בשנים האחרונות עלו לכותרות העתונים, ולא לעתים רחוקות, עניינים שנגעו בנוער הגדל כאן ובכמה גילויים, לאו דווקא שמחים, שגרמו לרבים תדהמה, הרגשת אי־נוחות, מבטי גינוי אל “מערכות החינוך” ואף נזיפות מפורשות, לאמור: היכן הוא החינוך שלנו – עניינים כגון:

– הירידה מן הארץ.

– “הראש הקטן”.

– האנטי־דמוקרטיה.

– סגנון ה׳׳כסאח".

– ה“לזרוק את הערבים”.

– עזיבת הקיבוצים.

– “החזרה בתשובה”.

ועוד כיוצא באלה שׁאלות, שהכאיבו מאוד פעם לחוגים אלה ופעם לחוגים אלה ופעם לכולם. וכמובן ש“מערכת החינוך” היתה באה אז במרוצה כדי להסביר, להאשים. להתנצל וגם כדי להבטיח, לבסוף, כי הנה ממחר תשב ועדה על הבעיה ותביא את המלצותיה למחרתיים.

לא היה ספק בדבר כי אמנם “מערכת החינוך” היא־היא האשמה. היו שהצביעו רק על “מוסדות החינוך” ועל מה שעושים שם או לא עושים, והיו שהרחיבו את תוכחתם על כל “סוכני החינוך” למיניהם, הבית, הרחוב, התקשורת, המפלגות, הממשלה, ומה לא, ובקצרה – החינוך אשם.

במה בדיוק אשם החינוך? שהרי, ככל הידוע, מחנכי הדור עשו כל מה שידעו לעשות כדי שבדיוק לא יקרה מה שקרה – לימדו, והטיפו, וארגנו, והעשירו, ושרו ורקדו, ויצאו למסעות, והציגו, וערכו דיונים, ומה לא – ובלבד שיקרה דווקא היפוכו של מה שקרה: הם חינכו ללא ירידה, ללא ראש קטן, ללא אנטי־דמוקרטיה (עניין “החזרה בתשובה” יש לו כמה היבטים מעורבבים) ולא כל השאר – וגם היו בטוחים, שכל הציבור איתם באמונה אחת, ההורים, התקשורת, המדינה וראשיה – ואיך פתאום מבין אצבעותיהם חמקו וחומקים אלפים־אלפים נפשות לאמריקה ולכל רוחות העולם?

האם אינם יודעים לעשות? כליהם, ידיעותיהם וכשרונותיהם אינם מספיקים לגודל התפקיד? או שהעולם שמחוץ להם חזק מהם בהתמודדות הקשה? שהרי לא יעלה על הדעת שהם בעצה אחת עם העולם ורק מעמידים פנים שהם עושים כנגדו? או שהם עשו כל מה שידעו כדי שכן יקרה מה שקרה ורק הפיצו שמועות כאילו הם עושים כנגד? או, האם רק סברת־שווא היא, שההורים וציבור המבוגרים כולו, לרבות המורים, טיפחו כל הזמן דברים בליבם בסתר ובחושך – והילדים רק עשו אותם דברים בגלוי ובאור?

אם כך או כך, עניינים רעים אלה כבר אינם חדשים עמנו, וכבר מזמן התאזרה “מערכת החינוך” וכבר מזמן המליצו הוועדות השונות מה שהמליצו, וכבר הנהיגו ב“מערכת” כל מיני חינוכים טובים לשם הגדלת הטוב, וכבר חיזקו כל מיני חיזוקים לשם הקטנת הרע, ורק עוד אין סימנים שהשלילה אמנם בקו ירידה והחיוב כנגדו בקו עליה.

או, שמא גם הגיע הזמן להודות בדבר, שלמעשה אינו סוד כלל, כי “מערכות החינוך” אינן אלא “סוכן השינוי” החלש מכל הסוכנים, המיסכן מכולם, וחסר העצה מכולם, ושלקוות לישועה גדולה מ“מערכות החינוך” זו תקוות־קש, כמו התקווה לרפא מחלה קשה על־ידי תפילה זכה.

אין כאן שום הטלת דופי. כשהולכים לבדוק מוצאים כי “מערכות החינוך” בשום מקום אינן גיבורות גדולות, וכי הצלחות החינוך הולכות תמיד בקטנות, וכי מעולם לא קרה דבר גדול בעולם בגלל החינוך. יומרת שווא. ריטואל הכרחי אמנם – אבל ריטואל ריק.

החינוך תמיד נגרר אחרי החברה – ולכל היותר מנקה אחריה, מטליא או מגהץ, וצר לסכם, כי רוב מעשיו של החינוך כמעט שאינם לא מעלים ולא מורידים. במה דברים אמורים, כשהוא חינוך בחברה פתוחה וחופשית. כי בחברה סגורה וכפויה, שם הכל מצליח – עד לרגע הפתיחה.

אבל אם כך, אם לא החינוך, מי איפוא? צריך שיהיה מישהו אחר, כוח חזק ממנו ומשפיע גדול ממנו, כוח אדיר, הפועל מחוץ למסגרות של “מערכות החינוך”, ושלמערכות אלה אין שליטה עליו, ושאפילו לקרוא לו בשמו אינן יודעות תמיד, ורק מוסיפות ומאמינות בעצמן, באמונה משיחית כמעט, ומשׂוכנעות כי הן־הן המשׁפיעות הגדולות על התנהגות הנוער, כשאין להן כלום בידיהן כדי להוכיח יומרה זו, אלא רק שוב בדקלומים, באיחולים ובמחוות־חן – לעצור סופת ציקלון.

הדברים התלוײם בחינוך הולכים ונעשים כל הזמן כמיטב מה שיודעים לעשות – ורק התוצאות המקוות אינן מתפעלות הרבה ממה שׂעושים שם. ולחינם לחזור אצל המחנכים ולדרוש מהם לעשות כעת משהו מפליא בגדר נס־חינוכי, ולהשפיע שינוי גדול על הצעירים הללו.

את תחלואי החברה ואת פגעיה אין פותרים בשום בית חינוך, אלא בתוך מאבקי החברה ובמלחמות לשינוי פניה, ואין טעם לזרוק את מלחמות החברה על זאטוטי בית־רבן ועל רבותיהם, כדי שישחקו כאילו הם הנלחמים לטוב וכאילו הנה הם הלוחמים הגדולים והמהפכנים הנועזים.

מה שעושה החברה ומה שאינה עושה הם מעשים ומחדלים תלויי־סיבות ומושפעי־גורמים שמחוץ לחדר המשחקים ולחדר הלימודים – מלבד הדי המלחמות ומועקות הבית ולכלוכי עסקי־הביש של המבוגרים, שהילדים לוקחים איתם כל בוקר בצאתם וחוזרים איתם כל ערב. ואילו החברה עצמה, בכל ריבוי פניה, ממשיכה ועושה, או לא עושה, לפי שיקולים ולפי לחצים ולפי תקוות ולפי יאושים של בני הארבעים ולא של בּני הארבע או הארבע עשׂרה.

באופן שזו החברה שלנו היום, והיא שעשתה ובכל כוחה הגדול (מדעת ושלא מדעת) שתהיה ירידה מן הארץ, ושיהיה הראש הקטן, ושישלוט סגנון ה“כסאח”, ושתהיה אדישות במקום התלהבות, וכעס במקום נינוחות, וכל השאר – ולא מפני שהילדים והצעירים מחונכים או לא מחונכים. לא על הילדים לפתור היום את שאלות המלחמה והשלום, וגם אי־אפשר להשכים ולהתחיל היום להכין ולגייס מהם למאבקים בעוד עשר או עשרים שנה.

כל כך ידועה התביעה להכין היום את הילדים לתגובה שיגיבו מחר, כדי שזו תהיה טובה יותר, נכונה יותר וקולעת יותר, בלי לשים לב שהיא תביעה אבסורדית: מפני שבכל רגע נתון יש ויכוח מהו הטוב (בחברה פתוחה וחופשית), מפני שבכל רגע ורגע צריכים מיד את התגובה לאותו רגע, ואין עוצרים את החיים עד שיצטרפו המוני המתחנכים אל הזירה, ומפני שתהליך החינוך לעולם אינו יכול להבטיח שום תוצאות מבוקשות, ותהיינה אלה הנאצלות מכולן (שוב, אלא אם כן מחנכים בחממה – ועד שתיפתח), וגם מפני שהאדם, בבוא שעתו, רק הוא יהיה הבוחר, ולא איש יבחר בשבילו על־ידי התערבות מוקדמת בבחירתו, על־ידי שטיפת־מוח מרושעת הנקראת גם היא ׳׳חינוך׳'.

ולפיכך, החברה על כל זרמיה ומרכיביה וסתירותיה – היא האחראית על מעשיה ועל מחדליה. ולחינם היא מנסה להטות את התביעה אל החינוך. החינוך לא יודע ולא יכול וגם לא צריך לעשות את מה שהחברה חייבת לעשות, כשמעשיה לא נראים לה פתאום, ושתוצאות מעשיה מדאיגות אותה פתאום – ושעל כן, אם החברה באמת אינה רוצה בירידה, אם אינה רוצה בראש הקטן, אם אינה רוצה ב"כסאח׳׳ ובכל השאר – אין לה כתובת לטענות מחוץ אשר אליה, אל עצמה ואל הכוחות הפועלים בתוכה, לשמה ולמענה.

ודי לראות, למשל, את אלה שלפי הצהרותיהם ובהרבה גאווה, התחנכו “על ברכי” התורה, וברוח ערכי־היהדות המסורתית – איך הם עושים ואיך הם נוהגים במיבחני התקופה, כשהדברים נוגעים למשל לערבים, או לשכניהם הלא־דתיים – כדי להבין, שאין קשר הכרחי בין התורה ובין מעשיהם.

או, למשל, המלחמה בכהנא, שהכנסת היתה צריכה לעשות ולא תינוקות של בית רבן. אבל, אם הכנסת אינה עושה ורק תובעת לחנך לדמוקרטיה, התוצאה המוכרחה היא: פיאסקו עלוּב.

וכך מוסיפה חברת המבוגרים ומלכלכת את ידיה ומוסיפה ותובעת מבית־הספר לרחוץ את ידיה. תביעה שאינה רק חסרת־הגיון ואינה רק חסרת־ערך ואינה רק צביעות, אלא היא פשוט: הודאה בכשלון.

אבל הודאה בכשלון בלי להסיק מסקנות ובלי לשלם את המחיר.

וכך, מחוסר אומץ ומחוסר יושר לשאת באחריות – מגלגלים המבוגרים את כשלונם. לאן? לא ייאמן – אל חדר הילדים: הם יהיו יותר טובים בבוא שעתם, ואנחנו את מצפוננו היום ניקינו.

אנחנו המבוגרים, האחראים כאילו לעולם ולחיים, מותר לנו לקלקל – ואילו הילדים שלנו הם צריכים להאמין בעולם טוב יותר, מחר. אנחנו נוסיף לקלקל וגם נוסיף להכין את המלכודת לילדים הקטנים. מותר לילדים לעשׂות את כל הרע שבעולם, ובלבד שאת ילדיכם בבוא השעה תפתו להאמין בטוב שלעתיד לבוא. האם לא זה משמעו של “החינוך לערכים” המהולל?

ולבסוף: מה כן צריך לעשׂות עם הילדים הללו?

קודם כל, צריך להפסיק להתיימר בעשיית דברים שאיננו יודעים לעשות, ולהפסיק, בין השאר, מלשאת לשווא את שם הקסם “חינוך”, שהוא שם ריק, שאינו תורם כלום לשום דבר של ערך. להפסיק להעמיד פנים של חשיבות ושל עשיית דבר חשוב. ובמקום כל זה להתחיל לעשות דברים נחוצים. שיודעים לעשות, כלומר – ללמד. ללמד היטב (וכל כך קשה ללמד היטב). ללמד את הילדים לימודים, כדי שאלה, בבוא שעתם לבחור ולהכריע ולעשות מעשים – יהיו יודעים מה הם עושים ולוקחים על עצמם אחריות למעשיהם.

ומה עושים כדי להשפיע על הילדים האלה כעת, על מנת שיעשו או לא יעשו דברים? עושים תעמולה. זו אינה מלה מאוסה אלא אמיתית. היא הצעה אפשרית לטווח קרוב ויש לה סיכוי הצלחה מסויים, ואין אחריה לא מישקעים עכורים ולא צלקות מכאיבות.

תעמולה לבטיחות בדרכים, לשמירת הבריאות, לכושר הגופני וגם לדמוקרטיה ולחופש־שוויון־אחווה ולכל דבר טוב ומיטיב, ובלבד שתהא זו תעמולה הוגנת ויעילה. ובמקום לשאת את שם החינוך לשווא (זה שמתכוון לשנות את האדם ולהפנים בו אמונות ודעות ומתכונת לתשובות מוכנות) – בואו נלמד היטב ונעשה תעמולה לטוב.

אין זה רק שינוי שם: זה שינוי מהפכני, שמכבד את האדם הזה, כדי שיהיה בוחר בין הנושאים שעל סדר־היום, בחירה של שיקול־הדעת ויודע לקבל אחריות על בחירתו.

יזהר סמילנסקי

מעריב (יח טבת תשמ"ח 8.1.1988): 9