רקע
ס. יזהר
דברים שכמעט נאמרו במועצת הקיבוץ הארצי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: על המשמר, חותם; 1982

לאורח שהקשיב לדיוני המועצה נשמﬠו רוב הדברים כמוסיקה במינור. מינור מדאיג.

שוב “המצוקה”, שוב “המשבר”, שוב "במה נכשלנו׳׳. ושוב ﬠמדת התגוננות ושוב ﬠמדת התנצלות. התגוננות כלפי חוץ והתנצלות כלפי הצﬠירים שבפנים. האולם המפואר במשק המשגשג, המוקף תרבות חיים מטופחת ושופﬠ ﬠוצמה והישגים שבחומר – ﬠמד בסתירה לרוח הנמוכה, הנבוכה, שבתוכו, להתרפקות ﬠל הﬠבר ולדאגה להמשך, ﬠם כל אותה “חזרה בתשובה”, לא כל־כך איכרית ולא כל־כך שורשית, אל “חיפוש השורשים” האופנתי, ואל “ביקוש הזהות” הﬠונתי, וכל כיוצא בהם.

רק אתמול היתה זו תנוﬠה חזקה של אמונה חזקה. תנוﬠה שפסלה בתוקף מבוכות וספקות ושידיה היו מלאות לה פתרונות (מארקסיסטיים, פסיכואנליטיים, וחלוציים). רק אתמול בין כל תנוﬠות־הנוﬠר היה השומר־הצﬠיר התנוﬠה ﬠם התשובות.

תשובה לכל שאלה, תשובה פסקנית, "מדﬠית׳׳, ומבוססת ﬠל תיאוריה ראציונאלית. רק אתמול היתה זו תנוﬠה של סמכות, כמﬠט ללא ﬠוררים, של מסגרת מחושלת היטב, של קולקטיביות וולונטארית, של תחושת שליחות ושל תודﬠה פוליטית לוחמת.

גם הפנייה אל הרוח, אל הרוחני, אל תרבות הרוח, אל היהדות, אל המסורת, אל המקורות ואל הדת – אכן, גם אל הדת – לא נשמﬠה כאילו מרוב ﬠוז ותﬠוזה, או משפﬠ בטחון ﬠצמי, אלא נדמתה יותר כפנייה לבדיקה ﬠצמית לאחר כשלון, כבחינת מיני רחשים מורחקים, מאלה שתקופת ה“אין ספקות” הגיבורה טיאטאה בשﬠתה אל מתחת לשטיח, או בבדיקה מחדש של מיני "טאבו׳׳ שגזר בשﬠתו הקיבוץ־הארצי ﬠל כמה תופעות ושאלות שברוח, ושאלת הדת ביניהן.

וכידוﬠ לא היחיד ולא הציבור אינם הולכים לבדוק ﬠצמם מרוב נחת, אלא כשנתפשים במיצר. וכל מין בדיקה כזו היא תמיד שתיים: האחת לפי הכוונות והאחת לפי התוצאות. כש“לפי הכוונות” מסתבר אינה ﬠולה יפה ﬠם “לפי התוצאות”.

הﬠושר החומרי והﬠוצמה המשקית גדלו ללא פרופורציה לﬠומת הﬠושר הרוחני והﬠוצמה ההכרתית. כביכול הרגליים הלכו להן קדימה בﬠוז, וההכרה נשארה מגמגמת למﬠצבה מאחור. ואילו השפﬠת התנוﬠה כגורם פוליטי, במקבילית הכוחות הארצית, הלכה הלוך והתכווץ וﬠד דאגה. וﬠד כדי שהבגיניזם שﬠלה למלוך והולך ומשתלט ﬠל הכל – אין לו כנראה הרבה לחשוש היום מאגף זה. היום במחנה הזה, שפל קול, ורבים ההיסוסים, ומתרבים הספקנים והמﬠרערים, וﬠכבישי המצוקה בכל. ובאשר תפנה – אנשי מלחמה ﬠײפים וכלי מלחמה חלודים.

לﬠתים מﬠרבבים “רוח” ﬠם “ידע” או ﬠם “דﬠת”. אלא שידﬠ אקדמאי ככל שהוא חשוב וככל שהוא נפוץ ומתפשט בינינו – אינו בא במקום אותה “רוח׳׳ שﬠליה מדברים כאן, ושאותה מחפשים בﬠרגה. ה”רוח" הזאת, שלﬠתים קוראים לה גם “תוכן”, או “המשמﬠות”, ולﬠתים כשלא מתביישים גם קוראים לה “האידיאל” ואף “החזון” – אלה נותרים להם אם בהﬠלאה באוב של חזונות הﬠבר, או בגﬠגוﬠים רומאנטיים אל מה שמﬠבר מזה, במרחק המﬠורפל. ואילו מה שמחפשים כﬠת באמת ובפוﬠל הוא, פשוט, חיזוק. חיזוק האדם. חיזוק הציבור. חיזוק המוראל הציבורי. חיזוק הנפש המודאגת.

אלמלא ﬠמדה כזאת של צורך בחיזוק ושל גﬠגועים לסמכות, של בדיקה ﬠצמית ולא מתוך נחת – א־אפשר שלא תשפיﬠ מצידה ﬠל הוויית החיים כולה. משדרים סביב מלאנכוליה, בלב כל השפﬠ. חוזרים כביכול לגיל ההתבגרות בשﬠר שיבה, ולחיטוטי הנﬠורים בלי התום והיופי שלהם. סובבים ומבקשים למצוא את “האמצﬠ הבטוח”, את ההכרה הבטוחה, את שיוו־המשקל שהופר, את השיכנוﬠ הפנימי, את נותן הטﬠם. את זה שאם הוא כאן – הכל כאן, ואם איננו – הﬠיקר חסר. מחפשים, ישירות ובﬠקיפין, איזו התגלות, שמﬠבר מזה, שתתפוש ושתניף תנופה.

בין כך ובין כך מכרסמת לה הדאגה, מכרסמת ומשודרת לכל צד מכל צד. הן בשﬠת הבריחה מפניה, והן בשﬠת ההתמודדות איתה. הן בשﬠת הבילוייּם־בידורים־התפרקויות והן בשעת “הסוד־שיח” של נפשות המחפשות גאולה.

לא ײפּלא איפוא אם מה שמאפיין היום את מצב החינוך, יותר מכל, הוא: פחד ההורים מפני הילדים. פחד מהתנהגותם, פחד מהכרﬠותיהם, לכשיתבגרו, פחד מביקורתם, שמא תשלול הכל, פחד שדברינו אינם משכנﬠים אותם, פחד שמא הם הופכים גבם אל המקום ואל המקור. ופחד, כידוﬠ, אינו היוﬠץ הטוב מכולם, וכבר ריחו בלבד דוחה ומפחיד את הילדים. חיות מתקיפות את המפחד מפניהן. גם ילדים.

בוודאי שאין זה צילום־מצב מדוייק לפרטיו, אבל בכללו אינו בלתי הולם את המציאות. ﬠמידתנו כאן היום היא ﬠמדת התגוננות. וכאילו כל ﬠוד לא תידלק מחדש ההכרה, שהנה יש לﬠולם מרכז, שהנה יש בעולם דברים שהם “יותר” מדברים אחדים, ושהנה יש בﬠולם משהו חשוב, ותשוב יותר מחשוב – נוסיף אנחנו ונתהלך לנו בﬠגמימות, מﬠבר לכל הנסיונות להתגבר ﬠליה מבחוץ. הרפיון רומש בתוכנו, והוא שמזמין את החוץ לבוא כדי לחזק, או כדי לברר, או רק כדי להסיח את הדﬠת. כל אותה תרבות־חוץ קנוייה ומיובאת פנימה, כל אותו בידור־חוץ קנוי ומיובא, וכל אותה שוטטות סרק – אם כדי לברוח אל ניחומי חוץ, ואם כדי ליהנות מהם בפנים, ובהתמכרות סבילה.

וכך אנו מגיﬠים, אל הנושא שעל סדר־היום, והוא מן החשובים שבין “החשובים ביותר”, ושאפשר לנסחו כשאלה כך: מהי יהדותו של היהודי הלא־דתי? האם יהדותו של היהודי אינה אלא דתו המיוחדת, או יהדותו של היהודי יש לה ממש גם מﬠבר לדתו? לא כנגד הדת, ולא במחיקת הדת – אלא בהוצאת ﬠצמו מחיוביה ובהﬠמדת ﬠצמו כאדם חופשי. מהי איפוא יהדותו של בעל־הבחירה שבחר והכריע ﬠל חילוניותו?

אין זה ויכוח ﬠם האדם הדתי שקיבל ﬠליו ﬠול תורה ומצוות, ואין כאן התנשאות ﬠל פני היהודי המאמין, לא זילזול במסורת ולא במורשה. אדרבא, גם החילוני יכול למצוא לו דברים מן המסורת ומן המורשת מבלי להתגדר כדתי, אלא כבוחר לו ממורשת התרבות מה שנראה בﬠיניו כחשוב, אמיתי וחיוני.

לרבים מאיתנו נראה כמובן מאליו כי המסורת והמורשת – היא חלק מאיתנו. זו תמצית ההיסטוריה היהודית של כולנו, ותמצית הקיום היהודי ﬠד לפני כמה דורות, והדת מצויה בכל מה שיש לנו, החל מן הלשון הﬠברית, מן התרבות היהודית, ועד לחזון הלאומי והשייכות לאותו רצף היסטורי שהתחיל א־אז רחוק ונמשך והולך, ושסיכויי המשכתו, במידה לא מבוטלת, מוטלים ﬠלינו. איננו יכולים להתﬠלם מן הﬠובדה שהדת היא ששמרה לעם את [צורתו?] היא שהיתה התוכן הייחודי של לאומיותו, והיא אף ששמרה על קיומו לאורך כל ההיסטוריה […] ובין השאר, הפכה מיסודה את תלות הﬠם בהשגחה הﬠליונה, כשנטלה לידיה […] האחריות לגורל ההיסטוריה של הﬠם היהודי. ובלי לקפח את חלקו של היהודי הדתי בציונות, הרי בﬠיקרה, הציונות היתה התשובה החילונית לאפשרות המשך קיומו של הﬠם היהודי.

יתר ﬠל כן, לא רק שאין כוונה להכחיש או להמﬠיט את חלקה של הדת ושל הדתיים בﬠצם קיומנו ובטﬠם ייחודנו – לא נוכל גם שלא להכיר בדבר, שדברים שידעו להתקיים ולהישאר אלפי שנים, יש בהם משהו גדול שמחייב כבוד, משהו גדול יותר מן הטﬠנות "המדﬠיות׳׳ שכנגדו. כל דבר ﬠתיק שממשיך ומתקיים, יהא ﬠץ, יהא מיבנה, יהא טקס, או נוהג, ﬠל־אחת כמה וכמה רﬠיון – יש בו חיות ויש בו גדולה ויש בו אמת יותר מן הפירושים הנילויים לו, לחיוב או לשלילה, ויותר מן התירוצים או ההצדקות שׂמדביקים לו. דבר שצלח וﬠבר את כל אורך ההיסטוריה יש בו כוח ויש בו יופי, ויש בו גם סוד קדושה, וגם חיוב מחייב יש בו. שאלמלא כך, מזמן היה נכחד במרוצת הדרך ואובד, כפי שקרה בוודאי לאין־ספור דברים או רﬠיונות שצצו בכל הדורות, היו, פירפרו ונﬠלמו.

רגע מיוחד וגדול הוא הרגﬠ שאדם מגלה את ההבנה הזאת. ﬠגנון מספר בסיפורו “תהילה” ﬠל אשה זקנה ששם אהובה היה אסור עליה כתשﬠים שנה, ולבסוף מגיﬠ הרגﬠ שהיא הוגה בפיה את השם האסור, את המוחרם והמנודה, בקול רם, ושומﬠת את שמו מתגשם לאחר שהוחנק בכוח. “שרגא” היא אומרת. "שרגא׳׳ היא שונה. "שרגא׳׳ היא שולשת. ורגﬠ גדול ומרגש משתרר.

במה דברים אמורים? בקבלתו של דבר מתוך בחירה חופשית. מתוך אהדה לﬠרכו. מתוך רשות לקרב או לרחק. ומתוך היותו דבר שניתן לסגלו אל מצבו של האדם בן הזמן הזה.

הדוגמה הטובה ביותר, שﬠולה בדﬠתי בﬠניין זה, היא דוגמת הלשון. הלשון הﬠברית שתחילתה אי־שם בﬠרפילי ימים ﬠתיקים מאד, דרך היותה “לשון הקודש” בﬠיקרה, ועד שנהפכה ללשון הדיבור היום־יומי של האיש המודרני, ולכל צרכיו ותהפוכות קיומו. רצף חיים מלא קרﬠים וחורים, פתלתל ונפתל, אבל רצף אחד ונמשך מתהומות המﬠמק האפל ועד פני השטח המתהווה והולך סביבנו.

הוויכוח הﬠיקרי של החילוני ﬠם הדתי הוא ﬠל מקור הסמכות. מכאן אדם שבﬠיניו ראשית חכמה יראת האל, ומכאן אדם שאינו ירא יראה זאת. ושבמקום "ישראל בטח בה׳ ׳׳ – הוא מבקש ליטול לידיו את האחריות, ﬠליו ועל ראשו. ﬠם כל הכרת קטנותו וﬠם כל הכרת חובתו.

*

מראש נקבל כי כל דיבורי יחיד ומכליל ﬠל נושאים כגון הדת, היהדות, התרבות, המסורת, וכל שכמותם – הוא טﬠות. נושאים גדולים וטﬠונים כגון אלה תמיד הם יותר, הרבה יותר, מכל פסוק אחר שאומרים ﬠליהם, וכל ניסוח שינסה לקצר ולהציג אותם בהבנה אחת הנאמרת בפסוק אחד – יציג פוחלץ ולא הבנה, פוחלץ מוזיאוני ולא מופﬠ של חיים. אלא שפוחלץ קל יותר אם להאדיר ולקשט או להיפך לקחת ולשרוף אותו באש.

כלום טעות בידי כשאומר שאין כמﬠט אדם חילוני הפטור לגמרי מאיזה כתם דתי רטוב בליבו, ומאיזו נקודה חמה של דתיות, מאיזו שייכות לא־מצטדקת לדברי ימי היהדות, ומשייכות לא־מתכחשת לעדה שנרדפה ﬠל אמונתה? אין יהודי, כמדומה, שיכול לדחות מכל־וכל את המקום שהדת ממלאת, ולהתנﬠר מזה כאילו הכל שם אינו אלא סיפורי בדים, וכלום שם אינו ממש, ושאין בה בדת אלא היא כולה אמונות־הבל ודעות נבﬠרות.

הייתי מﬠז ﬠוד ומשﬠר, כי אין כאן בינינו אף אדם נקי ממבט לשמיים. אסור, לפיכך, לתאר את החילוני כמין "ראציונאל מהלך׳׳, או כאחד “יבש ממיסטיקה”, או “נקי משטויות”. וזה, בלי לסתור את ﬠמידתו חסרת האשליות בכל הנוגﬠ לדת, ואת אי־התפשרותו שלא למסור את אחריותו שלו לשמיים, ושל אי־קבלתו את סמכותו של אף ריבון מﬠליו, גם לא את ריבונותו של הריבונו־של־ﬠולם.

וכשאנסה כﬠת, בכל זאת, לנסח את היהדות במשפט אחד, וכאילו אפול במלכודת אותה טﬠות אמורה, ואחזור אל ﬠוול ההכללה ואל חטא ההשטחה – הרי זה, לא בגלל התּﬠלמות מן האמת שהיהדות איננה שום דבר אחד ויחיד, ושהתרבות אינה שום דבר אחד ויחיד, ולא שום מעשה מיקשה אחת כולה, ﬠד שאפילו התורה האחת יש עליה תלי תלים של פירושי כל הדורות, ואין ﬠוד, לכאורה, אף פסוק יחיד ואחד, שלא יצא מהקשרו הראשון, ולא הוﬠרך מחדש, דור אחר דור, ולעתים לא הירפו ממנו ﬠד שהגיﬠ הרחק הרחק מדפוסו המקורי וממקום תחילתו.

מה אמרו ומה לא אמרו על היהדות, וﬠדיין כאילו לא אמרו כלום, והכל ﬠודו פתוח. בובר אמר, למשל, שהיהדות היא “ﬠדה של זכרון”. ﬠמדה שאת הדיה שמﬠנו כאן הרבה: ﬠל הרצף ההיסטורי מימות ﬠולם וﬠד היום, וﬠד בכלל. אחרים קראו ליהדות “ﬠדה של ﬠקרון”, ושבﬠצם החיים היא מגשימה את הﬠקרון ככל יכולתה, בין אם זה ﬠקרון דתי, ובין אם הוא ﬠקרון התביﬠה מﬠצמך, ובין אם הוא ﬠקרון האחריות לגורל הﬠם היהודי. וﬠוד יש המדברים ﬠל “ﬠדה של חזון” – שפניה תמיד לא אל ההווה אלא אל האופק הרחוק, זה האופק שככל שמתקרבים אליו הוא מתרחק.

הנושא האקטואלי שלפנינו בהבנת היהדות הוא הﬠקרון שבﬠיני, לפחות, הוא תמצית כל היהדות לדררותיה, והוא היום גם תוכן הוויכוח שבין שתי תפישות החוצות את הﬠם בארץ: התפישה הלאומית־דתית מכאן, והתפישה החברתית־חילונית מכאן. וכוונתי, בכל הכנות, ובכל ההסתכנות להיראות בומבאסטי, לﬠקרון הצדק. שאומר, כי אם היהדות היא צומת של כיוונים ושל הﬠדפות, הרי ﬠשיית הצדק הוא מצפן כל הכיוונים והﬠדפת כל ההﬠדפות.

כלום צריך להוכיח זאת ולהביא ראיות? מספר בראשית והלאה זו השאלה האחת והחוזרת: טוב או רﬠ. וזו התביﬠה האחת והחוזרת: לדﬠת להבדיל בין טוב ורﬠ. יתר על כן, זו תביעה לקום ולﬠשות את הטוב ולהימנﬠ מן הרﬠ, ולא להימנﬠ, אלא ממש לצאת ולהילחם ברﬠ. סיפור היהודים לפי ספר תולדותיהם הוא סיפור ﬠשיית הצדק. סיפור ההבדלה בין צדק וﬠוול, תיאור גמול הצדק ותיאור גמול הﬠוול, ותיאור הצדק שאין לו גמול. בראש כל תכונות האדם – אהבת הצדק. תמצית תוכחת הנביאים, תמצית הדיונים שלאחר המקרא – תמיד הם ﬠשוֹת משפט ודין צדק. היחיד נשפט תמיד, והﬠם נשפט תמיד. וﬠמים וגויים נקראים תמיד למשפט הצדק. ונראה לפיכך שגלﬠין המהות היהודית, ושנקודת ארכימדס של ייחודה, אינם לא אהבה, ולא חובה ולא כל ﬠשייה שהיא – אלא אהבת הצדק, החובה לצדק וﬠשיית הצדק.

*

בכל דור ודור מתגלה ﬠניין הצדק בנושא מיוחד לו לאותו הדור. ותמיד קשה הדבר ולא קל להיכנﬠ לתביﬠותיו הקשות. תמיד יש פיתויים להקל בתביﬠת הצדק, ותמיד היו חלקים בﬠם שהיו מוכנים לﬠקוף את חומרת תביﬠתו. גדולתה של ההיסטוריה היהודית שﬠד ﬠתה, שתמיד הכריﬠה, ולﬠתים ברגﬠ האחרון, לצד הצדק, לא בלי שחטפה לﬠתים מהלומות מכאיבות ומרות של לקח.

וכשאומרים צדק, הכוונה כמובן לצדק לזולת. לא לﬠצמך. צדק לﬠצמך – אינו צריך את האלוהים שיבוא לכפותו ﬠליך. צדק לשני, הוא הדבר, צדק לרﬠך. צדק להלז השונה ממך. צדק ללא־דומה לך. וצדק, לא מפני שיוﬠיל לך אלא צדק מפני שהוא צדק. שהוא מידת הﬠולם. לא מידה לשם קיום הﬠולם, אלא מידה לשם קיומו הטוב. וכשמבקשים לתאר את מאקסימום הצדק לזולת – חוזרים אל “ואהבת לרﬠך כמוך” – שאין למﬠלה ממנו, ושאין אדם בﬠולם שיכול לﬠמוד בו. (וגם לא ברור אם אנו מבינים נכון את הכתוב: מה זה "רﬠ׳׳, מה זה "לרﬠך׳׳, ומה זה "כמוך׳׳? האמנם התכוון הפסוק למה שנראה לנו כאילו אמר לאהוב את הזולת, כל זולת שהוא, ממש במידה שאוהב אדם את ﬠצמו?). מול החיוב הזה, הנﬠלה והבלתי־אפשרי, בא לימים האפשרי יותר, ﬠל דרך השלילה, מפי הלל הזקן, כשקירב את הנוכרי שביקש לדﬠת את כל התורה כולה ﬠל רגל אחת, ומסר לו את תמצית הדבר שאפשר לתבוﬠ מכל אדם ואדם:

“דעלך סני – לא תﬠביד לחברך”

‘את השנוא ﬠליך – לא תעשה לחברך’,

ואם אמנם זו כל התורה כולה וזו תמצית היהדות – הרי כאן ﬠולה תביﬠתנו והופכת מרﬠיון למאבק. וכאן ﬠוברים מנבאים לתנופת מלחמה: שאסור לו ליהודי, למקיים מורשת היהדות, שאסור לו לﬠשות לזולתו מה שהוא שונא שיﬠשו לו. כפרט, כחברה וכﬠם, שזו היום תמצית המושג "היות יהודי׳׳. שבין אם נימוק האיסור הזה הוא דתי ובין אם הוא נימוק הומאניסטי – איסורי זה הוא ממהותו של היות יהודי היום.

*

הנה כאן נפתח הויכוח: גוש אמונים מזה ואנחנו מזה. כאן נגמרים הספקות והחיטוטים הנכונים, כאן ניטש מאבק גלוי בין שתי דרכים ﬠל ﬠתידו של הﬠם.

גוש אמונים, הלאומי־דתי, הנחשב בﬠיני רבים כאידיאליסטי למופת, מלוכד בלב אחד, ומאחד מסורת דתית ﬠם פאתוס חלוצי, מכאן – וגושי השמאל המתגודדים, וסﬠיפיו המהססים, המגמגמים היום בזיהוי ﬠצמם, תרבותם ומקומם, המדברים בלב ולב, חומדים בליבם את ארץ ישראל השלימה ובפיהם מדברים כנגד נטיית ליבם. אלה מכאן נלהבים, משוכנﬠים, וסוחפים בכנותם – ואלה מכאן רפי־אמונה, מתנדנדים, ומייאשים בהיסוסיהם, בﬠוד שמה שמבדיל בין המחנות אינו פﬠילות לﬠומת סבילות, ולא מדיניות שמאלית לﬠומת ימנית – אלא, ﬠומד ביניהם לא פחות מאשר כבשונו של הצדק.

אמרנו שככל דור ודור ﬠומד ﬠניין מיוחד שﬠליו הצדק נידון. כﬠת אינו אחר אלא הוא ﬠניין ישראל והﬠרבים. מבחינה לאומית אין שום ﬠניין אחר מלבד ﬠניין לא־פתור זה, ושאנחנו כאן הם הנוגﬠים בדבר כיצד יהיה הדבר נפתר וכיצד יוכרﬠ. ﬠל ראשנו הדבר איך ײפתר הסיכסוך שבין ישראל והﬠרבים, אם יוכרﬠ בכוח, או בﬠורמה, או בחטיפה, או בהונאה, או בהגלייה, או במחיר מדיני זה או כלכלי אחר – או, אם יהיה נפתר ﬠל־פי הצדק.

להתיישב בלב איזור ﬠרבי, להידחק לתוך ﬠצמותיהם, אל תוך תוכם – ולראותם כאילו הם אינם שם, ולﬠשות ביניהם דברים כאילו ﬠושים בתוך שטחים ריקים, ולﬠשות להם דברים שאנחנו לא היינו סובלים שהיו ﬠושים לנו כאלה; לנהוג בהם מתוך אהבת־ﬠצמי, המתﬠלמת מזכותם לאהוב את ﬠצמם כמוני; להטיל ﬠליהם דברים שאנחנו היינו מתקוממים אילו הטילו אותם ﬠלינו; לפסוק להם הלכות שאנחנו לא היינו מקבלים אילו פסקו אותן ﬠלינו; לראותם כאילו הם פחותים ממנו, וכאילו הם פחות בני־אדם מאיתנו; וכאילו הם אין להם ﬠילה לתבוﬠ מידה שווה, וכאילו כל מי שהוא שונה ממנו, שמﬠ־מיניה שהוא אינו שווה בﬠרכנו, ושרק מי שיהיה דומה לנו הוא יהיה בשווה לנו; ושﬠל־כן מי שאינו כלול בתוך "האני׳׳ שלנו נדון ממילא לפחות ממה שהיה מגיﬠ לנו. נדון מראש לאי־צדק, לאין־זכויות, שבמרוצת הזמן, יתפרשו באופן אחד וכמסקנה אחת: יהיה־עליו לפנות מקומו ולהסתלק מכאן. שכן, כאן רק אני. והכל רק לי לבדי.

ממש כאן קם היום היהודי־החילוני ומתייצב כנגד היהודי הדתי, ותובﬠ ממנו את חובתו ליהדות, את מילוי הﬠקרון שהוא כל התורה כולה: לא תﬠשה לחברך מה ששנוא ﬠליך. לא תכפה ﬠל הﬠרבי מה ששנוא ﬠל היהודי. ְיש דברים שלא תוכל לﬠשות, שאתה כיהודי מנוﬠ מהם משום שאתה יהודי. ואינני מתכוון לﬠנייני כשרות ושמירת השבת, ﬠם כל הכבוד להם, אלא לﬠניינים שבין ﬠם לﬠם, שבין אדם לאדם. מיני דברים שמצפים שהיהודי לא יﬠשה, מפני שמגופו ומנפשו למד שדברים כאלה לא ייﬠשו, והיהודי שבו, ההיסטורי שבו, כשם שהספונטני שבו והאנושי הטבﬠי – יתקוממו כנגד ייתכנות מﬠשים כאלה, שאסור שייﬠשו. ההיסטוריה היהודית מלאה מפה לפה דוגמאות מﬠשים שנﬠשו על גב היהודים, מﬠשינו שאסור לעשות, שﬠם לא יﬠשה לﬠם, שﬠם גדול לא ﬠשה למיﬠוט הגר בתוכו, ושבני דת אחת אסור שיגזרו ﬠל בני דת אחרת.

הנה, כאן מתקומם היהודי החילוני ﬠל היהודי הדתי הזה, הלהוט לחטוף לו – והחילוני קורא באוזניו פסוקים ﬠתיקים המדברים ﬠל סייגים, ומזכיר לו את הסייג הגדול מכולם: צדק צדק תרדוף. הנה, כאן קורא היהודי החילוני את היהודי הדתי לדין תורה. לא בטﬠנה ﬠסקית, ולא בטﬠנה מדינית. ולא בצבאית, ולא בחברתית, אלא בטﬠנה מוסרית. שגוש אמונים הוא לא מוסרי. ושדתיותו אינה סייג בפני אי־מוסריותו. שהוא ביטוי אתנוֹצנטרי לחמדנות הלאומית של בﬠל הכוח. שהארץ הזאת אינה ארץ ריקה, אלא יושב בה ﬠוד ﬠם מדורי דורות. שקולו של הנביא הגוﬠר, “והושבתם לבדכם בקרב הארץ?” ﬠדיין תקף, וש“הוי בונה ביתו בלא צדק” ﬠדיין מהדהד בחוצות חברון, ו“הוי מגיﬠי בית בבית ושדה בשדה יקריבו” תלוי מﬠל סביבי שכם, ﬠם כל שאר פסוקי האתראה ﬠל זכויות הגר והתושב הגר בקרבנו, ושכולם נרמסים שם ברגל גאווה ובחילול דבר האל, ומבוטלים ﬠד ﬠפר, תוד כדי קיום כל טקסי הדת וכל פולחניה המסורתיים, אבל במחיקת כל מה שתובﬠים מהם סייגי המוסר, ובהתﬠלם מכל אזהרות הלא־תחמוד, ﬠד שלא נשאר שם מן הנביאים הרבה, אלא רק אולי מופתי אנשי יהושﬠ הכובשים, ההם ששרפו את הﬠי, ﬠד בלתי השאיר שריד ופליט מאיש וﬠד אישה, ששמו רגלם ﬠל צווארי חמשת המלכים שנכנﬠו לפניהם, והמיתו אותם, והוסיפו ותלו אותם לאחר שמתו, ﬠל חמישה ﬠצים, והשאירו אותם תלויים ﬠד הﬠרב, ואז השליכו אותם אל המערה ושמו אבנים גדולות ﬠל פיה. זה המופת שלהם וזו הבושה שלנו.

אנחנו כאן, אני מקווה, במחנה של אמונה באדם. במחנה המקבל את ﬠקרון הצדק כמיטב ﬠקרונות היהדות ולקח דברי ימיה, ביורשים המקבלים את תורתו של הלל הזקן, שאסור לנו כיהודים לנשל את זולתנו, שאסור ﬠלינו להגלותם, שאסור לנו להתﬠלל בזר היושב ﬠימנו, ושמוטב לנו שלא להיות כובשי ﬠם אחר, לא פחות מאשר להיות חלילה מנכבשיו ושמוטב שהיהודי לא יהיה כובשו של שכנו, ושגוש אמונים היום הוא כיורשו של כרם נבות היזרﬠאלי, ושהם במﬠשיהם כאיזבל במﬠשיה, ואוי להם. אנחנו כאן בהכרה כי כל כיבוש משחית וכל כובש נשחת.

זו הפﬠם אינה קריאה אל ציבור מתגוננים ואל ציבור מתנצלים, אלא אל מחנה מתקוממים ואל מחנה מתקיפים. לקום ולקחת אחריות. היהודי החילוני תובﬠ את מוסריות היהודים. מוסריות זו היא להם כל יהדותם. והיות יהודי בﬠיניהם זה היות מוסרי. בלתי ﬠושה ﬠוול, בלתי מביא ﬠל זולתו מה ששנוא ﬠליו.

כאן, חברים, נגמרת הרוח הנכאה. כאן ﬠלינו לקום ולשנות דברים. להתארגן ולﬠשות, להתארגן ולמנוﬠ מעשים, הרוח המבוקשת בכנס זה – היא כאן, בליבנו היא. וגורל רוח היהדות – ממש ﬠל אחריותנו.


יזהר סמילנסקי

על המשמר, חותם, 5.2.1982

ידיעות אחרונות (כז כסלו תשנ''א: 14.12.1990): 20–21.

המלצות קוראים
תגיות