רקע
ישעיהו אברך
חרושת החזיונות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

הבמה העברית קצרה באחרונה הרבה אלומות של תהלה — ובדין. היא שיכללה עצמה, הגבירה כוח־המבע שלה, חשפה כשרונות, פרצה אל מחזה הראווה הגדול ברוב־עם — ויכלה לו. ואולם אגב התקדמות והישגים היא פנתה גם אל עקלתון. על חמשה ציוני־דרך בעקלתון זה ידובר בּבא: על הפרסומת, על הראווה, על החרושת, על הנכר ועל בריחה מן המבוע.

 

על הפרסומת

בעצם הצגת הבכורה של אחד התיאטראות שלנו פרצה דליקה. היתה מהומה, אך גדולה ממנה היתה הסנסציה. רבים מן הצופים נטו להאמין כי הדליקה שייכת לגוף ההצגה ואפילו שיבחו את הנהלת התיאטרון על הסממן המפתיע שהכינה להצגה הבכורה. אין גבול, אמרו, לכוח ההברקה ולדמיונו היוצר של במאי.

הקהל שלנו רגיש, כידוע, לכל השפעה חינוכית ועוד מעט קשה יהיה לפתוח הצגת־בכורה בלי דליקה כשם שכבר היום לא נוח ביותר לפתוח מסך בלי שחקנים המחופשים בחיות או כבהמות־בית או, לפחות, כאדני־השדה. מחזה בימינו שאין בו לא חמור ולא כלב בקושי מתקרא מחזה. על אחת כמה וכמה אם אין בו כמה מניינים של מחוללות חשופות־שוק או פרומות־חזה. סממנים אכזוטיים, כמו: גמגום קאליפורנאי, כעכוע סיני ומלבושים משוק העתיקות של אינסטנבול נעשו מכבר הכרח לבנין כל הצגה ואין בהם עוד משום חידוש. כביכול, טעמו של הקהל נשתפר מאד ונתעדן מאד בהשפעה של התיאטראות. הוא אינו אוהב עוד חיקויים. רק דברי מקור. ולא סתם מקור אלא מקור ראשון. מן המבוע. סח לי איש תיאטרון: גבירה שבאה לקנות כרטיס להצגה ביקשה כי יראו לה תחילה את הבד שממנו נתפרו התלבשות. אם התלבשות הבוכאריות, למשל, לא הובאו מטהרן אלא נקנו בחנותו של ברוך בירושלים — מה טעם תוציא מעות כדי לראות בד־בוכַרי שאיננו בד־בוכרי? מטרונית אחרת, ממוצא מערב אירופי, ביקשה שיערבו לה. כי השולחן בחדר האצילים שעל הבמה הוא שולחן מקורי מימי “לוּאי קַטורז” ולא חס ושלום מעשה חיקויים של חרשי ישראל. לא נתמה עוד אם אדם שיחזה בהצגה תנ“כית יבקש שיבטיחו לו כי האריג שבו מכסים יעקב ורחל את בשרם הוא מטווה מקורי מתקופת ההיקסוס, תוצרת אלוני־ממרא, ולא מלאכת מחשבת של בצלאל בן חור או מעשה־חיקוי של נשי ויצ”ו בימינו. כי מקור, פירושו: ראשוניות, והמונים הנתונים להשפעה חינוכית נוטים לפרש השפעה זו פירוש קיצוני ביותר. עתים הם מתרחקים מאד מכוונותיו של המשפיע. אך זה שכרו של כל חינוך אינטנסיבי, והתיאטרון העברי אוכל עתה פירות חינוכו שלו: הוא הפתיע את הקהל בכושר־ההברקה שלו. בא הקהל ומפתיע את התיאטרון ברחבות־התפיסה שלו.

ואולם ההפתעה היא בבחינת חרב־פיפיות ובמקום שאתה מוצא כוחה שם אתה מוצא חולשתה. כל כוחה של התדהמה — בפתאומיות ובחד־פעמיות שבה. אם עמדת כל הימים על רגליך ולפתע אתה ניצב על ראשך — זה מפתיע ואפילו מדהים. אפס, אם תוסיף לעמוד על ראשך בלי הפוגה — לא תפתיע עוד איש. כך אתה — כך מודעה על הצגת תיאטרון. כאשר אנדרוגינוס הפוך־ראש מופיע לראשונה על לוח המודעות — אתה נפתע: אמרת קרקס והנה תיאטרון. אך כאשר לגיונות של אנדרוגינוסים צועדים במשך שבועות תמימים כפותי־רגלים על לוח המודעות ־יותר משאתה מסתכל בהם, הם מסתכלים בך. בסופו של דבר זה מטיל שעמום גם בך גם בהם. הם — סופם שיבלו על לוח־המודעות ואילו אתה מצפה בקוצר־רוח להברקה גדולה מזו, אלא שגם עולם המדהימות איננו בלתי מוגבל.

 

על הראווה

הראווה היתה, לדאבוננו, אחד היסודות המַנחים בפעולת במותינו — ולא במודעה בלבד. בתי־כנסת ריפורמיים באירופה היו נוהגים להביא במודעותיהם דמות־דיוקנן של אחדות מבנות־הגויים המשתתפות במקהלה כדי למשוך צעירים אל התפילה. באו עלמים להתוודע אל המשוררות ונמצאו מתפללים תפילה־זכה וסופם מתוודעים אל האלהים. פרסומת מסוג זה לשוכן־ערבות ולרוח הקודש היא עצמה אולי איננה רצוייה, ואולם כוונתה היתה, כנראה, רצוייה. ואולם תיאטראות שלנו באחרונה חלק ממודעות שלהם איננו רק סממן ריקלַמי אלא הוא־הוא גופה של הבמה, היינו: אלהים שאיננו במודעה — לא יהיה גם על הבמה ואילו אשת־גלמודות שישנה בה עלולה להיות גם על הבמה. הבמה, כמודעה, עיקרון הראווה.

התיאטרון שלנו מנסה להתמודד עם הקולנוע לא במיוחד שבתיאטרון אלא בחיקוי סממני הראווה של הקולנוע. ניצוץ לוחש ומהמם של אמנות הבמה הולך ומפנה מקומו לזיקוק־די־נור, לאש קרה ומצננת. התיאטרון נגרר אחרי תרבות־השטח של הבד ואחרי כוח־ההדהמה האופּטי שלו בלי לנסות להעמיד מולו את הגוון השקט והמאופק של עצמו ואת לחן־קולו בנשימה קטועה ומרוסקת, כל עוד נשמה באפו, מנסה התיאטרון העברי — בן־בנו של זקן מופלג כבד־הליכות ונשוא־פנים מימי סופוקלס — להתמודד בריצת־מרתון עם צעיר נועז ושובבני, קל־דעת וטרזני כלשהו, יציר רוחה של המאה העשרים ובן־טיפוחה. אפשר יוכלו לו לצעיר זה אונו והונו של תיאטרון אמריקני, למשל, אך בודאי לא תוכל לו לאורך־ימים במה צנועה, דלת כוח ואמצעים כבמת ישראל. דברים שהתיאטרון העברי ברח מהם וניער עצמו מהם חוזרים אליו במהדורה חדשה. המשחק — אבי־אבות התיאטרון ועיקר צדקת־קיומו — נעשה רק אחד הסממנים בהופעה הבימתית. פנס־הקסם נעשה גורם לא פחות חשוב ממנו. התזמורת והמקהלה — אולי חשובים יותר. במקום ההמייה החרישית בא קול התוּפּים. אור גנוז פינה מקומו לאורה של מנוורת־גז. הצעד הריתמי המדוד והמאופּק — לשעטת־מחול. איך אמרה שכנתי לכסא: כבר נגמרה כמעט כל המערכה השנייה ועדין לא רקדוּ, ועדין לא שרוּ ורק מדברים ומדברים — משל, אנו יושבים באסיפה ולא בתיאטרון.

אָכן איש לא היטיב לחנך את שכנתי לאהבת־תיאטרון מוזרת כזו יותר מן התיאטרון עצמו. ואַל נא נתלה את הקולר בצופה. לפי שעה אין לרוּבו של קהלנוּ מחנך תיאטרלי אחר זולת הבמה העברית, וכאשר תחרוש ותזרע במה זו כן היא קוצרת, כן היא תקצור.

 

על החרושת

בנשימה מרוסקת רץ התיאטרון אחרי חבריו ומבחינה מסויימת — גם אחרי עצמו. אחד האלילים שהתיאטרון סגד לו בתקופה האחרונה הוא אל־הפוריות. ספק אם איזה ענף שהוא במשק החמרי והרוּחני של המדינה זכה למידה כזו של פוריות כאשר זכתה לה הבמה העברית. וההתחרות איננה רק בין תיאטרון לחברו. כל תיאטרון מתחרה עם עצמו. עוד לא הספיקה הצגה אחת להיקלט על הבמה או לדרדר ממנה וכבר חברתה מתדפקת על הדלת. על כבש האוירון מתחלפים הבמאים. זה הולך וזה בא. יבול של קרוב ל־30 (!) מחזות נתנו לנו התיאטראות בעונה האחרונה. הבולמוס אחז את התיאטרון וגרף את המבקרים והעתונאים וטלטל את קהל הצופים. אחת לשבועיים מוזעק הצופה להצגה בכורה חדשה והוא נקלע בין תיאטרון לתיאטרון ובין מחזה למחזה ואינו יודע את נפשו. עדית ובינונית וגם זבורית משמשות בערבוביה והצופה מחוייב לקלוט כל אלה, לעכל כל אלה ולגבש לו מבליל זה של מחזות, סגנונות וספרויות טעם אמונתי כלשהו וכושר־הבחנה אמנותי.

ברד הצגות־הבכורה היה למין מכת־בכורות. ריקמת־טעם אחת שמתחילה להתרקם אצל הצופה — התיאטרון עצמו הורס אותה, כאילו היה התיאטרון לוחש בלי הרף על אזנו של הצופה: כל שהראיתי לך עד כה הוא כאין וכאפס לעומת מה שתראה כמעט קט.

החפזון הוא בעוכרי התגבשותו של טעם הצופה. אך הוא גם בעוכרי העבודה האמנותית השיטתית של התיאטרון. הבולמוס הוא ניגודה הגמור של עבודת הבמה כי הוא מקפח את שיקול־הדעת השקט והמיושב ומשליט על פעילותנו האמנותית אוירה של “יריד”. צמצום מספר המחזות לשנה היה מאפשר לתיאטרון לברור מחזותיו ביתר קפדנות ולהכינם ביתר שקידה ואילו לצבור הצופים היתה ניתנת הזדמנות לראות כל אותם מחזות טובים ומובחרים שהורדו מן הבמה לא משום שנכשלו אלא משום שמחזות צעירים יותר וטריים יותר כבר ההיו מוכנים לעלות ואי־אפשר היה לעכב עוד יציאתם לאור־עולם.

 

על הנֵכר

התיאטרון הוא כלי לחינוך אמנותי ולהנאה אסתטית ובשום פנים לא קרדום בידי המדינה. מכל מקום: לא במדינה חפשית שבה אין הביטוי האינדיבידואלי של אנשים ומוסדות טבוע בחותמה של מלכות, אף על פי כן, אי אפשר לו לתיאטרון להתעלם לחלוטין מן הארץ ומן המדינה שבהן הוא קיים ושמהן הוא שואב את קהלו ויונק את חיותו. יתר על כן: יש ימים בחייה של אוּמה שבהם היא מצווה ללכד כל גרגיר של יכולת רוחנית וחינוכית כדי לעמוד בתוך שעתה הגדולה וליכול לה. אין זה מוגזם לומר כי אנו חיים בימים כאלה. העובדה שקמה מדינת יהודים והיא הופכת סדרי־בראשית על כברת־אדמה זו וטובעת מחדש דיוקנאות־אדם ויוצקת דפוסי־חיים ומהתכת שבטים ועדות ועושה כל הארץ כור־אדירים של היתוך וצריפה — עובדה זו לא הומצאה על ידי ירחמיאלים. היא מדגישה עצמה בעצם התרחשותה יום־יום במישורי הארץ בהרריה ובגאיותיה. ואולם איתרע מזלה של מדינה זו שרבים מיושביה — מטעמים של מנטליות יהודית מיוחדת ואולי גם של התפרקות כללית שלא כאן המקום המקום לייחד עליהן את הדיבור — מכסים בעמוד־ענן את האורות ומטילים עמוד־אש על הצלילים. הראשונים מועבים, האחרונים מוארים, והתמונה מתעקמת. יכול התיאטרון לומר: אומנותי — האמנות הצרופה ואין לי בעולמי דבר זולת האמנות ומעשה אמנותי שאירע לחבורה מסויימת על התימזה, למשל, עדיף על איזו התרחשות קרתנית, בכלובה של ארץ זו. סוף־סוף גם אם התיאטרון אספקלריה של הדורות אין הוא מחוייב להיות בבואה של הדור הזה. תיאטרון איננו עתון יומי ואילו את מלאכת החינוך יעשו בתי הספר, תנועות הנוער, אולי אפילו המפלגות, אך לא התיאטרון. השקפה זו אפשר לחלוק עליה אך אפשר היה גם לכבד אותה אלמלא הוגשמה בעקיבות. אלא שאמירה זו — יימחל לנו — היא חסודה במקצת. מתחוור כי אין התיאטרון שלנו רואה עצמו חפשי מכל זיקה למתרחש בארץ, אך הרושם הוא כי הוא חש יותר בזיקה אל השלילה. הוא נשמר מאד מלהיות כלי הסברה וחינוך בדומה לעתון יומי, אך אינו חושש ליהפך לפעמים למשהו הדומה לעתון ערב. מסתבר כי אם היסוד הנגטיבי במחזה מקורי עשוי לדבר אל יצרי־לבו של ההמון — נכון התיאטרון לקפל במקצת את תביעותיו האומנותיות, ואז הוא לובש אמיצות־לב ומתייצב כמוכיח בשער ומנסה להאמין כי אכן הוא ממלא שליחות חינוכית גדולה.

ברם, לאמתו של דבר, זהו אומץ־לב מדומה במקצת. קיטרוג על המדינה הוא אחד הדברים הפופולריים ביותר בחברתנו עד כי נחוץ בימינו אומץ־לב כדי לדבר בחברה מהוגנת בשיבחה. התסביך הפתולוגי המונח ביסודה של תופעה זו ראוי מצד עצמו למחקר. המלגלג על הארץ הזו מדמה, משום מה, כי הוא שם לקלס את הכל ואת כולם רק לא את עצמו. אך לאמתו של דבר הוא משול לאדם האוחז בכנף־הבגד של עצמו, רץ וקורא: תפסו את הגנב, בלי לחוש כלל כי הוא הקורא והוא הרץ ועמו רץ למעשה לפחות אחד ה“גנבים”. סוף־סוף מדינה זו איננה רק בבואתם של כמה פקידים משרתי־הצבוּר. היא טבועה בכל אחד מאתנו וכל אחד מאתנו חותמו ודיוקנו טבועים בה ואלמלא בחרנו בדרך של “קשוט עצמך” תחילה יתכן שהיינו מגיעים מהר יותר אל קישוטו של כל הצבור. ואלם אם בחרנו מטעמים של נוחות אישית בדרך של “קשוט אחרים” נעיז נא לבחון היכן תמצית תפקידנו בנסיבות הימים האלה.

הוקעת הרע היא בלי ספק אחת השליחוּיות החינוכיות החשוּבות של כל מוסד בעל מגמה חינוכית וראש לכל: של התיאטרון. להוותנו נתרבו במדינה הצעירה מעשי הונאה ושחיתוּת, גברה ההתנשאות ועצלתיים־של־לשכה טובעים את חותמם לא־פעם על היחס של משרתי־הצבור אל קהלם. התיאטרון קרוא להילחם בתופעות אלו בלי רחם.

ואולם בצד השליחות החינוכית הזאת קיים עוד ייעוד חינוכי, אולי פחות פופולרי לפי מושגי האופנה המקובלים בחברתנו, אך לא פחות גורלי וחיוני לקיומה של המדינה ולעצם התלכדותנו כחברה: נטיעת ערכים של אהבת העצמאות ואהבת המדינה והוקרת החירות בלבם של אזרחים ותיקים, אפילו ציניים כלשהו, ובלבם של מאות אלפים יהודים, עולי כל הפזורה היהודית, האמונים עלי נוָדוּת רוחנית ואזרחית והעומדים עדיין תוהים ונבוכים מול עצם התופעה של שלטון יהודי ומול התביעות המרובות ששלטון זה וארץ זו מציגים ועלולים להציג להם.

לא שיחקה השעה למדינה והתיאטרון לא עמד ואינו עומד לימינה באחת השעות שבהן היא כה זקוּקה לו ולסעדו החינוכי. דברי הימים ישפטו אם הסתגרותו זו של התיאטרון במגדל השן של האמנות הצרופה והתעלמותו מדעת או שלא מדעת מקיומם של רבבות יהודים אלה היתה לטובתו של התיאטרון ולטובתה של המדינה או לרועץ לשניהם. ואולם אם אין בכוחו של התיאטרון להביא אל משכנות־העליה החדשה ואל שכבות העם האחרות לפחות מעט מאורה הגלוי והגנוז של העצמאות ומאהבתה, לא יתואר, כלל שיביא להם רק את צלליה ואף אותם מוגדלים ומנופחים כצללי־בלהות.

אזנו של התיאטרון העברי רגישה לכל זעקה והוא מוצא לה מבע בסולם הרם ביותר של יכלתו האמנותית. אך משוּם־מה אין היא רגישה באותה מידה לזעקתה של ארץ מאד מיוסרת, אך גם מאד־מאד אהובה. היא כברת־הארץ הקטנה שמתחת לרגלינו המתהפכת בצירי התחדשות ובריאה וראוייה, גם היא גם מתנחליה גם הדרמה האנושית המתחוללת בה, למבט חנון וללטיפת־חסד אחת מצד התיאטרון העברי.

 

על בריחה מן המבוע

כל תיאטרון יש לו מבוע משלו המזין את שרשיו. יכולה צמרתו להיפרש למרחקים — כל עוד הוא יונק מן המבוּע שרשיו מתעמקים. התיאטרון העברי, כל תיאטרון עברי הפועל ומתקיים במדינה, נגזר עליו להיות שתול על פלגי מימיה של ספרוּת ישראל הקדומה והמאוחרת, זו שבעברית וזו שבאידיש וזו שבלאדינו, ומהם עיקר יניקתו. את שרשיו של תיאטרון עברי בארץ יכולים להזין דברי־הימים של העם. יצירות המופת שלו ואוצרות הפולקלור הבלתי־נדלים של כל תפוצותיו בכל הדורות — פולקלור שמעצם התרקמותו בארצות שונות, באקלימים שונים ובמחיצתם של בני כל הגזעים שבעולם הוא אולי העשיר והמגוון שבפולקלור העמים. כל עוד ניכרים בתיאטרון סימני יניקה מן המבוע הטבעי והמיועד לו — אין רע ואין סכנה בכך אם הוא שולח מזמן לזמן בד אחד או כמה מבדיו לאקלימים זרים. אך משעה שהוא מתרחק מן המבוּע ומנסה לא רק לשלוח פארות אלא גם להכות שרשים בנופים של נכר, הוא גוזר עליו מראש שדפון והתייבשות לוז־חייו. יכול תיאטרון, גם תיאטרון עברי, לשאול כפעם בפעם סממנים מתרבות נכר, אך בשוּם פנים לא יוכל להתקיים לאורך־ימים על תרבות שאולה. רצונך, כל המנטליות היהודית של התיאטרון העברי ושל אנשיו היא בסתירה מוחלטת לאפשרות כזו.

ואולם חרף הסכנות החבויות בכך לתיאטרון עצמו, אין הוא מהסס באחרונה לילך בדרך זו, פולקלור של כל עם שבעולם מגלים בו כל ריחות־הקטורת ואילו מפולקלור יהודי בורחים מחמת ריח־החמין הנודף ממנו. התיאטראות שלנו, כמו כותבי הבקורת שלהם, נכונים לסבול כל ריח שבעולם רק לא ריחה של עיירה יהודית. תאמר: כולם יוצאי כרכים ועריסתם היתה תלוייה בין צריחים של מגרדי שחקים. חלילה. רוב־רובם נתחנכו על ברכי העיירה היהודית וספגו ריח התבשילים היהודים, אך דוקא משום כך אין הם רוצים בזכרונות אלה בחברה כרכית, נאורה ומתוקנת כחברתנו.

סח לי מוסיקאי אחד, מטובי המלחינים והמבצעים של מוסיקה יהודית: “יום אחד נקראתי לנגן נעימות־יגון באזכרה לקדושי עיירה יהודית. שאלוני: מה תנגן? אמרתי: נעימות־יגון של חסידים. אמרו לי: הנח ל”חמין" אלה. הב איזו נעימה של שופּין או של ביטהובן", גם תגוּבת־מבינים זו היא תוצאה של השפעה חינוכית שתיאטרון שלנו ומבקרים שלנו כאחד יש להם חלק לא קטן בה.

אוצרות בלתי־נדלים של דרמה ושל פולקלור עדיין מצויים אצל מנדלי, שלום עליכם, פרץ ובני דורם והם גנוזים ומשובצים כאבני־חן אצל עגנון, הזז, בורלא ואחרים. התיאטרון העברי מכתת רגליו למרחקים וטורח טרחות הרבה כדי להשיג ולהכשיר להצגה פרקי־חיים והווי של עמים רחוקים, כבודה של טרחה זו מבחינה תרבותית כללית במקומה מונח. אך מותר לנו לצפות כי בימת הארץ הזו תקרב יותר אל יצירתנו המקורית, העברית והאידיש, ותיצור מהם ערכים בימתיים חדשים לחינוך הצופה העברי, ואם תשקיע בהכנתה לבמה אשר היא משקיעה בּזר — סופה לקצור פירות־ברכה לבמה העברית ולחדש יניקתה ממבוע לא־אכזב שרק בו וממנו כח־החיות של התיאטרון העברי וכוח צמיחתו לימים יבואו.

9 באוקטובר 1953


המלצות קוראים
תגיות