רקע
ישעיהו אברך
סוד שיח עם אסיה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: עם עובד; תשל"ו 1966

 

א.

לא נכחד; אנו ניגשים לקרוא ספרי־מסעות על המזרח הרחוק ברגש מסוייג כלשהו. ימים רבים היו ארצות אסיה ועמיהן כספר החתום בפנינו ואילו משהחילונו להציץ בעולם זר ומופלא זה, אין לך מבקר שנשתהה שם, מי הרבה ומי מעט, שלא יראה להעלות רשמיו בכתובים. אין זאת כי השוני והמוזרות באורח־חיים של יושבי אסיה הרחוקה כה עזים וכה כונפים את המבקר עד שאין לכלוא את רגשי ההשתאות והתמהון בלי לחלקם עם הרבים, אלא שלרוב נתפסת עינו של המסייר אל הגילויים החיצוניים האכסוטיים – וכבר אנו יודעים, ברב או במעט, תיאורי הפאגוֹדות, הפרוטומוֹת של בודהא, העניות המנוולת והגיישות, שהם, דרך־כלל, הציצים העיקריים בכתביהם של המציצים באסיה. ואולם המבט החושף שרשי־חיים, הוויית־אדם וארחות־חברה של עמים קדומי־תרבות אלה נעדר, אם מחמת קוצר־הראייה, שאיננו משיג אלא דברים שבקרבת העין, ואם מחמת קוצר־המשיג, שגם דברים הנתפסים בשדה־הראייה אינם מתפענחים לרואה ואינם מגלים לו נבכיהם של העולמות. ראייתו אינה בבחינת אתגר לאסוציאציות מחשבתיות וללימוד דבר־מתוך דבר, אלא היא מוגבלת בתוך עצמה ואין עימה מלבד הדברים הנראים ולא כלום. הכללה זו, ככל ההכללות, יש לה, כמובן, חריגים, וכבר יש לנו כמה ספרי מסעות שהם ראשית־הנסיון בספרות־המסע העברית הנוגעת לאסיה, להעלות רבדי־חיים עמוקים יותר ולצרפם להווייה אנושית שלמה ותוססת.

 

ב.

לא נתבע מדפי־יומן של שליחות דחופה ודוחקת, הכונפת שתים עשרה ארצות ומרחבי־ימים וצוררת אותם בשמונים ימי ראייה חטופים, אשר היינו תובעים מספר המסעות וההסתכלות של המשתהה להתבונן, אף כי עושר הסגנון ושפע הניבים, שהם כמבוע למחבר, ביחד עם כוח־ההיתוך האינטלקטואלי שלו משווים גם לרשמים חטופים כוח־המחשה ועושים אותנו שותפים לחווייותיו. הרושם הוא כי המחבר היה נתון למירוץ כובש־נשימה של מראות והתרשמויות מזה ושל מחוגי השעון מזה ופליאה שמצא שהות כלשהי לצקת רשמי־החטף שלו יציקת־סופרים. אלא שגם בדפים אלה צרורות תצפיות של עין בוחנה וטבועות כמה נקודות־ייחוד שנתהוו מעצם השליחות ומדרך מילוייה ועל אחדות מהן נשהה את עטנו.

 

ג.

הנקודה הראשונה היא עצם החידוש במגע הסברתי מקיף עם עמי אסיה וסיגול ניב ההסברה אל המנטליות המיוחדת של עמים אלה.

במשך שני דורות של ציונות מדינית היתה ההסברה שלה נטוייה בשני פלסים עיקריים: א. הסברה ליהודים, תוך מגמה לעשות נפשות לציונות – וביותר: לציונות המגשימה – בקרב היהודים; ב. הסברה ללא יהודים, ביחוד: לרַבֵי־מדינה ולקובעי־גורל אחרים בארצות אירופה ואמריקה הצפונית, כדי לכבוש אותם לתמיכה בשאיפות התחיה של העם היהודי. עם קום המדינה גמל בכל חריפותו הצורך בגילוי נתיבי־הסברה חדשים בשני המישורים גם יחד. ואולם הרושם הוא כי שינוי־ממשי, ובמידה מסויימת: גם נושא פירות, מסתמן לפי שעה רק באחד מהם – ולאו דווקא במישור היהודי.

המהפכה הגמורה שחלה באובייקט המוסבר של הציונות – מדינה עצמאית במקום תנועה החותרת לעצמאות – לא חולל תמורה קיצונית בדרכי ההסברה ליהודים. מטיפים ציוניים, המתַחֲרים זה את זה בכשרון להרעיד לֵב, מוסיפים לשוטט בפזורה היהודית בימינו ואין שיחם נבדל משיחו של מטיף ומוכיח מימי המדינה־בדרך. אולי ההבדל היחיד הוא בנושא. לפנים היו פורטים על נימי הקדרות והעגמה של חיי הגולה ופגעיהם היום פורטים על התווים החיצוניים של העצמאות היהודית ועל גינוניה של המלכות העברית המחודשה. ואולם היהודים שניב זה בלבד היה מדובבם מתמעטים והולכים. רוח הבקרנות הצינית של דור יהודי צעיר, משכיל מזה ומרוצה־מעצמו מזה, דוחה בחוסר־סבלנות בולט וללא שמץ של אורך־רוח שבנימוס כל הד מליצה. הניב האמוציונלי כמעט אבד עליו כלח ואת מקומו צריך לרשת ניב חדש שיביא לצעירי היהודים בגולה את ההלכה של ישראל החיה והנושמת. את המשנה החברתית והאנושית של תקומתנו, ואת המאור האידיאי שיש לאל־ידה של מדינה קטנה ומיוחדת זו לתת לנוער חסר־משען ומחפש דרך הן כיהודי הן כאדם.

ואולם זוהי משאלת־לב בלבד. כך צריכים היו להיראות פני הסברתנו אך הם אחרים לחלוטין. אנו מוסיפים לדבר אל צעירי יהודים בתפוצות כשם שדיברנו אל אבות־אבותיהם. אפשר זו אחת הסיבות שגם אם אנו מעלים כסף איננו מעלים מגשימים.

שונה ומעודדת יותר התמונה במישור ההסברה ללא־יהודים. דפי שרת הם מבחינה זו דפי עדות.

 

ד.

על הפרובלימטיקה הסבוכה שבשיחנו עם עמי אסיה – למותר להרחיב את הדיבור. שני מקורות שמהם שואֵב העולם האירופאי־קונטיננטלי והנוצרי בכלל – ידיעה על היהודים ובעיותיהם: התנ"ך והאנטישמיות, אינם ידועים לעולם האסיאני. אין לעמים אלה שמץ של “תודעה יהודית”. גם הסיפור על מיליונים שניספו לפי־חרב אינו מזעזע אותם, יען כי מיליונים ניספים שם לפי־רעב שנה־שנה ואין העם האסיאני, כביכול, חסר אותם. צבע עורנו אף הוא אין בו כדי לקרב. נהפוך הוא: הוא מעורר אסוציאציות של גזע מאד בלתי אהוד שאסיה נשתחררה זה לא כבר מאזיקיו. ניתוץ משפטים קדומים לגבי הגזע – מבחינה שונה לגמרי מזו שהיינו רגילים בה בעמים – ביחד עם הקניית השכלה בסיסית על הייחוד שבהווייתנו הלאומית, קודמים כאן לכל שיג־ושיח בבעיות אקטואליות. על אחת כמה וכמה – לכל נסיון של הידברות ושיכנוע בענינים העומדים על פרק־היום המדיני בינינו לבין עמים. לכן מפליא הדבר שבעתיים שבהתמודדות זו, שאליה יצאנו כמעט כסוּמים, אנו מגלים יותר גמישות, כוח־המצאה וסיגול משהראינו עד כה בהתמודדות ההסברתית שלנו עם בשר־מבשרנו – היהודי הצעיר של התפוצה. אין זאת כי עומדים להסברה זו גם חיפושי־נתיב גם חכמת־ניב וגם ידיעת לב השומע.

 

ה.

לא נעמוד בהרחבה על המעיין המתגבר של נימוקים ונימוקים שכנגד. ראיות, עדויות, גזירות־שוות וגזירות לא שוות, היקשים, פירכות והזָמוֹת שהם כחיצי־מסביר שנונים בידי אחד מאמני ההסברה שלנו בשׂיחו עם קברניטי עמים באסיה. “ראייה” לציילון ו“אינו דומה” למאלאיה (“הם זוכים בעצמאות תוך תהליך של שלום, בהסכמה גמורה עם השלטון הזר המעביר להם סמכויותיו בהדרגה מתוכננת ומסייע בכל לשלטון הלאומי להשתלט על הענינים – בעוד שאצלנו עקר השלטון הזר ללא כל הסדר עמנו והפקיר את הארץ לתוהו”).

ו“מעיקרא דדינא פירכא” להודו (“אין זו אלא רדידות היסטורית מצד הערבים להשוות את מדינת ישראל עם מדינת הצלבנים – הם אינם מבחינים בין הרפתקה צבאית־דתית־מדינית, שבאה לפתע כפרי איזה יצר חולף שתקף פתאום את העולם הנוצרי – לבין חפץ החיים ולהט התקומה הפועמים בלב עם שלם זה אלפים שנה”). – טיעון הרצוף עירנות מחשבתית בלתי פוסקת ועושר אינטלקטואלי. פה ושם מחזיר אותנו הדו־שיח או הדו־קרב המילולי אל מיטב הטיעון הקלאסי למהותנו היהודית המיוחדה הידוע לנו מימי “שאלו סבי דבי אתונה” ועד שיחם־ושיגם של דגולי הדַבָרים של הציונות המדינית עם קברניטי עולם בדרך המייגעת של כיבושם להבנת ייחודנו ושאיפותינו. כושר־טיעון כזה הוא קנינם של יחידים ואין לראותו בחינת מטבע לרבים. אך יחידים אלה טובעים גם דפוסי־טיעון ומתווים קווי־טיעון ואותם מסוגלים – ואמורים – מסבירים אחרים לרשת.

 

ו.

מבחינת הצורה: צמצום וריכוז הביטוי, ניתוח אנליטי שאיזמלו: הגיון נוקב ואי־הפלגה. אין שרת מקבל את ההנחה הנפוצה כי מאחר שבחייהם של עמי אסיה עדיין ארוגה המיסטיקה לכן יש לדבר אליהם בלשון אגדה ובלשון מטיף ומעורר. הוא פונה אל חריפות־המוחין של שומעיו ואל עמקות בינתם. כל־כולו הלכה ומאמץ של שיכנוע שכלי־מחשבתי בלי שום מי־ויכוח או מי־הפלגה שבהם נוהגים. לצערנו, נואמים רבים להשיט את עיקר־דבריהם ואת גרעין־נימוקיהם ועתים גם לטבע אותם בהם. כלל זה של צמצום ומיצוי הן בבחירת הנושאים והן בטקסט1 המילולי הוא מסימני ההיכר של הניב השָרֵתִי. גם הנטייה לחדשנות לשונית היא בוודאי אחד הגילויים הטכניים של החיפוש אחרי הדיוק שבמושגים, דריכת המלים עד מיצוי כל משמעותן והשמטת מלים העוקפות את המשמעות או את המושג.

מבחינת התוכן מצטיירים שלושה חוטי־שני להסברה בסיסית שלנו בקרב עמי אסיה. קו המורשה הרוחנית והרציפות הלאומית; קו עוּבדת הקיום ודחף־היוצר; קו הערגה לשלום והכוח, אלא שכל קו ומידת ההשפעה שלו. ענין לנו בשיחנו עם המשכיל האסיאני להצביע על המורשה הרוחנית והמוסרית הגדולה של עמנו שעריסתה אסיה וימיה כימי המורשה הרוחנית של עמי המזרח. וכמותה היא בכלים הראשונים שעיצבו מוסר חיי האדם והחברה עלי אדמות. מכלים אלה הריקו עמים, דתות ותנועות בתקופה מאוחרת יותר, אך לא יכלו ליטול מראשוניותם. רצה לומר: העם הזה, ששמו ושמעו מהדהדים עתה במזרח לא מאבן נולד. רגבי המזרח הם אָבְנַיים שלו ומורשתו הרוחנית – אבניים לאמונתם של עמים וגזעים אחרים. ואולם, עם כל הדגשת הרציפות הלאומית שלנו מימי קדמוניותנו בארץ הזאת – רציפות מפליאה, המוסברת אולי אף היא בכוח החישוק הרוחני, המיסטי – הסתבכות מינימלית בהסברת אלפיים השנה שבין חורבן לתקומה. דילוג מקצה בסיס־הקשת האחד של ההיסטוריה העברית אל משנהו, ודיבור על ישראל כְּעַל עובדת־קיום, מדינה במדינות, שרירה וקיימת שזכות קיומה – גם בתוקף קיומה – אינה יכולה כלל להיות מוטלת בספק. כשם שאין לפקפק כלל בשייכותה לאסיה, כי בתוך אסיה היא יושבת ובה היא בונה חייה המחודשים. ומתוך עובדת־קיום זאת בא תיאורה של ישראל תוך מזיגה תמידית של ענווה וגאון – ענווה שאין בה מן ההתבטלות וגאון שאין בו מן ההתנשאות אלא מסימני הבטחון הפנימי, נוסח: איננו בגדר מעצמה – אך אנו חזקים, איננו מדינה גדולה, אך אנו עם גדול וקולנו נשמע באומות; איננו מנפנפים ביתרוננו הטכני, ההשכלתי והסוציאלי על פני המדינות הסובבות אותנו, אך איננו חסרים יתרון כזה; יש נסיונות חברתיים גדולים ונועזים יותר מן הנסיון החברתי של ישראל, אך יש ויש מה ללמוד מן הייחוד וההישג שבנסיוננו; אנו צמאים לשלום, אך – אל נא תשכחו – אנו מלומדי נצחון: אין לנו עושר טבעי, אך אנו נועזי־פיתוח, כמעט בכל תחום סובבת ההסברה על שני צירים אלה, המאזנים זה את זה, ונמצאת מדגישה את החיוב בכל אחד מהם. זוהי הסברה הבנויה על שני קטביה של האמת הישראלית ועל הבנת נפש השומע האסיאני, החתומה גם בחותם הענווה וגם בחותם ההערכה ליציבות ולכוח.

 

ז.

נקודה אחרת שזכתה להארה מזוית מקורית היא החייאת הלשון העברית. מקובל לראות בהשלטת העברית כשפת העם והמדינה בכל תחומי החיים, שני פלאים: פלא ההתנערות וההיגמלות של רבבות בני־אדם משפות שהיו רגילים בהן ופלא ההחייאה של לשון שנחשבה לשון מתה. שני הפלאים מצטרפים לנס השלטתה של לשון לאומית אחת, דבר שמדינות רבות באסיה ובאמריקה, שיש להן עממים רבים ושבעים לשון בתוכם, מתקנאים בו.

ואולם מ. שרת, מעמיד אותנו על נקודה מעניינת נוספת שאיננו מרבים לתת דעתנו עליה: נצחון הלשון העברית על פני שפת הכובש ששלט בארץ לפחות כימי דור: האנגלית – דבר שעמי אסיה, שהיו נתונים לשלטון קולוניאלי, לא יכלו לו. במאבקם בשלטון הקולוניאלי לא נתנו העמים האסיאניים את דעתם כלל על ענין הלשון. להיפך: הם ינקו מתרבותו של הכובש ושפתו נארגה בכל חוגי האינטליגנציה והיתה להם לשפה מדוברת. היא היתה לשפת המשא־ומתן הרשמי, לשפת המגע החברתי בין השכבות העיליות של החברה ולמעשה אף סימלה במידה מרובה את הריבוד הסוציאלי של האוכלוסין. כל רשת ההשכלה בארצות אלו – למן בית הספר היסודי ועד המכללה – היתה בשפה האנגלית. עקירת הבורות והאנאלפבתיות באה באמצעות האנגלית. משהוקם בית־ספר בכפר שבו לא ידעו ילדים מעודם לימוד מהו – הוא הוקם כשכל המקצועות נלמדים באנגלית. העובדה שהתנועה הציונית, בהיותה המדינה־בדרך, הלבישה עצמה מיד גם לבוש של שחרור בדמות שפה לאומית וראתה גם בשפת הכובש, אם תינתן לה דריסת־רגל מוגזמת בחיינו, סכנה חמורה לעצם המאבק המדיני, היא גילוי של בינה עמוקה ושל אדיקות־חלוצית. זו התרשמותם של בני אסיה. אבל גם כשאתה מהרהר בכך כאן בארץ אי־אתה יכול שלא להשתאות. אין זה חדש כי דווקא בתוך העם היהודי הנטייה לטמיעה ולהתבטלות בפני כל לשון ותרבות זרה – ביחוד: לשון ותרבות המקובלות באותה תקופה כגבוהות – היא גדולה, ובתוך הישוב היהודי לא חסרו פה ושם נטיות סנוביות להתבוללות לשונית. נחוצים היו גם כוח־מוסרי וגם מעשה שיטתי מכוון כדי למנוע השתלטותה של האנגלית בחברה הגבוהה, במשא־ומתן היהודי הפנימי, בבית־הספר או במכללה.

היינו: העמדנו את האנגלית במקומה הנכון. נתנו לה מלכתחילה את המקום הראוי לה כשפה אירופאית חשובה בבית־הספר שלנו, אך לא כשפה דומיננטית בתוכו. ההישג שלנו בהרקת הספרות הטכנולוגית והמדעית בכלל לעברית ובהוראת המקצועות המסובכים ביותר בבתי־הספר הגבוהים שלנו בשפה העברית יוצא כאן מגדר הישג לשוני־טכני, מקבל משמעותה של אי־פשרנות לאומית ונעשה חלק בלתי־נפרד מן הכמיהה לגאולה ומן המאבק העיקש והנפתל עליה. ולוואי נעמוד גם בימי המדינה באותה אדיקות ונאמנות לערכי לשון ותרבות עבריים שציינה את ימי החתירה לעצמאות מדינית.

 

ח.

נקודה אחרת היא הדרמה האישית שבפגישתו של מ. שרת עם פאנדיט נהרו. הבחינה שאנו בוחנים כאן נוגעת רק לצד האנושי ולא לצד הפוליטי של הבעיה. הבה נראה מה היה רקע הפגישה ומה היו נסיבותיה: ימים רבים אנו מבקשים מגע עם אישיות רמת־מעמד זו בדברי ימי הודו ובהיסטוריה של הזמן החדש בכלל. לאחר יגיעה מרובה עולה בידנו להועיד ראיון עמו. שליח דגול שלנו מתכנן בוודאי בקפידה את שיחת־העימות הזו, שבעצם ההסכמה לקיומה יש איזה סימן של תזוזה. שליחנו הולך, איפוא, לפגישה מתוך הכרה בצדקת הענין שאותו הוא אמור להציג, מתוך וודאות כי משנתו סדורה ומתוך ידיעה מראש של עיקרי הטיעון של בר־השיחה. אלא ששעה קלה לפני הפגישה מתרחש דבר מדהים: בדרך אל לשכּתו של נֶהרוּ קונה מ. שרת את עתון־הבוקר של הודו ונדהם למראה הכותרת הראשית: “כוחות ישראל הגיעו לתעלת סואץ” (‘מבצע קדש’) שערו בנפשכם סערתו הפנימית של שליחנו ההולך אל נהרו: אלף – אין הוא יודע דבר על המיבצע הצבאי הזה. בית: גם בהתרחשו אין הוא יודע עדיין מה טיבו: גם בידעו מה טיבו – ספק אם לבו שלם עמו; גם אילו לבו שלם עמו – אין לו כל ידיעה איך אומרים מתכנניו של אותו מיבצע להציגו לפני העולם. ואחרון־אחרון גם לו נתבררו לו כל הדברים האלה דקות אחדות לפני הפגישה היה הדבר מחייב שינוי יסודי של כל קו־ההסברה שהוכן מראש. במקום להופיע כתובע, שיש עמו להציג לבן־שיחתו כמה קושיות נוקבות ומביכות בענין מוסר היחסים בין עמים ובענין הדו־פרצופיות ההיפוקריטית במקצת שביחסה של הודו הרשמית לישראל, מצֻווה השליח פתאום להופיע כפרקליטו של ענין שברגע זה כל העולם מטיח אותו ככתב־אישום חמור נגד ישראל. ואף כי המנוסים בפיתוליה של הדיפלומטיה אינם נבוכים בדרך כלל מהסברת דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת – צירוף־הנסיבות הפתאומי הזה יש בו כדי להדהים ולהביא במבוכה אף אותם ושכמותם. ואולם השליח אינו משתהה כלל להיתפס לשמץ־מבוכה. תגובתו הרפלקטיבית־כמעט היא “עלי להתגייס מיד להגנת הענין”.

מדרגה זו של התעלוּת אישית משיגים רק יחידים. נסיבות השליחות המיוחדת הזו מעמידות את שליח העם במערכה המדינית בשורה אחת עם הסייר בשדה הקרב. התיאור העצור והדרמאטי של הפגישה עם נהרו, שאינו מרופד בשום מקום מידה כלשהי של תרעומת על חומרת התפקיד ועל הפתיעה שבו, מעלה לידי ביטוי עוז־רוח לאומי וגודל־רוח אישי כאחד. כאשר מ. שרת מציין כי הפטיר את שיחתו עם נהרו:

“We are not on speaking terms”, אתה חש בזעם שלו. ואתה תמה לאותו גאון פנימי שבו יכול שליחו של עם קטן לסיים שיחה כה מורכבת עם אחד ממנהיגיה הבולטים של אסיה רבתי בנסיבות הבלתי נוחות ביותר לשליח ולעניינו. מעטים אולי המיבחנים המדיניים הרצופים דרמתיות אנושית פשוטה וחריפה כמיבחן הזה של שליח ישראל בהודו בבוקר ה־30 באוקטובר 1956.

 

ט.

נקודה אחרת המודגשת בספר והמשהה על עצמה את המחשבה היא: סדן צרות העצמאות אחד הוא. מתוך שיחה עם ראשי המדינות שזכו בעצמאות בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה מסתבר כי כמעט בכל אחת מהן כיבוש העצמאות פתר בעיה, אך העלה והחריף בעיות. העצמאות פתחה את השער אל הנכסף אך גם אל הבלתי־נודע. העם נעשה אדון למשטרו ולחירותו אך גם לתלאותיו. משהוסר עול הזרים מצווארם של עמים כאילו סולק גם הכלירעם שהיה קולט, או שהיו נוהגים לשַלֵח בו את כל המדווים האחרים של העם. רוב העמים הנתונים לעול זרים כוחם עמם לשעבד כל מאווייהם וצרכיהם לגוּלַת כל המאוויים: החירות המדינית. אך משהושגה חירות שוצפים בבת־אחת ובמלוא החריפות כל היצרים החבויים והדחוּקים האחרים. עוֹניוֹ, יסוריו ובעיותיו של העם נחשפים אז בכל אימת מערומיהם ובעוד המלחמה לעצמאות היתה מלווה ברוב המדינות תהליך של ליכוד לאומי והתגברות על הבדלי־גוון בהשקפות חברתיות – האקט עצמו של השתחררות ופריקה עול־זרים מביא לניפוצה של אחדות זו ולפרטיקולריזציה מדינית, אידיאית, שבטית, עדתית או אחרת, העלולה להעמיד בסכנה את העצמאות גופה. כך בעיית העדה הסינית במאלאיה, בעיית השפות בציילון, בעיות הבטחון של כל מדינה והבעיות הסוציאליות החמורות הכרוכות בבערות ובעניות המנוולת שבהן נאבקות עתה כל מדינות אסיה שזכו לעצמאות בדור האחרון.

מסתבר כי מיבחנו האמתי של עם איננו רק ביכולתו להיאבק באדיקות ובדרך בלתי־מתפשרת על חירותו. יכולת זו היתה מאז ומתמיד והינה גם היום נחלתם אפילו של העמים הפרימיטיביים ביותר. המבחן הוא בפתרון בעיות שלאחר העצמאות, בעיות הנובעות מעצם קיומה של מדינה בימינו, על כל סבכיה החברתיים, התרבותיים, הכלכליים והבטחוניים. המאבק לעצמאות כשהוא לעצמו אין בו עדיין כדי להכשיר את העם לקראת הפתרונות.

מסקנה זו אינה חדשה עמנו. מי כמונו יודע כי העצמאות איננה אלא מסד לבנין החיים הלאומיים וכי דווקא השאיפה הטבעית למצות כל יתרונותיה של החירות הלאומית היא־היא המעמידה לפני כובשיה חומות שלא פעם נדמה כי אין להבקיע אותן. אולי נתנחם בכך שסדן יסורי העצמאות אחד הוא וכי דרך ביצור העצמאות ובנינה היא תלולה ומלאת חתחתים לא רק בישראל. אין ספק, הסכנות האורבות לעצם קיומה של העצמאות אין להן אחיות אצל מדינות אחרות אבל יסורי ביצורה וקידומה של החטיבה הכלכלית, המדינית והחברתית של העם שזכה בחירות, משותפים כמעט לכולן.

26 בדצמבר 1958



  1. “טקס”במקור המודפס, צ“ל: טקסט – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות