה, מלא לבו פתאם רגשי חמלה ואהבת שלום ונפשו נבהלה ברגע ההוא מראות את פגרי האנשים; ומבלי יכלתו עוד להביט אל האכזריות הנוראה הזאת, עזב את העמק הזה ויעל על ראש ההר.
ויִּשָּׁאר העמק ריק מאין אדם. אז נשאה העלמה את רגליה ותוסף ללכת לבקש את אחיה אהוב נפשה. גם הסלעים החדים גם השוחות העמוקות, גם סבכי הברקנים אשר מחצו את ידיה ואת רגליה עד שפך דם, לא עצרו אותה מלכת. רגע התנשאה מעלה ורגע ירדה מטה, רגע החזיקה בידיה בסבך ורגע טפסה על צור מצוק; ותלך הלוך וקרא בקול בוכים:
– רוסטיום, רוסטיום, איכה? ענני!
וההרים עמדו דומם וגם הד קול העלמה לא נשמע מהם. אין שם כל חי וכל מאומה לא ירָאה ולא ישָּׁמע; דומית מות שוררת מסביב.
הרוח שרק וייליל בנקיקי הסלעים. והנה נשר אחד פרש את כנפיו אל מקום אחד אשר לצלע ההר. הוא בא עד המקום ההוא ויחל להקיף אותו…
כנואשת טפסה פטימה ועלתה על הצלע ההוא, ותתיצב על קצה המַּרצֶפת. היא הרכינה ראשה ותבט למטה…
תמונה איומה מאד ראו עיניה… שם בגיא־צלמות בין ענפי העצים תלויה גוית רוסטיום… משחת מאדם מראהו. הוא נפל מצלע ההר ובנפלו נאחז בבגדיו בענפים.
מעיני פטימה התפרצו דמעות כנחל, וברגע ההוא התאַבּנה… ותהי לסלע.
וגם היום עוד תורדנה עיני העלמה המאֻבָנָה דמעות, אשר תזלנה ותשטופנה אל העמק ותהיינה לנחל מים זכים… בפי ההררים ישנה מסורת קדומים, כי השותה ממי הנחל הזה ימָּלא לבו רגשי אהבה לכל אדם וחמלה לכל בעל חי…
* *
שם בתוך גיא־ההרים, אשר ממנו יצא נהר קוּבַּן, – עבֹר יעבֹר פלג מים. את מימיו הזכים והטהורים ידַמו ההררים לדמעות האדם. מוצא הפלג הזה הוא בצלע ההר תחת שן הסלע המצוק מול הגיא; וראש הסלע, אם נתבונן אליו היטב, ישַׁוה לנו תמונת אשה המרכֵּנת גוה ומבטת אל גיא־צלמות. שמה ירד הפלג ומשם יפָּרד והיה לזרמות קטנות בפגשו על דרכו צלעות הרים, – זה הוא “נחל־הדמעה”, אשר היה למשל בפי כל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.