מונחות לפני רשימותיהם של עתונאים עברים מביקור בעיר־חיילים ואיני יודע אם להמשיך בדרך הבידוח את הרשימות הללו ולהביאן לכלל גיחוך בולט, או לעמוד על הצד הרציני יותר שבדבר, והוא דלותה של הריפורטג’ה העברית וקוצר־ידה של תעמולתנו.
בּרי: אין זה קל לאזרח לראות, אגב ביקור חטוף אחד, ראיה־של־אמת את הווי־החיים של הצבא. הרי זו מסכת סבוכה ומורכבת ביותר וכמעט שאין ללמוד עליה מאומה מתוך הצצה קלה בלבד. יש כאן, מצד אחד, סכנה של התמוגגות והתפעלות נפרזת מכל דבר שיש בו משום שוני לעומת חיי־האזרח ומצד שני — של רחשי־רחמים והשתתפות בצערם, כביכול, של אנשים שנטלו על עצמם קשי־חיים שכזה. משניהם כאחד יסלוד האדם אשר עליו יסופר. בשניהם כאחד יחטא העתונאי לטעם הטוב — ולאמת. ואם נוסף לכך יש לכתיבה גם תכלית של תעמולה — יהיה בזה גם משום קוצר־הבנה לדמותה ולדרכיה של התעמולה העברית לגיוּס. כי תעמולה זו אינה רשאית בשום פנים לקרוץ לאזרח באמצעי־פיתוי זולים על הנוחות הצפויה לו באימונים ובשירוּת. הרי זו גם גניבת־דעת וגם זלזול בערכים המוסריים של ההתגייסות אם אנו הופכים ענין גדול זה לענין של כדאיות, בשל זכיה במקצוע לעת שלום או בשל הוספה במשקל (מדוגמאותיו של כתב “הארץ”). עתונאים עברים כבר הציצו פעם בטרקלינם של חיי הצבא, במערכות השירוּת הממשי, ונפגעו. נפגעו — כי ראו הכל אך לא ראו את אמת־החיים של בחורינו או שראוה ונתעקמה אצלם. עתה עברו ביעף על פני הפרוזדור, מחנה האימונים. ופגעו. הם פגעוּ במאמצם המפרך של מאות בחורים עברים שמלאכת האימונים בשבילם אינה “שעשוע של תיל דוקרני” (כדברי איש “הארץ”) בלתי אם מלאכה התובעת אימוץ עצום של כוחות הגוף והנפש. ואין כוונת הדברים לקשור זרים של כבוד נפרז לכל אלה שפשטו מדי־אזרח ולבשו בגדים אחרים. פחות מכל ירצה החייל בזאת. אך על אחת כמה וכמה שאין כל כוונה לגרוע כמלוא־נימה מערכם ומטיבם של הסדרים הנהוגים, שבעיקרם ובכללותם יש בהם מן הדאגה המכסימלית לחייל כאדם. ועל כך — ובדין — גאוותו של משטר הצבא הבריטי הרואה בחייל לא רק בורג במכונת־המלחמה האדירה אלא, ולכל לראש. אדם שצרכיו ומשאלותיו ראויים לתשומת לב יתירה בכל מידת האפשר בתנאי צבא ומלחמה, אך מותר לשער כי שום ריפורטר, האמון עלי עתונות אנגלית, בעל חוש־מידה מסויים, לא היה מנסה להפוך מחנה של אימון אזרחים וסיגולם לשירות. למעין מחנה־התבדרות ושעשועים ויתרונות של נוחות שאך הבאי הוא להאמין שאפשר לקיימם בתנאי מלחמה.
על כן היו לנו לזרא תיאורי־ההתמוגגות על מסורת של “פייף או’קלוק” ועל “חדרי־שינה מרווחים” — וכיוצא בהם דברים פשוטים ואפורים למדי שריפורטר — שוחר־הוּמור. כנראה — לא מצא להם אלא הגדרות מבריקות, ממתיקות וקרובות אולי מאד לאוצר־המונחים של אזרח צעיר בכרך עברי, אך רחוקות מן האמת החיילית. על כל פּנים: החייל, טירון כוותיק, אינו יכול להסכים כי בשל תפיסה מסולפת של דרכי־התעמולה לגיוס יעשה כל ריפורטר את תנאי־חייו, על לבטיהם ועל יתרונותיהם, מעין “תופין של מתיקות” לכל מי שעדיין לא מילא את חובתו.
*
ומכאן — משהו לדמותה של הריפורטאג’ה העברית. זו רעה־חולה שלה, בכללותה, שאינה יודעת אלא שתי צורות־קצה של תיאור: האחת — כרוניקה יבשה עד כדי חורב ומשעממת עד כדי הרדמה. ואחת — שפכון־רגשות והתפעלו עד כדי אבדן כל חוש־מידה ומציאות. דרך האמצע והיא דרך התיאור הכבוש והמתאפק, שאין בו יובש אך גם לא התמוגגות נכסלת, כמעט שאינה ידועה לה, או שמגישים לקורא גודש של שורות שגורות או שמלעיטים אותו בליל של מליצות. התפעלות ודמיון־דל. אך לעתים רחוקות ניתן תיאור שיהיה בו משום חוויה אמתית לקורא ומשום שרוב הריפורטרים מעדיפים, כנראה, את הדרך השניה זכינו לכתבות על חיי הצבא, המזכירות לנו מכתביהם המפורסמים של תיירים ממרחקים שביקרו לראשונה במשק שיתופי. את התפעלותם מתרנגולת מטילה ומפרה בעלת שם עברי…
אך לא הייתי בא לריב את ריבה של הספרות הריפורטאג’יסטית ולא הייתי מצביע על פגמים שבאסתטיקה, אלמלא נגעו הדברים בשאלה אהה, נכבדה מאד, והיא: דרכי התעמולה שלנו לגיוס.
תעמולה זו — נפתולים רבים ידעה, ראשיתה — חרוזים נמלצים על גבי מודעות, המשכה — בתי־שיר בעתונות ועתה — רק עתה —שינתה את דרכיה והחלה לדבר אל העם בלשון פשוטה, בהירה ונוקבת ומשום כך גם קולעת ביותר. סיסמאות חרוזות כמו “במקום רבוא — רבואתיים” פינו את מקומן לאַפֶּלאצ’ה הפשוטה והמוצדקת ביותר מבחינה מוסרית־אנושית: “ניקום נקמת אחים”. אך אם התעמולה העברית הרשמית מצאה סוף־סוף את הניב הנקלט ביותר, הנה העתונאים המסיירים — אם לשפוט לפי תיאוריהם האחרונים — עדיין לא מצאוה.
כי הדבר שאנו החיילים מבקשים לספרו לאזרח איננו הטוב והמשופר והנחמד והנעים שבסידורינו הטכניים בצבא. גם אילו היה הדבר כך — ואך פתי יאמין כי הוא אפשרי בתנאי־שירות בימינו — לא היינו נזקקים לכגון זה כדי לעודד את קנאתו של האזרח ולא בשל כך היינו קוראים לו לבוא. אלמלא היה אותו עתונאי חדור מושגים מקובלים על “פייף או קלוק” ועל אקרובאטיקה של הליכה על חבל; אלמלא היה להוט פחות אחר “קוריוזים” — אפשר היה רואה יותר את העיקר ואפשר היה מרגיש במשהו אחר שיש בו באמת כדי לעורר קנאה אצל האזרח ולהניעו למחשבה על עצמו ועל תפקידו. ויודעים אתם במה יש לקנא ומה יש להביא לצבור כדבר הראוי לקנאה? — הרי זוהי ההרגשה הכללית של הטירון העברי — כי הקשיים, התלאות ולבטי־ההסתגלות בגוף ובנפש, כאין וכאפס הם לעומת ההנאה — כן, ההנאה! — שבנשיאת המדים.
אתה, העתונאי, היית עושה שירות טוב ונאה יותר לתעמולתנו אילו היית מספר לצבוּר — וזו האמת! — כי שום טירון, גם אם היסס ופקפק ופסח על שתי הסעיפים ואפילו אם עבר את מפתן הצבא לא בכוח עצמו בלבד. לא ימיר את ההרגשה הזו של מדים ומילוי־תפקיד בכל יתרונותיה של נוחות־אזרחית שאולי קשה היה לו להיפרד ממנה. וודאי שהיית מטיב לשרת את עניננו לו סיפרת לבחורים בעיר, כי בעצם אינם זקוקים אלא להכרעה אחת, להתגברות אחת של ספקנות שאחריהן מן ההכרח שתבוא הרגשת־סיפוק והכרח הערך העצמי כאדם וכיהודי — כי כזאת יכולת לראות במחנה־האימונים, אלמלא היה לבך נתון לקוריוזים.
אל תספר להם על “שינה מרווחת” ועל “צלחת מן השמים”, אמור להם פשוט, גלוי ואמת: יש פשפשים, יש תרגול כבד ומפרך, יש צורך להכניע הרבה רצונות ומשאלות יפים, יש להיכון לקשי־חיים דוקא — אך כנגד כל אלה יש רגש אחד המפעם את האדם למיום עברו את הסף והוא המנעים את הכל והמחפּה על הכל: רגש של מלוי־חובה, תגמול פנימי כלשהו, אולי קטן אך עמוק מאד, לכל מה שנעשה שם לאב, לאם.
זו דרך התעמולה — ואחרת אין.
31 באוגוסט 1943
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.