רקע
ס. יזהר
דברים שכמעט נאמרו במועצת הקיבוץ הארצי

לאורח שהקשיב לדיוני המועצה נשמעו רוב הדברים כמוסיקה במינור. מינור מדאיג.

שוב “המצוקה”, שוב “המשבר”, שוב "במה נכשלנו׳׳. ושוב עמדת התגוננות ושוב עמדת התנצלות. התגוננות כלפי חוץ והתנצלות כלפי הצעירים שבפנים. האולם המפואר במשק המשגשג, המוקף תרבות חיים מטופחת ושופע עוצמה והישגים שבחומר – עמד בסתירה לרוח הנמוכה, הנבוכה, שבתוכו, להתרפקות על העבר ולדאגה להמשך, עם כל אותה “חזרה בתשובה”, לא כל־כך איכרית ולא כל־כך שורשית, אל “חיפוש השורשים” האופנתי, ואל “ביקוש הזהות” העונתי, וכל כיוצא בהם.

רק אתמול היתה זו תנועה חזקה של אמונה חזקה. תנועה שפסלה בתוקף מבוכות וספקות ושידיה היו מלאות לה פתרונות (מארקסיסטיים, פסיכואנליטיים, וחלוציים). רק אתמול בין כל תנועות־הנוער היה השומר־הצעיר התנועה עם התשובות.

תשובה לכל שאלה, תשובה פסקנית, "מדעית׳׳, ומבוססת על תיאוריה ראציונאלית. רק אתמול היתה זו תנועה של סמכות, כמעט ללא עוררים, של מסגרת מחושלת היטב, של קולקטיביות וולונטארית, של תחושת שליחות ושל תודעה פוליטית לוחמת.

גם הפנייה אל הרוח, אל הרוחני, אל תרבות הרוח, אל היהדות, אל המסורת, אל המקורות ואל הדת – אכן, גם אל הדת – לא נשמעה כאילו מרוב עוז ותעוזה, או משפע בטחון עצמי, אלא נדמתה יותר כפנייה לבדיקה עצמית לאחר כשלון, כבחינת מיני רחשים מורחקים, מאלה שתקופת ה“אין ספקות” הגיבורה טיאטאה בשעתה אל מתחת לשטיח, או בבדיקה מחדש של מיני "טאבו׳׳ שגזר בשעתו הקיבוץ־הארצי על כמה תופעות ושאלות שברוח, ושאלת הדת ביניהן.

וכידוע לא היחיד ולא הציבור אינם הולכים לבדוק עצמם מרוב נחת, אלא כשנתפשים במיצר. וכל מין בדיקה כזו היא תמיד שתיים: האחת לפי הכוונות והאחת לפי התוצאות. כש“לפי הכוונות” מסתבר אינה עולה יפה עם “לפי התוצאות”.

העושר החומרי והעוצמה המשקית גדלו ללא פרופורציה לעומת העושר הרוחני והעוצמה ההכרתית. כביכול הרגליים הלכו להן קדימה בעוז, וההכרה נשארה מגמגמת למעצבה מאחור. ואילו השפעת התנועה כגורם פוליטי, במקבילית הכוחות הארצית, הלכה הלוך והתכווץ ועד דאגה. ועד כדי שהבגיניזם שעלה למלוך והולך ומשתלט על הכל – אין לו כנראה הרבה לחשוש היום מאגף זה. היום במחנה הזה, שפל קול, ורבים ההיסוסים, ומתרבים הספקנים והמערערים, ועכבישי המצוקה בכל. ובאשר תפנה – אנשי מלחמה עײפים וכלי מלחמה חלודים.

לעתים מערבבים “רוח” עם “ידע” או עם “דעת”. אלא שידע אקדמאי ככל שהוא חשוב וככל שהוא נפוץ ומתפשט בינינו – אינו בא במקום אותה “רוח׳׳ שעליה מדברים כאן, ושאותה מחפשים בערגה. ה”רוח" הזאת, שלעתים קוראים לה גם “תוכן”, או “המשמעות”, ולעתים כשלא מתביישים גם קוראים לה “האידיאל” ואף “החזון” – אלה נותרים להם אם בהעלאה באוב של חזונות העבר, או בגעגועים רומאנטיים אל מה שמעבר מזה, במרחק המעורפל. ואילו מה שמחפשים כעת באמת ובפועל הוא, פשוט, חיזוק. חיזוק האדם. חיזוק הציבור. חיזוק המוראל הציבורי. חיזוק הנפש המודאגת.

אלמלא עמדה כזאת של צורך בחיזוק ושל געגועים לסמכות, של בדיקה עצמית ולא מתוך נחת – א־אפשר שלא תשפיע מצידה על הוויית החיים כולה. משדרים סביב מלאנכוליה, בלב כל השפע. חוזרים כביכול לגיל ההתבגרות בשער שיבה, ולחיטוטי הנעורים בלי התום והיופי שלהם. סובבים ומבקשים למצוא את “האמצע הבטוח”, את ההכרה הבטוחה, את שיוו־המשקל שהופר, את השיכנוע הפנימי, את נותן הטעם. את זה שאם הוא כאן – הכל כאן, ואם איננו – העיקר חסר. מחפשים, ישירות ובעקיפין, איזו התגלות, שמעבר מזה, שתתפוש ושתניף תנופה.

בין כך ובין כך מכרסמת לה הדאגה, מכרסמת ומשודרת לכל צד מכל צד. הן בשעת הבריחה מפניה, והן בשעת ההתמודדות איתה. הן בשעת הבילוייּם־בידורים־התפרקויות והן בשעת “הסוד־שיח” של נפשות המחפשות גאולה.

לא ײפּלא איפוא אם מה שמאפיין היום את מצב החינוך, יותר מכל, הוא: פחד ההורים מפני הילדים. פחד מהתנהגותם, פחד מהכרעותיהם, לכשיתבגרו, פחד מביקורתם, שמא תשלול הכל, פחד שדברינו אינם משכנעים אותם, פחד שמא הם הופכים גבם אל המקום ואל המקור. ופחד, כידוע, אינו היועץ הטוב מכולם, וכבר ריחו בלבד דוחה ומפחיד את הילדים. חיות מתקיפות את המפחד מפניהן. גם ילדים.

בוודאי שאין זה צילום־מצב מדוייק לפרטיו, אבל בכללו אינו בלתי הולם את המציאות. עמידתנו כאן היום היא עמדת התגוננות. וכאילו כל עוד לא תידלק מחדש ההכרה, שהנה יש לעולם מרכז, שהנה יש בעולם דברים שהם “יותר” מדברים אחדים, ושהנה יש בעולם משהו חשוב, ותשוב יותר מחשוב – נוסיף אנחנו ונתהלך לנו בעגמימות, מעבר לכל הנסיונות להתגבר עליה מבחוץ. הרפיון רומש בתוכנו, והוא שמזמין את החוץ לבוא כדי לחזק, או כדי לברר, או רק כדי להסיח את הדעת. כל אותה תרבות־חוץ קנוייה ומיובאת פנימה, כל אותו בידור־חוץ קנוי ומיובא, וכל אותה שוטטות סרק – אם כדי לברוח אל ניחומי חוץ, ואם כדי ליהנות מהם בפנים, ובהתמכרות סבילה.

וכך אנו מגיעים, אל הנושא שעל סדר־היום, והוא מן החשובים שבין “החשובים ביותר”, ושאפשר לנסחו כשאלה כך: מהי יהדותו של היהודי הלא־דתי? האם יהדותו של היהודי אינה אלא דתו המיוחדת, או יהדותו של היהודי יש לה ממש גם מעבר לדתו? לא כנגד הדת, ולא במחיקת הדת – אלא בהוצאת עצמו מחיוביה ובהעמדת עצמו כאדם חופשי. מהי איפוא יהדותו של בעל־הבחירה שבחר והכריע על חילוניותו?

אין זה ויכוח עם האדם הדתי שקיבל עליו עול תורה ומצוות, ואין כאן התנשאות על פני היהודי המאמין, לא זילזול במסורת ולא במורשה. אדרבא, גם החילוני יכול למצוא לו דברים מן המסורת ומן המורשת מבלי להתגדר כדתי, אלא כבוחר לו ממורשת התרבות מה שנראה בעיניו כחשוב, אמיתי וחיוני.

לרבים מאיתנו נראה כמובן מאליו כי המסורת והמורשת – היא חלק מאיתנו. זו תמצית ההיסטוריה היהודית של כולנו, ותמצית הקיום היהודי עד לפני כמה דורות, והדת מצויה בכל מה שיש לנו, החל מן הלשון העברית, מן התרבות היהודית, ועד לחזון הלאומי והשייכות לאותו רצף היסטורי שהתחיל א־אז רחוק ונמשך והולך, ושסיכויי המשכתו, במידה לא מבוטלת, מוטלים עלינו. איננו יכולים להתעלם מן העובדה שהדת היא ששמרה לעם את [צורתו?] היא שהיתה התוכן הייחודי של לאומיותו, והיא אף ששמרה על קיומו לאורך כל ההיסטוריה […] ובין השאר, הפכה מיסודה את תלות העם בהשגחה העליונה, כשנטלה לידיה […] האחריות לגורל ההיסטוריה של העם היהודי. ובלי לקפח את חלקו של היהודי הדתי בציונות, הרי בעיקרה, הציונות היתה התשובה החילונית לאפשרות המשך קיומו של העם היהודי.

יתר על כן, לא רק שאין כוונה להכחיש או להמעיט את חלקה של הדת ושל הדתיים בעצם קיומנו ובטעם ייחודנו – לא נוכל גם שלא להכיר בדבר, שדברים שידעו להתקיים ולהישאר אלפי שנים, יש בהם משהו גדול שמחייב כבוד, משהו גדול יותר מן הטענות "המדעיות׳׳ שכנגדו. כל דבר עתיק שממשיך ומתקיים, יהא עץ, יהא מיבנה, יהא טקס, או נוהג, על־אחת כמה וכמה רעיון – יש בו חיות ויש בו גדולה ויש בו אמת יותר מן הפירושים הנילויים לו, לחיוב או לשלילה, ויותר מן התירוצים או ההצדקות שׂמדביקים לו. דבר שצלח ועבר את כל אורך ההיסטוריה יש בו כוח ויש בו יופי, ויש בו גם סוד קדושה, וגם חיוב מחייב יש בו. שאלמלא כך, מזמן היה נכחד במרוצת הדרך ואובד, כפי שקרה בוודאי לאין־ספור דברים או רעיונות שצצו בכל הדורות, היו, פירפרו ונעלמו.

רגע מיוחד וגדול הוא הרגע שאדם מגלה את ההבנה הזאת. עגנון מספר בסיפורו “תהילה” על אשה זקנה ששם אהובה היה אסור עליה כתשעים שנה, ולבסוף מגיע הרגע שהיא הוגה בפיה את השם האסור, את המוחרם והמנודה, בקול רם, ושומעת את שמו מתגשם לאחר שהוחנק בכוח. “שרגא” היא אומרת. "שרגא׳׳ היא שונה. "שרגא׳׳ היא שולשת. ורגע גדול ומרגש משתרר.

במה דברים אמורים? בקבלתו של דבר מתוך בחירה חופשית. מתוך אהדה לערכו. מתוך רשות לקרב או לרחק. ומתוך היותו דבר שניתן לסגלו אל מצבו של האדם בן הזמן הזה.

הדוגמה הטובה ביותר, שעולה בדעתי בעניין זה, היא דוגמת הלשון. הלשון העברית שתחילתה אי־שם בערפילי ימים עתיקים מאד, דרך היותה “לשון הקודש” בעיקרה, ועד שנהפכה ללשון הדיבור היום־יומי של האיש המודרני, ולכל צרכיו ותהפוכות קיומו. רצף חיים מלא קרעים וחורים, פתלתל ונפתל, אבל רצף אחד ונמשך מתהומות המעמק האפל ועד פני השטח המתהווה והולך סביבנו.

הוויכוח העיקרי של החילוני עם הדתי הוא על מקור הסמכות. מכאן אדם שבעיניו ראשית חכמה יראת האל, ומכאן אדם שאינו ירא יראה זאת. ושבמקום "ישראל בטח בה׳ ׳׳ – הוא מבקש ליטול לידיו את האחריות, עליו ועל ראשו. עם כל הכרת קטנותו ועם כל הכרת חובתו.

*

מראש נקבל כי כל דיבורי יחיד ומכליל על נושאים כגון הדת, היהדות, התרבות, המסורת, וכל שכמותם – הוא טעות. נושאים גדולים וטעונים כגון אלה תמיד הם יותר, הרבה יותר, מכל פסוק אחר שאומרים עליהם, וכל ניסוח שינסה לקצר ולהציג אותם בהבנה אחת הנאמרת בפסוק אחד – יציג פוחלץ ולא הבנה, פוחלץ מוזיאוני ולא מופע של חיים. אלא שפוחלץ קל יותר אם להאדיר ולקשט או להיפך לקחת ולשרוף אותו באש.

כלום טעות בידי כשאומר שאין כמעט אדם חילוני הפטור לגמרי מאיזה כתם דתי רטוב בליבו, ומאיזו נקודה חמה של דתיות, מאיזו שייכות לא־מצטדקת לדברי ימי היהדות, ומשייכות לא־מתכחשת לעדה שנרדפה על אמונתה? אין יהודי, כמדומה, שיכול לדחות מכל־וכל את המקום שהדת ממלאת, ולהתנער מזה כאילו הכל שם אינו אלא סיפורי בדים, וכלום שם אינו ממש, ושאין בה בדת אלא היא כולה אמונות־הבל ודעות נבערות.

הייתי מעז עוד ומשער, כי אין כאן בינינו אף אדם נקי ממבט לשמיים. אסור, לפיכך, לתאר את החילוני כמין "ראציונאל מהלך׳׳, או כאחד “יבש ממיסטיקה”, או “נקי משטויות”. וזה, בלי לסתור את עמידתו חסרת האשליות בכל הנוגע לדת, ואת אי־התפשרותו שלא למסור את אחריותו שלו לשמיים, ושל אי־קבלתו את סמכותו של אף ריבון מעליו, גם לא את ריבונותו של הריבונו־של־עולם.

וכשאנסה כעת, בכל זאת, לנסח את היהדות במשפט אחד, וכאילו אפול במלכודת אותה טעות אמורה, ואחזור אל עוול ההכללה ואל חטא ההשטחה – הרי זה, לא בגלל התּעלמות מן האמת שהיהדות איננה שום דבר אחד ויחיד, ושהתרבות אינה שום דבר אחד ויחיד, ולא שום מעשה מיקשה אחת כולה, עד שאפילו התורה האחת יש עליה תלי תלים של פירושי כל הדורות, ואין עוד, לכאורה, אף פסוק יחיד ואחד, שלא יצא מהקשרו הראשון, ולא הוערך מחדש, דור אחר דור, ולעתים לא הירפו ממנו עד שהגיע הרחק הרחק מדפוסו המקורי וממקום תחילתו.

מה אמרו ומה לא אמרו על היהדות, ועדיין כאילו לא אמרו כלום, והכל עודו פתוח. בובר אמר, למשל, שהיהדות היא “עדה של זכרון”. עמדה שאת הדיה שמענו כאן הרבה: על הרצף ההיסטורי מימות עולם ועד היום, ועד בכלל. אחרים קראו ליהדות “עדה של עקרון”, ושבעצם החיים היא מגשימה את העקרון ככל יכולתה, בין אם זה עקרון דתי, ובין אם הוא עקרון התביעה מעצמך, ובין אם הוא עקרון האחריות לגורל העם היהודי. ועוד יש המדברים על “עדה של חזון” – שפניה תמיד לא אל ההווה אלא אל האופק הרחוק, זה האופק שככל שמתקרבים אליו הוא מתרחק.

הנושא האקטואלי שלפנינו בהבנת היהדות הוא העקרון שבעיני, לפחות, הוא תמצית כל היהדות לדררותיה, והוא היום גם תוכן הוויכוח שבין שתי תפישות החוצות את העם בארץ: התפישה הלאומית־דתית מכאן, והתפישה החברתית־חילונית מכאן. וכוונתי, בכל הכנות, ובכל ההסתכנות להיראות בומבאסטי, לעקרון הצדק. שאומר, כי אם היהדות היא צומת של כיוונים ושל העדפות, הרי עשיית הצדק הוא מצפן כל הכיוונים והעדפת כל ההעדפות.

כלום צריך להוכיח זאת ולהביא ראיות? מספר בראשית והלאה זו השאלה האחת והחוזרת: טוב או רע. וזו התביעה האחת והחוזרת: לדעת להבדיל בין טוב ורע. יתר על כן, זו תביעה לקום ולעשות את הטוב ולהימנע מן הרע, ולא להימנע, אלא ממש לצאת ולהילחם ברע. סיפור היהודים לפי ספר תולדותיהם הוא סיפור עשיית הצדק. סיפור ההבדלה בין צדק ועוול, תיאור גמול הצדק ותיאור גמול העוול, ותיאור הצדק שאין לו גמול. בראש כל תכונות האדם – אהבת הצדק. תמצית תוכחת הנביאים, תמצית הדיונים שלאחר המקרא – תמיד הם עשוֹת משפט ודין צדק. היחיד נשפט תמיד, והעם נשפט תמיד. ועמים וגויים נקראים תמיד למשפט הצדק. ונראה לפיכך שגלעין המהות היהודית, ושנקודת ארכימדס של ייחודה, אינם לא אהבה, ולא חובה ולא כל עשייה שהיא – אלא אהבת הצדק, החובה לצדק ועשיית הצדק.

*

בכל דור ודור מתגלה עניין הצדק בנושא מיוחד לו לאותו הדור. ותמיד קשה הדבר ולא קל להיכנע לתביעותיו הקשות. תמיד יש פיתויים להקל בתביעת הצדק, ותמיד היו חלקים בעם שהיו מוכנים לעקוף את חומרת תביעתו. גדולתה של ההיסטוריה היהודית שעד עתה, שתמיד הכריעה, ולעתים ברגע האחרון, לצד הצדק, לא בלי שחטפה לעתים מהלומות מכאיבות ומרות של לקח.

וכשאומרים צדק, הכוונה כמובן לצדק לזולת. לא לעצמך. צדק לעצמך – אינו צריך את האלוהים שיבוא לכפותו עליך. צדק לשני, הוא הדבר, צדק לרעך. צדק להלז השונה ממך. צדק ללא־דומה לך. וצדק, לא מפני שיועיל לך אלא צדק מפני שהוא צדק. שהוא מידת העולם. לא מידה לשם קיום העולם, אלא מידה לשם קיומו הטוב. וכשמבקשים לתאר את מאקסימום הצדק לזולת – חוזרים אל “ואהבת לרעך כמוך” – שאין למעלה ממנו, ושאין אדם בעולם שיכול לעמוד בו. (וגם לא ברור אם אנו מבינים נכון את הכתוב: מה זה "רע׳׳, מה זה "לרעך׳׳, ומה זה "כמוך׳׳? האמנם התכוון הפסוק למה שנראה לנו כאילו אמר לאהוב את הזולת, כל זולת שהוא, ממש במידה שאוהב אדם את עצמו?). מול החיוב הזה, הנעלה והבלתי־אפשרי, בא לימים האפשרי יותר, על דרך השלילה, מפי הלל הזקן, כשקירב את הנוכרי שביקש לדעת את כל התורה כולה על רגל אחת, ומסר לו את תמצית הדבר שאפשר לתבוע מכל אדם ואדם:

“דעלך סני – לא תעביד לחברך”

‘את השנוא עליך – לא תעשה לחברך’,

ואם אמנם זו כל התורה כולה וזו תמצית היהדות – הרי כאן עולה תביעתנו והופכת מרעיון למאבק. וכאן עוברים מנבאים לתנופת מלחמה: שאסור לו ליהודי, למקיים מורשת היהדות, שאסור לו לעשות לזולתו מה שהוא שונא שיעשו לו. כפרט, כחברה וכעם, שזו היום תמצית המושג "היות יהודי׳׳. שבין אם נימוק האיסור הזה הוא דתי ובין אם הוא נימוק הומאניסטי – איסורי זה הוא ממהותו של היות יהודי היום.

*

הנה כאן נפתח הויכוח: גוש אמונים מזה ואנחנו מזה. כאן נגמרים הספקות והחיטוטים הנכונים, כאן ניטש מאבק גלוי בין שתי דרכים על עתידו של העם.

גוש אמונים, הלאומי־דתי, הנחשב בעיני רבים כאידיאליסטי למופת, מלוכד בלב אחד, ומאחד מסורת דתית עם פאתוס חלוצי, מכאן – וגושי השמאל המתגודדים, וסעיפיו המהססים, המגמגמים היום בזיהוי עצמם, תרבותם ומקומם, המדברים בלב ולב, חומדים בליבם את ארץ ישראל השלימה ובפיהם מדברים כנגד נטיית ליבם. אלה מכאן נלהבים, משוכנעים, וסוחפים בכנותם – ואלה מכאן רפי־אמונה, מתנדנדים, ומייאשים בהיסוסיהם, בעוד שמה שמבדיל בין המחנות אינו פעילות לעומת סבילות, ולא מדיניות שמאלית לעומת ימנית – אלא, עומד ביניהם לא פחות מאשר כבשונו של הצדק.

אמרנו שככל דור ודור עומד עניין מיוחד שעליו הצדק נידון. כעת אינו אחר אלא הוא עניין ישראל והערבים. מבחינה לאומית אין שום עניין אחר מלבד עניין לא־פתור זה, ושאנחנו כאן הם הנוגעים בדבר כיצד יהיה הדבר נפתר וכיצד יוכרע. על ראשנו הדבר איך ײפתר הסיכסוך שבין ישראל והערבים, אם יוכרע בכוח, או בעורמה, או בחטיפה, או בהונאה, או בהגלייה, או במחיר מדיני זה או כלכלי אחר – או, אם יהיה נפתר על־פי הצדק.

להתיישב בלב איזור ערבי, להידחק לתוך עצמותיהם, אל תוך תוכם – ולראותם כאילו הם אינם שם, ולעשות ביניהם דברים כאילו עושים בתוך שטחים ריקים, ולעשות להם דברים שאנחנו לא היינו סובלים שהיו עושים לנו כאלה; לנהוג בהם מתוך אהבת־עצמי, המתעלמת מזכותם לאהוב את עצמם כמוני; להטיל עליהם דברים שאנחנו היינו מתקוממים אילו הטילו אותם עלינו; לפסוק להם הלכות שאנחנו לא היינו מקבלים אילו פסקו אותן עלינו; לראותם כאילו הם פחותים ממנו, וכאילו הם פחות בני־אדם מאיתנו; וכאילו הם אין להם עילה לתבוע מידה שווה, וכאילו כל מי שהוא שונה ממנו, שמע־מיניה שהוא אינו שווה בערכנו, ושרק מי שיהיה דומה לנו הוא יהיה בשווה לנו; ושעל־כן מי שאינו כלול בתוך "האני׳׳ שלנו נדון ממילא לפחות ממה שהיה מגיע לנו. נדון מראש לאי־צדק, לאין־זכויות, שבמרוצת הזמן, יתפרשו באופן אחד וכמסקנה אחת: יהיה־עליו לפנות מקומו ולהסתלק מכאן. שכן, כאן רק אני. והכל רק לי לבדי.

ממש כאן קם היום היהודי־החילוני ומתייצב כנגד היהודי הדתי, ותובע ממנו את חובתו ליהדות, את מילוי העקרון שהוא כל התורה כולה: לא תעשה לחברך מה ששנוא עליך. לא תכפה על הערבי מה ששנוא על היהודי. ְיש דברים שלא תוכל לעשות, שאתה כיהודי מנוע מהם משום שאתה יהודי. ואינני מתכוון לענייני כשרות ושמירת השבת, עם כל הכבוד להם, אלא לעניינים שבין עם לעם, שבין אדם לאדם. מיני דברים שמצפים שהיהודי לא יעשה, מפני שמגופו ומנפשו למד שדברים כאלה לא ייעשו, והיהודי שבו, ההיסטורי שבו, כשם שהספונטני שבו והאנושי הטבעי – יתקוממו כנגד ייתכנות מעשים כאלה, שאסור שייעשו. ההיסטוריה היהודית מלאה מפה לפה דוגמאות מעשים שנעשו על גב היהודים, מעשינו שאסור לעשות, שעם לא יעשה לעם, שעם גדול לא עשה למיעוט הגר בתוכו, ושבני דת אחת אסור שיגזרו על בני דת אחרת.

הנה, כאן מתקומם היהודי החילוני על היהודי הדתי הזה, הלהוט לחטוף לו – והחילוני קורא באוזניו פסוקים עתיקים המדברים על סייגים, ומזכיר לו את הסייג הגדול מכולם: צדק צדק תרדוף. הנה, כאן קורא היהודי החילוני את היהודי הדתי לדין תורה. לא בטענה עסקית, ולא בטענה מדינית. ולא בצבאית, ולא בחברתית, אלא בטענה מוסרית. שגוש אמונים הוא לא מוסרי. ושדתיותו אינה סייג בפני אי־מוסריותו. שהוא ביטוי אתנוֹצנטרי לחמדנות הלאומית של בעל הכוח. שהארץ הזאת אינה ארץ ריקה, אלא יושב בה עוד עם מדורי דורות. שקולו של הנביא הגוער, “והושבתם לבדכם בקרב הארץ?” עדיין תקף, וש“הוי בונה ביתו בלא צדק” עדיין מהדהד בחוצות חברון, ו“הוי מגיעי בית בבית ושדה בשדה יקריבו” תלוי מעל סביבי שכם, עם כל שאר פסוקי האתראה על זכויות הגר והתושב הגר בקרבנו, ושכולם נרמסים שם ברגל גאווה ובחילול דבר האל, ומבוטלים עד עפר, תוד כדי קיום כל טקסי הדת וכל פולחניה המסורתיים, אבל במחיקת כל מה שתובעים מהם סייגי המוסר, ובהתעלם מכל אזהרות הלא־תחמוד, עד שלא נשאר שם מן הנביאים הרבה, אלא רק אולי מופתי אנשי יהושע הכובשים, ההם ששרפו את העי, עד בלתי השאיר שריד ופליט מאיש ועד אישה, ששמו רגלם על צווארי חמשת המלכים שנכנעו לפניהם, והמיתו אותם, והוסיפו ותלו אותם לאחר שמתו, על חמישה עצים, והשאירו אותם תלויים עד הערב, ואז השליכו אותם אל המערה ושמו אבנים גדולות על פיה. זה המופת שלהם וזו הבושה שלנו.

אנחנו כאן, אני מקווה, במחנה של אמונה באדם. במחנה המקבל את עקרון הצדק כמיטב עקרונות היהדות ולקח דברי ימיה, ביורשים המקבלים את תורתו של הלל הזקן, שאסור לנו כיהודים לנשל את זולתנו, שאסור עלינו להגלותם, שאסור לנו להתעלל בזר היושב עימנו, ושמוטב לנו שלא להיות כובשי עם אחר, לא פחות מאשר להיות חלילה מנכבשיו ושמוטב שהיהודי לא יהיה כובשו של שכנו, ושגוש אמונים היום הוא כיורשו של כרם נבות היזרעאלי, ושהם במעשיהם כאיזבל במעשיה, ואוי להם. אנחנו כאן בהכרה כי כל כיבוש משחית וכל כובש נשחת.

זו הפעם אינה קריאה אל ציבור מתגוננים ואל ציבור מתנצלים, אלא אל מחנה מתקוממים ואל מחנה מתקיפים. לקום ולקחת אחריות. היהודי החילוני תובע את מוסריות היהודים. מוסריות זו היא להם כל יהדותם. והיות יהודי בעיניהם זה היות מוסרי. בלתי עושה עוול, בלתי מביא על זולתו מה ששנוא עליו.

כאן, חברים, נגמרת הרוח הנכאה. כאן עלינו לקום ולשנות דברים. להתארגן ולעשות, להתארגן ולמנוע מעשים, הרוח המבוקשת בכנס זה – היא כאן, בליבנו היא. וגורל רוח היהדות – ממש על אחריותנו.


יזהר סמילנסקי

על המשמר, חותם, 5.2.1982

ידיעות אחרונות (כז כסלו תשנ''א: 14.12.1990): 20–21.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47978 יצירות מאת 2674 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20558 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!