רקע
יעקב שטיינברג
על שפת הנהר
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

 

פּרק א. הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, חוּץ מִמַּלְקוֹת.

רַק בֶּן עֶשֶׂר שָׁנִים הָיִיתִי אָז, וּשְׁמִי כְבָר יָצָא לִתְהִלָּה. פִּרְסוּמִי הָרִאשׁוֹן הָיָה בְיוֹם שֶׁמָּלְאוּ לְאָחִי הַבְּכוֹר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. כְּנָהוּג, נִקְרְאוּ לִסְעוּדַת הַ“בַּר־מִצְוָה” בְאוֹתוֹ יוֹם הַרְבֵּה קְרוּאִים, וּבֵין הַדָּגִים וְהַמָּרָק רָמַז אַבָּא לְאָחִי:

– נוּ!..

כְּלוֹמֵר: הַרְאֵה אֶת כֹּחֲךָ בִּדְרָשָׁה. אָחִי נִתְאַדֵּם וְחָוַר חֲלִיפוֹת, וְסוֹף כָּל סוֹף הִתְחִיל לְדַבֵּר דְּבָרִים מְטֻשְׁטָשִׁים: “רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר, רַבִּי יוֹחָ–חָנָן”… כְּנִרְאֶה, שָׁכַח אֶת הַכֹּל. מְלַמְּדוֹ יָשַׁב וּצְחוֹק עַל פָּנָיו, אַף כִּי בְקֶרֶב לְבָבוֹ הָגָה, בְּוַדָּאִי, מַחְשְׁבוֹת־נְקָמָה עַל אָחִי.

– אֵין כָּל חִדּוּשׁ בָּזֶה, – פָּנָה הַמְּלַמֵּד אֶל הַקְּרוּאִים, – הֵן יֶלֶד הוּא…

וְ“הַיֶּלֶד” (אָנֹכִי חָשַׁבְתִּי אֶת אָחִי לְגֶבֶר אִם לֹא זָקֵן, עַל־כֹּל־פָּנִים – בָּא בַשָּׁנִים!) הִתְחִיל עוֹד הַפַּעַם מֵ“רַבִּי יוֹחָנָן” שֶׁלּוֹ. סוֹף־כָּל־סוֹף הִתְחִילוּ אוֹפַנֵּי הַדְּרָשָׁה שֶׁלוֹ מִתְנוֹעֲעִים, וְכַעֲבוֹר רֶבַע שָׁעָה גָמָר. הַכֹּל הִתְחִילוּ מְשַׁבְּחִים אוֹתוֹ, כְּנָהוּג אֵצֶל אֲנָשִׁים מְנֻמָּסִים, וּבִפְרָט שֶׁהַסְּעוּדָה הָיְתָה כַהֲלָכָה, עַל הַשֻּׁלְחָן הֶעֱמִידוּ כְבָר קִנּוּחֵי־סְעוּדָה שׁוֹנִים, הַקָּהָל שָׁתָה כְבָר שִׁכֹּר וְנִמְצְאוּ גַם כָּאֵלּוּ, שֶׁהִתְחִילוּ לְזַמֵּר בְּקוֹל רָם. פִּתְאֹם הִשְׁתִּיק אַבָּא אֶת הַמְּזַמְּרִים וּפָנָה אֶל הַמְּסֻבִּים:

– הַיַּחְפוֹץ הָ“עוֹלָם” לִשְׁמוֹעַ גַּם אֶת תּוֹרָתוֹ שֶׁל בְּנִי הַצָּעִיר?

הַצָּעִיר הָיִיתִי אָנֹכִי. לְבָבִי הִתְחִיל דּוֹפֵק בְּחָזְקָה, וְאוּלָם – רְאֵה זֶה פֶלֶא! – כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַעְתִּי אֶת קוֹל אָבִי: “נוּ, יוֹסֶל, לָמָּה אַתָּה מַחֲשֶׁה?”.. נִפְתְּחוּ שְׂפָתַַי כְמוֹ מֵאֵלֵיהֶן וְהַחִלּוֹתִי לְדַבֵּר. בְּוַדָּאִי יִמָּצְאוּ רַבִּים שֶׁלֹּא יַאֲמִינוּ לַדָּבָר, אֲבָל חֵי נַפְשִׁי, כִי עֲשֶׂרֶת דַּפִּים גְּמָרָא מִמַּסֶּכֶת שַׁבָּת קָרָאתִי בְעַל פֶּה לִפְנֵי קְהַל הַמְּסֻבִּים. עַכְשָׁיו קָם דּוֹר חָדָשׁ שֶׁל נְעָרִים; בְּוַדָּאִי אֵין אַף שֶׁיֵּדַע בְּעַל פֶּה עֲשָׂרָה דַּפִּים; אֲבָל, הַאֲמִינוּ לִי, אָנֹכִי יָדָעְתִּי!

כְּשֶׁגָּמַרְתִּי, הִתְחִילוּ הַקְּרוּאִים מְהַלְּלִים אוֹתִי בְלֹא לֵב וָלֵב, כִּי גָדוֹל הָיָה תִמְהוֹנָם בֶּאֱמֶת לִשְׁמוֹעַ אֶת תַּלְמוּדִי, שֶׁיָּצָא מִפִּי מְפוֹרָשׁ וּבָרוּר; גִּבּוֹר הַחַג, כְּלוֹמֵר אָחִי, כִּמְעַט שֶׁנִּשְׁכַּח מִלֵּב, וּבֵין הַתְּהִלּוֹת, אֲשֶׁר פִּזְרוּ לְאָבִי, נִשְׁמְעוּ גַם כָּאֵלּוּ:

– זֶה הַקָּטֹן יִהְיֶה, בְּוַדָאִי, לְרָב.

וְשֵׁנִי הוֹסִיף:

– לְרָב? מוּבְטָחַנִּי, כִי יִהְיֶה לְרַב בָּעִיר… בָּעִיר…

כְּנִרְאֶה, לֹא יָכֹל לְהַעֲלוֹת עַל דִּמְיוֹנוֹ עִיר רַבַּת־עֶרֶךְ כָּל־כַּך שֶׁתִּהְיֶה רְאוּיָה לְרַב כָּמוֹנִי. בָּא שְׁלִישִׁי וְהוֹצִיא אוֹתוֹ מִן הַמֵּצַר:

– בִּקְרַקּוֹ אוֹ בִּלְבוּב.

הַכֹּל הִסְכִּימוּ לָזֶה, כִי בְאַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֶהְיֶה לְרָב.

בֵּין כֹּה וָכֹה נִגְמְרָה הַסְּעוּדָה וְהַמְּסֻבִּים, חוּץ מֵאֵלֶּה שֶׁהָלְכוּ, הִתְחִילוּ לְשַׂמֵּחַ אֶת לִבָּם בְּיַיִן וּבְזָמֶר. מְעַט מְעַט שָׁכְחוּ אוֹתִי; וְכֵיוָן שֶׁרָאִיתִי, כִי אֵין פּוֹנֶה עוֹד אֵלַי, יָצָאתִי מִן הַבַּיִת וְיָשָׁבְתִּי עַל הַסַּפְסָל לִפְנֵי הַגָּן הַקָּטֹן שֶׁלָּנוּ. חֹם יוֹם הַקַּיִץ לֹא הֵצִיק לִי הַרְבֵּה, כִי בְצֵל עֲצֵי הַגָּן יָשָׁבְתִּי. גַּם לִבִּי הָיָה טוֹב עָלַי מְאֹד. זֶה עַתָּה שָׁמַעְתִּי אֶת הַתְּהִלּוֹת הָרַבּוֹת, וְנִדְמָה לִי, כִי מֵהַיּוֹם הַזֶּה מַתְחִיל פֶּרֶק חָדָשׁ בְּחַיָי. אָבִי, בְּוַדָּאִי, לֹא יוֹסִיף לְהַעֲנִישׁ אוֹתִי בִסְטִירוֹת וּבְמַלְקוֹת, כְּדַרְכּוֹ. מִי יָרִים אֶת יָדוֹ עַל רַב, כְּלוֹמֵר, עַל מִי שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת רָב? גַּם עַל אָחִי הַבְּכוֹר אֶשׁתָּרֵר מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָהָלְאָה. כַּך יָשַׁבְתִּי וְהִרְהַרְתִּי הִרְהוּרִים נְעִימִים, וְלוּ נִגַּשׁ אֵלַי אִישׁ בְּאוֹתָהּ שָעָה וְאָמַר לִי, כִי סוֹף הַיּוֹם עָתִיד לִהְיוֹת קָשֶׁה וְרַע לִי, הֶהָיִיתִי מַאֲמִין לוֹ? הַגִּידוּ בְעַצְמְכֶם, הֶהָיִיתִי מַאֲמִין לוֹ?

בֵּין כַּך וָכָךְ רָאִיתִי מֵרָחוֹק אֶת אַבְרָהָם’ל בֶּן הַחֶנְוָנִית וְרָמַזְתִּי לוֹ, כִי יִקְרַב אֵלָי. הוּא נִגַּשׁ אֵלַי וְיָשַׁב עַל יָדִי. בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן הָיִיתִי סָח עִמוֹ בְאֵיזֶה מִין חֲשִׁיבוּת מְיוּחָדָה, כְיָאוֹת לְבֶן־תּוֹרָה כָמוֹנִי, אֲבָל מְעַט, מְעַט הַחִלּוֹתִי לְדַבֵּר דִּבּוּרִים פְּשׁוּטִים, בִּפְרַט שֶׁהָעִנְיָן, שֶׁעָלָיו דִּבַּרְנוּ, לֹא הָיָה שַיָּךְ כְּלָל לֹא לְמַסֶּכֶת שַׁבָּת וְלֹא לָרַבָּנוּת הָעֲתִידָה שֶׁלִּי.

– הַנֵּלֵךְ לִרְחוֹץ בַּנָּהָר?

– נֵלֵךְ.

– אֶל הָאֲבָנִים?..

“הָאֲבָנִים” הָאֵלֶּה נִמְצְאוּ עַל שְׂפַת הַנָּהָר וּקְצַת סַכָּנָה הָיָה בְדָבָר לִרְחוֹץ שָׁם בַּנָּהָר, יַעַן כִּי הַמַּיִם הָיוּ עֲמֻקִּים שָׁם מְאֹד. כְּמוּבָן, אָהַבְנוּ אֲנַחְנוּ הַנְּעָרִים, לִרְחוֹץ דַּוְקָא בְמָקוֹם זֶה. שָׁעֲרוּ בְנַפְשְׁכֶם: אֶת בִּגְדֵיכֶם פּוֹשְׁטִים אַתֶּם עַל אֲבָנִים גְּבֹהוֹת־גְּבֹהוֹת, עוֹמֵד אַתָּה כֻלְךָ גָּלוּי לְעֵין הַשֶּׁמֶשׁ, רוֹאֶה אַתָּה כְפָרִים רְחוֹקִים, גַּם אֶת בֵּית־הָרֵחַיִם, הָרָחֹק מִן הָאֲבָנִים מַהֲלַךְ עֲשָׂרָה מִיל, אַתָּה רוֹאֶה מִשָּׁם; לְרַגְלֶיךָ מַשְׁחִירִים מַיִם עֲמֻקִּים, וּמַרְאֶה מוּזָר לָהֶם, כְּאִלּוּ מַסְתִּירִים הֵם בְּקִרְבָּם אֵיזֶה סוֹד. אַתָּה שׁוֹהֶה עוֹד רֶגַע, וּפִתְאֹם – בּוּךְ! קוֹפֵץ אַתָּה אֶל הַנָּהָר; רֶגַע אַתָּה נֶעֱלָם בַּמְּצֻלָּה, וְאוּלָם מִיָּד אַתָּה מִתְרוֹמֵם וְצָף עַל פְּנֵי הַנָּהָר, וְיָדֶיךָ חוֹצוֹת אֶת הַמַּיִם: הַךְ־הָךְ, הַךְ־הָךְ… הוֹי מַה־נָעִים לִרְחוֹץ בַּנָּהָר!

כֵּיוָן שֶׁאֲנִי וַחֲבֵרִי הֶחֱלַטְנוּ לָלֶכֶת אֶל הָאֲבָנִים, הָיָה עָלֵינוּ עוֹד לִדְאֹג לְדָבָר אֶחָד קָטָן: לְהַסְתִּיר אֶת הָעִנְיָן הַזֶּה, לְבַל יִוָּדַּע. כִּי, כָאָמוּר, סַכָּנָה קְטָנָּה הָיְתָה בִרְחִיצָה זוֹ; לֹא אַחַת קָרָה, כִי טָבַע שָׁם נַעַר. וּרְאֵה – פֶלֶא! לֹא רַק לִנְעָרִים עִבְרִים קָרָה אָסוֹן כָּזֶה, כִּי גַם יַלְדֵי הָאִכָּרִים, הַמְּלֻמָּדִים הֵיטֵב בִּרְחִיצָה וּבְשִׁיטָה בַנָּהָר, הָיוּ מְפַחֲדִים קְצָת לִרְחוֹץ שָׁם. אֲבָל אֲנִי וַחֲבֵרִי לֹא הָיִינוּ מִן הַפַּחְדָּנִים, בִּפְרַט שֶׁאָבִי וְכָל שְׁאָר בְּנֵי הַבַּיִת הָיוּ עוֹד עֲסוּקִים בִּסְעוּדָה; גַּם חֹם הַיּוֹם הַגָּדּוֹל הָיָה לָנוּ לְעֵזֶר לֹא מְעַט: מִי זֶה יֵלֵךְ לִרְחוֹץ בַּנָּהָר בְּחֹם כָּזֶה? וְאִם אִישׁ לֹא יִרְאֶנוּ אֵצֶל הַנָּהָר, אָז יִשָּׁאֵר הַדָּבָר בְּסוֹד.

הָלָכְנוּ. הַהֲלִיכָה לַנָּהָר גַּם הִיא מִן הַדְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עֹנֶג, כִּי הַדֶּרֶךְ עוֹבֶרֶת בִּרְחוֹבוֹת נְטוּעִים גַּנִּים; וּכְשֶׁאַתָּה מִתְקָרֵב לַנָּהָר, מַתְחִילָה שְׂדֵרַת עֲצֵי־לִבְנֶה אֲרֻכָּה וְרַבַּת צְלָלִים. אֲבָל מִי שֶׁלֹּא רָאָה אֶת־הַכֹּל בְּעֵינָיו, אוֹ יוֹתֵר טוֹב, מִי שֶׁלֹא רָחַץ בְּעַצְמוֹ בַנָּהָר שֶׁלָּנוּ בִמְקוֹם הָאֲבָנִים, לֹא יָבִין אֶת דְּבָרָי.

בָּאנוּ, פָּשַׁטְנוּ בִמְתִינוּת גְּדוֹלָה אֶת בְּגָדֵינוּ וְשָׁכַבְנוּ עַל הָאֲבָנִים. אַחֲרֵי כֵן הִתְחִיל מִין שַׁעֲשׁוּעַ מְיוּחָד: הָיִינוּ זוֹרְקִים אֲבָנִים לְמֵי הַנָּהָר וְכָל אֶחָד הָיָה מִתְאַמֵּץ לַעֲבוֹר אֶת חֲבֵרוֹ בִזְרִיקָה. וּמֵי הַנָּהָר רוֹגְעִים, מִסָּבִיב מְנוּחָה שְׁלֵמָה, וְרַק מֵאֵיזֶה כְפָר, הָרָחוֹק בְּוַדָּאִי כַמָּה פַרְסָאוֹת, מַגִּיעַ קוֹל פַּעֲמוֹן שֶׁל בֵּית תְּפִלָּה. זְרִיקַת הָאֲבָנִים מְיַגַעַת אוֹתָנוּ סוֹף, סוֹף, שׁוֹכְבִים אֲנַחְנוּ עַל רָאשֵׁי הָאֲבָנִים הַשְּׁטוּחוֹת וּמַבִּיטִים לְמָעְלָה. שָׁעָה שְׁלֵמָה אָנוּ שׁוֹכְבִים כַּךְ, רוֹאִים אֶת הָעֲנָנִים הַלְּבָנִים, הַנִּבְרָאִים וּנְמוֹגִים לְמוּל הַשֶּׁמֶשׁ, אֶת הַחֲסִידוֹת הַשָּׁטוֹת עִגּוּלִים־עִגּוּלִים בַּתְּכֵלֶת.

– הֲנִרְחָץ?

אֵינֶנִּי עוֹנֶה. הֲיֵשׁ דָּבָר, אֲשֶׁר יִּיטַב מִשְּׁכִיבָה זוֹ, מִיּוֹם זֶה, מִנָּהָר זֶה? אַחֲרֵי אֵיזֶה עֵת רוֹאִים אָנוּ אֶת אֳנִיַּת הַקִּיטוֹר מֵרָחוֹק, זוֹ הָאֳנִיָּה הָעוֹבֶרֶת שְׁתֵּי פְעָמִים בַּיּוֹם לְיַד עִירֵנוּ. אָכֵן עַתָּה עֵת לִקְפּוֹץ אֶל הַנָּהָר. אָמְנָם קְצָת סַכָּנָה יֵשׁ בָּזֶה, לִרְחוֹץ בְּשָׁעָה שֶׁהָאֳנִיָּה עוֹשָׂה גַלִּים בַּנָּהָר, אֲבָל מִי יָשִׂים לֵב לָזֶה? מַה־נָּעִים הוּא לְהַרְאוֹת לִפְנֵי אַנְשֵׁי הָאֳנִיָּה כַמָּה מִינֵי רִקּוּדִים וְכִרְכּוּרִים בַּנָּהָר, לִרְאוֹת אֶת בַּת־הַצְּחוֹק שֶׁבָּהּ מְלַוִּים אוֹתְךָ הַנּוֹסְעִים, הַמְקְַנְּאִים בְּךָ בְּוַדָּאִי, כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה מְקַנֵּא בָהֶם, הַנּוֹסְעִים לְמֶרְחָקִים בָּאֳנִיָּה יָפָה.

אַחֲרֵי גְמַר הָרְחִיצָה, לָבַשְׁנוּ בִמְתִינוּת אֶת בְּגָדֵינוּ; הָרוּחַ הַקָּרִיר, רוּחַ הַלַּיְלָה, סִפֵּר לָנוּ, כִי הָעֵת כְּבָר מְאֻחֶרֶת מְאֹד. חֲבֵרִי הִתְחִיל לְמַהֵר בִּלְבִישָׁתוֹ וְגַם אֲנִי אַחֲרָיו. מָה אַגִּיד לְאַבָּא אוֹ לְאִמָּא, אִם יִשְׁאֲלוּ אוֹתִי אֶת הַשְּׁאֵלָה הָאֲרוּרָה: הֵיכָן הָיִיתָ עֵת רַבָּה כָל כָּךְ? וְכָל מַה שֶׁהָיִינוּ מִתְקָרְבִים אֶל הָעִיר, לְבֵיתֵנוּ, כֵּן הָלְכָה וְגָדְלָה אִי־מְנוּחָתִי. אֲבָל מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי יִקְרֶה נֵס וְאַבָּא לֹא יִשְׁאָל. אֶת אִמָּא אֵינֶנִּי יָרֵא. אֶפְשָׁר שֶׁאַבָּא הָיָה טָרוּד כָּל כַּךְ בִּסְעוּדָה, עַד שֶׁלֹּא הִרְגִישׁ כְּלָל בָּזֶה, שֶׁעָזַבְתִּי אֶת הַבַּיִת לִפְנֵי הַצָּהֳרָיִם?..

כְּשֶׁפָּתַחְתִּי אֶת הַדֶּלֶת שֶׁל בֵּיתֵנוּ, הָיִיתִי בָּטוּחַ, כִּי יִשְׁאַל אוֹתִי. אֲבָל טָעִיתִי. נִכְנָסְתִּי. סִמָּנֵי הַסְּעוּדָה לֹא הָיוּ נִכָּרִים כְּבָר בַּבָּיִת. אִמָּא, כְּנִרְאֶה, הָלְכָה לְאֵיזֶה מָקוֹם, אַבָּא יָשַׁב וְכָתַב בְּעִפָּרוֹן. בְּוַדָּאִי חָשַׁב חֶשְׁבּוֹנוֹת, בְּכַמָּה עָלְתָה לוֹ הַסְּעוּדָה. עַל פָּנָיו הָיוּ נִכָּרִים סִמָּנֵי אִי־רָצוֹן.

כְּשֶׁרָאָה אוֹתִי, לֹא הִגִּיד מְאוּמָה, רַק הוֹסִיף לַחֲשׁוֹב אֶת חֶשְׁבּוֹנוֹתָיו. אָנֹכִי חָשָׁבְתִּי כְבָר, כִּי קָרָה נֵס וְהַכֹּל יַעֲבוֹר כְשׁוּרָה, כְּלוֹמֵר, אֹכַל אֲרוּחַת הָעֶרֶב וְאֵלֵךְ לַחֲבֵרַי הַמְּחַכִּים לִי בַחוּץ וְנָקִים לָנוּ סוֹלְלוֹת וּמְצוּדוֹת מֵחוֹל. כַּך חָשַׁבְתִּי אֲנִי. וְאוּלָם כַּעֲבוֹר רֶגַע אֶחָד, פָּנָה אֵלַי אַבָּא, אַחֲרֵי שֶׁהִנִּיחַ אֶת הָעִפָּרוֹן שֶׁלּוֹ מֵאֲחוֹרֵי אָזְנוֹ:

– בּוֹא־נָא!

הָלַכְתִּי אַחֲרָיו, מִבְּלִי שֶׁהָבִינוֹתִי אֶת כַּוָּנָתוֹ. הוּא, מִבְּלִי דַּבֵּר דָּבָר, הִנִּיחַ אוֹתִי עַל בִּרְכָּיו וְהִלְקָנִי. כֵּן, אֲנִי, הֶעָתִיד לִהְיוֹת רַב, הַיּוֹדֵעַ עֲשָׂרָה דַּפִּים מִמַּסֶּכֶת שַׁבָּת בְּעַל פֶּה, לֻקֵּיתִי כְיֶלֶד קָטֹן שֶׁגָּנַב, לְמָשָׁל, תַּפּוּחִים מְטֻגָּנִים מִמִזנוֹן שֶׁל אִמָּא. וּבְיום כָּזֶה! – מֵרוֹב הִשְׁתּוֹמְמוּת, בּוּשָׁה וּכְאֵב לֹא יָכֹלְתִּי לִבְכּוֹת אוֹ לִצְעוֹק. רַק מַחֲשָׁבָה אַחַת נִקְּרָה בְמֹחִי:

– נְקָמָה, נְקָמָה!

וְאָבִי הוֹסִיף לְהַלְקוֹת אוֹתִי, כְשֶׁהוּא מַכְרִיז:

– זֶה לְךָ בְּעַד הָרְחִיצָה בַנָּהָר! בָּחוּר שֶׁכְּמוֹתְךָ! אֲנָשִׁים מְנַבְּאִים לוֹ, כִי יִהְיֶה לְרַב, וְהוּא – לִרְחוֹץ בַּנָּהָר! (פֹּה הִתְחִיל אַבָּא לְהַלְקוֹת בְּיֶתֶר עֹז). וּבְיוֹם כָּזֶה! הַכֹּל שׁוֹאֲלִים: הֵיכָן הוּא הַבָּחוּר? (פֹּה גָדְלוּ הַמַּלְקוֹת עַד הַמַּדְרֵגָה הָאַחֲרוֹנָה). וְאֵצֶל הָאֲבָנִים! מָקוֹם אַחֵר אֵין בִּשְׁבִילְךָ לִרְחוֹץ?..

סוֹף כָּל סוֹף חָדְלוּ גַם הַמַּלְקוֹת וְגַם הַדְּבָרִים. וַאֲנִי – אִישׁ לֹא יָבִין אֶת הַהַרְגָּשׁוֹת שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי בָעֶרֶב הַהוּא כְשֶׁהִתְכַּוַּצְתִּי בְּפִנָּה וְכָל הָעוֹלָם נִרְאָה לִי כָל כַּךְ מָאוּס וְכָל עִנְיָן אָבַד לִי בַחַיִים. לָמָּה הֶעֱנִישׁוּ אוֹתִי? וּבְאֹפֶן גַּס כָּזֶה? כַּמָּה מִינֵי הִרְהוּרִים הִרְהַרְתִּי אָז, וְהַכֹּל עַל עִנְיָן אֶחָד – נְקָמָה.

נִרְדָּמְתִּי. אֲבָל חֲלוֹמוֹת מַבְעִיתִים רָאִיתִי בִשְׁנָתִי, וְאֶחָד מֵהֶם אֲנִי זוֹכֵר עַד הַיּוֹם הָזֶה: חָלַמְתִּי וְהִנֵּה אֲנִי רוֹחֵץ בַּנָּהָר בִּמְקוֹם הָאֲבָנִים. פִּתְאֹם מִתְקָרֶבֶת בִּמְהִירוּת גְּדוֹלָה אֳנִיַּת הַקִּיטוֹר, אַךְ הִיא אֵינֶנָה עוֹשָׂה אֶת דַּרְכָּהּ הַתְּדִירָה, אֶלָּא נִגֶּשֶׁת אֵלַי, כְּאִלּוּ רוֹצָה הִיא לְהַטְבִּיעַ אוֹתִי. עַל סִפּוּן הָאֳנִיָּה אֲנִי רוֹאֶה אֶת אַבָּא וְהוּא צוֹעֵק אֵלַי: "בָּחוּר שֶׁכְּמוֹתְךָ, בָּחוּר שֶׁכְּמוֹתְךָ "…


 

פרק ב. הִנְנִי הוֹלֵךְ לָמוּת.

בֹּקֶר הַשְׁכֵּם, כְּשֶׁהֲקִיצוֹתִי מִשְּׁנָתִי לְמָחֳרַת הַיּוֹם הַהוּא, הָיָה הָרֶגֶשׁ הָרִאשׁוֹן שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי – נַחַת רוּחַ. הַכֹּל נִשְׁכַּח מִלִּבִּי: הָרַבָּנוּת הָעֲתִידָה שֶׁלִּי, הָרְחִיצָה בַנָּהָר וְהַמַּלְקוֹת שֶׁהִלְקוּנִי בִשְׁבִילָהּ. בַּחוּץ הָיָה יוֹם בָּהִיר, אֶחָד מֵאֵלֶּה הַיָּמִים שֶׁבְּחֹדֶשׁ אָב, עֵת הַשֶּׁמֶשׁ מַזְהֶרֶת בַּשָּׁמַיִם מִן הַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב וְאַף עָב קְטָנָּה אַחַת לֹא תְּכַסֶּה עָלֶיהָ; הָרוּחַ כִּמְעַט שֶׁאֵינָה נוֹשֶׁבֶת, הָעֵצִים אֵינָם רוֹעֲדִים, פְּרָחִים וּדְשָׁאִים מִתְעַטְּפִים מִשָּׁרָב. הַכֹּל מְבַקְּשִׁים צֵל וּקְרִירוּת; גַּם הָרַבִּי, הַזּוֹעֵף וְכוֹעֵס תָּמִיד, מְמַהֵר לְסַיֵּם אֶת שֵׁעוּרוֹ בְיָמִים אֵלֶּה, מְקַבֵּץ אֶת תַּלְמִידָיו וְהוֹלֵךְ עִמָּם בְּיַחַד לִרְחוֹץ בַּנָּהָר. כְּמוּבָן, אֵין טַעַם בִּרְחִיצָה זוֹ, כְּשֶׁעֵינָיו שֶׁל הָרַבִּי מַשְׁגִּיחוֹת בְּךָ, אֲבָל סוֹף כָּל סוֹף רְחִיצָה הִיא רְחִיצָה.

וַאֲנִי, כִמְעַט פָּקַחְתִּי אֶת עֵינַי, יָדַעְתִּי עַל פִּי אֵיזוֹ הַרְגָּשָׁה מְיוּחֶדֶת, כִּי בַחוּץ יוֹם בָּהִיר כָּזֶה. נִזְכְּרָה לִי הֶחָצֵר הָרְחָבָה שֶׁלָּנוּ, שֶׁמֵּאַחֲרֵי הַבַּיִת, הַמְּכֻסָּה דְּשָׁאִים גְּבוֹהִים, שֶׁאָדָם כָּמוֹנִי, בֶן עֶשֶׂר, מִתְכַּנֵּס כֻּלּוֹ וְנֶעֱלָם בָּהֶם. כִּמְעַט שֶׁהָיִיתִי נָכוֹן לָרֶדֶת בִּקְפִיצָה מֵעַל מִשְׁכָּבִי וְלִלְבּשׁ אֶת בְּגָדַי, וּפִתְאֹם זָכָרְתִּי.

בְּאוֹתוֹ רֶגַע נֶהֱפַּךְ כָּל הָעוֹלָם לְאַחֵר: הַשֶּׁמֶשׁ, הַשּׁוֹפֵךְ בַּחוּץ אֶת אִשּוֹ, נִרְאָה לִי כִמְצָעֵר בְּזָדוֹן אֶת הַבְּרִיּוֹת; הֶחָצֵר שֶׁלָּנוּ נִרְאֲתָה לִי כִמְקוֹם סַכָּנָה, יַעַן כִּי כַמָּה מִינֵי יִתּוֹשִׁים וּפַרְעוֹשִׁים וּזְבוּבִים רוֹמְשִׂים שָׁם בָּעֵשֶׂב. וְעַל כֻּלָּם – אֶת כָּל זֶה אֶפְשָׁר הָיָה לְתָרֵץ וְגַם לְתַקֵּן, אֲבָל אֵיךְ אֶחְיֶה, וּבִזְיוֹנִי הַגָּדוֹל עִמִּי? הִנְנִי רוֹצֶה לָקוּם, וְקוֹל מִקִּרְבִּי קוֹרֵא אֵלַי: “לָמָּה לְךָ לָקוּם, לֶאֱכֹל, וְאֶתְמוֹל”… מַה שֶׁהָיָה אֶתְמוֹל, זָכַרְתִּי הֵיטֵב וְגַם הִרְגַּשְׁתִּי עוֹד בְּמוּבָן יָדוּעַ…

וּכְכָל מַה שֶׁאֲנִי מוֹסִיף לִשְׁכַּב, כֵּן יֵרַע מַצַּב רוּחִי. אִמִּי נִכְנֶסֶת לְחֶדֶר שֶׁאֲנִי שׁוֹכֵב בּוֹ, רוֹאָה אוֹתִי שׁוֹכֵב בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת, וּמוֹכִיחָה אוֹתִי:

– לָמָּה תִּשְׁכָּב?

אֲנִי מַחֲרִישׁ.

הִיא מַבִּיטָה בִי רֶגַע, כִּמְבַקְּשָׁה בְּפָנַי סִמָּנִים שֶׁל מַחֲלָה וְכַדּוֹמֶה, אֲבָל פָּנַי, כְּנִרְאֶה, מַרְאֵהֶם הָרָגִיל לָהֶם, וְהִיא אוֹמֶרֶת כִּמְצַוָּה:

– קוּם, וְאִם לַאו, אַגִּיד לְאַבָּא.

הַמִּלָּה “אַבָּא” מַעֲלָה כְרֶגַע בְּזִכְרוֹנִי אֶת עֶלְבּוֹנִי, וַאֲנִי מֵשִׁיב בְּכַעַס:

– לֹא אָקוּם!

אִמִּי תְמֵהָה, וְיוֹצְאָה, וַאֲנִי נִשְׁאָר לְבַדִּי. “מַה לִּי לַעֲשׂוֹת?” מַרְגִּישׁ אֲנִי, כִי עָלַי לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה דָבָר, לְמַעַן מְחוֹת אֶת עֶלְבּוֹנִי, אֲבָל מָה הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה? הַאֶמְצָא אֶת חֲבִילַת הַטַּּבַּק שֶׁל אַבָּא וְאֶטְמוֹן אוֹתָהּ לִשְׁבוּעַ יָמִים? הַאֶעֱשֶׁה אֶת עַצְמִי חוֹלֶה? לֹא. הֲזֹאת תִּהְיֶה נִקְמָתִי? אָמְנָם הַדָּבָר הָאַחֲרוֹן מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי, מַה טּוֹב הָיָה לוּ יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת אֶת עַצְמִי חוֹלֶה עַד כְּדֵי שֶׁיִּקְרְאוּ לְרוֹפֵא וְהַלָּז יַבִּיט בִּגְרוֹנִי וִיעַיֵּן בִּלְשׁוֹנִי וְיָנִיעַ בְּרֹאשׁוֹ, כְּלוֹמֵר: חַיָּיו בְּסַכָּנָה וְאַתֶּם אֲשֵׁמִים!.. אֲבָל הֲרֵי בָרִיא אוּלָם אֲנִי וְאֵיךְ אֶתְחַלֶּה? אָמְנָם יָכֹל אֲנִי לִתְחֹב עֲדַשָּׁה לְחוּר הָאֹזֶן, כַּךְ עָשָׂה נַעַר מִמַּכָּרַי וְנִתְחֲלָּה עַד לְסַכָּנָה, זוֹכֵר אֲנִי, כִי הוֹבִילוּ אוֹתוֹ לְעִיר הַבִּירָה, אֲבָל זֶה נָאֶה לְנַעַר קָטָן, וַאֲנִי?.. מָה אֶעֱשֶׂה אֲנִי?

בְּרֶגַע זֶה נִכְנַס אַבָּא.

– לָמָּה תִשְׁכָּב?

לוּ אָמַר אַבָּא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְקוֹל שֶׁל רָגְזָה, הָיִיתִי עוֹשֶׂה פָנִים שֶׁל נֶעֱלָב וְהָיִיתִי קָם וְשׁוֹכֵחַ לְאַט, לְאַט אֶת הַמְּאוֹרָע שֶׁל אֶתְמוֹל, אֲבָל מִכֵּיוָן שֶׁאָמַר לִי בְּקוֹל רָגִיל, כְּאִלּוּ לֹא אִירַע כְּלוּם וְעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג, – רָגַזְתִּי עַל מִשְׁכָּבִי. אֵיךְ, אֶתְמוֹל קָרָה הַדָּבָר הַנּוֹרָא הַהוּא, וְהוּא עוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ כְאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלוּם. הֲתֹלַעַת אֲנִי, כִי יַעֲשׂוּ בִי מַה שֶׁהַלֵּב חָפֵץ? לֹא! אֶנָּקֵם…

בֵּין כֹּה וָכֹה, וּמָכְרָח הָיִיתִי לָקוּם, לִרְחוֹץ אֶת פָּנַי וּלְהִתְפַּלֵּל… אָחִי, שֶׁיָּשַׁב כְּבָר עַל סִפְרוֹ, לֹא הִשְׁגִּיחַ אֵלַי כְלָל, וְהַדָּבָר הַזֶּה הִכְעִיסַנִי מְאֹד. מָה, הַאֻמְנָם יַחֲשׁוֹב גַּם הוּא, כִי נַעַר כָּמוֹנִי מְקַבֵּל הַכֹּל בְּאַהֲבָה?.. הֲשָׁכַח אֶת עֲשֶׂרֶת הַדַּפִּים שֶׁל מַסֶּכֶת שַׁבָּת?..

כְּכָל אֲשֶׁר הוֹסַפְתִּי לְהַשְׁגִּיחַ מִסְּבִיבַי, נוֹכַחְתִּי, כִי בְנֵי בֵיתֵנוּ אֵינָם שָׂמִים כְּלָל לֵב אֵלַי; וְרֶגֶשׁ שֶׁל רַחֲמָנוּת לְעַצְמִי מִלָּא אֶת לִבִּי. “אֻמְלָל, אֻמְלָל קָטָן”, – הִרְהַרְתִּי עַל אֹדוֹת עַצְמִי, – " הֲיֵשׁ עוֹד נַעַר מִסְכֵּן כָּמוֹךָ?"

וּפִתְאֹם חָלְפָה מַחֲשָׁבָה בְמֹחִי: צָרִיךְ אֲנִי לְהִנָּקֵם מֵהֶם עַל יְדֵי זֶה שֶׁאָמִית אֶת עַצְמִי. רֶגַע אֶחָד חָשַׁבְתִּי אֶת מַחֲשַׁבְתִּי הַזּאֹת, וּכְבָר נִקְבְּעָה בְמֹחִי כְּדְָבָר מָחְלָט. אֲבָל אֵיךְ אוֹצִיא אֶת מַחֲשַׁבְתִּי לִפְעוּלָה? בָּרִאשׁוֹנָה הֶחְלַטְתִּי לְאַבֵּד אֶת עַצְמִי עַל יְדֵי רָעָב, אֲבָל לֹא עָבְרָה שָׁעָה קַלָּה וְתַאֲוַת הָאֲכִילָה הֱצִיקַתְנִי כָל כַּךְ, עַד שֶׁנִּגַּשְׁתִּי לַאֲרוּחַת הַבֹּקֶר וְחִלַּלְתִּי אֶת נִדְרִי. צָרִיךְ הָיִיתִי לִבְרוֹר לִי מִיתָה יָפָה וְקַלָּה מֵרָעָב. לָעַסְתִּי אֶת לַחְמִי וְהִרְהָרְתִּי.

פִּתְאֹם נִצְנְצָה מַחֲשָׁבָה בְמֹחִי:

“טוֹב, הוּא עָנַשׁ אוֹתִי עַל שֶׁרָחַצְתִּי בַנָּהָר… גַּם אֲנִי אַעֲנִישׁ אוֹתוֹ בַמַּיִם. אֵלֵךְ וְאַטְבִּיעַ אֶת עַצְמִי בַּנָּהָר”.

וּפִתְאֹם הוּקַל לִי, כְּאִלּוּ הַהַחֲלָטָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלִּי, לָמוּת בַּמַּיִם, הָיְתָה בָהּ מְעֵין קוֹרַת רוּחַ וְשִׂמְחָה. אָכַלְתִּי בְתֵאָבוֹן אֶת אֲרוּחָתִי, כְשֶׁאֲנִי מִסְתַּכֵּל בִּגְנֵבָה בְאַבָּא. נִדְמָה לִי, כִי אַבָּא מַרְגִּיש כְּבָר אֶת הָרָעָה הַצְּפוּיָה לוֹ מִמֶּנִּי.

– “לָמָּה אַתָּה רוֹאֶה לִצְדָדִים כְּשֶׁאַתָּה אוֹכֵל?”

זֶה הָיָה קוֹל אַבָּא. וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי:

“בְּיָדְךָ אֲנִי, צָעֵר אוֹתִי עוֹד מְעָט. אֲבָל מַה תֹּאמַר כְּשֶׁיְבַשְּׂרוּ לְךָ אֶת הַבְּשׂוֹרָה, כִי בִנְךָ מֵת? אָז לֹא תִצְעַק עוֹד עָלַי; יוֹדֵעַ אֲנִי, כִי לֹא תִצְעַק אָז…”

בֵּין כֹּה וָכֹה, וּבְבֵיתֵנוּ נָהַג הַכֹּל כַּשּׁוּרָה בַּבֹּקֶר הַהוּא: אַבָּא הָלַךְ לַעֲסָקָיו, אִמָּא הָיְתָה עֲסוּקָה בַמִּטְבָּח, אָחִי הַבְּכוֹר עָסַק בְּחָכְמַת הַחֶשְׁבּוֹן (לוֹ לֹא עָלְתָה עַל־נְקַלָּה לִלְמוֹד אֶת הָחָכְמָה הַזֹּאת); הַכֹּל חַי אֶת חַיָּיו הָרְגִילִים. וַאֲנִי? הִנֵּה נִגְמְרָה כְבָר הָאֲרוּחָה, עוֹד מְעַט וְיוֹשִׁיבוּ אוֹתִי עַל סֵפֶר. לַנָּהָר! צָרִיךְ לְמַהֵר! – אָמְנָם רֶגַע אֶחָד אָמַרְתִּי בְלִבִּי: אוּלַי אֶבְרוֹר לִי נְקָמָה אַחֶרֶת, קַלָּה מִמִּיתָה?.. אֲבָל תֵּכֶף וּמִיָּד נִזְכַּרְתִּי בְעֶלְבּוֹנִי, וְהֶחְלַטְתִּי: אָמוּתָה, וִיהִי מָה! יֵדַּע־נָא, אַבָּא שֶׁלִּי, אֵיךְ לְיַסֵּר אוֹתִי.

וְיָצָאתִי מִן הַבַּיִת.


 

פרק ג. מִלְחָמָה, שֶׁבִי.

יָצָאתִי אֶת הַבַּיִת וְשַׂמְתִּי אֶת פָּנַי אֶל הַנָּהָר, וּכְמוּבָן, אֶל הָאֲבָנִים. הַיּוֹם הָיָה חַם מְאֹד, בָּרְחוֹב שֶׁלָּנוּ הָיוּ הָעוֹבְרִים מְעַטִּים מְאֹד; שְׁתֵּי עֲגָלוֹת שֶׁל אִכָּרִים עָמְדוּ לְיַד בֵּיתֵנוּ, הַסּוּסִים עָמְדוּ בְלִי נוֹעַ, כַּהֲלוּמֵי שָׁרָב, וּבְצֵל הָעֲגָלוֹת יָשְׁנוּ שְׁנֵי הָאִכָּרִים בְּפִיּוֹת פְּתוּחִים. עֵז אַחַת, שֶׁהֵרִימָה אֶת רֹאשָׁהּ לְשִׂיחַ אֶחָד, בְּכַוָּנָה לִטְעֹם אֶת עָלָיו, נִקְפְּאָה כְּנִדְהָמָה וְרַק זְקָנָהּ הִתְנוֹעֵעַ קְצָת הֵנָּה וָהֵנָּה… אֲבָל כְּכָל מַה שֶׁהוֹסַפְתִּי לָלֶכֶת, כֵּן רָבּוּ הַגַּנּוֹת בָּרְחוֹבוֹת וְהַשָּׁרָב לֹא הֵצִיק לִי כִמְעַט כְּלָל; וְגַם בְּלַאו הָכִי, לֹא מִהַרְתִּי לָלֶכֶת, כִּי מִי זֶה יָחוּשׁ בְּלֶכְתּוֹ בְדֶרֶךְ כָּזוּ, כְּלוֹמֵר לָמוּת. סוֹף כָּל סוֹף הִגַּעְתִּי אֶל הָאֲבָנִים וּפָשַׁטְתִּי אֶת בְּגָדַי, כְּדַרְכִּי לִפְנֵי כָל רְחִיצָה, וּבְגָמְרִי אֶת הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת, הוֹסַפְתִּי לָשֶׁבֶת עַל הָאֶבֶן, כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן בְּשַׁעְתּוֹ, וּלְהִתְעַנֵּג עַל הַטֶּבַע. רְגָעִים עָבְרוּ אַחֲרֵי רְגָעִים וַאֲנִי לֹא הֲנִיעוֹתִי יָד או רֶגֶל. מֵאָבִי לֹא יָרֵאתִי כְבָר, כִּי לֹא הָיָה עָלַי עוֹד לָשׁוּב הַבַּיְתָה, וְלָמוּת – לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אַסְפִּיק. הֵן הַיּוֹם גָּדוֹל.

פִּתְאֹם רָאִיתִי שְׁנֵי נְעָרִים עַל שְׂפַת הַנָּהָר הַשֵּׁנִית.

הַשָּׂפָה הַהִיא, כֻלָּהּ גַּל אֲבָנִים, הָיְתָה עוֹד יוֹתֵר גְּבֹהָה מִן הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁכַבְתִּי שָׁם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. אַף כִּי הַנָּהָר הָיָה רָחָב לְמַדַּי, בְּכָל זֹאת הִכַּרְתִּי תֵכֶף, כִּי הַנְּעָרִים נָכְרִים הֵם וְלֹא יְהוּדִים. מִי לֹא יַכִּיר נַעַר עִבְרִי בִּלְבוּשׁוֹ? וְנַעַר נָכְרִי לֹא כִיהוּדִי יִפְשֹׁט אֶת בְּגָדָיו.

שְׁנֵי הַנְּעָרִים הֵכִינוּ אֶת עַצְמָם כָּמוֹנִי לִרְחִיצָה בַּנָּהָר; בִּמְהִירוּת נִפְלָאָה הִפְשִׁיטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם, וּכְנִרְאֶה, נְכוֹנִים הָיוּ כְבָר לִקְפּוֹץ לְתוֹךְ הַנָּהָר, אֶלָּא שֶׁרָאוּ אוֹתִי פִתְאֹם. רֶגַע אֶחָד הִשְׁגִּיחוּ בִי בִדְמָמָה, אַחֲרֵי כַךְ הִתְחִילוּ לִצְעוֹק אֵלַי דְבַר־מָה.

לֹא עָבְרוּ רְגָעִים אֲחָדִים, וְאֶבֶן קַלָּה נִזְרְקָה מִן הָעֵבֶר הַלָּז אֵלַי. עָשִׂיתִי אֶת עַצְמִי כְאֵינִי מֵבִין אֶת כַּוָּנָתָם; בֶּאֱמֶת יָדַעְתִּי, כִי שְׁנֵיהֶם, הַנְּעָרִים הַנָּכְרִים, עוֹרְכִים מִלְחָמָה בַּנַּעַר הַיְּהוּדִי, אֲבָל כְּשֶׁנָּפְלָה הָאֶבֶן הַשְּׁנִיָּה וְהַשְּׁלִישִׁית, קַמְתִּי מִמְּקוֹמִי וְאָסַפְתִּי מְלֹא חָפְנַי אֲבָנִים. הֵן צָרִיךְ אָדָם לַעֲמוֹד עַל נַפְשׁוֹ!

שָׁעָה אֲרֻכָּה אָרְכָה הַמִּלְחָמָה; אֲנִי הָיִיתִי אֶחָד וְהֵם שְׁנַיִם, אֲבָל הֵם הָיוּ קְטַנִּים מִמֶּנִּי, וְלֹא יָרֵאתִי. פִּתְאֹם חָדְלָה זְרִיקַת הָאֲבָנִים וּמִן הַשָּׂפָה הַהִיא שָׁמַעְתִּי קוֹל דְּבָרִים. עָשִׂיתִי אֶת עַצְמִי כְמַאֲזִין.

– יְהוּדִי, בֹּא הֵנָּה.

אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לָקְחָה אָזְנִי אַחֲרֵי אֲשֶׁר נִכְפְּלוּ פְּעָמִים אֲחָדוֹת. לֹא עָנִיתִי מְאוּמָה וְיָשַׁבְתִּי עוֹד הַפַּעַם עַל הַסָּלַע. הַנְּעָרִים לֹא הוֹסִיפוּ לִזְרוֹק בִּי אֲבָנִים, אֶלָּא קָפְצוּ לְתוֹךְ הַנָּהָר וַיִּרְחֲצוּ עֵת רַבָּה בַמַּיִם, עָשׂוּ כַמָּה מִינֵי רִקּוּדִים וְכִרְכּוּרִים, וּלְסוֹף יָצְאוּ מִן הַמַּיִם, עָלוּ אֶל הָאֲבָנִים וְהֵחֵלוּ לִלְבּוֹשׁ אֶת בִּגְדֵיהֶם.

כְּשֶׁרָאִיתִי אֶת הַנְּעָרִים וְהִנֵּה הֵם מִתְכּוֹנְנִים כְּבָר לַעֲזוֹב אֶת הַשָּׂפָה, קָפַצְתִּי גַּם אֲנִי לְתוֹךְ הַנָּהָר וְהַחִלּוֹתִי לָשׁוּט אֶל הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי, כִי כַךְ הָיָה דַּרְכִּי תָמִִיד לֶשׁוּט וְלַעֲבוֹר אֶת הַנָּהָר לְרָחְבּוֹ, מִן הַשָּׂפָה אֶל שְׂפָתוֹ. בִּשְׂחוֹתִי בַמַּיִם שָׁכַחְתִּי גַּם אֶת הַהַחֲלָטָה שֶׁלִּי לָמוּת וְגַם אֶת הַנְּעָרִים שֶׁמֵּעֵבֵר הַלָּז.

פִּתְאֹם נָגְעָה אֶבֶן קַלָּה בְרֹאשִׁי.

הֲעִיפוֹתִי אֶת עֵינַי בְגַל הָאֲבָנִים שֶׁעַל הַשָּׂפָה הַשְּׁנִיָּה, שֶׁהָיִיתִי כְּבָר קָרוֹב אֵלֶיהָ מְאֹד, וְרָאִיתִי אֶת שְׁנֵי הַנְּעָרִים עוֹמְדִים מְזֻיָּנִים בַּאֲבָנִים גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת וְכַוָּנָתָם גְּלוּיָּה: לִזְרֹק בִּי אֶת כָּל הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה. מֶה הָיָה לִי לַעֲשׂוֹת? לָשׁוּב אֶל הַמָּקוֹם שֶׁפָּשַׁטְתִּי אֶת בְּגָדַי שָׁם? אֲבָל דֶּרֶךְ רְחוֹקָה לִי שָׁמָּה וַאֲנִי עָיֵף כְּבָר.

“אִם תָּשׁוּב עַל עֲקֵבֶיךָ”, – נִצְנְצָה בְמֹחִי מַחֲשָׁבָה – “יִסְקְלוּ אוֹתְךָ בָּאֲבָנִים”. נִשְׁאֲרָה לִי רַק דֶּרֶךְ אַחַת: לָשׁוּט אֲלֵיהֶם. וְכַךְ עָשִׂיתִי.

עוֹד אֲבָנִים אֲחָדוֹת נָפְלוּ בִי עַד שֶׁעָלִיתִי, וּמִכֵּיוָן שֶׁהָיִיתִי גָּדוֹל מֵהֶם בְּשָׁנִים וּבְכֹחַ, בָּרְחוּ תֵכֶף מִלְפָנַי, אֲבָל לֹא נֶעֶלְמוּ לְגַמְרִי, אֶלָּא עָמְדוּ מֵרָחוֹק וְהִכְעִיסוּ אוֹתִי בְאַבְנֵיהֶם. לִרְדוֹף אַחֲרֵיהֶם לֹא יָכֹלְתִּי, כִי עֵירוֹם הָיִיתִי.

מָצָאתִי לִי מְקוֹם סֵתֶר בְּצֵל אֶבֶן גְּבוֹהָה וָאֶסָּתֵר שָׁם מֵאַבְנֵי הַנְּעָרִים וָאָנוּחַ שָׁעָה קַלָּה. מִסָּבִיב הָיְתָה דִמְמַת צָהֳרָיִם, הַשֶּׁמֶש עָמַד בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם, פְּנֵי הַמַּיִם הָיוּ חֶצְיָם יְרֻקִּים וְחֶצְיָם כְּעֵין הַכָּסֶף; מֵרָחוֹק נִשְׁמְעָה שִׁירַת בַּת־כְּפָר, וְקוֹל אָדָם, שֶׁנִּרְאָה לִי מְשֻׁנֶּה מְאֹד, כְּאִלּוּ הָיָה עַכְשָׁו אֶחָד וּמְיוּחָד בְּכָל הָעוֹלָם, קָרָא פְעָמִים אֲחָדוֹת:

– אִיוַ־אַ־אַן…

וְנִשְׁתַּתֵּק. וְשׁוּב שֶׁמֶשׁ, מֵי כֶסֶף וּדְמָמָה. מִן הַסִּירוֹת, הַמִּתְיַבְּשׁוֹת עַל שְׂפַת הַנָּהָר, עוֹלֶה רֵיחַ שֶׁל זָפֶת. כְּעֵין אִוְשָׁה קַלָּה אֲנִי שוֹמֵעַ. אֲנִי מוֹצִיא אֶת רֹאשִׁי מִמַּחְבּוֹאִי וְרוֹאֶה אֶת שְׁנֵי הַנְּעָרִים הַנִּלְחָמִים בִּי מִתְגַּנְבִים שׁוּב אֵלָי. כִּמְעַט רָאוּ אוֹתִי וְהִנֵּה נֶעֶלְמוּ מֵאַחֲרֵי גַל שֶׁל אֲבָנִים שֶׁנִּמְצָא בַּמָּקוֹם הַהוּא. בְּנוּסָם קָרְאוּ לִי:

– יְהוּדִי, פֹּה תָלִין!

מֶה הָיְתָה כַוָּנָתָם? הֵם יַטְבִּיעוּ אוֹתִי בָאֲבָנִים אִם אֶקְפּוֹץ אֶל הַנָּהָר. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁכַחְתִּי לְגַמְרִי אֶת הַסִּבָּה שֶׁהֵבִיאָה אוֹתִי לִרְחִיצָה בַּנָּהָר, כְּלוֹמֵר, אֶת עֶלְבּוֹנִי ואֶת מַחֲשָׁבְתִּי לָמוּת. שָׁעֲרוּ בְנַפְשְׁכֶם: יְחִידִי, עֵירוֹם, עַל גַּל הָאֲבָנִים, עַל “שְׂפַת הַגּוֹיִם”, כְּמוֹ שֶׁהָיוּ קוֹרְאִים לָהּ בָּעִיר; בְּגָדַי הֵם עַל הַשָּׂפָה הַשְּׁנִיָּה, הֵן יִגְנְבוּ אוֹתָם! אָמְנָם אֲנִי מַשְׁגִּיחַ אֲלֵיהֶם, רוֹאֶה אוֹתָם מֵרָחוֹק, אֲבָל אִם יָבֹא אִישׁ וְיִקַּח אוֹתָם?..

בֵּין כֹּה וָכֹה וְהַשֶּׁמֶשׁ נָטָה כְבָר לְצַד מַעֲרָב. פִּתְאֹם נִפְרְעָה הַדְּמָמָה וָאֶשְׁמַע כְּעֵין קוֹל צְעָדִים. יָצָאתִי עוֹד הַפַּעַם מִמַּחְבּוֹאִי, וָאֵרֶא וְהִנֵּה נְעָרִים אֲחָדִים נָכְרִים, גְּדוֹלִים כָּמוֹנִי, מִתְקָרְבִים בִּמְהִירוּת אֶל הַמָּקוֹם שֶׁאֲנִי מִתְחַבֵּא שָׁם. גַּם שְׁנֵי אוֹיְבַי הַיְּשָׁנִים, הַנְּעָרִים הַקְּטַנִּים, בֵּינֵיהֶם..

“הֵם יַהַרְגוּ אוֹתְךָ”, אָמַרְתִּי לְנַפְשִׁי, – “אֱמוֹר וִדּוּי וּקְפוֹץ אֶל הַנָּהָר. אִם כֹּה וְאִם כֹּה קִצְךָ קָרוֹב לָבֹא; אוֹ בִידֵי הָעֲרֵלִים תָּמוּת אוֹ בַּמַּיִם תִּטְבַּע”.

קְפִיצָה – וַאֲנִי חוֹצֶה אֶת הַמַּיִם. מְטַר אֲבָנִים נוֹפֵל עָלָי.


פרק ד. סוֹף דָּבָר.

אֲנִי חַי, כְּפִי שֶׁאַתֶּם רוֹאִים.

המלצות קוראים
תגיות