בשנים האחרונות ﬠלו לכותרות הﬠתונים, ולא לﬠתים רחוקות, עניינים שנגﬠו בנוער הגדל כאן ובכמה גילויים, לאו דווקא שמחים, שגרמו לרבים תדהמה, הרגשת אי־נוחות, מבטי גינוי אל “מערכות החינוך” ואף נזיפות מפורשות, לאמור: היכן הוא החינוך שלנו – ﬠניינים כגון:

– הירידה מן הארץ.

– “הראש הקטן”.

– האנטי־דמוקרטיה.

– סגנון ה׳׳כסאח".

– ה“לזרוק את הערבים”.

– עזיבת הקיבוצים.

– “החזרה בתשובה”.

ועוד כיוצא באלה שׁאלות, שהכאיבו מאוד פעם לחוגים אלה ופﬠם לחוגים אלה ופﬠם לכולם. וכמובן ש“מערכת החינוך” היתה באה אז במרוצה כדי להסביר, להאשים. להתנצל וגם כדי להבטיח, לבסוף, כי הנה ממחר תשב ועדה על הבעיה ותביא את המלצותיה למחרתיים.

לא היה ספק בדבר כי אמנם “מערכת החינוך” היא־היא האשמה. היו שהצביﬠו רק על “מוסדות החינוך” וﬠל מה שעושים שם או לא עושים, והיו שהרחיבו את תוכחתם על כל “סוכני החינוך” למיניהם, הבית, הרחוב, התקשורת, המפלגות, הממשלה, ומה לא, ובקצרה – החינוך אשם.

במה בדיוק אשם החינוך? שהרי, ככל הידוﬠ, מחנכי הדור ﬠשו כל מה שידﬠו לעשות כדי שבדיוק לא יקרה מה שקרה – לימדו, והטיפו, וארגנו, והﬠשירו, ושרו ורקדו, ויצאו למסﬠות, והציגו, וערכו דיונים, ומה לא – ובלבד שיקרה דווקא היפוכו של מה שקרה: הם חינכו ללא ירידה, ללא ראש קטן, ללא אנטי־דמוקרטיה (עניין “החזרה בתשובה” יש לו כמה היבטים מעורבבים) ולא כל השאר – וגם היו בטוחים, שכל הציבור איתם באמונה אחת, ההורים, התקשורת, המדינה וראשיה – ואיך פתאום מבין אצבעותיהם חמקו וחומקים אלפים־אלפים נפשות לאמריקה ולכל רוחות העולם?

האם אינם יודעים לﬠשות? כליהם, ידיﬠותיהם וכשרונותיהם אינם מספיקים לגודל התפקיד? או שהﬠולם שמחוץ להם חזק מהם בהתמודדות הקשה? שהרי לא יעלה על הדעת שהם בעצה אחת ﬠם העולם ורק מעמידים פנים שהם עושים כנגדו? או שהם ﬠשו כל מה שידעו כדי שכן יקרה מה שקרה ורק הפיצו שמוﬠות כאילו הם ﬠושים כנגד? או, האם רק סברת־שװא היא, שההורים וציבור המבוגרים כולו, לרבות המורים, טיפחו כל הזמן דברים בליבם בסתר ובחושך – והילדים רק ﬠשו אותם דברים בגלוי ובאור?

אם כך או כך, ﬠניינים רעים אלה כבר אינם חדשים ﬠמנו, וכבר מזמן התאזרה “מﬠרכת החינוך” וכבר מזמן המליצו הווﬠדות השונות מה שהמליצו, וכבר הנהיגו ב“מערכת” כל מיני חינוכים טובים לשם הגדלת הטוב, וכבר חיזקו כל מיני חיזוקים לשם הקטנת הרע, ורק ﬠוד אין סימנים שהשלילה אמנם בקו ירידה והחיוב כנגדו בקו עליה.

או, שמא גם הגיﬠ הזמן להודות בדבר, שלמעשה אינו סוד כלל, כי “מערכות החינוך” אינן אלא “סוכן השינוי” החלש מכל הסוכנים, המיסכן מכולם, וחסר הﬠצה מכולם, ושלקוות לישועה גדולה מ“מﬠרכות החינוך” זו תקוות־קש, כמו התקווה לרפא מחלה קשה ﬠל־ידי תפילה זכה.

אין כאן שום הטלת דופי. כשהולכים לבדוק מוצאים כי “מערכות החינוך” בשום מקום אינן גיבורות גדולות, וכי הצלחות החינוך הולכות תמיד בקטנות, וכי מעולם לא קרה דבר גדול בעולם בגלל החינוך. יומרת שווא. ריטואל הכרחי אמנם – אבל ריטואל ריק.

החינוך תמיד נגרר אחרי החברה – ולכל היותר מנקה אחריה, מטליא או מגהץ, וצר לסכם, כי רוב מעשיו של החינוך כמעט שאינם לא מעלים ולא מורידים. במה דברים אמורים, כשהוא חינוך בחברה פתוחה וחופשית. כי בחברה סגורה וכפויה, שם הכל מצליח – עד לרגע הפתיחה.

אבל אם כך, אם לא החינוך, מי איפוא? צריך שיהיה מישהו אחר, כוח חזק ממנו ומשפיﬠ גדול ממנו, כוח אדיר, הפועל מחוץ למסגרות של “מﬠרכות החינוך”, ושלמﬠרכות אלה אין שליטה ﬠליו, ושאפילו לקרוא לו בשמו אינן יודﬠות תמיד, ורק מוסיפות ומאמינות בﬠצמן, באמונה משיחית כמﬠט, ומשׂוכנﬠות כי הן־הן המשׁפיﬠות הגדולות ﬠל התנהגות הנוﬠר, כשאין להן כלום בידיהן כדי להוכיח יומרה זו, אלא רק שוב בדקלומים, באיחולים ובמחוות־חן – לעצור סופת ציקלון.

הדברים התלוײם בחינוך הולכים ונﬠשים כל הזמן כמיטב מה שיודﬠים לעשות – ורק התוצאות המקוות אינן מתפעלות הרבה ממה שׂﬠושים שם. ולחינם לחזור אצל המחנכים ולדרוש מהם לעשות כעת משהו מפליא בגדר נס־חינוכי, ולהשפיﬠ שינוי גדול על הצעירים הללו.

את תחלואי החברה ואת פגעיה אין פותרים בשום בית חינוך, אלא בתוך מאבקי החברה ובמלחמות לשינוי פניה, ואין טﬠם לזרוק את מלחמות החברה על זאטוטי בית־רבן וﬠל רבותיהם, כדי שישחקו כאילו הם הנלחמים לטוב וכאילו הנה הם הלוחמים הגדולים והמהפכנים הנוﬠזים.

מה שﬠושה החברה ומה שאינה עושה הם מעשים ומחדלים תלויי־סיבות ומושפﬠי־גורמים שמחוץ לחדר המשחקים ולחדר הלימודים – מלבד הדי המלחמות ומועקות הבית ולכלוכי ﬠסקי־הביש של המבוגרים, שהילדים לוקחים איתם כל בוקר בצאתם וחוזרים איתם כל ﬠרב. ואילו החברה עצמה, בכל ריבוי פניה, ממשיכה וﬠושה, או לא עושה, לפי שיקולים ולפי לחצים ולפי תקוות ולפי יאושים של בני הארבﬠים ולא של בּני הארבע או הארבע ﬠשׂרה.

באופן שזו החברה שלנו היום, והיא שﬠשתה ובכל כוחה הגדול (מדﬠת ושלא מדעת) שתהיה ירידה מן הארץ, ושיהיה הראש הקטן, ושישלוט סגנון ה“כסאח”, ושתהיה אדישות במקום התלהבות, וכעס במקום נינוחות, וכל השאר – ולא מפני שהילדים והצעירים מחונכים או לא מחונכים. לא על הילדים לפתור היום את שאלות המלחמה והשלום, וגם אי־אפשר להשכים ולהתחיל היום להכין ולגייס מהם למאבקים בﬠוד עשר או עשרים שנה.

כל כך ידוﬠה התביעה להכין היום את הילדים לתגובה שיגיבו מחר, כדי שזו תהיה טובה יותר, נכונה יותר וקולעת יותר, בלי לשים לב שהיא תביעה אבסורדית: מפני שבכל רגﬠ נתון יש ויכוח מהו הטוב (בחברה פתוחה וחופשית), מפני שבכל רגע ורגﬠ צריכים מיד את התגובה לאותו רגﬠ, ואין ﬠוצרים את החיים עד שיצטרפו המוני המתחנכים אל הזירה, ומפני שתהליך החינוך לעולם אינו יכול להבטיח שום תוצאות מבוקשות, ותהיינה אלה הנאצלות מכולן (שוב, אלא אם כן מחנכים בחממה – ועד שתיפתח), וגם מפני שהאדם, בבוא שעתו, רק הוא יהיה הבוחר, ולא איש יבחר בשבילו על־ידי התערבות מוקדמת בבחירתו, על־ידי שטיפת־מוח מרושﬠת הנקראת גם היא ׳׳חינוך׳'.

ולפיכך, החברה ﬠל כל זרמיה ומרכיביה וסתירותיה – היא האחראית על מﬠשיה ועל מחדליה. ולחינם היא מנסה להטות את התביﬠה אל החינוך. החינוך לא יודﬠ ולא יכול וגם לא צריך לעשות את מה שהחברה חייבת לﬠשות, כשמעשיה לא נראים לה פתאום, ושתוצאות מעשיה מדאיגות אותה פתאום – ושעל כן, אם החברה באמת אינה רוצה בירידה, אם אינה רוצה בראש הקטן, אם אינה רוצה ב"כסאח׳׳ ובכל השאר – אין לה כתובת לטענות מחוץ אשר אליה, אל ﬠצמה ואל הכוחות הפוﬠלים בתוכה, לשמה ולמענה.

ודי לראות, למשל, את אלה שלפי הצהרותיהם ובהרבה גאווה, התחנכו “ﬠל ברכי” התורה, וברוח ערכי־היהדות המסורתית – איך הם עושים ואיך הם נוהגים במיבחני התקופה, כשהדברים נוגﬠים למשל לערבים, או לשכניהם הלא־דתיים – כדי להבין, שאין קשר הכרחי בין התורה ובין מﬠשיהם.

או, למשל, המלחמה בכהנא, שהכנסת היתה צריכה לﬠשות ולא תינוקות של בית רבן. אבל, אם הכנסת אינה ﬠושה ורק תובﬠת לחנך לדמוקרטיה, התוצאה המוכרחה היא: פיאסקו ﬠלוּב.

וכך מוסיפה חברת המבוגרים ומלכלכת את ידיה ומוסיפה ותובﬠת מבית־הספר לרחוץ את ידיה. תביﬠה שאינה רק חסרת־הגיון ואינה רק חסרת־ערך ואינה רק צביעות, אלא היא פשוט: הודאה בכשלון.

אבל הודאה בכשלון בלי להסיק מסקנות ובלי לשלם את המחיר.

וכך, מחוסר אומץ ומחוסר יושר לשאת באחריות – מגלגלים המבוגרים את כשלונם. לאן? לא ייאמן – אל חדר הילדים: הם יהיו יותר טובים בבוא שעתם, ואנחנו את מצפוננו היום ניקינו.

אנחנו המבוגרים, האחראים כאילו לעולם ולחיים, מותר לנו לקלקל – ואילו הילדים שלנו הם צריכים להאמין בעולם טוב יותר, מחר. אנחנו נוסיף לקלקל וגם נוסיף להכין את המלכודת לילדים הקטנים. מותר לילדים לעשׂות את כל הרע שבעולם, ובלבד שאת ילדיכם בבוא השעה תפתו להאמין בטוב שלﬠתיד לבוא. האם לא זה משמﬠו של “החינוך לערכים” המהולל?

ולבסוף: מה כן צריך לעשׂות עם הילדים הללו?

קודם כל, צריך להפסיק להתיימר בעשיית דברים שאיננו יודﬠים לעשות, ולהפסיק, בין השאר, מלשאת לשווא את שם הקסם “חינוך”, שהוא שם ריק, שאינו תורם כלום לשום דבר של ﬠרך. להפסיק להעמיד פנים של חשיבות ושל ﬠשיית דבר חשוב. ובמקום כל זה להתחיל לעשות דברים נחוצים. שיודעים לעשות, כלומר – ללמד. ללמד היטב (וכל כך קשה ללמד היטב). ללמד את הילדים לימודים, כדי שאלה, בבוא שﬠתם לבחור ולהכריע ולﬠשות מעשים – יהיו יודעים מה הם ﬠושים ולוקחים על ﬠצמם אחריות למעשיהם.

ומה עושים כדי להשפיﬠ ﬠל הילדים האלה כעת, על מנת שיﬠשו או לא יעשו דברים? עושים תﬠמולה. זו אינה מלה מאוסה אלא אמיתית. היא הצעה אפשרית לטווח קרוב ויש לה סיכוי הצלחה מסויים, ואין אחריה לא מישקעים עכורים ולא צלקות מכאיבות.

תעמולה לבטיחות בדרכים, לשמירת הבריאות, לכושר הגופני וגם לדמוקרטיה ולחופש־שוויון־אחווה ולכל דבר טוב ומיטיב, ובלבד שתהא זו תעמולה הוגנת ויעילה. ובמקום לשאת את שם החינוך לשווא (זה שמתכוון לשנות את האדם ולהפנים בו אמונות ודעות ומתכונת לתשובות מוכנות) – בואו נלמד היטב ונﬠשה תﬠמולה לטוב.

אין זה רק שינוי שם: זה שינוי מהפכני, שמכבד את האדם הזה, כדי שיהיה בוחר בין הנושאים שﬠל סדר־היום, בחירה של שיקול־הדעת ויודﬠ לקבל אחריות על בחירתו.

יזהר סמילנסקי

מעריב (יח טבת תשמ"ח 8.1.1988): 9