רקע
ישעיהו אברך
בין טיסה לעשור
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

בחוגי לשכות המדינה מתכוננים זה למעלה משנה לחוג את העשור. לשבחם של ראשוני המארגנים ייאמר כי בראשית תיכנון החג ראו לנכון לזמן גופים ציבוריים שונים וקבוצות ממומחים לליבון פרטיו. ואולם לפני שנה לערך בא מיפנה. בהשפעת חילופי־רשויות או חילופי־שיטה כאילו ירד העשור למחתרת. תוכנו וארגונו היו לאחד הסודות הנשמרים ביותר במדינה, ונראה סיכוי גמור שההכנות לחגיגות העשור, ואולי גם החגיגות עצמן, יעברו בשקט. מתוך ארגון למופת בלי הפרעה מוגזמת מצד אוכלוסי המדינה. נראתה בבירור האפשרות לתכנן את החג ב“בלופרינט” ברחובות. לקיים אותו בפאר מ“דן” ועד “רמת־אביב” בלי שהעם — העם הרב והטורדני הזה — יתערב בחגיגות וישבש אותו. הסגל הדיפלומטי היה מרוצה, התיירים היו מרוצים ויקירי החברה הישראלית, המסתופפים בצִלָם של דיפלומטים ותיירים, גם הם היו משבחים טוב־טעם־ברירתו של מנגנון העשור לישראל. היתה אפשרות — ואיננה עוד. כי באיזה שהוא מקום נסדקו צינורות והחלה דליפה ופרטים שונים על החג ועל הדרך לקראתו החלו מגיעים שלא במכוון לאזני הישוב. ואז בא הכינוס ברחובות, באולם על שם כובש צ’ילי והפרוקורטור של פארו, ובו צויירו קווים נרחבים לתוכנו של החג ולדרכי ארגונו, לפי תפיסת המתכננים והמארגנים. וכיוון שנודע לישוב, הוא רוצה, כדרכו, להתערב ולחוות־דעה, יען כי חג העשור לתקומה נוגע באיזו נקודה חמה מאד בלבו של אותו ישוב — ואין מפלט.

*

עתה, כאשר הולכות ומתמוטטות המרכאות מסביב למושג ציונות, מותר אולי לדבר גם על עצמאותנו בלשון ציונים בלי להיות נלעג. העצמאות היהודית, אם כי לצרכי הגדרת מצב הריבונות של עם היא מציינת לגבי ישראל מה שהיא מציינת לגבי כל העמים האחרים שזכו לשחרור לאומי, דומה ואינה דומה לשלהם. כמה שלא נרצה לאמץ לנו מושגי עצמאות שאולים מאחרים — משעה שאנו מביאים אותם לחצרנו הם כאילו מושלכים לתוך כבשן ומלובנים באש הייחוד היהודי. לא בדינו את הייחוד היהודי. לא בדינו את הייחוד הזה. הוא צילנו למראשית הדורות. אין עם שלא שילם מחיר עצמאותו במאבק, ביסורים, אך שום עם לא שילם מחיר יקר כל כך בתוחלת־לב, בכיסופי־דורות, במרטירולוגיה המתמשכת על פני כל תולדותיו ובמיצוי כל שטניותה האפשרית של המרטירולוגיה הזאת כאשר שילמנו אנחנו. כשם שנכון הוא ששום עם לא זכה ל“השבת אבידה” של חירותו הלאומית לאחר תקופת־דורות ארוכה כל כך כאשר זכינו אנחנו. לכן גם שמחת־העצמאות שלנו מהולה יסודות נוספים. היא מעוררת לא רק תאוות־שעשועים, היא גם מעבירה בנו רעד, מבעד לחג העשור הקרב נזרק אור גדול עד לעמקי קורות היהודים, והאור הזה פורש לפנינו כל תמונת־חיינו כעם. גם על המחיר האיום גם על הגמול הגדול.

יש גם יסוד רוחני עמוק לחג עצמאותנו. זהו נצחון גדול של קריאת ה“אתה בחרתנו” הרוחני והמוסרי שקיימה את ייחודנו הלאומי והאנושי במשך הדורות. שום דבר לא טפח כל כך על פני הרעיון “ככל הגויים בית ישראל” כדרך הייחודית שבה הלך העם על פני הדורות כדי להחזיר לעצמו את חירותו וכדי להיות, מבחינה מדינית, ככל הגויים. לכן יש לשמחתנו אופי אחר, כלל לא “גויי”. ומושגינו על החג שאנו עומדים לחוג — ושהוא חייב קודם כל להיות חג של שמחת־הלב ושל הודיה — אינם יכולים להיות קרובים למושגים של תהלוכות ברודווי. אין פירוש הדבר שאנחנו נשמח פחות. אבל נשמח כיהודים ונשמח כישראלים. בתנאי, כמובן, שהממונים על השמחות יתנו לנו לשמוח כיהודים וכישראלים, על פי אוות־לבנו.

למה נכחד: המגמות המתבלטות בארגון של חגיגות העשור ובעיצוב תוכנן אינן מעודדות להאמין כי אמנם יתנו לנו.

*

אבל עד שאנו באים אל התוך של החגיגות — נעיז ונפצח כמה קליפות.

לפני שלושת אלפים שנה, לערך, כונן המלך דוד את ירושלים כבירת מלכות ישראל המאוחדת. אולי היתה זו טעות מצידו. ראשית זה סיבך אותנו מאז ומתמיד בצרות־צרורות, החל בקמצא־ובר־קמצא דרך תעלולי פונטיוס1 פילטוס ועד ימי האמרשלד ושער מנדלבוים. שנית — זה רחוק מרחובות, אבל, אין ברירה: זוהי הבירה. אפילו פקידי המכס הכירו בכך ועוברים לירושלים. אולי זה לא לא נוח מבחינה אדמיניסטראטיבית, אך אין זה הדבר הבלתי־נוח היחיד בארץ זו. וכי נוח לחרוש בנחל־עוז או לקצור בקיבוץ דן? וכי נוח לנסוע באוטובוס של “אשד” בחול־המועד? או האם נוח, למשל, להאזין למרצה מפלגתי בשעות־הים והרחצה של שבת בבוקר? — בכל זאת נושאים האוכלוסין בעול ודוחפים עגלת־המדינה קדימה. אלא שלא ניתפס למליצה אם נאמר כי ירושלים היא משהו שמעבר לשיקולי הנוחות האדמיניסטראטיבית. כלום אין החוש המוסיקלי. לפחות של המארגנים, אומר להם כי בשורת העשור של מדינת ישראל, היוצאת מבירתה ירושלים, יש לה מלכתחילה צליל אחר מזו שתצא מכל מקום אחר בארץ, ויהא נוח וחשוב כפאר המושבות העבריות — רחובות? ואולם קרוב לודאי ששיקולי הנוחות יגברו ודבר העשור יצא מרחובות. מילא, סוף־סוף גם רחובות. מילא, סוף־סוף גם רחובות היא בתחומי מדינת ישראל.

אבל יש גם קליפה אחרת:

בין אם דומה חגנו לחגן של אומות אחרות, בין אם איננו דומה — חג מתחילים מבית. גם תכונה לחג מתחילים מבית. לא שמענו עד כה שעמים יתחילו לארגן חג ציון — שחרורם — מחוץ לארץ, אבל, שמענו שכך התחילו לארגן את “חג העשור לשחרור ציון”. מן התנועה המוגברת של מארגני חג־העשור לחוץ לארץ ומחוץ לארץ מתקבל הרושם כי מדינת ישראל, האובייקט האמיתי של החגיגות הקרובות, איננה בפיסת־ארץ זו לשפת הים־התיכון אלא באחת מארצות אירופה או אמריקה, היינו: בכל מקום שיש בו, או שמאמינים שיש בו, תיירים פוטנציאליים, אך לא במקום שהמדינה חיה ונושמת. בארץ העברים גופה ובמקום שבו חיים ונושמים העברים עצמם. ציונים ועסקני־ציון טובים, שהיו רגילים במשך שנים ל“מדינה בדרך” לא נגמלו, כנראה, ממושג זה עד היום, מדינה בדרך, עשור בדרך, הכל — “בדרך”. האוירון נהפך לשם נרדך לכל עשייה. כאילו אין דמיונו של אדם יכול להמריא אלא אם כן האדם עצמו ממריא עמו. ובין טיסה לטיסה, בין אירופה ואסיה לאמריקה, מעשרים את ישראל. כאשר נשאל מי שנשאל מה טעם הטיסה העשרונית הזאת ומדוע מתחילים את החגיגות לא מקרקע הארץ הזו, שהיא עצמה כלת־היובל ושעליה יושבים השושבינים העיקריים של העצמאות העברית. לוחמיה ונקבציה, השיב תשובה כמעט בורוכוביסטית: “זוהי תוצאה של האנומליה היהודית. שם פזורת ישראל”. אנומליה? — אולי. אבל לא רק של הפזורה.

*

התיירות היתה, הווה ותהיה אחד המכשירים החשובים להמרצת ההיכרות בין עמים, להתקרבות חברתית ותרבותית ולהקניית־דעת הדדית. שום עם אינו יכול עוד לתכנן כראוי מסכת חייו הכלכליים ודרך מיפגנו התרבותי או האמנותי בלי להביא בחשבון את התייר. ישראל הצעירה יש לה ענין נוסף ומיוחד בתיירות. ראיית ישראל מקרבת יהודים ועוקרת דעות קדומות אצל לא־יהודים. היא גם מסייעת בעקיפין להקהיית אנטישמיות בתפוצות שונות. לכן חייבת ישראל אולי יותר מעמים אחרים לתת דעתה על התייר. מי כמונו אכל פירותיה של תיירות מרת־נפש ומוציאת־דיבה כזו של ראשוני התיירים בכנען, שלוחיו של משה רבנו? לכן, אין כעמנו יודע להעריך תיירות. ואולם עַם המתחיל לראות כל חייו באספקלריה של תיירות — מתחיל לחיות למעשה חיים אכסהיביציוניסטיים. ואם הוא מטפח בלי־הרף יסוד זה בחייו הלאומיים, סופו מקבל ארשת־טמטום של מאנאקין. הליבנטיניזם, שעיקרו התגהצות חיצונית כדי להידמות לזרים, הוא בעיקרו מיצוי קיצוני ומעוקם של השקפת העולם התיירית.

אף־על־פי־כן, לא מעטים בארצנו האנשים הרואים את המולדת בנקב התייר. עתים נדמה לך כי לא חשוב להם כלל מה הננו באמת. חשוב מה יאמרו עלינו. ישראל זאת, שקמה מאפר העם ומתוך הרמץ של תבערתו הגדולה, היא קודם כל ישראל של ראווה. זה לפעמים לא כל כך חשוב שיהודי ישראל יהיו מרוצים מארץ ישראל, חשוב שתיירים מאמריקה יהיו מרוצים מיהודים מישראל. אנחנו, מסבירים לנו פטריוטים־תיירים, איננו חיים בשביל עצמנו. גם לא כפי שסברו חולמים־ולוחמים בעבר: בשביל הדורות הבאים. אנחנו חיים בשביל הדורות הנוכחיים של… התיירים.

ואם התיירות היא חזות הכל כי אז — הכל למען התיירות. גם חג העשור. לכן נתחיל לארגן אותו לא מצד פנימו, מצד שמחת־הנפש שראוי לתיתה לעם היושב כאן והנאבק כאן והראוי לשמחה זו לפני כולם, אם כגמול ליסוריו, אם כדרבן לעמידתו האזרחית בעתיד ואם כסתם־שמחה שראויים לה בני־אדם. כל בני אדם, הממשים את חלומם, — אלא נארגן אותו קודם כל מצד הראווה. אם נהיה טובים ואם נטיל עצמנו בלא היסוס לזרועותים של מארגני החגיגות, כי אז — כנראה — נמצא את עצמנו שחקנים טובים בהצגת־עם גדולה שתוצג בשביל תיירים, כלומר: יותר משנשמח נתבקש לשַמֵח. אל־תקרי: ושמחת בחגיך אלא ושימחת בחגיך. במקום לרקוד בככרות העיר בכוח־שמחת־פנים שלנו נתייצב כחוגגי־שעווה בחלון־הראווה של התיירות.

יתכן, כי אין זו המגמה האחת בחגיגות העשור — ובודאי שאין זו המגמה האחת! — אך אי־אפשר להשתחרר מן ההרגשה כי הקווים הכלליים של תכנית העשור רפודים מגמה כזו. כשם שאי־אפשר להשתחרר מן הרושם כי כמה תושבים מארץ־ישראל, שהגורל או התפקיד זימן להם לבלות שנים אחדות בחוץ־לארץ, ובעיקר: בארץ אנגלו־סכסית, חוזרים לארץ לא רק עם “ל” עברית קשוייה קצת, אלא גם עם “נקודת מבט” מיוחדת. הם סמוכים ובטוחים כי מלבד שתי העיניים הישראליות שהחזירו עמהם, הם מצויידים עוד בעין שלישית אחת והיא עין־העיניים: מבט של מסתכל־אובייקטיבי־מן־הצד. שלוש או ארבע שנים שהם יושבים בחוץ־לארץ הם אוגרים בשבילנו את שמן־המור שבו היו רוצים כי נבריק קצת את בלוריתו של העם. נהיה, אומרים הם, מיופייפים קצת, לא הכרחי כל כך להיות יפה, צריך להיות מיופייף. אם איננו יכולים לספוג כל עושר־תרבותה ושפע מסורתה הנאצלת של ארץ רחוקה אחרת. נתפוס לפחות את גינוניה, אם לא את האור, לפחות את הבוהק. ולא יזיק. סבורים הם, אם נשמח בבוהק הזה לא רק אורח־חיינו, גינוני־חברה ונימוסין שלנו, אלא גם מועדינו וחגיגותינו — ואפילו חג כה אינטימי של עם וכה טבוע בחותם ייחודו — כחג עצמאותו.

*

ולצרכי הבוהק הזה עומדים לגייס לקראת החג בישראל מיטב זיקוקין־די־נור אמנותיים מבחוץ. אין חגיגה בלי “מסמר” ואין מסמר אלא כוכב ואין כוכב אלא שביט מהוליבוד. וההגיון העקיב של התיירות מדריך, כנראה, את המארגנים לסבור כי כשם שתייר ישראלי2 הבא לארצות־הברית משתוקק לראות את דני קיי ואת אסתר ויליאמס. כך, יש להניח, ישתוקקו לראותם בארץ תיירים מארצות־הברית בחג העשור. אם נצליח להוריד לחג העשור כמה שביטים מקאליפורניה — הצלחת העשור לתקומתנו מונחת בקופסה. כי מה יכול להיות מרומם יותר והולם יותר את רוח ישראל מתסריט על נושא ישראלי כתוב בידי רב־תסריטאי של ברודוויי ומבוצע, למשל, על ידי נסיכת הסכס והכדורגל של ניו־יורק רבתי: או הצגה תנ“כית־ישראלית גדולה נוסח ססיל־דה־מיל עם דמויות תנ”כו־אינדיאניות?

אחדות העם היהודי צריכה, כידוע, להיות אחת המטרות המודגשות והמופגנות של חג העצמאות. קיבוץ הגלויות של ישראל — אחד הנסיונות הנועזים בקורות העמים של יציקת שבטים, עדות ונצרי־עם שונים לחטיבה לאומית אחת — מדגיש אחדות זו יום־יום. ואולם דומה, כי התקבצות החאבאנים מחצר־מוות והבארבארים מהרי האטלס ויהודי קוצ’ין מירכתי הודו וחסידי לובאביטש מאוקראינה וחלוצי הקיבוצים היהודים מארצות־הברית, עדיין אין בהם, בעיני רבים מאתנו, להעיד על אחדות־העם היהודי. אך אם יעלה בידינו לגלות סבא־רבא יהודי אצל ליצן־בדים פלוני או סימנים של מוצא יהודי אצל כוכבת פלמונית ולהביאם לשמח אותנו בחג העשור — או אז תהיה שמחת העם שלמה ואחדות האומה ומקוריותה תופגן לעין כול.

אך רם חוש־השמיעה לא היטעה אותנו, הרי תהיינה עינינו נשואות לחוץ־לארץ לא רק לצורך דליית כוכבים. מסתבר כי אם, למשל, נחוצים בחג העשור דגלונים. דגלוני מדינת ישראל, כדי שפעוטות בישראל ישמחו וינופפו בהם בימי החג — לא יצטרכו ילדינו המעודנים לטרוח ולרקום את הדגלונים באצבעותיהם הרופסות. המרקמות המיכניות של ארצות הברית ידפיסו לנו בשיטת הסרט הנע דגלי ישראל כמה שנחוץ — לחג העשור, לחג העשרים. אפילו ליובל. וכמובן: הכל חינם אין כסף, במסגרת המגבית או כמפעל מיוחד — מפעל הדגל, או למשל, ממתקים, שקיק ממתקים לילדינו הלקקנים בחג העשור. א ביג דיל: בארטון! ענין גדול הוא לקונצרן הממתקים המסועף של בארטון בארצות הברית להמתיק לנו קצת את חג העשור! ממתק אחד לאזרח. מיליון שמונה מאות אלף ותשעים ממתקים — גם כן בעיה!

ואם אלהי המוזות יהיה בעזרנו וג’ורג' ג’סל יצליח בשכר חמשת אלפים דולר להקנות לנו הימנון לאומי חדש, מיובא ומגוהץ, במקום “התקווה” — ונסגרה עוד חוליה אחת בשרשרת האפתעות הנכונות לנו בחג העשור.

דוגמאות אלו אינן בדויות. הן רק ציצים מזר. נוצות מכנף המעוף, משבים קלים המרמזים בדאגה על כוון הרוח.

*

יש רואים בחג העשור גם חג למנין שטרות־דולר. בלשכות שונות יושבים ומונים חשבון הערך־המוסף של חג העשור. נוסח תעשייה: כך וכך השקעה במטבע מקומי, כך וכך במטבע זר, כך וכך הכנסה נקייה במטבע זר — הרי עוד שלב בעצמאות הכלכלית שלנו. וכדי שנוכל קודם כל לעמוד בהשקעה מבטיחים לנו כי כמחצית אותו מיליון דולר. לערך, הנחוץ כהשקעה יינתן על ידי יהדות העולם. רצה לומר: הסיכון מלכתחילה אינו גדול.

כותב־הטורים אינו איש פיננסים, אך כלל עתיק נקוט בידו, מורשת מפי זקנים, כי “במקום שמדברים על רווחים — הכן צרורך לגרעונות”. במדינה ישראל כבר נתקיים לצערנו כלל זה לא אחת ואין לנו אלא ליעץ לשר האוצר לתת דעתו על הפתגם. מכל מקום: התנופה האורגניזציונית האדירה, המבשרת רשת של לשכות עשור־של פלך ולשכות־עשור־של־גליל וחבר־מקשרים בין חוגגי עשור לחוגגי יובלות מקומיים (כגון: יובל תל־אביב וכיוצא בו); אולי היא מעידה על מעוף ועל שאון יוצר, אבל בקושי היא מבשרת חסכון.

ואולם הצד הפיסקלי הוא עניינו של שר האוצר. אנו נתונים כאן לבחינה אחרת, לא נחשוש לומר: המוסרית של כלכלת העשור.

מותר לעם הזה, הקיבוץ היושב בעמדה הקדמית של מערך האומה, לגייס עזרת כל יהודי העולם לביצור בטחונה של המדינה, לקיבוץ נידחים, לפיתוח משקה ולביסוס כוחה התרבותי־הרוחני שהוא חלק מביצור האומה — אך את חגיגותינו ננסה לפרנס בעצמנו. עדיין לא הוכח כי שמחת־הלב גואה בפרופורציה ישירה למחול־המספרים וכי כמות האנרגיה של חינוך אזרחי שאפשר ושנחוץ אולי להזרים בתוך העם הקובלן אך הנדיב הזה ביום חגו הגדול — עומד ביחס ישיר לכמות הכסף שיש להשקיעו בחיגוגו.

אם עשירים אנחנו — נחוג את העשור במלוא הדר עושרנו, אך אם אביונים אנחנו — ואנחנו מאוד אביונים, אפילו יש לנו דודים עשירים — נחוג אותו כאביונים. כמה נפלאה היא שמחת העניים!

*

כי חג העשור לעצמאותו איננו בשום פנים מיבחן לכושר־הניפוח שלנו, הוא איננו חג הראווה וחג ההתקשטות בנוצות לא־לנו. בעצם היותו חג של יהודים הוא גם חג הענווה: חג הכוחות החבויים בתוך העם היושב כאן — מיפגן העושר והדלות כאחת. נתפאר ונשתבח במה שיש לנו, אך גם במחסורנו לא נתבייש.

ניתן ביטוי לשמחת־לבנו בדרך העממית ביותר. אולי פה ושם ייראה הגמגום, פה ושם יחסר הליטוש. אין רע. אין דבר חינני יותר מהתבטאותו הטבעית של עם על פי דרכו ובמיטב כוחותיו שלו, אפילו היא מגומגמת כלשהו. הניחו לבגדי השיראין השאולים, נלבש לחג העשור את בגדנו המנוקה ונצא לרחוב לשמוח — בלי “כוכבים”. ואם יבואו אחים ממרחקים יראו אותנו בשמחתנו — אל דאגה. ישראל הטבעית כמות שהיא, כובשת תמיד. איך אמר אותו קברניט: “אל תקפלו את הדגל, אך למען השם: קפלו קצת את המיפרשים!” תנו לנו לשמוח כאביונים. אך כזקופי־הקומה באביוני העולם, כעשירים בעניי העולם, בשמחת התחושה העמוקה והנפלאה של החירות.

25 בספטמבר 1957



  1. פונטיום“ במקור המודפס, צ”ל: פונטיוס — הערת פב"י  ↩

  2. “תייר ישראל” במקור המודפס, צ“ל: תייר ישראלי — הערת פב”י  ↩

המלצות קוראים
תגיות