מבחינת העשייה התרבותית היזומה אפשר לומר, כי המדינה חיה חיי תרבות והסברה תוססים מאוד. מרצים, מסבירים, מטיפים, אמנים, בדרנים — חיים ודוממים — פושטים מדי שבוע בכל הארץ ומעוררים רחש עצום של פעלתנות תרבותית, שכמוהו לא ידעה הארץ מעודה. כלי תחבורה קלים וכבדים נעים מדן ועד באר־שבע ומבאורותיים לים ומסיעים את צבא־התרבות על נשקו ועל תחמושתו החדישים: עולם מלא של אביזרים טכניים, שאין תרבות ישראל נעשית היום בלעדיהם.
נציץ נא לפנים המלאכה המרובה הזו, ודאי, לא דל תוכה, אך לא מעטות קליפותיה. את גרעין הפעילות התרבותית, ועל אחדות מהן הבאות במקום התוך — נשיח כאן.
*
לפנים נמדדה התרבות בעומק, היום — לפי אורך המודעה שאתה מפרסם בעתון: אינטש על טור אחד — פעולונת בטלנית של תרבות. שריד מיושן מימי העליה השניה; חצי עמוד — חוסר העזה; כל העמוד — סימן למעוף, לדמיון — פעלתנות ראוייה לשמה. יש לך דמיון — אתה קונה כל העמוד הראשון של העתון ומתרבת את ישראל בבת־אחת, בחדא־מחתא ולא טפין־טפין כדרך העצלים או הבטלנים מדור־החינוך הישן. אין לך דמיון —אתה הולך אצל הכרוניקה הפטיטית ונקלע שם בין תורנויות של בתי־מרקחת ובין הרצאתו של יוסף אריכא על שורת המתנדבים, ואין נפש חיה בישראל יודעת כי פעלת פועל תרבות. בקיצור, המודעה היא ראשיתך, ועתים, חלילה, גם אחריתך.
ולא רק באינצ’ים, גם בפרסאות, " כך וכך פרסאות" — מודיע תיאטרון תוססני — “עברה הגיבורה בעלותה וברידתה מן המדרגות בהצגה פלונית”.
דמו בנפשכם גודלה, היקפה ועומקה של התרבות; מהלך ששים פרסאות בהצגה אחת! לעומת מחזה מרתוני כזה, מה ערך, למשל, להצגה שבה הגבורים יושבים רוב הזמן, או שבכלל אין בה מדרגות? פשוט, לא כדאי ללכת. שפל המדרגה.
הנוסח החדש הזה, הנארג בפעילות הרוחנית שלנו והמכניס את כולנו למירוץ של מיכסות וכמויות, איננו אלא אות־מבשר כי תמה והולכת תקופת הכנור בתרבות והגיעה עת הסכסופון. התרבות והחינוך, אומרים האומרים, אינם סובלים עוד כשמדברים על אודותיהם בקול דממה דקה. הם רוצים ברעש, בשאון, במהומה ובהמולה. נוסח: תרבת אותי בסערה בכוח, באלף תופים — בליאונל המפטון. אל תצייץ אלי כצרצר, כוף עלי תרבות כגיגית — והכה בגיגית. תקע בשופר גדול לתרבותנו!
*
עוד לא הספיקו לנקוף אצבע למטה וכבר מכריזים על נקיפה זו באלף כרוזים מלמעלה — מירושלים או מתל־אביב, או מאיזה שהוא “מעלה” אחר, התקיעות עצמן, אומרים התוקעים, אף הן בגדר מעשה־חינוך, או לפחות מעשה־הסברה; הן מסבירות את קיומך, אם אני עושה מעשה־תרבות צנוע במושב אחיהוד יש לו, כלכל מעשה חינוכי, ערך יחסי, אך אם אני מקים סביבו שאון בירושלים ובתל־אביב, יש לשאון הזה ערך כמעט מוחלט: הוא מוכיח כי אינני גברא קטילא, וכי אינני עושה תרבות מתוך קימוט־המצח אלא מתוך הפשלת־השרוולים.
אבל לא רק על העשייה ומסביבה יש לתקוע. גם המעשה עצמו הוא בגדר מיבצע של תקיעה גדולה אחת. מכל מקום, כך חידשו המחדשים, תרבות, אומרים הם, אין לוחשים באוזן. גם משה רבנו לא נועד עם כל אחד מששים רבוא בני־דור־המדבר ללחוש לו באופן פרטי עשרת הדברות. הוא הרעים והבריק, ובבת אחת לכולם. ואלמלא הימום זה שהמם אותם, ספק אם היינו זוכים לקבל את התורה. תוף־אזנו של אדם אוהב תופים, מאז מעמד הר־סיני אין אתה יכול, כנראה, להעניק לאדם תורה או חינוך, או לבאר לו דיבור־דיבור על אופנו בדרך ההגיון והשכל הישר — אלא אם כן אתה מוציא אותו במקצת מן הכלים. ואתה מוציא אותו מן הכלים — בעזרת כל הכלים; בתוף, במצלתיים, בשופר, — בהמולה, לאחר שאתה מערפל קצת את מוחו, שוב לא ייבצר ממך להכניס לתוכו הכל. כך, אומרים, דרכו של מוח האדם מאז ועד ימינו. אמנם בין “אז” ובין “ימינו” היו גם שיטות אחרות של הקניית־דעת ושל החכמת יהודים, אלא ששיטות אלו, כנראה, לא עלו יפה. והא ראיה: ה“עם־הארציות” הגדולה של הדורות הקודמים, והבערות הגדולה הפושה בעם שאין לה תקנה אלא שופר או גיגית.
*
גיגית זו נוהגים החדשנים לכפות קודם כל על העולים החדשים. כלום תהינו לשאול עולים אלה כראוי למאווייהם הרוחניים, לחוויותיהם הנפשיות ולצרכים החינוכיים המיוחדים לכל עדה ולכל שבט? חלילה, אין לחברה המתוקנת פנאי לתת לבה על טעמה המיוחד של עדת־אנשים, אין היא יכולה להרשות לעצמה תפירת בגדי־תרבות לפי המידה. יש לה “קונפקציה” חינוכית, מעין שמלת־פרחונין גזורה לפי מידה אחת, או לפי כמה מידות קבועות. ואותה ראה וקדש. בין אם אתה מפוזנאן או ממאראקש, מסאמארקאנד או מקוצ’ין. בכלל, ההנחה היא, כי אין אתה יכול להביא עולים חדשים לכלל פעילות רוחנית ותרבותית אלא אם כן אתה מפגיז אותם תחילה. המטר עליהם הכל בבת אחת: את מרלין מונרו, עם הסברה שימושית לחקלאים על מחלת הפה והטלפיים; הסברה מוקלטת מעל סרט־מוכני על האינפלציה, ביחד עם פרקי־זמרה מעל גבי תקליטים, הב להם הרבה והב להם גיוון. יש להם, כידוע, לעולים החדשים (הכל “עולים חדשים”, ואין צורך להתעמק מי כל אחד ומה צרכיו), מין מוח מיוחד, מוח־עולה־חדש, והמוח הזה, — שסימן ההיכר שלו איננו מאין בא, מה מקורו, מה אוצרו התרבותי, המחשבתי והנפשי, מה מסורת יצירתו הרוחנית, אלא הותק שלו בארץ, — מוח זה כאילו איננו סובל דיבור של הגיון, מלה של ישוב הדעת, חינוך והדרכה של אורך־רוח. דברים היוצאים מן השכל או נארגים מלב אל לב. לא, זהו, כביכול, מכניזם מחשבתי מיוחד שאיננו מופעל ואיננו מגיב כטעמך אלא אם כן אתה פונה אליו ברמקול צרחני. ואם תאמר, איך למדו יושבי־מערות יראת־שמים ותפילות, ואיך למדו בני תימן, למשל, פרקי זהר ורמב"ם, ואיך השכילו להבין בספירות הקבלה ולאהוב עמם ואלהיהם בלי מנגנוני ההסברה המודרניים ובלי אביזריהם המוכניים, יאמרו לך: אינה דומה צנעא לתל־אביב. ששם נשמע גם ציוץ של תורה ואילו כאן אי אתה יכול בלי צופר. כך מקנים תורה בימינו. כרצונך: קנה או דחה, קח או הנח.
*
הרבה דברים עשויים לחבב מולדת על אזרחיה, עיקריים בהם: אחוות אדם לרעהו. טיפוח מנהגי תרבות אלמנטריים. עילוי הרמה המוסרית של האזרחים בדרך המופת והדוגמה האישית, נועם־הליכות, עבודה לדורש ולחם לרעב וחירותו של אדם לחיות כרוחו. טיפוח נוף הארץ ושיפורו, שימור שכיות עבר. בקיצור: ריקמה שלמה של מעשים, גינונים, מנהגים, מסורות ומגעים בין אדם לחברו, המשתזרים בתהליך אטי וממושך בחיי יום־יום של הפרט והכלל עד שהם אופפים את האזרח בהרגשה של נועם־מולדתי־ייחודי. נוטעים בו גאון לאומי חיובי ומוסכים בו, כשיקוי טוב, אהבה לפיסת ארצו. שעם כל קטנותה לעומת כדור הארץ כולו. אין בעיניו נאה ממנה. טוב ממנה ואהוב ממנה בכל העולם כולו. במדינה המקבצת עמה מירכתי עולם — מעשי־חינוך מכוונים לא זו בלבד שאינם מיותרים
להחשת התהליך האוביקטיבי של ההתלכדות אלא שהם חיוניים. אבל גם יצר־הטוב הזה של חינוך־הציבור יש לו גבולין. וגבולותיו הם: אל תיכנס בשופרות־ההסברה לתוך בני־מעיו של האזרח. ממשלה, כל ממשלה, היא אמנם דבר נחוץ. ממשלה טובה — היא אפילו דבר מועיל. אף־על־פי־כן זוהי מין בריה בחלד הסוציולוגי של החברה, שכל מה שנתקלים בה פחות מחבבים אותה יותר. מכל מקום, אין היא האורח הרצוי ביותר בקירבת רשות־היחיד של האדם, אבל אם אתה פושט בגניו, בחוצותיו ובסימטאותיו של האדם ומקדם אותו בכל מקום ברמקול, במכונות־הקרנה ובתיבת־נוגנים, אין אתה מקרין עליו רווחה־של־ארץ, וספק אם אתה אוצל עליו אהבת־ארץ. אפילו עם הציור על גבי הבד שאתה מקרין לפניו בחוצות העיר חשוב ומעניין — ההמולה משתלטת עליו. אתה מדמה כי אותו קהל־
צופים נכבש ליופיה של התמונה שמראים לו על הבד, אך הוא נכבש יותר אל ההמולה. צבור אוהב ירידים. גם יריד של תרבות, אף־על־פי־כן אין מקנים תרבות באמצעות יריד, ואם מצליחים להקנותה —מקנים תרבות של יריד.
לא נקפח כליל מקומם של הרמקול והתוף. מעשה התרבות יכול אמנם לוותר עליהם לחלוטין, אלא שיש ימים שבהם אין החברה יכולה בלעדיהם. אימתי? בשעה שיש לקרוא את האזרח למיבצע דחוף. חד־פעמי ועתים גם גורלי, כגון: גיוס לעת מלחמה. יריד של בחירות או, להבדיל, רכישת פיס. גם אז אין לרמקול זה כל קירבה או סמיכות לתרבות, אך נועד לו תפקיד הצופר במכונית הכבאים במרוצתה אל מקום הדליקה. ימים אלה יש להביא הכרתו של האזרח לחידוד מופלג, או לטמטום גמור, במהירות מכסימלית ואין ברירה אלא לתקוע בכל הקולות ובכל הכלים. אבל חינוך אזרחי יומיומי הוא מעשה מורכב ואטי עד אכזריות ושום תקיעת־שופר אינה מחישה אותו. ואם חיינוּ כל ימות השנה יהיו ערוכים לפי סולם־הקולות הגבוה ביותר — מה הצליל שיישמר לנו ליום־פקודה ממש?
כל האומר כי רמקול זה לא בא אלא כמשקל־שכנגד לצריחת מקטרגים ולצווחה של השקר, אינו אלא שוגה מעיקרו. אין אתה יכול להלביש אמת בבגדי־מוקיון ואין אתה יכול לתופף אותה מתוך לגינים נבובים. יש אמת לא רק תוכן משלה אלא גם כלים. סולמי־קול משלה, ואם היא מנסה להשתמש בכלים שאינם שלה, אין היא נשמעת עוד כאמת לשום אוזן, ואין היא נאמנת.
*
מעשה התרבות בימינו ניתן לא רק בשפע אלא גם מיכסות־מיכסות. במיבצעים חד־פעמיים. המונח “מיבצע” נדד משדה־המלחמה ישר אל תלמי־התרבות. מעולם, למשל, לא עלה על דעת קדמונינו להכריז על מיבצע “רבנו עובדיה מברטנורה”, ובכל זאת לא היה חייט יהודי שלא ידע פרק משניות עם פירוש רבנו עובדיה או קחו, למשל, ספר כל כך לא פופולרי כמו התנ“ך. בשום מקורות לא מצאנו אפילו רמז ל”מיבצע תנ“ך מימי עזרא הסופר ועד ימינו”, ובכל זאת: איכשהו נתקיים ספר־הספרים ונתקיימנו אנחנו עמו. היום יש לנו ברוך השם, מה שקרוי “מיבצע שבוע התנ”ך“. ללמדך: למה נעסוק, יושבי ארץ התנ”ך, במעשה מייגע ומשעמם של פרק יומי, מוטב נרכז כל הכוחות למיבצע תנ“כי שבועי בשנה, מעין הפצצה תנ”כית מרוכזת אחת, ושלום על ארץ התנ“ך ועל אזרחיה לפחות שנה תמימה, עד המיבצע הבא, ובמיבצע הבא נקח את הרמב”ם, מדוע לא? ומקום מתקנא בחברו, צא וראה — אומר לך איש צבור — מה בינך לבין תאומך־בתפקיד: אתה עוסק כל השנה בליקוט גרגרים, מקיים חוגים לתורה עם מפרשים ומלקט שומעים אחד־לאחד — בא חברך ומקים בבת־אחת פיתום, כל התנ“ך כולו על שבוע אחד. כמעשה השמש מחלם, שהחליט: למה לו ללכת בוקר־בוקר ולדפוק על כל תריס ולכתת רגליו בכל העיר כדי לקרוא ל”סליחות“, אם הוא יכול לאסוף כל תריסי העיר בביתו ולדפוק בהם ל”סליחות" בבת־אחת!
“חכמי־התריסים” מסוגו של השמש מחלם הולכים ומתרבים באחרונה והם מעוררים רגש־נחיתות או קנאה. וקנאת־פעילים אפשר מרבה תרבות אבל גם מרבה שאון. מה אתה מביא למעברה, או לישוב אחר של עולים, סרט ראינועי, אני אביא להם מין מכונה, שהיא גם מדברת, גם מראה מראות, גם מתקפלת, גם נפרשת — כל כולה מעשה־פלאים. תרבות עם לונה־פארק. אתה אומר: חוג לומדי חיבור וחיסור בישוב אחד, או חוג לזמר? תוך שבוע ימים אקים לך עשרה חוגים, מאה חוגים, מאתיים — כמה שתרצה, כל העם יזמר, יחבר ויחסר תוך שבוע ימים — אם רק לא נהיה בטלנים. אם נדע לדרבנו כראוי. צריך רק למצוא את צלעותיו של העם ואת הדרבן הראוי שידגדג אותו בינותם. מכאן ואילך הוא ישיר, הוא ירקוד, הוא יאהב — כדרבנות!
*
לא ייפלא איפוא, אם את מקומו של בר־האוריין במעשה החנוכי מנסה לדחוק הפרש, בעל־הדרבנות. במקום מחזיק המקדח, במלאכת תרבות אפורה שכולה יגע וניקוב־צורים, בא משלח־העפיפונים. אין הוא נזקק יתר על המידה למשנה חילונית או מסורתית שאובה מעיינות או מקרנות־השפע. די לו במה שהוא קולט בחטף מישיבת־קרנות. הזריזות קודמת לבקיאות. אין אדם שואל אותך עוד אם אתה בקי אך הוא רוצה להיות בטוח שאתה זריז. ואם אין אתה זריז די־הצורך אתה יכול לעשות כל מלאכה שהמדינה צריכה לה: במכרות, בחציבה, בחרושת או בשדה, רק לא בתרבוּת, כי מיזוג הגלויות הרוחני הוא ענין שהציבור צריך לו מיד. ואין לו פנאי להמתין עד שיתגלו תלמידי־החכמים, המעלית הרוחנית של הדור צריכה שרירים. פשוט: שרירי בשר, מעלית ככל המעליות, והיא איננה יכולה לנוע בחבלים. לא בחבלי־תהייה ולא בחבלי־נסיונות. מנופים היא צריכה ומניפים גברתניים. כך חידשו המחדשים.
ואולם דבר אחד באמת אין התרבות יכולה בלעדיו: מקצת חן ולא על דרך הדרש וראשי־התיבות. לא שום חכמה נסתרה, רק קצת חן אנושי פשוט שעיקרו צורה, טעם־טוב ומשהו מקסם־הליכות שאין אתה יכול להגדירו כמו מוגזם יהיה לומר כי כל העשייה הרוחשת של ארגונים ומוסדות בשדה התרבות עטופה גם מעטה כזה.
הפשלת־שרוולים זאת למלאכת החינוך כאל ניסור־עצים, או כאל תרגיל התגוששות — איננה האחרונה בקליפות.
22 באוגוסט 1956
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.