לא נכחד: דברי הדפוס שמשפיעים עלינו באחרונה מוסדות שונים מרתיעים אותנו קצת ועל הרוב אינם מעוררים עודף־אמוּן. אין לך מוסד שאין לו עתון משלו. תחילה במכפּלה, אחר כך בדפוס, אחר כך בתצלום. פעמים הרבה: בתצלומי אישים מקומיים, ולא תמיד קנאַת־ספרוּת זו מרבה חכמה. אלא שנפחדים אנו ביותר מן הספרים. ספרים שלמים, כרסתניים והדוּרים, שכמה מהם רוח של קרתנות גדולה נושבת מהם. ואף כי תפוצתם — במשמעות הטכנית של המושג — מרובה, קריאתם מועטת, עתים אפסית. ריח של שׂרד נודף מהם והידורם רק עושה את השרד למגוהץ יותר, ואולי גם מאיט את ההתעבשות. מכל מקום: כרכים שלמים מסוג זה כשם שהם נשלחים מן המוציא לאור כתשורה למקבל, כן הם נשלחים מניה־וביה מן המקבל כתשורה לספריה ציבוּרית או לספריות חיילים. ספרני צבא יוכלו לספר הרבה על השפע הזה של כרכי ניורת ותצלומת שרק מחברי־המלונים התמימים מכנים אותם בשם ספר. המלון כך — אף אנחנו כך. אלא שסוגיה שלמה היא ואולי עוד נשוב באחד הימים לראות בר שבה ותבן שבה, יתרונה וחסרונה מבחינה חינוכיתת ומעוד בחינות. כי יש גם יוצאים מן הכלל.

יוצאים מן השרד    🔗

אחד המועטים הטובים נזדמן לידינו בצורת שנתון של מועצת פועלי חיפה (מעשה ועדת התרבות, כמוּבן). מאסף של יֶדע ושל טוּב־טעם, עשוי במינימום של הידור ובמינימום דומה של התהדרות. סיפור־חולין מלא ענין. תאמינו או לא תאמינו: חוט של צניעות משוך עליו. סיפור־המעשה של פועלי חיפה ומוסדותיהם בשנה אחת, המפתח עלילותיו כסרט סימפאטי, יש סופרים לחיפה. רישומם בחיי העיר — כך אומרים — לפי שעה איננו רב. אך בספר זה הוא ניכר. ערכו סופר בעל טעם. אנחנו יודעים שמו אבל לא נגלהו. עוד כמה אפתעות טובות שמורות לקורא בגוף הספר.

חטים ושעשועים    🔗

יש בו מספרים לימודיים ויש מספרי ראווה. כאלה כן אלה נשענים על הסטאטיסטיקה המדוייקת. כוונתנו שהחומר טוב ללומדים ולחוקרים וטוב למחפשי הישגים. בדרך אל מדורי התרבות, המעניינים אותנו במיוחד, הצצנו ביעף במדורים אחרים ואגף סיפוק יצר הסקרנות למדנו כמה וכמה דברים מעניינים, מהם אפילו פיקנטיים במובנה הטוב של המלה, למשל: “הים משליך כל צרור של כסף ושל זהב וכל ספינה אבודה אל ים של חיפה”. אינכם מאמינים? עיינו במסכת תנאים לדברים ל“ג, י”ט — כ"א, או, לשם קיצור הדרך — בעמוד 14 של שנתון חיפה. בתקופה מאוחרת יותר עלולים היו שני מטילי זהב, שנפלו בעת פריקת ארגזים במדינת ישראל, להרוג שני סווארים, אלא שאנשי קואופרטיב־המונים “הגל” (גם על קיומו של מקצוע המונים, מקצוע ימי מיוחד, נודע לנו מאותו שנתון), מצאו אותם ואגב כך גילו רשת להברחת זהב. עוד למדנו שאהרן שרמן הוא אלוף דייגי החכות המעלה את שללו בחכת־ניילון אחת ויש לו, כמאמר הדייגים, “נשמה בידיים”. אך הידיעה השייכת ביותר למדורנו היא כי בית הממגורות בנמל חיפה מצטיין בעיטורים אמנותיים, בשער הכניסה — לוח מוזאיקה המראה קציר חטים, עבודות גראפיט על הנושא “ואספת דגניך” ומוזיאן־זוטא בתוך המפעל, המדגים את התפתחות אסמי־התבואה מימי קדם ועד ימינו. חיטה ושעשועים. בקיצור: אין קץ לדברים המעניינים, והספר נושם נשימת ים ונשמת הייחוד של עיר נמל עברית, אלא שפנינו אל מלאכת החינוך והתרבות, שאם לא כן יקשו עלינו הלמאי אנו מרחיבים את הדיבור על עיר ופועליה במדור זה דוקא.

הפועלים — נושאי תרבות העם    🔗

כשאתה מציץ אל הפלטין הגדול של עבודת התרבות בחיפה אתה מאשר מסקנה אחת ומגלה אחרת. אתה מאשר מסקנה, הקובעת עצמה כעובדה ניצחת ורבת־חשיבות בחיי התרבות של הארץ,. כי אם יש איזה נושא לעבודת תרבות בהמוני העם, על כל גילוייה, זו ההסתדרות או, באופן מפורש יותר: המרכז לתרבות ולחינוך ומועצות הפועלים בכל מקום, סלק פעולותיה של מועצת פועלים אחת בשדה התרבות ותתגלה שממה בכל אימתה. זה ניכר בכל מקום, זה בולט בחיפה. חישוק שלם של מפעלי תרבות וחינוך והסברה ובידור מקיף חייהם של פועלי העיר הזאת, והדברים כולם מתוזמרים וערוכים לפי מידות היחס הנכון בין פעולה לפעולה. לפי הצרכים ולפי המגמות. ממלכה של חיי תרבות רוחשים. מסקנה זו אתה מאַשר, ואילו מסקנה שאתה מגלה היא, כי בימים שאין חיפה עוסקת ב“אתא” היא נתונה ראשה ורובה לענייני הקניית תרבות ודעת לפועלים — במבט־רחב, בתנופה, באדיקות.

בשמונה דרכים    🔗

אם לא יספיק לנו המצע לתאר כל מעשה התרבות אולי יספיק לנו כוח־המנין. בשמונה דרכים ניסו להביא דבר ההסתדרות לפועל: בהרצאות במקומות העבודה (“חגיגיות חברית ופועלית פשוטה נסוכה לפעמים על הרצאות אלה בחדרי־האוכל של מקומות העבודה”); במועדון התרבות בשכונות (“כאן משתדלים להפגיש את הפועלים זה עם זה לאחר שעות העבודה. על משפחותיהם וידידיהם. באוירה נוחה ונעימה”); באולפנים לעברית. איך אומרים העורכים: “על סעיף זה אין צורך להרבות מלים”. נכון. ביחוד אם הסיסמה הראשונה להקניית הלשון היא “אלף מלים בעברית”; דרך רביעית: חוגים להשכלה אֶלמנטרית. מחשבון אלמנטרי עד פרקים במדע הכלכלה; דרך חמישית: אמנות ומוסדות אמנות; דרך ששית: טיולים קולקטיביים להכרת נופים ולהרחבת אופקים — של הנוף ושל הרואה. דרך שביעית — גוּלת כותרת: ספרים וספריות וגולה שבגולה: ספרית ילקוּט. כי אם מסופר — וזו אמת! — שבתקופה שנתיים הוכנסו לבתי פועלים שלוש מאות אלף ספרים עברים — כלומר: יום־יום, וכך במשך 730 ימים, מצאו את דרכם לבתי פועלים כ־500 ספרים עברים — הרי זה כמעט בגדר מתמטיקה גבוהה או בגדר מעשה־חושב: “שרשרת של ממש בין עולמו של הפועל לבין ממלכת הרוח של האומה”.

על אדני סטטיסטיקה    🔗

נהיה נאמנים לכותרת של מאמרנו ונתעכב על הדרך השביעית: הספרים. האמת היא שבחרנו בה גם בשל הסטטיסטיקה. אנשים המסמיכים למעשה־התרבות שלהם גם סטטיסטיקה מדוייקת הקרובה למחקר, סימן שהם עוקבים אחרי שהם עוקבים אחרי מעשי עצמם ואינם זורים לרוח. תנו לי עסקני תרבות הרושמים כל מעשה שלהם כדי לצרף כל המעשים שעשו, להתבונן בהם וללמוד מהם על המעשים שהם עומדים לעשותם — ואתקע להם ורד בדש בגדם או אמסור דיוקנם לאבא פניכל לציירו ולשבצו ברשימתי. הפעם נתקע ורד בדש החיפנים גם בשל עצם ליקוט המספרים גם בשל ליקחם.

כמה ומה קוראים הפועלים?    🔗

פועלי חיפה קראו בשנת 1956 בספריות של הפועלים — רצונכם לדעת בדיוק? — מאתיים עשרים ואחד אלף שש מאות שמונים ותשעה ספרים. המספר אינו מבטא כל הקריאה. ראשית מפני שהרבה פועלים — אפילו בחיפה — קוראים גם בספריות לא פועליות: שנית, כבר אמרנו שאותה מועצת־פועלים עצמה ציידה כמעט ביתו של כל בית־אב רביעי של פועלים בחיפה בספריה משלו. כוחם של ספרים אלה נזדמן לנו לראות באחרונה בבית החלמה אחד. כל מבריא שבא לבית־ההחלמה עושה עצמו מיד מנוי לספריית המוסד, מה שאין כן חיפנים. יש להם משלהם. מתיישב לפניך חיפני בחורשה ושולף מתוך כיסו, לא בלי שמץ־גאווה. “תמול שלשום”, “פרטי” של עגנון — קלסיקה־של־כיס מעשה ידי חיפה ואינו צריך לא לחסדי שכנו ולא לחסדי ספרן. לא נגרע מחשיבות הסטטיסטיקה לגבי מבוגרים אם נגלה שספרות־הילדים תופסת 44.3% מכלל הספרים הנשאַלים בספריות. וכי “פו הדב” למילן, למשל, הוא חומר קריאה רע למבוגרים?

האומנם, דור שאינו אוהב שירה?

“עוּבדה מצערת היא — אומרת סקירתה של ועדת התרבות — שספרי שירה אינם קוסמים לנוער שלנו בימינו אלה כפי שזה היה בדורות הקודמים”. רק אחוז אחד (בדיוק: 1.1) מכל הספרים המושאָלים הם ספרי־שירה ורובם ספרי לימוד־חובה לתלמידים. סתם לקרוא שירה — אין זה, כנראה, עיסוק בשביל הנוער. יש דברים ארציים יותר. בימים של ירח מלאכותי, המדע נעשה, כנראה, שמימי יותר מן הליריקה. חסל סדר חלומות.

אלא שתמהנו אם לעושי התרבות מותר להסתפק בהפטרה כזו. לפנים היה ספר־השירים או ידיעת איזו פואימה קלסית בעל־פה או ציטטה משל גיתה, פושקין. ביאַליק — נחלתו וגאוותו של בן תרבות יהוּדי. לא היה מזיק כלל לכוחם החיוני המפעיל של הרבה מעסקני התרבות שלנו אילו, למשל, היו מקדישים שעות אחדות בשבוע לשינון כמה פרקים מתוך “עיר היונה” לנתן אלתרמן. תחילה לעצמם ואחר־כך — לאחרים, ולו על חשבון כמה נאומים שיחמיצו, ואין הדברים אמורים לחיפה דוקא.

נפט וספריות

מי שומר לקנות את מיתקני חברת “של” — אל ישכח לגאול גם את הספריה העברית הנאה שהוקמה שם על ידי ועד הפועלים והמפעל. אלף ספרים למאה עובדים — לא רע. 17 מקומות־עבודה (מנין טו"ב) יש להם 15,675 ספרים. 55% מן הפועלים במקומות אלה נזקקים להם. מהם — כך חישבה חיפה — 54.2% עולים חדשים.

איננו יודעים אם ענין הספריות במקומות העבודה הוא המצאה של חיפה. מכל מקום: זהו מעשה הראוי לחיקוי מחוץ לחיפה ולהרחבה בחיפה עצמה. גם הרעיון שנותני־העבודה יציידו את מפעליהם בספריות איננו עקום כל עיקר. הסיסמה “ספריות למקומות העבודה” עדיין אי אפשר ללכת עמה לבחירות, אך אפשר ללכת עמה לשולחן הדיונים, וקודם כל: עם “המעבדים” במשק ההסתדרותי. הנה פתח־עשייה חדש, וכבר פתוח כלשהו לפעילי התרבות. אפילו עם כתובת מדוייקת. אדרבה!

*

היתה זו הצצה בלבד מבעד לספר־השנה ובתוכו — מבעד לצהר קטן: ענין הספריות, הספרים ומיקרא הספרים שהם גם אדן לחיי־תרבות וגם אבן־בוחן שלהם. לא הרחבנו יריעתנו על כל חיי התרבות של חיפה — כי אנחנו, לפחות, לא נתכוונו לכתוב סםר שלם אלא רשימת־עתון בלבד. אך גם המבט מבעד לצוהר הקטן — מעורר כבוד למעשה התרבות הרוחש של מועצת פועלים אחת.

25 באוקטובר 1957